פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
מתני' שנים אוחזין בטלית. דוקא אוחזין דשניהם מוחזקין בה ואין לזה שום כח בה יותר מזה שאלו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן ליטול בשבועה ומסקינן דמתני' מיירי כגון שהיו אוחזין בחוטין שבשפת הטלית אבל אם היו אדוקין בטלית עצמו זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה ובשבועה:
זה אומר כולה שלי. סיפא מיירי במקח וממכר זה אומר אני קניתיה ולי מכרה המוכר ולא לך ומיירי שהמוכר נטל מעות משניהם מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע מהי מדעתו ומהי בעל כרחו שאין כאן עדות כלל והילכך חולקין ובשבועה ובדין הוא שמאחר ששניהם תופסין ועומדין בשוה שיחלוקו בלא שבועה אלא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא תיקנו חכמים שבועה זו:
זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה. ואינו נשבע שכולה שלו כדקטעין מעיקרא דהא לא יהבינן לי' כולה וחציה שלו ג"כ אינו נשבע דא"כ הוה מכחיש לדיבוריה דאמר כולה שלי והלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה דמשמע הכי כולה שלי כדאמרי מעיקרא ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי שבועה שאין לי בה פחות מחציה:
וזה אומר חציה שלי. מודה הוא שהחצי של חבירו הוא ואין דנין אלא על חציה והלכך זה האומר כולה שלי וכו' ונשבעין שניהן שאין לכל אחד בו פחות מחצי הדבר שטוענין עליו ונוטל כל אחד חציו:
גמ' תני. בתוספתא דשבועות פ"ה ושם הגירסא דלא כר"ח דהכי והכי תני התם היה טוענו מנה במעמד ב"ד וכפר בו ובאו שנים והעידוהו שהוא חייב לו נ' זוז הרי זה משלם ופטור מן השבועה ואם היה עד א' מעידו הרי זה נשבע על הכל:
וישבע על השאר. כדין מודה במקצת הטענה:
אין הודיית עדים כהודיית פיו. חשובה דנימא שישבע על השאר אלא משלם החמשים זוז שהעידו ופטור מן השבועה וגרסינן לה להאי סוגיא בהאי תלמודא ריש פ"ב דכתובות:
משנים אוחזין בטלית דר"ח רובה. ממתני' למד ר' חייא רבה לומר כן ואיידי דנקט התם האי לישנא נקט לה נמי הכא כן:
מכיון שתפוס בחציה אלא כמי שהביא עדים שחצייה שלו. כלומר הא חזינן במתני' דכל אחד תופס בחצייה ומכיון שתפוס בחצייה הא לא הוי אלא כמי שהביא עדים שהחצי שלו דאנן סהדי דמאי דתפיס כל חד דידיה הוא והלה אומר כולה שלי וכופר בכל הוא וכן חבירו:
ותימר דנישבע ונוטל. ואת אומר שכל אחד נשבע שאין לו בה פחות מחציה ונוטל ואנו מעידין שיש לו בה החצי ומחייבין לכל אחד שבועה על השאר והיינו החצי שכל אחד מעכב לעצמו אלמא דהעדאת עדים במקצת מחייבו שבועה כהודאת פיו:
אוף הדא. דינא דברייתא דמייא לה לדינא דמתני':
סליקו הן דרב ביניי. שנו והעלו הא דהקשה רב לר' חייא על דינא דמתני' בין הדברים של ר' חייא ור' יוחנן דהשיב לו לקמן בענין הדין שלו במה שלמד ממתני' ורבה בר ממל ור"ע הכניסו דברי הרב ותשובתו באמצע הדברים וכלומר דרב היה רוצה לידע טעם ופירוש השבועה דמתני' ואם דלא שייכה להא דר' חייא דבלאו הכי בעי לפרושי מתני':
א"ל. רב לר' חייא אין מוסרין שבועה לחשוד. בתמיה וכי מוסרין שבועה לחשוד והרי זה חשוד הוא שכפר בכל:
אפי' לשון שבועה וכו'. כלומר פשיטא הוא ולדידי נמי ס"ל דאפי' לשון שבועה אין מוסרין לו למי שהוא חשוד על השבועה אבל הכא לא חשיד על השבועה אלא חשוד אממונא וחשיד אממונא לא חשיד על השבועה:
כיצד נשבע. במתני' שהרי זה טוען כולה שלי והשבועה היא שאין לו בה פחות מחציה ואם כך היא השבועה ותו לא א"כ אפי' אין לו בה כלום יכול הוא לישבע כן שהרי הוא אומר שאין לו בה פחות מחציה ואם אין לו בה כלום הרי שאין לו בה לא פחות מחציה ולא כלום וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן:
רב הונא אמר. ה"ק צריך שישבע שיש לי בה. ואין לי בה פחות משוה פרוטה וכלומ' דהשבועה היא שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה דהשתא אחר שאמר שבועה שיש לי בה א"כ עכ"פ אין לו בה פחות משוה פרוטה דהא יש לי בה אמר ועכשיו כשמסיים דבריו ואמר ואין לי בה פחות מחציה סומכין על שבועתו דאם לא היה לו החצייה הרי נשבע לשקר הוא במה שאמר אין לי בה פחות מחצייה דהא עכ"פ שוה פרוטה יש לו בה והרי היא פחות מחציה אלא ודאי דיש לו באמת החציה:
אמר ר' יוחנן. השתא מסיק לדברי ר' יוחנן במה שהשיב לר' חייא על מה שרצה ללמוד דיניה ממתני' והפסיק בדברי רב ובפי' השבוע' ביניהם וכדלעיל:
אם מזו. אתה למד דבריך יש להשיב עליהם דשאני מתני' דשבועת תקנה היא וע"כ לומר כן שהרי לדבריך דאתה מדמה דין זה לעדים שהעידו דאנן סהדי א"כ כי היכי דאנן סהדי להאי במאי דתפיס ה"נ אנן סהדי להאי ושבועה זו למה ויחלוקו בלא שבועה אלא ודאי טעמא אחרינא איכא הכא ושבועה זו תקנת חכמים הוא כדי שלא יהא כל א' תוקף טליתו של חבירו ויאמר שלי הוא הלכך רמו רבנן שבועה עליה ואין ראיה ממתני' לדבריך:
תני. בתוספתא דמכילתין פ"א:
זה אומר שלי. המלוה אומר שלי הוא ואבד ממני ומצאתיו:
יתקיים השטר בחותמיו. ר' סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה המלוה יש לו חלק בשטר ויחלוקו בסך השטר ואי לא לא פליג המלוה:
ר"ג אומר יחלוקו. ובתוספתא הגי' ר"ש ב"ג וכן הוא בהאי תלמודא בפ"ק דגיטין הל' א' וס"ל דא"צ לקיימו ובין כך ובין כך יחלוקו:
הכל הולך אחר התפוס בעדים. שאם אחד מהן תופס במקום העדים והשני בשאר המקום שבשטר הכל הולך אחר זה שתופס במקום העדים שהוא עיקר השטר:
אין שמעתונה. אם שמעת אתה לחלק כן אתיית כר"ש ב"ג וכלומר דאליבא דר"ש איכא למימר הכי אבל לר' הכל הולך אחר קיום השטר:
זה אומר חציה שלי. אדינא דמתני' קאי ובתוספתא ריש פ"ק גריס הכי זה אומר כולה שלי וזה אומר שליש שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות מחמשה חלקים והאומר שליש ישבע שאין לו בה פחות משתות כללו של דבר אינו נשבע אלא על חצי טוענו בלבד. וה"נ בחציה שלי הכי מיתפרשא זה אומר חציה שלי וכו'. כלומר כמו דאמרינן בדינא דמתני' דאם השני טוען חציה שלי נשבע על חצי טענתו ועל חצי שהודה לזה שאין לו בה פחות מרביע והכי נמי אם השני טען ואמר שליש שלי ישבע על חצי ממה שהודה לזה שטען כולה שלי ושבועתו שאין לו בה פחות משתות והוא חצי טוענו: