אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

מתני' נשים. אפי' עם בעליהן אין מזמנין עליהן שאין חברתן נאה ועבדיס משוס פריצותא דשטופי זימה הן:

וקטנים. בהו איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא דסברי דדוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואיכא דסברי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא ב' שערות וזהו נקרא קטן פורח אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפי' יודע למי מברכין ובגמרא מפרשינן לה. ובנשים יש סוברין שמזמנות לעצמן וכן עבדים מזמנין לעצמן אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא:

עד כזית. וכן הלכה ולא כר' יהודה דאמר עד כביצה:

גמ' קטן עושין אותו סניף לעשרה. אעפ"י שאמרו קטן אין מזמנין עליו אבל לזימון עשרה עושין אותו סניף ומצטרף עמהן:

והתני אין מדקדקין בקטן. בתוספתא פ"ה תני קטן שיכול לאכול כזית מזמנין עליו ושאין יכול לאכול כזית אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן קס"ד דארישא קאי ואפי' קטן ממש אין מדקדקין בו לידע אם בוודאי יכול הוא לאכול כזית או לא דבסתם קטן קאמר דאין מדקדקין ומזמנין עליו אלמא דאפי' לשלשה מצטרף דבהכי איירי התם דקתני מזמנין וקשיא לריב"ל דקאמר דוקא לעשרה עושין אותו סניף אבל לא לשלשה:

קיימה ר' סימון. בשם ריב"ל להך ברייתא:

לשני קטנים נצרכה. לשני קטנות הוא דקאמר התם כלומר לאו אקטן ממש דרישא קאי אלא בקטן שלא הגיע לכלל גדלות ועדיין בשני קטנות הוא כדמפרש ואזיל שאם היה קטן עושין אותו ספק ספק עושין אותו ודאי כלו' שאם היה זה הקטן שעושין אותו ספק אם הגיע לכלל גדלות או לא וכגון שצמחו בו ב' שערות אבל עדיין אינו ניכר בהן סימני גדלות שיהא בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו שיעורן ובכל הדינים מחשבינן ליה כספק אבל כאן לענין להצטרף לזימון אמרינן:

ספק עושין אותו ודאי. כלומר אע"פ שספק הוא עושין אותו כודאי גדול ומצטרף לזימון והיינו דקתני אין מדקדקין בקטן. תשעה נראין כעשרה מה מזמנין. אם היו תשעה תכופין יחד ומתוך כך אין להבחין בהן ונראין הן כעשרה מה מזמנין אם דינן כעשרה ומזמנין בשם או לו:

מסוימין. אסוקי מילתא היא כלומר דינן כמו שהיו כאן עשרה מסוימין הואיל ונראין כעשרה ומזמנין בשם:

אלא אפי' קטן ביניהן. כלו' ולא עוד אלא אפי' קטן ביניהן כיון שנראין כעשרה מצרפין אפי' להקטן כמו דאמרינן דקטן עושין אותו סניף לעשרה:

בעא קומי ר' יוסי. על הא דלעיל דמחלקינן בקטן ממש בין עשרה דעושין אותו סניף ובין שלשה דאין מצרפין אותו והקשה ר' יעקב על זה:

כמה דברים אמורים תמן וכו'. כלומר כמו דאת אמר התם גבי עשרה דעושין אותו סניף ואומר אף הכא גבי שלשה דעושין [אותו] סניף דהא ק"ו הוא דמה תמן בעשרה שמזכירין את השם בזימון ואפ"ה עושין את הקטן לסניף כאן בשלשה שאין מזכירין את השם לא כל שכן:

והא אינו כל שכן. כלומר דמהדר ליה ר' יוסי דהא לא הוי כ"ש דאדרבה איפכא מסתברא דהתם על ידי שהן רוצין להזכיר את השם התירו להן ע"י הדחק לצרף להקטן כדי שיזכירו את השם אבל בשלשה שאין כאן הזכרת השם לא התירו לצרף להקטן:

תני. חדא ברייתא קטן וספר תורה עושין אותו סניף ומפרש ר' יודן כיני מתניתא כך צריך לשנות בברייתא קטן לס"ת לקריאת התורה עושין אותו סניף שעולה למנין שבעה:

שיהא יודע טיב ברכה. אע"פ שאינו יודע למי מברך ואחרינא אמר עד שיהא יודע למי הוא מברך:

ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות. עד שהי' ידוע להם שיש בי סימני גדלות ולא רצו לסמוך על הא דלעיל דאין מדקדקין בקטן:

עד דאנא תמן אצרכת לי. בעוד שהייתי בבבל קודם שעליתי לכאן הוה קמיבעיא לי ג"כ כמו דמספקא לך:

מיצרי לי מינך לא שאלתיה. ועכשיו מצר לי הדבר יותר ממך על אשר לא שאלתיו לר' שמואל בר שילת או לרב גם משאלה זו מחצה על מחצה אם מצטרפין:

מחלפה שיטתיה דר' ירמיה. כדמסיק לקמן הקושיא דהכא מספקא ליה אם אותו שאכל ירק יכול לברך להוציא את אלו שאכלו פת ומההיא דקאמר על האי עובדא דלקמן משמע דפשיטא ליה שיכול הוא לברך וכהאי עובדא דתני ג' מאות נזירין וכו'. וגרסי' להא בנזיר פ"ה הלכה ג':

עלו. לירושלים בימי שמעון בן שטח ולמאה וחמשים מהן מצא להן פתח והתיר את נזריהן:

בעיין. צריכין ט' מאות קרבנות שלכל אחד צריך ג' קרבנות חטאת עולה ושלמים איני מבקש אלא שתתן אתה החצי ואף אני אתן החצי:

אזל לישנא בישא. הלך המלשין לפני המלך ואמר ליה לא נתן שמעון בן שטח משלו כלום נהירין. זכורין אנחנו כשהיינו פעם אחד אצלך שהיה בכאן זקן אחד והיה אומר לפנינו דברי חכמה והיכן הוא עכשיו:

תני לון עובדא. וסיפר להן המלך המעשה בשביל מה ברח ואמרו לו רצוננו שתשלח אחריו להביאו:

שלח ויהב ליה מילא. נתן לו איזה דבר לסימן להבטיחו שלא יעשה עמו רעה. ובב"ר פ' מקץ גריס אמר לאחתיה שלח בתריה ואייתיתיה לאחותו של שמעון בן שטח אמר שתשלח אחריו ואשתו של ינאי היתה. אמרה ליה הב לי מילא ושלחה ואייתיתיה:

למה אפליית בי. מפני מה היית מהתל בי לומר שאתה תתן החצי:

ואנא מן אורייתי. מחכמת התורה אשר לי שמצאתי להן פתח להתירם ולא היו צריכין לקרבן והרי נתתי להם כמותך:

שמעית. שמעתי שאדוני כעס עלי והייתי רוצה לקיים המקרא הזה חבי כמעט רגע עד יעבור זעם:

עד כדון את בקשיותך. עודך מחזיק בקשיות ערפך לחזור ולהתל בי שאתה אומר כן וכי כך הוא נוסחת הברכה:

ומה נאמר. וכי היאך אומר אם לומר נברך על המזון שלא אכלנו שהרי לא אכלתי כלום ואמר המלך יתנו לו איזה דבר לאכול ונתנו לו ואכל ולא פת היה אלא איזה ירק וכיוצא בו שהרי לא נטל ידיו וכן מוכח מדלקמן ומשאכל אמר נברך על המזון שאכלנו:

חלוקין הן חבריו על שמעון בן שטח. ופליגי אמוראי בהא דר' יוחנן:

ר' ירמיה אמר על הראשונה הן חלוקין. שאמר ברוך שאכל ינאי ואע"פ שלא אכל עמהן כלל והא קי"ל שאינו מוציא את אחרים אא"כ נתחייב ג"כ בברכה:

על השנייה. אף על השניה חולקין הן שאינו יכול להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן:

מחלפה שיטתיה דר' ירמיה. השתא מסיק הקושיא התם צריכה ליה לעיל קא מיבעי ליה אם אותו שאכל ירק יכול לברך להוציא אחרים והכא פשיטא ליה דיכול הוא לברך דהא קאמר על הראשונה הוא שחלוקין חביריו ומשמע אבל על השנייה אינם חולקין שכדין עשה:

ומשני הן דצריכה ליה כרבנן. מאי דקמיבעיא ליה אליבא דרבנן דלקמן הוא ומאי דפשיטא ליה כרשב"ג הוא דתני בתוספתא פ"ה רשב"ג אומר עלה והסיב וטבל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנין ומפרש ר' ירמיה דהאי מזמנין לא לאצטרופי בלבד הוא אלא אפי' הוא יכול לברך ולזמן עליהן:

דברי חכמים. כלומר אבל לדברי חכמים דפליגי עליה דרשב"ג קאמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן דסבירא להו לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן והשתא ספוקי מספקא ליה לר' ירמיה אם לברך בלחוד הוא דקאמרי רבנן שאינו יכול הוא לברך ולהוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן ובהא הוא דפליגי עליה דרשב"ג אבל לענין אצטרופי מצטרף הוא ואע"פ שלא אכל כזית דגן או דילמא אפי' להצטרף אינו מצטרף עמהן עד שיאכל כזית דגן ובתרתי פליגי רשב"ג וחכמים:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה