פני משה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ב
מתני' כל שבעת הימים וכו'. שמרגילין אותו בעבודה:
זורק את הדם. של תמידין:
ומקטיר את הקטרת כו' ומקריב את הראש ואת הרגלים. וה"ה לכל האברים:
כדי שיהא רגיל בעבודה. ביה"כ:
ושחר כל הימים. דינו של כ"ג בכל עת שירצה להקריב מקריב ואינו צריך פייס:
שכ"ג מקריב חלק בראש. אם ירצה אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב ואין המשמר יכולין לעכב על ידו:
ונוטל חלק בראש. אם ירצה אומר חטאת זו שלי האשם זה שלי, ודוקא בקדשי המקדש אבל בקדשי גבול ה"ה כשאר אחיו הכהנים וחולקין בשוה והכי איתא בתוספתא פ"ק:
גמ' ואינו טמא משום הזייתו. שהזו עליו כדאמרינן לעיל שהיו מזין עליו מכל חטאות שהיו שם והזאת מי חטאת שהוזה על הטהור מטמאין אותו והיכי מצי עביד עבודה:
אמר ר' יוסי בר' בון. לא היו מזין עליו בשחרית אלא משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו לעת ערב וטובל ומעריב שמשו ולמחר עביד עבודה:
שכ"ג מקריב וכו'. ומפרש היך עבידא כיצד הוא נוטל חלק בראש אומר עור של עולה זו היא שלי ונוטל חלה אחת משתי הלחם של עצרת ושש חלות מלחם הפנים בכל שבת שמתחלקין אחר שהוקטרו הבזיכין ושאר השש חלות מתחלק להמשמר:
הכא. בעור הקרבן הוא נסב כולה שאתה אומר עור זה שלי ונוטל כולו והכא בשתי הלחם ולחם הפנים הוא נסב פלגא ומאי טעמא:
כאן לקרבן יחיד. נוטל כולו אם ירצה:
וכאן לקרבן צבור. מחלק הוא מחצה על מחצה עם הכהנים:
תני. חדא ברייתא דרבי פליג וקאמר אומר אני שלא יטול אלא מחצה ואקרבן יחיד קאי. ואית תניי תני דה"ק רבי אומר אני שיטול מחצה והכי גריס בתוספתא פ"ק:
היך עבידה. אלו שתי הלשונות אליבא דרבי היאך הן מתפרשין:
היה שם עור אחד. של עולה לרבנן הוא נוטל את כולה ועל זה שייך לישנא דרבי אומר אני שלא יטול אלא מחצה ומחצה לכהנים ואם היו ד' וה' עורות לרבנן אינו נוטל אלא אחד וע"ז קאמר רבי אומר אני נוטל מחצה מהכל וכדיליף מקרא מדכתיב לאהרן ולבניו ללמד שלעולם נוטל הכ"ג מחצה:
כהדא. עובדא:
בילי ואסטרגי. בולי הם עשירים והשרים ואסטרגי הם המוני עם ולשון לעז היא סארט"י ד"י אמינ"י:
הוה לון קריבו. היה להם מתנה אחת שהוטל עליהם מהמלך ואתא עובדא קומי רבי ואמר וכי אין הבולי בכלל שאר המוני העם הם ולאיזה דבר פרט המלך ואמר בולי ואסטרגי אלא כך אמר אלו יתנו מחצה ואלו יתנו מחצה:
רבי כדעתיה וכו'. מדפרט הכתוב לאהרן ולבניו:
והא מתניתא פליגא. תוספתא היא בפ' י"ב דמנחות האומר הרי עלי מאה עשרונות למנחה ולהביאן בשני כלים מביא חמשים וכו':
אילו מי שאמר וכו'. כלומר דמפרש טעמא ומפני מה הוא מביא מחצה בכלי זה ומחצה בכלי זה משום דאלו אמר הרי עלי ק' עשרונות סתם ולא אמר יותר ודאי בכמה כלים כפי שירצה הוא מביאן ולאיזה דבר פרט ואמר בשני כלים אלא להביאן מחצה על מחצה הלכך יבא חמשים וכו':
ותני עלה וכו'. כלו' אפ"ה תני מלה בסיפא שאם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד יצא וקשיא לרבי דהרי כאן פרט בשני כלים ואפילו הכי קתני דאף על פי שלא הביא מחצה על מחצה יצא:
אמר רבי יוסי ברבי בון וכו'. שאני הכא דמכיון שעד ששים יכולין הן לבלול בכלי אחד כדתנינן בפרק י"ב דמנחות עד ששים יכולין להבלל הרי זה כמי שקבע לו ששים בכלי אחד משעה ראשונה דמסתמא דעתו היה להביא בכלי אחד מהן כל כך שיכולין להבלל בו:
לא צורכא דלא וכו'. מסקנת דבריר' יוסי בר' בון הן כלומר לא צריכא לך להקשות מכאן אלא אי הוה תני הכי אמר הרי עלי ששים עשרונות להביאן בשני כלים כו' יצא ושפיר היא דמצית למידק שאפי' פרט בשני כלים אפ"ה קתני יצא דהכא ליכא טעמא דבילה אבל השתא דאיכא טעמא דבילה לא מצית למידק עלה דרבי:
אשכח תני כן. מצינו חדא ברייתא דתני הכי דאפי' בכה"ג יצא בדיעבד וא"כ פליגא עליה דרבי. רבי חנניה חברין דרבנן בעי. על הא דמותיב מברייתא דעשרונות וכי למדין אנו מדת הדין והוא ענין ממון מעשרון שהיא ענין קרבנות. וקאמר הש"ס אין דאשכח תנא והוא למד מדת הדין ממדת עשרון:
א"ר אבין. הא דקתני אם הביא שלשים בכלי אחד וכו' יצא ובלבד שלא יביאם בג' כלים:
ר' בא בר ממל אפי' בכמה כלים. דמכיון דליכא הכא טעמא דבילה אפי' הביא בכמה כלים יצא:
בכל יום. משבעת הפרישה כ"ג מתלבש בכליו וכו' והולך בתוך ביתו ביום דליכא למיחש למידי ובא ומקריב וכו' ולן בלשכת פלהדרין:
רבי עוקבא בשם ריב"ל. קאמר לא היה כ"ג נוהג לעשות כן בכל ימות השנה להתלבש בכליו ולהקריב התמידין אלא בשבתות ובי"ט וא"כ בימי הפרישה בשבת עשה כן:
אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו. בזמן שהוא על מצחו של כ"ג הוא מרצה ואם אינו על מצחו אינו מרצה:
ואית תניי תני אפי'. מונח הוא בזוית מרצה ומפרש לטעמייהו דמר דרש על מצחו תמיד וכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' משמע דוקא בעודו על מצחו. ומר אמר אפי' בזוית מן הדא דיה"כ נלמד שכ"ג משמש עבודת היום בבגדי לבן והציץ מרצה:
מ"ד הציץ מרצה על מצחו. דוקא מסייע לר' יוסי ברבי בון דאמר בכל יום כ"ג מתלבש בכליו וכדי שאם יהיה איזה דבר שצריך ריצוי הציץ יהא מרצה. ומ"ד אפי' מונח בזוית מרצה מסייע לר' עוקבא דאמר לא היה נוהג לעשות כן ולהתלבש בכליו אלא בשבתות וי"ט וא"כ בימות החול במה שצריך ריצוי ציץ מרצה הוא לעולם ואפי' אינו על מצחו: