אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית

פרק ג

פרק ב

הלכה א

מתני מי שמתו מוטל לפניו. אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם מוטל עליו לקוברו:

פטור מק"ש ומן התפילין. משום דטריד טרדא דמצוה:

וחילופיהן. שכן דרך שמתחלפין לפי שהכל רוצים לזכות במצוה:

את שלפני המטה ואת שלאחר המטה. כלומר בין אלו ובין אלו את שהמטה צורך בהן שצריכין לשאת את המטה פטורין ואת שאין המטה צורך בהם כגון ההולכין ללוות את המת בלבד לכבודו חייבין:

אלו ואלו פטורין מן התפלה. דלאו דאורייתא היא כמו ק"ש ואיכא דאמרי מפני שהיא צריכה כוונה יתירה:

גמ' תני ומן התפילין. קתני במתני' ומן התפילין וקשיא מאי איצטריך ליה כדמסיק לקמן הקושיא מהאי ברייתא דלקמיה כמו שהיא שנויה בפ' אלו מגלחין ואגב מייתי לה לכולא:

אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין. עליו דילפינן מדקאמר ליה הקדוש ב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך זה תפילין מכלל דלכ"ע אסור וכתיב ואחריתה כיום מר והלכך אינו נוהג אלא יום אחד:

ואם באו פנים חדשות. מן המנחמין:

הוא חולצן כל שבעה. כלומר מיום השני עד סוף כל שבעה חולץ אותן כשיבאו ומשילכו מניחן:

ר' יהושע. ס"ל דשני ימים אסור להניחם והא דכתיב כיום מר עיקר מרירות הוא דהוי חד יומא אבל אבילות שני ימים הוין:

ואם באו פנים חדשות. משלישי ואילך אינו צריך לחולצן:

אם ביום השני. השתא מסיק להקושיא דאם ביום השני של אבילות אסור להניח תפילין אם כן צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין בתמיה:

אלא בגין דתנא דא. בשביל דתני ק"ש במתני' תני נמי תפילין ואע"ג דמשנה דלא צריכא היא:

הלכה כר"א בנתינה. דביום השני הוא נותן תפילין וכר' יהושע בחליצה דמשלישי ואילך אינו חולצן אף אם באו פנים חדשות:

נתן ביום השני כר"א. דהלכתא כוותיה בנתינה אלא הא דמספקא לן מהו שיעשה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ כלומר מהו שיעשה בדיניה דר"א כסברת ר' יהושע בחליצה דהיינו ביום השני אם אינו צריך לחולצן אם באו פנים חדשות דאלו ר"א לדידיה ס"ל דאפי' כל שבעה הוא חולצן מיהו לדידן דלא קי"ל כר"א בחליצה כ"א כר' יהושע ולדידיה משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן דהא ביום השני ס"ל דאינו נותן כלל והשתא הבעיא היא ביום השני אי נהגינן כסברת ר' יהושע בחליצה שאינו צריך לחולצן:

א"ר יוסי בר' בון וכיני. וכך הוא הדין באמת דכר"א בנתינה הוא דקי"ל אבל לא בחליצה וא"כ אם נתן בשני כדיניה דר"א אינו צריך לחולצן דהא בחליצה כר' יהושע הוא דקי"ל דכל זמן שמותר להניחן אינו חולצן אפי' אם באו פנים חדשות:

ואין כיני נימא הלכה כר"א. כלומר דמתמה הש"ס דאם כן הוא דאפי' ביום השני אינו חולצן א"כ לאיזה ענין הוא דאיצטריך ליה למימר הלכה כר' יהושע בחליצה שהרי לר' יהושע גופיה משלישי ואילך הוא דקאמר ואי אנן נהגינן גם בשני דאין לחולצן לא לימא אלא הלכה כר"א בנתינה לחודיה וממילא שמעינן דדוקא בנתינה הלכתא כוותיה אבל לא בחליצה ואף ביום השני אינו חולצן:

א"ר בון כתיב וכו' טעמא דמתני' דפטור מק"ש הוא דמפרש וכיון שפטור מקבלת מלכות שמים כ"ש דפטור מן התפילין והא דתני להו משום דשייכין אהדדי כדלעיל:

אם רצה להחמיר על עצמו. ולקרות ק"ש אין שומעין לו וצריך למחות בידו:

למה. אין שומעין לו אם מפני כבודו של מת שמראה עצמו שאינו חשוב בעיניו להתאבל עליו או משום שטרוד הוא שאין לו מי שישא משואו להתעסק בקבורתו ומפרש ואזיל דמאי בינייהו בין הני תרי טעמי אם יש לו אחד מי שיתעסק ויטפל בצרכי קבורת המת דאין תימר מפני כבודו לעולם אסור ואי תימא מפני שאין לו וכו' מותר דהרי יש לו אתר שיתעסק בו:

והתני פטור מנטילת לולב. וקא סלקא דעתיה בי"ט מיירי וא"כ תפשוט דמפני כבודו של מת שהרי בי"ט אינו טרוד לישא משאו ודחי לה הש"ס דתיפתר בחול המועד איירי דעושין כל צרכי המת והלכך פטור מנטילת לולב ולעולם טעמא מפני שטרוד הוא וכשאין לו אחר להתעסק בו מיירי:

והתני פטור מתקיעת שופר וכי אית לך למימר בחול. בתמיה לא בי"ט על כרחך הוא וא"כ תפשוט דמפני כבודו הוא:

א"ר חנינא. לעולם לא תפשוט דאכתי איכא למימר דמפני שאין לו לישא משאו ובשאין לו אחר מיירי וטעמא דפטור הוא דמכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין שהרי אין לו אחר להתעסק בזה וזה מותר בי"ט כהאי דתנינן תמן פ' כ"ד דשבת מחשיכין וכו' וא"כ איכא למימר דדעתו להחשיך על התחום להתעסק בצרכי המת וכל היום טרוד הוא וכמי שהוא נושא משאו דמי ולעולם בדאיכא אחר להתעסק בצרכי המת מיבעיא לן אם מותר להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש:

קלבינטרין. רצועות שלה:

עולין ויורדין בה. שיכולין להוציאן ולחזור להכניסן:

על גופה. אם החבלים מסורגין למעלה על העצים כדרך שמסרגין את המטות:

והא תנינן. בפ' ט"ז דכלים המטה והעריסה מאימתי מקבלין טומאה משישופם בעור הדג להסיר קסמין שבהם וקודם לכן לא חזו למלאכתן שמשרטין את הבשר ואם מסרג את המטה על גופה לאיזה דבר הוא שפה והלא ראויה היא קודם לכן:

קיסרייתא. של עיר קיסרי שיש להם נקבים ומכניסין החבלים בתוך הנקבים ומסרגין אותה והלכך עד שלא שפה בעור הדג מלמעלה לא חזיא למלאכתה:

לארץ. משמע דבר שהוא סמוך לארץ והיא מטה כפויה שפניה סמוכות לארץ:

איקונין אחת טובה. על שם כי בצלם אלהים עשה את האדם:

ואית דמפקין לישנא דכפה כפה הסרסור. כלומר לאו לשון כפיפה הוא כדמשמע מלישנא קמא כשם שגרמו להאיקונין לכופפה כך יכופפו את מטתם אלא לישנא דכפיה הוא כמו שאומרים כפה אותם הסרסור בדברים עד שנתרצו אף כאן לשון כפיה הוא כשם שכפו והכריחו להאיקונין לילך מן העולם כך יוכרחו להטות מטתם ולהפכה אין בין אלו הלשונות אלא משמעות לישנא בעלמא:

ונזכר שהוא אבל. כלומר להאי מ"ד סבירא ליה כדי שאם יהיה נועור בלילה מאיליו מתוך שרואה עצמו על מטה כפויה יזכור ולא יסיח דעתו מאבילות ולאידך מ"ד ס"ל דעיקר הטעם כדי שמתוך כך יהא ניעור ולא ישן כל הלילה וישכח האבילות וכשהוא שוכב על מטה כפויה שלא הורגל בה יהיה ניעור מחמת זה ויזכור שהוא אבל:

הואיל והתרתי לו את כל אלו. בשבת א"כ חייבוהו גם בשאר כל המצות של תורה שנוהג בהן לקיימן שהרי ק"ו הוא:

נמסר לרבים. שיתעסקו בו בטלה ממנו דין האנינות:

נמסר לכתפים. שנושאין אותו על המטה:

קביל. עליו ר' חייא בר ווא אבילותו מפני שהיה רבו ואפי' כן אכל בשר ושתה יין ולא נהג דין אנינות וכן נהג ר' שמואל בר יצחק על רבו ר' חייא בר אבא אבל ר' זעירא לא אכל כ"א עדשים:

מימר כמה דהוא מנהגא. מכאן אמרו שהכל לפי המנהג ולא שחייב לנהוג דין אנינות וכן נהג ר' שמואל בר יצחק על רבו:

מי דמך. כשנפטר צוה קודם מותו לתלמידיו ואמר לא תקבלון עלי תנחומין של אבל היום למחר מזרחייא הצידה והבראה כדרך האבלים לקבל תעשו למחרתו ולשנות מדין אבל ממש צוה לעשות כן:

מזרחייא. צידה וסעודה מלשון המשנה דפ' כ' דכלים אף הרובצל והמזורה והיא כלי שנותנים בו צידה לדרך ועל שם הצידה נקרא מזורה א"נ מרזחייא גרסינן אבילות כד"א אל תבא אל בית מרזח וגו' וצוה להם שלא ינהגו אבילות כ"א ביום המחרת מפני שאם ינהגו ביום הראשון ויעשו סעודת הבראה יבאו לידי שכרות כמו שהיו נוהגין כהאי עובדא דלקמיה אבל יום המחרת ליכא למיחש לפי שאין הבראה אלא ביום הראשון:

הוה כתובה. או בתונה שם מקום:

ומטתיה אונס. אירע לו אבילות ונכנסו אצלו ר' מנא ור' יודן והיה להם יין טוב ושתו הרבה ממנו עד שבאו לידי שחוק ע"י שכרות ולמחרת כשרצו לבא אצלו אמר להם רבנן וכי כך עושה אדם לחבירו שבא לנחמו והלא לא היינו חסרין אתמול כ"א לקום ולרקוד כדרך שעושין בבית המשתה:

תני. בשמחות פ' י"ד:

וא' לגמילות חסדים. בשביל כבוד המנחמין הבאין לגמול חסד:

וא' לתנחומי אבילים. לכבוד אבילים עצמן ולנחם אותם:

א' לחזן וכו'. לפי שהם היו מתעסקים במתים ובשאר צרכי ציבור:

ואחד לרבן גמליאל. לכבודו לפי שבראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שבא ר"ג ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו כן:

כהן מהו שיטמא לכבוד רבו. גרסינן להא בפ"ז דנזיר בהלכה א':

דמך חמוי. נפטר חמיו והוא היה ג"כ רבו ושאל לר' יוסי אם מותר להטמא לכבוד רבו ואסר ליה שמע ר' אחא והתיר ואמר יטמאו לו תלמידיו:

חדא מן תרתי לא פלטת לכון. אחד משני דברים לא נצלתם ממנו דממ"נ שלא כדין עשיתם אם אתם מחזיקים עצמיכם כאוננים מפני כבוד רבכם מפני מה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם כקרובים ממש להיות לכם דין אוננים מפני מה נטמאתם:

לכבוד תורה. ללמוד תורה אם הולך ללמוד תורה וצריך לעבור במקום טומאה ואין שם דרך אחר ובנזיר גריס בהדיא לתלמוד תורה הוה יתיב ומתני. ונכנס טומאת המת לשם ומי שיצא משם מפני הטומאה לא א"ל כלום וכן מי שישב שם לא מיחה בידו משום דמספקא ליה אם מותר להטמאות בשביל ללמוד תורה:

תחות כפתא דקסרין. שהיתה כפה זו אהל על הטומאה ולא עבר דרך שם ואע"פ שהלך ללמוד תורה:

פלטיותא. רחבה:

ופירש רבי כהן. מפני הטומאה וכשחזר אצלן והם היו עוסקין בדברי תורה שאל להם במאי אתם עוסקין:

לא תימא ליה כלום. וקאמר הש"ס דמספקא לן מפני מה צוה שלא לומר לו אם מפני שהרע בעיני ר' חזקיה על שפירש מהם מפני שמותר להטמאות ללמוד תורה או משום דהוה סייסן. וכך הוא בנזיר. כלומר שהיה סרסן ועקש ולנצח בדברים ושלא יקפחנו בתשובות. ולא ידעין טעמיה דר' חזקיה:

ויוצא חוצה לארץ. דוקא טומאת ארץ העמים שהיא מדבריהם הותרה לו לאלו הדברים:

ואפי' ליטור יוצא ועורר עליה. ליטור כמו לעיטור כלומר אפי' אינו בודאי שיצילה אותה מידו אלא שיש בידו עיטור שטר ערעור יוצא ועורר עליה ובנזיר ליתא להאי ואפי':

אלא א"כ הבטיחו לו אשה. אם הולך בשביל לישא אשה לא הותר לו להטמאות בארץ העמים אא"כ הבטיחו לו ויודע בודאי שישאנה:

לנשיאת כפים. אם יש טומאה בבית הכנסת אם מותר לשהות שם בשביל לישא את כפיו:

מגבילה. שם חכם:

חזר. ר' אחא ואמר או דילמא שזה גרם לו לטעות ולהעיד שקר בשמי שלא שמע ממני אלא כהאי דאמר ר"י בן פזי שאמרתי בשמו כל כהן שאינו נושא כפיו עובר בעשה דכה תברכו והיה סבור מגבילה מימר שמצות עשה דנשיאת כפים דוחה למצות ל"ת דטומאה ואנא לא אמרי ליה בהדיא כן וטעות גדולה היא הביאו אותו ואנא מלקי ליה שאמר בשמי דבר שלא אמרתי מעולם:

מדרתא דקיסרין. בשער העיר:

והוה תמן מיתא. ולא יצאו התלמידים שהיו לומדין בתורה וסוברים שמותר ליטמאות בשביל תלמוד תורה:

ולא שאלון ליה. אם מותר להפסיק מלימוד תורה ולשהות שם כדי לישא כפיהם וכשהגיע זמן האכילה אתו ושאלו ליה אם יפסיקו מלימודם ולילך לאכול מפני שכשיפסיקו יהיה חל איסור טומאה עליהם וכעס עליהם ואמר בתחילה בשביל נשיאת כפים לא שאלתם אם להפסיק ועכשיו בשביל האכילה אתם שואלים וכששמעו זה השמיט כל א' וא' את עצמו וברח ויצא מבהכ"נ כדי לאכול:

מטמא כהן לראות את המלך. אפי' מלכי עכו"ם כדאמר לקמן שאם יזכה למלכות בית דוד ידע להבחין בין מלכות למלכות:

לכבוד הנשיא. ופשט ליה דכד דמך ר' יודן נשיאה הוא רבינו הקדוש הכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום שמותרין הכהנים להתעסק בו:

בכנישתא דגופנא. בבהכ"נ שהיתה בכרם והיה שם המת ודחפו וטמאוהו בעל כרחו:

בתר ר' מנא שהיה כהן ולא רצה לעלות ואמר אם בחייהון אין מטמאין להן בימי נדת טומאתן במיתתן לכ"ש:

אמר ר' נסא במיתתן. שאני לפי שעשו אותה כמת מצוה מפני כבוד הנשיא:

מהו שיטמא לכבוד אביו ואמו. בחייהן כדי לכבדן אם מותר לילך אפי' במקום טומאה ובטומאת ארץ העמים מיירי דאלו בטומאה דאורייתא בהדיא תנן בפ' אלו מציאות אם אמר לו אביו היטמא אל ישמע לו:

מהו לצאת. לח"ל ולקבל פניה ור' יוחנן היה מסופק בשאלתו וא"ל אם מפני סכנת דרכים שהיא צריכה לך שתהיה לעזר לה מפני הסכנה צא ואם היא לא צריכה לכך אלא בשביל כבודה לבד איני יודע אם מותר הוא:

עוד היא צריכה. כלומר אע"פ ששמענו שאמר לו ר' יוחנן אח"כ גמרת לצאת תבא בשלום עדיין הדבר בספק ולר' יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אלא מפני שהטריחו ר' ייסא בדברים הרבה אמר לו כן:

שמע ר' אלעזר ואמר אין רשות גדולה מזו. מכיון שבירכו אין לך נתינת רשות גדולה מזו ולא מפני שהטריחו בדברים אמר לו כן:

לכבוד הרבים. שהולכין עמו לנחמו. וכן משמע בשמחות שם:

היו שני דרכים מתאימות. כלומר שתיהן מדרך אחד פורשות ואחת רחוקה וכו':

עד כדון בטומאה של דבריהם. כגון ארץ העמים או בית הפרס:

אפי'. בעיא היא אם אפי' בטומאה מד"ת מותר מפני כבוד הרבים:

מן מה דאמר ר"ז גדול כבוד הרבים. והיא קבורת מת מצוה שדוחה ל"ת שבתורה הדא אמרה דכבוד הבריות דוחה ואפי' בטומאה מדבר תורה:

אין שואלין הלכה לפני מטתו של מת. דהוי כלועג לרש:

והא ר' יוחנן שאיל לר' ינאי. לפני מטתו של ר"ש זה הדין אם הקדיש עולתו לבדק הבית מהו אם נתפסת קדושת בדק הבית בעולה שהיא קדשי המזבח:

והוא מגיב ליה. ור' ינאי היה משיבו ולא מיחה בידו אלמא דתרווייהו ס"ל שמותר ומשני אימר כד הוו מסקון לי' לערסת דר"ש לסודרא לסדר וכבוד שעשו לו היה כלומר שלא בפני מטתו ממש היה המעשה:

נימר כד הוה רחיק. מהמטה ד' אמות היה משיבו שמותר הוא:

הכתפים. נושאי המטה:

ר' זעירא שרע בדיבורא. נפסק בתוך דיבורו ונשתומם כשעה חדא מלשון או שרוע:

אתון. ובעו לזקפו ולהחזיקו ומצאוהו מעונה ונחלש:

לכן דאתינן. מפני שעסוקין היינו בעניני הספד ומיתה ונתתי הדברים אל לבי וגוע כחי והייתי נחלש על שם. דכתיב והחי יתן אל לבו:

הלכה ב

מתני' קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור. פ' אחד של ק"ש:

לשורה. שהיו עושים שורות שורות סביב האבל לנחמו בשובם מן הקבר:

ואם לאו. שהיה הדרך קרוב מן הקבר עד המקום שבו עושים השורה ואין פנאי להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה:

הפנימים. הרואים את האבילים והחיצונים שאינם רואים פני האבילים:

גמ' תני. באבל רבתי פ"י ומייתי להסוגיא בפ' שני דסנהדרין בהלכה ב':

סמוך לק"ש. בענין שאין יכולין לקברו קודם שיגיע זמן ק"ש:

והתנינן קברו וכו' אם יכולין להתחיל וכו'. אלמא דסמוך לזמן ק"ש הוציאו:

תיפתר באילין דהוון סברין וכו'. שהיו סבורין שיש עדיין עת וזמן לקברו שיגיע זמן ק"ש ונתאחרו ונתעכבו בקבורתו ולא מצאו זמן:

תני. בתוספתא דמכלתין פרק ב' הסופד וכל העסוקין בהספד מפסיקין לק"ש וכו':

והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור. עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו לקרות והיכי קתני בברייתא דאפי' הן עסוקין בהספד מפסיקין לקריאת שמע:

מתני' ביום הראשון. מיירי דאז פטורין מקריאת שמע ומה דתני תנא בתוספתא דמפסיקין מהספד לק"ש בהספד של יום השני:

אם יודע הוא מתחיל וגומר. אם יכול להיות מתחיל וגומר עד שלא יתחילו כו':

תני ר' יודא אומר וכו'. בתוספתא שם:

העומדים משום כבוד. עצמן לא משום האבל חייבין בקרית שמע:

משום אבל. משום כבוד האבל פטורין:

הרואים פנים. פני האבל פטורין:

הוי הדא דתנינן וכו'. כלומר דהש"ס מפרש דלא תימא דר' יודה פליג אהא דתנא קמא דהתם בתוספתא דמחלק בין הרואין פני אבל דפטורין ושאינן רואין חייבין וכדתני במתני' דהא בשורה אחת הכל הן רואין פני האבל וא"כ לדידיה לאו ברואין פני האבל תליא מילתא הלכך קאמר דלא פליג ר' יודה אלא כאן למשנה אחרונה וכאן למשנה ראשונה וכדלקמן:

משנה אחרונה. היינו כדמייתי לקמן להא דר' חנינא וכצ"ל בראשונה היו משפחות עוברות ואבלין עומדין משרבת תחרות בציפורין התקין ר' יוסי בן חלפתא שיהיו המשפחות עומדות והאבלין עוברין. ובספרים כתוב בחילוף וטעות דמוכח הוא שהרי המחלוקת היתה ביניהם שכל אחת ואחת אומרת אני עוברת תחילה וע"כ כמו שהגהתי הוא והשתא מפרש הש"ס דהא דתנן במתני' העומדין בשורה וכו' אלמא שהעם היו עומדין והאבלין עוברין כמשנה האחרונה היא ולפיכך בראיית פני האבל תליא מילתא דכשעמדו ונעשו שורות שורות הפנימית שרואין פני האבל שעובר לפניהם פטורין ושאינם רואין חייבין והא דקאמר ר' יהודה העומדים משום כבוד חייבין זהו כמשנה ראשונה שהעם היו עוברים והיינו דקתני היו כלם שורה אחת לפי שלמשנה ראשונה שהעם היו עוברין מסתמא לא היו שורות שורות אלא כדרך העוברין זה אחר זה והכל בשורה אחת והא דקתני העומדים לאו שהיו עומדין בשורה אלא דה"ק העומדים שם כדי לעבור לפני האבל אם משום כבוד שהן מקפידין על כבוד עצמן ועומדין שם כדי לעבור בראשונה אחר שיבא האבל חייבין בק"ש ואם משום כבוד האבל כלומר אלו שאין מקפידין על כבוד עצמן ולעבור בראשונה אלא עומדין כדי לעבור לפני האבל ולנחמו פטורין:

והאי דתנינן תמן. בפ"ב דסנהדרין גבי כ"ג וכשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין וכו' אלמא' שהעם היו עוברין והאבל עומד האי אתיא כמשנה ראשונה. וכגי' ס"א הכתובה בספרים וכדפרישית. ולנסחא דגרסי משנה אחרונה אפשר לומר דאהא דר"ש תוספאה קאי דאמר שאח"כ חזרו הדברים ליושנן ונהגו כבראשונה שהעם עוברין והאבלים עומדין וקרי לה משנה אחרונה נגד תקנת ר' יוסי בן חלפתא:

הלכה ג

מתני' נשים ועבדים פטורין מק"ש. ואע"פ שהיא מצותעשה שהזמן גרמא ולמאי איצטריך לאשמעינן הא קי"ל דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות סד"א הואיל ואית בה מלכות שמים ליחייבו קמ"ל ותפילין אף למ"ד שהן מ"ע שהזמן גרמא דשבת לאו זמן תפילין וכן לילה לחד מ"ד סד"א נקיש תפילין למזוזה מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין קמ"ל דמקיש תפילין לתלמוד תורה הואיל ואיתקשו בשתי הפרשיות אהדדי בפ' ראשונה דכתיב ושננתם וקשרתם ובפ' שניה וקשרתם ולמדתם אותם וגו' מה תלמוד תורה נשים פטורות דכתיב בניכם ולא בנותיכם אף תפילין נשים פטורות:

וקטנים. אפי' קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי אצלו בעונת ק"ש ולא בתפילין משום דסתם קטן אינו יודע לשמור בעצמו שלא יפיח בהן:

וחייבין בתפלה. דתפלה רחמי היא ותקנוה אף לנשים ולחנך בה הקטנים:

ובמזוזה. דמהו דתימא נקיש מזוזה לת"ת דכתיב ולמדתם וכתבתם מה ת"ת נשים פטורות ה"נ ממזוזה אף על פי שמצות עשה שלא הזמן גרמא היא קמ"ל דחייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי:

ובברכת המזון. הואיל וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע סד"א כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל:

גמ' נשים מנין. דפטורות מק"ש דכתיב ולמדתם אותם וכו' וכן פטורות מתפילין מכח האי דרשא כדפרישית במתני':

בשעה שהוא תדיר בה. וקטן אינו יכול להיות תדיר בתפילין לפי שאינו יכול לשמור גופו והואיל ופטור לחנכו מהתפילין פטור נמי מק"ש מהאי טעמא שאינו מצוי תדיר אצל אביו לחנכו בזמן ק"ש:

מבקש רחמים על עצמו. זה צריך לכולם:

דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. ודריש ביתך אשתו בכלל כדאמרינן ביתו זו אשתו:

ואכלת ושבעת וברכת. מי שהוא אוכל חייב לברך:

תמן תנינן. פ"ק דקידושין וגרסי' שם בהלכה ז' נמי להא דלקמן:

ותפילין. שאינו נוהג בשבתות וי"ט שהן גופן אות:

שהרי כסות לילה פטור מן הציצית. אפילו לובשו ביום:

טעמון דרבנן שכן אם הכסות מיוחדת לו ליום וללילה חייבת בציצית אף אם לובשו בלילה:

כל מצוה שאדם פטור וכו'. כלומר לא פטור ממש אלא שכבר פטר עצמו שבירך ואע"פ שהיא יצא מוציא אחרים ידי חובתן ויכול לברך להם חוץ מברכת המזון שאם יצא אינו מוציא אחרים כדמפרש טעמא לקמן:

והא דתנינן. בסוף פ"ג דר"ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומשמע הא אם חייב בדבר אע"פ שיצא מוציא ומאי שנא ברכת המזון דקאמרת אם יצא אינו מוציא:

שנייא היא ברכת המזון דכתיב ואכלת וגו'. מי שאכל הוא יברך ואם כבר בירך לעצמו אינו מוציא את האחרים שלא אכל עמהם:

הוו מתיבין. היו יושבין ומתקשין באלו חלוקי דינים בברכות דחשיב לקמן:

אמרו לא מסתברא בק"ש וכו'. כלומר מאי שנא ק"ש מתפילה בדינא דמתני' דקתני דחייבין הן בתפלה ומשום דכי לא מסתברא שיהא של א' וא' מבקש רחמים על עצמו כדאמרינן לעיל וא"כ נימא נמי בק"ש כן דכתיב ושננתם וכי לא מסתברא שיהא כל א' וא' משנן בפיו:

מה בין סוכה ומה בין לולב. כלומר ותו הוו יתבין ומקשין על חלוק מנוסח הברכה של סוכה משל לולב דסוכה מברכין לישב בסוכה ולולב מברכין על נטילת לולב כדקתני בתוספ' דמכלתין פ"ו ומייתי לה לקמן בפ' הרואה:

סוכה אינה טעונה ברכה אלא ליל יו"ט הראשון בלבד. שינויא הוא כלומר דהדרי וקאמרי שאני האי מהאי דעל סוכה קתני בתוספתא שם וכן הכא לקמן פ' הרואה דאינו מברך עליה אלא לילי י"ט הראשון כשנכנס לתוכה והלכך אין לברך על ישיבת סוכה דהוי משמע על ישיבה שהוא חייב לישב בה כל שבעה והלא אינו מברך עליה אח"כ אע"פ שחייב לישב בה ואינו מברך אלא לישב בסוכה והיינו מיד ובהתחלה וברכה זו פוטרת כל שבעה אבל לולב כיון שצריך לברך בכל יום ויום מברך על נטילת לולב כלומר על כל נטילה ונטילה של יום ויום שכל א' וא' בפני עצמו הוא וכדלקמן:

ר' יוסי ור' אחא הוו יתבין ואמרין מה בין סוכה ומה בין לולב. כלו' דהיא גופה הוה קשיא להו מאי שנא סוכה דקתני התם שאין מברכין עליה אלא בלילי י"ט ראשון בלבד ומאי שנא לולב דקתני דמברכין עליו כל שבעה והלא שניהם נוהגים כל שבעה והדרי קאמרי דהיינו טעמא סוכה נוהגת בלילות כימים ומכיון שבירך עליה בלילי י"ט ראשון יוצא בברכה זו כל שבעה שהרי אין הפסק בהן שנוהגת כל שבעה רצופין אבל לולב כיון שאינו נוהג אלא ביום ולא בלילה א"כ מפסיקין הלילות ביניהם וצריך לברך בכל יום ויום בפני עצמו:

הרי תלמוד תורה נוהגת בלילות כבימים. ואפ"ה צריך לברך ברכת התורה בכל יום ויום ומאי שנא מסוכה:

מאי כדון. והשתא מאי טעמא בזה וקאמר דהיינו טעמא דשאני סוכה מתלמוד תורה:

סוכה אפשר לה ליבטל. בתמיה וכי אפשר לה להבטל ממנה כל שבעה והלא הוא צריך לאכול בה כל שעה שהוא רוצה ביום ובלילה וכן חייב לישן בסוכה וא"כ אין שום הפסק בסוכה כל השבעה וכשהוא מברך בתחילת שבעה פוטרת הברכה את כל הימים שחייב בה אבל תלמוד תורה איפשר לו שלא ליבטל בתמיה והלא צריך הוא לישן וכשישן אינו עוסק בתורה וא"כ כבר יש לה הפסק והלכך צריך לברך בכל יום ויום בפני עצמו:

תני. בתוספתא שם ומייתי לה לקמן פ"ג דסוכה ובפ"ג דר"ה:

לא כן וכו'. כל שאמרו חכמים מהמצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה שחייב לחנכו וכן לולב וכיוצא בזה מהמצות הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך וכיון שהוא לחינוך בעלמא היאך הוא מוציא את אביו דקס"ד דהקטן הוא שמברך לבדו להוציא לאביו:

תיפתר בעונה אחריהם. ול"ג אמן וכן ליתא להא בר"ה שם כלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה אתריהם הברכה מה שהן אומרים כהאי דתנינן תמן בסוכה שם:

אבל. באמת אמרו דמאירה ומאירה לזה שהוא בן עשרים וצריך לבן עשר. וכלומר דגנאי הוא לו ביותר כשעונה אחרי הקטן:

הלכה ד

מתני' בעל קרי. עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בתורה בין שראה קרי לאנסו בין לרצונו עד שיטבול ולא מפני טומאה וטהרה שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא כדי שלא יהו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולים:

מהרהר ק"ש בלבו. כשהגיע זמן המקרא:

ואינו מברך. ברכותיה ואפי' בהרהור דכיון דברכות לאו דאורייתא לא אצרכוהו רבנן:

ועל המזון מברך לאחריו. דחיובא דאורייתא הוא ואינו מברך לפניו דלאו חיובא דאורייתא הוא וכבר נפסקה הלכה דבטלוה לטבילותא ובעלי קריין קורין ק"ש כדרכן ועוסקין בתורה ומתפללין ומברכין כל הברכות ואין מערער בדבר:

גמ' מהו מהרהר ברכות. אברכת המזון קאי כלומר. דלא תימא דדוקא ק"ש הוא דלא התירו לו אלא בהרהור משום דמדאורייתא לא הויא אלא פסוק הראשון בלבד אבל ברכת המזון כיון דכל הג' ברכות מדאורייתא נינהו מותר לברך כדרכו קמ"ל דלא דהא דקתני על המזון מברך לאחריו בהרהור קאמר שיהרהר אותן הברכו' שהן מן התורה:

מתניתא במקום שאין לו מים. לטבול בהן הוא דהתירו להרהר בק"ש ובברהמ"ז דהוי שעת הדחק אבל אם מצוי לו מים לטבול בהן לא התירו אפי' בהרהור וצריך שיטבול:

וכרבי מאיר. היא דהכי ס"ל:

דתני. בתוספתא פ"ב:

ואינו משמיע לאזניו. אלא מהרהר בלבו:

תני. בתוספתא שם ולא גריס התם הא דטהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובים. ולגי' הספר אפשר לומר דכיון שהוא מדרבנן א' מי"ח דבר דינו כבעל קרי חולה שנפלו עליו ט' קבין דהוי טהור מתקנת חכמים וכן זה הטהור שנפלו עליו ג' לוגין שאובין אפי' לא נפלו עליו אח"כ ט' קבין לטהרו שוין הן שהוא טהור לעצמו אבל לא להוציא רבים י"ח בברכתו ובתפלה:

מכל מקום. ואפילו בעל קרי חולה:

אין קרי אלא מתשמיש המטה. אבל לאנסו לא התקין עזרא טבילה:

ואפי' ראה את עצמו ניאות. בחלום שנדמה לו שמשמש עם אשה וכן הוון בעי מימר ובלבד מאשה עד ששמעו ר' יונה ור' יוסי דאמרי דאפי' מדבר אחר שיצא ממנו קרי לאנסו ממש תיקן עזרא ג"כ טבילה. וגרסי' להא בפ' יוה"כ אמתני' שהביא לקמיה:

ולית הדא פליגא. וכי לא פליגא הברייתא עליה דריב"ל דתני בעלי קריין טובלין אלמא אפי' לאונסו מקרי בעל קרי שהרי ביה"כ אסור הוא בתשמיש המטה:

פתר לה ריב"ל. דהא דקתני טובלין ביה"כ בששימש מטתו מבע"י ושכח ולא טבל ביום וכיון דצריך טבילה מכח התקנה התירו לו לטבול ביה"כ:

אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח. ולא טבל אחר ששימש מטתו בתמיה אלא ודאי לאנסו הוה:

על תרעי דימוסין בקריצתא. על שערי המרחץ בהשכמה וראה לאותן המשכימין לשנות שהן טובלין עצמן ואמר להן מה טובלי שחרית עושין פה ילכו וישנו בלא טבילה שכבר בטלוה להתקנה:

בההיא דצפרא. ולאותם הטובלין בבקר ולא בהשכמה כל כך והם שאין משכימין ללמוד כ"א טובלין בשביל ק"ש ותפילה אמר מי שיש לו מלאכה ילך ויעשה ואל יתבטל ממלאכתו בשביל הטבילה דלא צריכה:

מהו להרהר. בדברי תורה בבית הכסא:

כל סבר קשי דהוה לי. אם היה לי איזה דבר קשה להבין אותו שם בבית הכסא הבנתיו כאשר הייתי מהרהר בו:

שהיו נעקרות. עגונות מבעליהן מפני הצינה אשר שם ולא היו בעליהן יכולין לטבול ופירשו מהן:

מן העבירה. כההיא עובדא דלקמיה שבשביל שהיו שוהין לחזור אחר מקום טבילה ובתוך כך באו עוברין ושבין ונמנעו מן העבירה:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה