אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה א

פרק א

ארבעה אבות נזיקין. נזיקין שם ההיזק שעושין נזק ואבות קרי להו להנך דכתיבי בקרא בהדי' ובגמרא מפרש הי נינהו תולדות:

השור והבור. כסדר שנכתבו בפ' סדרן במשנה דפ' ראשונה נאמר' בשור ושניה בבור. ולפי מסקנת הש"ס הבבלי השור זה הרגל אבל האי תלמודא מפ' השור זה הקרן כדאמר בגמ' ומפרשינן המתני' לפי שיטתא דהאי ש"ס כדלקמן:

והבור. בור ברה"ר ונפל שמה איזה בעל חי חוץ מן האדם ומת אם הבור עמוק י' טפחים או אם הוזק בו ואפי' אדם אם הוא פחות מעשרה שהוא שיעור לניזקין:

והמבעה. למסקנת הבבלי המבעה זה השן והא דלא נקט שן דה"א אפי' היכא דאין הנא' להיזיק' ולפיכך נקט לישנא דמבע' דמשמע לישנא דאיגלויי כדכתיב נבעו מצפוניו דהיינו להנאתה שלפעמים נגלית ולפעמי' נכסית והיינו בשעת אכילה אבל לפי שיטת הש"ס הזה דמפר' השור זה הקרן וא"כ צ"ל דהמבעה כולל לשניהם לשן ולרגל כדדריש בגמרא מקרא ולהכי נקט לישנא דהמבעה שהוא שם כולל לשניהם וכדכתיב בפר' במקרא א'. וטעמא לפי שהן שתי אבות השווין בדיניהם לענין שהן פטורין ברה"ר:

וההבער. זה האש ונקט לישנא דהבער לכלול ג"כ הגחלת שהניח ויצאה והזיקה דסתם אש דקרא הוא שלהבת וכדכתיב לא תבערו אש ופירושו לא תעשו איזה ביעור שמבעירין ממנו האש:

לא הרי השור כהרי המבעה. לא יש קולא בשור כמו שיש קולא במבעה לפי שהשור שהוא הקרן כוונתו להזיק והמבעה אין כוונת שניהם להזיק ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מניה מפני שהוא קל מן השור בזה:

ולא המבעה כהרי השור. ויש עוד צד אחד שהשור קל ממבעה לפי שהקרן אין הנאה להזיקו ושן יש הנאה להזיקה וכן קל הוא מרגל שהקרן אין היזיקו מצוי ורגל הזיקו מצוי ולפיכך אי כ' רחמנא מבעה לא אתא שור מנייהו מפני שהוא קל מן מבעה בזה ואמטו להכי איצטריך למיכתביה והא דלא נקט כסדר כהרי הבור משום דתו לא מצי למיתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים ועוד דהשתא רבותא אשמועי' שאע"פ שיש לשניהם רוח חיים לא נפק חד מחברי':

ולא זה וזה וכו'. אלו שלשתן דרכן לילך ולהזיק:

הצד השוה שבהן לאתויי כל שדרכן להזיק ושמירתן עליך ואע"ג דאיכ' בחד מהני אבות דלא דמי ליה אי דמי לאינך או לתרי מנייהו מייתינן לי' בהצד השוה לחיובא:

במיטב הארץ. אם רוצה המזיק לפרוע לו קרקע צריך להגבות לו מעידית שבנכסיו:

גמ' השור זה הקרן. דלא תימא דהתנא כולל בשור כל מיני חלוקי האבות הנאמרים בו והם קרן שן ורגל והמבעה זה האדם והלכך מפרש האי תלמודא דלא תני שור אלא לקרנו ובמבעה כולל התנא לשן ולרגל כדלקמן:

דכתיב וכי יגוף וגו'. מקרא דכתיב גבי בהמה יליף ולא מקרא קמא דכתיב גבי אדם כי יגח איש שור את איש וגו' וטעמיה כדלקמיה:

עד כדון בתם במועד מנין. כלומר דעד כאן שמענו דילפינן קרן דתם מקרן דבהמה ולא מקרן דלעיל דכתיב גבי אדם ומנין שאף במועד מהאי קרא הוא דילפינן. והאי מנין לאו אקרא קאי ולומר מועד מהיכן שמענו דהא בהדיא כתיבא אלא אילפותא דהש"ס קאי וכמסקנא דמילתא היא וכלומר דגם מועד דבהמה מהאי קרא גופיה דכתיב ביה הוא דילפינן או נודע כי שור נגח הוא ולא ממועד דכתיב לעיל גבי אדם ונפקא מינה דקמ"ל דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה:

הבור וכו' בעל הבור ישלם. להכי מייתי נמי סיפיה דקרא לאשמועינן דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו עסקינן דיש לו בעלים:

המבעה כי יבער וכו' כדפרישית במתני' דס"ל להאי סתמא דהש"ס דהתנא כולל במבעה לשתי אבות האחרים של שור והם השן והרגל וכדדריש לה מקראי:

ושלת את בעירה וכו'. כלומר דמושלח דרשינן לרגל כדכתיב משלחי רגל ומובער דרשינן לשן כדכתיב והיה לבער זה השן:

פרוץ גדרו והיה למרמס זה הרגל. הא דלא סגי ליה להש"ס בדרשא דלעיל משלחי רגל משום דלא תיקשי מנא לן למדרש מוהיה לבער זה השן דלמא רגל הוא וכמשמעות פשטיה דקרא הסר מסוכתו של הכרם והיה לבער ברגל שיהיו הכל דורסין בו וכ"ת קרא דושלח את בעירה היכי מפרשת לה דלמא אידי ואידי ארגל והא דשלח שלוחי והא דאזל ממילא:

ת"ש מסיפיה דקרא דכתיבא התם פרוץ גדרו וגו'. ואם נפרש לבער דרישיה דקרא ברגל א"כ קשיא מאי האי דקאמר עוד והיה למרמס אלא ע"כ והיה למרמס זה הרגל וה"פ דקרא הסר מסוכתו של הכרם מסוכה זהו שעושין על גבי הגדר ממיני יתידות וקוצים כדי למנוע רגלי העוברין מע"ג הגדר ובתחילה תסור המסוכה והיה לבער לאכול מפירותיה להדוחקין עצמן ועוברין למעלה ע"ג הגדר כדי להכנס להכרם ולאכול ממנה ואח"כ פרוץ גדרו לגמרי והיה למרמס ברגל העוברין בה עכשיו בריוח כדי להשחית את הנשאר ממנה. ודרך משל הוא זה שהוכיח ישעיה הנביא ע"ה לישראל והכוונה שהקב"ה נפרע מהן מישראל מעט מעט וזהו מדת החסד. ועכ"פ שמעינן מהאי דרשה דבער זה השן:

אנן תנינן. במתניתין לא תנינן כ"א ד' אבות נזיקין ור' חייא תני בתוספתא. דיליה נזק צער וכו' נוסף על הארבעה דמתני' ובין הכל י"ג אבות נזיקין:

אמור מעתה. הטעם דמה ששנה לנו רבי במתני' הן בענין הכשר נזיקין נזיקין שבאין מצד ממונו ולפי שהממון של אדם הוא הכשרו קרי ליה הכשר ובנזקי גופו לא קא מיירי ומה דתני ר' חייא הוא בין נזקי ממונו ובין נזקי גופו:

היך תנינן ד' אבות נזיקין. כלומר שור דקתני במתני' באיזה דין דשור מיירי כי היכי דלהוי המנין של האבות ארבעה לא פחות ולא יותר:

אם הכל אמור בשור אחד. אם נוכל לכלול כל הנזקין דשייכי בשור הקרן והשן והרגל:

ניתני שלשה. אמאי חשיב ארבעה הרי לא מצינו אבות דכתיבי בקרא כ"א הני דחשיב להו במתני' ואם שם שור כולל הוא לכל האבות שבו א"כ ליתני שלשה ותו לא והמבעה למה לי:

ואם הכל אמור בשור שלשה. שדעת התנא לחלק כל עניני הניזקין שבשור ולחשבן כל א' בפני עצמו ושור דקתני בנזק קרן לחודיה הוא א"כ קשיא ניתני חמשה השור והבור והשן והרגל וההבער וכלומר מאי חזית דקתני השור לקרנו בלחודיה ובהמבעה הוא כולל לשאר חלקי נזקי השור כאחד:

אלא כמה דאישתעי קרייא. הדר קאמר דהיינו טעמא דהתנא דכמו שנאמר בקרא כך הוא מדבר בלשון המשנה לפי שמצינו בתורה דקרן כתיבא בפרשה בפני עצמה ובשן ורגל כולל לשתיהם במקרא אחד ושלח ובער וכדדרשינן לעיל לפיכך ראה רבי לסדר דבריו במשנה כפי הכתוב שבתורה:

תולדות הקרן נגיחה נגיפה. כדמסיק לקמיה:

רביצה ובעיטה. שראתה הכלים ורבצה עליהם כדי להזיקן ולשברן או שבעטה ברגליה כדי לשבר את הכלים:

דחייה. שדחתה בגופה ונתכוונה להזיק ולהכי הוי הני כולהו תולדות הקרן דכוונתן להזיק ואין הנאה להזיקן ואין הזיקן מצי כקרן והלכך דינן כקרן דכל זמן שלא הועדו ג"פ בב"ד אינן משלמין אלא חצי נזק:

נגיחה נגיפה עיקר הן. עיקר אבות הכתובין בתורה ומ"ט חשיב להו בתולדות:

אלא מתחיל בעיקר. כלומר לא דמחשב להו לתולדות אלא ה"ק תולדות דקרן הנמשכין מנגיחה ונגיפה ודומין להן מה הן ומסיים באלו הארבעה דחשיב שהן תולדות הדומין להן:

תולדות הבור כל פירקא תליתייא. כל הפרק השלישי של מס' נזיקין זה המניח את הכד דשם איירי בדיני תקלות הנלמדין ודומין לבור:

הניח גחלת ברה"ר. בשלא הפקיר מיירי וקסבר דאע"ג דכל תקלה מבור למדנו ופטור בהן הכלים הני מילי היכי דאפקרינהו אבל לא אפקרינהו לא דמי לגמרי לבור וחייב בהן את הכלים והלכך חייב על הצלוחית משום בור:

ועל הכלים משום אש. ואפי' לא הניח גחלת ברה"ר אלא יצאת מעצמה והזיקה חייב כדין האש ולא נקט ברה"ר אלא משום דינא דבור ואשמועינן דבתקלה אחת משכחת לה חיובא דבור וחיובא דאש:

תולדות הרגל. מאי היא כדתני בהמה שנכנסה לרה"י וכו' והני כולהו לאו דוקא תולדה דרגל הן דהא קתני בין בקרנה אלא אאינך אחריני קאי ומייתי הך ברייתא משום דקחשיב נמי לתולדה דרגל בהדה בעול ובשליף וכו' דהני כולהו אורחיה הוא וברשות היחיד משלם נזק שלם וברשות הרבים פטור כרגל:

בין בקרנה. הך תוספתא כר' טרפון אתיא דס"ל בפ"ב משונה קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם:

בעגלה שהיא מושכת. דכגופה הויא ולא מיחשבה כצרורות:

והמזיק בכרמלית. ס"ל כרמלית כרה"י הוי לענין נזקין ונזק שלם הוא משלם:

הוון בעי מימר. בני הישיבה היו רוצין לומר דכל אכילה דהוי כי אורחיה הוא דמיקרי שן והוי אב אבל הני דקחשיב לקמיה דלאו אורחייהו נינהו אלא ע"י הדחק ס"ד דתולדות השן מיקרו:

פרה שאכלה שעורים. שהן מאכל חמור:

וחמור שאכל כרשינין. שהן מאכל פרה:

וכלב וכו'. דאין רגילין בכך אלא ע"י הדחק כשהן רעבין אוכלין אותן:

א"ר יצחק דלא היא. אלא כל אכילה ואעפ"י שהיא ע"י הדחק שמה אכילה ועיקר אב השן הן:

והא תניא. תניא נמי הכי איזהו תולדות השן בשדרסה ע"ג נוד מלא שמן ונשפך והיא נהנית מהסיכה מחמת השמן שנשפך על גופה:

כמה דתימר תמן וכו'. כלומר דלהכי מיקרי תולדה דשן לפי שיש הנאה להזיקה ובהאי הוא דדמיא לשן כמה דהתם מה שהיא אוכלת בשן והגוף כהנה וה"נ הגוף נהנה מחמת הסיכה והאי הוא דמיקרי תולדה דשן וכיוצא בזה מה דמהניא לגופה בלא אכילה:

היתה מהלכת ופולטת עשבים מהו. שפלטה עשבים בפיה כדי לעשות לה דרך להילוכה ולא אכלה העשבים דאי אכלה ודאי עיקר השן הויא כדמסיק לעיל ופי' האיבעיא כך הוא מי נימא כיון שההיזק נעשה בשעת הילוכה תולדה דרגל הויא או דלמא תולדה דשן היא משום דפלטה העשבים כדי לעשות לה דרך וא"כ נהנית בלא אכילה וכשאר תולדות דשן הוי כמו נתחככה בכותל להנאתה וכיוצא בו:

א"ר יוסי מה. מאי תיבעי לך הרי אתה יכול ללמוד דין זה מדין דגחלת. אם המניח גחלת לרה"ר עד מקום שהוא מתהלכת היא מזקת. בתמיה וכלומר אם הכא ג"כ אתה אומר שאינו חייב אלא דוקא מקום שיכולה הגחלת ללכת ולהזיק אבל אם היה הדבר שהזיקה אח"כ יותר מכדי שיעור הזה לא יהיה חייב הא ודאי ליתא וכדמסיק טעמא לקמיה וא"כ הה"ד נמי בבעיא דר' ירמיה שאע"פ שאח"כ נעשה ההיזק מחמת שפלטה עשבים בפיה מ"מ אנחנו הולכים בדין הנזקין אחר ההיזק שהתחילה לעשות ושתוכל להזיק מחמת זה והכא שהתחילה להזיק בדרך הילוכה תולדה דרגל היא:

מאי כדון. כלומר מאי פשיטא לך השתא בדין דגחלת טפי היא גופיה מספקא לן ואם בתר אתחלתא דניזקא אזלינן דילמא אה"נ דבגחלת אינו חייב אלא עד מקום שהיא תוכל להזיק מחמת מקום הנחתה:

א"ר יוסי בר בון תיפתר וכו'. אני אפרש לך שאין כאן ספק בנידון זה שהרי אם הניח סכין סמוך לרה"ר ודאי חייב הוא בכל מקום שיכול ההיזק להגיע מחמת מקום הנחתו שהרי זה דומה לאש וכמו דתימר התם באש שהוא חייב עד מקום שתוכל להגיע ולהזיק לפי שהאש נוגע במקום אחד והולך ומתקלקל ומבעיר הכל בכ"מ שתוכל:

אוף הכא. בסכין לפי שהאדם נוגע בו מצד אחד והולך ומתחלחל ומזיק עד מקום שיכול להזיק. ומהשתא פשיטא לן במניח גחלת סמוך לרשות הרבים שהוא חייב על כל ההיזק הבא מחמת זה. והה"ד בבעיא דר' ירמיה דהשתא נפשוט דאזלינן בתר אתחלתא דניזקא ושתוכל להזיק מחמתה ואע"פ שאח"כ נולד איזה צירוף דבר מתולדה אחרת:

ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי וכו'. ולא פליגי אלא מר מדמי לה לאש ומר מדמי לה לתקלה דבור שאם נפל הגדי לבור מלא מים ולא נכנסו מים אלא דרך אזן הגדי ודאי חייב הוא על כל הגדי לפי שהמים הולכין ומתחלחלים בכולו אוף הכא במניח סכין סמוך לרה"ר ובכל תקלה והיזק אזלינן בתר התחלה וחייב על כל היזק שבא מחמת זה אח"כ:

ומעקרת עשבים בגופה ובקרנה מהו. אחר איזה היזק אנו הולכין בדין זה:

שינוי הוא דרכה לכן. כלומר אם אחר היזק קרן אזלינן לשינוי הוא ומשלם חצי נזק בכל מקום או דילמא אחר היזק שנעשה בגופה אזלינן לפי שדרכה לכן ותולדה דרגל הוא וברשות הניזק משלם חצי נזק וברשות הרבים פטורה ולא איפשיטא הבעיא:

אם לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור. אמתני' קאי והכי פירושא דר' שמואל מדייק מ"ט דהתנא דמתני' לא קיצר בדבריו שלא היה לו לשנות כל כך לא הרי במתני' אלא הוי ליה למינקט לא הרי השור כהרי הבור לא הרי הבור כהרי השור שהן כסדר שפתח בהן וכסדר שהן כתובין בפרשה ותו לא הוי צריך למינקט לא זה וזה וכו' דלא הוי שייך למיתני הכי. והשתא מסיק ומפרש לה דאם הוה תני הכי ודאי היינו יכולין לפרש שפיר לא הרי:

אם לא נאמר שור. כלומר דכך הוי מצינן לפרש דאם תיקשי למה נאמר שור הרי אנו יכול ללמוד שור מן הבור בק"ו דמה הבור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שור לא כ"ש:

אי מה הבור וכו'. כלומר וע"ז הקושיא שפיר יכולין אנו לתרץ ולומר דשור לא מצית למילף מבור משום דה"א מה בור מועד מתחלתו לשלם נזק שלם כן השור והוא הקרן לעולם נזק שלם משלם ובאמת לאו הכי הוא הילכך איצטריך למיכתב שור:

או מה השור משלם ח"נ. השתא מפרש לא הרי תניינא שהיינו יכולין נמי לפרש שפיר אילו הוה תני הכי דאי הדר פרכת ליכתוב שור לחוד ונילף בור משור מק"ו מה שור שאין תחלת עשייתו לנזק חייב בור שתחלת עשייתו לנזק לכ"ש היינו יכולין להשיב ג"כ דבור משור לא מצית למילף משום דה"א אי מה השור מתחלתו ח"נ הוא דמשלם אף הבור כן והילכך איצטריך למיכתב בור:

אילו לא נאמר שור וכו' או אילו לא נאמר בור וכו'. כמהדר ומסיק למילתיה הוא. וכלומר דהשתא הא הוי ידעינן שפיר לפרש האי לא הרי שור כהרי הבור ולא הרי הבור כהרי השור אי הוה נקיט התנא הכי. דמתחלה היינו מפרשין כוונת התנא לומר למה נאמרו שניהם הרי אנו יכולין ללמוד שור מן הבור או בור מן השור ועל זה הוי קאמר לא הרי השור כהרי הבור וכו' ולפיכך אי אתה יכול ללמוד זה מזה ואיצטריכו תרווייהו. הכי ה"ל למינקט התנא בלישניה ותו לא הוה צריך למיתני לא זה וזה כהרי המבעה או כהרי אש דלא הוה שייך למיתני הכי:

ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא כל הני לא הרי דלא צריך במתני':

דאית ליה מילין סגין. משום להגדיל תורה הוא שרצה התנא להשמיענו שיש הרבה דברים וחילוקי דינים ביניהם ולכולם יש לזה מה שאין בזה:

כן לא הרי מושב. כן מצינו דהתנא בברייתא שנה לא הרי ואף על פי שאינם צריכין להורות לנו שיש בזה מה שאין בזה:

לא הרי מושב. בברייתא דר' ישמעאל בת"כ מבנין אב מכתוב א' כיצד לא הרי המשכב וכו'. ואין אנו יכולין ללמוד זה מזה. וקאמר התם הצד השוה שבהן שהם כלים עשוין לנוח אדם לבד והזב מטמא אותן ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים אף כלים שהם עשוין לנוח אדם בלבד הזב מטמא אותן וכו' וכלומר לאפוקי אם הם כלים שעומדים לאיזה מלאכה אחרת וכדמסיים התם יצא המרכב שהוא עשוי לסבלון אחר. ולפיכך דין המרכב חלוק מהן שאין מטמא האדם לטמא בגדים במשא הזב:

ניחא לאש הרי מושב כהרי המשכב. הש"ס מפרש לה מתחלה הני לא הרי והדר מסיק למילתי'. וקאמר דודאי אילו כתב מושב לא הוי אתי משכב מיניה וכלומר לשיעורו דאע"ג דטומאתו הוה ידעינן דמאי שנא משכב ממושב מ"מ שיעורו לא הוה ידעינן דשיעור טומאת מושב בטפח ושיעור המשכב בד"ט:

ואם מושב בטפח יטמא משכב בד"ט. בתמיה וכלומר דזה ודאי לא היינו שומעין אם היינו למדים משכב ממושב אלא ה"א שיעור המשכב כשיעור המושב:

מפני שטמא משכב בד' וכו'. וכן נמי ניחא לן לפרושי אידך בבא לא הרי המשכב כהרי המושב ואילו לא כתב אלא משכב לא הוי ידעינן דמושב מטמא בטפח שהרי משכב מטמא בד' ומפני שטמא משכב בד' יטמא מושב בטפח בתמיה הרי אנו למדין מושב ממנו וה"א שיעור המושב כשיעור המשכב:

אילו לא נאמר משכב וכו' אילו לא נאמר מושב וכו'. מהדר למילתיה כדלעיל דודאי אין אנו יכולין ללמוד זה מזה. וא"כ הלא הרי הוא ניחא. אלא דמילתא דלא צריכא היא דמה בא התנא להשמיענו בזה דפשיטא היא שאין השיעור של האחד למד מחבירו ועוד דאין לא הרי הזה שום ענין להצד השוה שאנו למדין מבנין האב הזה וכך היה צריך לומר מה מצינו במשכב ומושב שהם כלים עשוין לנוח האדם לבד וכו' אף כל כלים שהן עשוין וכו' ותו לא:

ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא הני לא הרי דלא צריכי:

דאית לתנוייה סגין מילין. שרצה להשמיענו שיש דברים בזה מה שאין בזה וכוונת התנא להגדיל תורה בדברים הרבה:

כן לא פרשת נרות. וכן מצינו עוד שם ששנה התנא לא הרי ללא צורך אלא כדי ללמדינו להגדיל תורה. וברייתא אחריתא היא שם. מבנין אב משני כתובים כיצד לא פרשת נרות כהרי שילוח טמאים ולא פרשת שילוח טמאים כהרי פרשת נרות הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות. בפרשת נרות כתיב צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו' זהו בצוואה ובעשיה כתיב ויעש כן אהרן וגו' ובפ' שילוח טמאי' כתיב צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו' וכתיב התם ויעשו כן. בני ישראל וישלחו וגו':

אילו לא נאמר פ' שילוח טמאים וכו'. כלומר דמי לא ידע זה וכי הייתי למד פרשה אחת מחברתה דמה ענין שילוח טמאין לפרשת נרות וע"כ הוצרך הכתוב לכתוב בשניהן שהן נוהגין מיד ולדורות וא"כ לא הרי דתני למה לי:

ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא כאן הני לא הרי דלא צריכי:

דאית לתנוייה סגין מילין. רוצה לנו ללמד לשנות הדברים ולהגדיל התורה:

כן הצד השוה שבהן שהן בצו וכו'. כלומר כן הוא הדבר וזה היה התנא בא להשמיענו שכל שהוא בצו הוא מיד ולדורות וא"כ לא היה צריך לשנות אלא כך מה מצינו בשניהם שהן בצו והן מיד ולדורות אף כל וכו' ומאי לא הרי דקאמר אלא דלפעמים מאריך התנא בדברים כדי ללמדינו שיש להגדיל התורה ולהאדירה וכמו ששנה לנו במתני' דהכא. הדין הוא פירושא דהאי מילתא:

א"ר לא צריך הוא שיאמר לכל א' וא'. מילתא באנפי נפשה היא דר' אילא אקר' קאי ונותן טעם למה הוצרך הכתוב לכתוב לכל הנזקין ואע"פ שאנו יכולין ללמוד אחד משנים או מג' במה הצד מכל מקום צריך שיאמר הכתוב להלכותיהן:

השור מלמד שהבעלי' מטפלים בנבלה. מלמד על כל הנזקין שעל הניזק לטפל בנבלה ולמוכרה ולוקחה בנזקו והמותר ישלים לו המזיק כפי המגיע לו:

דכתיב והמת יהיה לו. דליכתוב רחמנא שור תחת שור ולישתוק אלא ללמדינו והמת יהיה לו לניזק ומלמד ג"כ על שאר הנזקין. וכתיב בבור והמת יהיה לו. ולהבעלים מטפלין לא צריך דנלמד משור אלא למעוטי כדתני רבי ישמעאל:

יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. שחפר בור סמוך לרשות הרבים כדי לעשות יסוד לחומת ביתו ומחמת כן נתקלקל הקרקע ונפלה ומיהיה לו קא דריש יצא קרקע דלא טלטל:

יצא אדם שאין לו הנייה במותו. דמת אסור בהנאה ולא שייך יהיה לו:

שהוא חייב על האונסין. אם הזיק בגופו כמו אש שבא ההיזק מחמת אונס:

פיסקא. וכשהזיק חב המזיק וכו'. גרסינן הכא קודם א"ר יוסי. ובספרי הדפוס נתחלפה השיטה:

הדא אמרה. מדקאמר וכשהזיק וכו' פשיטא כשהזיק הוא אלא ללמדנו אדם שחבל בחבירו תחילה אפי' אח"כ נעשה הוא ניזק מחמת זה הוא החייב לפי שהתחיל בהיזק:

דכתיב. ומכה בהמה ישלמנה. ישלם מיבעיא ליה אלא ללמדינו ישלמנו לה כלומר אפי' נולד גם להמזיק נזק מחמת המכה הוא ישלם לבעל הבהמה ולא חבירו שאינו צריך לחזור ולשלם היזק שלו מכיון שהוא התחיל:

ישלם פחתה. ל"ג כאן ואגב שיטפא דלקמן הוא:

אמר רב חנינא מכה בהמה וכו'. לפרש תשלומי נזק דמתני' קאי דבא התנא להשמיענו שהבעלים מטפלין בנבילה ונפקא לן מדכתיב ישלמנה ישלים פחתה ששמין לו הנבלה בדמים ומה שהוא נפחת מכדי דמי ההיזק ישלים לו:

יביאהו עד. ודרשינן עד מקום ושיווי הטרפה ישלם והטרפה עצמה לא ישלם אלא הניזק מטפל בהנבלה:

צורכה להדא דר"ח וכו'. תרוייהו הני דרשי צריכי דאי מדר"ח הייתי אומר דוקא התם דבנזקי גופו משתעי הוא דישלים פחתה אבל התם הכשר נזקו הוא שהרי הנזק לא נעשה בידו ממש אלא שלא שמר שמירה מעולה וה"א דאינו צריך להשלים כלום:

או אילו איתאמרת דבר פדייה וכו'. ואי מקרא דבר פדייה ה"א בנזקי ממונו הוא דהבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלים לו הפחת אבל בנזקי גופו צריך שישלם את הכל והנבלה למזיק:

הוי דצריך. שיאמר לתרווייהו:

אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. אם גנבו וגזלו בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבלה והשברים לבעלים אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והנבלה והשברים שלהן:

ולא לשואל. שהוא חייב באונסין אין שמין אלא לנזקין שמין כדדרשינן לעיל שהבעלים מטפלין בנבלה:

ואני אומר אף לשואל שמין. גרסי' ואבא מודה לי בזה:

ומאן הוא אבא. הש"ס מסתפק למי הוא מרמז אבא לרב שהיה רגיל לקרותו. אבא או לאבא בר אבוה שהוא אביו של שמואל:

נעשה עיקר טפילה. בתמיה כלומר דר' חסדא מתמה על שמסתפק אם הוא רב או אביו פשיטא שעל רב מתכוון דאי על אבא אביו וכי שייך לעשות מעיקר טפילה ולומר ואבא מודה לי שאין זה דרך כבוד אלא היה לו לומר הדין בשם אביו:

אתא רב יהודה וכו'. כמו איכא דאמרי הוא וא"ד דהכי אמר שמואל אין שמין וכו' ולא לשואל ולא נחלק שמואל על זה:

והשומרין. שאר שומרין חוץ משואל כנזקין הן ושמין ושאני שואל דכל הנאה שלו:

חיים ולא מתים. שא"צ ליקח ממנו הנבלה והשברים בדמים:

כאשר גזל. כמו שהיתה בשעה שגזל:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה