אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה א

פרק ב

מתני' היה קורא בתורה. בזמן ק"ש והוא קורא אותה בתורה:

אם כיון לבו. לצאת ידי חובת ק"ש יצא ואם לאו לא יצא וכמ"ד מצות צריכות כונה שיהא מכוון לצאת י"ח ומ"ד מצות אין צריכות כונה מפרש אם כיון לבו לקרות ולאפוקי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפי' לקריאה נמי לא מתכוין א"נ שהקורא להגיה אינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתירות ובקריאה כזו לא יצא:

בפרקים. מפרש במתני' דלקמן מה הן הפרקים:

שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום:

ומשיב. ואין צ"ל שמשיב לו שלום אם הקדים לו:

ובאמצע. הפרק שואל מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו כגון אביו או רבו וכ"ש אם מתירא ממנו שלא יהרגהו ואין צ"ל שמשיב לו שלום אבל מפני הכבוד לא:

ר' יהודה אומר באמצע. הפרק שואל בשלום מי שירא ממנו ומשיב שלום לאדם נכבד:

ומשיב שלום לכל אדם. שהקדים לו שלום והלכה כר' יהודה ובכל מקום שאסור להפסיק כך אסור לדבר בלשון הקדש כמו שאר הלשונות:

גמ' זאת אומרת שאין הברכות מעכבות. מדלא תני אלא אם כיון לבו לצאת בק"ש והרי הוא קורא בתורה ולא בירך ברכת הק"ש ש"מ שאין ברכות ק"ש מעכבות:

אם אומר את שהוא צריך לברך. דברי ר' יוסה הכי מתפרשין דלמאי דדייק ר' בא ממתני' דאין הברכות מעכבות מדלא קתני מידי מהברכות ועלה קאמר דהאי לאו דיוקא הוא וכדמותבינן לקמן והיינו דאקדים לה להאי מילתא וכדלקמיה:

אם אומר את וכו'. כלומר הא לכשתמצי לומר שצריך הוא לברך דהוה סבירא לן דהברכות מעכבות א"כ ודאי הוא שאם בירך שצריך שיכוין את לבו בכל הג' פרשיות שהרי אם אפי' הברכות מעכבות פשיטא הוא דכל ג' הפרשיות מעכבות ועד שיכוין לבו בכולן לצאת ידי חובתו והשתא קשיא על עיקר דיוקא דידך כדמסיק:

התיבון. על האי דיוקא דר' בא:

ואינו מפסיק ולא תנינתה. וכי אינו מפסיק הוא בין פרשה של ק"ש לפרשה אחרת שבה שהרי הוא קורא בתורה כסדר וכמה וכמה פרשיות איכא בין חדא פ' של ק"ש לחברתה ואפ"ה לא תנינתה להאי דינא במתני' וזה היה צריך התנא להשמיענו דהא איכא למ"ד לקמן שאם הפסיק בק"ש כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו:

והכא אע"ג דלא תנינתה צריך לברך. כלומר והשתא הכא נמי לענין הברכות מנא לך למידק שאינן מעכבות מדלא קתני לה במתני' הרי לא קתני נמי מדינא דהפסקה מידי ועל כרחך לומר דלא קתני הכא אלא מה דשייך לגופא דדינא דאין הקורא כדרכו יוצא י"ח עד שיכוין לבו לצאת ומברכות ומהפסקה לא איירי הכא מידי ולעולם אימא לך שצריך הוא לברך:

זאת אומרת צריך לכוין את לבו בכולן. השתא שואל הש"ס למאי דקאמר בירך צריך וכו' אי דנקטינן הכי באמת לדינא שעד שיכוין בכולן ואע"ג דלא משכחת לה בלא הפסק בין פרשה לפרשה הא לא קשיא מידי דאימא אין הכי נמי שצריך שיקרא פ' שניה אח"כ מיד בלא הפסקה וכן פ' השלישית דהא קאמרת דלא איירינן הכא מדינא דהפסקה ולא איירי התנא אלא מדינא דכוונה ואם כן מי נימא עד שיכוין בכולן:

נשמעינה מן הדא דר' אחי וכו'. בתוספתא פ"ב דעיקר הכוונה בפרק ראשון הוא וכדמפרש ר' חנינא טעמא דכל מה שכתוב בפ' ראשון ואהבת וגו' ושננתם וקשרתם כתוב בפ' שני וכבר יצא י"ח בכוונת פ' הראשון:

מעתה וכו'. ולמה קורין לפרק השני:

הראשון ליחיד. דהכל הוא בלשון יחיד ובפרק השני נאמר בלשון רבים לציבור:

והראשון לתלמוד. שאינו מפורש בו כ"כ מעשיית המצות כמו בוהיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שהוא למעשה:

ותני. בברייתא כן ושננתם מפסוק הזה ואילך די בשינון לבדו:

מה. שאלה היא וכי אם היה יושב צריך הוא לעמוד וקאמר דלא כן הוא אלא אם היה מהלך צריך הוא לעמוד:

ובלבד בד'. אבל בא' לא יאריך כלל וכן בחי"ת לא יאריך כל כך:

הוה מאריך סגין. הרבה יותר מדאי:

ולינא חמי לרבי. איני רואה לרבי כשהוא לומד עם התלמידים שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים וא"ל כשאתה רואה אותו נתן ידו על פניו אז הוא אומר פסוק הראשון ומקבל עליו עול מלכות שמים:

לית אפשר דלא יטי מילה. אי אפשר שלא ינטה לאיזה דבר בשמועה שהוא שונה שלא יהא מוזכר מיציאת מצרים לפי שהוא מהדר אחר זה:

לית הדא אמרה. וכי לאו ש"מ ממילתיה דרבי שאינו צריך כוונה אלא בפסוק הראשון בלבד שהרי ר' חייה אמר שהוא מקבל עול מלכות שמים באותה שעה ולא יותר ואנן הא אמרינן לעיל דצריך כוונה בג' פסוקים הראשונים:

א"ל אדא יתנה עד ושננתם. אדא. בתוך כך כלומר בתוך כך שהוא מניח ידיו על פניו יכול היא לשנות ולומר עד ושננתם ולכוין בהם. אף בהלל ובקריאת מגילה כן. אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

רב הונא בשם רב. צ"ל וכן הוא בפ"ב דמגילה בהלכה ב':

אפי' שמען. לתשע תקיעות בט' שעות יצא:

עד דאנא תמן צריכא לי. בעוד שהייתי בבבל הוה מספקא לי בדין זה וכשעליתי לכאן שמעתי משמיה דר' יוחנן שאפי' אם שמען בכל היום כולו יצא:

היה זה צריך פשוטה ראשונה. שעדיין לא שמע כלום והאחר שמע כולן חוץ מפשוטה האחרונה ושמעו תקיעה אחת מהו שמוציאין ידי שתיהן ולא איפשיטא:

ק"ש וברכותיה. הא דאמרינן אם הפסיק כדי לגמור את כולה לא יצא מאי אם כולה דקאמר היינו ק"ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפי' כדי לומר ברכותיה ולא היא:

הפסיק שלישה. כלומר אם לא הפסיק בהפסקה אחת כדי לגמור את כולה אלא הפסיק כדי לגמור שליש וקרא וחזר והפסיק כדי שליש וכן אח"כ עוד כדי שליש מהו שיצטרפו להפסקה כדי שיעור כולה ולא איפשטו הני בעיות:

בקורא משערין. וכן הא דאמרינן הפסיק וכו' בקורא משערינן או בקריאת סתם כל אדם משערינן:

מסתברא בקורא. משערין כל א' וא' לפי קריאתו:

נפק אנא ידי חובתי. אם אני גומרה אח"כ. מדקדק במצוותא סגין הורי ליה. כלומר אם מה שהוא הורה לו שיצא י"ח אע"פ שמפסיק בה הוראה זו לדינא היא שהרי הוא יודע דר"ש בר אבא מדקדק הרבה במצות ומחמיר על עצמו ואפ"ה הורה לו כך א"כ להלכה ס"ל לר"א כן או דילמא בשביל דר"ש בר אבא תש כח הוא ולא היה רוצה להטריחו לפיכך היה מקיל לו אבל לדינא לא ס"ל לר"א הכי:

א"ל בפירוש פליגין. לדינא ר"א ור' יוחנן וס"ל לר"א להלכה דיצא ידי חובתו אע"פ שהפסיק בה:

מה פליגין. עד כאן ל"פ אלא בק"ש דוקא מפני שהיא עשויה פרקים פרקים שאין פרשיות שבה סמוכות זו לזו בתורה:

אבל בהלל. שפרשיות שלו תכופות זו לזו וכן במגילה אף ר"א מודי דאם הפסיק אפי' בין פרק לפרק כדי לגמור את כולו לא יצא וצריך לחזור לראש:

ועוד מן הדא דתני וכו'. כלומר מהכא נמי שמעינן דצריך התלמיד שישאל בשלום רבו ויאמר לו שלום עליך רבי כדקאמר לקמן:

קרע. על מתו שהיה נדמה לו שמת וחזרה בו נשמה ואח"כ מת אם לאלתר מת אינו צריך לחזור ולקרוע:

והיה ר' אלעזר. תלמידו רואה אותו ומטמין עצמו מלפניו:

זעירא לא שאיל בשלמיה דרבה. זהו דרך ארץ שלהם שאין הקטן שואל בשלום מי שגדול ממנו שלא יטריח אותו להשיבו:

מי מהלכין. בעוד שהיו מהלכין וראו בית המדרש וא"ל הכא הוה ר"מ יתיב כו' וכן כ"ע ידעין דר"א תלמיד שלך ואע"פ שאינו אומר השמועה בפירוש משמך:

מהו מיעבור. אח"כ שאל ר' יעקב לר' יוחנן מהו לעבור לפני אהדורי צלמא ע"ז א' שהיתה עומדת על הדרך ובפ"ב דשקלים גריס ארורי עכו"ם:

מה איתפליג ליה איקר. אם רוצה אתה לחלוק לו כבוד שלא לעבור לפניו אלא אדרב' עבור לפניו ולסמות את עיניו א"ל אם כן ר' אלעזר יאות עביד שאינו נראה לפניך כשאתה עובר דזהו הכבוד שלך:

אמר ר' יוחנן יעקב בר אידי יודע אתה לפייס וכן הוא שם:

ור' יוחנן בעי וכו'. לפי שאף דוד ביקש עליה רחמים:

מהניא ליה. ומה הנאה יש לו:

אע"פ שמתכונין להכעיסני. שהן יודעין שכל זמן שאני חי לא יבנה שאמר לו הקדוש ב"ה והיה כי ימלאו ימיך וגו':

מפני מה הוא משיב. לר' מאיר בין הפרקים אי דוקא מפני היראה וה"ק שואל מפני הכבוד אם הוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו אז שואל הוא והאי ומשיב ה"ק אם אינו חייב בכבודו אלא שעושה לו כבוד מפני היראה אז משיב הוא לו אבל אינו שואל. או אפי' מפני הכבוד והאי ומשיב ואצ"ל הוא דקאמר:

נשמעינה מן הדא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה דר"מ. גרסינן וזה מוכח הוא מדלקמן. כלומר ע"כ האי ומשיב דבאמצע לר"מ היינו מפני היראה דא"א לפרש בענין אחר וש"מ הא בקדמיתא בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב מפני הכבוד וכולהו ואצ"ל דמשיב קאמר. ובאמצע וכו'. השתא מפרש לה להאי ומשיב דבאמצע לר"מ אם מפני היראה ואצ"ל קאמר או דוקא מפני הכבוד שאינו רשאי להקדים שלום לזה כ"א משיב הוא לו:

נשמעינה מן הדא דר' יהודה אומר באמצע וכו'. וא"כ ע"כ הא קדמיתא היינו באמצע לר"מ שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה ואצ"ל קאמר דאל"כ היינו דר' יהודה:

עד כדון. לא שמענו אלא באמצע הפרשה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

ואפי' באמצע הפסוק. אם מותר להפסיק אף באמצע הפסוק לכל חד כדאית ליה וקאמר דר' ירמיה מדמי דרך דמיון הוא מראה א"נ מרמז גרסי' ולא היה מדבר ור' יונה היה משתעי:

ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם. לכשתצטרך להפסיק כמו במתני':

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה