פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית
פרק טז · הלכה ו
מתני' מעידין לאור הנר כו'. אפילו לא ראוהו אלא לאור הנר ולאור הלבנה והכירוהו:
בת קול. שמעו קול צעקה פלוני מת ולא ראו אדם:
בצלמון. שם מקום:
גמ' לימדני ר' יונתן. למתני':
והוא שראו בוביה. צל של אדם דאי לאו הכי חיישינן שמא שד הוא וכדאמרי' בבלי פירקין דחזו ליה בבואה דבבואה דאינהו לית להו:
תמן תנינן. בגיטין פרק התקבל:
הדא דתימר בשדה. דוקא בעינן שראו בוביה דשכיחי מזיקין:
והן תנינן. והא תנינן מי שהיה מושלך לבור דבעיר עסקינן ואפ"ה א"ר יונתן והוא שראו כו':
המזיקין מצויין בבורות כו'. ולפיכך הצריך שם ר' יונתן נמי בבואה:
תמן תנינן. פ' ד' מיתות:
המסית זה הדיוט שהסית את ההדיוט. ומקשי על הא דקאמר הדיוט הא חכם לא בתמיה. וכן גרסי' להא התם ואגב גררא דלקמן נסבה לה הכא:
ומשני מכיון כו'. לכך הוא מכנם בלשון הדיוט:
כיצד עושין לו להערים עליו. שיהו רואין אותו ושומעין קולו:
מכמיני'. מסתירים:
וכה תמר אכן. בתמיה דהכא אמרינן אפי' אין רואין אותו אלא שומעין קולו:
שניי' היא הכא דמר אני. שהרי אומר אני איש פלוני כו' והילכך אינו צריך שיראוהו ויכירוהו דבהכי סגי:
אף הכא אני. במסית ליסגי נמי באני ואמאי צריך להערים ולעשות כך שיראו אותי:
שלא יברח כו'. כלומר דהתם טעמא אחרינא נמי איכא ומערימין להביאו לב"ד:
תמן תנינן. פ' כל הגט:
ואם לאו פסול. שמא מאחר נפל ואין זה שלו:
ה"ג ר' יוחנן אמר כל שלא עבר שם ברייה ר' יעקב בר אידי ר"ש בר אבא בשם ר' יהושע ב"ל כל שלא עברו שם שלשה בני אדם וכן הוא שם. דר' יוחנן סבר כר"ש בן אלעזר בבבלי שם דף כ"ז דלא עבר שום אדם שם זהו לאלתר ור' יעקב כר' נתן שם דאמר כדי שתעבור שיירא ותשרה והן ג' בני אדם דנקראו שיירא בכ"מ זהו שלא לאלתר:
עבר עכו"ם. מהו מי נימא דטעמא דפסול בעבר אדם שם דחיישינן לנפילה ואם כן בעבר עכו"ם כשר דליכא למיחש שנפל ממנו דאינ' שייך בהבאת גיטין או דילמא דטעמא דחיישינן שמא נדחף ונדרס הגט ברגל העובר שם וזה גט אחר הוא ועבר עכו"ם נמי פסול ואליבא דר' יוחנן קבעי:
ופשיט לה נשמיענה כו' ואשכחיה חד סרקאי. סוחר ישמעאל ומדאכשרון ש"מ כו' דטעמא משום חשש נפילה הוא:
ודחי לה הש"ס. וה"ג נימר סימן הוי ליה ביה. והיה ניכר שזה גיטו:
ופריך ולא כן תני אין סימן לגיטין וכן הוא שם. דאין סומכין להחזיר הגט בסימנין:
ומשני בההוא דאמר תרתי תלת שורין. כלומר סימן כזה אינו כלום שאומר כך וכך שורות בגט זה:
ברם. אבל הכא סימן מובהק היה לו שה"א שבו היה נקוד ולעולם עבר עכומ"ז נמי פסול דעיקר טעמא דשמא נדרס כו' ולפ"ז מתני' דוקא במקום שהשיירות מצויות:
ר' עזרא כו'. שאל לו טעמא דמתני' מ"ט לאחר זמן מרובה פסול:
אני אומר כו'. דהואיל והשיירות מצויות ולא מצאו לאלתר חיישינן דילמא מאחר הוא ששמו כשמו:
הגע עצמך כו'. ואמאי חיישינן:
ולא משום חומר הוא בעריות. ע"כ דטעמא משום חומרא דעריות חיישינן בשהשיירות מצויות ואף על גב דלא הוחזקו:
והא תנינן. הכא הלכו כו' וכן בסיפא הלכו ולא הכירוהו ולא חיישינן דילמא אחר הוא ששמו כשמו כיון דלא הוחזקו במקום פלוני:
א"ל ר' מנא כן כו'. דר' שמי בשם ר' אחא פירש לנו מתני' דגיטין מטעמא אחרינא דהכא במאי עסקינן דהאיש הזה היו בידו ב' גיטין א' כשר ואחד פסול ומיירי שלא היה הפסול ניכר מתוכו כגון שנכתב שלא לשמה ואבד הכשר והשליך הפסול והילכך לזמן מרובה חיישינן בשעה שמצא את הפסול מצא אבל אם מצאו לאלתר כשר דנאמן לומר זהו הכשר כיון דזמן מועט הוא שיצא מתחת ידו: