פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא· רבי משה מרגלית
פרק ח · הלכה ב
מתני' אם מחמת המכה. והוא לא פשע בה:
חייב לרפותו. דכ"ז שלא חייתה כל צורכה נסתרה מחמת המכה היא:
גמ' עלו בו צמחים סביבות המכה. ואם בודאי שלא מחמת המכה היא בהא לא הוה מיבעי לן אלא בכה"ג הוא דמיבעיא לן אם נסתרה מחמת המכה כגון שאגדו ועטפו הרבה למקום המכה ומחמת כן עלו בו צמחים סביבות המכה ונסתרו לאחר שחיו אם הוי כמחמת המכה או דלמא אמרינן לא היה לו לעטוף ולאגוד המכה כל כך וא"כ מחמת פשיעותו הוי ולא מחמת המכה:
מן מה דכתיב ורפא ירפא. ודרשינן שאם עבר על דברי רופא שצוה לו שלא לעשות כך וכך או שלא לאכול דברים המזיקים לו ועבר על דבריו שאינו חייב לרפותו דלהכי כתב כפל ורפא ירפא דמשמע כשהוא שומע לדברי הרופא אז מוטל על זה לרפותו וא"כ תפשוט דכל שאין דרך לאגוד ולקשור המכה כן הרי הוא בכלל עבר על דברי הרופא:
תני חורין. תניא אידך דלהכי כתב רחמנא ורפא ירפא ללמד שאם עלה גרגותני והוא כמו בשר המת על המכה הרי הוא בכלל מחמת המכה וחייב לרפותו:
סביבות המכה אע"פ שנסתרה המכה. כלומר אע"פ שהמכה עצמה ג"כ נסתרה לא אמרינן דחייב ליתן לו גם דמי שבתו אלא לרפותו הוא דחייב הואיל ושנה בו הכתוב ורפא ירפא אבל לא דמי שבתו שמחמת סתירת המכה:
חידוש חידש הכתוב בפרש' הזאת. שהרי מצינו שנתחייב בכל החמשה דברים כדדרשינן מקראי דלקמן ומשאר כתובים לצער ונזק ובושת וחידש הכתוב בפרשה זו ולא כתב אלא שבת ורפוי בהדדי רק שבתו וגו' לומר לך כל שחייב בריפוי חייב בשבת: