פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה ו
מתני' לא יבטל. שאם לא קיים פ"ו חייב לישא אשה בת בנים נ"י:
ב"ש. טעמייהו יליף בגמ':
עשר שנים. כדיליף בגמ':
אינו רשאי לבטל. אלא יגרשנה או ישא אחרת עמה:
גירשה מותרת לינשא. ולא אמרינן דעקרה היא דשמא מיניה הוי ולא מינה ולענין הכתובה מפ' בגמרא:
האיש מצוה כו'. כדיליף טעמא בגמ':
גמ' ב"ש כו'. טעמייהו דילפי ממשה דכיון שהיו לו שני זכרים פירש מן האשה ולא ילפי מברייתו של עולם דס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר כדאמר בבלי ס"ב:
וב"ה. סברי דנין וילפי מברייתו של עולם ושם מפרש טעמייהו דב"ה דלא ילפי ממשה משום דמשה מדעתי' הוא דעבד והכא ע"כ לא ס"ל האי טעמא כדלקמן:
לכן צרכה. לכן צריך אתה ע"כ לפרש דב"ה מוספי אב"ש ואפילו זכר ונקבה קאמרי:
דלכן. דאם לא כן אלא דוקא זכר ונקבה קאמרי א"כ הוי מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ואמאי לא חשיב לה בעדיות. ומשמע דפליג אבבלי דהא לטעמא דהתם דמפרש דליכא למילף ממשה דמשום שכינה עשה ואסור לכל אדם לעשות כן א"כ ב"ה דוקא זכר ונקבה קאמרי. ולשיטת הבבלי נמי אפשר לפרש דכיון דב"ש נמי דוקא שני זכרים ס"ל וכדפירש"י ז"ל במתני' וגי' אחרת הי' להרשב"א ז"ל בדבריו שם א"כ לית כאן קולא וחומרא כ"כ הרשב"א ז"ל:
בני בנים כבנים. דאם היו לו בנים ומתו דלא קיים פ"ו וכדמסיק בבבלי שם ואם הניחו בנים קיים ודוקא בני בנים שהזכרים יהיו מהבנים:
בני בנות. כלומר אם הזכרים מהבנות אינם כלום וכדמפרש ואזיל:
בן בן כו'. דאם הזכר מהבן והנקבה מבת עולין וקיים פ"ו:
בת כו'. אבל.איפכא לא וזה כאביי שם דאמר ברתא לברא לא אלא דשם קאמר אליביה דברא לברתא מהני וכ"ש הוא מברתא לברתא והכא משמע דדוקא ברא לברא וברתא לברתא אבל מסקנת הפוסקים כרבא שם דאפי' איפכא עולין דהא איכא שבת:
איילונית כו'. ובבלי שם לא קאמר אלא הסריס וחד טעמא אית להו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בט"ו מהל' אישות הלכ' ד':
טעמא דהן תנייא. טעמי' דהך תנא דמתני' שהה עמה עשר שנים כו' דגמרי' מאברהם דכתיב מקץ וגו' ואח"כ לקח הגר:
צא שנים. דהשנים שהי' בח"ל מקודם לא נחשבו ומשום דעון ח"ל גרם ודוקא לאברהם מפני שנענש על שחזר מא"י לחרן אבל לא לדורות כן משמע מהרמב"ם ז"ל וכן פי' הרא"ש ז"ל:
ותני כן. בתוספתא פ"ח חלתה היא כו' כלו' מהיו חולין מייתי ראי' דאמרינן דאפשר שאותו העון שגרם להן להיות חולין מנעם נמי מלהוליד כמו דישיבת ח"ל באברהם וכן פי' הרא"ש ז"ל לפיכך חלה כו' בבבלי ס"ד:
או שהלך לו למדינת הים. דהואיל שלא היה אצלה וכ"פ הרמב"ם ז"ל שם הלכה י"א:
נישאת כו'. יש לה כתובה כשיוצאת וכן לשני ולשלישי דסבירא ליה כרבי שמעון ב"ג בבלי שם דבתלתא זימני הוא דהוי חזקה ובבבלי דף ס"ה קאמר דלשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים:
לשלישי עצמו אין לה כתובה. דסבר לה כרבי דבתרי זימני הוי חזקה:
מה דיחזרון קדמאי עלה. להוציא ממנה הכתובה שנתנו לה דהרי איגלאי מילתא שהיא גרמה:
ופשיט לה יכולה היא למימר. עכשיו נתעקרה היא וכן פשיט לה בבלי אשלישי להאי מ"ד דב' זימני דמצי אמרה השתא הוא דכחשי:
מהו דתחזור היא על רביעי. לתבוע ממנו הכתובה דאיגלאי מילתא שהוא היה הגורם:
ופשיט דאומרים לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. כיון דיכול לומר אילו הייתי יודע שאת בת בנים לא גרשתיך ונמצא גט בטל למפרע ובני' ממזרין. אבל בבבלי מסיק דאי איתא דמצי אמר לה הכי אי איהו שתקא אנן מי שתקינן אלא דמטעם זה הוא דפטור מליתן לה הכתובה דאמרינן השתא הוא דאיברית:
נבעלה וראתה דם מחמת תשמיש וכן בפעם השני אית תניא דתני. דלא תבעה פעם ג' דסבר כרבי:
ואית תנייא תני דג' תיבעל דסבר לה כרשב"ג. וזה מסתייעא לפי' רש"י בנדה דף ס"ו דקאמר שם נמי בהא משמשת פעם א' וב' ושלישית דכרשב"ג אתיא ולא כר' וכדלקמן:
הוין. בני הישיבה בעיין למימר דהני תנאי כהני תנאי דמ"ד הכא דשלישית לא תיבעל לו אלא תתגרש דהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש כמ"ד הכא דמשלישי אין לה כתובה:
ברם כמ"ד כו'. ומשמע מהכא דלא מחלק בין איסורא לממונא א"נ דהכא נמי איסורא הוא דהרי סתמא קאמר לשלישי כו' ואפילו אין לו בנים:
הוון בעי מימר כו'. דמתחילה היו רוצים לדמות גם בהא דתליא בפלוגתא דלעיל:
השלישית. שנישאת פעם שלישי:
ודחי לה הש"ס דאפי' כמ"ד בכתובה יש לה מג' דבתרי זימני לא הוי חזקה מודי הוא במילה שלא ימול לג' דהואיל וסכנה היא בתרי זימני הוי חזקה. אבל בבבלי מדמה לה לענין פלוגתייהו כי היכי דפליגי בנישואין פליגי במילה אלא דהש"ס מסיק שם דאנן נקטינן בנישואין ומלקיות כרבי ובוסתות ושור המועד כרשב"ג וטעמא דמילתא דנישואין הואיל ואיסורא הוא לחומרא ומלקיות כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות מבערין עושי רשעה מישראל אבל וסתות כהאי דתנן אין אשה קובעת וסת לסמוך עליה להיות דיה שעתה עד שתקבענה שלש פעמים משום דוסתות דרבנן נינהו ובשור המועד נמי משום דממונא הוא ולא מפקינן ממונא אלא בדבר הברור אבל בקטלנית דסכנה היא וכן במילה לחומרא נמי כרבי וכן מסקנת הפוסקי':
מעשה כו'. ובבבלי שבת דף קל"ד גריס שלישי הביאתו לפני וצ"ל לפי הגי' דהכא דר' נתן סבר כי היכי דפליגי בנישואין פליגי במילה וכרשב"ג אתיא דאין לומר דמעשה הכי הוה דא"כ מאי אסהדותיה וכגוונא דאמרינן הכא בבבלי גבי אחיות והרב אלפס ז"ל בפ' אלו טרפות גריס כמו הכא:
היו לה בנים כו'. אמתני' קאי דקאמר מונה משעה שהפילה וכן אם הי' לה בנים ומתו מונה משעת מיתה משום דיכולה היא למימר רוחא כו' אותו רוח רעה שגרם לחנוק ולהמית בני גרמה לעשותה עקרה מאז:
טעמא. דהך תנא דאמר האיש מצוה כו' וכבשה כתיב לשון יחיד מי דרכו כו' וכרב נחמן בר יצחק בבלי שם:
ר' יעקב בר אחא כו'. דפליג אר' ירמיה דאין הלכה כריב"ב אלא אם תובעת לינשא לאחר דבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאז הדין עמה וכן מסיק בבבלי דבכה"ג כייפינן ליה להוציאה וליתן כתובתה משלם:
עמך הייתי. כשאמר ר' חנינא:
ולא איתאמרת. ולא כך אמר דהלכה כריב"ב אלא דוקא אם היתה תובעת כו' כדלעיל:
הדא הוא דתנינן תמן. סוף מס' תענית ואיתא נמי התם להא וכלומר דכה"ג נמי אשכחן התם דחד אמר בשם ר' חנינא הכי וחבירו מזכירו דלא כך נאמר:
ביקש ר' לעקור ט' באב. ולא לגמרי דהרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא שרצה לעוקרו מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות. תו' מגילה דף ה':
ולא איתאמרת הכי. לא ביקש לעקור ט' באב אלא אותה שנה בלבד:
טובים השנים שהייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שלמדתוני האמת:
סליק פירקא בס"ד