פני משה על תלמוד ירושלמי בבא בתרא· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה ח
מתני' את האבנים שהן לצורכה. לעשות גדר וסדורות לזה או שמונחין על העמרים:
ואת הקנים שבכרם. קנים החלקין המונחין תחת הגפנים כדי להעמיד את הכרם:
ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע. ואע"פ שהגיע להקצר:
ואת מחיצת הקנים. קנים הרבה גדלים בקלח אחד כשהיא פחותה מבית רובע אז היא בטלה לגבי השדה:
ואת השמירה. סוכת השומרים שאינה טוחה בטיט:
ואת החרוב שאינו מורכב. שהוא בבחרותו עדיין ובטל לגבי השדה אבל כשמזקין ומתגבר מרכיבין אותו ויש לו שם בפני עצמו ולא בטיל לגבי שדה:
ואת בתולת השקמה. בבחרותה קודם שחתכו ענפיה דכשמזקין קוצצין הענפין כדי שיגדלו הרבה במקומן וקרוי סדן השקמה:
אבל לא מכר וכו'. שכל אלו חשובין בפני עצמן הן:
שהיא תלושה מן הקרקע. אע"פ שעדיין צריכה לשדה לשוטחה וליבשה:
לא את הבור. כשמכר לו השדה לא מכר לו לכל אלו ואפי' אמר לו וכל מה שבתוכה:
וצריך. המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לבא לבור ולגת ולשובך דמוכר בעין יפה מוכר וכדתנן לעיל:
במה דברים אמורים במוכר. מפני שהיה לו ללוקח לפרש ולא פי' ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה:
אבל בנותן מתנה. שהמקבל מתבייש לומר לנותן פרש לי מה שאתה נותן לי אמרינן בעין יפה הוא נתן את הכל וכל הני דאמרן לעיל דאינן בכלל השדה במכר אבל במתנה הן בכלל דבעין יפה יותר מדאי הוא נותן וכן אין המקבל מתנה צריך ליקח ממנו דרך:
זכו בשדה זכו בכולן. בכל הני דלעיל ואפי' בור וגת ושובך שבשדה מפני שכל אחד זוכה בשלו ומסתלק מחבירו מכל וכל:
החזיק בכולן. ואע"ג דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה הוו כשתי שדות ואין מצר ביניהן דאם החזיק אחת מהן קנה חבירתה:
הקדיש את כולן. דמקדיש בעין יפה היא דמקדיש:
לא הקדיש אלא החרוב. דסבירא ליה דדעת מקדיש כדעת מוכר וכל דגבי מכר לא מכר גבי הקדש נמי לא הקדיש ואי איכא לחלק בחרוב המורכב וסדן השקמה הוא דאיכא לחלק דאף על גב דבמכר לא מכר בהקדש קדשי וטעמא הואיל ומשדה הקדש ינקי ולדבריהם דרבנן קאמר ואין הלכה כרבי שמעון:
גמ' במחולקין לגפנים. לפרש קנים בכרם קאמרי וכדפרישית במתני':
היו שם חליות. של קנים מחולקות לברות אותן ולברר מהן א"נ לכרות ולהעמיד את הגפנים מהו אם כלן הוו כמו שהן לצורכה:
מחולקות לכתלים. לצורך הכותל ובמוכר את הבית קאי ואגב הני בעיי נקט נמי להא הכא:
מלבנין מחולקות. כדי לעשות מהן סביב החלונות אם הם בכלל המכר:
אינה מכורה. דכשדה חשובה בפני עצמה היא:
הקונה סדן שקמה בתוך של חבירו. וכגון שקנה עוד שני אילנות עמה ובהא פליגי דרב ישמעאל ברב יוסי ס"ל דסדן של שקמה הוי כאילן וקנה קרקע כדין הקונה ג' אילנות בתוך של חבירו דיש לו קרקע ורבנן ס"ל דלא חשיב כאילן אחר שהרי המקדיש שדה הקדיש גם הסדן שקמה אלמא בכלל שדה הוא ובמוכר שדה טעמא דלא קנה סדן שקמה משום דמוכר בעין רעה הוא מוכר:
ושייר לו סדן שקמה לעצמו. בתוך שני אילנות אם נימא דלר' ישמעאל דאית ליה כאילן הוא וא"כ קנה קרקע כלומר דשייר לו קרקע ולרבנן לא שייר לו קרקע או דילמא בהא לא פליגי רבנן עליה דמכיון דלעצמו שייר אמרינן בעין יפה הוא דשייר ולכ"ע יש לו קרקע:
וזית שבמקום פלוני. מהו מי אמרינן דלאו דוקא זית שבמקום פלוני בלבד הוא דמכר לו אלא כל זיתים שיש שם מכורין שהרי מכר לו כל האילן והא דפרט לו זית פלוני משום חשיבותו הוא דפרט לו או דילמא אמרינן מכיון דפרט לו גלי אדעתיה דלא מכר לו הזיתים בכלל כל האילן ולא מכר לו מן הזיתים אלא הזית שבמקום פלוני בלבד:
ר' יודן ברבי ישמעאל שאל. אהא דקתני במתני' דמכר לו מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע וא"כ אי נימא דאם קנה שלשה כתי קנים ואינן בית רובע דקנה ואפי' היה בהן ארז עבה וגדולה כארז גדול שבארץ ישראל. ושלשה כתי קנים דנקט לאו דוקא הוא אלא כלומר שקנה כמה כתי קנים מי נימא דאפילו ארז הגדול שבתוכן הוא בכלל:
להיות נותן בעין יפה. ויותר מהמוכר:
שכן דרך הלקוחות להיות מדקדקין. בדבר ולפרש להמוכר זה וזה תמכור לי ומדלא דקדק ופירש מפסיד מה שאין כן במקבלי מתנה שהן מתביישין לפרש והיינו טעמא דמחלק במתני' בין המוכר להנותן:
ומה ביניהון. בין הני טעמי הקדש איכא בינייהו ופירכא הוא דפריך הש"ס לאידך דבשלמא למ"ד משום דנותן בעין יפה נותן יותר מהמוכר ולא משום דאיכא טעמא אחרינא במוכר שפיר הוא דתנינן במתני' גם במקדיש דינו כנותן דאף המקדיש בעין יפה הוא מקדיש אלא למ"ד טעמא במוכר הוא שכן דרך הלוקחין להיות מדקדקין אבל לא במקבלי מתנה א"כ מה אמר במקדיש מ"ט דהמקדיש את השדה סתם הקדיש את כולן הא לא שייך למימר טעמא דמקדיש כמו במקבלי מתנה דאין דרך הגיזבר של הקדש להתבייש ולשאול אותו מה אתה מקדיש ומה בכלל הקדש שלך:
נישמעינה מהדא. חסר כאן ומצאתי הגי' בחידושי הרמב"ן ז"ל וה"ג ר' לעזר שאל על כל התורה הושבה או על הראשונה הושבה נישמעינה וכו'. ופי' דעל במה דברים אמורים דמתני' קאי דמחלק בין מוכר לנותן ובעי ר"א דאם על כל התורה ששנו במתני' הוא חוזר בין על כל הני דחשיב ברישא דלא מכר לו את מחיצת הקנים וכו' ובין על הדרך דבמוכר פליגי חכמים וסברי דמכר לו אלו צריך ליקח לו דרך אבל בנותן מתנה מודו דאינו צריך ליקח לו דרך או דילמא על הראשונה בלבד הושבה האי במה דברים אמורים על הא דחשיב ברישא ולא על הדרך:
נישמעינה מן הדא. דתניא האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה אלמא בעין רעה הן חולקין והרי במתני' שנו גם אחין בהדי נותן מתנה וש"מ דלא קאי על דרך אלא בדיני דרישא בלחוד הוא דשאני לן בין מכר לבין מתנה דנותן מתנה נותן את כולן וכן באחין זכו בשדה זכו בכולן אבל לא בדין הדרך ובזה שוין הן לדין דמכר:
ואית דבעי מימר. דכן אמר רבי לעזר גופיה דבתר דבעי הדר פשטה דהא קתני במתני' האחין שחלקו וכו' וכן המחזיק בנכסי הגר קנה בשדה קנה בכולן והא ודאי אם החזיק בנכסי הגר בשדה זו אין לו דרך על שדה אחרת ושמע מינה דלא קאי האי במה דברים אמורים על דין הדרך כלל:
מפני שיונקין משל הקדש. היינו טעמא דרבי שמעון דחרוב ושקמה הקדיש מפני שהן יונקין משדה הקדש והכי תני לה בתוספתא סוף פ"ג האי טעמא:
מפני ששייר לו דרך אם לא. בעיא היא מי נימא דסבירא ליה לר' שמעון דמקדיש בעין רעה מקדיש ומשוה לי' לגמרי כמוכר ושייר לו דרך לעצמו כ"א דוקא החרוב והשקמה לבדן הוא דהקדיש כדמפרש טעמא בברייתא מפני שהן יונקין משל הקדש או אם לא דלא אמרינן לר' שמעון דשייר לו דרך וכי סבירא ליה דחרוב ושקמה הקדיש את הכל הקדיש והיינו דלא שייר לו דרך:
שייר לו דרך. בתמיה הוא כלומר דמתמה הש"ס דמאי מספקא לך אם נימא דלרבי שמעון שייר לו הדרך א"כ אף הן אין יונקין משל הקדש אלא מדנפשיה קא ינקי אלא ודאי ס"ל לר"ש דגם הדרך לא שייר ליה ושייכא שפיר טעמא דיונקין משדה הקדש:
הדרן עלך פרק המוכר את הבית