פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ה
מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן מיירי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם:
בין התיבה. שהחנווני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתיבה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני:
שלחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשלחן שלפניו והבאין להחליף אף הן נותנין שם מעותיהן:
הרי אלו שלו. דאמרינן מן הבאין נפלו שהרי השלחן מפסיק בין השולחני להמעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו ולכסא שהשלחן מונח עליו:
לקח פירות מחבירו וכו'. וכגון שחבירו זה תגר הוא שלוקח תבואה זו או פירות הללו מאנשי' הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עצמו מן הקרקע שלו ודשן הוא שודאי המעות שלו הן חייב להחזיר:
ואם היו צרורין. הקשר או המנין שלהם הוי סימן:
אף השמלה היתה בכלל כל אילו. בכלל כל אבדת אחיך:
ולמה יצאת. שפרט הכתוב וכן תעשה לשמלתו:
מה שמלה מיוחדת. סתם שמלה יש בה סימן וכן יש לה בעלים תובעין אותה שהרי נעשית בידי אדם ולא באה מן ההפקר:
אף כל שיש לו סימנין ותובעין. למעוטי דידעינן ביה דמייאש ושמעיניה דאמר וי ליה לחסרון כיס:
גמ' כיני מתניתא על גבי כסא שלו. הא דקתני בין הכסא ולשלחני הוא דדייק דמשמע דוקא שנמצאו בין הכסא ולשלחני אבל נמצא ע"ג כסא שהשלחן מונח עליו הרי אלו שלו וכן אם נמצא ע"ג השלחן דאל"כ ליתני רבותא טפי על השלחן או על הכסא הרי אלו של שלחני:
ע"ג תיבה שלו. וכן דייקינן ברישא דדוקא בין התיבה ולחנוני הא ע"ג תיבה שלו:
בהדא כיתנא. היה מתעסק בפשתן להרויח:
ארפי מינך. עזוב סחורה זו ואנחנו נקנה לך חמור אחד ולא תצטרך להטריח עצמך כל כך הרבה:
מחד סירקאי. מישמעאל א' והיה תולה בו אבן טובה א' שמצאו בו:
מן כדון לית את צריך לעי תובן. מעכשיו לא תצטרך להטריח עצמך עוד:
וידע בה מרה. אם הבעל החמור יודע מזה והשיבו לא ואמר להם א"כ תלכו ותחזירו לו:
לא כן וכו' התיבון. שהשיבו לפני רבי והעלו דאפי' למ"ד גזל עכו"ם אסור אבידתו מותרת ומפני מה אתה מצוה להחזיר אבידתו:
מה אתון סברין. השיב להם וכי אתם חושבין שמעון בן שטח ברברין הוה שנעשה חטפן ואץ להעשיר הוא:
בעי הוה שמעון בן שטח משמע. לא כן אלא רוצה הוא שיתקדש שם שמים על ידו ולשמוע שיאמרו בריך אלההון דיהודאי וזה נוח לו יותר מכל שכר וריוח ממון שבעולם:
ויידא אמרה. ואיזה דבר הי' ומאיזו מעשה למד שמעון בן שטח כן:
דא. זה המעשה דמשתעי ר' חנינא:
רבנין סבייא. הזקנים לקחו כרי של חטים מאלו אנשי הצבא ומצאו בו צרור של דינרים והחזירו להן ושבחן ואמרו בריך אלההון דיהודאי שציוה להם להחזיר אבדה ובוטחים בו ומקיימים מצותיו:
אבא אושעיא איש טרייא. חסר כאן ובמדרש יש שאבא אושעיא זה כובס היה ובאה המלכה לרחוץ שם ואבדה תכשיטין וכלי זהב שלה ומצאם והחזירן לה:
אמרה אהין להן. הרי אלו שלכם שזכיתם בם:
לי אהן מהו חשוב עלי. אלו מה הם חשובים בעיני יש לי הרבה ויותר טובים ואמר לה אורייתא גזרת הכי דנחזיר אבדה:
אובדת מלכתא דילניא דידה. אבדה החפצים והתכשיטין שלה והוא מצאן:
יסב אכן ואכן. יקח סך כך וכך בעד החזרתו ואם יעכב עד לאחר ל' יום ירימו ראשו ממנו והוא שמע הכרוז ועשה במתכוין ועיכב עד לאחר ל' יום להראות לה שלא מחמת פחד הכרוז הוא מחזיר אלא מחמת יראה שמים:
מלכא קצייא. ממלכי הודו ובמ"ר פ' אמור לגביא מלכא קצייא לאחורי הרי החשך:
חמא ליה. הראה לו האי מלכא קציא דהב וכו' וא"ל אני לא באתי אלא לראות פרוכסין המנהג שלכם והדין והמשפט היאך אתם נוהגים לדון ובעוד שהיו עסוקים בדברים באו שנים לדין:
דזבן חדא חלקה. שקנה מאחד חלקת שדה אחת עם האשפה והחורבה בתוכה:
אהן דזבן. זה שקנה טען ואמר האשפה היא שקניתי אבל לא האוצר שבתוכה ושלך הוא וזה שמכרו טען הרי מכרתי לך הכל האשפה וכל מה שבתוכה ושלך הוא:
עד. בעוד שהן טוענין ועוסקין זה עם זה אמר להן המלך לאחד יש לך בן זכר ולהאחר יש לך בת והשיבו הן וא"ל א"כ תשיאו אותם זה לזה וישאר האוצר בין שניכם והאבנים שלכם:
שרי. התחיל אלכסנדרוס לצחק וא"ל מפני אתה מצחק וכי לא יפה דנתי ואם הי' המשפט הזה ביניכם היאך הייתם דנים לזה והשיבו אנחנו היו הורגים לשניהם והאוצר לבית המלך:
א"ל כל כך אתם אוהבים זהב וכסף וצוה לעשות לו סעודה ולהכין ככרות זהב ושל כסף ובשר של זהב ותרנגולין זהב וא"ל אלכסנדרוס וכי זהב אני אוכל וא"ל תיפח רוחיה אם אין אתם אוכלים זהב ומפני מה אתם מרדפין אחריו ואוהבים אותו כל כך ושאל לו דנחא עליכון שמשא אם השמש זורחת עליכם במדינתכם ואם הגשם יורד עליכם וא"ל הן וא"ל אפשר זה הוא בזכות בהמה דקה אשר היא מצויה ביניכם ואין אתם חיים בזכותכם לפי המנהג והמשפט אשר ביניכם אלא בזכות בהמה אתם נושעים וכדכתיב: