אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית

פרק ח · הלכה ב

הלכה א

מתני' ב"ש אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס. טעמייהו דב"ש דסברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין אע"פ שלא נטמאו תוכו וכגון שנטמא במשקין דטומאת משקין בכלים מדרבנן היא והקלו בטומאה זו ואמרו כלי שנטמא אחוריו במשקין טמאין לא נטמא תוכו ולא ידיו ולא אוגנו ואפ"ה אסור להשתמש בו גזרה שמא ינתזו ניצוצות מתוכו על אחוריו ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו ויטמא את הידים וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים הלכך נוטלים לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה חיישינן שמא יטמאו משקין שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן ומטמאין את המשקין להיות תחלה ויחזרו המשקין ויטמאו את אחורי הכוס ונמצא משתמש בו באיסור אלא נוטלים לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס כדי שלא יקבלו המשקין שבאחורי הכוס טומאה מחמת ידים:

ובית הלל אומרים וכו'. דב"ה קסברי מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ולא גזרינן משום ניצוצות דניצוצות לא שכיחי הלכך מוזגין את הכוס תחלה ושותים אותו דביין הבא לפני המזון מיירי הכא כדאמרינן בפ' כיצד הסיבו וכו' הביאו להם יין וכו'. ואח"כ נוטלין לידים לסעודה שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס גזרה שמא יהיו אחורי הכוס טמאין דהא מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין וידיו לא יהיו נגובות יפה דבשתייה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך ויטמאו אחורי הכוס אותן המים טופחין שעל ידיו והן חוזרין להיות תחלה כדין המשקין. שהן לעולם נעשין תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות:

גמ' מה טעמהון דב"ש שלא יטמאו משקין שבאחורי הכוס. שנפלו לשם מחמת המזיגה ויטמאו מידיו אם לא יטול מתחלה ויחזרו אלו המשקין ויטמאו את אחורי הכוס ונמצא משתמש בו באיסור וכדפרישית במתני':

לעולם אחורי הכוס טמאין. כלומר דלא איכפת לן אם אחורי הכוס טמאין דאפ"ה מותר להשתמש בו הלכך להא לא חיישינן אלא דלטומאת ידים הוא דחיישינן שמא יהיו אחורי הכוס טמאין ויחזרו ויטמאו את הידים מחמת משקה טופח שעליהן וכדפרישית במתניתין הלכך מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים:

דבר אחר. לטעמייהו דב"ה לפי שאין נטילת ידים אלא סמוך לברכת המוציא והלכך אפי' אי הוה לן למיחש משום ניצוצות כדקאמרי ב"ש כמבואר בפירושא דמתני' אפ"ה הא עדיפא שלא להפסיק במזיגת הכוס בין נטילת ידים לברכה:

אתיא דבית שמאי כר' יוסי וכו' דתנינן תמן. בפ' כ"ה דכלים תנן כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביטה. אחוריים ותוך שאם נטמאו אחוריו במשקין תוכו טהורין כדתנן התם לעיל. ובית הצביטה מקום שאוחזין בו את הכלי א"נ בית הצביעה גרסי' מקום שאוחז בו באצבעו שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור ואם נטמא בית הצביטה אחוריו טהורין. ר' טרפון אומר לעריבה גדולה של עץ. יש לה בית צביטה לפי שהיא גדולה ויש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים ואם יש משקין באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואינו חושש שמא יגע במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את העריבה. ר' עקיבא אומר לכוסות. אף לכוסות יש להם בית הצביטה. ר' מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות יש להם בית הצביטה לידים טמאות כדאמרן ולידים הטהורות כדמפרש התם כיצד היו ידיו טהורות ועליהן משקה טופח ואחורי הכוס טמאים אחזו בבית צביטתו אינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס כלומר שמא נטמאו משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים. אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד דבידיו הטהורות ואחורי הכוס טמאים הוא דלא חיישינן אבל בידיו טמאות חיישינן שמא יגע במשקין שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס ע"כ. והשתא קאמר הש"ס הכא דאתיא הא דב"ש דמתני' דחיישי בידים טמאות שמא יגעו במשקין שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס וזהו כר' יוסי דחייש נמי להכי ודב"ה דלא חיישי לכך כר' מאיר דאף לידים טמאות לא חיישינן שמא יגעו במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את הכוס:

לחלה. לעשות עיסה בטהרה כדי שיפריש חלה טהורה ולנטילת ידים לאכילה אם אין לו מים:

אדם מהלך ארבע מיל. אם לא ימצא מים להטביל כליו לעשות עיסתו בטהרה וכן ליטול ידיו עד ד' מילין צריך להטריח עצמו ולחזר אחריהן:

הדא דאמר לפניו. דוקא אם המים לפניו אבל אם צריך לחזור לאחריו אין מטריחין עליו:

שומרי גנות ופרדיסין. מפני הגנבים וא"א להן לזוז ממקומן:

מה את עביד להון. היאך דינם אם כלפניהן כלומר כדין דאמרינן בלפניהן דצריכין להטריח ולחזר אחר מים או כלאחריהן כמו דאמרינן בלאחריהן שאינן צריכין להטריח עצמן כלל והואיל והן יושבין במקומן הלכך מיבעיא ליה הכי:

נשמעינה מן הדא. מתני' בפ"ב דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה. מפרשת החלה ומברכת על הפרשה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה שתהא פניה של מטה טוחות בקרקע וכל ערותה מכוסה והעגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה:

והדא אשה לא בתוך הבית היא יושבת. בתמיה וכי לא תוכל ליקח בגדיה ולכסות עצמה שלא תהא ערומה ואפ"ה את אמר אין מטריחין עליה אפי' בתוך הבית וה"ה כאן אין מטריחין עליו לעמוד ממקומו ולחזר אחר מים:

אלא שבראשונים נוטל ומפסיק. כדמפרש לקמיה:

מה הוא. דקאמרת נוטל ומפסיק:

נוטל ושונה. כלומר לא ישפוך על ידיו כולן בבת אחת אלא נוטל פעם אחת ומפסיק וחוזר ושונה ליטול עליהן שנייה:

ר' שמואל בר יצחק בעי. ולא גרסי' אמר וכן הוא בפ"ב דחלה כלומר דהוה קשיא ליה אם צריך להיות נוטל ושונה והיכי אמרת שהן רשות וכי בדבר שהוא רשות היו מקפידין להטריחו כל כך:

על הראשונים נאכל בשר חזיר. כדאמר במדרש בנכרי אחד שהיה מוכר בשר שחוטה ובשר נבלה וחזיר ולכל מי שנטל ידיו נתן לו בשר שחוטה ופעם א' בא יהודי אחד ולא נטל ידיו וכסבור שנכרי הוא והאכילו בשר חזיר:

על השניים יצא אשה מביתה. כדאמרי' בפ' יום הכפורים במעשה דכידור:

חמא יתיה אכל בהתם. מכוסה במפה לידיו. מלשון אגלאי בהתייהו מה שהיו מכוסין בחרפתן נגלה:

מהו כן. למה אתה עוש' כן:

איסתניס אני. ואע"פ שנטלתי ידי אי אפשר לי לאכול כך בלא מפה:

חמא כהניא אכלין בהתם. ראה כהנים אוכלין בתרומה במפה בלי נטילת ידים. בהתם כמו בחתם ומלה מסורסת היא ומלשון חמת הוא כמו בבלאי חמתות ואמר להון וכי אזילא הא דרב ושמואל לקמיה דהכל מודים דלתרומה מיהת בעי נטילת ידים:

נטילת ידים לתרומה אין נטילת ידים לחולין. כצ"ל:

לתרומה ולחולין. משום סרך תרומה:

עד הפרק. של גב היד:

עד קשרי אצבעותיו. דהואיל בחולין אינו אלא משום סרך תרומה סגי בהכי:

מן דהוא אכל עם סבי. מי שהיה אוכל עם זקני ריב"ל ולא היה נוטל ידיו עד הפרק לא היה רוצה לאכול עם זה דקסבר אף לחולין עד הפרק:

כל דבר שיש בו ליכלוך משקה. שטיבולו במשקה צריך ג"כ נטילת ידים:

ר' זעירא אפי' מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה. מחמיר על עצמו היה משום נקיות:

מפקיד לחמריה. היה מצוה להחמרים שלו הן דאתון משכחין במקום שאתם מוצאין מים לנטילה תטלו ידיכם אף בשחרית ותהיו מתנין על כל היום לסמוך על כך:

אשכחיה. ר' אבהו ואמר לו שילך לאכול ולסעוד עמו ונתן לפניו ככר לחם לבצוע וא"ל סב ובריך המוציא:

אמר ליה. רבי זעירא. בעל הבית יודע כחו של ככרו כלומר אתה הוא הבעה"ב ועליך לבצוע מן ככר שלך ולברך:

מן דאכלון. לאחר שגמרו לאכול א"ל ר' אבהו לר"ז סב ובריך ברכת המזון:

א"ל חכים רבי. אם רבי מכיר לרב הונא שהוא אדם גדול בתורה והיה אומר שהפותח והוא הבוצע הוא חותם ומברך ג"כ ברכת המזון:

מתניתא. ברייתא פליגי על רב הונא דתני בתוספתא פ"ה סדר נטילת ידים ממים אחרונים עד חמשה שאוכלין ביחד מתחילין מן הגדול יותר מכאן מתחילין מן הקטן עד שמגיע לחמשה וחוזר ומתחיל מן הגדול:

באמצע המזון. סיפא דהאי תוספתא ואמזיגת הכוס קאי דקתני התם סדר למזיגת הכוס בתוך המזון מתחיל מן הגדול לאחר המזון מתחילין מן המברך:

לא שיתקין עצמו לברכה. לאו הא דמתחילין מן המברך אלא כדי שידע שהוא יברך ויתקין עצמו לכך ואין תימר כרב הונא דהבוצע הוא מברך כבר מתוקן הוא לברכה זה שהיה בוצע ולמה עושין עוד סימן אחר:

תיפתר. הך ברייתא באלו דהוו עלין קיטעין דהוו עיילי פיסקי פיסקי לסעודה ולא הסיבו כולם ביחד בתחלה והלכך לא ידעין מה מברכה מי הוא המברך להם שלא היו שם בשעת ברכת המוציא ועושין עכשיו סימן לידע מי הוא המברך:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה