פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ה
מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. באלו די בנטילה בכלי שיש בו רביעית מים. ובגמ' הכא פריך וכי יש נטילת ידים לחולין הא ידים שניות הן וקי"ל אין שני עושה שלישי בחולין ומשני משום סרך תרומה כדי שיהא בדל מן התרומה בלא נטילת ידים ולפיכך אמרו שיטול ידיו לאכילת נהמא אף לחולין:
ולקדש מטבילין. אם בא לאכול קדשים שלמים וחטאת ואשם עשו מעלה יתירה שצריך להטביל הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מן התורה:
ולחטאת. ליגע במי חטאת שהן המים המקודשים באפר פרה אדומה כדי להזות מהם על טמאי מתים עשו עוד מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו בדבר אחד מן המטמאין את הידים ולא הגוף כגון אוכלין ומשקין טמאים והספר וכיוצא בהם שגזרו חכמים לטמא את הידים בלבד אבל לחטאות אם נטמאו ידיו נטמא גם הגוף וצריך טבילה לכל גופו. וכל אלו מעלות שזה גבוה מזה הכל מדברי סופרים הן והא דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי דקתני בסוף הלכות הרגל וקאמר שעמי הארץ מיתשבי טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה וזהו מדברי סופרים כדקתני בסוף פ' חומר בקודש נקט להני נמי הכא:
גמ' ויש ידים לחולין. בתמיה:
ולא כר"ש בן אלעזר. דרך בעיא היא אי נוקמי מתני' אליביה דוקא דאמר בפ"ח דברכות בהלכה ג' דיש נטילת ידים לחולין. וקאמר דלא היא אלא כדברי הכל היא וכו' וכדפרישית במתני':
מה. ומתמה הש"ס דמעתה אי נימא דמתני' כר"ע היא דהא דרשב"א כר"ע ס"ל דתנינן תמן בפ"ג דידים המכניס ידיו וכו' ובענין אחר לא משכחת לה שהידים תחלה הן. וזה הכל לפי הס"ד דבעי לאוקמי למתני' כרשב"א וקשיא היאך מוקמית לה כר"ע ודלא כרבנן. וקאמר דלא היא אלא מתני' כרבנן היא דתמן דס"ל ידיו שניות הן:
מה טעמון הכא וכו'. כלומר הא עיקר טעמון דרבנן הכא כדי שיהא בדל מן התרומה בלא נטילת ידים ומתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא כבר בדל מן התרומה שהשני פוסל את התרומה להיות שלישי:
ולא מחמת משקה וכו'. כלומר ועוד וכי לא מחמת משקה גזרו על הידים להיות שניות דשמא יש משקה טופח עליהן והמשקין עושין תחלה בכל מקום ולפיכך גזרו על כל סתם ידים:
וידיו תחלה. בתמיה והיאך נאמר שנגזור עליהן להיותן אף תחלה:
קל וחומר. ועוד ק"ו מטבול יום מה אם טבול יום שהוא דבר תורה אסור לאכול בתרומה עד שיעריב שמשו אינו אלא פוסל את התרומה כדתנן בסוף מסכת זבים ידים שכל עיקר טומאתן אינו אלא מדבריהם לכ"ש הוא שנאמר אינן אלא שניות ולפסול את התרומה לשלישי:
דבר אחר כלום גזרו וכו'. וכדלעיל ואסוקי מילתא היא וכלומר אלא כדאמרן ואתיא המתניתין כרבנן:
תמן תנינן. ברפ"ב דבכורים והסוגיא היא שם עד לטמא שנים ולפסול אחד ושם הוא מבוארת:
ולקדש מטבילין כל הן דתנינן מטבילין. בארבעים סאה אנן קיימין שמטביל ידיו בהן דוקא:
והא תנינן. בברייתא:
הנוטל ידיו למקדש. כלומר למקודש ולאכלו צריך רביעית ותו לא:
כאן בידים טמאות. צריך מ' סאה:
וכאן בידים טהורות. מטומאה ומשום סתם ידים הוא נוטלן:
אפי' תימר וכו'. נמי ל"ק דכאן בקדש ממש שלמים או מקדש המקודשין חטאת ואשם צריך מ' סאה וכאן דקאמר ברביעית באוכל חולין שנעשו על טהרת קדש דלאו לכל מילי שוינהו כקדש:
ולחטאת וכו' לא שחידשו טומאה לחטאת. כלומר לא תפרש דמיירי במה שחידשו איזו טומאה שנוהגת בחטאת בלבד ובהא הוא שאמרו נטמאו ידיו נטמא גופו ולא מיירי בטומאת ידים שנוהגות אף בתרומה וקדש דלא היא דלא מיירי בחידוש טומאה אלא כך הוא שאמרו המיטמא טומאה קלה לתרומה ולקדש כגון נטמאו ידיו שאינה אלא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין של תרומה וקדש הרי הוא כמיטמא טומאה חמורה לחטאת וניטמא נמי גופו וצריך טבילה:
ואסף איש טהור את אפר הפרה. ודריש מה ת"ל טהור והלא כל מעשיה בטהרה אלא הגע עצמך אפי' את אוספו במגריפה אמרה התורה טהור וכלומר דזה בא ללמדינו דהיאך שהוא אוסף את האפר נשאר הוא טהור. ועד אם יניח מחוץ למחנה ולבתר היא דכתיב וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב ולא מקודם וכדמפרש ואזיל:
מה אנן קיימין. ובמה הוא אוסף אם במגריפה של מתכות והלא אפי' פשוטי כלי מתכות טמאין ומטמאין מחמת אפר הפרה וחוזרין ומטמאין להאוסף מיד ואם במגריפה של עץ פשוטיהן דוקא הן טהורין אבל הכא במגריפה דהיא בכלי קבול לקבל את אפר הוא גורף וא"כ קשה וכי לאו כעומד האפר מחמת דבר טמא הוא דכלי עץ שיש בו בית קיבול מיטמא ונטמא מחמת האפר ומיד הוא מטמא:
תיפתר באוספו בנסר. רחב ואין בו בית קיבול:
ואפשר שלא ינשא עליו. בתמיה וסוף סוף נטמא מחמת נושא אפר פרה:
במלתרא עבה. חתיכת עץ עבה הרבה ואינו נרגש משא האפר עליו:
מה בין אדם טהור לחטאת לכלי ריקן הטהור לחטאת. דתנן בפ"ט דפרה מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה. דגזרו משום מעשה שהיה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעיתה של ספינה והאהילו עליו ונטמאו. ולא ישיטם על פני המים. דדמי לספינה. ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד זה. דנמי דמי קצת לספינה. אבל עובר הוא במים עד צוארו. עובר הוא הטהור לחטאת ובידו כלי ריקם הטהור לחטאת. ובמים שאינן מקודשין. כך שנינו שם והשתא בעי מה בין אדם וכו' כלומר מ"ש דבנושא מי חטאת ואפר חטאת גזרו משום מעשה שהיה ומ"ש דבנושא כלי ריקם הטהור לחטאת דלא גזרו ולא ס"ל כמ"ד דטעמא דלא גזרו אלא דוקא כמעשה שהיה:
א"ל. מהכא דכתיב ואסף איש טהור מה ת"ל איש אלא ליתן טהרה מעולה לאיש המעביר אותם כמי חטאת ואפר חטאת עצמו שהן טהורין:
ר' יסא בשם רשב"ל. קאמר היסט וכו' כלומר התורה גילתה לטהר טומאת משא והיסט בשרץ ולומר לך מה שטיהרתי לך כאן בשרץ טמאתי לך כאן וא"כ די שנרבה חומר טהרה באדם הנושאן אבל לא בכלי ריקם הטהור לחטא':