פני משה על תלמוד ירושלמי בבא בתרא· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ג
מתני' שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין חזקה שאם החזיק באחת מאלו הארצות והיה בעל הקרקע באחרת אין חזקתו חזקה לפי שאין שיירות מצויות מזו לזו ואע"פ שאינן שעת חירום ומלחמה סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ואם היה בעל הקרקע מוחה לא היה מי שיודיע לזה המחזיק לפיכך היה ראוי לזה המחזיק ליזהר בשטרו וכיון שלא נזהר הפסיד:
עד שיהא עמו במדינה. אחת שיהיו שניהם ביהודה או שניהם בעבר הירדן ואע"פ שזה בעיר אחת וזה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות היה לו למחות וכיון דלא מיחה הפסיד:
אמר ר' יהודה טעמי' דר' יהודה דקסבר דטעמא דחזקה לאו משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה טפי לא מזדהר אלא דס"ל דטעמא הוי משום דלא שבק אינש דאכלי ארעא דידיה אפי' שעה אחת ושתיק והאי דנתנו שיעור שלשה שנים כדי שאם היה באספמיא שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל ויחזיק שנה וכו' אבל אם היה עמו בעיר הוי חזקה לאלתר ובשלש ארצות הללו שאין שיירות מצויות בתלת שנין מיהת הוי חזקה ואין הלכה כרבי יהודה:
גמ' בשעת חירום שנו. הא דקתני עד שיהא עמו במדינה אחת דוקא בשעת חירום ומלחמה שאין השיירות מצויות אבל שלא בשעת חירום אין צריך שיהא במדינה אחת עמו דמחאה שלא בפניו הוי מחאה ואיבעי ליה להאי למימחי דחברא חברא אית ליה והא דקתני יהודה וגליל משום דאין השיירות מצויות מזו לזו וכשעת חירום דמי כדפרישית במתני':
אין חזקה לבורח. אין מחזיקין בנכסי בורח שלא היה יכול למחות דמתיירא פן יודע מקומו שנחבא שם:
ולא מארץ לארץ. וכגון שאין השיירות מצויות מארץ זו לאחרת כדאמר רב לעיל:
יש חזקה לבורח. דעכ"פ היה לו למחות בפני שנים ואע"פ שלא יגידו לזה או שלא יוכלו לבא לשם דקסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה:
קרייא. המקרא הזה מסייע למה דאמר שמואל דמחזיקין בנכסי בורח:
ויתן לה המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה וגו'. גבי שונמית כתיב במלכים והנה האשה אשר החיה את בנה צועקת אל המלך על ביתה ועל שדה וגו' ובארץ פלשתים היתה שבע שנים שברחה מפני הרעב כדכתי' התם ומדהוצרך המלך לצות להשיב את כל אשר לה ש"מ דמחזיקין בנכסי בורח ולא היתה יכולת בידה להוציא מיד המחזיקין בדין ועל כן צעקה אל המלך וצוה להוציא מידם:
שתי אבטוניות. שתי אפרכיות כמו אלו המקומות שלומי ונבירו שהן סמוכות זו לזו והירדן מפסיק ביניהם ואינם מצוין לבא מזו לזו:
עיקר החזקה הכנסת פירות. צריך שיעידו שהיו רואין אותו מכניס פירותיו לביתו דעיקר החזקה שיהא נהנה מהשדה שמחזיק בה. וגרסינן להא בפ' מצות חליצה הלכה א' ואגב מייתי להא דלקמן:
לא מודה רב במנכש ומעדר. קס"ד דרב סבירא ליה בהכנסת פירות לחוד סגי ופריך וכי לא מודה רב שצריך שיראוהו עושה מלאכה ומתעסק בעבודת הקרקע באלו השנים שהחזיק בה:
מהו דאמר רב וכו'. הא דאמר רב עיקר החזקה הכנסת פירות הכי קאמר אפי' אם ראו אותו מתעסק בעבודת הקרקע אינה חזקה עד שיראו ג"כ שהכניס פירות דתרוייהו בעינן:
עיקר חליצה התרת רצועות. קס"ד דחליצה היא דמעכבת קאמר ותו לא ופריך והא רב קאמר בשם חכמים עד שתחלוץ ותרוק:
מודה רב וכו'. והתם הנסחא מתישבת ביותר. אף על גב דאמר רב עד שתחלוץ ותרוק מודה רב עיקר חליצה התרת הרצועות וכלומר ודאי תרתי בעינן אלא דבחליצה קאמר דעיקר חליצה התרת הרצועות הוא ולא בעי עד שתשמט היא המנעל מעל רגלו:
ערר. העירעור מה שהמערער מוחה בהמחזיק מהו שיהא צריך למחות בפני ב"ד דוקא:
אין צריך ב"ד. אלא אם מחה בפני שנים הויא מחאה:
אפילו ערער עמו בפני פועלין. שלו ערער הוא וכלומר דאף דהפועלין שלו לא יגידו לו אפ"ה הויא מחאה דחברא חברא אית ליה:
וצריך לעוררו על כל שלש שנים. בעיא היא אם זה היה בידו השדה שנים הרבה אם צריך למחות בידו בכל שלש שנים או במיחה בשלשה שנים הראשונים שוב אין צריך למחות וקאמר הש"ס דמהאי עובדא פשטי' לה דאין צריך:
הוה ליה עובדא. שהחזיק א' בשלו ומיחה בראשונה ושוב לא מיחה והיו הב"ד שלו ר' חלקיה וכו' ואמר כן אמר אבא רב שאין צריך למחות ולחזור ולמחות:
ותני. תוספתא פ"ב כן:
אתה מכרתה לי. הכי גרסינן בתוספתא וערער עליו שלש שנים הראשונות ובאחרונה אמר לו אתה מכרתה לי ואתה נתת לי במתנה אם מחמת טענה הראשונה אינה חזקה שכל חזקה וכו' כלומר באחרונה אחר שערער זה בתחלה והשיב לו שלא אמר לי דבר מעולם או כה"ג טענה דלאו כלום היא ואע"פ שבאחרונה השיב לו אתה מכרת לי ולא השיב כבתחילה אע"פ כן לא הויא חזקה דמחמת טענה ראשונה היא ואותה טענה לא היה טענה והכי מסיים לה בתוספתא שכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה. והכא הגי' משובשת במקצת. וש"מ מיהת דמכיון שערער בראשונה וזה לא היה לו טענה שוב אין יכול לומר באחרונה אתה מכרת לי ואף על פי שבג' אחרונות לא מיחה בו:
אם בזו. אם אנחנו נוהגין כזאת ואין חוקרין יותר בדין אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום שלא לשאול מהם בספק זה ולהגזים הדבר אמר כן. ודוגמתו בריש איזה נשך: