פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית
פרק טז · הלכה ד
מתני' נפל למים בין שיש להם סוף. שנראים כל ארבע הרוחות שסביב המים:
שאין להם סוף. שאין אדם יכול לראות כל סביביו:
אשתו אסורה. שמא לאחר פרישתו משם יצא והלך לו:
אמר ר"מ. דר' מאיר סבר יכול אדם לחיות במים ימים רבים ולפיכך לא מפליג בין מים שאין להם סוף ובין מים שיש להם סוף דאפילו במים שיש להם סוף דאי נפיק הוי חזי לי' חייש דילמא נפיק בתר ימים רבים ולא חזי ליה:
ור' יוסי. פליג עליה וס"ל כחכמים דפליגי בברייתא דמים שיש להן סוף אשתו מותרת אם שהה שיעור שאי אפשר שיחיה כשיעור זה בתוך המים ומים שאין להן סוף אשתו אסורה דשמא לאחר שעלה משם יצא והלך לו:
לטבול במערה כו'. ומערה מים שיש להם סוף ושהו עד שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן:
מן הארכובה ולמט'. הואיל ויכול לחיות לא תנשא שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להם סוף הן והלכה כר' יוסי:
גמ' נפל למים כו'. פלוגתא דר' מאיר וחכמים בברייתא גם כן מייתי וכן הוא בבבלי:
אין מזכירין מעשה ניסים. דנס אירע לו ששהה שם כ"כ ובלא זה לא יכול לחיות דלא ניים שלשה ימים כדאמר בבבלי דף קכ"א ורבי מאיר סבר אי אפשר דמסריך באבנים שבמים וניים פורתא:
לכמור כו'. כדאמר הני עובדי בבלי שם:
לציתותי. לעתותי ערב:
מחילה של דגי'. שחוטטין סמוך לשפת הנהר ואין מתמלא' כולה ואדם הנכנס שם מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים:
"אם הים גליני. צ"ל גבוליני כלומר שיש לו גבולי' סביב והביט כו' וכדמפרש אביי בבבלי דמים שיש להם סוף הוא כל שעומד ורואה מד' רוחותיו:
תני רצו לחתוך ספוגים. אמן הארכובה ולמטה קאי וספוגין הן מלשון קנה וסוף קמלו א"נ ספוגין ממש והן גדלים בים כלומר שדימו עליו שמת [הגה"ה. הים גליני כשהיה שקט ונח ואין הרוח מנשבת כלל קורין לו בערבי גליני ובלע"ז קאלמא:] ורצו לתתוך הספוגים ולחפש אחריו. אי נמי שהם היו רצין כדרכן ולחתוך ספוגים מהים ועל ידי זה באו לעכו שהיא על שפת הים ומצאו אותו. ועיקר:
ובאו ומצאו. לזה שלחני בעכו:
לא מסתברא. הא דקתני במתני' מן הארכובה ולמעלה תנשא דאין יכול לחיות שנותנין לו שהות עכ"פ כדי טרפה כלומר שאין מתירין אשתו כל זמן שיכול לחיות אפילו הוא טרפה והוא י"ב חודש כדאמרינן באלו טרפות דטרפה חיה עד י"ב חודש:
אף אנא סבר כן. דקודם י"ב חודש אין משיאין את אשתו: