פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית
פרק ט · הלכה ג
מתני' המקבל שדה מחבירו. למחצה ולשליש ולרביע דאי בחכירות לא שייכא שמין דחכירתו הוא יתן:
אם משזכה בה הובירה. שלא חרש ולא זרעה:
אם אוביר. אעשנה בורה:
ולא אעביד. ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:
אשלם במיטבא. כפי מה שהיתה ראויה לעשות אם היתה חרושה וזרועה כראוי:
מתני' המקבל שדה מחבירו. הא ליתא אלא בחכירותא דאי בקבלנותא פשיטא מי מצי מימר ליה מאי איכפת לך:
מתני' המקבל שדה מחבירו. הא ליתא אלא בחכירות' דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו:
גמ' הדא אמרה. לאו על האי מתני' קאי אלא איידי דשנויה האי סוגיא בפ' איזהו נשך על התוספתא הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות ועלה אמר ר' יצחק התם הדא אמרה וכו' דאין זה אלא כמבטל כיסו וריוח של חבירו ואגב דנקט שדה דזהו הנלמד ממתני' דהכא נקט לה לכולא מילתא:
המבטל שדה חבירו. כדינא דמתני' שהובירה חייב לשפות לו לפייסו ולשלם כפי השומא הראויה שכך כותב לו אם אוביר וכו':
המבטל ספינתו וחנותו. שהבטיחו להתעסק ולהטפל בהן ולא עשה מהו אם לשדה דמיא דמצוי בהן הריוח או כמבטל כיסו כגוונא דין הנזכר דמיא דמי יימר דהוי משתכר ביה שהן קרובין ג"כ להפסד ולא איפשיטא: