פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ב
מתני' יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. בי"ט לפי שבכל כחו הוא סומך ומשתמש בבעלי חיים. וזהו המחלוקת היתה בין הנשיאים ואבות ב"ד דור אחר דור:
יצא מנחם. לעבודת המלך ופורש מלהיות חבירו של הלל ולפיכך לא נודע מעניינו אם נחלק עם הלל או לא:
ונכנם שמאי. במקומו להיות אב ב"ד וניחלק עם הלל:
הראשונים. שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:
גמ' בראשונה וכו' ועשו אותן ד'. בארבע מקומות נחלקו הן עצמן:
לכבוש את כובדו. על הקרבן כשסומך ולפיכך נחלקו בה בי"ט דאם לא כן וכי מה אנן אמרין אסור ליגע בבהמה ביום טוב בתמיה:
ממידה למידה. אחרת יצא והחליף במדה שהאמין בתחלה:
כנגד פניו של הלל יצא הוא ושמונים זוג וכו' תירקי תכשיטי זהב אח"כ גרם להן שהשחירו וכו' וכמו שהיו בימו יונים שאמרו להן יונים וכו' וכך עשו הן:
אנן תנינן יהודה בן טבאי נשיא. שהוא הראשון שבזוג:
ערק וכו'. שלא היה רוצה לקבל נשיאות:
פירש. לים לבוא בתוך הספינה ואמר לאותו תלמיד דבורה בעלת הבית שקבלה אותנו בביתה מה היתה חסירה והשיב לו התלמיד עינה אחת שבורה היא וא"ל הא תרתי גבך חדא שחשדתני להסתכל בה ועוד שאתה היית מסתכל בה וכי מה אמרית יאות היא ברויא אלא שדבר א' חסירה לא אמרית אלא בעובדא וכעס עליו יהודה בן טבאי ואזל ליה אותו האיש:
עובדא דאשקלון מסייע ליה תרין חסידין וכו'. כל זה הוא בסנהדרין פ' נגמר הדין בהלכה ו' עד אלא שהיתה השעה צריכה לכך:
שלא כהלכה וכו'. אלא לפי צורך השעה:
עד איכן. נקרא שלא כהלכה ושלא כתורה:
עד כדי זימזום. אפי' רואין הב"ד שיכולין העדים לבא להיותם זוממין אם השעה צריכה לכך אין חוקרין ובודקין אותם הרבה אלא חותכין הדין על פיהם:
ר' יוסה. פליג ואומר שדנין בעדים אבל לא בהתרייה כלומר אע"פ שלא התרו בו ובלבד שיהו העדים נחקרין ונבדקין יפה יפה:
אלא שנהג עצמו בבזיון. והיתה השעה צריכה לכך להטיל אימה על המון העם: