פני משה על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה א
מתני' מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי. האורחין ואפי' הן חברין וצריך להודיען שהוא דמאי והעני והאורח אם רצה לתקן מתקן. ואית דמפרשי חיל המלך עכו"ם שמוטל עליהם לפרנסן ובגמרא פליגי בה:
ר"ג היה מאכיל את פועליו. עניים דמאי ואין הלכה כרבן גמליאל דכיון שחייב במזונותיהן נמצא פורע הוא את חובו בדמאי:
גבאי צדקה. הגובין מיני מאכלין ומחלקין לעניים:
נותנין את המעושר למי שיודעין שאינו מעשר ואת שאינו מעושר למעשר ומוסיפין לו בכדי מעשרותיו ובית שמאי לטעמייהו דסבירא להו אין מאכילין את העניים דמאי:
גובין סתם. ואין צריכין לידע אם מעושר או לא ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן כדאמרי' ברישא דמתני':
גמ' מתני' בעניים. כשהן חבירים וכן באכסני' ור' יהושע דאמר דוקא אם לא לנו שם ואם לנו חייבין לעשר כדתני בתוספתא דמעשרות (פ"ב) מעשה וכו' לברור חיל:
בעניי עם הארץ היא מתני'. שנותנין גם לעניי ע"ה שאם אתה אומר בעניי חבירים דוקא שיודעים הדין שאם לנו חייבין לעשר נמצאת נועל דלת בפני ע"ה שעניי ע"ה לא יתנו להם:
מה מקיים ר' יוסי לאכסנאי. היאך הוא מפרש לאכסנאי דלדידיה מאי אשמעינן בהא דהניחא לר' יונא הא קמ"ל דעניים דומיא דאכסניא דמסתמא בחבירים איירי ולהכי קתני לתרוייהו אלא לר' יוסי לענין מאי תני נמי אכסניא וקאמר כהדא וכו' וה"נ באכסניא של עכו"ם שמוטלת עליהן והא קמ"ל דלא הוי כפורע חובו בדמאי:
תני צריך להודיע. להם שהוא דמאי וכך שנוי הוא בתוספת' (פ"ב) חבר שהיה מוכר משפיע ומתוקן ונזדמן לו דבר שהוא דמאי צריך להודיע שכל דבר שהוא דמאי צריך להודיע:
ניחא. שהן אם ירצו לתקן יתקנו אלא לר' יוסי דהוא אמר בעניי ע"ה ג"כ מיירי וכי מה מועיל שמודיע להן הרי הם אינם מתקנים דמאי. בפני אחר. דאפ"ה צריך להודיע מפני האחר שהוא רואה שנותנין להם וכדי שידע שאינו מתוקן ולא יאכל הוא מזה עד שיתקן:
א"ר מנא הדא אמרה ר' מנא על הא דר' יונה קאי דמפרש למתני' בעניי חבירים וא"כ באכסניא אכסניא ממש הוא לאורח וכהאי דר' יהושע וכדלעיל ולא בעי לפרש אכסניא חיל המלך המוטל עליו משום דסבירא ליה דהוי כפורע חובו מדמאי ועל זה קאמר הדה אמרה אילין דיהבין בביתין. שנוהגין לחלק בבתיהן לעניים אסור ליתן להם מדמי פירות שביעית שיש בידו שאין זה אלא כפורע חובו מדמי שביעית והוי כעושה סחורה בהן:
כהדא דתני. ותניא נמי הכי בתוספתא דשביעית (פרק ז):
ואין עושין מהן שושבינות. כדרך שעושין שנוטל סעודה ודורון לחופת חבירו ואוכל עמו וזה חוזר ועושה ג"כ לזה כשישא אשה וכחוב הוא וכדתנן (בפ"ט דב"ב) שהשושבינות נגבית בבית דין:
ואין משלמין מהן תשלומין. ובתוספתא גריס גמולין והיינו הך שזה אוכל עמו וחוזר חבירו ואוכל עמו ומשלמין גמול זה עם זה והוי נמי כחוב:
ואין פוסקין וכו'. דזהו כמשלם חובו מהן:
אבל משלחין להן כצ"ל. וכן הוא בתוספתא דבר של גמילות חסד ואין זה כחובה מוטלת עליו מותר לשלוח להן וצריך להודיע להן שהוא משביעית שינהגו בהן קדושת שביעית והכא נמי במתני' דקתני מאכילין לעניים דמאי. היינו בתורת גמילות חסד ובשאין מוטלין עליו מיירי:
תמן תנינן. לקמן (בפ"ז):
פועל שאינו מאמין לבעה"ב. על המעשרות נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל וכו':
תמן את אומר הפועל מפריש. את המעשרות של דמאי והכא את אומר בעה"ב מפריש. לת"ק פריך דלא קאמר אלא לעניים ולאכסניא ולא ס"ל כר"ג שהיה מאכיל פועליו דמאי אלא הבעל הבית צריך שיתקן ויתן להם מן המתוקן:
תמן במאכילו מן המנויין. מדבר המנוי וכגוונא דקתני התם שנותן לו מאה גרוגרות לאכול או כיוצא בו וזה יכול הפועל לתקן לפי שהוא ניכר בפני עצמו כדתנן וחושך גרוגרות אחת ולא יאכל אלא יתננו לכהן משום תרומת מעשר אבל הכא במאכילו מן האבוס והוא כלי גדול שממלאין אותו ואוכלין כל הפועלים ביחד וכהאי דאמרי' (בפ"ד דנדרים) לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים ובכה"ג שהוא דבר המעורב אין לו להפועל לתקן וצריך הבעה"ב לתקן בתחלה קודם שיעשה המאכל להפועלים:
שהיה מאכיל לחולה ע"ה. מדבר שאינו מתוקן נותן לתוך ידו של חולה ולא יאכיל הוא עצמו לתוך פיו:
בדמאי. ודוקא בדמאי מותר ליתן לתוך ידו אבל אם הוא ודאי טבל אפילו לתוך ידו אסור ליתנו:
משל חולה. ודוקא אם הדמאי הוא משל תולה אבל אם הוא משל רופא שלקח מע"ה ועדיין לא תיקנו אסור אף ליתן לתוך ידו:
בישראל. דוקא אבל בבני נח וכגון שהעכו"ם זה נוהג להפריש תרומה ומעשרות משלו ותנן לקמן (בפ"ג דתרומות) העכו"ם והכותי תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשרות ואע"פ שאין העכו"ם חייב בהן מ"מ שם תרומה ומעשר עליו וצריך שתנתן התרומה לכהן אם אומר שעל דעת ישראל הפריש ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים כדאמרינן (פ"ק דערכין) והיינו דקאמר נמי הכא דלעכו"ם חולה והוא נוהג בתרומות ומעשרות מותר אפילו בודאי אינו מתוקן ליתן לו שהרי עכ"פ אינו מוזהר עליו ולא הוו פירותיו טבל גמור אלא מדבריהן הוא ודוקא אם הוא משל חולה אבל אם הדבר שאינו מתוקן משל רופא הישראל אסור ליתן להחולה עכו"ם זה מכיון שהוא נזהר להפריש תרומות ומעשרות אין להאכילו טבל ודאי של ישראל:
אם היה. זה הדבר אבר מן החי שבני נח מוזהרין עליו אפילו הוא משל חולה העכו"ם אסור ליתנו בידו שלא יבא ישראל זה לידי תקלה שעובר על לפני עור לא תתן מכשול כדקי"ל לא יושיט אדם אבר מן החי לבני נח שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו וכדתני בתוספתא (סוף פ"ב):
וקשיא על דב"ש. דקאמרי במתני' גבאי צדקה נותנין את שאינו מעושר למעשר א"כ בגין דכשר הוא ומתקן מה שאוכל יפסיד שהרי הוא צריך לעשר ונמצא פוחת מחלקו שנותנין לו כמו שנותנין לאחרים ומשני נותנין לו כדי תיקונו. לפי המשקל והמדה שצריך ליטול מחלקו למעשר מוסיפין לו כמו כן יתר מחלק האחרים והדר קאמר מ"ט דב"ש דקאמרי נותנין את המעושר לשאינו מעשר ומה מועיל תיקון זה למי שאין דרכו לעשר תמיד:
אפי' תגדרנו עכשיו יכול אתה לגודרו. כלומר דמשני דאפילו הגדר שאת גודרו שלא לאכול דבר שאינו מתוקן אינו אלא עכשיו ולפי שעה שהרי אין דרכו לעשר אעפ"כ מה שאת יכול לגודרו תעשה לו גדר שלא יאכל דבר שאינו מעושר דשמא מכאן ואילך יהא זהיר מעצמו ויעשר:
לאחר זמן אין את יכול לגודרו. אם לא תגדרנו עכשיו ותתן לו דבר שאינו מעושר בידים שוב אין את יכול לגודרו לאחר זמן וכשרואה שנותנין לו כך בודאי יתנהג כמנהגו לעולם:
מה טעם דרבנן. שאין חוששין לכך:
וקאמר מפני הגבאים. שאם מדקדק את אחרי' להטריחו בכך להיות משגיח ליתן לזה המעושר ולזה את שאינו מעושר אף הוא ממעט בצדקה לחלקה שלא להטריח עצמו בזה:
גבאי צדקה. שגובין הקופה:
בי"ט לא יהו מכריזין. בביהכ"נ להביא להן הצדקה כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה בתוך הבית ונותנין לתוך חיקן וכו' תוספתא היא (בסוף פ"ג דמכילתין) וכן הא דלקמן:
גבאי קופה בשביעית לא יהו מדקדקין. לגבותה מחצירות של אוכלי שביעית באיסור דחיישינן לדמי שביעית אלא מדלגין חצרותיהן ואין מקבלין מהן:
נתנו להן פת. לחלק לעניים מותר לקבל מהן ולא חיישינן שמא מספיחי שביעית הוא שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית או בצות בצים הנלקחים מדמי שביעית:
הדא דתימר במקום שזורעין. כלומר שנחשדו על הזריעה בשביעית או שמאספין ספיחי שביעית אבל מ"מ אינן חשודין לאכול מאיסור שביעית והלכך מותר לקבל מהן פת:
לאכול אינו חשודין לכ"ש להאכיל. כלומר דאי בחשודין לאכול ודאי אין מקבלין מהן דאם הן בעצמן חשודין לאכול לכ"ש שחשודין להאכיל לאחרים:
כהנים המגבלין בטהרה. שעושין הכל בטהרה ומגבלין עיסתן בטהרה:
לא יהו מדקדקין בחצירות של אוכלי שביעית. כלומר אין צריכין לדקדק על עצמן שלא ליטול מאלו אוכלי שביעית בשביעית כדמפרש טעמא לקמן:
אית תניי תני מדקדקין. בתוספתא שם וגריס הכהנים גובין בטהרה צריכין לדקדק באוכלי שביעית כלו' שהן גובין מאלו הנזהרין בטהרה ומאלו אוכלי (שביעית) צריכין הן לדקדק שלא יטול מהן ומפרש ר' פנחס במה מדקדקין שלא ליטול שהרי שביעית אינה נוהגת בתרומות ומעשרות. וקאמר מפני חלתן של אוכלי שביעית. שאע"פ שעוברין על השביעית נזהרין הן להפריש חלה כדלקמן (סוף פ"ט דשביעית) שהן אומרין חלה מדבר תורה ושביעית מר"ג ובית דינו בזמן הזה ועלה קאמר האי תנא שצריכין לדקדק שלא ליטול מהן החלה בשביעית מפני איסור שביעית שבה. מ"ד אין מדקדקין. היינו טעמיה:
מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה כלומר שאם אתה אוסר ליטול מהן הקלה מפני איסור שביעית א"כ אף הן לא יפרישו חלה ומבריחו אתה להכהן מן הקלה וזו היא שביעית שאינה אלא בלא תעשה ולזה אתה מכניסו לחמורה שיאכלו בלא הפרשת חלה והוא טבל בעון מיתה. כדתנן בשביעית שם האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה והלכך מוטב שיטלו מהן חלתן כדי שלא יבאו לעון מיתה:
כיצד הוא עושה. הכהן שנוטל מהן החלה ואינו יכול לאוכלה מפני איסור שביעית:
מביא כהן חשוד. על השביעית:
ומטבילה. כלומר שמטבילו לאותו החשוד לפי שזה החשוד על השביעית עם הארץ הוא ופשיטא שאינו נזהר בטהרה לפיכך מטבילו ומאכילה לו תחלה:
ופריך ולא נמצא מוסר טהרות לע"ה. דכיון שהוא נותן לו אחר שמטבילו אף הוא יאכל מיד קודם הערב שמש. ומשני ר' מנא דה"ק ומשמרו עד הערב ואח"כ מאכילה לו:
ופריך דאכתי לא נמצא שזהו מחזיק ידי עוברי עבירה שנותן לזה החשוד על השביעית לאכול מאיסור שביעית אלא כר"ש בר ביסנא שמשמרה עד ערב הפסח לפי שא"א לשורפה מיד כל זמן שלא נטמאת אע"פ שאינה ראויה לאכילה שלא יאמרו תרומה נשרפת הלכך משמרה עד ע"פ ושורפה בחמץ: