אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי משה מרגלית

פרק ד · הלכה ג

הלכה ב

מתני' אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות על הארץ ועומדות לבנין וה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ובהא אף ר"ש מודה:

ולא מן הקורה שנשברה בי"ט. ואע"ג דהשתא להסקה קיימא משום דבין השמשות לא הוה דעתיה עלה. והאי סתמא דמתני' כר' יהודה דאית ליה מוקצה וקיי"ל כוותיה בי"ט:

אין מבקעין וכו'. בבבלי קאמר והאמרת רישא אין מבקעין כלל חסורי מחסרא והכי קתני אין מבקעין מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב י"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום. ולא במגל הוא מגל יד שעשוי לשבר בו עצים והוא חלק. ולא במגירה שהוא כעין סכין ארוך ועשוי בפגימות ולנסר בו עצים עבים ומשום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אלא בקופיץ. והוא יש לו שני ראשים ראשו אחד חד וקצר ונקרא צד זכרות וראשו אחד רחב ונקרא צד נקבות ומבקע בצד זכרות שלו אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקרדום:

בית שהוא מלא פירות. מוכנין והוא סתום ונפחת מאליו:

נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן שאין יכול לפותחו בי"ט ואסח דעתיה מינייהו דכיון דלא הוה פתיחתו איסור דאורייתא כדמוקמינן התם בגמרא דבאוירא דליבני מיירי שאין הבית בנוי בטיט ובסיד אלא סידור של לבנים בלא טיט הלכך לאו מוקצין נינהו כדאמרינן גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ומפני שאינו אלא איסור דרבנן וה"נ כן:

ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל. דמכיון שאין כאן אלא סידור לבנים זו על זו לא הוי סותר ומותר אף לכתחלה ואין הלכה כר"מ:

גמ' אין מבקעין וכו' אבל בקורה שנשברה מעי"ט מותר. דדעתיה עליה מאתמול להסקה:

בשאין בהן תואר כלי. לאחר שנשברה דלא חזי אלא להסקה אבל אם יש עליה תואר כלי וחזי למידי אפי' נשברה מעי"ט אסור דאכתי לאו דעתיה עליה להסקה אלא לתת בה איזה דבר. ואתיא כמ"ד אין מסיקין בכלים בי"ט:

תני. בתוספתא פ"ד:

סוכי תאינים. ענפי תאני' ובהן תאני' והכניסן לאוכלין להתאנים שיש בהן:

הכניסן לעצים. ודעתיה על הסוכות להסיק בהן ולא בשביל התאנים שבהן אין אוכל מן התאנים בי"ט לפי שאינן מן המוכן:

רב אמר מסיקין בכלים. בי"ט לפי שהוכנו לאיזה מלאכה מבערב ולית בהו משום מוקצה ופליג אהא דלעיל:

הדא דאת אמר. אין מסיקין בשברי כלים:

מותר. לפי שמאתמול דעתיה עלייהו להסקה:

בשאין עליהם תואר כלי. לאחר שנשברו הוא דאסור בשנשברו בי"ט אבל אם נשאר תואר כלי על השברים אפילו נשברו בי"ט מותר שהרי מסיקין בכלים:

מסיקין באוכלין. דאגב דמטלטל להו לאכילה חזו נמי להסקה:

אבל לא בקליפיהן וכו'. לאחר שאכל הפירות בי"ט משום דהוו להו נולד:

והוה אכיל. רב תמרים וזרק הגרעינין:

והוה מתחמי זרק גו תפייה וכו'. כלומר שהיה נראה כמתכוין לזרוק תוך הכירה שיש בה אש אלא שנזדמן לו שזרק לפני הכירה. תפייה היא כירה מקום שפיתת שתי קדירות מלשון בי תפי:

א"ל ר' חייה רבה הכא זרוק. שתהא נזהר ולא תזרוק אלא לפני הכירה כאשר נזדמן לך עכשיו ולא כפי אשר התכוונת לזורקן לתוך הכירה:

מה בין הכא ומה בין הכא. אמאי לתוך הכירה אסור:

בן פיחה. בן גדולים:

אחריהם ראוי לילך והם אמרו אין מסיקין בגרעינין:

אמר ר' חנינא. כך היה המעשה אוכלה הוה זריק וזה מותר שמסיקין באוכלין:

א"ר אימי. לרבי חנינא בבלייא לא כך ולא כך היה המעשה אלא רב חולה הוה ואכל תמרים להברותו וזרק הגרעינין לתוך הכירה ולא בי"ט הוה אלא שר' חייה אמר לו כנגדו בי"ט אסור:

מבקעין בקרדום. והיינו בנקבות שלו אם הוא עשוי כקופיץ שיש לו צד חד וצד רחב ולא גזרינן דהאי גיסא אטו האי גיסא:

תני ר' יוסי בן כיפר וכו'. פלוגתא דב"ש וב"ה היא:

מ"ד מבקעין במגל של יד. שאינו מעשה אומן כמגל של קציר ומפרש למגל דמתני' במגל של קציר איירי:

אית תניי תני מפספסין בקלקוס וכו'. גרסי' להא בפ"ו דנזיר סוף הלכה ג' אהא דשנינו שם נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. קילקין היא בגד העשוי משער העזים לפספס בו ומותר הנזיר לפספס בו שערו דדבר שאינו מתכוין הוא:

מ"ד מפספסין בבריא. ושערו חזק ואין חושש לתלישת השער דלא הוי פסיק רישא:

מ"ד אין מפספסין בתש. שתש כחו ובפספוס כל שהוא בא לידי תלישת שער והוה כסורק שהיא כפסיק רישא:

בלחים. ומוללן להריח בהן ואינו מתכוין לפורכן וביבשין מסתמא נפרכין הן ואין מוללין:

ממתקין את החרדל בגחלת. שדרך לכבות את הגחלת או אבן ניסוקת לתוכו כדי למתקו:

בשנתנו על גבי הגחלת. מלמעלה ואין כל הגחלת נכבה:

בשנתן את הגחלת עליו. כלומר לתוכו דאז מכבה הוא:

שפין את הכסף בקרטיקין. גרטיקין הוא משמרי יין כשנתייבשו ונתקשו וחפין ושפין בו את הכלים לנקותו:

בשנתנו מערב י"ט. על כלי הכסף ונתרכך ואין כאן משום ממתק וכשנתנו בי"ט על הכלי ושף בו ועדיין קשה הוא הוה ליה ממחק:

ר"מ אומר וכו' ובלבד כנגד הפתח. הוא נוטל אבל לא מן הצדדים שלא התיר ר"מ אלא מה שהוא צריך לכבוד יו"ט:

והא תני. בתוספתא פ"ג. והובאה לעיל בשבת פ' ואלו קשרים בהלכה א' ובסוף פ' תולין ולקמן בפ' משילין בהלכה ב'. וגי' דהכא עיקרית וכמו שכתובה באלו המקומות שציינתי ובגי' התוספתא יש ט"ס:

מודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע. דברים שעשויים לסגור על מה שהוא בקרקע כגון דלתי פתחי בורות ומערות והן סגורים בקשרי חבלים:

שמפקפקין. מרככין ומפקיעין אותן בי"ט:

ומתירין את הקשר. דלאו קשר של קיימא הוא:

וחותכין. דקסבר האי תנא דאין סתירה בבנין שהוא בקרקע ומשום שמחת י"ט התירו:

בשבת מפקפקין התירו אבל לא מפקיעין וכו'. אבל שבכלים כגון תיבה סגורה על ידי קשר מותר הכל דאין בנין וסתירה בכלים קתני מיהת מודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע מותר בי"ט ולא מחלקינן לענין מה שהוא נוטל אם כנגד המקום שחותך הקשר או אם מן הצדדים ומינה דלר"מ מה שהוא מתיר לפחות הבית וליטול נמי אין חילוק בין אם הוא נוטל ממה שכנגד הפתח או אם מן הצדדין וקשיא להא דקאמר לר"מ ובלבד שכנגד הפתח. ולא משני מידי:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה