פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ב
מתני' כלים הנגמרי' בטהרה. שעשאם חבר ונזהר בהן וגמרן בטהרה אע"פ כן צריכין טבילה לקדש ומשום דחיישינן שמא נפל רוק מפי עם הארץ ונגע בהן בשעת מלאכה ועדיין הוא לח לאחר שנגמר ואז מטמא כדתנן בפ"ז דנדה הזוב והרוק מטמאין כשהן לחין לפיכך הצריכוהו טבילה לקדש ואינו טעון. הערב שמש אבל לא לתרומה:
הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש. אם היו פירורין של אוכלין הרבה בהכלי ונגע בהן הפוסל את הקדש ואת התרומה כגון טבול יום או איזו טומאה והן אינן נוגעין זה בזה אפי' אם לא נגע אלא באחת מהן נטמא כל מה שבכלי לקדש אבל לא לתרומה. ואף על פי שכל אלו המעלות מדבריהן הן מכל מקום למעלה זו יש רמז ואסמכתא מן הכתוב שבתורה כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת מכאן אמרו חכמים כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד ואפילו כלי שאין לו תוך כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או ע"ג העור אע"פ שאין נוגעין זה בזה כולן כאחת הן לקדש:
הרביעי בקדש פסול. שהשלישי פוסל לרביעי בקדש והחמישי הוא טהור:
והשלישי בתרומה. שני פוסל לשלישי בתרומה והרביעי הוא טהור:
ובתרומה. הדין הוא שאם נטמאת אחת מידיו באיזו טומאה שהיא מדבריהם כגון אוכלין ומשקין טמאין וכיוצא בהן שאין מטמאין את הידים ולא את הגוף היא טמאה וחבירתה טהורה אפילו נגעה ידו הטמאה בידו האחרת והיא נגובה טהורה שאין היד מטמא את חבירתה לתרומה ובקדש אם נגעה בידו השניה מטביל שתיהן שהיד מטמא את חבירתה לפוסלה בנגיעה ואם יש משקה לחלוחית ביד הטמאה מטביל שתיהן אע"פ שלא נגעה יד הטמאה בשניה וכן פוסל אם נגע ביד חבירו לקדש אבל לא לתרומה. והרי עוד ארבע מעלות בקדש שנשנו כאן כבר פירשתי לעיל בתחלת הפרק שעד המעלה הכלי מצרף וכו' נוהגין אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש ומן הכלי מצרף ואילך אינן נוהגין אלא בקדש בלבד:
גמ' שלא נתתי דעתי לשמרה. שלא יארע בו איזה טומאה שלא מדעתי. כמה גדולים דברי חכמים וכו'. אשמא ניטמא ולאו אדעתיה:
וקשרתי בפי. ולא הייתי טבולה לנדתי ויש לחוש שמא בשעה שנגמרה המטפחת עדיין היה לח ורוק הנדה מטמא:
החותך משפופרת הקדש וכו'. הובא זה לעיל סוף הפרק:
עד כאן. מהמעלות דקחשיב מיירי בקדש ומקדשי קדשים:
מכאן ואילך בחולין וכו'. כלומר הן ג"כ בכלל דס"ל בענין המעלות שנחשבו מכאן ואילך חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ולא בהמעלות שנחשבו ע"כ שאינם אלא בקדש בלבד:
מעדותו של ר"ע היא. האי מעלה דהכלי מצרף וכו' הנשנה במתני' ר"ע דעדיות היא דתנינן תמן רפ"ח דעדיות על הא דקתני שם ברישא העיד ר"ש בן בתירה על אפר חטאת שנגע טמא במקצתן שטימא את כולן לפי שהכלי מצרפן כאלו הן גוף אחד ועלה קתני הוסיף ר"ע וכו' וכדמפרש ואזיל והוסיף ר"ע באלו שאפילו אין מונחין בכלי שיש לו תוך מצרפן כדפרישית במתני':
יודעין היו. בלאו עדותו של ר"ע שכלי שרת מחברין מה שניתן לתוכן להיות נחשבין כאחד ומה בא ר"ע להעיד על שירי מנחות וכו' והסלת דקאמר לאשמעינן שאפי' היא משירי מנחות הכל כא' נחשב לענין שאם נגע במקצתו שפסל את כולו:
מפני מה אמרו וכו'. דבשלמא עשרון של מנחה צריכה היא כולה אלא שירי מנחות מ"ט:
מפני שנזקקו לכיליין. הואיל ונזקקו בתחלה לכלי שרת להשימן בתוכן והכלי מחברן:
יודעין היו וכו'. גם זה היו יודעין שהכלי מחבר אף לשירי מנחות ומה בא להעיד על אינך דקאמר הקטרת וכו' דאע"ג דלאו אוכלא ולאו בני קבולי טומאה נינהו קמ"ל דתיבת הקדש מכשרתן ומשוויהו מוכשרין לקבל טומאה:
ניחא סלת וקטרת ולבונה. אלא גחלים בתמיה הא מה שנשתייר הי' מכבדן לאמה כדלקמיה:
תיפתר בגחלים של יה"כ וכו'. כדתנן בפ"ד דיומא בכל יום היה חותה בשל כסף וכו' בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבין ומערה בתוך של שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כהאי דתנינן בתמיד פ"ה נתפזר ממנו כקב גחלים. כשעירה לתוך של שלשת קבין והיה מכבדן לאמה ובשבת שאסור לכבות היה כופה עליו פסכתר סיר גדול:
אמר ר' מתניה. לעולם בגחלים שבכל יום ושנשתיירו קודם שהיה מכבדן לאמה דוכי סולת וכו' יש להן שיעור שלא יתקדשו אצל זה לענין חיבור דאיירינן ולאו אמרינן דהטעם לשירי מנחות מפני שנזקקו לכליין בתחלה והכא נמי בגחלים מפני שנזקקו לכליין בהמחתה שהיה חותה בתחלה ואף מה שנשתייר הכלי מחברן:
קומץ מנחה מהו שיקרב בשני כלים. וקס"ד דהכי קא מיבעיא אם היה בכלי אחד וחלקו להקריבו בשני כלים:
התיב ר' חנן. מאי קא מיבעיא ליה והא תנינן הכלי מצרף וקס"ד דלענין הקרבה קאמר ואין תימר שקומץ קרב בשני כלים אע"פ שהקדישו בכלי אחד קשיא וליידא מילה תנינן הכלי מצרף לאיזה דבר ליבעי צירוף הרי יכול לחלקו ולהקריבו בשני כלים וא"כ לא יהא זה אלא כמי שחלקו בידים להקריבו בשני כלים אלא לאו דה"ק הכלי מצרף שאפילו נחלק לשנים מצרף למיחשביה כאחד ומקריבו באותו כלי אחד וא"כ ש"מ שאין לחלקו להקריבו בשני כלים:
אמר ר' אלעזר מדרומייא. מהא לאו ראיה דהרי לא כן אמר ר' יוסי וכו' לעיל דטעמא שאמרו שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין בתחלה והכא נמי הא דקתני הכלי מצרף בשנזקקו בתחלה בכלי אחד ועלה הוא דקתני הכלי מצרף שאע"פ שלאח"כ נחלק לשנים הכלי מצרפן וכי קא מיבעיא ליה לר' בון בר חייה בשלא נזקקו בתחלה בכלי אחד אלא שבתחלה נתנו להקומץ בשני כלים ומהו שיקריבו כך:
אמר רבי מתנייה וכי סלת וכו' לא בכמה כלים הן קרבין. בתמיה והרי סלת בתחלה נותן עשרון בכלי וקומץ ונותן בכלי שרת אחר וכן הקטרת נותנה בבזך מתוך הכלי. וחופן מזה וכן הלבונה שנתונה אח"כ מתוך הכלי על המנחה להקריבה והגחלים מהמחתה שחתה מעל המזבח למחתה אחרת כדתנינן והובא לעיל:
ואת אמר הכלי מצרף. ולענין מאי יהא הצירוף אלא דלא כדסלקא אדעתך דלענין הקרבה קאי דלא איירינן אלא לענין טומאה שאם נגעה באחד מהן הכלי מצרף ונטמאו כולן כדקתני בהאי מתני' דעדיות והכא נמי הכלי מצרף דקתני במתני' לענין טומאה מתפרשא:
כהנא שאל לרבנן דתמן. בבבל:
מנחה חלוקה בגסה. הכלי שנותנין בו העשרון ובוללין שם ונקראת גסה או ביסא ואם חלקו והניחו ונטמאת זו אם ניטמאת זו וממתני' דקתני הכלי מצרף ליכא למיפשט דשמא היכא דנגעי בהדדי מיירי:
אמרו ליה נטמאת זו ניטמאת זו. דהכלי מצרף תנן ולא קתני מחבר ומצרף משמע אע"פ שאין נוגעות זו בזו מצרפן להיות כאחת:
וקפצה טומאה. וכי קפצה טומאה מזו לזו הרי אינן נוגעות:
אמרון ליה. אין וקפצה טומאה דלהכי אמרינן הכלי מצרף:
אפילו אחרת בנתיים. אם אפי' יש אחרת בין ב' החלקים מצטרפין לטומאה:
אמרו ליה. אין אפי' יש אחרת בנתיים מצטרפין:
קומץ מזו לזו. אם יכול לקמוץ מזו על זו דצירוף מדאורייתא ול"ש לחומרא כגון טומאה ול"ש לקולא כגון קמיצה עושה הצירוף כאלו נוגעין זו בזו או דילמא צירוף מדרבנן הוא ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן:
א"ל שמועה לא שמענו. בזה אבל משנה שנינו כהאי דתנינן תמן בפ"ג דמנחות שתי מנחות וכו' אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. שנתערבו זו בצד זו ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב כשירות ואם לאו פסולות דכתיב מסלתה ולא מסלת חבירתה וש"מ דכי יכול לקמוץ כשירות ואע"ג דהך דמערב לא נגע בקומץ אלמא דצירוף מדאורייתא וכדמסיק וכי אין שיריה של זו מפסיקין לזו ואפ"ה מהני צירוף:
אתא ר' יעקב בר אחא וכו'. וקאמר בשם ר' יוחנן בהדיא קומץ וכו' וכן ניטמאת וכו' והאמצטית שבנתיים לא נטמאת. ופריך לא כן תני כף אחת וכו' ואם כן הכל נעשה כאחת ואף האמצעית:
אין הכלי מצרף אלא דבר שהוא אסור לו. אסור לשון קשור הוא כלומר מה שקשור וצריך לכלי והואיל מה שבאמצע א"צ לכלי שאינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אינו מצטרף נמי לטומאה:
צריד של מנחות. לשון יבש כלומר אלו הקרטין סלת שלא נתערב בהן שמן ונשארו יבשין וקי"ל דחיבת הקדש מכשיר לקבל טומאה אע"פ שלא הוכשר במשקה ומיבעיא ליה מהו שיעשה מנין אם למנות בו ראשון ושני לטומאה כדרך שמונין בדבר המוכשר במשקה ג"כ מהניא חיבת הקדש או דילמא לאיפסולי גופיה היא דמהניא אבל לא למנות ראשון ושני:
התיב ר' אלעזר והכתיב וכו'. ויטמא היינו נמי לטמא אחרים ועושה מנין ואת שאין טומאתו ע"י הכשר מים אלא ע"י חיבת הקדש אינו עושה מנין שיהא מטמא נמי לאחרים ולמנות בו ראשון ושני:
הרי נבלת עוף הטהור. שאינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה אחרת כדתנן בריש מסכת טהרות י"ג דברים נאמרו בנבילת עוף הטהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלים בכביצה וכו' ומשני שאני נבילת עוף הטהור מפני שסופה לטמא טומאה חמורה שהיא מטמאה בגדים בכזית בבית הבליעה כדתנינן שם:
מאי כדון. מאי הוי עלה:
מכל האוכל. כתיב את שטומאתו משום אוכל כלומר שהטומאה באה עליו כשאר אוכל וזהו ע"י הכשר עושה מנין יצא זה שאין טומאתו באה אלא משום חיבת הקדש. ובבבני פ"ב דחולין דף ל"ו ול"ז נשארה הבעיא בתיקו וה"ז ספק אם האוכל שניטמא בלא הכשר משקה אלא מחמת חיבת הקדש נוגע באוכל שני שהוכשר ה"ז השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר:
האוכל אוכל שלישי בתרומה. שבתרומה השני עושה שלישי ונקרא פסול שאינו מטמא לרביעי וכן בחולין שנעשו על טהרת תרומה השלישי שבהן פסול כתרומה והאוכלו נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול אבל מותר ליגע בתרומה שלא עשו מעלה אלא באכילה:
ר' שמואל בר רב יצחק בעי. הקשה על הא דקאמר בשם רבי:
מה. מאי האי דקאמרת וכי רבי כר"א דטהרות ס"ל ולא כר' יהושע:
דתנינן תמן. בפ"ב דטהרות ר"א אומר האוכל אוכל ראשון נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני והאוכל אוכל שני נעשה שני ושלישי נעשה שלישי וטעמיה דר"א שהרי מצינו אוכל חמור מן המאכל דאלו נבלת עוף הטהור בחוץ לא מטמא ואלו האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואנו היאך לא נעשה אוכל שמאכל ור' יהושע פליג עליה שם וקאמר דמנבלת עוף לא גמרינן דחידוש הוא אלא דמצינו שהמאכל חמור מן האוכל דאלו מאכל בכביצה מטמא ואוכל עד דאכיל כחצי פרס ואנו היאך נעשה אוכל כמאכל ולפיכך ס"ל האוכל אוכל ראשון נעשה שני וכן האוכל אוכל שני נעשה שני לפי שמצינו שהשני עושה שני ע"י משקין שהמשקין שנגעו בשני הן נעשין ראשון שהמשקין לעולם נעשו תחלה ועושין שני והאוכל אוכל שלישי נעשה שני לקדש ולא שני לתרומה ובאיזה חולין איירינן בחולין שנעשו לטהרת תרומה דבהו משכחת שלישי דאלו בחולין גרידי אין בהן שלישי והשתא דברי רבי כר"א ודלא כר' יהישע בתמיה והרי הלכה כר' יהושע לגביה דר"א:
דברי הכל היא. כלומר שאני בהאוכל דאף רבי יהושע מודה שאסור לו לאכול בתרומה כדי שיהא בדל מן התרומה וכדפרישית שלא עשו מעלה אלא באכילה וכי קאמר ר' יהושע האוכל אוכל שלישי שני הוא לקדש ולא לתרומה בנגיעה הוא דקאמר:
ודכוותה. ושואל הש"ס אי נימא דכוותה נמי במעשר עשו מעלה שהאוכל אוכל שני במעשר שני יהא נפסל גופו מלאכול במעשר:
נישמעינה מן הדא וחכמים אוסרים במעשר. בפ"א דפרה דתנינן שם כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. שמן התורה טהור הוא וחכמים גזרו עליו טומאה כגון שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין והידים והכלים שנטמאו במשקין וכיוצא בהן ממה שנשנו בי"ח דבר מטמא הוא את הקודש לעשותו טמא עד שלישי והשלישי פוסל לרביעי ופוסל את התרומה לשלישי דבתרומה השלישי פסול ולא עביד רביעי ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר:
ולא שמיע להו וכו'. מסקנא דפשיטות הבעיא היא דאלו בעלי הבעיא לא שמיע להו הא דקאמר ר' שמואל בשם ר"ז דמהו ולענין מאי חכמים אוסרין במעשר שנפסל גופו מלאכול במעשר שני ושמעינן דאוכל אוכל שני שהוא טעון ביאת מים מד"ס נפסל גופו מלאכול במעשר:
ודכוותה. אי נימא נמי דהאוכל אוכל רביעי בקדש שנפסל גופו מלאכול בקדש או דילמא מכיון דטומאת רביעי בקדש גופה מעלה יתירה היא לא עשו בה מעלה זו שיהא גם האוכלה נפסל גופו:
נישמעינה מן הדא. דאמר ר' ירמיה בשם ר' בא בר ממל. לקמן בהלכה ג' גבי אונן שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש ונפסל לענין קדש אבל לא לתרומה הדא אמרה וכו' נפסל גופו מלאכול בקדש:
עד כדון. שמענו באוכל בקדשי המקדש המקודשין ממש אם ואפילו בחולין שנעשו על טהרת הקדש ג"כ הרי הן כקדש לענין זה:
נישמעינה. לזה:
מן הדא דתנינן תמן. בפ"ב דחולין:
השוחט. בהמה חיה ועוף וכו' כשרים ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. כצ"ל. כלומר בלא נטילת ידים וסתם ידים גזרו עליהן להיות שניות לטומאה והכא לא גזרו הואיל ולא הוכשרו ובחולין גרידי לא מיתוקמא שאפילו היו מוכשרין בדם אין שני עושה שלישי בחולין אלא כדר' אלעזר בשם ר' הושעיה דאמר מתניתא בחולין שנעשו על גב טהרת הקדש מיירי דבהן משכחת לה שלישי כר' יהושע דפ"ב דטהרות כדלעיל והא דקאמר ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה תרומה לרבותא קאמר דלא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת קדש דחמירי אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי והא דלא אוקמה בשנעשו על טהרת תרומה משום דהתם בבשר קתני ובתרומה ליכא בשר ואע"ג דקתני חיה וחיה בקדשים ליכא משום דבשר בבשר מיחלף ודרך אוכלי קדש לאכול בשר חולין ואפי' של חיה בטהרת קדש שאם תתחלף לו בשר קדש בה שיהא אוכלה בטהרה אבל תרומה אינה אלא בפירות ובשר בפירי לא מיחלף ולפיכך אין דרך כהנים להתפיס לבשר חולין שלהן בטהרת תרומה:
ר' זעירה וכו' בשם רבי האוכל אוכל שלישי בתרומה וכו'. היינו הך דר' יונתן בשם רבי דלעיל אלא דהני אמוראי מפרשי למילתא דרבי טפי וכדקאמרי ומאי קמ"ל ר' יונתן ור' ינאי בשמיה דרבי ולאו מתניתא היא הא דלעיל בפ"ב דטהרות דקאמר ר' יהושע שהאוכל אוכל שלישי שני לקדש וכו' וכדפרישית לעיל דמודה ר' יהושע דלענין אכילה אף בשלישי בתרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ובחולין שנעשו על טהרת תרומה. וה"ה בתרומה שנפסל גופו מלאכול בתרומה והא דקאמר רבי יהושע שני לקדש ולא שני לתרומה היינו בנגיעה כדפרישית לעיל שלא עשו מעלה אלא באכילה ובזה הוא מוסיף ר' ינאי בשם רבי על ר' יונתן בשם רבי דלעיל מיניה דאלו לר' יונתן בשם רבי מספקא לן אם דין זה נוהג אף בחולין שנעשו על טהרת קדש או לא ובעינן למיפשט להא מהאי מתני' דבפ"ב דחולין השוחט בהמה וכו' וכדפרישית ובא ר' ינאי וקאמר משמיה דרבי דבהדיא קאמר שאף בחולין שנעשו על טהרת קדש היא כן:
ומשנינן דאי ממתניתא ה"א בקדשי המקדש המקודשין דוקא:
דרבא אתא מימר לך. ואשמעינן השתא משמיה דרבי רבותא טפי ואפילו בחולין שנעשו על גב הקדש נמי דינן כקדש ממש לענין אכילה שאם אכל שלישי שבהן נפסל גופו לאכילת קדש עד שיטבול:
מתניתא אמרה כן. אכתי מאי קמ"ל הא שמעינן לה נמי ממתני' דספ"ק דטהרות דתנינן שם ככרות הקדש כגון שתי הלחם ולחם הפנים והמנחות וכיוצא בהן שבתוך גומותיהן המים המקודשים שהיו בתוך הגומית שע"ג הככר מים שנעשו על טהרת הקדש ניטמא ככר אחד מהן בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כולן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא ככר בככר נגעו כלן נטמאו לפי שחבת הקדש עושה כאלו המשקה שבתוך כל הככר שהיא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו קתני מיהת בתוך גומותיהם המים המקודשים ואי את משכחת לה אלא במים שנעשו על טהרת הקדש דאי במים של קדש עצמו הא קי"ל משקה בי מדבחייא דכיין ולא מטמאין וא"כ ש"מ מהאי מתני' דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש הן והדרא קושיא לדוכתה והא ממתני' שמעינן לה בהדיא והשתא נמי לענין דין האוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הוא כאוכל שלישי שבקדש עצמו ומאי קמ"ל הני אמוראי משמיה דרבי:
באיש לך דאתא מימר לך וכו'. כלומר ומשני וכי הורע בעיניך הא דאתא מימר לך לאשמעינן באוכל או בשותה שלישי בחולין שנעשו על טהרת קדש שעשו משקה שבפיו כמשקה קדש עצמו ולענין נפסל גופו דאמרן ואי מההיא מתני' דככרות הקדש לא שמעי' במשקה שבפיו דהתם המים בגומות שבככרי הקדש הן וכדר' זעירא דאמר כמה דאת אמר תמן בפ"י דפרה דקחשיב התם שהטהור לחטאת עשו אותו כמי חטאת ואפר חטאת כדקתני הטהור לחטאת שנגע במדף טמא לגין של חטאת שנגע במדף טמא וכו' ועוד דקחשיב שם לקמן ומשום מעלת חטאת והכא נמי אשמעינן גבי קדש שעשו משקה שבפיו מחולין שנעשו על טהרת קדש כמשקה קדש ומשום מעלת הקדש:
ר' זעירה ר' יסא וכו'. לישנא אחרינא היא דללישנא קמא דהני אמוראי קאמרי בהדיא משמיה דרבי כשאוכל אוכל שלישי שבתרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ולהאי לישנא בתרא דהני אמוראי קאמרי ולא ידעין אין מטי בה בשם רבי דמסופקין היו אם משמיה דרבי אמרו להא דלקמן או סתם אמרו להא:
מתניתא מינה קיימה ומינה תברה. כלומר מהאי מתני' דפ"ב דטהרות בדברי ר' יהושע שאמרנו יש לפרשה בשתי פנים או מינה קיומה והיינו לקיימה כפשטה וכמשמעה וכמו שהיא נשנית לפנינו דקתני שהשלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ודייקי' מינה כדמפרש ואזיל:
אבל אם נעשה לטהרת קדש נעשה גופו שני אצל הקדש. כלומר לשון שאלה היא וה"ק והשתא אי כפשטה וקיומה דקתני שנעשו על טהרת תרומה ודייק' דדוקא בשנעשו על טהרת תרומה בהא הוא דאמרי' שנעשה גופו שני מיהת לקדש דשם טהרת תרומה נתפסת עליהם שכן דרך לאוכלי חוליהן בטהרה אבל אם נעשו על טהרת קדש בהא היא גופה מספקא לן אם אמרינן נעשה גופו שני אצל הקדש או לא דשמא בטלה דעתו ואין שם טהרת קדש נתפסת עליהם ואין גופו נעשה שני אף לקדש ולדיוקא דדייקינן השתא א"כ מתניתין מיתפרשא בקיומה ולפי פשטה ובחולין שנעשו על טהרת הקדש נשאר לנו בספק אם גופו נעשה שני לקדש או לא וכדאמרן:
מינה תברה. כלומר או לאידך גיסא ואין המתני' מיתפרשת כקיומה וכפשטה אלא חסורי מחסרא היא והכי קתני שהשלישי שני לקדש ולא שני לתרומה שנעשית על טהרת הקדש. ודייקינן השתא הכי בשנעשו על טהרת קדש בהא הוא דאמרי' נעשה גופו שני לקדש ולא שני לתרומה. ובשנעשו לטהרת תרומה דקתני בסיפא ה"ק אבל אם נעשו לטהרת התרומה נעשה גופו שני אצל התרומה ונפסל גופו מלאכול בתרומה וכל שכן אצל הקדש דחמירא דטהרת תרומה אינה טהרה אצל הקדש. והיינו דקאמר מינה תברה שאין המתני' מתפרשת כמו שהיא אלא שצריך להוסיף ולמיתני מה דחסורי מחסרי בה. והנ"מ דאם המתניתין מתפרשת כקיומה א"כ בחולין שנעשו על טהרת הקדש נשאר בספק אם באוכל השלישי שבהן נפסל גופו מלאכול בקדש או לא וכדאמרן. ואם המתני' מתפרשת בתברה שמעי' דאם נעשו על טהרת תרומה גופו נעשה שני אפי' אצל אכילת תרומה וכ"ש אצל אכילת הקדש דחמירי ואם נעשו על טהרת הקדש ואכל השלישי שבהן גופו נעשה שני אצל אכילת הקדש דוקא ולא נעשה שני אצל אכילת תרומה דקילא היא מקדש:
תני ר' יוסי. בתוספתא פ"ג דמכלתין:
מנין לרביעי בקדש וכו'. גרסי' להאי סוגיא בפ"ה דסוטה עד שיהא השלישי פוסל בתרומה והרביעי בקדש ועיקרה דהסוגיא התם היא דשייכא על המתני' בו ביום דרש ר"ע וכל כלי חרש וכו' ושם פירשתי בס"ד והכא אגב גררא דרביעי בקדש הוא דנסבה:
ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו כו'. קתני במתני'. ומייתי עלה פלוגתא דתנאי בתוספתא פ"ג דלר' יוסי בר' יהודה לפסול בקדש ולא לטמא שתהא פוסל עוד ומתני' כרבי:
מה. ומתמה הש"ס וכי רבי כר' יהושע ס"ל ולא כחכמים דתנינן תמן בפ"ב דידים:
היד מטמא את חבירתה. אם ידו טמאה נגעה בידו שניה שניהן טמאין דברי ר' יהושע וחכ"א אין שני עושה שני:
ודר' יהושע רבא מן דרבי. כלומר דמשני דמילתיה דרבי לא אתיא כרבי יהושע דהא דרבי בקדש דוקא והא דר' יהושע רבותא טפי היא דאפילו בתרומה קאמר היד מטמא את חבירתה ובהא הוא דפליגי חכמים עליה אבל בקדש כרבי ס"ל:
לא שנו. במתני' אלא ידו חבירתה הוא דמטמאה הא אחרת אם נגע ביד חבירו לא ור' יוחנן אמר אפי' יד חבירו מטמאה והיינו שפוסלה לקדש כדפרישית במתני':
ר' ירמיה וכו'. קאמר בשם ר' יוחנן אפילו נגעה בככר מטמאה:
אמרין חזר ביה רבי יוחנן מן הדא. דקאמר ר' ירמי' ר' אמי בשמיה וכדמסיק ואזיל:
מה אמר בה עד דלא יחזור ביה לא אמר אלא לטמא ככר. בתמיה וכלומר דשפיר הוא דעביד דחזר ביה וכי מה אמר בה מעיקרא עד דלא חזר ביה לא אמר אלא לטמא ככר והא ודאי לאו מילתא היא כדלקמיה:
על שם כל הפוסל וכו'. כלומר הא מוכחא האי מילתא על שם ששנינו במסכת ידים שם כל הפוסל את התרומה דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל שלישי בתרומה מטמא את הידים להיות שניות וידים דוקא קתני הא לטמא ככר כולי עלמא מודו שאינו מטמא על שם זה הכלל ששנינו שאין שני עושה שני: