פני משה על תלמוד ירושלמי הוריות· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ה
עשה שבמקדש. כגון שנטמא במקדש שמצוה לו לצאת בקצרה ואם שהה אז יצא בארוכה חייב כרת וב"ד שהורו לו לצאת בארוכה אין מביאין פר בהוראה לפי שאין על שגגה זו חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד:
ולא תעשה שבמקדש. שלא ליכנם למקדש בטומאה:
ואין מביאין אשם תלוי וכו'. שכל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי וטומאת מקדש הואיל ואין בשגגתו חטאת קבועה אין מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי:
על עשה ועל לא תעשה שבנדה. עשה שבנדה כדמפרש ואזיל פרוש מן הנדה כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרו לו נטמאתי עתה בשעת תשמיש שמצוה עליו לפרוש אבל לא יפרוש מיד לפי שהיציאה הנאה היא לו כביאתו אלא נועץ צפרניו בקרקע וממתין עד שימות האבר ופורש בלא קושי וזהו עשה שבנדה ואם שגגו בית דין בהוראה זו והורו שיפרוש מיד חייבין פר העלם דבר לפי שהיחיד חייב על שגגתו חטאת קבועה:
גמ' כהנא אמר איפשר וכו'. ובפרק ידיעות הטומאה הלכה ד' גרסינן אי אפשר ויש לפרש לדהכא דבלשון תמיה קאמר ועל דאין מביאין אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש קאי דבעי לפרושי טעמא משום דחיוב טומאת מקדש וקדשיו אינו אלא בידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ומכיון דבאשם תלוי שבא על הספק אי אפשר שיהא לו ידיעה בסוף לפיכך אין מביאין. והאי טעמא לא קאי דהא איכא למיפרך דאם אין לו ידיעה בסוף נהי דקרבן עולה ויורד לא מצי מייתי אשם תלוי מיהת לייתי ולקמן מסיק לטעמא:
ויהא כן במורים. אמאי ב"ד המורים וטעו בטומאת מקדש וקדשיו אין מתחייבין על הוראתן כמו בשאר עבירות:
אנן בעי נכנסין. אכתי לא ידעינן טעמא דמתני' בנכנסין עצמן בהא דאין מביאין אשם תלוי בטומאת מקדש וקדשיו דטעמא דכהנא ליתא וכדפרישית ואת מייתי לן מורים למבעי טעמא בדין המורים:
מאי כדון. השתא מאי טעמא דמתני':
מצות מצות. ילפינן בג"ש דבחטאת יחיד כתיב ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה אחת ממצות ה' וגו' וכתיב באשם תלוי מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע וגו' מה מצות שנאמר להלן בחטאת קבועה אף אשם תלוי אינו בא אלא על דבר שאם נודע לו מביא חטאת קבועה לאפוקי טומאת מקדש וקדשיו שהן בעולה ויורד והשתא האי טעמא גופיה בב"ד המורים נמי כן דכתיב בהו ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ועשו אחת מכל מצות ה' וגו' וילפינן מצות מצות מהתם מה להלן בקבוע אף כאן אינן חייבין אלא דבר שיש בשגגתו חטאת קבועה:
ואין חייבין על כל מצות עשה שבתורה. בתמי' ומאי שנא דנקט הכא אבל חייבין על עשה שבנדה:
לא אתינן מיתני. התנא לא נקט הכא נידה אלא משום דמילתא דמיא למילתא נינהו דבתרווייהו שייכא ארוכה וקצרה כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' כדפרישית במתני':
איזו היא קצרה שלו. כלומר דהא קאמרת דדמייא לטומאת מקדש הא איפכא הוי דהתם בארוכה חייב והכא בקצרה חייב אם פירש מיד ואיזו קצרה שלו כאן שיפטור:
יצן. היינו נמי קצרה שיראה שיהא ניצון מיד בכל מה דאפשר לו ואח"כ יפרוש:
איזוהי מצות עשה שבנידה. כלומר היכא רמיזא מצות עשה זו:
והזהרתם את בני ישראל בטומאתם. בשעת שהן בטומאתם כגון שנטמאת עתה תזהירו אותם במצות עשה זו שאל יפרוש ממנה עד שיהא ניצון ולא בקושי:
בעא כיפה מיזרוק בתריה. רצה לזרוק אחריו כיפה של אבנים דקסבר דשאל לו כפשוטו ואם אתה שואלני דבר שתינוקת של בית רבן אומרין בכל יום אתמהא:
לא צריכה לי הדא. כמה שאתה סבור ולית צריכה ומספקא לי אלא כהדא דתנן במתני' היה משמש וכו' מהו שיהא חייב כלומר מנין הוא מוזהר על זה שיהא חייב אם פירש מיד:
א"ל. אס לדבר הזה אתה שואל אנא ואת צריכא לן ללמוד נצא לחוץ ואולי נלמד לשמוע טעמו של דבר:
ושמעון קליה דתנייא. שמעו לקול תנא אחד ששנה כהאי ברייתא דחזקיה דלקמיה:
ותהי נדתה עליו. דריש דנדתה עליו אפי' נהייתה עכשיו בשעת תשמיש ופירשה שפירש ממנה מיד עליו נדת' חייב עליה כשוכב בתחילה עם הנדה שהית' כבר:
יצן. יראה שיהא ניצון ואח"כ יפרוש:
לא היצן שלא היה יכול להיות ניצון מהר ומה תקנתו לזה:
קורא אני עליו וכו'. כלומר אין לו תקנה אחרת אלא שימתין מלפרוש עד שימות האבר מאליו:
קריבה. מלשון פרישה היא לפעמים כהדא דמצינו בכתוב האומרים קרב אליך וגו' שתפרוש לעצמך ואל תגע בי כי סבור אתה שאני קדשתיך וטמאתיך מלשון לא יהי' קדש בבני ישראל:
יהא רואה את החרב כאלו מחתכת בבשרו. באבר שלו וכל עמו כלומר ובכל הגוף שלו עמו ואז יהא ניצון מיד:
בכותל. אפי' בכותל אם ינעוץ ראשי אצבעותיו בכח ויסיח דעתו מדבר אחר מיד יהא ניצון וימות האבר:
נמתחה הקשת. כמ"ד לעשות צרכיו נכנס וחזרה כדלקמיה:
ויפוזו. לשון יציאת הפיזור וחילוק דרך זרועי ידיו:
מידי אביר יעקב. היתה לו זה שראה איקונין שלו:
משם רועה אבן ישראל אבן הרומז על רחל שהוא אבן ישראל שאף איקונין וזכות שלה גרם לו להנצל מן החטא: