אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה א

פרק א

מתני' מאימתי קורין את שמע בערבין. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה"ק זמן קריאת שמע דשכיבה אימת:

משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו אין יכולין לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן והיינו עד צאת הכוכבים והא דלא קתני משעת צאת הכוכבים מילתא אגב אורחיה קמ"ל שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן כגון זב ומצורע אין כפרתן מעכבן מלאכול בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ומוקמינן בפ' הערל דהאי קרא בתרומה איירי ודרשינן ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. ואע"ג דתנינן להא בהדיא בפ' י"ד דנגעים העריב שמשו אוכל בתרומה אורחיה דהתנא לאשמעינן בקצרה אף למאי שמפורש במקום אחר:

עד סוף האשמורת הראשונה. זהו שליש הראשון של לילה שהלילה נחלקת לשלשה משמרות ומכאן ואילך לא מיקרי תו זמן ק"ש דשכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי צאת הכוכבים נמי לא דאכתי יממא הוא ולאו זמן שכיבה:

עד שיעלה עמוד השחר. דכל הלילה מיקרי זמן שכיבה והלכה כר"ג לפי שלדינא גם חכמים מודו ליה ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה שדלקמן. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית אסור לאדם לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל:

מעשה ובאו בניו מבית המשתה. בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות וה"ק ליה הא דאמרי רבנן עד חצות דוקא קאמרי ותו לא ופליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא רבנן כוותך סבירא להו והא דאמרי עד חצות לסייג הוא דקאמרי ואמר להו אין רבנן כוותי ס"ל ומשום סייג הוא דקאמרי וחייבים אתם לקרות:

ולא זו בלבד. כולא מילתא דר"ג היא דאמר לבניו:

הקטר חלבים. של כל הקרבנות:

ואיברים. של עולת תמיד של בין הערבים והוא הדין לכל אברי העולה שנזרק דמן ביום:

מצותן. להעלות כל הלילה דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר:

וכל הנאכלין ליום אחד. כגון תודה וחטאת ואשם וכיוצא בהן שהן נאכלין ליום ולילה זמן אכילתן עד שיעלה עמוד השחר והוא המביא לידי נותר:

אם כן למה אמרו חכמים. בכל אלו עד חצות:

כדי להרחיק את האדם מן העבירה. שלא יבא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת וכן להקטיר החלבים אחר כך והן כבר נפסלו בלינה אם היו למטה מן המזבח לאפוקי אם היו על המזבח אין לינה מועלת בראש המזבח לחד מאן דאמר בפרק ט' דזבחים וכן בקריאת שמע שלא יאמר עדיין יש לי שהות לקרות ובתוך כך תעבור עונתה:

גמ' אנן תנינן. במתני' משעה שהכהנים וכו' סתמא וליכא תנא במתני' דפליג עלה בהתחלת זמנה:

תני ר' חייא. בתוספתא ריש מכלתין דאיכא דפליגי בהא דגרסינן שם מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בערבי שבתות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים:

ותני עלה קרובים דבריהם להיות שוין. אף על גב דלאו חד שיעורא ממש הוא מכל מקום קרובין דבריהן להיות שוין דזמן דבני אדם בערבי שבתות אינו כל כך רחוק מזמן דכהנים מותרין לאכול בתרומתן:

איתא חמי. ומתמה הש"ס עלה בא וראה מאי האי דקאמר הא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן יממא הוא ועם כוכביא הוא כלומר מיד אחר סוף היום ועם צאת הכוכבים שהוא התחלת הלילה ואלו משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פתן. בלילי שבת מאוחר הרבה הוא דכבר שעה ותרתי בליליא הוא והיכי את אמר קרובין דבריהן להיות שוין:

תיפתר. הא דקאמר משעה שבני אדם נכנסין לאו בכל בני אדם קאמר אלא דאיכא אינשי דאכלי בהאי שעתא כגון באילין כופרניא דקיקייא. באלו בני כפרים הקטנים שאין להם מלאכה כל כך ויש להן פנאי להכין סעודתן מבעוד יום:

דאורחיהן מסתלקא עד דהוא יממא. כלומר שדרכן להסתלק ממלאכתן בעוד היום גדול וזמן התחלת סעודה שלהם מקודם הוא:

דצדי לון מיקמי חיותא. לפי שכבר מוכן להם מקודם צרכי מזון הסעודה וממהרין לאכול ובסוף היום יכולין ליכנס לסעודתן בלילי שבת:

קודם לכן. קודם צה"כ:

אם כן למה קורין אותה בבהכ"נ. בעוד שהוא יום:

מתוך דבר של תורה. ולא לצאת ידי חובת ק"ש והלכך כשיגיע זמן ק"ש צריך לחזור לקרותה לצאת ידי חובתו:

צריך לברך. לפי שברכת המזון מן התורה כדכתיב ואכלת וגו' וכלומר בהא פשיטא לן דאפי' מספק צריך שיברך:

ספק התפלל. וכן בספק התפלל או לא פשיטא לן לאידך גיסא שאל יתפלל מספק מכיון דתפלה מדרבנן היא:

ודלא כר' יוחנן וכו'. וטעמיה לפי שאין תפלה מפסדת ולדידיה אם ספק הוא לו צריך שיתפלל שהרי אינו מפסיד בזה:

ספק קרא ספק לא קרא. אלא הא דקמיבעיא לן אם הספק הוא בק"ש אם קרא או לא מהו שיקרא מספק מי נימא הואיל וק"ש מדאורייתא דינה כברכת המזון או דילמא מכיון שיכול לצאת י"ח בפסוק ראשון לבד אינו צריך לחזור ולקרות כולה מספק:

נשמעינה מן הדא. ברייתא דלעיל:

וקודם לכן לאו ספק הוא. כלומר וכי ספק לאו בכלל קודם לכן ג"כ הוא שהרי אם קרא בין השמשות נמי קודם לכן הוא וזהו ספק מיקרי דמספקא לן אם יום הוא ולא יצא או לילה הוא ויצא ואפ"ה את אמר דצריך לחזור ולקרותה בזמנ' דהא לא יצא ידי חובתו קתני וא"כ הדא אמרה דה"ה ספק קרא ספק לא קרא דצריך לקרות:

סימן לדבר וכו'. כמו גופה הא דתנינן בתוספתא דלעיל ומסיים שם ואע"פ שאין ראיה לדבר וכו' משום דקרא לאו לענין ק"ש משתעי:

והכתיב עד צאת הכוכבים ולא מיעוט כוכבים שנים. בתמיה כלומר והלא מיעוט כוכבים אינו אלא שנים וקרי להו לילה והיכי קאמרת דשנים ספק:

קדמייא לא מתחשב. הכוכב הראשון שהוא ודאי יום לא קחשיב ליה ועד צאת הכוכבים דקאמר אשנים האחרונים הוא דקאי:

אין תימר שנים ספק. א"כ ממתה איכא למיבעי בראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו מספק אל תעשה מלאכה שמא לילה הוא ועשה מלאכה ושוב ראה ב' כוכבים במ"ש והתרו בו מספק שמא יום הוא ועשה מלאכה מהו אם כהתראת ספק הואי או לא:

מה נפשך. כלומר דהש"ס פשיט ליה דלאו כהתראת ספק מחשבינן לה דאם הראשונים יום הן וכו' וממ"נ חייב הוא או על המלאכה שעשה בע"ש או על שעשה במ"ש וכגון שעשה מלאכה כל בין השמשות בשתיהן:

ראה שני כוכבים בע"ש. זו בעיא אחריתא ובדרך את"ל מתפרשא דאת"ל בהאי קדמיתא מתחייב ממ"נ מכיון דבכל חדא וחדא שיעור מלאכה הוא דעביד ואם זה יום וכו' מיהו לענין צירוף קמבעיא לן אם בבין השמשו' של ע"ש קצר כחצי גרוגרת וחזר וקצר באותו העלם בשחרית בשבת כחצי גרוגרת וחזר וקצר כחצי גרוגרת באותו העלם במ"ש מהו מי אמרינן מכיון דבכל בין השמשות לא עשה אלא כחצי שיעור לא מצרפינן חצי גרוגרת של שחרית בהדי כל חדא מינייהו דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא דכי מצרפת לה בהדי חצי גרוגרת של ע"ש אמרינן שמא יום הוא ואי מצרפת לה בהדי של מ"ש אמרינן שמא לילה הוא או דילמא דהואיל ומ"מ איכא שיעור חיובא הכא בצירוף דממ"נ או בהאי מצטרף או בהאי מצטרף מיחייב הוא:

מה נפשך וכו'. כלומר דהדר פשיט ליה דאוף הכא מיחייב ממ"נ דאם זה יום וכו' וא"כ לעולם איכא צירופא לחיובא וכגון דעשה בשתיהן בתחילת בין השמשות או בסופו דהכא לא שייך לומר שעשה כל בין השמשות:

הדא דתימר. והא דמשערינן בהכוכבים כדאמר לעיל דוקא באילין כוכבים שאין דרכן להתראות ביום אבל באלו שדרכן להיות נראין ביום לא משערין בהון כלל:

ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין וכו'. כלומר דר' יוסי בר בון בא להוסיף ולפרש דלא תימא דג' כוכבים דמחשבינן לילה בהדי כוכב הראשון הוא דהא ליתא שהרי כוכב א' ודאי יום הוא ואנן לא משערינן באלו הכוכבים שדרכן להיות נראין ביום והלכך קאמר דבלבד שיהו נראין ג' כוכבי' חוץ מן הדא כוכבתא קדמייתא שאינו מן החשבון של הג' כוכבים דמחשבינן להו לילה:

ולית ליה ספק. בתמיה והא אנן תנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אלמא דלכ"ע איכא בין השמשות שהוא ספק ומ"ט לא קחשיב ליה:

ומשני אית ליה ספק. ובהא הוא דפליג אתנא דבריית' דלעיל דקחשיב שנים לספק ואלו לדידיה לא מיחשב ספק אלא בין כוכב ראשון לבין כוכב שני:

כל זמן שפני מזרח מאדימות. כשהחמה שוקעת במערב זהרורי חמה מאדימין את המזרח:

הכסיפו. השחירו אבל לא לגמרי שעדיין גובהה של כיפת הרקיע לא הושחרה זהו בין השמשות:

השחירו. שניהם שנעשה העליון של הכיפה שוה לתחתון של הכיפה הסמוכה להארץ זהו לילה:

הלבנה בתקופתה. כשהלבנה באמצע החדש וזהו תקופתה שאז דרכה לעלות בתחילת הלילה:

התחיל גלגל חמה לשקע. מתחילת השקיעה כבר נקרא בין השמשות ואז הוא גם כן התחלת גלגל לבנה לעלות:

ר' חנינא. פליג וס"ל שסוף השקיעה של החמה הוא בין השמשות וזהו התחלת גלגל לבנה לעלות ולהזריח:

ותני שמואל כן. כר' חנינה שאין הלבנה זורחת ממש אלא בשעה שהחמה שוקעת לגמרי וכן לא שוקעת בשחרית בשעה שכבר החמה זורחת אלא מקודם לזה:

אדם עומד בראש הר הכרמל. שהוא על שפת הים ושם החמה נראית ביותר סמוך לשקיעתה. חזקה ביום טבל. מפני שיש שהות מתחילת שקיעה בכדי שירד ויטבול ויעלה ועדיין יום הוא ועלה לו הערב שמש דר' חנינא לטעמיה דאמר מסוף השקיעה זהו בין השמשות אבל מקודם לכן יממא הוי:

הדא דתימר בההוא דאזיל ליה בקפונדרא. לא אמרן אלא אם ירד והלך לו בדרך הקצרה שיש שם:

ברם. אבל אם הולך הוא בחיסרטא זהו דרך הרבים הכבושה לכל:

לא בדא. לא בזה אמרו חזקה ביום טבל לפי ששוהא הרבה בסיבוב הליכה דרך האיסרטא:

נחלקה הטיפה לכאן ולכאן. כלומר אם הטיפה נתונה היא על חודה של סייף ודאי שאינה עומדת שם אלא נחלקת לכאן ולכאן וכשיעור הזה הוא בין השמשות ולהכי קאמר טיפה של דם שהדם יותר עב מן המים וטיפה של מים אינה עומדת כלל על החוד כזה ואין כאן שיעור וכהרף עין לא ס"ל לר' תנחומא ודעת ר' יוסי בברייתא דלקמן היא:

משתשקע החמה. מסוף השקיעה:

כהרף עין. כשיעור קריצת העין ברפיון:

לא מסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה כהרף עין דר' יוסי. כלומר ודאי לא מסתברא לפרש בענין אחר אלא לומר דשלים בין השמשות דר' נחמיה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי דהא מדקאמר אי אפשר לעמוד עליו משמע שבהרף העין שהלילה נכנס היום יוצא וכל מקמי הכי יממא הוי וא"כ כל בין השמשות דר' נחמיה כשר הוא לטבילה אליבא דר' יוסי דאכתי איכא הערב שמש:

אלא כל הרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא. אליבא דר' יוסי ובהא פליגי דר' נחמיה דקאמר כדי שיהלך אדם חצי מיל הוא בין השמשות וא"כ כל שיעורא דידיה איכא לספוקי או כולו יום או כולו לילה או חציו יום וחציו לילה ואלו לר' יוסי כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל יש להסתפק וא"כ הרף עין הראשון שהוא אחר שתשקע החמה זהו ג"כ נקרא בין השמשות והא דקאמר כל הרף עין וכו' לאו דוקא אלא דהכוונה שאף הרף עין הראשון ג"כ בכלל וא"א לעמוד עליו:

קשייתה קומי דר' חזקיה כדתנינן תמן וכו'. בעוד ששנינו במס' זבים המתני' דלקמיה הקשיתי לדבריו במה דמפרש אליבא דר' יוסי ולא מסיק הקושיא עד לבתר הכי קשתה על דעתך וכו' כדלקמן:

ראה אחת. חסר כאן בהעתקה וה"ג כמו שהיא שנויה בסוף פ"ק דזבים ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת וכו' דין הזב הוא שמיטמא בראייות ובימים אם ראה שלש ראייות ביום אחד או שלשה ראייות בשני ימים או בג' ימים ובלבד שיהו רצופין שלא יפסיק ביום טהור בין הראייות בכל אלו טמא וחייב בקרבן ואם ראה שתי ראייות פטור מן הקרבן אבל טמא טומאת זיבה וזה שראה ראייה אחת היום וא' בין השמשות או א' בין השמשות וא' למחר אם ידוע שמקצת הראייה מהיום שראה קצת הראייה בסוף היום וקצתה בתחילת הלילה של מחר אע"פ שלא היה ביניהם כדי טבילה וסיפוג שהיא השיעור לחלק ראייה אחת לשתי ראייות אפי' הכי נחשבים כשתי ראייות מפני שהימים חולקין והלכך ודאי לטומאה ולקרבן דיש כאן שלש ראייות דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים כיון שיש בה משני ימים:

ואם ספק. דשמא כולה מן היום או כולה מן הלילה:

ודאי לטומאה. דמה נפשך איכא שתים:

וספק לקרבן. דמספקא לן שמא שתים שמא שלש דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה שתים ואי מקצתה ביום ומקצתה בלילה שלש:

ר' חייה בר יוסף וכו'. כל זה הוא מדברי ר' מנא שהקשה לר' חזקיה כששנו זה הדין כדמסיק לקמן. וכלומר ובעא ר' חייא בר יוסף לפני ר' יוחנן מאן. תנא ראייה נחלקת לשנים כלומר שראיית בין השמשות תחשב כשתי ראיות:

ר' יוסי אמר לה. והשיב ר' יוחנן ר' יוסי היא דכך שנינו בתוספתא פרק קמא דזבים ראה אחת מרובה כשתים יש מתחילתה ועד סופה כדי טבילה וסיפוג יש בידו שתי ראיות ואם לאו אין בידו אלא אחת ר' יוסי אומר אין בידו אלא אחת ומודה רי יוסי שאם ראה אחת בין השמשות אע"פ שאין בה כדי טבילה וסיפוג יש בה שתי ראיות מפני ששני ימים חולקין אותה:

קשתה על דעתך. השתא מסיק ר' מנא הקושיא לר' חזקיה:

על דעתך דאת אמר כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא למה. כלומר לדידך דאמרת דלר' יוסי כל הרף עין שבכל שיעורו של ר' נחמיה ספק הוא א"כ קשה למה ולאיזה ענין ספק הוא אליבא דר' יוסי הא כיון דר' יוסי גופיה ס"ל דראיית בין השמשות לעולם נחשבת כשתי ראיות ומעתה אין נ"מ לטומאה אליבא דר' יוסי דאם נימא שכל הרף עין באותו שיעור דחצי מיל מספקינן ביום או בלילה או חציו מיום וחציו מלילה הרי עכ"פ כל ראייה שבאותו שיעור נחשבת כב' ראיות וא"כ למאי הוא ספק לדידך ואליבא דר' יוסי והא ודאי נמי ליכא למימר דנ"מ לענין טבילה דאינו כשר לטבילה לפי שכל הרף עין יש להסתפק שמא הוא לילה דא"כ היינו דר' נחמיה דאיהו ג"כ ס"ל דכל השיעור של חצי מיל ספק הוא ובמאי פליגי ואם לענין טומאה נמי ליכא נ"מ כדאמרן קשיא למאי הוא דאמרת אליבא דר' יוסי דספק הוא:

אמר ליה קשתיה לכשיבא אליהו ויאמר זהו בין השמשות. כלו' דר' חזקיה השיב לו דמאי תיקשי לדידי תיקשי לך טפי אליביה דר' יוסי גופיה דאמר בין השמשות כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו וא"כ אם יבא אליהו ויברר לנו זהו הרף עין הוא בין השמשות וכי שייך לומר בראייה אחת כהרף עין לחלקה לב' ראיות כדקאמר ר' יוסי וכך היה לך להקשות אליביה וזו הקושיא קשה אפי' למ"ד אליבא דר' יוסי דבין השמשות דידיה לבתר דשלים בין השמשות דר' נחמיה והא כהרף עין הוא והיאך נחלק הראייה לב' ראיות ומאי חזית דאקשת לדידי ואי דיכולת לשנויי להך קושיא דאע"ג דס"ל לר' יוסי בין השמשות כהרף עין אפ"ה לענין ראייה ס"ל דנחשבת כב' ראיות א"כ גם לדידי ל"ק מאי דאקשת לי וטפי ניחא לדידי דהכי קאמרי כל הרף עין שבחצי מיל ספק הוא אליבא דר' יוסי דיש ג"כ להסתפק על הראשון שמא מקצת יום ומקצת לילה הוא והלכך כל ראיה שבתוך אותו השיעור נחשבת כב' ראיות וא"כ נ"מ טובא איכא לענין טומאה אליבא דר' יוסי:

מאן פליג. על ענין כוכבים דלעיל וקאמר ר' חנינא חברהון דרבנן הוא פליג דבעי על הא דאמר לעיל שלשה לילה דכמה דאת אמר וכו':

אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע. כלומר באמצע עובי הרקיע ועדיין לא נגמר שקיעתה ואפ"ה מחשבית ללילה וא"כ ואימר אף בשחרית כן שאע"פ שכבר התחילה החמה לצאת הואיל והיא עדיין בעובי הרקיע לילה הויא דלעולם כל זמן שהיא בתוך עובי הרקיע נדון אותה כלילה ואכן קי"ל מעלות השחר יממא הוא ואמאי:

א"ר אבא כתיב השמש יצא. דברי ר' אבא ג"כ מעין הקושיא דר' חנינא הם כתיב השמש יצא וכתיב ובא השמש ונימא דמקיש יציאתו לביאתו דמה ביאתו משיתכסה מן הבריות אתה מחשבו ללילה ואף על פי שעדיין השמש בתוך עובי הרקיע אף יציאתו לכשיתודע לבריות דוקא אבל כל זמן שהוא בתוך עובי הרקיע לא מיקרי השמש יצא על הארץ ומפני מה אנחנו מחשבין היום מעלות השחר:

אמר ר' בא. היינו טעמא דכתיב הבוקר אור א"כ התורה קראה לאור בוקר אע"פ שעדיין לא נתודע השמש להבריות אור השחר קרויה בוקר:

תני ר' ישמעאל. מהכתוב הזה שבתורה למדנו כן דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר בא הכתוב כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר וזהו בוקר דעלות השחר לבוקר של זריחת השמש:

אמר ר' יוסי בר בון בלאו הכי לא מצית אמרת לידון עובי של הרקיע ללילה אף בשחרית לפי שאם אומר את ליתן עובי של הרקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית א"כ נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין כלומר שאין אנחנו יכולין לכוין בשום זמן שיהיו היום והלילה שוין דנהי דבערבית אנחנו מחשבין ללילה משעה שהתחילה החמה לכנוס בעובי הרקיע מ"מ בשחרית אין אנו יודעין באיזה שעה נכנסת למעלה לתוך עובי הרקיע כדי לחשוב יום אותה השעה ואנן תנינן בברייתא באחד של תקופת ניסן ושל תשרי היום והלילה שוין הן ומהיכן כיונו זה על יום הראשון של התקופות האלו אם לא שנאמר דיש גבול הנראה לעין ולחשוב ליום מאותה שעה והיינו עלות השחר:

אמר ר' הונא נלפינה. דבר זה למדנו ג"כ מדרך הארץ שכשהמלך התחיל לצאת מהפלטין שלו הכל אומרים המלך יצא אע"פ שעדיין לא יצא ממש ולא נתגלה לעין הבריות וכך השמש אף על פי שעדיין היא בתוך עובי הרקיע נפיק מיקרי ושייך לומר השמש יצא:

שרי עליל. אבל כשהמלך התחיל להכנס להפלטין אינם אומרים נכנס עד שעה שיכנס וכלומר שיתכסה מעין הבריות כך השמש בביאתו משעה שיתכסה מהעין להכנס בעובי הרקיע ובא השמש קרינן ביה:

תרין אמוראין. פליגי בפירושא דלהשוות את רגליו:

מ"ד ככהנים. האי להשוות זה לפני זה הוא עקב בצד גודל כמו שהיו הכהנים מהלכין ע"ג הכבש של המזבח ומ"ד כמלאכים להשוות זה אצל זה הוא דכתיב ישרה:

אין להם קפיצין. חוליות ברגליהם שיכולין לקבוץ אותן כדי לישב אלא תמיד עומדין הן דכתיב קמייא קרי ביה קיימיא:

זה שרואה את הכהנים בבהכ"נ. כשנושאין את כפיהם:

אם היי ארבע. ואם היום הוא שנושאין כפיהם ארבע פעמים בו כגון בתעניות במעמדות וביה"כ כדתנן ריש פ"ד דתענית:

חוזר. חלילה באלו הפסוקים:

תליתיאתא. בפעם השלישית אומר כמו בפעם הראשונה וברביעית כמו בפעם השניה שהוא תפילת מוסף וכך אמר בנעילה:

מאיילת השחר. הוא כעין שני עמודים הנראין במזרח כדלקמן:

וכמו השחר עלה. זהו האיר המזרח ויאיצו וגו' ומדכתיב בתריה השמש יצא וגו' ד' תיבות עד ולוט בא רמז לד' מילין:

ומן. וכי מן סדום לצוער ד' מילין והלא יותר הוון:

היה מקדר. היה מקצר לפניהן הדרך בכדי שיבואי לצוער עם הנץ החמה והביא אותו בשיעור מן מהלך ד' מילין וכדפרישית דתיבות על הארץ מיותר אלא לרמז על ד' מילין:

כמו. היה צריך לומר כמו וכתיב וכמו השחר עלה משמע שיש עוד דבר הדומה לשיעור הזה ונלמד מחבירו הוא וכבר למדנו דמשהאיר המזרח עד נץ החמה ד' מילין א"כ מאילת השחר עד שיאיר המזרח ג"כ ד' מילין:

מאן דאמר כוכבתא היא טעיא. טעות הוא לפרש כן שהרי אנו רואין לאותו כוכב שמכנין כוכב השחר לפעמים הוא מקדים ועולה ולפעמים הוא מתאחר:

מאי כדון. ומהו זה שנקרא איילת השחר:

כמין תרין דקורנין דנהור. כמין קרניים המתפצלים לכאן ולכאן במזרח ונראין כעמודים המאירין:

דלמא. מעשה בר' חייה רבה וכו' בקריצתה בהשכמה קודם שהאיר היום:

בי רבי. אדם גדול וכן הוא ביומא ריש פ"ג:

מ"ט כי אשב בחשך ה' אור לי. כלומר הגלות הוא החשך והגאולה אורה וכשם שהאור בשחר בא מעט מעט והולך ומתרבה כך גאולתן של ישראל שנדמה לאור וכך היה בימי מרדכי ואסתר:

ואתיא דר' חנינא. גרסינן וכן גריס ביומא דר' חנינא הוא דאמר לעיל מאיילת השחר וכו' ד' מיל וזהו כר' יודא וכו' עד שהחמה נוסרת ברקיע וכו' וזהו משיאיר המזרח עד שתנץ החמה:

חוג חוג לגזירה שוה. ויליף חוג דארץ ודתהום מחוג השמים:

עץ חיים מהלך חמש מאות שנה. איידי דאיירי בעובי הרקיע מייתי נמי להא:

לא סוף דבר נופו אלא אפי' קורתו. כלומר לא תימא דסביבות העץ ותחת נופיו הוא דהוי כחשבון הזה וא"כ אין בעובי עצו כ"א השליש דת"ק שנה דכל שיש ברחבו טפח הקיפו שלשה טפחים אלא אפילו עובי קורתו ועצו הוא מהלך ת"ק שנה וחשבון עובי קורתו בלבד הוא דנקט בברייתא א"נ לא סוף דבר נופו כלומר דנופו ג"כ בחשבון הוא אלא עובי קורתו וסביבו בלבד הוא דקאמר:

על פלגי מים על כל פילוג המים:

תמצית כור תרקב שותה. מהמים שמשקין בית כור שהוא ל' סאין יכולין להשקות מתמציתו שיעור זריעת תרקב שהוא ג' קבין תרי וקב וזהו חד מששים לבית כור שהסאה הוא ו' קבין וכן הגן שותה מתמצית העדן שהוא א' מששים שבעדן:

רבנן אמרין וכו'. פליגי על ר' יודה דלעיל דאמר עוביו של רקוע מהלך חמשים שנה כדמסיימו וכשם וכו':

יהי רקיע בתוך. באמצע וכפי המרחק מלמעלה שהוא בין רקיע לרקיע והמרחק מלמטה שהוא מן השמים עד הארץ כך הוא עוביו באמצע:

מלתיה דר' חנינא פליגא וכו'. דאמר שהן דקין ועשוין כטס הזה:

יכול שהן נתרפין. אח"כ מזמן לזמן:

על ידי שהות רפה. בשהוי הזמן נתרפה:

ר"ש בן לקיש אמר בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים וכו'. כלומר דר"ל דריש לסיפי' דקרא כראי מוצק על תולדות השמים ולא על השמים עצמם:

על הא דר"ש בן לקיש וכו'. כלומר דכך הוא רמוז בפ' ע"י סמיכות הכתובים דעל תולדות הוא אמורות:

וכתיב אלה תולדות השמים וגו'. לומר שאע"פ שזמן נכנס וזמן יוצא הם בהבראם וכיום עשות אותם:

ארבע אשמורות וכו'. וכל אשמורה ג' שעות ולפרושי עד סוף האשמורה ראשונה דמתני' קאי:

ר' נתן אומר שלש דכתיב ראש אשמורת התיכונה. האמצעית אלמא דשלש הן:

וכתיב קדמו עיני אשמורות. שתים והן חצות לילה:

פעמים חצות לילה וכו'. ולא דשתי אשמורות הן הן חצות לילה:

מכל מקום לא הוה שחרא אתיא. כלומר אף שלפעמים היה מקדים ולפעמים מאחר אבל לעולם לא היה השחר בא ומצא לדוד כשהוא ישן:

איתעיר יקרי וכו'. וקרא הכי מידרש עורה כבודי מלפני כבוד בוראי ולפיכך אעירה סתר:

והיה יצרו מקטרגו. ומפתה אותו:

המנגן. משמע הידוע ומנגן מאיליו:

סופה של שנית. ובאיכה רבתי גריס ראשה של שנית וסופה של שלישית כלומר בשתי אשמורות האמצעות הוא מדבר שהן מתכנות את הלילה:

אמר ר' מנא ויאות. בתמיה ומי כתיב תיכונות לא תיכונה כתיב דמשמע אחת:

קדמייתא לא מתחשבא. כלומר אלא הכי בעינן לשנויי אליבא דר' דלעולם ד' משמרות הויין והא דכתיב התיכונה משום שהראשונה אינה בחשבון של שומרי המחנה לפי שעדיין הבריות ניעורין הן ואין דרכן להשים שומרים תחילת הלילה:

אין בעיתון מתעסקין באורייתא. אם אתם רוצים להתעסק בתורה כל הלילה תזהרו לקרות שמע קודם חצות ואח"כ תתעסקו בתורה:

מילתיה אמרה. שמעינן ממילתיה דס"ל שהלכה כחכמים דזמן קריאת שמע עד חצות:

מילתיה אמרה. וש"מ עוד ממילתיה דס"ל שאומר דברים אחר אמת ויציב והיינו אמת ואמונה והם היו רגילין לומר גם בערבית אמת ויציב כל זאת כדמשמע לקמן דקאמר פתר לה באמת ויציב סל שחרית אלמא דגם בערבית היו אומרים אמת ויציב וכלומר דע"כ דס"ל שאומרים פסוקים אחר ברכות ק"ש של ערבית קודם התפלה ואין חוששין לסמוך גאולה לתפלה בק"ש של ערבית משום דתפלות באמצע תקנום דאי לאו הכי מפני מה הזהירם על ק"ש בלבד ולא הזכיר להם כלום מתפלה אלא מפני שכבר התפללו תפלת ערבית מקודם א"כ מילתי' אמרה שאומר דברי' אחר אמת ויציב כלו' שאינו צריך לקרות שמע סמוך לשינתו ושלא יפסיק בדברים אחרים דהא אמר להם אתון קרייה שמע ומתעסקין בתורה אח"כ אלמא דק"ש של ערבית לאו דוקא סמוך לשינה והא דקאמר אחר אמת ויציב לישנא דמתני' נקט בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ומפני סמסיימין אחר ק"ש באמת נקט הכי ור' ייסא ס"ל דיכול לומר איזה דברים ופסוקים אחר ק"ש של ערבית והכי מוכח מדלקמן:

בבית הכנסת. עם הציבור:

בערב לא יצא ידי חובתו. כדאמרי' לעיל בריש ההלכה אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה:

מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית. כלומר ומפני מה באמת לא תקנו לקרות בערבית גם בבהכ"נ בזמנה ולא יהא צריך כל א' וא' לחזור ולקרות בביתו:

בשביל להבריח את המזיקין. הלכך הואיל ובלאו הכי צריך כל א' וא' לקרות בביתו סמוך למטתו לא רצו לתקן שיהו הכל קוראין ביחד בזמנו שלא יסמוכו על זה ולא יקרא שוב סמוך למטתו:

מילתיה אמרה שאין אומר דברים אחר אמת ויציב. ש"מ דרב הונא ס"ל שאין צריך להפסיק בדברים אחרים בין ר"ש לשינה דתקנת ק"ש סמוך למטתו להבריח את המזיקין והכי ס"ל ר' שמואל בר נחמני דלקמיה שכך למדנו ממנהגו:

כד הוה נחית לעיבורה. כשהיה יורד לעיבור השנה והיה מקבלו ר' יעקב גרוסה בביתו ור"ז היה מטמין עצמו בין הקופות שלא ירגישו בו והיה רוצה לשמוע מנהגו בק"ש:

עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה. ולא היה אומר דברים ופסוקים אחרים אחר ק"ש:

אמרו בלבבכם. זהו ק"ש שצריך כוונת הלב וסמיך ליה על משכבכם:

קרי מזמורים בתרה. דק"ש קודם השינה:

והא תני אין אומר דברים אחר אמת ויציב. וקס"ד דאק"ש של ערבית קאי וכהאי מ"ד דאין להפסיק בפסוקים אחרים בין ק"ש לשינה:

פתר לה באמת ויציב של שחרית. ודינא אחריתא קמ"ל בהאי ברייתא דצריך לסמוך גאולה לתפילה בשחרית וכדרב זעירא:

יהיו לרצון אמרי פי. וסיפיה דקרא צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' בתפילה:

אין פסול נוגע. מובטח לו שלא יארע שום פסול אח"כ באותו קרבן:

ואיתצדית באנגריא. ונלכדתי במס באותו היום שכפו אותי להביא הדס לפלטין של מלך:

רבו היא. וכי זה דבר גדול הוא לך הא אית בני אינשי שנותנין ממון בשביל להכיר הפלטין ולראות המלך:

שבא והרתיק. ודפק:

עוד הוא הפליג. גם המלך הפליג ממנו:

אתיא דרבן גמליאל כר' שמעון. דאמר דיוצא בק"ש של ערבית אם קראה לפני עמוד השחר:

הא ר"ג כר"ש בערבית. כלומר בק"ש של ערבית ודאי שמענו דס"ל כוותיה והא הוא דמבעיא לן אם אף בשחרית כן דס"ל נמי כוותיה כשקורא מיד אחר עמוד השחר יוצא י"ח או דיבא כהאי דאמר ר' זעירא הקורא עם אנשי המשמר לא יצא מפני שמשכימין היו לקרותה מיד אחר עלות השחר ועיקר זמנה בשחרית עם הנץ החמה ולא ס"ל ר"ג כוותיה דר"ש בשל שחרית ולא איפשיטא אליבא דר"ג:

פיסקא מעשה שבאו בניו וכו'. ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיהו בתמיה והא ר"מ וכו' כדמייתי לקמן:

והן. והיכא אשכחן להא דפליג ר"מ עם רבנן ואפ"ה לא עבד עובדא כוותיה:

כהאי דתנינן תמן. בפ"ב דאהלות:

השדרה והגלגלת מב' מתים. חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת זה וכן הגלגלת:

אבר מן החי מב' אנשים. חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר ונראין כאבר אחד:

ר"ע מטמא. באהל וחכמים מטהרין מטומאת אהל:

התחילו מר"ע. למנות והוא טיהר ומשום חכמים דפליגי עליה:

כהאי דתנינן תמן. פ"ט דשביעית כל הספיחין מותרין לכל בשביעית דהא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור היינו שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה אלא קוצר מעט מעט ואוכל:

חוץ מספיחי כרוב. שאין כיוצא בהם בירקות שדה שדרך רוב האדם לזורעם בגינות וגזרו עליהן חכמים שמא יזרעם בגינה ויאמר ספיחין הן:

כל הספיחין אסורין. מדבריהם ואפי' מיני תבואה וקטנית גזרו עליהם מטעם זה ורשב"י עבד עובדא בשמיטתא כוותייהו דחכמים כדמסיים ואזיל וא"כ כל אלו לא סמכו על עצמן למעשה ומפני מה ר"ג דפליג עם רבנן ועבד עובדא כוותיה:

שנייא הכא שהיא לשינון. ללימוד ואינו מפסיד בקריאת שמע ואפי' לאחר שעבר זמן ודחי לה הש"ס להאי שינויא דאם כן מעתה אף משיעלה עמוד השחר יקרא ולמה אמר להן אם לא עלה עמוד השחר:

יאית דבעי מימר. דשאני הכא דתמן בהני עובדי היו יכולין לקיים דברי חכמים ולפיכך לא סמכו על דעת עצמן למעשה אבל הכא כבר עבר זמן דחכמים ולפיכך אמר לון עבידו עובדא כוותי דידי:

פיסקא ולא זו בלבד וכו'. אנן תנינן אכילת פסחים. היו גורסין במתני' גם אכילת פסחים שמצותן עד שיעלה עמוד השחר:

רבנן. דאינהו סברי דמדאורייתא זמן אכילת פסחים כל הלילה:

רבי אליעזר. דס"ל דמדאורייתא הוא עד חצות:

נאמר כאן לילה. ואכלו את הבשר בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה:

ולית כאן אכילת פסחים אפי' כרבנן. כלומר דלא היא דאפי' לרבנן דס"ל דמן התורה זמן אכילת פסחים כל הלילה אפ"ה לא מצינן למיתני בהדי אינך דאם עבר חצות מותרין עכ"פ לאכלן או להקטירן עד עלות השחר דלא אמרו חכמים אלא לכתחילה אבל באכילת פסחים לא משכחת לה אפי' בדיעבד שהרי גזרו חכמים טומאה עליהן כדתנן בסוף פסחים הפסח אחר חצות מטמא את הידים:

כל הנאכלין ליום א' קדשים קלים. כלומר אע"ג דאיכא קדשי קדשי' הנאכלין ליום א' כחטאת ואשם ותיבת כל הוא דדייק דלא תני והנאכלין ליום א' הלכך קאמר דאי הוה תני הכי ה"א דלא גזרו חכמים לכתחילה עד חצות אלא בקדשי קדשי' דחמירי ואע"ג דלענין חיובא דנותר שוין הן מ"מ מכיון דהאוכלין בקדשי קלים מרובים הן ביותר שנאכלין לכל אדם סד"א דלא גזרו בהן למיעבד הרחקה כמו בקדשי קדשים דהאוכלין מועטין הן שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וחיישינן טפי דלא אתו לידי נותר ומש"ה קאמר כל הנאכלין דאפי' קדשי קלים אמרו בהן חכמים עד חצות ומשום סייג כדמפרש ואזיל דשמא יטעה ויבא לידי חיוב:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה