אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית

פרק ט · הלכה ה

הלכה ד

מתני' חייב אדם וכו'. כלומר כשמברך דיין האמת על הרעה חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה הטוב ומטיב על הטובה:

וביצר רע. בשעת עברה וכעס והאף שכל זה הוא יצר רע:

ד"א בכל מאדך בכל מדה. המדודות לך בין מדה טובה בין מדת פורענות:

לא יקל אדם את ראשו. לא ינהג קלות ראש כנגד שער המזרח חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית במזרח לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער המזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם והיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין אבל בבית שני היו שתי פרוכרת זה לפנים מזה:

ובאפונדתו. אזור חלול שנותנים בו מעות פ"א בגד שלובש על בשרו לקבל הזיע' שלא לטנף שאר הבגדים וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו:

קפנדריא. ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי איעול בהא כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:

ורקיקה. אסורה בהר הבית מק"ו ממנעל מה מנעל שאינו דרך בזיון אסו' רקיק' שהיא דרך בזיון לא כל שכן:

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם. במס' תענית בפ"ב אמרינן עונין אמן במקדש והמברך אומר בסוף כל ברכה ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם כך היו אומרים במקדש ראשון והעונין אחריהם אומרים בשכמל"ו ומשקלקלו המינין הכופרים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה התקינו עזרא וסיעתו שיהו אומרים ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם להוציא מלב המיני':

והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם. בשמו של הקב"ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות ולמדו מבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם וכי תימא בועז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה ת"ש מן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון ולא ברכו אלא שבשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה ת"ש ואומר אל תבוז כי זקנה אמך אל תבוז את בועז לאמר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך כי יש לו על מי להסמך שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך פעמים שמבטלין ד"ת כדי לעשות לה' אף זה המתכוין לשאול בשלום חבירו זהו רצונו של מקום שנאמר בקש שלום ורדפהו מותר להפר דברי תורה ולעשות דבר הנראה אסור מפני השלום:

גמ' לעולם ידך על העליונה. בין לדין בין לרחמים לפיכך מברכין על הרעה כשם שמברכין על הטובה:

כשהוא נותן דימוס. רחמים:

ספקולה. גזר דין:

ששטף בדינו. שטף למדת הדין יותר מן הראוי:

אבל הקב"ה אינו כן. לפי שהדין שלו הוא רחמים שלפעמים בא לכפרת עון או כיוצא בו לטובתו של האדם:

באלהים. כל מקום שנאמר אלהים הוא דין וה' הוא רחמים:

בנין אב שבכולם. דמפורש ביה בהדיא כן:

עשה מאהבה עשה מיראה. כלומר אף שתעשה דבר מאהבת השם מ"מ תשים ג"כ יראת רוממותו נגד פניך א"נ עשה מאהבה במצות עשה ועשה מיראה שתזהר לפרוש מהל"ת:

שאם באת לשנוא. התורה והמצוה ולהשליך אחרי גוך:

שאם באת לבעט. ולעבור על הל"ת:

שבעה פרושים הן. גרסי' לה בסוף פ"ה דסוטה ובבלי שם פ"ג ומפרש לה התם בענין אחר:

טעין מצוותיה על כתפיה. להראות עצמו לבריות:

אקיף לי. המתן לי מעט שאני רוצה לעשות מצוה ואין לי פנאי לדבר עמך:

ומקזז חדא בחדא. שהוא מקיז ומנכה העבירה נגד המצוה וחושב בדעתו שהמצוה תכפר על העבירה:

מאן דאית לי מה. מהמיעוט שיש לי איזה דבר מה אנא מנכה לעשות ממנה מצוה:

הי דא חובתה עבדית. הגידו לי איזו עבירה עשיתי ואעשה מצוה כנגדה וכולן להתראות ולהתגדר בהן:

ומצאת את לבבו. שתי לבות שאף יצה"ר שלו החזירוהו לטוב:

והפשיר עמו וכרות עמו הברית וגו'. כצ"ל וכן הוא בסוטה היצה"ר עשה פשרה ושלום עמו ודרש וכרות עמו הברית אדלעיל ומצאת את לבבו וגו' ואע"פ דפשטיה דקרא על הקב"ה נאמר שכרת עם אברהם:

אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו. כלומר לעשות שלום עמו והרגו כפה אותו לעשות רצון בוראו:

הוה מיתדון קומי. היה נידון לפניו:

רחתת. הגיע עונתה של ק"ש והתחיל לקרות ושחק:

או חרש. או מכשף אתה לעשות כישוף ביסורין שלא תרגיש בהן דהן הדברים שאתה מדבר ושוחק אתה או מבעט ביסורין אתה באלו הדברים ומשחק להכעיסני:

רחמתיה וכו'. אלו שני הדברים קיימתי אבל השלישי עדיין לא בא לידי לקיימו ועכשיו שבא לידי וג"כ הגיע זמן ק"ש ולא עברתי מלקיים גם ובכל נפשי ובשביל כך אני קורא ק"ש ושמח בחלקי שנפל לי לקיים הדבר בעונתו:

אותו ואת תורתו. לירא מן התורה ולומדיה בכלל:

פיסקא לא יקל אדם את ראשו וכו'. תני המטיל מים וכו' כלומר אפי' לצד צפון שביהודה ומפני שירושלים בצפונה של ארץ יהודה היא הלכך במטיל מים לא חששו להפוך פניו לצד צפון אבל המיסך את רגליו לא יגלה עצמו נגד צפון שהיא נגד ירושלים אלא הופך פניו שיהא פירועו כנגד דרום:

הדא דאמר מתניתא. הא דשנינו בהך ברייתא היינו דוקא אם מן הצופים ולפנים והוא מקום שיכולין לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולין לראותו:

תני. אידך המיסך את רגליו ביהודה:

אלא לצדדים. צפון ודרום:

בשעת המקדש. שנו:

תני. בתוספתא פ"ו:

שמור רגלך. שלא יהיה אבק עליהם:

מה אם נעילה. נעילת מנעל:

תני. תוספתא שם:

וקבל כתיב. כלפי מעלה שהסכימו בב"ד של מעלה:

אף המעשרות. בבית שני שמעצמן קבלו עליהן כדתנינן לקמן פ"ג דדמאי והסכימו בב"ד שלמעלה שנא' השיאו את כל המעשר וגו':

דבר שאי אפשר לו לומר דיי. שאין בו למותרות בעיני המקבלין והוא ברכה של רוב גשמים ולפיכך דריש רב עד שיבלו שפתותיכם וכו' וזהו תוספת ברכה וכל כך הרבה עד שיאמרו דיינו ברכות והובא זה לקמן בפ"ג דתענית בהלכה ז' ודריש מכאן שאין מתפללין על רוב הטובה:

רבי נתן מסרס קראי הפרו וכו'. ומפרש ר' חלקיה טעמיה דדריש הכי העושה תורתו עתים ולא בקביעות תמיד הרי זה מיפר ברית הכתוב אצל התורה אם לא בריתי יומם ולילה וגו' דעל התורה הכתוב מדבר:

הלל הזקן היה אומר. מקרא הזה משמועה רעה לא יירא וגו':

בשעה דמכנשין. בשעה שמכניסין ד"ת שאין חכמי הדור מרביצין את התורה:

בדר. אתה תפזר אותה להתלמידים:

כנוש. ולא תטול שררה עליהם:

ואם לאו כנוש. ולא תטיל ד"ת לבזיון:

כל פיטטיא. דברים בטלים בישין בר מפיטטיא דאורייתא דאינון טבין דכל זמן שהוא הוגה בהם מוצא בהם טעם:

כל כדבייא בישין וכדבייא דאורייתא טבין. כצ"ל. וכך הוא במדרש רבה. שבתורה יכול הוא לכזב ולומר לא שניתי מסכת זו או פרק זה:

כיון שהפליג דעתו ממנה. וכך הן דברי תורה כיון שמסיח דעתו מהתורה הולכת לאיש אחר שהחזיק בה ומתחכם יותר מזה שעזבה:

תני. תוספתא שם:

מה טעם וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. בניך הב' מיותר הוא הלכך דריש ביה דעל תלמידי חכמים קאמר שהן מרבים שלום בעולם:

הדרן עלך הרואה וסליקא לך מסכת ברכות:

סוף הספר

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה