פני משה על תלמוד ירושלמי הוריות· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ג
מתנ' אין חייבין. ב"ד שהורו לציבור על אחת מכל המצות אין חייבין פר העלם דבר של ציבור אלא על העלם דבר שישגו בהוראה ונעלם מהם:
עם שגג' המעשה. ששגגו רוב הציבור ועשו מעשה על פיהם דכתיב ישגו ונעלם דבר ועשו הקהל העלם דבר עם שגגת מעשה:
וכן המשיח. אינו חייב קרבן אלא עד שיעלם ממנו הדין ויעשה הוא בעצמו בשוגג על פי הוראתו כדאמרי' לעיל דכתיב בי' לאשמת העם ללמד שהמשיח כעם:
ולא בע"ז. אם ב"ד שגגו בהוראה בע"ז אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה כדפרישי' במתני' דלעיל דילפי' ע"ז משאר מצות בג"ש מעיני מעיני:
מתני' אין חייבין אלא על. הוראת דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת שכל הכריתות שבתורה הן ל"ו ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת חוץ מפסח ומילה ומגדף שאין בהן קרבן כלל פסח ומילה אע"פ שיש בזדונו כרת אין מביאין על שגגתן חטאת מפני שהן מצות עשה ובחטאת כתיב אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה והמגדף מפני שאין בו מעשה וכתיב בחטאת לעושה בשגגה וטומאת מקדש וקדשיו נמי יש בהן קרבן בשגגתן והוא קרבן עולה ויורד אבל לא חטאת קבועה וכל הנך אין מביאין חטאת עליהן בהוראה ולא המשיח נמצא כל המצות שבית דין וכהן משיח חייבין בקרבן שלשים ואחד מצות הן שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה:
גמ' מתניתא דר"מ או דייק ר' מאיר. בעיא היא כלומר אם מפרשינן להמתני' אין חייבין דעל ב"ד קאי ור"מ היא דס"ל ב"ד הן המביאין פר העלם דבר משלהן וחד תנא הוא עם מתני' דלעיל דקתני בהדיא אין ב"ד חייבין וכו' או דילמא תנא אחרינא הוא והיינו ר"ש דאית ליה בפרק דלעיל ב"ד חייבין בפני עצמן והציבור בפני עצמן והיינו דייק ר"מ ואיהו ר"ש דמדייק על דר"מ לקמן. א"נ דלאו כר"מ גופיה הוא אלא מתני' דהכא דייקא היא כהאי דר"מ בחדא דגם ב"ד חייבין ומפרשינן אין חייבין על הב"ד ועל הציבור וכר"ש. והיינו הך:
אמר ר' יוסי ר"מ. היא דהוא אומר חובת ב"ד גרידא היא ולא על הציבור וחד תנא הוא עם מתני' דלעיל:
אמר ר' מנא כר"מ. אברייתא דלקמיה תני תמן קאי וכדגרסינן לעיל סוף הפרק:
אמר להן ר' מאיר. האי אמר להן לר"ש קאמר דפליג עם ר"מ בחדא וס"ל דב"ד מביאין פר וכן הציבור מביאין וקא"ל ר"מ אי אתה מודה דב"ד שמביאין פר על הציבור הוא דמביאין שהרי הן שעשו המעשה ואם לאחרים הוא פוטר לכ"ש על עצמו וא"כ באותו הפר שמביאין על הציבור יתכפרו גם הם עמהן א"נ איפכא נמי שייך הפירכא לדידך דס"ל הציבור מביאין פר ומסתברא דהן על שגגת הוראת ב"ד הוא דמביאין דהן הן ששגגו והציבור על פיהם הוא דעשו ואם לאחרים הוא פוטר לכ"ש על עצמו ואם כן יתכפרו גם הציבור עמהן ואמאי מביאין ב"ד פר בפני עצמן:
אמרו לו. ר"ש היא שהשיב לר"מ יפטור לאחרים שיש לו במה לתלות כלומר היינו טעמא דס"ל דאין ב"ד מתכפרין בשל ציבור דאינן שוה בכפרתן דאם יפטור לאחרים והן הציבור יש להן במה לתלות שהרי הם תלוי בב"ד ועשו ע"פ הוראתן ואל יפטרו לעצמן באותו הפר שכפרתן חמורה היא שאין להם במה לתלות והן הן ששגגו בהוראה. וכן שייך נמי התשובה לפי לשון השני שפירשתי בפירכת ר"מ דכך השיב לו א"א שיתכפרו הציבור והב"ד בפר אחד דאם הפר פוטר לאחרים והן הב"ד שיש להן במה לתלות כלומ' המעשה שהרי הן לא עשו גוף המעשה אלא הציבור שעשו ואין כפרתן חמורה כל כך תאמר בציבור שאין להם לתלות גוף המעשה באחר והלכך שניהם צריך שיביאו הב"ד לעצמן והציבור לעצמן:
מה כרבי. על סיפא דמתני' קאי דקתני ולא בע"ז וכו' ואלו משיח לא קתני ואם מתני' כרבי אתיא דפליגי לקמן בהא. וה"ג דרבי אמר משיח בשגגת מעשה הוא וכן הוא בדפוס אצל הבבלי. דרבי ס"ל דבע"ז אין צריך משיח בהעלם דבר אלא בשגגת מעשה לחודיה חייב בקרבן והלכך לא קתני בהא וכן המשיח דאין כרבנן הא סברי בהעלם דבר בעינן גם למשיח בע"ז:
אמר ר' הונא על רבני נצרכה. דלא היא דמתני' אליבא דרבנן נצרכה כדמפרש לה לקמן:
שלא תאמר משיח וע"ז וכו'. השתא מייתי פלוגתייהו וכלומר דלא תימא לפרש המתני' כרבי כדשמעינן להו דמשיח בע"ז פליגי ר' סבר בשגגת מעשה לחודיה חייב ורבנן אמרין דצריך ג"כ העלם דבר כמו בשאר מצות:
אמר מה לקל מה. כלומר ר' הונא שהשיב לר' ירמיה דבעא מה. אם מתני' כרבי והשיב לו ג"כ בלשון מה כמו שהוא אמר בקול מה ובתמיה. ובדפוס אצל הבבלי גריס א"ל ולמה:
בגין דלא תנינן משיח. כלומר מה קשיא לך דדייקת מתני' כרבי אם בגין דלא תנינן בסיפא גבי ע"ז וכן המשיח בהדיא אי משום הא לא קשיא:
והא קדמייתא. במתני' דלעיל דקתני' בסיפא ולא בע"ז עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת דנמי לא תנינן וכן המשיח ואפ"ה לא מספקא לך בזה דגם המשיח בכלל דהא לא אשכחן פלוגתא בהא וכ"ע ס"ל דגם במשיח הדין כן והכא נמי אע"ג דלא תנינן משיח בהדיא משיח ג"כ בכלל וע"ז ג"כ במשיח העלם דבר ושגגת מעשה בעי וכרבנן: