פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה
סימן ג
נשאלתי באשה אחת שניסת פה עירנו לאיש אחד מעיר אחרת ועזבה האשה משפחתה ועירנו והלכה עם בעלה להעיר שדר שם בעלה והיתה שם כמה שנים אח"כ שבה לעירנו אל בית אבי' ואמרה שנתגרשה מבעלה בגט כד"ת ועפ"י דיבורה הוחזקה לגרושה בעירנו ונזדמן לה איש שנתרצה לישאנה ובאו לפני המורה שיסדר להם קידושין ונשואין ושאל אותה המורה על המעב"ד מהגירושין שלה והשיבה שנאבד והאמין לה המורה וסידר לה הקידושין והנשואין וכשהגיע הדבר לפני שאלתי את המורה איך האמין לה על מה שאמרה שנתגרשה ושאבדה המעב"ד והלא היא ניסת פה עירנו והוחזקה לא"א ואפשר שעוד בנקל למצוא עדים שראו הנשואין שלה מבעלה שאומרת שנתגרשה מאתו ואשה המוחזקת לא"א או שיש עדים שהיתה א"א א"נ לומר שנתגרשה ולא ידע מה להשיב לי רק אחר החיפוש מצא בהבאה"ט אה"ע סי' קנ"ב ס"ק ב' ובפ"ת שם ס"ק י"ד שמביאים בשם הרדב"ז דכל שכבר הוחזקה בפי ההמון לגרושה שוב אינה צריכה להביא עדים שנתגרשה ומותרת להנשא וע"ז תמך יסודו:
אכן באמת לדעתי דברי הרדב"ז הללו מרפסן איגרי וחלילה לסמוך עליהם ומהש"ס והפוסקים מוכח שלא כדבריו וכאשר אבאר ומחמת שהשו"ת הרדב"ז אינו שכיח כ"כ ואני רוצה לדחות כל ראיותיו לכן הוכרחתי להעתיק את כל התשובה הזאת של הרדב"ז ולבאר איך שכל ראיותיו יש לדחות ואיך שמוכח מהש"ס ופוסקים שלא כדברי הרדב"ז הללו וז"ל הרדב"ז חלק ד' סי' רמ"ה מעשה באשה עשירה יצתה משאלוניק בחזקת גרושה ובאת לרודיש והיהודים הבאים בחברותי' שידעו בגירושי' החזיקו אותה בגרושה והם בעצמם היו משתדלים לבקש לה מנוח אשר יוטב לה ועמדה בחזקה זו חמש או שש שנים בלי ערער וכמה פעמים קפצו עלי' ב"א בתוך זמן זה ולא היה שה פוצה פה כי כולם היו מחזיקים אותה בחזקת גרושה ובחזקה זו נתקדשה וכשהגיע זמן הנשואין עמדו קצת משכילים ושאלו על גיטה ואין בידה כי נאבד ובקשו עדי גירושין ולא נמצא זולת ע"א המעיד על גירושי' ועדים ששמעו מפי אחרים שהלכו להם למדה"י וגמרו אומר שאשה זו אסורה להנשא עד שיבאו עדים על גירושי' כיון שיש עדים לפנינו שהיתה נשואה ומקצת התירוה להנשא ונישאת וכת האוסרים גזרו עליו בגזרת נחש שיפרוש ממנה ולא יתייחד עמה עד שיורו המורים כדת מה לעשות ונפל מחלוקת גדולה בין שתי הקהלות יצ"ו על דבר זה ומנהיגי הקהל ופרנסים שאלו את פי גם שתי הכתות הורצו לפני קונדרסי העצומותיהם וראיותיהם. תשובה אשה זו מותרת להנשא לכתחלה כ"ש אחר שנשאת וכל המפרישין אותה מבעלה כאילו ממעטים את הדמות אפילו שאין בידה לא גט ולא עדים דגרסינן פ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתי' ומייתי לה מקראי וכתב עלה רש"י ז"ל במקומות הרבה סמכו על החזקות לאסור ולהתיר וכתבו התוס' עלה וא"ל דשאני הכא דאזלינן להחמיר דמדאורייתא אין לחלק למדנו דסומכין על החזקות בין להקל בין להחמיר כיון דחזקה מקראי מייתי לה כדאיתא התם ובשלהי קידושין גרסינן אמר ר"י מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות ומייתי התם עובדא איש ואשה תינוק ותינוקת וכו' ותו באשה שבאה לירושלים ותינוק מורכב על כתיפה וכו' ומעתה אשה שהוחזקה במקודשת אעפ"י שאין שם עדי קידושין ובא עלי' אחר נהרגין וכ"ש וק"ו אם הוחזקה במגורשת שתהי' מותרת להנשא דהא דיני נפשית חמירי טובא מאיסורי עריות ול"ל דשאני נ"ד דאיכא סהדי דמרעי להחזקה דהא לא מסהדי אלא שהיתה נשואה ואפשר שנתגרשה ואינם מכחישים החזקה וז"ב מאוד וא"ת בשלמא היכא דאיכא מעשה דמוכח על החזקה כהנך עובדי דאיש ואשה תינוק ותינוקת או באשה שבאת לירושלים בכולהו איכא מעשה דמוכח על החזקה אבל בנ"ד ליכא שום מעשה המוכיח על החזקה הא לא קשיא כלל דבחזקה לחודה בלא מעשה הורגין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מא"ב וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פי' עד שיהי' שם עדים או שתוחזק ע"כ והכא ליכא מעשה המוכיח חדא דלישנא דקאמר האשה שאמרה מקודשת אני משמע שאין המקדש לפנינו ותו דתנן בפרק האומר קדשתי וא"י למי וכו' ותניא עלה בגמרא נתקדשתי וא"י למי וכו' ואיבעיא לן בגמ' עלה דמתניתין מהו לסקול על ידו רב אמר א"ס ורב אסי אמר סוקלין רב אמר וכו' אמר ר"א ומודינא באומרת נתקדשתי שא"ס וזהו דינו של הרב ז"ל ועלה דמתני' וברייתא שיילי' וברייתא קתני נתקדשתי וא"י למי א"כ מ"ש וכן האשה ושאמרה נתקדשתי הוה פי' וא"י למי כמתני' וברייתא ועלה כתב הרב ז"ל עד שיהי' שם עדים או שתוחזק וכיון שא"י למי נתקדשה אין כאן הוכחה כלל ואפ"ה נהרגת ע"י חזקה ומכאן מודעא רבא למ"ש הרר"י קולין בשורש פ"ז כמו שאני עתיד לבאר בעז"ה ותו דבאירוסין ליכא מעשה המוכיח על החזקה דלאו ביהודא קיימי' שהיו מתייחדים עם ארוסותיהם ואפילו את"ל דלעולם בעינן עם החזקה מעשה דמוכח בנ"ד איכא מעשה דמוכח טפי מהנך עובדי דאשה גדולה ועשירה כזו איך יצתה מתחת בעלה ללכת לעיר אחרת ועמדה זמן גדול כזה חוץ מבעלה ואין דורש ואין מבקש לה והרי בעלה בחיים חייתו לא ישאל עלי' ועל הממון הגדול שיש בידה יותר משני אלפים פרחים זהב ואין המקום רחוק בין שאלוניקי מקום מושב בעלה ובין רודים וא"ת שהוא אינו מרגיש או שיצא' בע"כ והרי שאלוניקי עיר ואם בישראל ובה חכמים גדולים ופרנסים לכל קהל וקהל איך הניחוה לצאת ואיך לא הודיעו הדבר לקהל רודים יצ"ו אשה מרדה בבעלה ולקחה כל אשר לו והיא מתגוררת ביניכם וכיון שלא היה דבר מכ"ז אמתלאה גדולה ומעשה המוכיח יש לקיים החזקה שיצתה מגורשת ופטורה מבעלה והורש' ללכת לכל אשר תחפוץ ואפי' לדעת מהרר"י קולין ז"ל דבעי מעשה המוכיח עם החזקה מודה דלענין מלקות או לענין איסורא בחזקה לחודה בלא מעשה דמוכח סגי אבל לענין מיתה דחמירא בעי מעשה דמוכח עם החזקה ומוכח לה ז"ל מהאי דר"י דקאמר מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות מדפלגינהו בתרתי ותו כיון דשורפין על החזקות כ"ש שמלקין אלא להכי פלגינהו לאשמעינין דלמלקות לא בעי מעשה דמוכח וכתב ז"ל דליכא לתרוצי כדמתרץ רשב"ם ז"ל ההיא דחזקת הבתים א"ר אר"נ מחאה בפני שנים וכו' דרבא חדא חדא שמעינהו מרב נחמן וגרסינהו אבל הכא ר"י משמי' דנפשי' אמרן ולא שייך לתרוצי הכי אלא ודאי להכי פלגינהו משום דלא שוו בדינייהו כדאמרן ע"כ תורף דבריו ואע"ג דאין מושיבין את הארי לאחר מותו מ"מ הניחי לי וכו' וקל להבין חדא דמלקות פלגא דמיתה היא ומ"ל קטלא כולי' ומ"ל קטלא פלגא ואי למיתה בעינן מעשה דמוכח למלקות נמי נבעי ותו דבכל הספרים גרסינן אמר רב אבא אמר ר"י והוה כאידך דחזה"ב וא"כ איכא לתרוצי חדא חדא שמעינהו אפילו לפי דרכו של הרב ז"ל אבל ההקדמה שעשה הוא ז"ל איני מודה בה דהא בכולי גמרא אפילו היכא דאמרוהו משמי' דנפשי' אמרו חדא חדא שמעינהו וגרסינהו ושמעינהו לאו דוקא אלא מעיקרא לא נתן אל דעתו אלא לחדא וגרים לה ולמדה לתלמידיו ושוב נתן לבו לאידך וגריס לי' סמיך לאידך כלישנא דאידך וה"נ ר"י שמע לי' עובדא דמלקות וגריס עלה מלקין על החזקות והדר שמע עובדא דמיתה שורפין וסוקלין על החזקות תדע דהרמב"ם עריב ותני להו בפ"א מא"ב משמע דאין חילוק ביניהם וכ"ת דבתרוייהו בעי הרב מעשה דמוכח על החזקה ליתא שהרי כתב הוא ז"ל וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת ע"פ עד שיהי' שם עדים או שתוחזק והתם ליכא מעשה דמוכח כדאוכחנא לעיל ומההיא דפ"ק דחולין דכתיבנא לעיל איכא לא כיחי נמי דאין חילוק כלל דכיון דסמכינן על החזקות בין להקל בין להחמיר כדכתב רש"י ז"ל ובדאורייתא אין לחלק כדכתבו התוס' א"כ מנין לנו לחלק בין מלקות למיתה ואם באנו לחלק בין חזקה לחזקה איפכא מסתברא לי דחזקה דלית בה מעשה דמוכח עדיפא מחזקה דאית בה מעשה דמוכח דההיא דאיש ואשה תינוק ותינוקת וההוא דאשה שבאת לירושלים ובנה מורכב על כתיפה איכא למימר שלא היו בניהם אלא מפני שראו איתם כרוכים אחריהם החזיקו אותם שהם בניהם וחזקה דנ"ד כיון שהיתה א"א בתחילה אלולי דודאי ק"ל דנתגרשה לא היו מחזיקים איתה בפנוי' ומעתה לפי סברא זו בנ"ד כ"ש הוא מההיא דאיש ואשה כו' אבל קושטא דמילתא דאין חילוק בין חזקה לחזקה וכמו שהוכחתי למעלה וכל מה שכתבתי הוא להתלמד אבל למעשה לנ"ד יש בו מעשה דמוכח וכדכתיבנא ואפילו לדעת הרר"י קולין ז"ל ואפילו אם תרצה לחלוק ולומר שאין זה מעשה דמוכח מודה הוא דלענין איסורא או לענין מלקות בחזקה לחודה סגי אע"ג דליכא מעשה דמוכח תדע דחזקה מילתא רבא היא דהא ק"ל דרובא דאורייתא ואפ"ה ס"ל לר"י דחזקה עדיפא מרובא דגרסי' פרק כל היד אי לימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדי' דלא שרפינין תרומה והאר"י חדא זימנא וכתב עלה רש"י ז"ל דאיכא חזקה בהדה כלומר כנגדו דמרע לי' חזקה לרובא וקאתי מנינא למעוטי דלא אזלינן בתר האי רובא לשווייא מילתא כודאי ולא שרפינין עלה תרומה והא אר"י חדא זימנא ותו תנן התם כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאין מן הדרך נשיהן לה בחזקת טהרה הרי דחזקה מהניא אפילו בחייבי כריתות ותו משמע התם דחזקה מיציאה מידי ודאי גבי שפחתו של מסיק דמתרץ עלה ואב"א כיון דחולדה וברדלס מצוין שם ודאי גררוהו והרי אנן לא ראינו חולדה וברדלס אלא חזקה שנמצאים בבורות הרי חזקה מוציאה מידי ודאי ותו מחזקת קרקעות נלמוד שהרי זה צווח של אבותי וזה מודה לו ואומר שטר היה לי ואבד אם אכלה שני חזקה ה"ה שלו וטעמא דאין אדם רואה שאוכלים פירות שדהו ג"ש ושותק אף הכא נמי אין אדם רואה אשתו מורדת בו ואוכלת מעותיו ושותק וכ"ש שהוא קרוב ושמע שמבקשת להנשא ושותק שהרי בא בשאלה שקפצו עלי' כמה פעמים וכ"ת דלא שמע ליתא דהא חברך חברי אית לי' וכו' ותו אם אתה אומר שלא תועיל חזקה לגרושה להנשא לא הנחת בת לא"א מגורשת יכולה להנשא דאי ע"פ סהדי עבידי דמייתי או אזלי למדה"י ואי ע"י גט או מעב"ד עביד דמירכס וכ"כ רש"י ז"ל בפ' האשה שנתארמלה עלה דהך דר"י שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא ומקשינין מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואסיק ר"א דהוא בתרא כגון דאמרי עדים עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורי גירושין איכא לברורי דאמרינן להאי אתתא אם איתא דהכי הוא אחוי לן גיטך וכתב עלה רש"י ז"ל דבשעה פורתא לא מהימנא למימר אירכיס לי הא לאחר זמן נאמנת לומר אירכיס לי ומש"ה איצטריכא לי' לאוקמי' בעכשו מת עכשו גירשה וא"ת דאמרינן בפ' הכותב וכ"ת דקרעינין לי' אמרה בעי' לאנסובי בי' וכתב רש"י ז"ל עלה שיהי' בידי לראי' שנתגרשתי שלא יאמרו עלי א"א היא ע"כ משמע שאם אין בידה גט לא מנסבינין לה הא לא קשיא כלל דהיא טוענת כך וטענתה טענה היא להניח הגט בידה ולא קרעינין לי' אבל קושטא דמילתא הוא דאע"ג דאין בידה גט מצי אמרה אירכיס לי גטי תדע דהכי הוא דגרסינן אמרה בעינא וכו' משמע דהיא טוענת ככה דאם איתא דלעיכובא הוא ואם אין בידה גט לא מנסבינין לה הכי ה"ל למימר וכ"ת דקרעינין לי' הא בעי' לי' לאנסובי בי' ודוק ותשכח אלא ודאי אפי' שאין לה עדים שנתגרשה ואין בידה גט ולא מעב"ד ואמרה אירכס אם הוחזקה במגורשת מנסבינין לה בחזקה ומעשים בכל יום במצרים מימי הנגידים שאחר שהגיע גט לידה קורעין אותו ומניחין אותו ביד הסופר והולכת ונשאת כיון שהוחזקה במגורשת ואם היא רוצה ללכת למקום אחר נותנין בידה מעב"ד איך נתגרשה פלונית וכו' ולא ראינו אדם שערער בדבר ועושים כך שמא תרצה להנשא קודם שתוחזק לגרושה או להחזיק בגרושה אבל אם הוחזקה דמגורשת פשיטא דאינה צריכה כלום וראיתי קצת משכילי עם שכתבו דחזקה זו הוה כקול בעלמא דמה לי קול ארוך ומה לי קול קצר ובהקדמה זו אסורה שאין הקול מוציא מידי א"א וכן כתב רש"י ז"ל עלה דמתניתין דשילהי גיטין שיצא שמה בעיר מקודשת וזה לשונו דאילו מגורשת להקל ולהנשא לשוק ליכא לפרושי דמשום קול נשרי א"א לעלמא ע"כ וזו שגגה גדולה שאם זה הנידון נקרא קול בעלמא לא ידענא חזקה מאי היא ואם לומר שאין באיסור א"א חזקה הא ודאי ליתא דבכמה דוכתי אמרינן מוקמינין לה אחזקתה אי פנוי' פנוי' ואי א"א א"א והרמב"ם נמי כתב עד שיהי' שם עדים או שתוחזק והנה לפי דעתם זה שמשוין קול לחזקה כמו ששורפין על החזקות שורפין על הקול ודבר זה א"א והרי החזק שבקולות הוא פ' מהיכן שמע וכו' כההיא דשילהי גיטין ואפ"ה לא מהני להוציא את האשה מחזקתה אם היתה בחזקת א"א עדיין היא בחזקתה דדוקא ביוצא עלי' קול שנתקדשה מהני קול להתירה דטיט אסר וטיט שרי וכן הסכימו המפרשים ז"ל וכן אם היתה בחזקת פנוי' לא מהני קול אפילו חזק שהוא שנים מפי שנים והלכו להם למדינת הים להוציאה מחזקת פנוי' וכן כתב רש"י פ' המגרש עלה דהא דתני נשואה אין חוששין לה וז"ל יוצא על פנוי' קול שהיה נשואה זה ימים ואנו מוחזקין בה שהיא פנוי' אין חוששין לה דקלא דמתני' היינו שאומרים היום נתקדשה פלוני ע"כ הרי לך בהדיא דקול לאו היינו חזקה דחזקה עדיפא טובא תדע עוד דאפילו קול גדול כזה דאמרן בשילהי גיטין דעל ידי דאתחזיק ההיא קול בב"ד וכן כתבו הפוסקים ז"ל אבל חזקה לא בעינן שתתחזק בב"ד ואעפ"י שהוא דבר פשוט אכתוב לך לשון מהרר"י קולין בשורש פ"ז וז"ל ואע"ג דהתם מיירי בקול שהוחזק בב"ד וכגון דאמרי פ' מהיכן שמע מפ' וכו' פשיטא דהתם דליכא אלא קול בעלמא צריך שיהי' כן דאי לא תימא הכי לא הנחת בת לא"א מותרת להנשא שלעולם יצא קול שנתקדשה לאחר אבל הכא דאיכא חזקה טובא פשיטא דלא צריך שיתחזק בב"ד וכדהוכחתי לעיל מההיא דמלקין על החזקות וכו' ע"כ הרי למדת גדולה חזקה ומעתה אתה יכול לגמור מדברי רש"י ז"ל הפך ממה שלמדו הם דמשום קול לא נשרי א"א לעלמא אבל בחזקה נשרי ונשרי וזה ברור ע"כ לשון הרדב"ז מועתק אות באות. והנה תחלה אבאר איך שכל ראיותיו של הרדב"ז יש לדחותם ואח"כ אביא ראיות להיפוך מדעת הרדב"ז. והוא ראשית מה שהביא מהש"ס חולין דף י' דלמד הש"ס מקראי דאזלינין בתר חזקה ומביא בשם רש"י ותוס' לחזק דבריו הנה כל המעיין שם בהשכל יראה שאין לזה שום דמיון כלל דשם מיירי בחזקה שהיא עפ"י הטבע וכמו בנגע דהחזקה היא עפ"י הטבע דאדנפיק כהן ואתי לא יבצר שיעירא אבל בנידון דהרדב"ז דאפשר שעפ"י דיבורה שאמרה שנתגרשה הוחזקה בפי ההמון לגרושה דההמון סברו דמסתמא כשהיא אומרת שנתגרשה ודאי נמצא תחת ידה או הגט או מעב"ד דאל"כ מה יועיל לה שאומרת שנתגרשה מבעלה הלא כשתרצה להנשא לא יניחו אותה הב"ד עד שתוציא הגט או מעב"ד או שתביא עדי גירושין ולכן מפני שהאמינו לה לכן הוחזקה בפי ההמון לגרושה וליכא שום ראי' ממה שהוחזקה בפי ההמון לגרושה. ומ"ש שם ובשילהי קידושין וכו' ומסיים שם ומעתה אשה שהוחזקה מקודשת אעפ"י שאין שם עדים ובא עלי' אחר נהרגין כ"ש וק"ו אם הוחזקה במגורשת וכו' הנה גם כאן כל מעיין בהשכל יראה שק"ו פריכא הוא דודאי להוציאה מחזקת פנוי' עדיף טפי מלהוציאה מחזקת א"א דהרי אשה שאומרת נתקדשתי קי"ל דנאסרה לכל העולם דשויא אנפשה חד"א ואילו א"א שאומרת שנתגרשה ואין בידה גט ולא עדים מותרת לבעלה אף אם הוא כהן דאין לה כח להפקיע שיעבודה מבעלה וכמ"ש הרא"ש מביאו הב"י אה"ע סי' י"ז דהלכה כשמואל יע"ש וכן פי הב"ח דברי הטור אה"ע ר"ס קנ"ב במ"ש דאינה צריכה גט משני דהיינו משום שא"נ לאוסרה א"ע על בעלה הראשון והב"ש סי' הנ"ל ס"ק י"ב מביאו והגם דהב"ש הקשה על דברי הב"ח דהלא בניסת שיב אסורה על בעלה הראשון משום סוטה יע"ש ולכן כתב שם הב"ש דלהצריכה גט משני אין שייך לומר חד"א וכו' יע"ש אכן דבריו תמוהין מאוד דליכא שום טעם וסברא לחלק בין לפסלה לכהונה אחר מיתת בעלה אף אם רק נתקדשה לשני ומת גם השני ואפ"ה פסולה לכהונה וכן אם מת בעלה הראשון בלא זרע דאסורה להיבם ואם מת בעלה הראשין והניח זרע נתירה לעלמא בלי גט מהשני זה דבר שאין הדעת סובל אלא העיקר נ"ל דלפי שהטור כתב שם תחלה דאם אמרה שלא בפני בעלה שנתגרשה אפילו אם ניסת או נתקדשה לאחר ואח"כ בא בעלה ואומרת גם בפניו שגירשה ומ"מ א"נ ואף אין חוששין לדברי' כלל לענין לאוסרה על בעלה הראשון וא"צ גט מהשני כלומר בנתקדשה אבל בניסת דכבר נאסרה על בעלה הראשון כסוטה בזה סמך הטור על מ"ש אח"כ דלפוסלה לכהונה וליבם חוששין לדברי' עכ"פ רואין אנו דפנוי' שאומרת שנתקדשה אינו ניכר כלל שאינה נאמנת משא"כ א"א שאומרת שנתגרשה תיכף מוכרחין אנו לפסוק דאינה נאמנת ובאמת סברא גדולה היא לחלק ביניהם דפנוי' הרי בידה לקדש את עצמה דודאי זה הוא מילתא דלא שכיחא שלא תמצא שום אדם שירצה לקדשה משא"כ להתגרש אין בידה כלל וכלל ולכן גם לענין להרגה כשזינתה אחר שאמרה שנתקדשה אז כיון שבעת שאמרה שמקודשת היא היתה נאמנת לגמרי דהא אז לא היה נ"מ לשום דבר שלא תהא נאמנת לכן כל שהוחזקה בפי ההמון למקודשת שפיר מסתבר לומר אף דהורגין אותה וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו דאף אם הוחזק האיסור רק על פי ע"א אפ"ה לוקין אח"כ וכמו כן היה אפשר לומר גם בהריגה משא"כ כשאומרת שנתגרשה דבזה פסקינן תיכף דא"נ ומה יפעל לנו החזקה שהוחזקה בפי ההמון בטעות שהיא גרושה מפני שהם או שסברו שנמצא בידה גט או מעב"ד או שסברו שהיא נאמנת לומר על עצמה נתגרשה ולכן ודאי ק"ו פריכא הוא. גם מ"ש הרדב"ז וז"ל וא"ת בשלימא היכא דאיכא מעשה דמוכח וכו' יע"ש שמוכיח דהרמב"ם סוף פ"א מא"ב במ"ש ואינה נהרגת עד שיהי' שם עדים או שתיחזק וכו' מיירי שאמרה נתקדשתי וא"י למי יע"ש ומאוד תמיהין דבריו בהוכחה הזאת דהלא בפ"ט מאישות העתיק הרמב"ם המשנה והגמ' כהוייתן שאמר האב או האשה שא"י למי וכאן בא"ב גבי האב כתב הרמב"ם בפירוש שאומר בפי זו מקודשת היא לזה וכו' הרי דכאן הרמב"ם נא מיירי בהדין של הגמ' אלא בא לאשמעינין רבותא דאף באומר מקודשת היא לזה ומסתמא זה מודה לו להאב שקדשה ואפ"ה אין סוקלין עפ"י האב וא"כ מסתמא גם גבי האשה אינו סובב הרמב"ם על הגמ' דמיירי שם שאומרת נתקדשתי למי וא"כ שוב ליכא ראי' דבהוחזק לא בעי מעשה דמוכח דאפשר לפרש דמ"ש עד שיהי' עדים או שתוחזק היינו הא כדאיתא והא כדאיתא כלומר דאם יש עדים לא בעינן מעשה דמוכח או שתוחזק ע"י מעשה דמוכח וכגון שהמקדש לפנינו והוא מתנהג עמה כארוס וארוסתו גם מ"ש הרדב"ז דלאו ביהודא קיימי' וכו' ג"כ איני רואה שום הוכחה מזה דמי ימר דרק היחוד נקרא מעשה דמוכח ודילמא אם מתנהגים בדיבור כארוס וארוסתו וכגון שהוא קורא אותה בשם ארוסתו והיא ג"כ קורא אותו ארוסי גם זה נקרא מעשה דמוכח או שמתנהגים עצמן בשליחות סיבלונות וזה הוה מעשה דמוכח. גם מ"ש הרדב"ז דבנ"ד ג"כ איכא מעשה דמוכח מדשתק הבעל וכו' ג"כ איני יודע מנ"ל לדמות שוא"ת לקום ועשה ואפשר דרק בקום ועשה נקרא מעשה דמוכח אבל שתיקה דהוא שוא"ת לא נקרא מעשה דמוכח ועוד דאפשר דהא דשתק הבעל הוא מפני ששמע שמחזקת עצמה לגרושה ולכן סובר הבעל שישתוק עד שתנשא ואז יבא ויערער ויפסקו לה תצא מזה ומזה וכל הי"ג דרכים בה גם מ"ש הרדב"ז ואפילו לדעת הרר"י קולין דבעי מעשה דמוכח עם החזקה מודה דלענין מלקות או לענין איסורא בחזקה לחודה בלא מעשה דמוכח סגי וכו' גם מזה איני רואה שום ראי' דז"ל המהרי"ק שורש פ"ז שם מכיון שאנו מוחזקין שכן הוא כלומר שזו אשתו של פלוני אי שזו ארוסת פלוני פשיטא דמלקין על חזקה זו ולא בעינן מעשה מוכיח כמו בד"נ וכו' יע"ש והנה לכאורה דברי המהרי"ק הללו תמוהים מאוד דאיך שייך מלקות בא"א וא"ל כגון שהתרו למלקות ולא למיתה זה ליתא דהא קי"ל דלאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין וכמבואר בש"ס בד"ט ופסק כן הרמב"ם פי"ח מסנהדרין ה"ב יע"ש ואפשר דכוונת המהרי"ק כגון שנתערב עוד איסור לאו של חייבי כריתות וכגון שזה שבא עלי' הוא אחיו או אחי אביו של זה שהוחזקה למקודשת לו או שזה הבא עלי' קדש תחלה אחותה והותרו בו משים אשת אחיו או אשת אחי אביו או אחות אשתו ולא הותרו בי משום א"א דבזה פוסק הרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ה דלוקה יע"ש עכ"פ הרי המהרי"ק מיירי התם בהוחזקה למקודשת דבזה אף אם הוחזקה רק ע"י דיבורה שאמרה על עצמה שנתקדשה אפ"ה כיון דבשעת דיבורה ודאי היתה נאמנת על עצמה לאסור א"ע על כל העולם רק כ"ז שלא הוחזקה בפי ההמון למקודשת היתה יכולה לחזור בה וליתן אמתלא לכן כ"ז שלא הוחזקה אף מלקות אין לוקין על פי דיבורה אבל כשכבר הוחזקה דאז לא מהני אמתלא אז אף לוקין בהתרו למלקות וכגון בהאופנים שכתבתי והגם דהב"ש אה"ע סי' י"ט ס"ק ב' כתב שם דכ"ז שלא נתחזקה שלשים יום יכולה לחזור בה וליתן אמתלא יע"ש אכן באמת דברי הב"ש אינם מוכרחין דהנה לפי הנראה למד זאת מהרמב"ם פ"א מא"ב הכ"א שמצריך שם שלשים יום אכן באמת הלא בההלכה הקודמת שם לא הזכיר הרמב"ם שלשים יום רק כתב סתם מי שהוחזק לש"ב כו' והגם דהח"מ שם סי' י"ט ס"ק ג' כתב שם דהראי' שהביא הרמב"ם שם בה"כ ממכה ומקלל אביו שם עבר זמן רב דהרי פחות מי"ג שנים בזכר או י"ב בנקיבה א"א לחייבם כו' יע"ש אכן באמת לפי דבריו תקשה א"כ נבעי' עכ"פ י"ב שנים ואיך פוסק דסגי בשלשים יום ובע"כ לפרש דהרמב"ם מביא ראי' רק דדנין אף הריגה על חזקה אבל על הזמן ודאי לא הקפיד ואף אם בא ממדה"י עם בנו הגדול והוחזק שהוא בנו והכה או קלל אותו חייב מיתה וא"כ גם על שלשים יום ליכא ראי' רק כל שהוחזק בפי ההמון לבנו נהרג והא דמצריך הרמב"ם בהכ"א שלשים יום אפשר משום דכל שלא הוחזקו בעיר שלשים יום קי"ל דחוששין שהחליפו השמות ואינו יכול לגרשה וכמבואר בש"ס ב"ב דף קס"ז ע"ב ולכן כל שעדיין אינו יכול לגרשה לא הוה הוחזקו לאיש ואשתו ואפשר דלהכי כתב הרמב"ם שם בהלכה כ"א שבאו ממדה"י כו' דאילו לא באו ממדה"י אלא מאותה מדינה א"כ אפשר שמכירין שמותם ואז באמת אף שלשים יום לא בעינן ואפשר דהב"ש לשיטתו שכתב שם בס"ק הקודם על המהרי"ק שמחלק בין מלקות להריגה דלמלקות לא בעינן מעשה דמוכח. ולהריגה בעינן מעשה דמוכח וע"ז כתב שם הב"ש דמהרמב"ם לא משמע כן כו' יע"ש והיינו משום דהב"ש מפרש דלהכי בה"כ לא כתב הרמב"ם שלשים. יום משום דשם איכא מעשה דמוכח אבל בהלכה כ"א סובר הב"ש דשם ליכא מעשה דמוכח רק בשלשים יום לא בעי מעשה דמוכח ולכן למד הב"ש גם גבי נדה דאם רק אמרה שהיא נדה בעינן זמן שלשים יום אבל פחות משלשים יכולה לחזור בה וליתן אמתלא אבל לבשה בגדי נדה דאיכא מעשה דמוכח אף פחות משלשים יום כל שהוחזקה בין השכינות אינה יכולה ליתן אמתלא אבל לפי מה דאנן קיימינין כאן להמהרי"ק ודאי אין חילוק בין שלשים יום לפחות וכל שהוחזקה שוב אינה יכולה ליתן אמתלא ושפיר לוקין רק הריגה אין הורגין עד דאיכא מעשה דמוכח עם החזקה אכן מכ"ז איני רואה שום ראי' להרדב"ז דש"ה שבעת שאמרה שזה ש"ב או בעת שאמרה שהיא א"א או נדה היתה נאמנת לכן בכל אלו כל שהוחזקה בפי ההמון שפיר לוקין וכ"ש לענין איסור אבל בנידון הרדב"ז שבעת שאמרה מגורשת אני לא היתה נאמנת כיון שהי' שם או עדי קידושין או עדי חזקה שמוחזקת לא"א בזה ודאי אינו מועיל החזקה שהוחזקה בטעות אצל ההמון שהיא גרושה להתירה לעלמא בלי שום ראי' שהיא מגורשת תדע שכן הוא דהרי המהרי"ק כתב שם דאפילו אם נימא דמה שהוחזקה הוה כקול בעלמא ג"כ היא אסורה ובגירושין ודאי ביצא קול על א"א שנתגרשה אין להתירה לעלמא בשום קול וכמ"ש הרדב"ז גופי' שם ומ"ש הרדב"ז לדחות דברי המהרי"ק שמחלק בין מלקות להריגה כו' דמ"ל קטלא כולי' ומ"ל קטלא פלגא יע"ש בדברי הרדב"ז ע"ז נפלאתי דהלא מבואר בש"ס כתובות דף ל"ג דמלקות כיון דהכאה שיש לה קצבה היא הוה דבר הקל נגד מיתה ואם מצאנו בש"ס חולין דף ל"ה ונדה דף נ"ה הך סברא דמה לי קטלא כולי' ומה לי קטלא פלגא כו' היינו לענין הכשר של דם מגפתו דמה לי אם הדם יצא ע"י קטלא כולי' או ע"י קטלא פלגא אבל בגוף הדין של הקטלא ודאי אין לדמות קטלא כולי' לקטלא פלגא דהרי הרג את הנפש וקטלא כולי' חייב מיתה דהיינו ג"כ כולי' קטלא ואילו חבל את הנפש דהיינו קטלא פלגא גם החובל אינו מתחייב כי אם פלגא קטלא דהיינו מלקות ולא מיתה. גם מ"ש הרדב"ז לדחות ראיות המהרי"ק שהביא מהא דפלגינהו מלקות והריגה לתרי בבי וע"ז כתב הרדב"ז דגם באמרה משמי' דנפשי' שייך לומר חדא חדא גרסינהו ותני להו וכו' נפלאתי ע"ז דא"כ לא על המהרי"ק תלונותיו כי אם על הרשב"ם אשר המהרי"ק סמך עליו להביא ראייתו דלהרדב"ז לא היה צריך הרשב"ם לומר דמשום דרבא משמי' דר"נ כו' יע"ש. ומ"ש הרדב"ז תדע דהרמב"ם פ"א עריב ותני להו בפ"א מא"ב וכו' יע"ש משמע שהוא מפרש דהרמב"ם שכתב שם בה"כ דמלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו וכו' נתכווין על לישנא דר"י שבש"ס קידושין דף פ' יע"ש אכן באמת הלא שם בהש"ס מפרש דברי ר"י דמלקין היינו בהוחזקה נדה בשכנותי' והוחזקה נדה הלא כתב הרמב"ם אח"כ בהכ"ב וגם כאן כתב הרמב"ם על חזקה זו כו' ותיבת זו דכתב משמע דקאי על חזקה זו דש"ב וא"כ שפיר אפשר כהמהרי"ק וה"ק הרמב"ם דמי שהוחזק לש"ב דשם איכא ממילא מעשה דמוכח דההתנהגות עם ש"ב הוא לא כההתנהגות עם רחוק שלאו ש"ב ואז שייך בין מלקות בין מיתה אבל במקום דליכא מעשה דמוכח אז רק מלקות יכולין לחייב וכגון הוחזקה נדה אבל מיתה אין לחייב. ומ"ש הרדב"ז שם וכ"ת דהרב בעי בתריוייהו מעשה דמוכח וכו' נפלאתי ע"ז בתרתי והוא ראשית דזה לא יעלה ארוכה להמהרי"ק שמחלק בין מלקות למיתה והשנית איך אפשר לומר כן והלא הרמב"ם כתב בהלכה כ"ב דהוחזקה נדה לוקין והרמב"ם לא הזכיר שלבשה בגדי נדותה וא"כ אף רק אמרה שהיא נדה והוחזקה לוקין והרי לך בפירוש אף במקום דליכא מעשה דמוכח אפ"ה לוקין ועוד דהא באמת אף אם נימא דהוחזקה נדה היינו שלבשה בגדי נדה מ"מ ודאי אין לומר שיש עדים כשרים ע"ז שלבשה הבגדי נדות ראשית דאין דרך שאנשים זכרים יראו הבגדי נדות שלובשת תחת חלוקה שלא תטנפה את הבגדים העליונים שלה ועוד דהא בש"ס קאמר לשון הוחזקה נדה בשכנותי' והיינו נשים והעדים שמעידים שהוחזקה נדה מעידים רק ששמעו מהשכנות שלבשה בגדי נדותה וא"כ לא משכחת לה כלל שיהי' שם מעשה דמוכח דהרי באשה שאומרת שזה בנה א"כ לפי דיבורה אין לך מעשה המוכיח גדול מזה שאומרת שילדתה וכן באומרת זה בעלי א"כ אומרת שקיבלה קידושין מאתו א"כ אין לך מעשה דמוכח גדול מזה ואפ"ה לדעת המהרי"ק בעינן מעשה דמוכח היינו שעדים כשרים יראו ויעידו על המעשה דמוכח וא"כ בהוחזקה נדה ודאי לא משכחת לה וכמ"ש ואיך עלה על דעת הרדב"ז לומר שהרמב"ם מצריך גם גבי מלקות מעשה דמוכח. ומ"ש הרדב"ז שם עוד הפעם דממ"ש הרמב"ם גבי אמרה מקודשת אני דאינה נהרגת עד שיהי' עדים או שתוחזק כו' מוכח דאם הוחזקה נהרגת אעפ"י דליכא מעשה דמוכח וכו' כ"כ דמשם אין ראי' דאפשר הא כדאיתא והא כדאיתא בעדים אף בלי מעשה דמוכח ובתוחזק אם איכא מעשה דמוכח. גם מ"ש הרדב"ז עוד הפעם דמפ"ק דתולין יש להוכיח וכו' ג"כ כבר דחיתי לעיל הך הוכחה דשם מיירי מחזקה שעפ"י הטבע אבל לא מחזקה שנעשית ע"י דיבורה. ומ"ש הרדב"ז ואם באנו לחלק איפכא מסתברא וכו' ג"כ נפלאתי ע"ז מאוד דבשלימא אם היתה האשה אומרת שמה שהוחזקה לגרושה היה עי"ז שראו אנשים אצלה את הגט או המעב"ד או שהיו אנשים עמה שראו הגירושין שלה והם החזיקו אותה לגרושה היה מקום לסברת הרדב"ז לומר כיון דליכא מעשה דמוכח ומ"מ החזיקו אותה לגרושה ודאי אמת ועדיף טפי מהיכא דאיכא מעשה דמוכח דאפשר שהוחזקה מחמת המעשה דמוכח והמעשה דמוכח לחוד בלי החזקה לא מהני וגם בזה יש לשדות נרגא דהלא לא מפי' אנו חיים ואפשר שמשקרת והוחזקה רק עפ"י דיבורה שהאמינו לה בטעות בפרט הלא הרדב"ז לא הזכיר כלל שאומרת כן וא"כ איך יעלה על הדעת לומר דבלי מעשה דמוכח יהי' עדיף מאיכא מעשה דמוכח והגם דיש לדחוק ולומר דכוונתו של הרדב"ז שאם לא היה ברור לההמון שנתגרשה לא היו מחזיקים אותה לגרשה ומסתמא שמעו משנים שאמרו שראו הגירושין אכן באמת ראשית הלא ידוע כי משכחת לה ג"כ שתוחזק עפ"י דיבורה לחוד וזה בודאי לא מהני וא"כ הוה ספק אם הוחזקה עפ"י העדים שראו הגירושין או דילמא לא נתגרשה כלל והוחזקה רק עפ"י דיבורה והשנית אף אם היה ידוע שהוחזקה עפ"י עדים שראו הגירושין אפ"ה יש לדון בזה כיון דהעדים לא העידו בב"ד רק החזיקו איתה בפני ההמון והגדה חוץ לב"ד אינו מועיל להוציאה מחזקת א"א. ומ"ש הרדב"ז אבל למעשה בנ"ד וכו' וכן מ"ש ואפילו אם תרצה לחלוק וכו' כבר ביארתי שדבריו דחוים וא"צ לכפול עוד הפעם. גם מ"ש הרדב"ז תדע דחזקה מילתא רבה הוא וכו' לא יכולתי להבין מכמה טעמים ראשית דהלא בש"ס קידושין קורא להך רובא דרוב תינוקת מטפחין רק חזקה דהא קאמר ואין שורפין תרומה על החזקה ומפרש רש"י שם כגון תינוק וכו' הרי דקורא הש"ס להך דרוב תינוקת מטפחין חזקה ואין לפרש דכוונת רש"י שמפרש דהא דקאמר אין שורפין תרומה על החזקה כלומר מחמת החזקה דהחזקת עיסה ולא קאי על התינוק דעל התינוק איכא רובא דרובא דאורייתא ואפ"ה בשביל החזקת עיסה אין שורפין את התרומה דהלא באמת קאמר התם בש"ס אח"כ דקאמר ר"י אין זו חזקה ששורפין עלי' את התרומה כו' ושם א"א לפרש דעל החזקת עיסה נתכווין דהא אדרבה החזקת עיסה הוא באמת שלא לשרוף וע"כ דעל התינוק קאי ר"י ואינו קורא אותו רובא רק חזקה וכמ"ש התוס' נדה דף י"ח ע"ב ד"ה למעוטי וכו' דהאי רובא דרוב תינוקת מטפחין לא הוה רוב גמור יע"ש והשנית מאי ראי' מהתם הלא התם אין אנו מטהרין את העיסה לגמרי רק תולין מספק ואיך למד הרדב"ז לכאן להתירה לגמרי מחמת החזקה והשלישית אף אם היינו מטהרין שם את העיסה לגמרי מחמת החזקת טהרה של העיסה ג"כ לא היה שום ראי' לנידון של הרדב"ז דהתם החזקת טהרה של העיסה היתה באופן המועיל עפ"י הדין משא"כ בנידון של הרדב"ז שהחזקת גרושה שלה לא היתה מעולם באופן המועיל דהרי בעת שהתחילו להחזיקה בגרושה כבר היתה מוחזקת תחלה לא"א ולכן ודאי אין שום דמיון להתם. גם מ"ש הרדב"ז ראי' מהא דהבאין מה"ד נשיהם להם בחזקת טהרה וכו' ג"כ לא יכולתי להבין ראייתו כלל דהלא באמת מבואר התם בש"ס וביו"ד סי' קפ"ה דאם היתה ודאי טמאה אסור לבא עלי' עד שתאמר טבלתי ואפילו בספק ראתה אם הגיע שעת ווסתה או העונה בינונית צריך לשאלה וכמבואר ביו"ד סי' קפ"ד סעי"א יהוא מהש"ס ורק בעברו ימים שאפשר שטבלה שם איכא ס"ס וא"כ מאי ראי' מהתם דאם היא שלא הגיע שעת ווסתה ולא העונה בינונית א"כ הרי אית לה חזקת טהרה ולא איתרע החזקה דהא שלא בשעת ווסתה ולא העונה בינונית חזקה שאינה רואית ואם ראתה ואומרת שטבלה א"כ לאו מחמת חזקה מותרת רק שהתורה נתנה לה נאמנות להאשה ואם שהתה אחר הווסת שיעור שתטבול ג"כ לאו מחמת חזקה מתירין אותה אלא מטעם ס"ס משא"כ בנידון הרדב"ז דכשהתחילה החזקה להחזיקה לגרושה היה החזקת א"א לנגדה לכן אינו דומה להתם ושפיר אפשר דאין בהחזקת גרושה כח לבטל החזקת א"א שלה. גם מ"ש הרדב"ז ראי' מהך דשפחתו של מסיק והוא בש"ס נדה דף ט"ו וט"ז כו' ג"כ יש לדחות דהתם החזקה דחולדה וברדלס מצוין בבורות היא חזקה שעפ"י הטבע וכאן הוא חזקה שהוחזקה בטעות וכמ"ש ואין להם שום דמיון כלל. גם מ"ש הרדב"ז ראי' מאכל שני חזקה וכו' הנה ודאי אם לא היה שם רק הטעם דעד ג"ש מזדהר אינש בשטרו היה מקום להביא ראי' דעד ג"ש היה לה לשמור גיטה או המעב"ד טפי מג"ש אין לה לשמור גיטה או המעב"ד אבל כיון דהרדב"ז גופי' כתב הטעם דאין אדם ריאה שאוכלים פירות שדהו ג"ש ושותק ורק רוצה הרדב"ז להביא ראי' מדשתק הבעל ג"ש וכו' א"כ בשלימא על המעות שבידה שייך לומר הך סברא דמסתמא מחל וגם בזה יש לדון דלא מצאנו הך סברא רק בשדה אבל לא במעות או מטלטלין אבל על זה שהיא מגורשת ודאי ליכא שום ראי' דכ"כ לעיל דאפשר שהבעל רוצה שתנשא ויבא ויביא עדים שהיתה מוחזקת לאשתו ויפסקו לה תצא מזה ומזה וכו' והגם דאם נאמר דלא כהרדב"ז א"כ לא תוכל להנשא לאחר אכן באמת הא אפשר דהבעל סבר שמא לא ימצאו שם ברודיש עדים שהיתה נשואה דודאי אף הכת האוסרים לא אסרוה רק משום שהיו עדים שהיתה נשואה ולכן שפיר סבר הבעל שהוא יביא עדים משאלונקי שהיתה נשואה לו ויפסקו לה תצא מזה ומזה וכו' ועוד לדעתי אף אם היה הבעל לפנינו כאן ברודיש והיה מודה שגירשה אפ"ה אין להאמין ו דהא קי"ל בעל שאומר גרשתי את אשתי א"נ וכמבואר בטוש"ע אה"ע סי' קנ"ב ובאמת מאוד תמהתי לפי שיטתו של הרדב"ז כמה זמן צריך לזה שתהא מוחזקת לגרושה מהראי' שהביא מאכל שני חזקה יש ללמוד דבעינן ג"ש ומהרמב"ם פ"א מא"ב הכ"א יש ללמוד דבשלשים יום הוה חזקה ואיזה שיעור נגביל כאן בנידון של הרדב"ז. גם מ"ש הרדב"ז שם דאל"כ לא הנחת בת לא"א וכו' ג"כ לדעתי לאו ראי' הוא כלל דודאי זה הוא מילתא דלא שכיחא שהעדי גירושין וכן שאר אנשים שראו הגירושין כולם ימיתו או ילכו למדה"י ועדי נשואין או עדי חזקה יחיו ויהיו שם במקומה ועפ"י רוב כשנמשך כ"כ זמן שלא ניסת עד שמתו כל האנשים שראו הגירושין או הלכו למדה"י מסתמא אז שוב לא ימצאו ג"כ עדים שהיתה נשואה ובודאי תהי' מותרת להנשא וגם עפ"י הרוב האשה שומרת את הגט או המעב"ד שבידה עד שתנשא וכ"כ דגם בנידון הרדב"ז אם לא היה עדים שהיתה נשואה כלומר דהיינו או שראו הנשואין שלה או שראו אותה ובעלה דרין כדרך איש ואשתו ודאי לא היו הכת האוסרין אוסרין אותה אף שידוע שהיתה מוחזקת לא"א מ"מ טוט אסר וטוט שרי וכמו שידוע שהיתה מוחזקת לא"א כן ידוע ג"כ שהוחזקה לגרושה דהרי תיכף כשבאה לרודיש והאנשים שבאו עמה אמרו שהיתה בשאלונקי א"א הם עצמם אמרו שנתגרשה בשאלונקי והוחזקה תיכף לפטי' גרושה אבל לפי שהי' שם עדים שידעו משאלונקי שהיתה א"א והם לא אמרו שגרושה היא נמצא כשהם מעידים לפני הב"ד בתורת עדות שיודעים שהיתה מוחזקת לא"א בשאלונקי ומגירושי' אינם יודעים אז ודאי צריכה עדים לדעת הכת האוסרין שיעידו בפירוש בת"ע כד"ת שנתגרשה אכן ודאי זה הוא מילתא דלא שכיחא ובעיר אחת ודאי כשאינה יכולה למצוא עדים שנתגרשה מסתמא ג"כ לא ימצאו עדים שיודעין שהיתה מוחזקת לא"א בפרט לפי המנהג המבואר בהג"ה אה"ע סי' קל"ו סע"ו דנותנין הגט ברבים וכשהולכת לעיר אחרת הגם דשם בנקל משכחת לה שיבאו שנים מהעיר אשר דרה תחלה והיתה שם מוחזקת לא"א ותצטרכה לילך למקום שנתגרשה לחפש עדי גירושין אך באמת כשהולכת לעיר אחרת הרי הגט או המעב"ד בידה ואם חוששת שמא תאבד הגט או המעב"ד הרי יש לה תקנה כשבאה להעיר אחרת תלך להב"ד ולהראות הגט או המעב"ד שלה ברבים ואז יהי' בנקל אח"כ למצא עדים שראו הגט או המעב"ד שלה שהראה לפני הב"ד ואיך קאמר הרדב"ז שלא הנחת בת וכו, גם מ"ש הרדב"ז ראי' מרש"י כתובות דף כ"ב דכתב דבשעה פורתא לא מהימנא לומר אירכס גטי וכו' יע"ש ג"כ איני רואה שום ראי' לנ"ד דשם מ"ש רש"י בשעה פורתא היינו דשם בתרי ותרי קיימינן לכן ודאי רק בשעה פורתא החזקה מסייע להתרי האומרים שלא נתגרשה ומנגדת להתרי האומרים נתגרשה דודאי לא שכיח דבשעה פורתא אירכס לה גטה ובודאי אותן האומרים שלא נתגרשה הם האמיתים והאומרים נתגרשה הם המשקרים אבל בעבר איזה זמן אז הוה בתרי ותרי דגירושין כמו בתרי ותרי דמיתה והוה ספיקא אבל במקום דליכא עדים שנתגרשה ודאי שפיר אפשר דאף בעבר זמן מרובה אפ"ה כל שיש עדים שהיתה א"א צריכה עדים שנתגרשה ולא מהני מה שהוחזקה בפי ההמון בלי עדות ברורה שהיא גרושה. ומ"ש הרדב"ז ליישב שלא תקשה עליו מהך דכתובות דף פ"ט ומסיק דעוד ראי' מהתם מדקאמר הש"ס אמרה בעיא וכו' ולא קאמר הש"ס הא בעיא וכו' יע"ש ג"כ לדעתי לא רק שליכא ראי' אלא אדרבה קצת ראי' להיפוך מהרדב"ז דלהרדב"ז תקשה אמאי משגחינין על טענתה שאמרה בעיא כו' יאמרו לה הב"ד שמותרת כבר להנשא אף שלא יהי' הגט בידה כיון דהוחזקה לגרושה אלא ודאי דבאמת אם ליכא עדים שהוחזקה א"א אז ודאי לא בעיא הגט ולכן שפיר קאמר הש"ס וכ"ת דקרעינא לי' כלומר כשהב"ד רואין שהוחזקה לגרושה ואינם יודעין אם נמצא עדים שהוחזקה א"א ע"ז קאמר הש"ס אמרה בעיא וכו' כלומר שהאשה אומרת שיראה שמא יבאו עדים שידעו אותה כשהיתה א"א ואז תצטרכה הגט להראות שנתגרשה ולכן קאמר שפיר הש"ס לשון אמרה בעיא ומ"ש הרדב"ז ראי' מהמנהג של מצריים וכו' ג"כ איני רואה לראי' דכ"כ דבעיר אחת במקום שנתגרשה לא שכיח שימצאו עדים שהיתה מוחזקת לא"א ולא ימצאו עדים שראו הגירושין וכשהולכת למקום אחר ממקום שנתגרשה באמת כתב הרדב"ז גופי' שנותנין לה מעב"ד. גם מ"ש הרדב"ז בשם קצת משכילי עם דחזקה זו הוה כקול בעלמא וע"ז כותב הרדב"ז ששגגה גדולה היא שאם זה הנידון נקרא קול לא ידענא חזקה מאי הוא וכו' ואני אומר חזקה אני יודע מה היא והוא דכל שליכא עדים שהוחזקה לא"א אז הוה חזקה אבל כל שאיכא עדים שהוחזקה לא"א ועל הגירושין ליכא עדות ברורה אז מה שההמון אומרים עלי' שהיא גרושה הוה כקול בעלמא דהרי הקול החזק שבקולות הוא ששמעו מפו"פ ומתו או הלכו למדה"י וזה נקרא קול א"כ בנידון של הרדב"ז אף חם יאמרו ההמון שמה שהוחזיקו אותה בגרושה הוא מפני ששמעו מפו"פ שבפניהם נתגרשה ומתו או הלכו למדה"י א"כ ודאי היה זה קול בעלמא החזק שבקולות ולא מהני להחזיקה בגרושה דילפינן דבר דבר דאין דבר שבערוה פחות משנים שיעידו בב"ד בת"ע כד"ת. גם מ"ש הרדב"ז דלדעת המשכילים שורפין על הקול כמו על החזקה והאריך הרדב"ז להשיגם כו' נפלאתי הפלא ופלא איך עלה על דעתו לומר כן לדעת המשכילים הלא אדרבה