פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית
פרק טו · הלכה ז
מתני' האשה שהלכה כו' היתה. צרתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה בחזקה שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה שהואיל דאינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה והלכה כר' טרפון בהני תרתי מתני' קמייתא:
גמ' חשודה כו'. כלומר דמפרש טעמא דרואין אנו שהיא נשאת ע"פ עדות זו אפ"ה לגבי צרתה אינה נאמנת דחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה עמה:
ופריך מעתה. דמשקרת אפי' על עצמה לא תהא נאמנת:
ומשני מתוך שהיא יודעת כו'. שאין מאמינין לה לגבי צרתה ולא תקלקלה אף היא אומרת אמת דמה לה לקלקל עצמה אם אין דיבורה כלום לגבי צרתה:
מעתה. דמחזקינן לה שאומרת אמת אפי' על צרתה תהא נאמנת:
ומשני ר' הילא חוזר לקילקול הראשון כו'. דאם נאמינה נמי על צרתה אז תחזור להיות חשודה משקרת לקלקל עצמה עם צרתה: