פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית
פרק טו · הלכה ב
מתני' ב"ה כו' אלא בבואה מן הקציר בלבד. כדמפ' טעמא בגמ'. ובנוסחת הבבלי גריס אלא בבואה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהיה כדאמר שם בגמרא דמעשה שהלכו בני אדם לקצור חטים ונשכו נחש לאחד מהם ומת ובאה והודיעה בב"ד ושלחו ומצאה כדבריה ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב אבל ממדינת הים אינה נאמנת:
אלא בהוה. דמעשה שהיה כך היה והה"ד לשאר מקומות:
גמ' אמרו להן ב"ש והלא כל השנה כולה קציר. כלומר לדבריכם מ"מ אתם אומרים דוקא בקציר בלבד והלא כל השנה כולה יש לה דין קציר וכדמפרש ואזיל הא כיצד כו' ובבבלי קאמרי לדבריכם דוקא קציר חטים וכמעשה שהיה ומנין אף קציר שעורים כו':
וקיימו ב"ה את דבריהן. דב"ש ומש"ה חזרו:
ולמה קציר. ולמה תלו ב"ה במתני' בקציר דוקא:
דאונסא שכיח. שאז שכיח חולי ואונס לאדם מחמת שהחמה קופחת כו' כדמצינו בבן השונמית:
דריחשא שכיח. דהנחשי' שכיחים בעת הזאת:
סכותה וגו'. איידי דקאמר הכא דאונסא שכיח מביא להדרש הזה שדוד המלך עליו השלום היה מתפלל שהקב"ה יצילו מעת שהחולי ואונס שכיחין:
ביום שהקיץ נושק החורף. שנושקין ומתחברין שהקיץ עובר והחורף בא דאז שכיחי כמה מקריי' וחולי ר"ל מחמת שינוי העתים:
זה נשקו של גוג. ונשק לשון כלי זיין וכלי קרב:
ביום ששני עולמות נושקין זא"ז. והוא יום המיתה והיה מתפלל שהקב"ה יצילו להגן עליו וכהאי דאמרינן על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו יום המיתה: