אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית

פרק ו · הלכה א

פרק ו

מתני' השוכר את האומנין והטעו זה את זה. אחד מן האומנין ששלחו בעה"ב להשכיר את חבירו והטעה אותו כגון שא"נ בעל הבית לשכור אומנין כל אחד בד' דינרים ליום והלך הוא והשכירם בשלשה אין להם עליו אלא תרעומות דהא סבור וקביל בג' אלא שאומרים לו לית לך אל תמנע טוב מבעליו ובגמרא מפרש לה עוד בענין אחר:

ואת הקדר. בעל הקרון ועושה גם מלאכות כאלו:

פרייא פרין. עצים משופין לעשות אפריון ושכרו להחמר להביאן ואת הקדר לעשותן:

חלילים לכלה. לשמוח חתן וכלה או למת לקונן:

מן המשרה. מים ששורין בהן פשתן כשהוא בגבעולין:

מקום שאין אדם. שאינו מוצא פועלין אחרים לשכרן והפשתן או איזה דבר שיהיה אבד שוכר בני אדם עליהן לאשר ימצא בשיעור שכרן אבל לא ביותר:

או מטען. אומר להן שיתן להם יותר ואינו נותן להם אלא כפי שהתנה בתחלה:

מתני' השוכר את האומנין. בקבלנות לעשות כך מלאכה בכך וכך:

וחזרו בהן. לאחר שעשו מקצת:

גמ' הטעו זה את זה מהו. מדלא קתני חזרו זה בזה דהוי משמע דעל בה"ב ופועלים קאי וקתני והטעו זה את זה דמשמע דעל האומנין עצמן נמי קאי והלכך מפרש לה ואזיל מהו האי הטעו זה את זה:

איתי אתון עבדין עמי. כגון שאחד מן האומנין אמר לחבירו באו ועשו עמי מלאכה לבעל הבית:

היך אתון עבדין מן חמש רבן. כלומר והמלאכה שתעשו תהיה כמו ערך חמשה דינרין שוה והלכו ומצאו שהיו צריכין לעשות להמלאכה שהיא שוה עשרה דינרין:

אתון עבדין עמי וכו'. או שאמר להם אתם תעשו עמי מלאכה שהיא לעשרה ימים ותרויחו הרבה והלכו ולא מצאו כי אם מלאכה לחמשה ימים:

הטען בעל הבית מהו. כלומר וכן נמי מצינן לפרושי דהטעה בה"ב את האומנין כדמפרש ואזיל:

אייתי אתון עבדין וכו'. באו לעשות מלאכה עם חבירים אומנין שיש לי לכל יום ויום והמלאכה גדולה וצריכה ימים הרבה שתרויחו בשכרה מעשרה דינרין שוה והלכו ומצאו שאין שכרה כ"א חמשה דינרין שוה למלאכה כזו שאין בה שהות לכמה ימים:

אתיי אתון עבדין וכו'. כלומר אי נמי איפכא שאמר להן באו ותעשו עם חבירים אומנין ששכרתי אותן בקבולת לכל המלאכה בכך וכך והמלאכה היא קלה ובחמשה ימים תוכלו לעשותה והלכו ומצאו שצריכה עבודה לעשרה ימים בכל כה"ג אין להם אלא תרעומות דברים שיאמרו אלו היינו יודעים שאין בה ריוח כל כך לא היינו נשכרין או אם היינו יודעין במלאכה כבידה כזו אם היתה בקבולת:

במה דברים. סיפא דתוספתא היא ריש פ"ז וברישא תני כבמתני' וכדמפרש לה דגם על בה"ב מיתניא. השוכר את הפועלים בין שהטעו את בה"ב בין שהבה"ב הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומות בד"א וכו' כדהכא:

בין שהטעו וכו'. האי והטעו וחזרו מיתפרשא דאם חזרו או בה"ב או האומנין אין לא' על חבירו אלא תרעומות דברים בלבד:

בד"א. דאם בה"ב חוזר בו אין להם עליו אלא תרעומות ואינו חייב לשלם:

שלא הלכו החמרים. למקום "המלאכה וכשרואה אותם הבעה"ב אמר חזרני בי:

אבל הלכו. למקום התבואה להביא לו ולא מצאו תבואה:

פועלין. או ששכר פועלין לנכש שדהו והלכו ומצאו שדהו זלחה מטר עליה ואינה ראויה כעת למלאכה:

ולא דומה וכו'. כלומר שאינו נותן להם אלא לפי הערך האומד שבין בא טעון במשא לבין הבא ריקן וכן בין העושה מלאכה ומתייגע בחום לבין היושב בטל ומעונג בצל וכפי אותו האומד שאדם רוצה לפחות משכרו ולא לטעון במשא או להתייגע במלאכה כך יתן להם:

ומצאו לחה. עדיין שרוי הפשתן במים ולא הביאו לו:

דאנא חייא מתרית לכון. מוותרית מלשון ויתור הוא שאני מוותר עמכם שעל פי הדין אינו חייב ליתן לכם כל השכר משלם:

בד"א שלא התחילו. סיפא דתוספתא היא וארישא קאי בד"א שאם חזרו אין להם זע"ז אלא תרעומות בזמן שלא התחילו כלומר בשכירי יום שלא קבלו עליהן עשיית המלאכה או קבלנים שקבלו עליהן כל המלאכה ועדיין לא התחילו:

אבל אם קבל ממנו וכו'. וכבר התחילו וקצר או ארג חציו והניח חציו וחזר בו שמין לו מה שעשה לפי חשבון התנאי שהיה ביניהם בשכירות כדמפרש ואזיל:

אם היה מה שעשה יפה ששה דינרין. כגון שנתייקרה שכירות המלאכה ואם היה בא לשכור פועל אחר לגמור החציו אינו מוצא בפחות מששה דינרין ונמצא נפסד בה"ב שני דינרין במה שעתיד להעשות אפ"ה הולכין אחר מה שעשה זה ונותן לו סלע כפי שכר החציו לפי התנאי:

או יגמור מלאכתו. בעד הסלע השני ויתן לו שנים ואע"פ שנתייקר השכירות הולכין אחר התנאי:

ואם סלע. אם אין שוה מה שעשה אלא סלע נותן לו סלע ואע"פ שבתחלה לא היה שוה השכירות כ"כ נותן לו כפי תנאו:

ר' דוסא. ס"ל דכל החוזר בו ידו על התחתונה לפיכך הולכין אחר מה שעתיד לעשות ויעכב הבה"ב בידו לפי חשבון כדי לשכור פועלים לגמור מלאכתו כפי התנאי:

אם היה מה שעתיד לעשות יפה ששה דינרים. צ"ל:

נותן לו שקל. שהוא שני דינרים וששה דינרים צריך הוא כדי לשכור פועלים לגמור מלאכתו:

או יגמור מלאכתו. ויטול שני סלעים:

ואם שקל. כגון דזל עבידתא ואינו שוה מה שעשה אלא שקל וכן הוא מה שעתיד להעשות ידו על התחתונה ונותן לו שקל:

במה דברים אמורים. שאינו מפסיד אלא לפי חשבון בדבר שאינו אבוד אם צריך להמתין עד שימצא פועלים לגמור מלאכתו אינו מפסיד הבה"ב דדבר שאינו אבוד הוא:

שוכר עליו ממקום אחר. על חשבון שלו שוכר פועלים אחרים:

ומטעו. או מטעו ואומר לו סלע וכו' ואעפ"כ אינו נותן לו אלא סלע:

נוטל מזה ונותן לזה. אשוכר עליו ממקום אחר קאי כדפרישית ובתוספתא תני הכי בהדיא הולך ושוכר ממקום אחר ובא ונוטל מזה ונותן לזה:

ובלבד עד כדי שכרו. לפי התנאי הוא ששוכר עליו ממקום אחר וכדמפרש ואזיל:

עד כדון ובלבד וכו'. כלומר דלא תימא עד כנגד כל השכר שפסק עמו ואע"פ שאין ביד הבה"ב כלום משכרו כ"כ כגון שלא עשה אלא מקצת מהמלאכה וישלם זה מביתו מה ששוכר עליו פועל אחר קמ"ל דלא היא אלא עד כדון ובלבד עד כדי שכר אותו היום שכבר עשה עמו וחייב לו בה"ב השכר או ובלבד עד כדי שכרו לשעה שלא עשה עמו אלא שעה מועטת וכלומר כפי מה שיש ביד הבה"ב משכרו שכבר עשה כנגד אותו השכר הוא דשוכר עליו אחר ויוסיף לו מה שחייב לזה כדי לגמור מלאכתו:

במה דברים. דשוכר עליהן בדבר האבד:

במקום שאינו מוצא לשכור פועלים. כפי תנאי השכר של הראשון:

שממשמשין ובאין. ורוצין להשכיר עצמן כפי שכר הראשון:

או שפרק ספינתו בלמן. וכן הדין אם השכיר לו ספינה לטעון סחורתו וחזר בו ופרקה והניח הסחורה על שפת הנהר וא"ל צא ושכור לך אחת מכל אלו הספינות המצוין שם בזה אין לו עליו אלא תרעומות דברים בעלמא שאין הבעה"ב מפסיד כלום:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה