פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
מתני' הכל חייבין בראייה. במצות יראה כל זכורך שצריכין להתראות פנים בעזרה ברגל וצריכין ג"כ להביא קרבן עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם וזהו נקראת עולת ראייה. והכל דקתני לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וזהו דוקא למשנה ראשונה דפ"ד דגיטין דקאמרי ב"ה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו ביום אחד ולפיכך עבדי ליה תקנתא במצות שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים אבל אין כן הלכה אלא כמשנה אחרונה שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שכופין את רבו לשחררו וכל זמן שלא שחררו אמרו חכמים שפטור מן המצות כי היכי שנוכל למהר לרבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות:
חוץ מחרש. בפ"ק דתרומות תנינן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר והכא במצות ראיה אף המדבר ואינו שומע ואפי' הוא חרש באזנו אחת פטור וכן השומע ואינו מדבר פטור דילפינן ראיה ראיה מהקהל דכתיב שם בבוא כל ישראל לראות את פני ה' וכתיב בתריה למען ישמעו פרט למי שאין לו שמיעה גמורה ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר והא דתנן כאן חרש סתם אמרינן התם בגמרא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטור מן הראייה ואע"פ שפטור מן הראייה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטור אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה:
החיגר. אפי' ברגלו אחת והסומא אפי' באחת מעיניו והחולה והזקן וכל שאינו יכול לעלות ברגליו שהוא רך וענוג וילפינן מדכתיב שלש רגלים יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם וסומא מדכתיב בבוא כל ישראל לראות כשם שהן באים להראות כך הם באים לראות הר קדשו ובית שכינתו יצא סומא אפי' באחת מעיניו שאין ראייתו שלימה ומדכתיב כל זכורך ממעטינן טומטום ואנדרוגינוס ונשים שאינן בכלל זכורך ועבדים דכל מצות עשה שאין האשה חייבת בה אין העבדים חייבין בה ודקתני שאין משוחררין היינו שאינן משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין דג"כ פטור והך סיפא כמשנה אחרונה וכדלעיל:
כל שאינו יכול לאחוז וכו' ולעלות. ברגליו מירושלים להר הבית ולבוא לעזרה:
שנאמר שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו הוא דחייבו הכתוב ומדגדול בכה"ג פטור הוא מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:
גמ' מתניתא. דקתני קטן פטור היינו בראוית קרבן. דלאו בר קרבן הוא אבל בראיית פנים בעזרה אפי' קטן חייב מן הדא דכתיב בפ' הקהל וכו'. וכי אין קטן גדול מטף ואם טף חייב קטן לכ"ש וילפינן ראייה ראייה מהקהל:
דתני בברייתא מעשה וכו'. איידי דמזכיר הכתוב מייתי דרשת ר"א בן עזריה. ובמכילתא בפ' קדש לי כל בכור מייתי דרשת ר"א בן עזריה על הפסוק אתם נצבים וגו' טפכם נשיכם וגו':
מי שבת שם. שבת של מי היתה:
אתייא דר"א בן עזרייה. דדריש והנשים לשמוע משמע שאינן בכלל ילמדו ודלא כבן עזאי:
דתנינן תמן. בפ"ג דסוטה מכאן אמר בן עזאי וכו':
חרש. מנלן דאימעוט:
למען ישמעו ולמען ילמדו כתיב בפ' הקהל וילפינן ראייה ראייה מהקהל:
עד כדון. שמענו למעט במדבר ואינו שומע שזהו חרש אלא שומע ואינו מדבר מנלן למעוטי:
למען ילמדו. קרי ביה ולמען ילמדו לאחרים פרט לשומע ואינו מדבר. הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין. ש"מ דהכללים ששנה רבי במתני' לאו לדוקא שנה אותן:
דתנינן תמן. בפ"ק דתרומות והסוגיא ג"כ שם בהלכה ב'. חרש המדבר וכו' וסברינן מימר מדבר ואינו שומע חרש שומע ואינו מדבר אינו חרש. כלומר כך הוה ש"ד לומר דאם הוא שומע אף שאינו מדבר אינו בכלל חרש:
ותנינן וכו'. אלא מדתנינן בפי"ב דיבמות החרש שנחלץ וכו' ואמר ר' יוחנן הטעם מפני שהן בשאין יכולין לומר בואמר ואמרה וא"כ שומע ואינו מדבר נמי בכלל חרש ולא כדסברינן מימר מעיקרא:
ותנינן וכו'. והא תנינן בתרומות שם חרש וכו' לא שומע ולא מדבר ואם האי כללא בדוקא הוא היאך אמרינן הכא דמדבר ואינו שומע הוא חרש וביבמות אמרינן דשומע ואינו מדבר נמי בכלל חרש הוא:
ודא מסייעה לר' יונה וכו'. כלומר אלא על כרחך כדר' יונה דאמר הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין דלא דוקא שנה זה חרש שדברו חכמים בכל מקום וכו' דהרי הכא וכן במצות חליצה לא במשמע כן. וגרסי' נמי להא בפ' מצות חליצה בהלכה ד'. וגי' דהכא יותר מתוקנת היא מבתרומות וביבמות ואם דלפי הכוונה היינו הך כדפרישית שם:
חרש באזנו אחת מהו. במצות ראייה. וקאמר ר' יוסי בר' בון דתליא במחלוקת דר יוסי ורבנן לעיל בפ"ג דיומא בהלכה ה' דתני וכו' וכדמפרש דטעמייהו דרבנן מדכתיב ולבני אהרן תעשה כותנות ומיעוט כותנות שתים ומשמע לכל אחד ואחד מבני אהרן תעשה שתי כותנות:
מ"ט דר' יוסי למאה בני אהרן תעשה כותנות. כלומר האי כותנות אכולהו בני אהרן קאי אפי' הן מאה תעשה להן כותנות לכל אחד ואחד כותנת אחד ולאפוקי שלא יהו שתים משתמשין בכתונת אחת שיהא זה פושט וזה לובש ולעולם בכתונת אחת לכל אחד סגי:
והכא. והשתא הכא נמי פליגי בהאי קרא דכתיב בהקהל תקרא וגו' באזניהם דלרבנן באוניהם אכל אחד וא' קאי שיהו שתי אזנים לכל א' וא' ולאפוקי חרש באזנו אחת וילפינן ראייה מהקהל ולרבי יוסי האי באזניהם אכולהו ישראל קאי ואפילו אזן אחת לכל אחד ואחד מיחייב בראייה דלא אימעיט אלא חרש בשתי אזניו:
שוטה. מנלן דאימעוט:
אתה הראת לדעת כתיב למד במצות ראייה אינו אלא בבר דעת:
קטן. מנלן הוון יתיבין אמרין והוה קשיא להון מעיקרא הא דתנינן איזהו קטן וכו' וכי קטן כהאי שיכול לרכוב על כתיפיו של אביו לב"ש וא"נ לאחוז בידו של אביו וכו' לב"ה שומע או מדבר הוא דמשמע דלא אימעוט קטן דכה"ג ואמאי הא מיהת אינו שומע להבין וכן לדבר כלום:
חזרון ואמרון. דמדכתיב כל זכורך דרשינן כל לרבות את הקטן דכה"ג:
ויימר וכו'. ומנלן דלרבות את הקטן ואימא לרבות את החרש שאינו שומע אע"פ שהוא מדבר או איפכא:
למען ישמעו וכו'. כתיב וכדדרשינן לעיל פרט לחרש:
ויימר וכו'. ומאי חזית דדרשת רבויא לקטן ומיעוטא לחרש איפוך אנא דלמען ישמעו וגו' קאי למעוטי קטן וכלל רבויי חרש דהאי גוונא דאמרן:
אמר רבי יוסי מאחר. שמצינן שכתוב אחד מרבה וכו' לפיכך מרבה אני את הקטן שהוא עתיד ראוי לבא לאחר זמן שיגדיל ומוציא אני את החרש דאינו ראוי בודאי לבא לאחר זמן:
קטן חרש מהו שיהא חייב. וא"ל כמתמיה איתא חמי. בוא וראה מאי קא מיבעיא ליה יציבא בארעא וכו' הרי אפי' גדול חרש פטור קטן חרש לכ"ש:
אמר ר' ירמיה. אי משום הא לא קשיא דהכי קא מיבעיא ליה שהרי בדין היה שאפי' הוא קטן ולא חרש שיהא פטור כפי משמעות הכתוב למען ישמעו וגו' אלא דאמרת גזירת הכתוב הוא מדכתיב כל זכורך לרבות את הקטן והשתא שפיר הוא דמספקא ליה דאימא מדכתיב כל לרבוייא לקטן אפשר דאפי' קטן חרש נמי בכלל ריבויא הוא דגזירת הכתוב הוא:
הייתי אומר אלו גדול וכו'. כלומר דהדר מהדר ליה דאי הכי כדקאמרת דמיבעיא ליה דאימא גזירת הכתוב הוא לרבויי אפי' קטן חרש ואם כן לימא נמי דאפשר הייתי אומר דאפילו גדול חרש יהא חייב מהאי ריבויא דכל וכדי שלא לחלוק בהילכות זכורך דאי מרבינן מהאי קרא נימא נמי לרבות כל חרש:
הוי צורכה וכו'. אלא על כרחך דצריכין אנן לבוא לההיא דאמר ר' יוסי מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'. כלומר והשתא דאתית להכי א"כ כל שהוא חרש לא מצינן לרבויי מהאי כל זכורך ובין קטן חרש ובין גדול חרש פטור שהרי אינו ראוי לבא לאחר זמן ולא מרבינן אלא לקטן פיקח מפני שראוי לבא לאחר זמן:
טומטום הכל מודים. אמוראי דפליגי לקמיה מודים הם בטומטום שנקרע ונמצא זכר בי"ט הראשון שהוא חייב ולא אמרינן הא מקמי רגל לאו בר חיובא הוי אלא משנמצא זכר מעליא ביום הראשון בר חיובא הוא:
מה פליגין. אם בשאר הימים הוא שנקרע ונמצא זכר דחזקיה אמר יראה כתיב וקרינן יראה דמשמע להבא ודרשינן הכתיב והקרי את שהוא חייב בראשון הוא שחייב להראות בשני דלאפוקי האי שאינו חייב בראשון שעדיין היה נראה כטומטום ואינו חייב נמי ביום שני אע"פ שעכשיו נקרע ונמצא זכר:
אמר ר' יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. כלומר ר' יוחנן דהכא פליג על חזקיה וס"ל שאע"פ שלא היה ראוי ביום הראשון מ"מ כשנמצא ראוי בשני או בשאר ימי החג מיחייב הוא מפני שכל השבעה תשלומין לראשון נינהו וכדמפרש רבי אילא לטעמיה דמפסח השני למד רבי יוחנן לו' כן דכמה דאמר תמן דפסח שני תשלומין לראשון הוא לשאינו ראוי לפסח ראשון שהוא טמא או בדרך רחוקה ומשלים לחיובו בפסח שני כן הוא נמי אמר הכא דכל ז' תשלומין לראשון לזה שלא היה ראוי בראשון ואם ראוי הוא בשאר הימים חייב הוא בתשלומין:
ר' הושעיא אמר כל ז' חובה. לא פליג אדר' יוחנן לדינא אלא דלר' יוחנן מחייב הוא בשאר הימים בתורת תשלומין לראשון אם לא הביא או אם לא היה ראוי לכך ולר' הושעיא כל יום ויום מז' הימים נקרא כחובה בפני עצמו דוחגותם חג שבעת ימים כתיב והיינו שאם הביא בראשון פטור הוא מחובתו ואם לא הביא בראשון חובה מוטלת עליו להביא ביום משאר הימים:
מה נפק מן ביניהון. כלומר מאי איכא עוד נ"מ אחריתא מבין חזקיה לבין ר' יוחנן ור' הושעיא:
גר שנתגייר בשאר הימים. נמי איכא בינייהו דלחזקיה פטור שלא היה ראוי ביום הראשון ולר' יוחנן ור' הושעיא מיחייב הוא דעכשיו ראוי הוא ודלא תימא דוקא בטומטום שנקרע וכו' הוא דפליגי דשכיח הוא לפעמים שיקרע וימצא זכר אבל בנכרי שיתגייר לא שכיחא כולי האי ולא פליגי ר' יוחנן ור' הושעיה אדחזקיה קמ"ל:
אף בטמא כן. בעיא היא אי נימא דאף בטמא נמי פליגי וכדמסיק להבעיא ואזיל:
ניטמא וכו'. כלומר אם ניטמא ביום הראשון ואינו ראוי עד הערב שמש מהו דנימא בשאר הימים דתליא בפלוגתייהו ועל דעתיה דחזקיה פטור הוא אע"פ שכבר טהר וראוי הוא דהואיל וביום הראשון לא היה אפשר לו להטהר פטור הוא נמי בשאר הימים ולר' יוחנן ורבי הושעיה מיחייב הוא דעכשיו ראוי הוא ומי נימא דדמי לטומטום שנקרע דפליגי ביה וה"נ בטמא כן או לא:
אמר רבי יוסי. לא דמי טמא שנטהר בשאר הימים לטומטום שנקרע ונמצא זכר בשאר הימים דתמן בטומטום ראוי הוא מעיקרא דזכר גמור הוא אלא שלא היה ידוע וניכר מפני הקרום שהיה מכסה זכרותו וקריעה היא שגרמה להכיר אותו עכשיו שהוא זכר ונמצא דאיגלאי מילתא למפרע דהוה זכר מעליא אף ביום הראשון אבל הכא הטמא עצמו אינו ראוי היה כל היום ראשון שאי אפשר לו להטהר בשום פנים בראשון וטומטום היה אפשר שיקרע גם ביום הראשון וימצא זכר ומיהת כשנקרע עכשיו למפרע ראוי הוא וקמי שמיא גליא דזכר הוה:
אנדרוגינוס. ממעטינן מדכתיב כל זכורך ולא כתיב כל זכר פרט לאנדרוגינוס שחציו זכר וחציו נקבה ולמ"ד דס"ל בריה בפני עצמו הוא מיהת לאו זכר הוא:
תמן תנינן. לעיל פי"ט דשבת והסוגיא שם עד פרט לאנדרוגינוס וע"ש:
נשים. אימעוט נמי מכל זכורך:
עבדים. מנלן נישמעיניה מן הדא דכתיב שלש פעמים וגו' את פני האדון ה' את שאין לו אלא הקב"ה וכו':
את פני האדון ה'. וכי אפשר לראות פני האדון ה' אלא מעלה עליו הכתוב כאלו מקבל פני שכינה:
חולה דכתיב ושמחת. בחגיך ואינו בכלל שמחה:
תרתיהון לקולא. דרשינן יכול לשמוח כגון זקן ואינו יכול להלוך קורא אני עליו למעטו מדכתיב רגלים יכול להלך כגון חולה שיש בו כח להלוך אבל אינו בכלל שמחה ממעטינן מושמחת ולא דרשינן איפכא לחומרא:
ב"ש וב"ה. דפליגי במתני' איזהו קטן ממקרא אחד הן דורשין דכתוב א' אומר זכורך ומשמע אפי' קטן וכתוב אחד אומר רגלים וקטן אינו יכול להלך ברגליו הא כיצד טול מה שבנתיים לחייבו את שהוא יכול לרכוב וכו' זהו חייב ופריך ואפי' קטן יכול הוא לרכוב ויצא. וכלומר וא"כ אפי' קטן ממש יכול אביו לשאת אותו על כתיפו וזה צריך ג"כ לצאת עמו בתמיה:
אלא. הכי קאמרי את שהוא רואה כתיפיו של אביו כשהוא מהלך ומפסיע אחריו ויכול לפסוע אגב ראיית כתיפיו של אביו ולא דוקא כשהוא על כתפיו של אביו:
ב"ה דורשין וכו'. טול בנתיים את שהוא יכול להלך ע"י אחיזה בידו של אביו:
ולענין טהרות. דקי"ל בספק טהרות כל שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור כדתנן בפ"ג דטהרות ומהו הדין בקטן דבכה"ג:
את שהוא תפוס ביד אביו. אם יש בו דעת כל כך דכשרוצה להלך הוא עצמו תופס יד אביו לאחוז בו ולילך זהו ספיקו כפקח וספיקו טמא כדתנינן שם וכל הפיקח בחזקת טומאה ואם אביו הוא תופס בידו ולאחזו אז ספיקו כחרש שאין בו דעת וספיקו טהור:
ברם הכא. לענין ראיה אין חילוק ובין כך ובין כך חייב דלאו בדעת תליא מילתא בקטן שבא לכלל דעת אלא אם יכול לילך ברגליו ואפי' צריך לאחוז בידו של אביו כשהולך:
נישמעינה מן הדא. דתני בתוספתא ריש מכילתין:
דכתיב ובאת שמה וגו'. ואינו יכול לבוא כשהוא טמא וכי אין טמא מת נכנס להר הבית בתמיה הרי אפי' מת עצמו מותר דבר תורה להיות במחנה לויה והדא אמרה בעזרה היו מראים פנים והא דנקט במתני' מירושלים להר הבית משום שזה הוא מקום הגבוה שבירושלים וצריך שיהא יכול לעלות לשם וכשהוא למעלה בהר הבית אז קרוב הוא לילך ולהראות פנים בעזרה:
מאיכן את מודד. מירושלים להר הבית אם מן החומה שהוא יותר רחוק או מן הבתים הקרובין לחומה:
תני שמואל. לא מן החומה ולא מן הבתים הסמוכין לחומה אלא מן השילוח הוא מעין השילוח העובר באמצע ירושלים ומשם הוא נמדד:
מהו לשלח חגיגתו ביד אחר. אם אינו יכול לעלות בעצמו ולהביאה:
נישמעינה מן הדא. דתני אידך דלא כדדריש בתוספתא:
ופולפסין. בעלי פוליפוס אלו שריחן יוצא מן החוטם פטורין דכתיב ובאת שמה וגו'. ואלו אינן ראוין לבא שמה דאין זה כבוד כלפי מעלה:
הטמא פטור. דכתיב בבא כל ישראל וגו' והוא אינו ראוי לבוא עם כל ישראל ביחד שלא יטמאו ומדדריש מהאי קרא ובאת שמה להוציא מוכי שחין ש"מ דאף בהבאה פטורין ואמאי פטור לגמרי וישלח חגיגתו ביד אחר אלא א"ר יוסי זאת אומרת וכו':
ר' שמי בעי. על הברייתא דדריש הכי מהני קראי ונימא או חילוף דמוכי שחין ממעטינן מקרא דבבוא כל ישראל והן אינם באין עם כל ישראל לפי שפורשין מהם והטמא ימעט מקרא דבאת שמה שאינו ראוי לביאה לעזרה:
חזר ר' שמי ואמר. מסתברא דהיינו טעמא דתנא דברייתא דדריש הכי משום שמוכי שחין וכו' אע"פ שאינן ראוין לבוא עם כל ישראל ביחד מיהת ראוין לבא בדרך בפני עצמן ולא ממעטינן להו אלא מקרא דבאת שמה דבעזרה אינן ראוין לבוא מפני הכבוד אבל הטמא שאינו ראוי לבא אף בפני עצמו ולא עם כל ישראל ביחד ושפיר אימעוט ליה מקרא דבבא כל ישראל:
הפריש חגיגתו ומת. והחגיגה עומדת מהו שמחויבין היורשין שיביאו אותה:
יראה כל זכורך וגו'. וכתיב בהאי קרא ולא יראה את פני ה' ריקם וילפינן יראה דהבאה מיראה דביאה הראוי לבוא מביא וכיון שמת פטורין היורשין מהבאה:
אמר ר"ז. פליג עליה דר' אילא אלא כהאי דר' יוחנן ור' יונתן וכו' דדרשי מדכתיב בחדא קרא כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם ומה בכור אפי' לאחר מיתת האב מחויב הבן לפדות את עצמו אף הכא ולא יראו פני ריקם דנאמר על הקרבן ראיה אפי' לאחר מיתה של המפריש מחויבים היורשין להביא:
אמר ר' בא בר ממל דבר זה הוא במחלוקת שמואל ור' יוחנן:
דתנינן תמן. בספ"ב דמסכת קינין האשה שיש עליה חטאת ועולה והביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה דהוה לה חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא ופליגי בה להא דקתני יביאו היורשין עולתה:
שמואל אמר במופרשת. שהפרישה עולה ולא הספיקה להביא עד שמתה יביאו היורשין אותה שכבר מופרשת ועומדת היא ור' יוחנן אומר אפי' אינה מופרשת בחייה ומפרש לפלוגתייהו במה אנן קיימין להא. אם בשירשו קרקע קשיא בדא אמר שמואל במופרשת בחייה דוקא אבל בשאינה מופרשת פטורין ואמאי הלא נתחייבו הנכסים בחייה והם באין מכחה לירש. ואם בשירשו מטלטלין בהדא ר' יוחנן אמר אפי' אינה מופרשת ואמאי הרי אינה נגבית מן המטלטלין דלדינא דגמרא אין ב"ח גובה ממטלטלי דיתמי ולא יהא הקדש אלא כב"ח:
מה נפיק מן ביניהון. אלא במאי פליגי ומה היוצא מביניהון:
ירשו קרקע. לעולם דמיירי שירשו קרקע ובהא פליגי דעל דעתיה דשמואל דס"ל במופרשת דוקא ומשום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ואינן צריכין הגיזברין לא לתבוע מהן ולא למשכן אותן ויביאו אותה אבל בשאינה מופרשת ס"ל לשמואל דלא מיבעיא שאין ממשכנין אותן כדתנן ספ"ה דערכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן וטעמא דלא ליתי לשהויי והיינו במחוייבין עצמן אבל ביורשין לא אמרו שממשכנין אותן דהרי הן עצמן אינן מחויבין בהם ואף לתבוע אין תובעין אותם ואע"פ שירשו קרקע אם כופין אותו להביא ה"ז כממשכנין ולא אמרו ביורשין:
על דעתיה דר' יוחנן אף למשכן ממשכנין. את היורשים דהואיל ונתחייבו הנכסים בחייה והם ירשו קרקע החוב מוטל עליהן ואפילו אינה מופרשת:
ירשו מטלטלין. לר' יוחנן לתבוע הוא דתובעין אותן אם ירצו להביא חוב של מורישן. אבל למשכן אין ממשכנין אותן כיון דאין כאן אחריות נכסים ולשמואל אף לתבוע אין תובעין אותן מכיון דלא ירשו אלא מטלטלין. והשתא אם הפריש חגיגתו ומת תליא נמי בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן ואע"ג דהכא הפריש קאמר מ"מ לענין אם לא רצו להביאה ואם ממשכנין אותן תליא מילתא במה שירשו ובפלוגתייהו דאמרן: