פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ז
מתני' בגדי עם הארץ. הן כמדרס הזב:
לפרושים. האוכלין חוליהם בטהרת חולין כדאמרינן בגמרא דשמא ישבה עליהן אשתו נדה וע"ה אינו נזהר בכך ומטמאין מדרס לטמא אדם ובגדים כדכתיב בנדה וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו:
בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. חסר במתני' מעלה אחת לפי המדריגות והכי איבעי ליה למיתני בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה היינו לכהנים בתרומתן דחמש מעלות נשנו כאן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שעירה אצל אלו ומתוך שהן אצלם כאלו לא שמרם גזירה שמא ישבה עליהן אשה נדה ולא נזהרו ובגדיהם טמא מדרס:
יוחנן בן גודגדא היה אוכל חולין על טהרת קדש כל ימיו. שהיה אוכלן בטהרה ונזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש כאלו היו קדש:
והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. אבל לא לקודש דקסבר חולין שנעשו על טהרת קדש כקדש דמו. ולענין הלכה מסקינן בפרק דלקמן דאחת עשרה מעלות נשנו שם בחומר בקדש מבתרומה ושש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וחמש אחרונות שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה עשאום בקדש בלבד אבל לא בחולין שנעשו על טהרת קדש אלא הן החמש אלו כחולין ולפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש אינו טמא בהן אלא הראשון והשני פוסל בהן והשלישי טהור כשאר חולין וכת"ק דמתני' דסוף פ"ב דטהרות:
גמ' במגעות שנו. הא דשנינו בגדיהן של אלו מדרס לאלו היינו אם נגעו בבגדיהם מיטמאין כאלו נגעו במדרס הזב והנדה וכדמפרש טעמא לקמיה ולאפוקי גופן עצמן אינן כמדרס כדקאמר לקמן:
מאיכן נטמא הבגד הזה. מדרסו של פרושין וכן שאר הנשנו במתני':
א"ל תיפתר וכו'. וגזרו חכמים שמא ישבה עליהן כשהיא נדה וכדפרישית במתני':
כמה דאת אמר תמן אין היסט בחולין ויש היסט בחולין ע"י מגע. כלומר בכל מקום ששנינו טומאת היסט כמו בפ"ה דזבים ובשארי מקומות לא מצינו שיהא נטמאות ע"י היסט הטומאה אלא ע"י מגע לפי שההיסט היא בכל מקום שהטהור הוא שהסיט את הטומאה כגון קורה שהיא מונחת על הכותל וטומאת מת או נבלה על קצה האחד וכיוצא בהן ובא הטהור לקצה השני והנידו מכיון שהניד את הטומאה שבקצה השני נטמא משום מסיט או נושא דזה הכלל כל דבר שמטמא במשא מטמא בהיסט וא"כ דבר המטמא בהיסט מטמא במשא. ולא מצינו שהטומאה המסיטה את אדם הטהור שתטמא אותו אלא בזב בלבד כדאמרי' בשבת בפ' ר"ע ואין מתטמא במשא או בהיסט אלא האדם בלבד ולא הכלים אלא דוקא במגע הוא דמתטמאין והא דנקט הכא אין היסט בחולין לאו דוקא דלא מצינו שום טהרה שתתטמא ע"י היסט כדאמרן אלא משום דבעי למימר ויש היסט בחולין ע"י מגעו וכלומר שאפילו חולין מתטמאין ע"י מגע טומאה השייכין להן כגון שני שנגע בראשון שנקרא פסול לפי שאינו מטמא עוד לשלישי בחולין:
ודכוותה אין משא בחולין. שאין מתטמאין ע"י משא:
ויש משא וכו'. אם דבר הניטמא במשא תטמא את החולין במגע כמו דאמרינן בדבר הנטמא ע"י היסט זהו כוונת הבעיא. ופשוט הוא למאי דאמרן ונלמד מכללי הטומאה האמורות במקומות הרבה שכל דבר המטמא בהיסט מטמא במשא ואם האדם הנטמא במשא נגע בחולין ודאי מטמאן כדין כל הנוגע באחד מן הטומאות שבתורה:
ישבה על הכסא. נדה שישבה על הכסא ונגעה בו מהו ומתמה הש"ס מה נפשך אם במשא וכו' ומאי תיבעי ליה:
כמה דאת אמר וכו'. כלומר הכי קא מיבעי ליה אם כמה דאת אמר גבי משא בעינן עד שינשא רובו כדשנינו בפ"ד דזבים ה"נ נימא ודכוותה במגע עד שיגע ברובו ולא איפשיטא הכא:
גופו של פרוש וכו'. אי נימא דגם גופו משוינן כמדרס הזב לתרומה או דלמא דוקא בבגדיהן גזרו ולא בגופן:
התיב ר' יוחנן והא תנינן וכו'. כלומר דמההיא מתני' דפ"ז דטהרות יכולין למיפשט להא דתנינן שם המניח עם הארץ בתוך ביתו לשמרו בזמן שהבעל הבית רואה את הנכנסין ואת היוצאין אין טמא אלא האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין דחיישינן שמא נגע בהן השומר שהוא עם הארץ אבל וכו' טהורין שאין ע"ה עצמו עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט שלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד ואם אינו רואה וכו' כדמייתי הסיפא לקמן קתני מיהת שהמשכבות ומושבות וכו' טהורין והשתא אם תימר שעשו גופו כזב אצל התרומה אפי' אלו יהיו טמאין:
תיפתר בעם הארץ אצל הפרוש ולית ש"מ כלום כלומר בענין נגיעה של ע"ה למה שהוא של פרוש וכי קא מיבעיא לן בפרוש אצל התרומה הוא דקא מיבעיא לן אם החמירו בתרומה שיהיה גופו של פרוש כזב וחיישינן משום היסט:
כן אמר ר' יוסי רבי. ר' יוסי היה רבו של ר' מנא כדאיתמר בהרבה מקומות דכל מה דאנן קיימין כהאי דינא בתרומה הוא אנן דקיימין ותדע לך שהיא כן דע"ה עצמו אינו מטמא בהיסט דהא תנינן תמן בהסיפא ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מאובל אפי' אינו יכול להלך אא"כ מובילין אותו ואפי' כפות וקשור הכל טמא דלא מטמאינן להו משום ע"ה גופיה אלא דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה וטימחה את הכל וכלום אמרו טמאים הכל אלא משום היסט ואלו ברישא טהורים אלו אלא דש"מ דאין ע"ה עצמו מטמא משום היסט דעל גופו לא גזרו שיהא כזב וה"ה דעל גופו של פרוש לא גזרו:
לא כן וכו'. סיומא דמילתא היא וכלומר ועוד וכי לא כן אמר ר' יוחנן בהדיא לא חצצות לא דבר שגזרו משום חציצה ולא היסטות ולא רה"י וכלומר דלא מחמרינן בתרומה משום ספק רה"י יותר מבחולין ולא משום ע"ה עצמו גזרו בתרומה אלא בבגדו הוא דאמרו וכטעמא דאמרן:
גופה של תרומה מהו וכו'. לענין אם נגעה התרומה בעצמה לקדש אם גזרו נמי בכה"ג:
נישמעינה מן הדא. ברייתא החותך שפופרת של קדש. שחתך שפופרת להצניע בה את הקדש החותכה והמטבילה טעון טבילה מקודם אלמא דטהרת קדש חמירא היא ופריך על גופה דהברייתא ניחא חותכה טעון טבילה מקודם שצריך ליגע בה אלא מטבילה אמאי ויכריכנה בסיב שאינו מקבל טומאה ויטבילה וא"צ ליגע בה:
תיפתר בשחתכה. מתחלה על מנת להטבילה הוא בעצמו וכשצריך טבילה בשביל שחותכה לא מהני ליה הטבילה להטביל את השפופרת דשמא לא נשמר מטהרת הקדש אח"כ וטעון עוד טבילה:
גופו של קדש וכו'. אם נגע במי חטאת ובאפר חטאת מהו:
נישמעינה מן הדא. ברייתא שני לגינין וכו' שניהן טהורין וכמו דטהור בשל קדש ושל תרומה שנגעו זה בזה אע"ג דקדש חמירא כך בשל קדש ושל חטאת ואכתי לא מסיים למילתא עד דמקשי עלה דהא מתני' פליגא על האי ברייתא דהא תנינן בפ"י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא דקדש ותרומה טמאין הן אצל חטאת ושל קדש ושל תרומה טהורין ואע"ג דלא אייתי להאי מתני' בהדיא משום שהיו בקיאין ויודעין המשניות:
עשה את הטהור לחטאת וכו'. כלומר דאיכא למימר דמיירי שעשה הטהור לחטאת והסיט ברוקו או בשכבת זרעו של הטהור לתרומה וניטמא ע"י כך דהטהור לתרומה נקרא טמא אצל חטאת ולעולם בלגינין של זה ושל זה שנגעו זה בזה לא חיישינן למידי וכהאי ברייתא והשתא ניפשוט דהיא טהור תרומה אצל הקדש והיא טהור לקדש אצל חטאת דחד דינא אית להו וכמו דהתם בלגינין שניהן טהורין ה"נ אם בשני לגינין הן שניהן טהורין:
הדרן עלך אין דורשין בעריות