פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית
פרק ד
הלכה א
מתני' החולץ ונמצאת מעוברת. ולאו חליצה היא דלא בעיא:
קרובותיה וקרוביו. מפרש לקמן במתני' הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו ושנאסרות על האשה מחמת בעלה:
בזמן שאין הולד של קיימא. שהוא נפל:
גמ' בשעבר. כלומר דמדייק מדקתני ונמצאת מעוברת דבשעת חליצה לא הוכר עוברה דעבר וחלץ לה תוך ג' חדשים ולהכי קתני החולץ דלכתחילה אסור:
די מתניתא. כהאי דאמרינן במתניתין לקמן הל' י"א היבמה לא תחלוץ כו':
ותחלוץ מיד. דמה נפשך אם יהי' הולד בן קיימא לא נגע בה חליצה לאו כלום הוא ומה בכך:
שלא תהא צריכה כו'. דשמא יהיה הולד בן קיימא וצריכה כרוז להכשירה לכהונה ודילמא איכא אינש דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואתי למימר קשרי חלוצה לכהן. וכה"ג מפרק בבבלי ל"ו על הא דמקשי ממתני' דריש האשה בתרא ומהאי מתני' דייק לקמן דף מ"א ומותיב על רבי יוחנן דסבר חליצת מעוברת שמה חליצה והאי תלמודא קאמר אליבא דמאן דס"ל דשמה חליצה וכדלקמן והיינו דקאמר הכא הרי חליצתה בידה:
וכן אמר ר' בא בשם רבי הושעי'. זה הטעם:
תני. בברייתא בשם ר' הושעי' טעם אחר דכתי' בחליצה מאן יבמי ודרשינן את כו' דכל שאינה יכולה להתייבם אינה יכולה לחלוץ:
מה נפיק. מאי ביניהון בין ב' הטעמים:
כשירה ונתחללה. כבר איכא בינייהו כדמפרש ואזיל דלמ"ד משום כרוז וזו דבלאו הכי פסולה לכהונה אין צריכה כרוז וחולצת:
ומ"ד את כו'. חלוץ אינה חולצת גרסינן:
חלץ בתוך ג' חדשים. בעלמא קאי דאם עבר על תקנת חכמי' ולא המתין מהו שתהא צריכה חליצה אחרת לאחר ג"ח:
נישמעינה. ת"ש מזו המתני' דתנינן לקמן פי"ב הל' ה' קטנה כו' ואם לא חלצה חליצתה כשירה וכדנפרש שם בס"ד הא דגריס כשירה:
אמר לה סתם. ולא בשם רבי יוחנן:
דרבי מאיר היא. מתני' דאמר אין חולצין כו' וגזירה דרבנן בעלמא היא:
וכמה דאת אמר תמן אעפ"י שחלצה. וחליצתה כשירה בדיעבד ואפילו הכי לכתחילה חולצת משתגדיל:
וה"נ אף על פי שחלצה. וחליצתה כשירה בדיעבד תוך ג' כדקתני במתני' דאם אין הולד של קיימא כו' ותוך ג' מיירי:
חולצת. לכתחילה חליצה אחרת לאחר ג':
והפילה מהו. שתהא צריכה חליצה אחרת וממתני' ליכא למישמע מדקתני אין הולד כו' פסלה מן הכהונה דדילמא מדרבנן בעלמא ולחומרא כדדחי לה בבלי ריש פירקין למ"ד חליצת מעוברת לא שמה חליצה:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא וה"ג את ששמו מחוי יצא זה שאין שמו מחוי יכול תהא מותרת להנשא תלמוד לומר להקים כו' יכול אף אשת סריס כו' יצא זה ששמו מחוי גרסינן ומביאו בבלי כ"ד ואיידי דדריש מהמקרא זה מייתי לה הכא:
יכול אתה אומר. בזו שהניחה מעוברת דתהא צרתה מותרת להנשא וקפשיט לה מדתניא הכונס את יבמתו כו' ברייתא הובאה בבלי פירקין:
אם בעובר אם בביאה. כלומר דשמא היה הולד בן קיימא ובזה ודאי לכ"ע אמרי' דביא' מעוברת לא שמה ביאה כדמפרש טעמ' התם דלמ"ד דשמה ביאה משום דשמא יבא אליהו ויאמר נפל הוי והכא ליכא למימר הכי והולד נמי אין פוטר עד שיצא לאויר העולם:
אף בחליצה כן והשתא פשיט לה להבעיא דלעיל דהואי ושניהם לפטור הן וכמה דאת אומר בביאה כן נמי בחליצה ומדקאמר לעיל אם בעובר אם בביאה משמע דה"ק אם בעובר דשמא יהיה בן קיימא ואי הולד פוטר כו' כדפרישית ואם בביאה דשמא לא יהיה בן קיימא ואז ביאה פוטרת ומדביאת מעוברת שמה ביאה כן בחליצה נמי שמה חליצה והכי מפרש רבא שם אליבא דרבי יוחנן דסבר כן
זכין בעוברין. כלומר לעוברין דס"ל המזכה לעובר ע"י אחר קנה. ופלוגתא היא ג"כ בבבלי ב"ב דף קמ"ב:
והוא שיצא ראשו ורובו בחיים. כלומר שיהיה בן קיימא ולא נפל:
די מתני'. כלומר וכדאמרי' במתני' החולץ כו':
וכמה דאת אמר כאן הוא גרסי' למפרע כו'. דאם הולד בן קיימא לא הוי חליצה למפרע והכא נמי כן הוא למפרע הוא שיזכה:
תמן תנינן. פ' מי שמת שם:
לא אמר אלא בנו. דלטעמיה אזיל דס"ל אין זכין לעוברין והכא שאני מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומקנה לו בכל לבו אבל לעובר אחר לא. וכדרבי יוחנן שם:
ע"ד דרבי לעזר ובלבד בש"מ. דמפני שדעתו של אדם קרובה לבנו חששו שמא תטרוף דעתו ודוקא במטלטלין כדקתני במתניתין יטול מנה. וכ"כ הרי"ף ז"ל פ' מי שמת שם אבל דעת הרמב"ם ז"ל פ' כ"ב מהל' מכירה דאין לחלק בין שכ"מ לבריא וכ"כ הה"מ שם וכדעת רוב הפוסקים:
גר שמת. ברייתא שם:
או שהיתה עוברה. אשת הגר:
הכל חייבי להחזיר. כיון דאשתו מעוברת ועובר יורש הוי אלמא דהמזכה לעובר קנה
מה עבד לה רבי לעזר. לההיא ברייתא:
שניא כו'. ובבנו מודי דירושה הבאה מאליה היא ויש לה כח לתפוס:
ופריך וסיפא כו' מן הדא דרבי יוסי. כלומר אליבא דר"י דאמר לעיל מודי שמואל כו' דקתני התם החזירו כו':
כל הקודם לזכות באחרונה. מאחר שמת הבן או הפילה זכה דהפקר הויא:
בראשונה. כשהיתה מעוברת:
אפי' בראשונה יזכה גרסי'. לשמואל דלא כן אמר רבי יוסי כו' והרי אינו בן קיימא שהרי הפילה ולא זכה העובר מקודם:
ומשני רב יצחק משום ייאוש. כלומר דהמחזיקים בראשונה היו מתייאשין בעצמן מאז שהיו בספק שמא יש לו יורשין או אם אשתו מעוברת שמא לא תפיל ולא נתכוונו להחזיק חזקה גמורה. וכשינוייא דרבא שם:
חזר בה רבי נתן. דאמר מתחילה כרבי לעזר וכטעמיה. א"נ דחזר בו רבי לעזר גרסינן:
מן מתני'. כלומר מכח המתני' חזר מדבריו דקתני אם נקבה מאתים ונקבה גבה לא בענין כאחר היא דהא נקבה לאו יורש היא ולא שייכא טעמא דירושה הבאה מאליה ואפ"ה קנתה:
בן יומי. ד"ה מודים דזכין לו וכדתנינן בנידה דף מ"ד תינוק בן יום א' נוחל כו':
הלכה ב
מתני' וחייבין בקרבן. שבא על אשת אח שלא במקום מצוה:
הולד כשר. ממה נפשך:
וחייבין באשם תלוי. מפרש בגמ':
גמ' כל שאיפשר לך כו' בכריתות דף י"ח פלוגתא דתנאי היא אם בעינן באשם תלוי חתיכה מב' חתיכות כדמפרשינן לקמן או לא. והכא איפכא פליגי רבי יוסי ורב דלרבי יוסי כל שאיפשר לעמוד על וודאי ולברר איסורו אין חייבין על ספיקו אשם תלוי אלא ימתין עד שיברר ויביא חטאת דחיישינן לחולין לעזרה:
היך עבידא. דברי רבי יוסי היא ונקט לה בלשון בעיא משום דפשיט לה ממתניתין דהכא כלו' היך הדין זה היו לפניו וכו' וחבירו מונח בתיבה גרסי' דמאחר שאם ימצא המפתח ויחקור אחר זית הנשאר ולעמוד על וודאו אם חייב על ספיקו אשם תלוי כל זמן שלא נתברר:
נישמעינה כו'. דנוכל לפשוט זה ממתני' דקתני הכונס כו' דאם הולד בן קיימא חייבין בקרבן:
עד שלא כו'. כלומר דמן הדין היה לו להביא אשם תלוי כל זמן שלא יוודע לו אם בן קיימא או לא ובמתני' לא תני אלא אם הוא בן קיימא דאז חייבין בקרבן חטאת הדא אמרה שאינו מביא אשם תלוי בכה"ג:
רב אמר כל שאיפשר לו לעמוד על ודאו חייבין כו' גרסינן. כלומר דבכה"ג דאפשר לברר האיסור אז הוא דחייב על ספק אשם תלוי להגן עליו מן היסורין עד שיתודע לו כדמפרש ואזיל:
היך עבידא. והגי' נשתבשה בכאן וה"ג ברישא אכל אחד מהן ובא עורב ואכל את השני מאחר שהוא יכול לעמוד על וודאו חייבין כו' אבל אם אכל עורב תחילה ואחר כך אכל הוא מאחר שאינו יכול לעמוד על וודאו אין חייבין כו'. כלומר דברישא בשעת אכילה היה אפשר לעמוד ולברר האיסור אבל בסיפא לא היה יכול לעמוד כבר בשעת אכילה וכן משמע בהדיא שם:
ופריך לא כן אמר רב והוא שיוכיח לפניו חלב ברור. כלומר דבעינן חתיכה משתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן דכשאכל א' מהן איפשר להוכיח ולברר אם הוא חלב ברור ולאפוקי חתיכה אחת ספק חלב וספק שומן והכא נמי אין יכול להוכיח שהרי העורב אכל השני:
ומשני אע"ג כו' מודה הוא הכא. דחייב שיכול לעמוד על וודאו בשעת אכילה דהוה חתיכה משתי חתיכות:
מתני' פליגא על רב. דאמר דבחתיכה א' לא:
כוי גרסינן דר"א אומר חייבין על חלבו וספק בהמה וספק חי' הוא וחתיכה א' היא:
מה עבד רב. לההיא מתני':
פתר לה דחלוקין כו'. וסבר לה כחכמים:
חתיכה של חולין. מתני' היא שם דף כ"ג ובסיפא גבי חתיכת חלב וחתיכת חולין תני שם הכי:
ניחא דראשון מביא. דהיו לפניו ב' חתיכות אלא שני למה מביא לרב:
ומשני רבי יוסה תיפתר שהיתה חתיכה גדולה ואכל השני חצי' כו'. דאפשר לברר האיסור:
הרי אפשר לך לעמוד על וודייו. בתמיה דודאי אין יכול לעמוד ואפ"ה קתני דחייבין:
קיימה. תירצה ר"ז לפני ר"ח בר בא. ורבי חזקי' קאמר איפכא דר"ח בר בא תירצה לפני ר"ז דמתני' קיימינן דה"ט:
דמאחר שהוא יכול להערות ולפרוש. כלומר דהרי בהעראה בלבד קונה ביבמה ולפרוש הימנה כו' א"כ במשהו יכול לעמוד על וודאו ויכול לברר איסורו קרינן ביה. אבל התם מוקמינן להאי מתני' נמי כרבי לעזר דלא בעי חתיכה מב' חתיכות:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן המתני' דקתני הספק אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:
אם כשבא עלי'. היבם מיד לאחר מיתת בעלה והוכר עוברה לאחר ב' חדשים דהיינו בחודש הג' א"כ הרי הוא בספק שוה מן הראשון או מן האחרון וניתני או בן ט' לזה ולזה או בן ז' כו':
אלא כו'. ואם דמיירי שלא בא עלי' אלא לאחר ב' חדשים:
והוכר כו'. כלומר ואימתי הוכר עוברה דהרי אם הוכר אחר חודש אחד ודאי מן הראשון הוא ואם דהוכר לאחר ג' חדשים מן האחרון ואפ"ה חוששין שמא מן הראשון הוא א"כ ניתני לקמן היבמה כו' חמשה חדשים בתמיה כלומר הא ודאי ליכא למיחש לזה דאם מן הראשון הוא כבר הי' העובר ניכר לאחר ג' חדשים:
אלא ע"כ כן אנן קיימין כשבא עלי' לאחר מ' יום והוכר עוברה לאחר חמשים יום. מן האחרון שהן ג' חדשים מן הראשון:
הרי כו'. כלומר אם ילדה לט' יש כאן ספק זה או שהן ט' שלימים לראשון או שהן ז' מקוטעין לשני והוכר עוברה לשליש ימיה שהן לאחר חמשים יום:
ש"מ שהאשה יולדת לחדשים מקוטעים גרסי':
את ש"מ כו'. לאו אמתני' קאי דיצירות לימים הן כדלקמן אלא מילתא באפי נפשה היא וכלומר צריך אתה לידע זה:
ב' יצירות. יצירת הולד אחר קליטת הזרע שהוא נקלט בתוך ג' ימים כדאמר בבלי פ' ר"ע מ"מ אין הצורה מתחלת להצטייר עד ז' ימים או ט' לקליטה והגמר של צורת הולד לאחר מ' יום כדאמר פ' המפלת:
שהאשה מעוברת כו'. ובבלי פ' המפלת דף כ"ז גריס אין האשה מתעברת וחוזרת:
ממאה ערלות. כדאמר בבלי פ' משוח מלחמה דף מ"ב בר מאה פאפי וכפי' התו' שם:
מנין לשתי יצירות. לימים רמז מן התורה:
וייצר כו'. כיון דיצירת האדם עתידה להיות כן רמז לה השתא ואע"ג דביצירת אדה"ר לא שייכא:
נוצר לז' ימים ונולד לשמנה חדשים חיי. וכ"ש לתשעה חדשים:
ה"ג נוצר לתשעה ונולד לשבעה איתא חמי כו'. בתמיה כלומר משום דקאמר כשנולד לשמנה אינו חיי ושואל אם נולד לשבעה מאי והשיבו בלשון תמי' אתה רואה אם לשמנה כו' וס"ל דהא שאמרו בן שמנה אינו חיי היינו אם נוצר לט':
מנין לבן שבעה. הנולד לז' חדשים:
מדידכון. מלשוניכם:
זוטא. ובב"ר גריס לה זיטא איפטא אוטא אופטו ופי' בערוך זיטא ז' איפטא חי כלומר בן הז' יחי' אוטא ח' אופטו מת:
בא הספק ליטול את חלקו של אביו. לחלוק בנכסי המת:
אומרין לו הני אביך. היבם הוא אביך:
בא היבם ליטול בחל' אחיו המת אומרים לו הני ברי'. זה הספק הוא בנו של מת ואין לך כלום:
עושין שיפיו'. מלשון פשר' שיתפשרו לחלוק דממון המוטל בספק הוא וכן הוא בבלי ל"ז:
שיפיות לאחין. הפסד לאחין. דכשאלו עושין פשר' ביניהן הפסד הוא לשאר האחין:
תחרות באחין שכר באחין. דכל זמן שהן מריבין זע"ז האחין נשכרין דיכולין לכל אחד לדחותו:
מת הזקן. וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ההוא:
הרי יש בין בנים בודאי כו' גרסינן. כלומר דיש כאן טענה בין הבן וודאי הוא היבם ובין הבן הספק ואין ספק מוציא מידי וודאי וכדאמר שם:
מת הספק. ובאין יורשיו מן האב ויורשיו מן האם לחלוק דהואיל ולא נודע מי אביו באין יורשיו מן האם לדחותן:
הרי יש בן אחי אב בוודאי. כלומר בני היבם דהן ממ"נ יורשין אותו אם בן היבם הרי אחיהם הוא ואם בן המת בן אחי אביהם הוא:
ואם בספק. יורשיו מן האם הן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי:
מת א' מן האחין. ובאין היבם והספק לחלוק. וה"ג הרי יש כאן אח בוודאי ובן אח בספק דהיבם הוא ודאי והספק ספק שמא בן היבם הוא:
מתה אמו של ספק. ובא היבם לירשה מכח ירושת הבעל:
הרי יש כאן בן בודאי. הספק:
ובעל בספק. דשמא הספק בן המת הוא ואשת אח שיש לה בנים היא ולאו בעלה מיקרי:
מת הספק. דכל זמן שהוא קיים הוא יורש את אמו דודאי הוא כדאמרן ואם מת ואח"כ מתה אמו ובא הבעל ליטול ירושה מאשתו ולדחות יורשיה:
הרי יש כאן אחי אם בודאי גרסינן ובעל בספק. וקמ"ל דיורשי האם נמי דוחין להיבם דשמא זה בן המת הי' וא"כ היבם לאו בעלה הוא כדלעיל. וכל אלו הדינים אינם מבוארים בבבלי ולמד דבר מדבר הוא:
מת היבם כו'. זהו דין המוזכר ג"כ שם ספק ובני היבם שבאו לחלוק בנכסי היבם ולבתר דפלגו בנכסי המת כדלעיל בריש המימרא:
אי הוי קדמייא מיסכן. אם הי' הראשון המת עני ונכסיו מועטין:
אומרים לו הני אביך. את הוא בן המת דס"ל להאי תלמודא כרבי ירמיה שם דאמר הדר דינא אלא דהכא אמר שידם על העליונ' ולפיכך אם נכסי המת מועטין דוחין אותו אצל נכסי המת דהוא אביך הי' ואין לך אצלנו מחלק אבינו כלום:
ואין. אם היה עשיר הראשון אומרין לו כלנו אחין שאת ג"כ בן היבם ובני אחין של הראשון:
באו ונירש כו'. וחולקין הכל בשוה. אבל בבבלי משמע כרב דאמר שם קם דינא אחר שחלקו בנכסי המת אין יכולין לערער וכדפסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
תני הראשון כו'. הספק:
והשני. שנולד לאחר שקיימא ממזר מספק הוא דשמא הראשון בן המת הוא וולד מחייבי כריתות הוא:
אין ממזר בספק. כלומר אין ספק בממזר אלא וודאי ממזר הוא דמותר בממזרת. וכאביי שם ע"א וכדמוכח מלקמן:
מודי ראב"י בספק כותים ובספק חללים. כלומר להשוותן כספק ולא כודאי ונ"מ דאסור בודאן וכההיא דאמרי' בקידושין ודאן בודאן מותר ודאן בספקן וכן ספקן בספקן אסור:
כההיא דתנינן. כמו וההיא דתנינן בריש עשרה יוחסין כו' דחשיב שם שתוקי ואסופי וממזרי:
ע"ד דר' אב"י שמנה הוו. דהא לדידיה שתוקי ואסופי שהן ספק כודאי ממזר משווי להו:
על דעתיה דרבן גמליאל ור"א. דאמרו פ"א דכתובות הלכה י' דנאמנת האשה לומר מפלוני וכשר הוא ולדידהו אין כאן שתוקי וכדאמר האי תלמודא שם מעתה לרבן גמליאל ור"א אין שתוקי וכדנפרש שם בסייעתא דשמיא. תשעה הוו:
על דעתין דרבנן. דפליגי עלייהו שם לדידהו הוא דעשרה הן דשייך למחשבינהו:
הלכה ג
מתני' שומרת יבם. ממתנת ומצפה ליבם כמו ואביו שמר את הדבר:
שנפלו לה נכסי'. מאביה ובגמ' מפרש לה:
ובנכסים כו'. הן נכסי מלוג כשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה:
יחלוקו יורשי הבעל. הוא היבם עם יורשי האב דספק נשואה היא שהבעל יורש את אשתו וזה דספק נשואה היא אצלו זוכה בחצי ואנכסי מלוג קאי ופלוגתייהו מפ' בגמ':
גמ' הכא. ברישא כשהיא קיימת את אומר לב"ש דמוכר' כו':
מתה כו'. ובסיפא דאם מתה הכא את אומר יחלוקו ומאי שנא סיפא דלא פליגי ב"ש לאוקמי נמי הנכסים בחזקת יורשים:
ומשני ריב"ח הן. מה דאת אמר ברישא כו' לפי גי' הספר צריך לפרש דעד שלא היתה שומרת יבם היינו בעודה ארוסה ולא תחת הבעל ולפיכך מוכרת. והיותר נראה דאיפכא גרסינן והוא כשינויא דאביי בבלי ל"ח דרישא כשנפלו משנעשית שומרת יבם ולפיכך מוכרת והה"ד אם מתה נכסים בחזקת יורשים דלא מהניא זיקה למיקני נכסים דהשתא והא דאת אמר בסיפא יחלוקו שנפלו עד שלא נעשית שומרת יבם אלא תחת בעלה הראשון:
כמי שנפלו לה משנעשית כו'. דלאחר שעת עשיית פירות אזלינן ואז היא זקוקה ויחלוקו. ולפי גי' הבבלי וכדפרישית הנכסי' בחזקתה הן:
אמר ר"ז. טעמא דפלוגתייהו מפרש:
ההן. האי:
יבם דהכא צריכא דב"ש. מספקא לי' לב"ש אם כבעל הוא או לא ולפיכך מספק יחלוקו וזהו לפי גי' הספר וכדלעיל:
וב"ה פשיטא ליה. דכבעל הוא ומשמע מהכא דבכתובה הוא דפליגי וכפי פשטא דמתני' דהא בנכסי מלוג ס"ל לב"ה דבחזקת יורשיה הן. אבל בבבלי דייק דלא אמר ב"ש יחלוקו אלא בנכסי מלוג מדקתני יורשי הבעל עם יורשי האב דהכי שייך לומר על נכסי מלוג ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל וה"ק מה יעשה בכתובתה ושבקה עד דמפרש הדין לב"ה וה"ה לב"ש בכתובה דבחזקת יורשי הבעל היא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכשהיא מתה בחיי יבם לא גבו יורשין דילה הכתובה דיבם במקום הבעל קאי:
שכן כו'. אסיפא קאי דנכסי' היוצאין עמה בחזקת יורשי האב שכן אפילו אחיו אין לו בהן אלא אכילת פירות ובחזקתה היו:
ירשו היורשין כו'. היינו היבם חייב בקבורתה ומביא הברייתא בבלי כתובות דף פ"א:
הוות צריכה לן. היינו ספוקים בזה דאיכא למידק עלה דמאחר שאין לה כתובה דהא לא ניתנה לגבות מחיים ולמה עליו לקוברה. וכן מדייק שם:
שמא אין לה קבורה. בתמי' דהא כל אשה לא ניתנה כתובתה לגבות מחיים ואפ"ה תקנו קבורתה תחת כתובתה:
ומפרק דודאי באשה בעלמא יש לה קבורה דהוא יורש אותה אבל הכא בשומרת יבם אם יש לה כו' כלומר דמן הדין היה לומר כן דאע"ג דיורש כתובתה יכול הוא לומר מאחי אני יורש ולא ממנה:
הלכה ד
מתני' הרי היא כאשתו. מפ' בגמ':
ובלבד. כלומר ובלבד לענין זה אינה כאשתו שאין כתובתה על נכסיו:
גמ' כיצד הוא עושה. הכי תני לה בתוספתא דכתובות ריש פ"ט:
ומגרש. דלא תימא עדיין יבומי הראשון עלי' ובחליצה דוקא קמ"ל:
ומחזיר. דלא תימא מצוה דרמי רחמנא עליה עבדה והשתא תיקום עליה באיסורא דאשת אח קמ"ל. בבלי ל"ט דכתיב ולקחה וגו' כיון שלקחה הרי כאשתו לכל דבר:
והיא שוברת כו'. כן מסיי' בתוספת' שם וכדמפרש ר"י דלצדדין הוא הברייתא דברישא קתני התם מי שמת והניח אשתו שומרת יבם אפילו הניח נכסים של מאה מנה אין היורשים יכולין למכור מפני שכל נכסים אחראין לכתובתה כיצד יעשה כונס ומגרש ושוברת לו על כתובתה וקאמר הכא דאו או קתני או דכונסה ומגרשה וגובה כתובתה מן הנכסים והשאר יכולין למכור או דכותבת לו שובר על הכתובה:
אם חידש לה כתובה. ממנו:
מתני' אמרה כן. ומאי קמ"ל דהא תנינן באשתו בסוף פ"ט דכתובות שהמגרש כו' ומאי אולמי' דיבמתו דאיצטריך ליה למימר דלית לה כתובה מיני' אם לא חידש:
סוף כו'. כלומר דהכא נמי כן הוא וסוף עד שיכניס ויגרש ויחזיר איצטריך ליה לאשמועינן דכתובתה על נכסי הראשון בתמיה ומה חידש רב המנונא בזה:
ומשני דהכא אתא כו' גרסינן. א"נ דרובא הוא כמו דרבה ועל רב המנונא קאמר דאתא למימר לך דאפי' כנסה כו' דה"א אשתו דכתובה מיני' היא הוא דע"מ כתובה הראשונה מחזירה אבל יבמתו דלא איהו כתב לה כתובה אימא היכא דגירשה והחזירה דעכשיו לקחה בנישואי עצמו דמחויב לעשות לה כתובה מלבד כתובה הראשונ' קמ"ל. והכי מפרק לה בבבלי כתובות שם דמקשי הכי על המתני' דקתני החזירה הרי היא ככל הנשים כו':
אין לה כתובה. כלומר אין לה דין כתובה שאין חייב בקבורתה ומבואר בבבלי בהרבה מקומות ובמכילתין דף כ"ט:
שלא הותרה כו'. כלומר דלא דמי לגירש דיש לה כתובה כדמסיק. ובבבלי פ"ט דכתובות בעיא דלא איפשיטא היא אם ארוס' יש לה כתובה כלל ואפשר דהכא בדכתב לה מיירי כדמחלק שם וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' אישות:
הלכה ה
מתני' מצוה בגדול לייבם מוהי' הבכור כדלעיל פ"ב:
לא רצה. בבבלי שם מפרש דלא רצה לייבם אלא לחלוץ הולכים על כל האחין למי שהוא קרוב לו בשנים וכן לעולם דיבום דקטן עדיפא מחליצת גדול. וקטן הוא קטן דאחים אבל בן י"ג שנים הוא והביא ב' שערות נ"י:
הלכה ו
מתני' תלה בקטן. קטן ממש:
או בגדול כו'. שהי' גדול שבאחין במדה"י ויש לו כאן אח הגדול מן האחין שלפנינו ותלה באותו גדול שהוא במדה"י:
עליך מצוה. כיון שאתה גדול האחין שלפנינו דשהויי מצוה לא משהינן:
ובחרש ובשוטה. אפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין וכן במוכה שחין לפי שאין חוסמין אותה. תוספת' ד"ה ובחרש:
הלכה ז
מתני' הרי הוא כא'. מפרש בגמ':
נכסים של אב. דהאב קודם לכל יוצאי יריכו:
הכונס את יבמתו. ואפילו גירשה למחר דיקום על שם נחלתו אמר רחמנא והרי קם. בבלי מ':
גמ' שלא תאמר כו'. טעמא דמתני' מפרש דפשיטא דהרי הוא כא' מן האחין אלא שלא תאמר דמקשינן חליצה ליבום דשניהם לפטור הן וה"א כמה דתימא כו' ודכותיה החולץ כו' לפום כן צריך למימר הרי הוא כא' מכל כו'. ובבבלי שם דחה להאי פירושא דא"כ הוי ליה למיתני אינו אלא כא' מן האחין אלא דס"ד דליקנסי' הואיל והפסידה מיבום. ודלא דייק הכא. כן נראה דגריס במתני' הרי הוא כא' מכל האחין דהיינו הוא כא' כל שאר האחין וכדגריס בגמ':