המשכילים אמרו בפירוש שזה הוה קול ולכן יש לאסרה וכו' ואם לענין איסור אמרו שזה הוה קול ואין לסמוך ע"ז א"כ כ"ש שלדעתם אין שורפין על חזקה כזו דהוה כקול בעלמא. גם מה שסיים הרדב"ז ראי' האחרונה דחזקה עדיפא מקול דבקול בעינן שיוחזק בב"ד ובחזקה לא בעינן ומביא ע"ז ראי' מהמהרי"ק שורש פ"ז וכמבואר בלשונו שהעתקתי לעיל ג"כ לדעתי מהמהרי"ק אין שום ראי' דהלא המהרי"ק מיירי מהוחזקה מקודשת ושהי' בהסכמתה כי גם היא עצמה אמרה על עצמה כל הזמן ההיא שהיא מקודשת לכן שפיר קאמר המהרי"ק דודאי זה מקרי חזקה כיון דהתורה נתנה לה נאמנות לומר על עצמה שהיא מקודשת רק כ"ז שלא הוחזקה בפי ההמון יכולה לחזור בה וליתן אמתלא אבל כל שהוחזקה בפי ההמון שוב אינה יכולה לחזור ולכן א"צ שיוחזק בב"ד כיון דהיה בהסכמתה אבל אם יוצא קול שלא בהסכמתה והיא צועקת מרה ששקר הקול אז אם היא מקמי נשואין בודקין הב"ד את הקיל ואם הוחזק הקול בב"ד חיישינן להקול אף שהאשה מכחשת הקול אבל אם לא הוחזק הקול בב"ד אין חוששין להקול אף מקמי נשואין דאל"כ לא הנחת בת לא"א דכל מי שירצה להכעיסה ולהרע לה יוציא קול שנתקדשה כדי לאוסרה אכ"ע אבל בנידון של הרדב"ז שהוחזקה בפי ההמון לגרושה ונמצא עדים שהיתה א"א דבזה ל"מ כשלא הוחזק בב"ד אלא בהסכמתה פשיטא דלא מהני דהא היא א"נ לומר על עצמה שהיא גרושה במקום שנמצא עדים שהיתה מוחזקת לא"א אלא אף אם היה מוחזק בב"ד כהחזק שבקילות דהיינו ששמעו מפו"פ ומתו או הלכו למדה"י אפ"ה ודאי דע"י קול אף החזק שבקולות לא שרינין א"א לעלמא:
ועתה כיון שזכיתי להראות איך שכל ראיותיו של הרדב"ז נדחו אבוא להביא ראיות להיפוך מפסק הרדב"ז אלא כהכת האוסרין שהביא הרדב"ז והוא דבש"ס כתיבות דף כ"ה ע"ב גבי ר"א וריב"ל מבואר ששאלו אותו מה ראית והשיב שקרא בס"ת בחזקת כהן או לוי כו' משמע, אבל אם לא ראה רק שהוחזק בפי ההמון לכהן לא מהני והרמב"ם פ"כ מא"ב הי"ג כתב שם מי שבא בזה"ז ואמר כהן אני א"נ כו' אבל אוסר עצמו בגז"ח ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו ספק חללה יע"ש בהרמב"ם והמ"מ כתב שם דלהרמב"ם רק הוא לוקה אבל האשה אינה לוקית דהא כתב שהיא ספק חללה יע"ש. והנה גבי נדה כתב שם הרמב"ם פ"א מא"ב בהכ"ב דאם הוחזקה נדה אף בעלה לוקה עלי' ואם לא הוחזקה רק שאמרה על עצמה שהיא נדה ודאי אף היא עצמה ג"כ אינה לוקית דלא מצאנו שם שום חילוק בין האשה להבעל וא"כ קשה מדוע כאן מחלק הרמב"ם בין האיש להאשה ובע"כ דהוא מטעם דשם בנדה כיון דנאמנת מה"ת לומר על עצמה שהיא נדה רק כ"ז שלא הוחזקה בין השכנות יכולה לחזור בה וליתן אמתלא לכן אין לוקין אבל כל שהוחזקה נאמנת אף להלקות בעלה עפ"י דיבורה משא"כ כאן גבי כהן כיון שאינו נאמן בשעת אמירתו לכן אף אם הוחזק בפי ההמון לכהן הוה חזקה בטעות ולכן אין מלקין את האשה רק הוא עצמו לוקה כשהוחזק דשויא אנפשי' חד"א ואינו יכול לחזור כיון שכבר הוחזק בפי ההמון לכהן וא"ל דשאני התם כיון דפוסק הרמב"ם דאינו קורא בתורה ראשון ואינו נושא כפיו ואינו אוכל בקדשי הגביל וא"כ ריע חזקתו וכדקאמר בהש"ס דף כ"ד שם גבי הכהנים בני חבי' על זמן המקדש דלפי שאין אוכלין בקדשי המקדש ריע חזקייהו זה ליתא דהלא קאמר התם בש"ס דר"ל שאל את העד ראיתיו שחילק על הגרנות וא"ל ר"י ואם אין שם גורן בטלה כהונה כו' יע"ש וכמו כן גם הכא נאמר ואם אין שם בהכנ"ס ולא קדשי הגבול נעשה כהן אלא ודאי כמ"ש דכל שהחזקה הוחזקה עפ"י דיבורו שלא הי' נאמן לא מהני החזקה אפילו בזמן רב וכן בש"ס קידושין דף ע"ט ע"ב גבי הבנים מבואר שם דדוקא בכרוכין אבל אם מתה האשה או שהבנים כבר הגדילו אז צריך להביא ראי' על הבנים ואם אין לו ראי' אף אם הוחזקו שהם בני' ונתארך החזקה זמן רב ופסק הרמב"ם הלכות האילו לגבי הבנים בפ"כ מא"ב ה"ו וה"ז וה"ח יע"ש דדוקא או עדים או כרוכין אבל מה שהוחזק בפי ההמון זמן רב לא מהני משום דהחזקה היא בטעות מה שהוחזקה לודאי דבאמת היא רק ספק כיון דא"נ עפ"י הדין וכמ"ש ונ"ל דלהכי סובר ר"י שם בקידושין דף פ' ע"א גבי תינוק שנמצא בצד העיסה וכו' דאין זו חזקה ששורפין עלי' תרומה הגם דמסתמא כל תינוק הוא מוחזק בפי ההמון שהוא טמא מחמת דרוב תינוקות מטפחין בשרצים והלא ר"י סובר דמלקין וסוקלין ושורפין על החזקה ואפילו לדעת המהרי"ק הנ"ל דלד"נ בעינן מעשה דמוכח עם החזקה אבל עכ"פ למלקות ולאיסורא קאמר המהרי"ק גופי' דלא בעינן מעשה דמוכח עם החזקה ושריפת תרומה איסורא הוא אבל לפי מ"ש שפיר דודאי אף אם הוחזק התינוק שהוא טמא מ"מ כיון דהחזקה שהוחזק לטמא היתה מתחלה ע"י ספק דהא תיכף כשמתחילין להחזיק אותו לטמא אם היה אז נוגע התינוק בעיסה היה רק ספק לכן אף אחר שהוחזק זמן רב לטמא אפ"ה החזקה שהוחזק לודאי טמא הוא בטעות לכן גם עתה רק תולין ולא שורפין דהוה ספיקא כמו בתחלה קידם שהוחזק וא"כ ודאי גם החזקה שהוחזקה לגרושה הוה ספיקא כמו קידם החזקה. עוד ראי' אחת אביא אשר העיקר נשענתי על ראי' הזאת והוא דז"ל הרמב"ם פ"י מגירושין ה"כ מי שהוחזקה אשת איש בין מן הנשואין בין מן הארוסין ויצא שמה בעיר מגורשת אפילו רוב העיר או כולה מעבירין הקול שנתגרשה אין חוששין לה והרי היא בחזקתה ע"כ הרי דלא מחלק הרמב"ם בין עבר זמן הרבה או לא ואף אם עברו כמה שנים וכל העיר אומרין עלי' שהיא מגורשת אפ"ה כל שא"א למצוא עדים שראו גירושי' או שראו עדות שנחקרה בב"ד שנתגרשה מקרי זאת קול ולא חזקה והיינו כמש"ל דבקידושין שאני כיון דהקול יצא בהסכמתה שלא הכחישה הקול והיא נאמנת על עצמה לומר שנתקדשה לכן קורא הרמב"ם זאת חזקה שהוחזקה א"א אבל בגירושין כיון שהחזקת א"א תיכף מנגדת למה שאומרים עלי' שנתגרשה לכן לא מקרי זאת חזקה כי אם יצא שמה בעיר מגורשת כלומר דהיינו קול ואין כח בקול להוציאה מחזקת א"א אף אם הוחזק הקול כגון שאומרים שמענו מפו"פ שמתו או הלכו למדה"י וכן בקידושין אם יצא הקול עלי' שנתקדשה והאשה מכחשת הקול דאז ג"כ מי שהתחיל להחזיקה למקודשת לא היה נאמן עפ"י התורה לכן אין לו כח להקול להוציאה מחזקתה רק מ"מ כיון שהחזקת פנוי' לא אלימא כ"כ כמו חזקת א"א דהרי פנוי' עומדת עפ"י הרוב להתקדש ולהנשא לכן כשהוחזק הקול בב"ד חוששין להקול דמקמי נשואין וצריכה גט מספק משא"כ בגירושין דעפ"י הרוב אין האשה עומדת להתגרש לכן אף אם הוחזק הקול בב"ד אין חוששין להקול והרי היא בחזקתה חזקת א"א או אפשר משום דקול דגירושין הוה קלא דבתר נשואין ובקלא דבתר נשואין או בתר ארוסין קי"ל דגם בקול דקידושין אם יצא הקול אחר שניסת או נתקדשה לאחר אין חוששין להקול אף אם הוחזק בב"ד וכמ"ש התוס' גיטין דף פ"ט ע"ב ד"ה והילכתא וכו' בשם הר"ת יע"ש. והנה הגם דמהא"ז שמביא הד"מ הביאו הב"ש אה"ע סי' ד' ס"ק כ"ז לכאורה משמע כהרדב"ז דהא כתב אשה שהיתה נשואה כו' משמע שהיה ידוע בעדים שהיתה נשואה ועל הגירושין כתב שלא היו עדים אלא קול והולידה והתירו הולד ואם כמ"ש שהיא בחזקת א"א ולא מהני קול דגירושין א"כ הולד ממזר או עכ"פ ספק ממזר אכן עתה שזכינו להאור הזרוע ראיתי כי האחרונים קיצרו בדברי הא"ז ושם בהלכות יבום וקידושין סי' תרנ"ז מבואר דהמעשה היה שאחד הביא בכתבו שאמו היתה מינקת בבית יהודי ונתעברה הימנו וילדה אותו והביא עדים שזמן רב קודם שנתעברה היתה בחזקת פנוי' דהיינו בחזקת שנתגרשה מבעלה וגם בחזקת שאחר הגירושין מת בעלה רק שלא היו עדים לא על הגירושין ולא על המיתה רק קיל בעלמא שמוחזקת לפנוי' ואחר שילדה אותי ניסת לבעל אחר ורצה הר"י הלבן להחמיר והשיב הר"ח כהן דודאי מדהניחו אותה חכמי פראגע להנשא לאחר מסתמא עמדו על הבירור ומצאו אז עדים קודם הנשואין שהחזקה שהוחזקה לפנוי' היא אמת ולכן כיון שידוע שהחזקה שהוחזקה לפנוי' היתה קודם שנתעברה ממילא ידוע שהולד כשר אכן עלה על דעת הר"ח כהן דכיון דכל עיקר הראי' הוא מהא דהניחו חכמי פראגא אותה להנשא וא"כ מנ"ל להוכיח שנודע להם שאותה החזקה שהוחזקה לפנוי' היתה אמת ודילמא נודע להחכמי פראגא שנתגרשה או שמת בעלה אחר שילדה ושפיר הניחו אותה להנשא אבל הולד שפיר יכול להיות שהוא ממזר ולכן כתב הר"ח כהן דלפי ראות עיניו אשה שנתגרשה בגט שאין בו זמן יכולה לומר שזינתה אחר הגירושין כו' והיינו מטעם דכיון דעתה בעת שאנו דנין כבר אזדא לה החזקת א"א שלה לכן שוב אין לדון על החזקת א"א שלה שהי' לה קודם לכן גם כאן כיון דמדהניחו אותה חכמי פראגע להנשא נודע לנו שעתה כבר אזדא לה החזקת א"א שהיה לה לכן שוב נאמנת לומר שהגירושין או המיתה היתה קודם שזינתה יע"ש ותראה שכך פירושן של דברי הר"ח כהן והגם דלפי פירושי יש להקשות מה ראי' מהא דנתגרשה בגט שאין בו זמן שאין הורגין אותה ודילמא משום דספיקא הוה וספק נפשות להקל אבל כאן לגבי איסורא אם ספיקא הוה הי' לנו להחמיר ולאסור אותו הולד מלבא בקהל אכן באמת לדעתי הר"ח כהן לא נתכווין להביא ראי' ממה שאין הורגין את האשה לנ"ד להתיר הולד רק כל עיקר ראייתו של הר"ח כהן מגט שאין בו זמן הוא דלא אמרינן דמחמת החזקת א"א הוה כודאי וכל שלא הוה כודאי סובר מטעם אחר להכשיר הולד והוא משום דהאשה נאמנת וכר"ג כר"א דהילכתא כאבא שאול וכמבואר שם בהא"ז יע"ש וא"כ ודאי מוכח מהא"ז דלא כהרדב"ז מדהוכיח הר"ח כהן מהא דהניחו אותה חכמי פראגא להנשא הרי דסובר דע"י מה שהוחזקה זמן גדול בחזקת גרושה אין להתירה ודלא כהרדב"ז ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו. ומה מאוד תמוה לי דהרדב"ז סותר דברי עצמו דהרי בח"א סי' קס"ח מביא ג"כ שאלה אחת באשה שהיתה בחזקת מגורשת רק שלא היו עדי גירושין ועיכב אותה מלהנשא עד ששאל בקאנדי' והשיג משם גב"ע שנתגרשה ומביאו ג"כ הפ"ת אה"ע סי' קמ"ב ס"ק ז' יע"ש ואפשר דשם משום שעדיין לא ניסת החמיר גם הרדב"ז לכתחלה שלא לסמוך על מה שהוחזקה בפי ההמון לגרושה רק כאן בכבר ניסת הקיל הרדב"ז וא"כ נפלה הסמיכה של המורה שלנו שהתיר להאשה הזאת אף לכתחלה להנשא ואומר שסמך עצמו על הרדב"ז והרי לך דהרדב"ז גופי' אינו מתירה לכתחלה להנשא רק באמת כ"כ והוכחתי דאף בדיעבד שכבר ניסת אין לסמוך על מה שהוחזקה בפי ההמון לגרושה ובאמת גם התשובה של הרדב"ז דבח"א סי' קס"ח הנ"ז תמוה לי מאוד וכמו שאבאר והוא דמ"ש הרדב"ז דהוה גילוי מילתא וכו' ואח"כ כתב ותו דמלדעל"ג לא משקרי וכו' ולכאורה אינו מובן מהו גילוי מילתא ומהו מלדעל"ג והנה הפ"ת שם מביא בשם תשובות ב"ד שכתב דמלדעל"ג הוא דבר שאין כח בידינו לעמוד על הבירור בעת שרוצים רק ששכיח שאם שקר דבר יתגלה השקר בהיסח הדעת ולכן בזה אמרינן דלא משקרי אינשי דיראים שמא יתגלה השקר וגילוי מילתא הוא דבר שבכל עת שרוצין לעמוד על הבירור יכולין לעמוד על הבירור יע"ש שכתב הפ"ת שחילוק זה כבר קדמו הריב"ש וכו' ולכאורה תמוה דא"כ איך קאמר בש"ס ר"ה דף כ' דנאמן עולא שעיברו לאלול משים דמלדעל"ג לא משקרי וכו' וכן בש"ס בכורות דף ל"ו נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו משום דמלדעל"ג לא משקרי וכו' והרי התם יכולין לעמוד על הבירור ולשאול להב"ד אם עיברו לאלול וכן לשאול הישראל אם נתן לו הבכור הזה במומו והוה גילוי מילתא ולא מלדעל"ג ואפשר לדחוק קצת ולומר דכוונת הש"ס דסגי התם אף אם לא היה בידינו לעמוד על הבירור רק מפני שממילא שכיח שיתגלה הדבר דהתם גבי עולא שכיח שיבאו עוד אנשים מא"י וממילא יתגלה וכן גבי הבכור ג"כ אפשר שכשמתירין לו לכהן לשחוט בכור בע"מ קלא אית לי' ואפשר שזה הישראל גופי' שנתן לו הבכור ירצה לקנותו מאתו וישמע שהכהן אמר שנתן לו במומו ויותפס הכהן בשקרו ולכן לא הוצרך שם הש"ס לומר הטעם דהוה גילוי מילתא דסגי בזה שהוא מלדעל"ג ורק ביבמות דף ל"ט גבי ואישתמודעינהו דאחוה דמיתנא וכו' שם אפשר דידעו חכמי הש"ס דלא שכיח כ"כ שבשעת החליצה יבאו אנשים המכירים את היבם ואחר החליצה שוב א"א שיתגלה השקר לכן שם לולא שביד הב"ד תיכף לקרא אנשים ולשאל ע"ז החולץ אם הוא היבם ודאי לא היה ירא זה המעיד עליו שיותפס בשקרו רק משום דהוה גילוי מילתא שביד הב"ד תיכף לעמוד על הבירור לכן שפיר ירא לשקר כי שמא ירצו הב"ד לעמוד על הבירור אך א"כ דברי הרדב"ז כאן ודאי אין לפרש כן דבנידון של הרדב"ז אי לאו הך דישאלו בקאנדיא ודאי א"א שיתגלה שלא נתגרשה שם וא"כ לא הוה מלדעל"ג רק גילוי מילתא ואפשר דכוונת הרדב"ז במ"ש תחלה דהוה גילוי מילתא כוונתו לענין מה שכתב השואל דאף אחר שכתבו מקאנדי' שנתגרשה אפ"ה אסירה מחמת דבעינן עדות מפיהם ולא מפי כתבם וע"ז כתב הרדב"ז דכיון שהאשה כבר נתחזקה בחזקת גרושה רק לפי שאין אנו יודעין אם נתחזקה כדין או שנתחזקה ע"י דיבורה שאמרה בשקר שנתגרשה נמצא דהכתב ששלחו מקאנדי' הוא גילוי מילתא על החזקה שהוחזקה לגרושה שהיתה אמת והיינו כעין מש"ל בשם הא"ז מה שהביא בשם הר"ח כהן שהוכיח לעצמו ממה שהניחו חכמי פראגא לעשות לה נשואין ש"מ שהחזקה שהוחזקה לגרושה היתה אמת כמו כן ג"כ כאן מדכתבו חכמי קאנדי' שנתגרשה מוכח שהחזקה שהוחזקה לגרושה הוא אמת נמצא דלא מתורת גב"ע אתינן עלה שיהי' פסול מפי כתבם כי אם מתורת הוכחה על החזקה אתינן עלה ולכן כתב ותו דהא מלדעל"ג לא משקרי וכו' כלומר ואף הכתב מקאנדי' איני צריך אך באמת א"כ קשה על הרדב"ז מדוע עיכב את הנשואין שלה עד שהגיע הכתב מקאנדי' היה לו להאמינה להאשה מטעם מלדעל"ג וכמו שהביא באמת הפ"ת שם בשם שו"ת מנחת עני שהאשה שאמרה נתגרשתי בב"ד פלוני נאמנת מטעם מלדעל"ג וכן זכור אני כי ראיתי בשו"ת תועפת ראם חלק אה"ע סי' ב' שפוסק ג"כ כן אכן לדעתי חלילה לסמוך על דבריהם בזה וכבר דחה הפ"ת פסק הזה מהא דאיתא ביבמות דף מ"ז גבי גר דבא ועדיו עמו וכו' ומסיק דהעדים אומרים שמענו שנתגייר בב"ד של פלוני וכו' מוכח דהוא עצמו א"נ אף שמזכיר ב"ד פלוני כו' והגם כי רצה הפ"ת שם לחלק דשאני גבי גר דחוששין שמא עכו"ם הוא ועכו"ם ודאי א"נ אף במלדעל"ג אכן דחה זאת ממ"ש הרא"ש שם פרק החולץ סי' ל"ד דלרבנן בין בארץ בין בח"ל צריך ראי' ברורה כי' יע"ש ולדעתי מדברי הש"ס גופי' אף אם נאמר דלא כהרא"ש אלא אף לרבנן מהני מה שאומרים שמענו שנתגייר בב"ד של פלוני אפ"ה הא לכאורה מאוד קשה על הברייתא דל"ל למתני בא ועדיו עמו ה"ל למיתני בא וע"א עמו דהא בעמפ"ע לא מצאנו בשום מקים שיהי' חילוק בין אחד לשנים וא"כ אם איתא כר"ש דהאי ועדיו עמו היינו שאומרים שמענו וכו' א"כ ודאי סגי גם בע"א וה"ל למיתני וע"א עמו ושוב אין חילוק בין אם מעיד מפי עצמו שראה שנתגייר בב"ד פלוני או ששמע שנתגייר בב"ד פלוני ושפיר איצטריך קרא לרבות ע"א לכן נ"ל לפרש דברי הברייתא בהקדם לדקדק במה דתני יכול יקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך כו' ולכאורה ה"ל למיתני אתך בידוע לך לכן נ"ל דהברייתא קמ"ל דבאמת בגר לא בעינן שיהי' ידוע בעדים שנתגייר אלא כל שהוחזק כאן שנתגייר סגי בזה והגם דכ"כ דגבי גירושין לא מהני מה שהוחזקה לגרושה כיון דבעת שהתחילו להחזיקה בגרושה היתה החזקת א"א מנגדת וא"כ גם כאן בגר לכאורה הי' לנו לומר כן אכן באמת אינו דומה גר לגרושה דגרושה דרך ב"א שכששומעין על א"א שנתגרשה אינם מדקדקין לידע בבירור שהוא אמת דהא אין להם שום נ"מ ומי שירצה לישאנה הוא ידקדק משא"כ בגר דב"א השומעין על מי שהי' מוחזק לעכו"ם שנתגייר ודאי מדקדקין לידע אם הוא אמת דהא איכא נ"מ טובא לצרפו לדבר שבקדושה וכן להאמין לו על דבר איסור לכן בגר כשהוחזק בפי ההמון אנשי העיר שנתגייר שפיר מוקמינן אותו בחזקת גר והנה הך דמוחזק לך שייך כשנתגייר כאן באותה העיר דאז ממ"נ אם לא עבר עדיין זמן שיוכל להתחזק ולהתפרסם בפי כל או רוב אנשי העיר שנתגייר א"כ לא שכיח שלא יוכל למצוא עדות ברורה שנתגייר וכשאינו מוצא עדות ברורה ודאי זה גופי' הוא ראי' שלא נתגייר ואם עבר זמן רב עד שאין דרך למצוא עדות ברורה שנתגייר א"כ בזמן כזה ודאי ה"ל להיות נתחזק ונתפרסם בפי כל או רוב אנשי העיר שנתגייר ומדלא הוחזק ונתפרסם זה גופי' הוא ראי' שלא נתגייר אבל בא ממקום אחר ואומר שנתגייר שם בב"ד פלוני של אותה העיר שבא משם דבזה ודאי בין אם נתגייר מזמן קרוב אין להביא ראי' מזה שאינו מוצא עדות ברורה שנתגייר שודאי שקר הוא דאפשר דבמקום שנתגייר שפיר היה מוצא עדות ברורה ובין אם נתגייר זה זמן רב ג"כ אין להביא ראי' ממה שלא נתחזק ונתפרסם עדיין שנתגייר דשמא באמת שם במקום שנתגייר כבר הוחזק באמת ונתפרסם רק כאן שבא מזמן קרוב לכן עדיין לא נתפרסם וכן אפשר שלא שהה שם אחר הגירות והלך תיכף ולכן אפשר שגם שם במקום שנתגייר לא יהי' מוחזק ומפורסם שנתגייר וגם עדות ברורה אף שם במקום שנתגייר לא יוכל למצוא וליכא שום ראי' מזה שלא נתגייר לכן בזה פסקה הברייתא דכל שמביא שני עדים שאומרים שמענו שנתגייר בב"ד של פלוני ועי"ז נעשה מוחזק לך דבגר אין לחוש שהוא אמר שנתגייר והאמינו לו וכמש"ל ולכן כל שהוחזק אפילו רק בקצת אנשים מ"מ כל שליכא הוכחה שמדלא נתחזק ונתפרסם יותר ודאי לא נתגייר דהא איכא טעם שכתבתי לכן סגי באותה חזקה שמעידים השנים והיינו כעין הא דכתב הרמב"ם פ"ד מנחלות ה"ז דאף שהעדים אין יודעין אמיתת יחוסו ולידתו של היורש רק יודעין שהוחזק ליורש סגי יע"ש וחזקה הוא ג"כ רק ששמעו מפי אחרים ואפ"ה שני עדים כשרים בעינן שיעידו ע"ז בת"ע כדת וכמ"ש שם הרמב"ם לשון עדים אבל ע"א לא מהני וכמו כן גם גבי גר ודאי בעינן שני עדים שיעידו ע"ז ששמעו שנתגייר בב"ד פלוני אבל ע"א לא מהני ולכן הוצרכה הברייתא למיתני לישנא דהוא ועדיו עמו דע"א לא מהני וא"כ אם איתא דכשאומר בב"ד פלוני הוה מלדעל"ג וכדעת השו"ת מנחת עני ות"ר הנ"ל א"כ קשה נהי דהגר עצמו א"נ דשמא עכו"ם הוא אבל ישראל ע"א אמאי לא מהימן אלא ע"כ דזה לא מקרי כלל מלדעל"ג וכ"כ בילדותי תשובה ארוכה מאוד ושם פלפלתי בכמה תשובות הנו"ב ודחיתי דברי הנו"ב והוכחתי שם דרק בדבר דעבידי אינשי דדכירי ואינם שוכחין וכגון בעמשא יבמות דף ע"ז דקאמר הלכה בשם שמואל הרמתי וב"ד ושמואל וב"ד ודאי שם אם ישאלו לשמואל וב"ד ויאמרו שלא אמרו כן לא יוכל עמשא לשמט נפשו ולומר ששמואל וב"ד שכחו שאמרו כן דהא השוכח דבר אחד ממשנתו ובשמואל וב"ד לא שייך לומר שתקפה עליהם דכל התורה היה שגורה בפיהם כמו שקבלה משה מסיני ויותפס עמשא וכן בר"ה דף כ' גבי הא דאמר עולא שעברי' לאלול דאם יאמרו הסמוכין שבא"י שלא עיברו לא יוכל לשמט נפשו לומר ששכחו דהמועדות כולם תלוין בזה וכן אף בבכור כשהכהן אומר שישראל נתן לו במומו א"כ הא קי"ל דבכור בע"מ נאכל תוך שנתו ואסור להשהותו יותר ובזמן כזה ודאי אין דרך לשכוח אם היה תם או בע"מ בפרט שחלוקים המה בהדין וכמבואר ביו"ד סי' ש"ו סע"ג וגם אם הישראל נותן לו להכהן את הבכור כשכבר נפל בו מום מצוה קא עביד יותר מאלו נותנו לו כשהוא תם ועפי"ז ישבתי שם קושיות התוס' בכורות דף כ"ח ע"א ד"ה עד וכו' שהקשו על רש"י שמפרש דהאי עד שלא נראה להראותו לחכם היינו שלא נפל בו מום כו' וע"ז הקשו התוס' דא"כ איך תני בהברייתא לשון רשאי לקיימו הלא ע"כ יקיימנו כו' אבל לפמ"ש ניחא דהא שם ע"כ דקאי כשהבכור עדיין ביד הישראל מדתני אבל מפני השבת אבידה כו' ומפרש רש"י שם שהבכור הוא עדיין ביד הישראל יע"ש ובודאי ע"כ דגם הרישא מיירי כשהבכור עדיין ביד הישראל והישראל ודאי יכול ליתנו לכהן אף כשהוא לא נראה להראותו לחכם כלומר שעדיין לא נפל בו מום וכמבואר במשנה ר"פ עד כמה דהישראל חייב ליטפל בבכור בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ולא יותר אפ"ה קמ"ל הברייתא דהישראל רשאי לקיימו שתים ושלש שנים כשלא נפל בו מום ומסתמא הטעם מפני שהכהנים חשודים להטיל בו מום לכן ודאי נהי דאינו חייב הישראל ליטפל בו כי אם ל' לדקה ונ' לגסה אבל אם רוצה ליטפל בו אפילו שתים ושלש שנים עד שיפול בו מום ה"ז מצוה קא עביד והגם דגבי נפל בו מום דתני דרשאי לקיימו עד שנים עשר חודש ושם לא שייך לומר דהישראל מצוה קא עביד במה שמקיימי ובע"כ דשם רשאי לקיימו היינו שאם אין לו כהן שרצונו ליתנו לו אינו עובר על בל תאחר אכן באמת בהרישא אין סברא לומר דעד שתים ושלש שנים לא יזדמן לו כהן שיתרצה ליתנו לו ולכן נראה כמ"ש דמשום דמצוה קא עביד אעפ"י שאינו מחויב וא"כ אם איתא שהישראל נתן לו במומו ודאי לא ישכח הישראל עד שיתמלא שנתו של הבכור ועתה אם הישראל יכחישו להכהן ויאמר שנתנו לו כשהוא תם לא יוכל הכהן לשמט נפשו ולומר שהישראל שכח דהכל יודעין דכהנים חשודים על הטלת מום ויותפס בשקרו אבל בגר שאומר נתגיירתי בב"ד פלוני דודאי הב"ד אינם מחויבים לזכור ולהכיר הגרים שגיירו ובפרט לפעמים כשהב"ד באמת גיירו איזה עכו"ם שלא הכירו אותו ולא ראו אותו כי אם בעת הגירות ועבר זמן הרבה דאז ודאי לא שכיח שהב"ד יכירו איתו וא"כ אם זה העכו"ם יודע מזה ודאי אינו ירא עוד לשקר ולומר שהיא נתגייר אז בב"ד פלוני וסומך עצמו שהב"ד לא יכירו אותו ואף אם יזדמן שיכירו אותו ויאמרו שלא גיירו אותו עכ"פ הוא יובל לשמט נפשו ולומר דהב"ד לא הכירו אותו ולכן לא הוה מלדעל"ג כלל ושם בתשובה הארכתי והוכחתי גם מהש"ס בכורות דף ל"ו ע"א בגמ' דקאמר התם אר"י א"ר נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מ"ט מלדעל"ג וכו' ומתיב רב שיזבי מהמשנה דמאי פ"ד מ"ה דתנן האומר למי שאינו נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן כו' א"נ אמאי נימא מלדעל"ג כו' ומשני הש"ס ש"ה דאית לי' לאישתמוטי סיפא ודאי מסייעא לי' מאיש פלוני ה"ז נאמן ומדחה הש"ס התם כיון דאיכא תובע מירתת כו' ופירש רש"י שם דאית לי' לאישתמוטי ולומר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשיבנא לי' מהימן וכו' יע"ש ולכאורה מאוד תמוה על הש"ס דקאמר סיפא ודאי מסייעא לי' והלא מדתנן בסיפא שהמשלח אמר לו קח מאיש פלוני כו' מוכח אם לא אמר לו המשלח קח מאיש פלוני אז אף שהשליח אמר שלקח מאיש פלוני וידוע שזה האיש פלוני הוא נאמן אפ"ה השליח א"נ וזה דלא כר"י א"ר גבי בכור וגם הא באמת כשאומר שלקח מפלוני שידוע שהוא נאמן א"כ אם משקר השליח איך יוכל לשמט נפשו כשיתברר שלא לקח אצל מי שאמר אלא ודאי דבלוקח פירות לא רמיא עלי' דהמוכר לזכור למי מכר פירות ולא שכיח כלל שיזכור המוכר את כל הקינים מי ומי קנה מאתו וכנראה לנו בחוש רק קושית רב שיזבי היתה דאם כר"י א"ר דנאמן וא"צ לדייק אחריו ולשאול הישראל אם אמת הוא שנתן לו במימו או לו משום דהכהן ירא לשקר דחושש שמא אף שא"צ עפ"י הדין לבדוק אחריו אפ"ה שמא ירצו לבדוק אחריו וא"כ גם שם בהשליח הלוקח פירות למשלחו היה לנו לומר שהשליח יש לו לחשוש שמא אמר המשלח לכל המוכרי פירות הנאמנים שישלח שליח הזה לקנות לו פירות ושיתנו לב לזכור אם יקנה אצל מי מהם כדי שיוכל להתוודע אם קיים שליחתו ואז ודאי רמיא עליהם לזכור והוה שפיר מלדעל"ג ורב שיזבי רוצה להוכיח מזה דמלדעל"ג לא הוה רק דבר העבוד להתגלות מעצמו וכגון בעדות אשה דאם הוא חי מסתמא יבא לביתו זו אשתו וכן גבי עיברי' לאלול דאם יבאו אנשים מא"י יראו איך יעשו המועדים יתגלה ממילא אבל בדבר שלא שכיח שיתגלה מעצמו רק ע"י שאלה בזה סובר רב שיזבי דאם נפסוק דא"צ לשאול ונאמן א"כ שוב אינו ירא לשקר דסומך עצמו שודאי לא ישאלו כיון דא"צ עפ"י הדין ורב שיזבי לא סבר הסברא שכתבתי לעיל להריב"ש דבבכור הוא דבר העשוי להתגלות ממילא דבאמת סברה דחוקה הוא ולכן מקשה על ר"י א"ר מהך דפירות ומשני ש"ה דאית לי' לאישתמוטי כלומר דלעולם אף דבר דלא שכיח שיתגלה ממילא כי אם ע"י שאלה אפ"ה שפיר ירא לשקר אף אם עפ"י הדין א"צ לשאול אפ"ה חייש שמא ישאול רק גבי פירות להכי לא חייש שמא לנסותו בא וצוה לכל הנאמנים המוכרי פירות שיתנו לב לידע אם זה השליח קנה מאתם דהלא המשלח יודע שיכול השליח לקנות הפירות אצל מי שא"נ וכשישאל ישיב לו לדידך לא מהימן אנא הוה חשיבנא לי' מהימן ולכן אין לחוש שהמשלח צוה לכל הנאמנים המוכרי פירות שיתנו לב אם זה השליח יקנה מהם וממילא כל שאין לו לחוש שהמשלח צוה להנאמנים המוכרי פירות ליתן לב אם השליח יקנה מהם לכן שוב אינו ירא השליח לשקר ולומר שקנה מפלוני הידוע לנאמן ומטעם שסומך השליח שודאי לא יזכור המוכר הפירות ואף אם יזכור ויאמר שלא קנה מאתו ישמט השליח נפשו ויאמר שהמוכר שכח דהא באמת דרך הוא לשכוח וכמ"ש ולכן שפיר קאמר סיפא ודאי מסייע לי' דביחדו לו אצל מי לקנות שם ודאי חייש השליח שמא ציה המשלח לזה המוכר פירות ליתן לב אם זה השליח יקנה מאתו וירא לשקר הרי דאף שעפ"י הדין א"צ לבדוק שם אחר השליח ואפ"ה חייש השליח שמא המשלח רוצה לבדוק אחריו והיינו כר"י א"ר ומדחי הש"ס דליכא ראי' גם מהסיפא דש"ה דאיכא תובע כלומר דלעולם במקום שהבדיקה אחריו הוא רק מחמת חשש איסור אז שפיר אפשר דצריך לבדוק אחריו דאם נפסיק דא"צ לבדוק לא ירא לשקר ויסמוך שודאי לא יבדקו אחריו כיון שעפ"י הדין א"צ רק התם בסיפא שאני דאיכא תובע כלומר דאפשר שלא מחמת החשש איסור חייש שיבדוק אחריו אלא שמא הבטיח לו לזה המוכר פירות לקנות אצלו או שנדר לו ע"ז ולכן מחמת זה יבדוק אחריו להראות לזה המוכר הפירות שקיים הבטחתו או נדרו ומחמת זה יבדוק אחריו ולכן ליכא לא ראי' ולא תיובתא וכמ"ש הב"י יו"ד סי' שי"ד יע"ש עכ"פ ודאי מוכח לפמ"ש דבאומרת נתגרשתי בב"ד פלוני ודאי לא הוה מלדעל"ג דהב"ד ודאי אין דרכם לזכור את כל האנשים והנשים שנתגרשו אצלן ואינה יראה לשקר דתוכל לשמט נפשה ולומר שהב"ד שכחו ואפשר ללמד איזה זכית על השו"ת מנחת עני ותועפות ראם הנ"ל דנתכוונו לפי מנהגינו שהמסדר הגט גונז אח"כ את הגט אצלו למשמרת ובזה אפשר לומר שיראה האשה שאם ישאלו להב"ד שאומרת שנתגרשה אצלם ויחפשו כל הגיטין הנמצאים אצלם והגט שלה לא יהי' שם דאז ודאי יבינו ששיקרה האשה ולא תוכל לשמט נפשה דמדוע כל שאר הגיטין נמצאו וגיטה לא נמצא אך באמת מחמת דבר כזה להתיר א"א ג"כ הוא דבר קשה מאוד ולא נמצא סברא זאת בשום פיהק מהראשונים ובפרט בנ"ד אשר עבר שעת הזעם שנפלו על היהודים ושברו כליהם וקרעו כסתותיהם בכמה וכמה עיירות וגם בהעיר אשר נתגרשה שמה האשה הזאת לפי דברי' ולא נמצא שום גט שלם אצל שום דיין מהמסדרי גיטין א"כ שוב לא שייך האי טעמא ובודאי לא הוה מלדעל"ג ולא גילוי מילתא ורק מחמת החזקה שהוחזקה פה בפי ההמון לגרושה כ"כ דאין להתירה להיות יושבת תחת בעלה שניסת לו עד שתמצא עדים שנתגרשה כד"ת הנלע"ד כתבתי:
והנה אחד מאוהבי אשר הראתי לו את מ"ש בזה ובקשתי מאתו שיעיין בזה ויחוה לי דעתו הרמה בזה והשיב לי וז"ל ועל דבר אשר העירני לעיין בדברי הרדב"ז אם כי שפתיו ברור מללו ובדעת ידבר בכל זאת אמרתי גמ' גמור וכזמרא יהי' כי אף אם נאמר בנידון דמ"ח שהצדק עם כבודו נידון דהרדב"ז לא דמלא לי' כי הרדב"ז בתחלת התשובה כותב ובחברתה באו יהודים אשר ידעו מגירושי' ובסוף תשובתו מסיים בביאור יותר ובחברתה באו יהודים אשר ראו גירושי' אף כי לא העידו בפנינו ולא נתקבל עדותן לפני ב"ד בכל זאת יען שהיהודים האלו בעצמם החזיקי' לגרושה והמה בעצמם חיפשו בעבורה מקום מנוח נמצא שהחזקה לא נתהוה רק מפי' שיקשה כבודו ע"ז הלא בעת אמירתה אינה נאמנת וכאשר החזיקה אמרי' לזמן תהא אח"כ נאמנת כי הלא הוחזקה למגורשת ע"י האנשים אשר באו בחברתה לזאת אדמה כי בנידון כזה גם כבודו יודה וכל קושיותיו אינם נוגעים להרדב"ז רק אם נבא למשפט על חזקה שנתהוה על פי' ונמשכה זמן רב ולפי דברי כבודו הרמה וכפי אשר סלל מסילה בדברי הרמב"ם יצא דין פשוט כי נצרך מעשה המוכיח להחזקה אבל גם זה במעט העיון אשר עיינתי לא אוכל להגיד דבר ברור כי על מה שעלה בדעת כבודו לפרש בדברי הרמב"ם שכתב עד שיהי' שם עדים או שתוחזק שפירושו הא כדאיתא והא כדאיתא היינו אם יש עדים אז אף שא"י למי נתקדשה ואו שתוחזק היינו כמ"ש בהלכה כ"א שיהיו שניהם יחד ואם הם ממדה"י בעינן עוד שלשים יום ע"ז אשאל את כבודו הרמה הלא זה הלשון