פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית
פרק י · הלכה א
מתני' באו ואמרו לה מת בעליך. שאמר לה עד א' וכדדייק בבבלי מסיפא והאי ואמרו לה כמו ונאמר לה:
תצא מזה ומזה. כדין אשת איש שזנתה דהך לאו אנוסה היא דאע"ג דהמנוהו רבנן לעד א' באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופה דייקא ומנסבא והך דלא דייקא קנסינן לה:
וצריכה גט מזה ומזה. וטעמא דבעי' גט מהשני מפרש בגמרא:
לא כתובה. מנה ומאתים ותוספת:
ולא פירות. מהשני מה שאכל קודם שבא הראשון כדמפרש בגמרא:
ולא מזונות. ואפילו מה שלותה ואכלה תתתיו:
ולא בלאות. ואפילו שחקי בגדים שהיו לה לא תוציא משם:
ואם נטלה מזה ומזה תחזור. בבבלי מפרש דאפילו תפס' שלא בעדי' דלא מהני לה מיגו ובגמרא דהכא מפרש דתפסה אימת:
והולד ממזר מזה ומזה. אם ילדה מהשני הוי ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר מדבריהם ואסור בממזרת ובגמ' מפרש אימת החזירה:
לא זה וזה מיטמאין לה. כדמפרש בגמ':
לא במציאתה. כדמפרש בבבלי דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה הכא תיהוי לה איבה ואיבה:
ולא במעשה ידיה. דטעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה משום מזוני והכא לית לה מזוני:
ולא בהפרת נדריה. דטעמא מאי בעל מפר נדרי אשתו כי היכי דלא תתגנה הכא תתגנה ותתגנה:
נפסלה מן הכהונה. דזונה היא אעפ"י דאנוסה היא:
מן המעשר. משום קנסא הוא דהא בת לוי שזנתה לא נפסלה מן המעשר:
מן התרומה. ואפילו בתרומה דרבנן:
יורשין כתובתה. כתובת בנין דכרין דאפי' לזרעה קנסו רבנן כדמפרש בגמ':
חולצין ולא מיבמין. אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא ורבנן גזרו דלא לייבם ואחיו של שני חולץ מדרבנן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאת בלא חליצה כמו דאמרינן גבי גט בגמ':
גמ' כמה דתימר תמן. כלו' דפריך כמה דאמרנו לעיל סוף פ"ג גבי שנים שקידשו ב' נשים והוחלפו כו' דמפרישין כו' דאלמא דמותרין לחזור לבעליהן:
ואמר אף הכא כן. דנימא הכא נמי כן ואמאי תצא מזה ומזה:
ומשני שנייא היא תמן שאחרים הטעו בהן. דהרי בטעות הוחלפו ומאי הוי להו למיעבד:
והכא לא אחרים הטעו בה. בתמיה שהרי על פי עד נשאת:
קנס קנסו בה הכא שתהא בודקת יפה. אחר העדים דילמא משקרי אבל התם לא שייך שתבדוק דהרי כל א' סברה שזה בעלה:
ולא יקנסו בה אצל הראשון. דמה שייך גביה קנס ואמאי לא תחזור לו:
מריח ערוה נגעו בה. מחומר עריות דנראית כאשתו של השני:
מעתה. דאמרת משום קנס לא תהא צריכה ממנו גט מן השני דהא כזנות בעלמא היא:
שנייא היא שנשאת לו דרך היתר. דסברה שמת בעלה וכנישואין גמורין הן וכ"ע לא ידעי ואיכא משום גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט. והכי מפרק לה בבבלי פירקין:
שמואל אמר אומר אני כו'. כלומר דבאמת חיישינן שמא שילח לה הראשון גט ממדה"י ונישואין דשני נישואין גמורין הן והילכך צריכה הימנו גט:
והתנינן כו'. לקמן דאם לא נשאת אלא נתקדשה מותרת לחזור לו ואי אמרת בשלמא דטעמא דנשאת לו דרך היתר שפיר דמחלקין בין נשאת לנתקדשה דבנתקדשה אין חוששין שמא יאמרו כו' כדאמרן דתלו למימר דקידושי טעות הוו שהיתה סבורה שמת בעלה ולא היה אמת הואיל ולא עבדא איסורא לא קנסו רבנן אבל בנשאת דעבדא איסורא קנסוה רבנן. וכדאמר בבלי דף פ"ט למסקנא דהתם:
אם אתה אומר כו'. אלא אי אמרת דחיישינן באמת שמא שילח לה גט א"כ בנתקדשה נמי ניחוש וכי תימא דאין ה"נ דבעיא גט א"כ תהא אסורה לחזור להראשון דמחזיר גרושתו הוא:
אלא כרבי יוסי בן כיפר. כלומר לעולם דבעיא גט ואפ"ה מותרת לראשון ואע"ג דחוששין שמא שילח לה הראשון גט ולהכי מצרכינן להשני לגרשה ונמצא זה מחזיר גרושתו משנתארסה רבי יוסי בן כיפר היא דאמר מחזיר גרושתו מן האירוסין מותרת. הא דרבי יוסי בן כיפר בפ"ק וכן שקיל וטרי בבבלי אליביה:
ופריך ולא מודי כו' שאם נתן לה האחרון. כלומר במחזיר גרושתו משנתארסה שנתן לה האחרון גט דודאי פסלה מן הכהונה והכא התנינן שם אעפ"י כו' דלא פסלה מן הכהונה דאלמא דלא בעיא גיטא והילכך לא פסלה דגט לאו כלום הוא:
רבנן דקיסרין כו'. אמרי ה"ט דצריכה גט משני:
כדי לברר איסורו של ראשון. שידעו אימת יגרש ואם החזיר הראשון קודם גירושי השני שיהא הולד ממנו ממזר:
עד כדון. עד כאן לא שמענו ממתני' אלא ביודעת שהיא אשת איש ולפיכך קנסוה:
לא היתה יודעת שהיא אשת איש. כגון שקדשה אביה והיא לא ידעה ונשאת לאחר מהו:
נישמעיניה לזה מן הדא. כדפשיט רבי אילא לקמיה:
וה"ג קטנה שהשיאה אביה והלכה והשיאה את עצמה ול"ג ונתגרשה ואגב שיטפא דפרק י"ג היא דהתם שייך ונתגרשה. כלומר דבעי אם הנישואין שלה צריכין גט וא"ר אילא עלה דצריכה:
דתני תמן. ברייתא הובאה בבלי פירקין דף צ"ד:
כל העריות כו' חוץ מאשת איש. שנשאת על פי ב"ד או ע"י עדים וטעמא משום גזירה שמא יאמרו גירש זה כו':
אף אחות אשתו ואשת אחיו. כגון שקידש אחיו את האשה והלך אחיו ושמע בו שמת וייבם את אשתו ואח"כ בא אחיו וכן באחות אשה ע"י קידושין כדמוקי התם:
שנייא היא תמן כו'. כלומר וכי יש חילוק התם בין יודעת כו' דודאי אין חילוק דסתמא קאמר דא"א שנשאת בטעות דצריכה גט והכא נמי במתני' אין חילוק ובכולהו איכא טעמא שמא יאמרו כו' וצריכה גט משניהם:
ולא פירות כו' אכילת פירות שאכל. מפני שאומר לה אני בדין אכלתי:
הדא דתימר. לא שנו אלא בשאכל עד שלא בא הראשון אבל מה שאכל לאחר שבא הראשון דעכשיו שלא כדין אכל מוציאה ממנו. וכן פסק הטור אה"ע סי' י"ז:
ואם נטלה כו' הדא דתימר כו' כמה דלא מפקא מיני' כו'. כלו' דאעפ"י שמן הדין היה לה להחזיר מה שנטלה קודם שבא הראשון דהא לא ידעה שאסורה לו אלא דהושוו במדותיהם דכל מקום שהיא אינה יכולה להוציא ממנו דהיינו קודם שבא הראשון כן הוא אינו יכול להוציא מידה אם תפסה קודם שבא הראשון. וכן פסק שם:
והולד כו' ופריך ניחא כו' הולד ממזר מן הראשון. אמאי דהא כזנות בעלמא היא:
ומתרץ רבא בשם רבי זעירא דר"ע היא. דאמר יש ממזר מח"ל:
הבא כו' המחזיר גרושתו משנישאת. וה"נ המחזיר גרושתו משנישאת הוא:
ורבי יוסי בשם ר"ה קאמר דד"ה היא מתניתין:
הולד כשר. כלומר מדאורייתא אין ה"נ הולד כשר אלא דמדבריהם הוי ממזר:
כגיטה כן ממזרה. כמו שהצריכו חכמים גט מהשני משום קנסא כן נמי ממזר מהראשון משום קנס:
מה נפק כו'. מאי בינייהו וקאמר דאם בא עליה הראשון לאחר שנתן לה השני גט איכא בינייהו דלמאן דמוקי כר"ע לעולם הולד ממזר ולמאן דמוקי כד"ה אלא דמדבריהם הוא ממזר הולד כשר דלא קנס אלא אם החזיר קודם שגירש השני וכדפרישי' לעיל:
הדא היא כו'. זה מסייע ליה דאין מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו נאנסה אסורה לבעלה וכן הוא בבבלי דף צ':
אית תניי תני. איכא דתנא תצא בי"ג דבר כלומר י"ג דרכים קא חשיב במתני' דקנסו בה:
ואיכא. דמני להו בארבע עשר ומפרש דמאן דקחשיב י"ג דבר מונה למציאתה ולמעשה ידיה בחדא וטעמא דמותר מעשה ידיה נמי שלו וכמציאתה דמי והילכך חשיב להו בחדא:
ומ"ד בי"ד. מונה לכל אחד בפני עצמו דמעשה ידיה הם חחת מזונות ומציאתה משום איבה והילכך מני להו בתרתי:
לויה שזינת. אינה נפסלת מהמעשר כמו בת כהן מהתרומה:
ותני כן. תנ"ה לוי' שנשבית וסתם שבוי' חיישינן שמא נבעלה לנכרי:
לא כל הימנה לפוסלה. מן המעשר:
לוים המזוהמין מאימן. שיש באימן שמץ פסול:
לא חשו להם. חכמים לפוסלן מן המעשר משום ריח פסול:
והתנינן. במתניתין היתה בת לוי נפסלת מן המעשר:
תיפתר. המתני' שבא כו' כלומר שהשני ישראל הי' וילדה ממנו בן והילכך נפסלת מהמעשר כדין לויה שיש לה בן מישראל כדתנן בפירקין דלעיל. ובבבלי מפרק לה משום קנסא:
כהנת שזינת אוכלת במעשר. דאינה נפסלת אלא מן התרומה:
ולא מתני' היא. ומאי קמ"ל דהא קתני בת כהן מן התרומה דמשמע הא במעשר אוכלת:
כמ"ד כו'. כלומר דממתני' ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקמי כמ"ד סוף פירקין דלעיל דאין ניתנין מעשר לכהנים קמ"ל:
מיליהון דרבנן. דלקמי' פליגי אהא דריב"ל דאמר כהנת שזינת אוכלת במעשר דאלמא דלא פקעה קדושתה לגמרי ולאו כזרה ממש מחשבינן לה דאליבא דר"מ דכוותיה מוקמינן למתני' דפירקין דלעיל דמעשר ראשון אסור לזרים לא אכלה אם כזרה ממש הויא:
דאמר רבי הילא כו' כהן שבא על גרושה כו'. מימרא בבכורות פ"ח דמ"ז:
בתוך שלשים. דאכתי לא חל פדיונו ולא זכה בו אביו:
הבן חייב לפדות את עצמו. דנולד מחללה ונתחלל וחייב בפדיון:
לאחר ל' יום חזקה שפדיו אביו. כלומר שזכה בפדיונו כדמסיק אם לאחרים כו' לכ"ש בנו דזוכה ומחזיק לעצמו וכשמת הבן יורש זכותו ואינו חייב לפדות עצמו ועכ"פ שמעינן דנתחללה מקדושתה וכזרה מחשבינן לה. וכן פי' התו' שם ד"ה אלא כהנת וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות ביכורי' הלכה כ' דכהנת חללה אינה אוכלת ואפי' מתנות:
ולא כבר תנינן ואין לה כתובה. אמתני' קאמר דתני ואין יורשין כתובתה הא כבר תנינן ברישא דאין לה כתובה:
ומשני רבי יוסי שלא תאמר כו'. דמרישא לא שמעינן אלא דקנסו בה והוי אמינא ולא ביורשיה דכתובת בנין דכרין יש להן:
לפום כן צריך מימר. בסיפא דאין יורשין כתובתה לומר דאין לה כתובה אפי' כתובת בנין דכרין. וכן אמר בבלי דף צ"א:
סוטה כשם כו'. כדדריש לה ריש פ"ה דסוטה ואיידי דלקמן מייתי לה הכא וכל הסוגיא זו כתובה לקמן פ"א דסוטה הלכה ב':
כשם שהיא אסורה לאחיו כו'. כדתנן בפ"ק דסוטה אם מת הבעל חולצת ולא מתייבמת:
כך אסורה לאחיו של בועל. דס"ל האי דדריש שם ג' ונטמאה כו' וא' ליבם בין יבם דבעל בין יבם דבועל משמע:
יכול כשם שצרת סוטה אסורה. כדאמרינן לקמן וכן בבבלי פ"ק דמכילתין דף י"א דצרת סוטה אסורה להתייבם:
כך היא אסורה לאחיו של בועל. דנימא נמי אם עבר הבועל ונשאה ולו אשה אחרת ומת דכשם שהיא אסורה לאחיו כך צרתה אסורה:
נישמעינה. לזה מן הדא:
האשה כו'. תוספתא בפרק בתרא דמכילתין:
והי' לה יבם כאן כו' אסור בה. דכסוטה היא:
ומותר בצרתה אסור בה ומותר באשת אחיו. כפל לשון הוא ופרושי קא מפרש וכן הוא בתוספתא שם:
והשתא מסיק ואשת אחיו זו לאו כצרת סוטה היא. בתמיה דודאי צרת סוטה הואי דהרי היבמה זו שנתייבמה בטעות הויא כסוטה וקאמר דמותר באשת אחיו:
הדא אמרה כו'. דזה אחיו של בועל שייבמה בטעות הוא:
אמר ר' יודן. דרבי יודן דחי לה דאין ראיה מכאן דאיכא למימר אתייא כרבנן דתמן. של בבל דאמרי אשת אחיו שנתייבמה בטעות אינה צריכה גט מהשני ולפיכך לא הויא צרתה כצרת סוטה דהא לדידה גופה לא מחשבינן כסוטה גמורה ולהצריכה גט כמו האשה שהלך כו' במתני':
דאמר רבי הילא כו'. כדפרישי' לעיל ולרבנן דפליגי על ר"ע ולא הצריכו גט לאשת אחיו ולפיכך מותר בצרתה קתני בתוספתא:
מן לא כצרת כו' עד של בועל ל"ג. ואגב שיטפא דלעיל טעה הסופר וכן ליתא הא בסוט' שם:
ברם כרבנן דהכא. דלקמיה דרבי אחי' בשם רבי יוחנן דהכל מודים באשת אחיו צריכה הימנו גט דלא פליגי רבנן ור"ע אלא באחות אשתו:
משום הלכה אשת איש. כלומר דבאשת אחיו משום הלכות אשת איש נגעו בה דלא ליתי למיטעי בשאר אשת איש ושמא יאמרו גירש זה כו' כדלעיל ואע"ג דלא שייכא באשת אחיו מ"מ הואיל והיא אשת איש נגעו בה משום הלכות אשת איש דעלמא אבל באחות אשתו אין כאן הלכות אשת איש:
קנה בה ערוה. כלו' דהויא כערוה ממש דהרי צריכה הימנו גט ואסורה לו:
וערוה פוטרת צרתה. וצרתה נמי אסורה וא"כ לא אתיא כרבנן דהכא:
אמר רבי חנני'. אפי' תימא דאפי' כרבנן דהכא אתייא והא דתניא דמותר בצרתה דס"ל האי ברייתא דבה קנסו דבסוטה בה קנסו לא ביורשי' וכמ"ד בפירקין דלעיל הל' ד' דכל היכא דקנסו בה קנסו ולא ביורשי' וא"כ הכא נמי בה קנסו ולא בצרתה ואפי' כרבנן דהכא דאמרי דצריכה גט היבמה שנתיבמה בטעות אפ"ה מודו דמותר בצרה:
ורבי חנניה בריה דרבי הילל. מוסיף דודאי כרבנן דהכא אתייא הברייתא דאם כרבנן דתמן דסברי אינה צריכה גט באשת אחיו שנתייבמה בטעות א"כ יהא מותר אפילו בה דהרי כללא הוא דכל היכי דאינה צריכה גט הימנו מותרת לו וכדאמרינן האי כללא בבבלי דף צ"ה גבי אשתו וגיסו אלא ודאי כרבנן דהכא אתייא ולא קנסו בצרה:
צרת סוטה אסורה. להתייבם:
וצרת גרושה. צרת מחזיר גרושתו מותרת וכדאמרינן בבלי פ"ק:
כל הצרות מותרות. כלומר מה ששנינו בפ"ק צרת איילונית צרת ממאנת צרת מחזיר גרושתו חוץ מצרת סוטה:
גרושה עצמה מותרת לביתה. להתייבם וכדגרס' בבבלי שם לרב נחמן בר יצחק דמתני הכי כו' דדחי לה התם דאיכא למימר מחזיר גרושתו משניסת היא עצמה מותרת להתייבם דלא כתיב בה טומאה וכרבנן דר' יוסי בן כיפר דאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה היא:
מה פליג. לשון שאילה הוא דאם שמואל חולק על הני אמוראי דלעיל דאמרי צרת גרושה מותרת ולא גרושה עצמה. וקאמר הש"ס דלא נחלקו דהן מודים נמי דהיא עצמה מותרת אלא בגין כו' שהיו עוסקין בענין צרות ולפיכך אמרו צרת גרושה ולא הזכירו הן עצמן אעפ"י שמודו בזה:
מריח ערוה. משום חומר עריות ודכוות' אמרינן לעיל בהלכה זו:
מפני שכתוב בה טומאה כעריות. דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וכי היכי דעריות צרותיהן אסורות כן נמי צרת סוטה וכדאמר נמי רב בבלי פ"ק: