פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה יב
מתני' בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאת לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה:
לא ישאנה. כדאמר בגמ':
מפני שהוא ב"ד. כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי ולא חיישינן לחשדא כדמפרש בגמ' וקמ"ל האי תנא דמיאון נמי צריך בג' ולא קי"ל כן אלא דמיאון אפי' בפני שנים כדאמר בבלי בהדיא ריש פ' י"ב:
וכולן. החכם והמביא גט והמעיד על אשה להשיא' דתנן בהו לא יכנוס:
שהיו להם נשים. בשעת מעשה ומתו אח"כ מותרות להנשא להן דהשתא ליכא חשד שהרי היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין:
וכולן כו'. כדמפרש בגמ':
גמ' החכם כו'. טעמא הוא מפני החשד שאני אומר לכך נתכוין מתחלה לאסרה על בעלה ולישאנה:
מפני שהוא ב"ד. ואין שנים האחרים מצויין וכו':
תמן תנינן. פ' המפקיד הל' ז':
אפי' הן אבודין. ע"י עכברים או רקבון:
לא יגע בהן. למכרן כדמפרש בבלי שם דף ל"ח דאדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו:
מה יהא. באותן דמים:
מחלוקת ר"ע ור"ט. דפליגי באלו מציאות דף כ"ח בדמי אבידה דר"ט אמר ישתמש בהן ור"ע אמר לא ישתמש בהן וכן הכא לרשב"ג:
תני ב"ד לא יקחו. הפירות לעצמן מפני החשד:
ר"ע בשם דר"ח כו' מקשי דהכא כו'. לא חיישינן בב"ד לחשדא והכא כו' דחיישינן:
ומשני רבי יוסי דתמן המקח דרכו להשתלש. דכל אחד יטול חלקו ואיכא חשדא אבל הכא אין שנים כו':
וכולן כו'. לא אמרה מתני' אלא דוקא מתו הא אם נתגרשו לא דחיישינן ע"י שנתן עיניו בזו גירש את אשתו ובבבלי כ"ז מוקי דארגיל הוא קטטה ולפיכך חיישינן:
וכולן כו'. טעמא דמתני' מפרש:
סליק פירקא בס"ד