בעצמו כותב הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה פרק כ"ד הלכה ד' ושם אי אפשר לפרש שנדרוש עוד מעשה המוכיח להחזקה לכן בתחלת עיוני נ"ל כי אנו כל דבר שנתחזק זמן ארוך כשלשים יום כאילו באו עדים והעידו על הדבר שהוא כן ובב"ב דף קס"ז על מימרא דרב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו פירש רש"י דכ"כ לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יודע הדבר כוונתו נמצא כאילו אנחנו עדים ששמו כן הוא ולזאת בא"ב הלכה כ"א מצייר הרמב"ם הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי היינו אף כי שניהם המה יחד לא נודע האישות רק ע"י אמירתם לזאת צריכים אנו שתוחזק אמירתם בעיר שלשים יום ואח"כ הורגין כי אם נתחזק שלשים יום אנחנו עדים כי המה איש ואשתו או מהטעם כי יראים להגיד כן משך זמן כזה פן יודע הדבר כנ"ל או אנחנו עדים אם נשתהה ענינם משך זמן כזה ולא נודע כי מרמה המה עושים בטח אמת הדבר אבל בהלכה כ' שנתחזק האישות או השאר בשר ע"י מעשה המוכיח וע"י גדילתם יחד אשר עינינו רואים זאת שם לא מחלק הרמב"ם בין שלשים לפחות משלשים כי שם החזקה ע"י ראיית עינינו ונמצא לפ"ז יצא הדין אשר גם אם נתחזק הענין ע"י אמירה לבד אם הוחזק שלשים יום מהני את זה תפסו רעיוני ואי"ה אם אחקור בזה כראוי ואראה כי לא כן דברי אשר דברתי עד הנה אודה ולא אבוש. עכ"ל:
וזאת ההעתקה ממה שהשבתי לו על דבריו
הנה מ"ש כבודו ליישב דברי הרדב"ז דבנידון דידי' היהודים שבאו בחברתה ראו גירושי' והם החזיקו אותה לגרושה לא מפי' וכו' במחילה מכבודו לא דק דהא אף החזקה שהוחזקה לגרושה נתהוה ע"י היהודים שבאו בחברתה ג"כ שלא כדין הוחזקה כיון שלא העידו בפני ב"ד וג"כ לא היו נאמנים כשהגידו חוץ לב"ד כמו אם האשה עצמה מגדת שנתגרשה דהם ג"כ א"נ כשמגידים חוץ לב"ד ומהתימה שכבודו הרגיש בזה וכתב בעצמו וז"ל אף כי לא העידו בפנינו ולא נתקבל עדותן לפני ב"ד א"כ מדוע חזר תכ"ד ומחלק בין שהוחזקה לגרושה עפ"י דיבורה ובין הוחזקה לגרושה עפ"י הגדה של חוץ לב"ד דהרי לפי מה שמבואר בש"ס גיטין דף פ"ט גם גבי קידושין אם אומרים ששמעו מפו"פ והלכו למדה"י והאשה מכחשת אמרינן דזה הוה קול ואם הוא לבתר קידושין אין חוששין להקול והיינו מפני שההגדה של פו"פ שהלכו למדה"י היתה חוץ לב"ד ולכן ודאי אין לחלק בין הוחזקה לגרושה עפ"י עצמה או עפ"י אחרים כל שבעת שהתחילו להחזיקה לגרושה היתה שלא כדין ואם לא היו ההמון מחזיקים אותה לגרושה רק היו באים לב"ד לשאול עפ"י הדין אם להחזיק אותה לגרושה ודאי היו הב"ד אומרים להם שאין להם להחזיקה בגרושה עד שיגידו היהודים שבאו בחברתה לפני הב"ד שראו גירושי' נמצא דהחזקה היתה בטעות שלא עפ"י הדין. גם מ"ש כבודו כי אנכי סללתי מסילה בדברי הרמב"ם כי נצרך מעשה המוכיח להחזקה וכו' לא אוכל לידע היכן ראה בדברי המסילה הזאת והלא המהרי"ק סלל מסילה הזאת אדרבה זה שנים רבות אשר הוכחתי מהרמב"ם שלא כהמהרי"ק ושם בתשובתו הארכתי הרבה בכמה פסקי הרמב"ם שלכאורה המה מוקשים וישבתי אותם בטוב טעם ויצא לפי דרכי שם דמהרמב"ם מוכח שלא כהמהרי"ק אכן כאן כתבתי רק שראיות הרדב"ז מהא דכתב הרמב"ם עד שיבאו עדים או שתוחזק כו' יש לדחות דכוונתו הא כדאיתא והא כדאיתא וכו' וגם זה לא כתבתי לענין איסורא דהמהרי"ק גופי' סובר דלאיסורא או אף למלקות לא בעינן מעשה המוכיח להחזקה וממ"ש כבודו כי מהמסילה אשר סללתי יצא דין פשוט כי נצרך מעשה המוכיח להחזקה וכו' משמע שכבודו הבין בדעתי שאף לענין איסור צריכין מעשה המוכיח להחזקה אך א"כ טעות הוא ולא אוכל לידע מה גרם לו לכבודו טעות הזה ומה שכבודו כותב ששואל אותי דהרי גם בפכ"ד ממלוה ולוה ה"ד כתב הרמב"ם לשון הזה ושם א"א לפרש שנדרוש מעשה המוכיח להחזקה וכו' ע"ז ג"כ נפלאתי על כבודו הכי תליא בלשון שתוחזק לומר דבכ"מ שנזכר לשון שתוחזק היינו דאיכא מעשה המוכיח להחזקה ודאי דלא עלה על דעתי ועל דעת שום אדם לומר כן רק הרדב"ז שמפרש דהרמב"ם קאי התם שהמקדש אינו לפנינו ולא משכחת לה כלל שיהי' מעשה המוכיח להחזקה וע"ז כתבתי דאינו ראי' דכיון דהזכיר הרמב"ם ג"כ עדים א"כ אפשר דכשהמקדש אינו לפנינו צריכין באמת דוקא עדים לענין הריגה ואו שתוחזק היינו שיהי' המקדש לפנינו ותוחזק ע"י מעשה המוכיח ואז הורגין אף דליכא עדים אבל שם בהלכות מלוה ולוה דאין נ"מ לענין הריגה שם פשיטא דלא בעינן מעשה המוכיח להחזקה ומאוד נפלאתי על כבודו הלא ראה במכתבי היינו בתשובתי שכתבתי דבהלכה כ"ב גבי הוחזקה נדה שם לא מצריך הרמב"ם מעשה המוכיח כיון דשם ליכא הריגה רק מלקות ורק לדעת הב"ש החולק על המהרי"ק וסובר דאין חילוק בין מלקות להריגה סובר דבעינן שלשים יום ולהמהרי"ק אף שלשים יום לא בעינן וכ"ש כאן בהלכות מלוה ולוה דל כא נ"מ לענין הריגה רק לממון איך עלה על דעתו לומר דלפמ"ש נצטרך מעשה המוכיח להחזקה ובאמת כל עיקר חידושי היה ליישב דעת המהרי"ק מקושיות הרדב"ז שהקשה לפי דרכו שהוכיח דהרמב"ם מיירי התם כשאין המקדש לפנינו ולא משכחת לה שיהי' מעשה המוכיח וע"ז כתבתי כי אף לפי דרכו של הרדב"ז דמפרש דהרמב"ם מיירי שאין המקדש לפנינו אפ"ה כיון דהרמב"ם מסיים שני אופנים דהיינו עדים או שתוחזק אפשר לפרש דכשאין המקדש לפנינו אז באמת בעינן עדים ובהוחזק אין הורגין ואו שתוחזק דקאמר הרמב"ם כוונתו כמו שביאר לעיל בהלכה כ' דהורגין על חזקה היכא דאיכא מעשה המוכיח והיינו שהמקדש לפנינו ומתנהג עמה כארוס וארוסתו וסמך הרמב"ם על מה שביאר כל אחד במקומו דהיינו בהלכה כ' וכ"א דשם נזכר דין הריגה ושם איכא מעשה המוכיח ולענין שאר דברים דהיינו איסורא וממונא ומלקות הנה חמור שבכולן הוא מלקות וכבר כתב הרמב"ם בהלכה כ"ב גבי הוחזקה נדה בשכנותי' דלוקין על החזקה אף דליכא מעשה המוכיח על החזקה. ומ"ש כבודו שנ"ל לפרש בדעת הרמב"ם דבפחות משלשים יום בעינן מעשה המוכיח על החזקה ובשלשים יום שפיר הורגין אף בליכא מעשה המוכיח על החזקה שאנן סהדי שכשהוחזקה שלשים יום ולא נתגלה ששקר הוא ודאי הוא אמת וכו' ג"כ נפלאתי מאוד ולא אדע מה חידש כבודו הלא אנכי כתבתי דלהב"ש אה"ע סי' י"ט החולק על המהרי"ק יתפרשו דברי הרמב"ם בהלכה כ' דאיכא מעשה המוכיח על החזקה לא בעינן שלשים יום ובהלכה כ"א סובר הב"ש דשם מיירי בליכא מעשה המוכיח על החזקה לכן בעינן שלשים יום ואם חידושו של כבודו הוא מ"ש כי אף ששניהם לפנינו ומ"מ לא נודע האישות רק על ידי אמירתם וכו' כלומר הגם דזה שאינם מתנהגין כדרך איש ואשתו הוא מתנגד לאמירתם אפ"ה בשלשים יום הורגין אכן לא יכולתי לידע איזה דבר הכריח את כבודו לזה ומה הרויח כבודו בזה וגם לפי האמת לא נוכל להודות לכבודו בזה שאפשר לומר כן דודאי אם מתנהגין לא כדרך איש ואשתו לדעתי א"א כלל שיתחזקו ע"י אמירתם דהרי מההתנהגות שלהם ניכר ששקר הוא ואם הם דרים באופן שא"א להכיר אם הם מתנהגין כאיש ואשתו וכגון שהיו מפוזרין הוא אצל בעה"ב אחר והיא אצל אחר א"כ כיון שא"א להם להתנהג כאיש ואשתו א"כ ליכא שים רבותא בזה והוה כמו שאינם יחד ולא הוסיף כבודו שום חידוש ממ"ש לדעת הב"ש ובאמת לא רציתי בתשובתי שם להאריך ולדחות דברי הב"ש מחמת שכל עיקר מגמתי שם היה לדחות דברי הרדב"ז אשר נוגע לנ"ד אבל באמת לדברי הב"ש לפמ"ש שם ודאי תוקשה מדוע הוצרך הרמב"ם לכתוב הלכה כ"א הלכה מיוחדת הלא היה יכול לכללה בשני תיבות והוא בהלכה כ"ג כשסיים הרמב"ם עד שיהי' עדים או שתוחזק שם הו"ל להרמב"ם לסיים או שתוחזק שלשים יום ואפשר דזה הכריח את כבודו לפרש דאף ששניהם לפנינו לא נודע האישות רק ע"י אמירתם וכו' אכן כ"כ דזה א"א לומר שמתנהגין שלא כדרך איש ואשתו אף במקום שהיו יכולין להתנהג כדרך איש ואשתו רק שלפעמים משכחת לה שא"א להם להתנהג כדרך איש ואשתו וא"כ תו ליכא רבותא בזה כלל גם יש להקשות לפמ"ש בדעת הב"ש כאשר כותב כבודו שאחר מעט העיון נ"ל לפרש כן דברי הרמב"ם א"כ למה הוצרך הרמב"ם לומר בהלכה כ"א הבאים ממדה"י כו' ומאי נ"מ אם באו ממדה"י או באו מאותה מדינה מעיר אחרת ולומר דרק בבאו ממדה"י אז אמרינן דאף שא"א למצוא עדי קידושין אפ"ה כל שהוחזקו לאיש ואשתו שלשים יום דנין על החזקה אבל באותה מדינה אף שהוחזק שלשים יום אפ"ה כל שא"א למצוא עדי קידושין איתרע החזקה זה ודאי ליתא דא"כ נמצא דבאותה מדינה לעולם אין הורגין על א"א אם לא בעדי קידושין וכל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי דבשלימא לפמ"ש בתשובתי דלהכי קאמר הרמב"ם באו ממדה"י דאילו באותה מדינה אפשר שמכירין שמותם ולא בעינן כלל שלשים יום כו' שפיר שייך לומר דהא דלא פירש הרמב"ם וסמך על הדיוק היינו לפי שכבר כתב בהלכה כ' דמי שהוחזק לש"ב וכו' ולא הזכיר שם שלשים יום וכאן בהלכה כ"א בבאו ממדה"י הזכיר שלשים יום לכן ודאי נדע דבאותה מדינה לא ממדה"י ודאי הדין הוא כמו בהלכה כ' דלא בעינן שלשים יום אבל אם נימא דבאותה מדינה אין הורגין כלל אף אחר שלשים יום ודאי הו"ל לפירושי ולא שיסמוך על הדיוח שאינו ידוע אם בא להוציא דאף שלשים יום לא מהני או דאף שלשים יום לא בעינן כלל ולכן איני רואה בדברי כבודו אחר המעט העיון שום ממש וכשיעיין כבודו יותר והיטיב בהשכל כמדומה לי' שיודה לדברי. ע"כ ההעתקה ממה שהשבתי לי: