פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ו
מתני' אין נמנין על הבהמ' לכתחל' בי"ט. אין פוסקין דמים בין שנים או שלשה בני אדם על הבהמה ולומר בהמה זו בכך וכך ומגיע על כל אחד ואחד כך וכך דמקח וממכר הוא:
אבל נמנין עליה וכו' ושוחטין וכו'. כלומר ובי"ט אם לא נמנו עליהן מעי"ט עושין כך מביאין שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהן ולמחר שמין כמה דמי השניה וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו:
ר' יהודה אומר וכו'. אע"פ שאסור לשקול בי"ט בליטרא דהוה עובדא דחול מותר לשקול בשר כנגד הכלי או כנגד הקופץ ולמחר יראו כמה משקל הכלי והקופץ:
וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אין מעיינין בכף מאזנים. וכלעיקר דנקטי אפי' ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור אם היה המאזנים תלוים מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים והלכה כחכמים:
גמ' הא להוסיף מוסיפין. דדוקא למנות עליה מתחלה בי"ט הוא דאסור אבל אם כבר נמנו כמה בני אדם עליה מעי"ט ורצו להוסיף בני אדם עליה בי"ט מותר לפי שא"צ להזכיר פיסוק דמים לכך כדמפרש ואזיל שאם היו חמשה בני אדם שנמנו עליה מעי"ט מוסיפין בי"ט ונעשין עשרה ואומרים החמשה הנוספין הרי אנו בבהמה זו כפי שנמנו אתם הראשונים עליה:
תני. בתוספתא פ"ג לא יאמר וכו' הרי אני עומד למחצה לשליש ולרביע מותר שאינו מזכיר פיסוק דמים:
שקלו מנה כנגד מנה בבכור. כדתנן בפ"ה דבכורות שאע"פ שאין הבכור והמעשר נשקלין בליטרא מפני שהוא כמזלזל בקדשים אבל שוקלין מנה כנגד מנה בבכור שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה ובמעשר אפי' מנה כנגד מנה אין שוקלין דמיחזי כאלו מוכרו ובהמת מעשר אסור למכור כלל לפי שנאמר בו לא יגאל וגמרינן גאולה גאולה מחרמים:
בד"א בחול. גבי בכור הוא שהתירו כדאמרן הא בי"ט בבהמה שנשחטה לצורך י"ט אסור אף מנה כנגד מנה לפי שאין משגיחין וכו':
אפי' לתלותו וכו'. כדפרישית במתני':
א"ר יוסי בר' בון לא מטעם הזה וכו'. כלומר לא מפני שאמרו חכמים אין משגיחין בכף מאזנים אתה בא לאסור אפי' בא לשומרו מפני העכברים דלא היא אלא בגין דתנינן וכו' הואיל ור' יהודה מתיר לשקול בשר כנגד הכלי והקופץ ועלה אמרו חכמים אין משגיחין בכף מאזנים:
הא תנייא קדמייא וכו'. כלומר משום דת"ק והוא ר' יהודה ס"ל משגיחין לפיכך נקטו חכמים בהאי לישנא וקאמרי אין משגיחין בכף מאזנים והיינו לאסור מה דמתיר ר' יהודה הא לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים לכ"ע מותר דהאי לא מיחזי כשוקל:
אף מפייס הוא אדם את עצמו בליטרא. אם לקח אדם בשר בי"ט יאינו יודע כמה הוא משקלו לפי שאסור ליקח במשקל יכול הוא לפייס עצמו ולשקלו בביתו בליטרא להנחת דעתו ולידע מה הגיע לו מהבשר הזה:
כהדא ר' מנא זבן חרובין דשמיטה. ותנן בפ"ח דשביעית אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין כי היכי דלא ליתי לזלזולי בהו ואתא ר' מנא ושאל לר' חזקיה אם מותר לשקול בינו לבין עצמו להפיס דעתו ולידע כמה הוא וא"ל נהגין רבנן כהדא דרשב"ג ומותר:
תני. בתוספתא שם:
הטבח לא יהא שוקל בידו ומניח. לפי שידו כליטרא היא שהוא אומן בכך ויודע לכוין המשקל בידו:
אבל חותך הוא בסכין ונותן וכו'. אע"פ שיודע לכוין בחתיכה שאין זה דרך משקל:
תני. בתוספתא פ"ב:
אין מרגילין בי"ט. אסור להפשיט הבהמה דרך הרגלים כל העור שלם כדי לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן שנותנין אותן בעורות כבשים המופשטין שלימים ומשום דטירחא יתירא הוא:
ולא בחול בבכור וכו'. כדמפרש ר' אבון טעמא שלא יהא כעובד בו עבודה בחייו כלומר שלא יהא נראה שמשמרו בחייו לכך ולעשות עבודה בעורו:
אמר ר' יוסטה בר שונם. בבכור ובפסולי המוקדשין טעמא אחרינא איכא שגזרו עליהן כדי שלא ירעו אותן עדרים עדרים שאם אתה מתירו להרגילו גזירה דאתי לשהוייה מלשחטן עד שימצא בני אדם המבקשין עורות שלימין ובין כך יגדל עדרים מהן ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה:
כל עמא מודיי מינפוח שרי. הני תנאי דפליגי לקמיה בהא כ"ע מודים שאם עשוי לעשות ממנו מנפוח לנפחים שהוא מותר דשכיחא הוא לקנותן ולא אתי לשהויי כי פליגי למיחבוט אם הוא עשוי בשביל לקבל בתוכו שמן ודבש שדרך לחבוט אותו כדי לנקותו דבהא לא שכיחי הקונים כל כך ור' חייה רבה ור' שמעון ברבי פליגי חד וכו':
ור' יוסי בר' בון. אמר איפכא דטפי שכיחא למיחבוט ולמינפוח הוא דפליגי: