פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם· רבי יהושע הרטמן
נתיב התורה · פרק יד
(1) מחבר ספר משלי, וכפי שנאמר בפתיחת הספר [משלי א, א] "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל". וכן פתח את ההקדמה לספר זה, וז"ל: "שלמה עליו השלום רצה לומר כאשר עושה האדם צדקה יש לו חיים". ולמעלה ר"פ א כתב: "שלמה המלך עליו השלום רצה להזהיר את האדם על התורה". וכן הוא בנתיב העבודה פ"א ופ"ב, נתיב גמילות חסדים פ"א, ונתיב התשובה פ"א.
(2) לשון רבינו יונה שם: "'להקשיב לחכמה אזניך וגו". זאת היא המעלה הראשונה להשיג החכמה, שתקשיב ותבחן אזניך דברי המלמדים המורים על אמתתם ועל בוריים, ותכוין שמועתך בלא תוספות ומגרעת... 'תטה לבך לתבונה' היא המעלה השנית, שיטה לבו מכל תאות העולם, וחפץ להתבונן לחכמה... הזהיר בכאן על נטיית הלב לתבונה, כי צריך האדם לפנות מחשבתו מכל דבר ולהטות לבו מכל חפץ, וליחדו לתבונה". הרי רישא דקרא ["להקשיב לחכמה אזניך"] בא להורות "שהאדם יכין עצמו לחכמה". וסיפא דקרא ["תטה לבך לתבונה"] בא להורות "ולא יפנה אל דברים אחרים", בבחינת "עשה טוב" ואחר כך "סור מרע" [תהלים לד, טו].
(3) אודות שההשתוקקות לד"ת עושה את האדם לכלי קבול לד"ת, כן כתב בדרוש על התורה [כג.], וז"ל: "והנה ההכנה הצריכה אליו [לקבלת התורה]... היא שיהא חושק ונכסף מאוד לקבלה, ושותה בצמא את דבריה... כאשר נכסף הצמא הזה למים, כענין [ישעיה נה, א] 'כל צמא לכו למים', שתהא בעיניו [עפ"י משלי כה, כה] כמים קרים על נפש עיפה". וכן כתב שם בהמשך הדרוש [לז:], וז"ל: "ועוד רמז לנו במה שכתוב [שמות יט, ג] 'ומשה עלה אל האלקים' 'וירד ה' על הר סיני' [שם פסוק כ], כי לקנין התורה צריך שיהיה האדם מוכן לקבלה קודם, כשהיא שכל אלקי שאינו מצוי ודבק עם האדם ככל שאר הקנינים שהם עם האדם, אבל היא נבדלת... לכן צריך שיהא מוכן לה לגמרי, כאשר הוא מן הצורך לקנות דבר שאינו עמו ומצוי לו. זהו שכתוב 'ומשה עלה וגו", ואחר כך 'וירד ה' וגו", לומר כי צריך האדם מצד עצמו תשוקה והכנה אליה, קודם שמקבלה. ואין הקב"ה נותנה למי שאינו מוכן לה תחלה, וכדכתיב [דניאל ב, כא] 'יהב חכמתא לחכימין'. כי הוא יתברך לא יתננה רק למי שמוכן אליה מצד עצמו בחשקו בה. לכן עלה משה מעצמו בלי ציווי השם, ואז 'ויקרא אליו ה' וגו" [שם פסוק ג]. וכל ההכנה היא כאשר אוהב התורה, ותשוקתו אליה, שאז נקנית לו. ודבר זה עיקר גדול בתורה". ולמעלה פ"ב מ"ב [תקכו:] כתב: "כל כך חשקה נפשם בתורה, שהיה קיום לתורתם". וראה למעלה פ"ה הערה 32.
(4) כמו שנאמר [אסתר ב, יד] "לא תבוא עוד אל המלך כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם". ועוד נאמר [אסתר ד, יא] "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית וגו'", ובאור חדש [קנא.] כתב: "ואם היה כל כך חפץ בי, א"כ למה לא קרא לי זה שלשים יום". ובגו"א שמות פי"ב אות סב כתב: "שהיה קריאתו כדרך מבקשים בלילה, שלא היה יודע היכן הוא שרוי". ורש"י [ויקרא א, א] כתב: "ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר [ישעיה ו, ג] 'וקרא זה אל זה'. אבל לנביאי האומות נגלה עליהן בלשון עראי, בלשון טומאה, שנאמר [במדבר כג, ד] 'ויקר אלקים אל בלעם'", וראה גו"א שם אות ד. וכן הרלב"ג במשלי שם [ב, ג] כתב: "כי אם לבינה... תדע באמת שאם תחשוק להשיג הבינה חשק רב כדרך שתקרא ותתן קולך לבינה, כמו שיקרא האדם מי שירצהו ויחשוק בו". ומעין זה כתב רבינו יונה שם.
(5) פירוש - הרמת קול היא טירחה ומאמץ לאדם. ואמרו חכמים [שבת קיט:] "כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו, קורעין לו גזר דינו", ופירשו תוספות שם ש"בכל כחו" הוא "בקול רם". ובספר החרדים פרק סו אות ל כתב: "כיון שנקראת התפלה 'עבודה' [תענית ב.], וישראל נקראו 'עבדים', ראוי לטרוח בקול גדול בתפלה". וכן בביאור הגר"א במשלי שם [ב, ג] כתב: "מחמת שלזה צריך יגיעה יותר... אמר כאן 'קולך'". והטרחה שאיירי בה כאן היא "שיהיה מטריח עצמו להגיע אליה", דכמו שהרמת הקול היא טרחה הנובעת מהמרחק שבין המשמיע לבין השומע, כך איירי בטרחה הנובעת מהמרחק שבין הלומד לבין החכמה, ועליו "להגיע אליה". וכן אמרו חכמים [ברכות סג:] "והלא דברים קל וחומר; ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל, אמרה תורה [שמות לג, ז] 'והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד', תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, על אחת כמה וכמה".
(6) "הוא העיון הגדול במאוד מאוד" [לשונו בסמוך].
(7) חוזר לסכם את הפסוקים שהביא עד כה.
(8) "במקומו" הוא בדרך חיים על המשנה [אבות פ"ד מ"א] "איזה חכם, הלומד מכל אדם", שכתב שם [ח.]: "וזה שאמר [שם] 'איזה חכם', שראוי שיקרא חכם, זהו אשר הוא 'לומד מכל אדם' [שם]. כלומר שמשתוקק אחר החכמה מצד עצמו, עד שהוא לומד מכל אדם. הנה ראוי אדם כזה שיקרא בשם 'חכם', בודאי שלא באה לו החכמה במקרה, רק באשר הוא היה משתוקק אל החכמה עד שלמד מכל אדם, ונחשב החכמה מצד עצמו, שהיה משתוקק לחכמה עד שלמד מכל אדם... וזה שאמר כאן 'איזה חכם הלומד מכל אדם', שכאשר היה לו השתוקקות החכמה, אז ראוי שיקרא בשם 'חכם', שבא על האדם מצד עצמו".
(9) "כי נתינת קול צריך טורח" [לשונו למעלה לפני ציון 5], וכל חפוש הוא בטורח, וכמו שיבאר בהמשך. ואם תאמר, הרי החפוש הוזכר בפסוק שלאחריו [משלי ב, ד] "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה", ולא בפסוקנו [שם פסוק ג] "כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך". ויש לומר, כי כוונתו ב"חפוש אחריה" היא שיעתיק עצמו כדי להגיע אל החכמה, וכמו שכתב למעלה "שיהיה מטריח עצמו להגיע אליה, כי נתינת קול צריך טורח", וכמבואר בהערה 5. אך הפסוק "וכמטמונים תחפשנה" איירי שיטריח עצמו בחכמה עצמה בעיון גדול, וכמו שמבאר בסמוך.
(10) לשון ביאור הגר"א במשלי שם [ב, ד]: "'אם תבקשנה ככסף גו", כי בקשה הוא על דבר הנאבד מקומו איה הוא... וכן כסף להרויח אין אדם יודע במה להשתכר, ודרך האדם לבקש אחריהם, והולך ממקום למקום להרויח. לזה אומר 'תבקשנה ככסף'... שלתורה צריך לבקש ככסף ולילך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, וזהו 'אם תבקשנה ככסף', היינו לתורה". והמלבי"ם שם כתב: "נמשל חפישת המטמונים, הוא היגיעה שמתיגע להעמיק בדברי החכמה העמוקים, להוציא הפנינים הצפונים במצולותיה וסתרי תורה ותושיה". ובשלב זה אין המהר"ל מחלק בין הרישא ["אם תבקשנה ככסף"] לבין הסיפא ["וכמטמונים תחפשנה"], ושני חלקי הפסוק מורים על העיון הרב הנצרך ללימוד החכמה, וכפי שביאר הגר"א ברישא דקרא, והמלבי"ם בסיפא דקרא. ובגו"א בראשית פכ"ח אות יז [סג:] כתב: "עוד דע אתה אם תחפש דברי חכמים כמטמוניות אז תמצא אוצר כלי חמדה אשר אצרו במטמוניהם. ואיש הפתי חושב אך דברי דרשה הם, לא אמרו כך אלא להרחבת הלשון. ואתה לא תחשוב כן, רק כי כל דבר מדבריהם שורש התורה" [הובא למעלה פי"ב הערה 82]. הרי ש"חיפוש כמטמוניות" הוא "העיון הגדול במאוד מאוד".
(11) פירוש - הואיל והפסוקים הקודמים עוסקים בהשגת החכמה והתבונה ["להקשיב לחכמה אזניך" (משלי ב, ב)], כתוצאה מכך יהיה האדם ראוי להשגת יראת ה', שהואיל ואם אין חכמה אין יראה, ממילא אתה למד שאם יש חכמה יש יראה. ולמעלה ס"פ ה [לאחר ציון 111] כתב: "לא נמצא יראת שמים כאשר אין עמו התורה, כמו שאמרו 'אם אין חכמה אין יראה'. ופירוש זה, כי היראה כאשר האדם יש לו קירוב אל השם יתברך, אז מקבל יראתו. דומה למלך בשר ודם, אין האדם מקבל יראתו רק כאשר מתקרב אליו. ואין האדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה, כי האדם הוא בשר ודם, ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב, כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בוראו, ואז מקבל היראה".
(12) ו"דעת אלקים" פירושה השגת החכמה העליונה, וכמו שמבאר בסמוך. וא"כ רישא דקרא ["אז תבין יראת ה'"] איירי בהשגת יראה, וסיפא דקרא ["ודעת אלקים תמצא"] איירי בהשגת דעת קדושים. ובדר"ח פ"ג מי"ז [תלב.] כתב: "כי אם אין יראת שמים, שהוא התכלית, כי תכלית חכמה יראת השם, כי אין החכמה רק שיגיע ליראת שמים, והוא העיקר. כמו שאמרו בפרק ב' דברכות [יז.] תכלית חכמה יראת השם, שלא יהא האדם קורא ושונה ובועט באביו או במי שגדול ממנו. והנה יראת שמים השלמת החכמה, כי על ידי יראת שמים אז יושלם מה שראוי שיושלם. והחכמה היא מדריגה ליראת שמים, שעל ידי החכמה יבא לידי יראת שמים, כמו שאמרנו אצל [אבות פ"ב מ"ה] 'אין בור ירא חטא'. ואם אין חכמה אין יראה, כי מורא מלכות הוא מצד הקירוב אל המלך, שכאשר האדם עם המלך אז מקבל יראתו. אבל הרחוקים מן המלך, אין יראה להם מן המלך [ראה להלן הערה 27]. וכך האדם שהוא בעל חכמה, נחשב קרוב אל השם יתברך, עד שהוא מקבל היראה מן השם יתברך. אבל הבור, מצד שהוא רחוק מן השם יתברך, שהוא בעל חומר בלבד, והוא רחוק מן המלך, אי אפשר שיהיה ירא חטא. ולפיכך על ידי החכמה מגיע אל יראת שמים. ואי אפשר שיהיה זה בלא זה; כי לא נמצא הנמשך אם לא ימצא הקודם, ויראת שמים נמשך אחר החכמה. וגם אם לא ימצא דבר שהוא התכלית וההשלמה, לא ימצא הקודם, כי אין קיום לו בלא השלמתו" [הובא בחלקו למעלה פ"ה הערה 112, ולהלן הערה 87].
(13) מדגיש תיבת "אז", כי הבנת היראה אפשרית רק לאחר השגת החכמה, כי "אם אין חכמה אין יראה". וכדבריו כאן ביאר גם הגר"א בפירושו למשלי שם.
(14) בפסוק נאמר "ודעת אלקים תמצא", ואילו במקום אחר נאמר [משלי ט, י] "תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה", וכן בהמשך חזר כמה פעמים לומר "דעת קדושים", וראה הערה 34.
(15) כוונתו לדבריו בנתיב יראת ה' ר"פ א, שביאר שם מדוע יש להקדים החכמה ליראה [כי זו נקודתו העיקרית כאן, לאור סדר המקרא "אז תבין יראת השם ודעת אלקים תמצא"]. וזה לשונו שם: "'אם אין יראה אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה', ששניהם כמו דבר אחד, ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וכמו שבארנו בפרקים כי אלו שניהם תלוים זה בזה, והם כמו דבר אחד לגמרי. ויש לך לדעת איך תחלת חכמה יראת השם, כי החכמה למדריגתה ומעלתה על הכל היא ראשונה, וזה שתרגם ירושלמי [בראשית א, א] 'בראשית ברא', 'בחכמתא ברא אלקים ית שמיא וית ארעא'. לכך נקראת החכמה 'ראשית', שהיא ראשונה אל הכל. והתורה היא הנברא והעלול הראשון מן השם יתברך יותר מן הכל, והעלול הנברא אי אפשר לו בלא עלה כלל. ולכך 'אם אין יראה אין חכמה', כי זה עצם היראה כאשר האדם הוא עלול אל העלה... ואם אין עלול ראשון מן הש"י, אין כאן חכמה, כי החכמה הוא העלול הראשון. וכך 'אם אין חכמה אין יראה', במה שהחכמה ראוי שתהיה עלול הראשון, ואם אין חכמה, אין כאן עלול ראשון. ולכך אלו שניהם הם כמו דבר אחד, כי במה שהחכמה הוא עלול הראשון, והעלול יש עליו יראת העלה, הרי אלו שניהם כמו דבר אחד, ואם אין אחד לא נמצא השני". הרי שהחכמה היא העלול הראשון.
(16) כאמור בהערה הקודמת בדברים אלו הוא הולך להורות כיצד שני חלקי הפסוק ["אז תבין יראת השם, ודעת אלקים תמצא"] תואמים לסדר ההשגה; קודם יש צורך בחכמה מסויימת בכדי להגיע ממנה ליר"ש, ולאחר מכן יש צורך ביר"ש בכדי להגיע ממנה לחכמה עליונה.
(17) כן הקשה המדרש שמואל לאבות פ"ג מי"ז, וכן הקשה בדר"ח שם בשאלתו הראשונה על המשנה שם. וראה הערה הבאה.
(18) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ז [תכג.]: "יש להקשות, מאחר ש'אם אין תורה אין דרך ארץ', ו'אם אין דרך ארץ אין תורה' [שם], אם כן אי אפשר שיהיה נמצא אחד; שהרי התורה אי אפשר שתמצא, שצריך דרך ארץ קודם. ודרך ארץ אי אפשר שיהיה נמצא, שהרי התורה קודמת, אם כן אין אחד נמצא. וכן יש לשאול באחרים". והמדרש שמואל שם כתב: "ראוי לעורר שנראים דבריו סותרים זה לזה. כי באמרו 'אם אין תורה אין דרך ארץ' נראה שאי אפשר לקנות הדרך ארץ אם לא שקדמה עליה קניית התורה מקודם. ואחר כך אומר 'אם אין דרך ארץ אין תורה', שאי אפשר לקנות התורה אם לא שקדם אליה מתחלה דרך ארץ. וזו הקושיא שייכא בכל החלוקות כולם". וכן כתב התויו"ט שם, וז"ל: "[אם] בא התנא לומר על קדימה ואיחור, שצריך שיקדם האחד לחברו... אין גם אחד מהם יהיה במציאות. שאם אין האחד אלא א"כ שיקדם לו האחר, וכל אחד יש לו דין קדימה על חבירו, נמצא שאי אפשר שימצא המאוחר בלא הקודם, ושניהם מאוחרים, נמצא ששניהם אינם נמצאים".
(19) ביאור זה אינו נמצא בדר"ח פ"ג מי"ז, אלא שם במשנה ט [רט:], ויובא בהערה 21.
(20) ואם לא כן, אזי הוא עומד מרוחק מה', וכיצד תפול עליו יראתו, וכמבואר בהערות 11, 12.
(21) לשונו בדר"ח פ"ג מ"ט [רט:]: "ופירוש [שם] 'כל שיראת חטא קודמת לחכמתו', היינו שהתחיל ביראה, אף על גב שלא היה בו חכמה, וכאשר היה חכם היה ירא חטא לגמרי. וכן מה שאמר 'כל שחכמתו קודמת ליראתו', היינו שהתחיל בחכמה קודם שהוא ירא חטא. אף על גב ש'אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה', היינו מה שאם אין יראה אין חכמה גמורה, ואם אין חכמה אין יראה גמורה. אבל שלא תמצא יראה מה, אף על גב שאין חכמה, או שלא תמצא חכמה מה, אף על גב שאין יראה, דבר זה בודאי אינו".
(22) כמו שיבאר בהמשך כיצד דעת קדושים היא "על הכל".
(23) בא לבאר הסבר שני כיצד הפסוקים הראשונים [משלי ב, ב-ד] הם מביאים את האדם ל"אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא" [שם פסוק ה]. ועד כה ביאר שזהו היחס הקיים בין חכמה ליראה, ומעתה יבאר שהמקראות האלו באים להורות שיראת ה' היא השגה נבדלת מן האדם, ולכך היא באה לאחר שהוזכרו ששה ענייני השגות, כי השביעי נבדל מהששה שקדמו לו.
(24) "כי השביעי לעולם נבדל מן הששה" [לשונו בסמוך].
(25) "השגת יראת השם, כי דבר זה נבדל מן האדם מצד כי הוא יתברך נבדל מהכל, ואין אנו יודעים בו יתברך, כי כל דבר שאינו נמצא עם האדם אין ספק כי השגה הזאת נבדל ממנו, וכאשר הוא מטריח בחכמה אז משיג בו יתברך מה שאפשר לאדם להשיג" [לשונו בסמוך (לאחר ציון 36)]. ובסוף הפרק [לפני ציון 224] כתב: "בפרט ההשגה בו יתברך, שזאת ההשגה נבדלת מבני אדם, וכמו שפרשנו למעלה במה שאמר הכתוב 'אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה", כי אין לעמוד על ההשגה שהיא בו יתברך כי אם בטורח גדול".
(26) צירף כאן שני מאמרים להדדי; (א) ברכות לג: "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר [ישעיה לג, ו] 'יראת ה' היא אוצרו'". (ב) שבת לא: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר [דברים י, יב] 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו"". הרי הפסוק המורה על ש"אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד" אינו "יראת ה' היא אוצרו" [שהובא במאמר הראשון], אלא הפסוק הוא "מה ה' אלקיך שואל מעמך". וכגירסת המאמר הראשון והשני שלפנינו הביא בנתיב יראת ה' פ"א.
(27) נראה לבאר זאת, כי פסוק זה עוסק ביראת הרוממות [משום שאיירי ביראה הנובעת מהחכמה שקדמה לה, וכמבואר במקראות אלו], ויראת הרוממות שייכת רק כאשר האדם עומד על רוממותו של המיירא, וכפי שכתב במסילת ישרים פי"ט, וז"ל: "הנה עיקר היראה היא יראת הרוממות... צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין... וכתיב [תהלים פט, ח] 'אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו'. כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו יתברך מבני הגוף החומרי, קל להם יותר לדמות שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם". נמצא שההשגה ברוממות ה' מאפשרת קבלת היראה מן ה', ואלו דבריו כאן. ועוד נראה, שהמסילת ישרים שם כתב עוד תנאי מוכרח ביראת הרוממות, וכלשונו: "צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב, כדי שיגיע אל זאת היראה... שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו. ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל. אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו מקשיב שומע אליו". וכן כתב בדר"ח פ"ג מי"ז [תלב:], וז"ל: "כי מורא מלכות הוא מצד הקירוב אל המלך, שכאשר האדם עם המלך אז מקבל יראתו. אבל הרחוקים מן המלך, אין יראה להם מן המלך" [הובא למעלה הערה 12]. וככל שמשיג ועומד על אמיתת ה', כך ה' יראה לפניו יותר, כי ההבנה מאפשרת ראיה. וכן כתב רש"י ר"פ משפטים [שמות כא, א]: "אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם', כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". ובגו"א שם אות ד [קכו:] כתב: "ויראה לומר שכל דבר שהוא לפני האדם ויראה אותו, יבא הראיה על שהוא יודע מהותו... ולפיכך כתיב כאן 'אשר תשים לפניהם', שרוצה לומר כשלחן ערוך לפניו ונגד עיניו, דלכך כתיב 'לפניהם', ואם כן יודע בודאי טעם הדבר, שלא נקרא דבר שהיה 'לפניו' אלא אם כן ידוע לו". ורש"י [בראשית יח, ב] כתב: "וירא - לשון הבנה, נסתכל... והבין שלא היו רוצים להטריחו". ולאידך גיסא אמרו [מכות ט:] על הפסוק [דברים יט, ד] "בבלי דעת" - "פרט לסומא". הרי שראיה ודעת בנות חדא בקתא אינון. לכך האפשרות היחידה לראות את הקב"ה עומד על האדם היא רק אם אותו האדם משיג באמיתתו יתברך.
(28) אמרו חכמים [ברכות לג:] "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר [ישעיה לג, ו] 'יראת ה' היא אוצרו'", ובנתיב יראת ה' פ"א כתב: "אין להקב"ה בבית גנזיו רק יראת שמים. ורצה לומר כי שאר הדברים אינם עם השם יתברך לגמרי כמו שהוא יראת שמים, כי היראה היא מגיע אל עצם אלקותו יתברך, שהרי תרגום של 'אלקות' הוא 'דחלא' [בראשית ה, כב], שהוא לשון מורא. ומזה תראה כי היראה הוא עצם האלקות. ובלשון חכמים [סנהדרין סד.] 'הוציא יראתו מחיקו'. ולפיכך אין דבר שהוא באוצרו רק היראה, שהוא עם השם יתברך לגמרי, כמו שהאלקות הוא אצלו, לכך יראת שמים הוא עם השם יתברך לגמרי" [הובא למעלה פ"ט הערה 8]. ואלו דבריו כאן שדבר שהוא השגה בו יתברך הוא מונח באוצרו של הקב"ה, כי הוא מגיע אל עצם אלקותו יתברך. ועוד מונח בדבריו, שהשגה באמיתת ה' היא השגה נבדלת ונסתרת מן האדם, ודברים נסתרים דרכם להיות מונחים באוצר, שבו מונחים הדברים הנסתרים של בעל האוצר. והרי כך מודגש להדיא במאמר הנ"ל במסכת ברכות, שאמרו "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר [ישעיה לג, ו] 'יראת ה' היא אוצרו'", הרי האוצר הוא בבית גנזיו של הקב"ה. וראה למעלה פ"א הערה 201.
(29) "נבדלת מיוחדת" - נבדלת מזולתה ומיוחדת בעצמה. וכן כתב בדר"ח פ"א מ"י [שז:], וז"ל: "כי כל מלך וכל רשות הוא מיוחד בעצמו ונבדל מזולתו, ואין לו שום התחברות אל זולתו" [ראה להלן פט"ז הערה 17]. ובתפארת ישראל ר"פ כא כתב: "התבאר לך כי ראוי שתנתן התורה על ידי אחד שהוא מיוחד ונבדל מן הכלל, ודבר זה למדרגת התורה, שיש אל התורה המדרגה העליונה המיוחדת, עד שלא ישתתף לה דבר. ולכך ראוי שתנתן התורה על ידי מי שיהיה מיוחד במדרגה מכל באי עולם, הוא משה".
(30) נראה שכוונתו לדבריו בדר"ח פ"ה מט"ו [שעג.], שהאריך בביאור נקודה זו, וכלשונו: "מספר שבעה מורה על המדריגה שמתחבר ביחד הגשמי ובלתי גשמי. וידוע מספר שבעה כנגד שש קצוות והאמצעית, שהוא נקרא 'היכל הקודש' אשר ביניהם [ספר היצירה פ"ד מ"ג]. ודבר זה ידוע אל הנבונים, כי מספר שבעה הוא כנגד שש קצוות, והיכל הקודש שביניהם. וידוע הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם, ואילו האמצעי אין לו רוחק כלל, שהרי לא שייך רוחק באמצעי, ולפיכך הוא מתיחס אל הבלתי גשמי. ולכך קראו האמצעי 'היכל הקודש', אשר הוא בתוך שש קצוות, לפי שהוא נבדל מן הגשם, וזהו קדושתו... כי מספר שבעה מורה... מורה על מדריגת הבלתי גשמי אשר הוא עומד בגשמי. ולפיכך תמצא בכל מקום כי במספר שבעה חול וקדושה; שבעת ימי שבוע, ששה ימי חול, ובשביעי הוא קודש [שמות לא, יד]. ובחדשים, השביעי גם כן קודש, הוא חודש תשרי. ובשנים, ששה שני עבודה, והשביעית שמיטה [שמות כג, יא], והיא שנת קודש. וכל זה מפני כי מספר הששה הם חול, והם כנגד ששה קצוות הגשם, שהוא חול, ואילו השביעי הוא כנגד היכל הקודש, שהוא השביעי והוא באמצע, ודבר זה ידוע" [ראה למעלה פ"ב הערה 25, ופי"ג הערה 46]. וכן כתב בעוד מקומות, וכגון בהקדמה שלישית לגבורות ה' [יט] כתב: "אמנם השביעי שהוא האמצעי, ונקרא 'היכל הקודש', הוא מכוון באמצע. לפי שהאמצעי נבדל מהכל, שהרי אינו נוטה לשום צד מן הצדדין. ומפני כך האמצעי מתיחס תמיד אל הקדושה והמעלה הנבדלת מן הגשמית, כמו שהיתה הארץ הקדושה ובית המקדש מכוון באמצע העולם [תנחומא קדושים אות י]... האמצע אין לו רוחק כלל, רק עומד באמצע, נבדל מן הצדדים שהם רחקים. ולפיכך האמצעי נבדל מן הגשם, אלו הם שש צדדי העולם, עם היכל הקודש, הוא האמצעי". ובגבורות ה' פי"ט [פט.] כתב: "'ולכהן מדין שבע בנות' [שמות ב, טז]. ויש לדקדק, למה הוצרך לומר מנין הבנות. ויראה לומר כי השביעית מקודשת מן השאר, ולכך תמצא כי השביעי מקודש בימים ובחדשים ובשנים, כדאיתא בויקרא רבה פרשת אמור [כט, יא], ובשביל זה היתה צפורה מיוחדת להדבק בגוף קדוש כמו משה". דוגמה נוספת; בהספד [קפה] כתב: "זהו מה שכתוב [איוב ה, יט] 'בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך'. ופירוש זה כי העולם הזה נברא בשבעת ימי בראשית, והעולם הזה הוא אל הרשעים, וכמעט שאין לצדיקים בעולם הזה חלק, כי לא ברא עולם הזה רק לאחאב וחבריו [ברכות סא:]. ומפני שהעולם אשר ברא נברא בשבעה ימים, ולכך הרשעים אשר להם עולם הזה, רודפים הצדיק שאין לו עולם הזה... ובשביל כי יום השבת שהוא שביעי לה', שהוא קדוש, לכך אמר 'ובשבע לא יגע בך רע', מפני שהשביעי הוא אל השם יתברך. ולכך 'בשש צרות יצילך' מן הצרות אשר באים על הצדיקים. אבל בשביעי שהוא אל השם יתברך, 'לא יגע בך', במה שהצדיקים הם אל השם יתברך, ולכך לא יגע בך, רק הצדיק נלקח אל השם יתברך בשביעי, אשר הוא שייך אל השם יתברך. וזה תבין ממה שכתוב [שמות כא, ב] 'שש שנים יעבוד ובשביעי יצא חפשי'. כי שש שנים הם ימי חול, ולכך אפשר שיעבוד העבד שש שנים, ויהיה לאדון שלו. אבל בשביעי יצא חפשי ממנו, כי השביעי הוא לה', ולכך בשנה השביעית יצא מן האדון, ויהיה עבד אל השם יתברך". וכן כתב בח"א לב"מ פו. [ג, מג:].
(31) וקשה, שפסוק זה מורה שיראת ה' היא השגה ראשונה ["תחלת חכמה"], ולא השגה שביעית. ובנתיב יראת ה' ר"פ א כתב: "לכך אמר 'תחלת', כי לשון תחלה משמע שהיראה הוא התחלת החכמה".
(32) שמורה שיראת ה' באה לאדם במהלך של בינה ["אז תבין יראת ה'"], שהוא הבנת דבר מתוך דבר הקודם לו [רש"י דברים א, יג]. ובנתיב היסורין פ"ג כתב: "יש שכל שהוא מוציא דבר מתוך דבר, והוא שכלי לגמרי, והוא נקרא 'בינה' מלשון בן, כי הנבון מוציא דבר מתוך דבר כמו הבן שנולד" [הובא למעלה פי"ג הערה 52]. מה שאין כן הפסוק "תחלת חכמה יראת ה'", שם היראה נמצאת אצל האדם כחכמה, שהיא מושכל ראשון, ולא מתוך הבנת דבר קודם לו. וראה בנתיב יראת ה' ר"פ א שביאר כיצד יראה היא מושכל ראשון.
(33) אודות שהשגה באמתת ה' יתברך היא "החכמה העליונה", כן מבואר בתפארת ישראל פ"י [קסא.], שכתב: "ואחר כך אמר [שבת לא.] 'חכמת' [ישעיה לג, ו] זה סדר קדשים. ידוע כי הקדשים היא העבודה אל השם יתברך. וקרא זה 'חכמת' מה שלא קרא הראשונים, כי אין ראוי שיקרא מי שהוא חכם וידע בדברים הגשמיים, כמו שאין נקרא 'חכם' מי שהוא חכם במלאכת הרצענות, אף שהיא חכמה גם כן. ולכך דוקא החכם המעיין בענין הקדושה, וזה נקרא חכמה. וזה שאמר 'חכמת' סדר קדשים, שכל סדר קדשים מדברים בענין הקדושה, וכל קדושה בלתי גשמית, ודבר זה נקרא חכמה. וכן הוא האמת כי הדברים בקדשים הם דברי חכמה, וכמו שאמרו [ב"מ קט:] כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי... כי אין ראוי שיהיה נקרא חכמה רק לפי מה שהוא נושא החכמה". וכן חזר וכתב שם בפי"א [קעו.], ופי"ג [ריב.]. וראה להלן הערות 51, 148.
(34) כאמור [למעלה הערה 14] במקרא שלפנינו נאמר [משלי ב, ה] "ודעת אלקים תמצא", אך כל מה שמבאר על "דעת קדושים" כחו יפה גם ל"דעת אלקים".
(35) כמו שנאמר "קדושים תהיו", ופירש הרמב"ן שם: "עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים". ולמעלה [פ"א הערה 277] נתבאר שיש שני סוגי קדושה; יש קדושה שהיא סבה להבדלה, ויש הבדלה שהיא סבה לקדושה. וכאן דבריו מוסבים על הבדלה שהיא סבה לקדושה, שכתב: "שכל נבדל הוא קדוש". וכן למעלה פ"א [לפני ציון 277] כתב: "האדם הזה יש בו קדושה, כי נבדל האדם מן כל שאר המורכבים". וכן כתב בדר"ח פ"ד מ"ז [צז.]: "כל שררה בעולם יש בה צד קדושה גם כן, במה שהוא נבדל מן שאר העם". וכן ביאר הפחד יצחק, פסח, מאמר מט, אות ו, וז"ל: "הנה בגאולתם של ישראל ממצרים שמענו מפי חכמים כי היא באה בזכות שלא שינו את שמם ולשונם ומלבושיהם [ויק"ר לב, ה]. ועלינו להבחין בזה, כי הבדלה זו אשר בה נתבדלו אבותינו במצרים, אין ענינה דומה לההבדלה מן העמים אשר עליה הוזהרנו בהר סיני בשעה שנכנסנו לברית תורה ומצות [שמות יט, ה-ו]. והציור בזה הוא, דיש הבדלה הנולדת מרוממות הערך, ויש הבדלה המולידה את רוממות הערך. יש אדם אשר רוממות ערכו מחייבת אותו להבדל מסביבתו, ויש אדם אשר נתעלה ונעשה למרומם על ידי שהבדיל והזיר עצמו מסביבתו. ההבדלה מן העמים שהוזהרנו עליה מן התורה היא ההבדלה המתחייבת מן ההתרוממות. ולעומת זאת ההבדלה שאבותינו הבדילו את עצמם במצרים, היא ההבדלה היוצרת, שמשמשת כגורם בהתהוותה של ההתרוממות" [הובא למעלה פ"א הערה 277, פ"י הערה 172, ופי"א הערה 42].
(36) בפסוק [משלי ב, ה] "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא".
(37) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [שכט:]: "כי משה מפני שהיתה נבואתו נבדלת לגמרי, וזה נקרא שראה באספקלריא המאירה, לכך אמר [שמות לג, כ] 'כי לא יראני האדם'... ולראותו כפי מה שהוא השם יתברך, אי אפשר לראות השם יתברך, שהוא נבדל מהכל". וראה למעלה תחילת פ"ט, שציין שם כמה פעמים שהקב"ה נבדל מהכל. וכן נאמר [ישעיה נה, ח-ט] "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה' כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבתיכם". והמלבי"ם שם כתב: "כי גבהו - כבר פירש בעקרים [מאמר שני פרק ג] שרצה לומר שלא תאמר שההבדל בין מחשבותי ומחשבותיכם הוא רק הבדל בפחות ויתר, רק כי אין ביניהם ערך ויחוס כלל. כי כמו שאין לאמר שהשמים גבוהים מן הארץ, אחר שהשמים גבוהים, והארץ אינה גבוהה כלל, ולא יצטרפו ביחוס אחד כלל, כמו שלא יהיה יחוס הערך בין המציאות וההעדר, כן באופן זה גבהו דרכי מדרכיכם, שדרכי גבוהים בתכלית המעלה". ועוד נאמר [קהלת ה, א] "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים". ובתפארת ישראל פנ"ט [תתקכג:] כתב: "יאמר על השם יתברך 'כי ה' אש אוכלה' [דברים ד, כד], רצה לומר שהוא נבדל לגמרי מן העולם... ואין לו שתוף עם הטבעי הגשמי, כמו שאין לאחד שתוף עם האש". ובח"א לשבת קיט: [א, סה.] כתב: "כי הקדושה נמשלה כאש. ולפיכך התחתונים שהם חומריים, אפשר להם להתחבר לכל היסודות, שהם; אויר, מים, עפר. חוץ מן האש. וכמו שאמרו ז"ל [סוטה יד.] 'אחרי ה' אלקים תלכו וגו' ובו תדבקון' [דברים יג, ה], וכי אפשר לאדם להתדבק עם השכינה, והלא כתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אכלה הוא', ובשביל שהוא יתברך אש אכלה, הוא קדוש ונבדל מן כל התחתונים, אשר לא יתחברו אל האש". וראה להלן פט"ו הערה 10.
(38) פירוש - הואיל והקב"ה נבדל מהכל, לכך אין אנו משיגים בו כלל, וכמו שמבאר. וכבר שורר רבי יהודה הלוי "איה אמצאך ומקומך טמיר ונעלם" [כל שירי רבי יהודה הלוי, כרך ב, עמוד 121]. וידועים דברי הרשב"א [שו"ת הרשב"א ח"ה סימן נב] שכתב: "עוד שאלת: למה נתקן נוסח הברכה, מחצה נמצא, ומחצה נסתר, כלומר: בגוף שני, ובגוף שלישי. תשובה... דשני יסודות יש שעליהם נבנה הכל; האחד, לדעת שהוא יתברך מחויב המציאות... והשני, שאין אמתתו יתברך מושגב כי אם לעצמו יתברך לבד. והוא במציאותו נגלה לכל, ובאמתת מהותו נסתר ונעלם מהכל. וכדי לקבוע שתי הפנות האלה בנפשותינו, קבעו הנוסח בנגלה ונסתר; 'ברוך אתה', כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם, עם שהוא מדבר עמו פנים אל פנים. וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא יתברך נמצא כמציאות שאר הנמצאים, ושיש יחס בין מציאותו למציאותם, קבעו 'אשר קדשנו', לקבוע בנפשותינו שאע"פ שהוא מפורסם, מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו, רק בנסתר, ברוך הוא". וראה להלן הערה 147.
(39) כפי שכתב בתחילת הקדמה הראשונה לגבורות ה', וז"ל: "למה שהיה השגת אדם מתיחסת אל האדם... מחויב מזה שהדבר שהוא מושג לא יהיה נבדל מכל וכל מן האדם המשיג, שאם היה נבדל לגמרי מן האדם המשיג, אין ראוי שיהיה בו השגת האדם. כי כבר אמרנו שההשגה של אדם היא מתיחסת אליו, יחויב מזה שהדבר שהוא נבדל ממנו לגמרי, אחר שהוא נבדל ממנו, אין ראוי שיהיה לאדם השגה בו. וזהו הסבה שלא נזכר בתורה בפירוש עולם הבא או השארת הנפש אחר המיתה... שהתורה היא דברי אלקים חיים ביד הנביא, לכך הדברים שבתורה לפי השגת הנביא. והדברים האלו הם נבדלים מן האדם הגשמי, ואינם עמו במציאות. וכמו שנבדלים בעצמם ואינם עמו, כך ידיעתם רחוק מאוד מן האדם, ונבדלת ממנו, ולא יכנסו בגדר השגת הנביא דבר שהוא נבדל מן האדם".
(40) המשך לשונו בגבורות ה' שם: "כי החכם ישיג מצד שכלו, ומכיון שהוא ישיג מצד שכלו, יוכל להשיג הדברים הנעלמים והנסתרים ביותר... ולפיכך אמרו חכמים [ב"ב יב.] חכם עדיף מנביא. וביאור זה, כי הנבואה דומה בדבר לחוש עין שירגיש המוחש מבחוץ... ומפני זה יותר עדיף החכם, אשר הוא משיג ויודע הדברים הנעלמים, ומוציא אותם משכלו מעצמו... לכך עולם הבא והשארת הנפש יתבאר יותר בחכמה, שהחכם משיג הדברים הנעלמים יותר ממה שיתבאר בנבואה, לכך חכם עדיף מנביא" [הובא למעלה פ"ד הערה 246].
(41) מה שמגביל את השגת האדם ["מה שאפשר לאדם להשיג"] יבואר על פי הקדמת הרמב"ן לתורה, וז"ל: "כבר אמרו רבותינו [ר"ה כא:] חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכלם נמסרו למשה, חוץ מאחד, שנאמר [תהלים ח, ו] 'ותחסרהו מעט מאלקים'... ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך, שלא נמסר לנברא" [הובא למעלה פ"א הערה 284].
(42) רומז בזה שההשגה עליונה נקראת "דעת קדושים", כי היא השגה עליונה ביותר. ודברים אלו יתבארו יותר להלן, וראה הערה 50.
(43) פירוש - שלמה המלך רצה להורות בפסוקים אלו [משלי ב, ב-ה] שיש לאדם לטרוח הרבה ["להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה וגו'"] בכדי שיוכל לעמוד על ההשגה הנבדלת ["אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא"].
(44) פירוש - תיבת "מפיו" נכתבה לאחר תיבת "חכמה" ["כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה"], אך היתה יכולה להכתב לפני תיבת "חכמה" ["כי ה' יתן מפיו חכמה דעת ותבונה"], ואז תיבת "מפיו" לא תחצוץ בין תיבת "חכמה" לתיבות "דעת ותבונה", והן יוזכרו יחד. אך עכשיו שתיבת "מפיו" ננעצה בין תיבות "חכמה" לתיבות "דעת ותבונה", היא בזה חוצצת ומבדילה ביניהן, ומעתה "חכמה" לחוד ו"דעת ותבונה" לחוד.
(45) בעיקרו הוא בשמו"ר מא, ג, אך הוסיף כמה פרטים מילקו"ש משלי רמז תתקלב.
(46) "המנה יותר מיוחד וחשוב מן החתיכה" [מתנות כהונה שם].
(47) "פיצטלין - לפי הענין פירוש חתיכה חשובה מאוד" [מתנות כהונה שם]. ולהלן [לאחר ציון 133] יבאר את שתי הדעות שבמדרש.
(48) פירוש - כל השגה והשגה שמשיג נקראת "חכמה", אע"פ שלא מדובר בשכל אלקי נבדל, וכמו שמבאר. ובדר"ח פ"ג מי"ז [תלו.] כתב: "החכמה אינו רק השגה, מה שמשיג נקרא 'חכמה', אף כי אינו משיג הדבר מצד אמתתו ובהבדל שלו". והמשך דבריו שם יובא בהערה 50. ובגבורות ה' פנ"ב [רכח.] כתב: "מושכלות ראשונות, כמו שידע האדם ששני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד, וכמו שהכל גדול מן החלק, וכן כל דבר שהוא שכל ראשון, וזה נקרא 'חכמה'". ובהמשך שם [רכח:] כתב: "כי כאשר הוא משיג בנמצאות נקרא זה 'חכמה', אבל מפני שההשגה הזאת נסמכת אל הגשמים שמהם קונה הידיעה, אין זאת הידיעה נקיה ומופשטת מן החומר לגמרי, בעבור שנסמכת ידיעה זאת אל החומרים, והם הנמצאים הגשמים". והמשך דבריו יובא בהערה 50, וראה להלן הערה 157.
(49) ולא הוזכר "מפיו", אלא "יתן" בלבד.
(50) המשך לשונו בגבורות ה' פנ"ב [רכח:]: "אבל המושכלות השניות ["כלנו נבונים"], בעבור שהוא יקנה אותם מן המושכלות הראשונות, הם נקיים יותר מן החומר, שהרי בהשגתם אינם נסמכים אל החומרים מבחוץ. ומכל מקום גם זה אינו מופשט ונקיה לגמרי בעבור שנסמכים אל המושכלות הראשונות שנקנו מן הגשמים הנמצאים בחוץ... כי החכמה המשיג את הדברים הנמצאים בלבד, וזהו 'חכם'. אמנם המוציא דבר מתוך דבר, וזה נקרא תבונה כאשר ידוע [סנהדרין צג:]. אמנם הדעת הוא היודע אמתת הדברים כל אחד בגדרו, זה נקרא 'דעת'. ולפיכך אמר כאן 'ואפילו כלנו יודעים את התורה', כי התורה תקרא [מלאכי ב, ו] 'תורת אמת', מלמדת לנו דעת באמתות הנמצאים" [ראה הערה 53]. ובדר"ח פ"ג מי"ז [תלז.] כתב: והכתוב נותן החכמה לארץ, דכתיב [משלי ג, יט-כ] 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו'. ודבר זה מפני כי השמים יותר רחוקים מן הגשמי מן הארץ, ולפיכך ראוי לתת התבונה, שהוא יותר עמוק בחכמה, אל השמים. וכדכתיב גם כן [משלי כ, ה] 'מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה'. הרי לך מבואר כי הבינה יותר שכלי, ולפיכך ראוי לתת החכמה אל הארץ, והתבונה אל השמים. ונותן הדעת אל התהומות, כי לפי מה שאמרנו כי הדעת הוא שמבדיל בין דבר לדבר, שיודע אמתת הדברים בהבדל שלהם, וכמו שאמרו ז"ל [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב] שקבעו הבדלה בחונן הדעת, שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר, שתדע מזה כי הדעת על ידו מבדיל בין דבר לדבר. ולפיכך אמר 'בדעתו תהומות נבקעו', כי הבקיעה הוא הבדלה, ויאמר כי בכח הדעת שלו היה מבדיל התהום".
(51) בתפארת ישראל פ"י [קסא.] הביא את מאמרם [שבת לא.] שסדר קדשים נקרא "חכמה", וסדר טהרות נקרא "דעת" [ישעיה לג, ו], וכתב בזה"ל: "דוקא החכם המעיין בענין הקדושה... נקרא חכמה, וזה שאמר 'חכמת' סדר קדשים [ראה למעלה הערה 33]... וסדר טהרות נקרא 'דעת', שכבר אמרנו כי אין ראוי שיהיה נקרא חכמה רק לפי מה שהוא נושא החכמה. וכך הדעת, שהוא יותר עוד במדרגה, שהדעת הוא מופשט לגמרי יותר מן החכמה... כשם שראוי שיהיה נקרא סדר קדשים 'חכמה' לפי מדרגת הקדושה והחכמה... כך ראוי שיהיה נקרא 'דעת' הידיעה בענין הטהרה, שהטהרה היא עוד מדרגה יותר בהשגה. ודבר זה אמרו במקומות הרבה [סנהדרין לח:] 'מה לך אצל אגדות, כלך אצל נגעים ואהלות'. שדבר זה מורה כי סדר טהרות הם דברים עמוקים, שהטהרה הוא דבר נבדל ואינו ענין גשמי, והטהרה היא דבוק בו יתברך לגמרי".
(52) נאמר [שיה"ש א, ב] "ישיקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין", ופירש רש"י שם: "ישקני מנשיקות פיהו - זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה; מי יתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו כמו מאז. לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פה אל פה". ובזוה"ק ח"ב רנד. אמרו "כתיב [שיר השירים א, ב] 'ישקני מנשיקות פיהו וגומר', לית נשיקין דחדוה ורחימותא אלא כד מתדבקן דא בדא, פומא בפומא, רוחא ברוחא". ובגו"א בראשית פכ"ט אות י כתב: "בשביל כי הנשיקה בפה הוא דבוק גמור, וימשוך אליו פנימיותיו". ובח"א לב"ב טז. [ג, עב:] בביאור "כי אתא שטן נשקיה על כרעיה", כתב: "כאשר האדם מנשק את האחר יש לו חיבור ודבוק בו, דבר זה נקרא 'נשוק', כי היה עומד על אמיתת השטן עד שהיה מתחבר אליו לגמרי". ואם תאמר, שאמרו חכמים [סוטה מב:] "'ויפלו ביד דוד וביד עבדיו' [ש"ב כא, כב], דכתיב [רות א, יד] 'ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה', אמר רבי יצחק, אמר הקב"ה יבואו בני הנשוקה ["שנשקה לחמותה להפרד מעמה שלא נתגיירה" (רש"י שם)] ויפלו ביד בני הדבוקה". ומתוך שהעמידו חכמים "בני הנשוקה" לעומת "בני הדבוקה" משמע שנשוקה לחוד ודבוקה לחוד, ואילו כאן מבאר שהנשיקה מורה על הדביקות. אמנם ממקום שבאת מוכח להיפך, שכך כתב בח"א שם [ב, פא.]: "פירוש, מפני כי בני הנשוקה היו קרובים להדבק, ופרשו, ואילו בני דבוקה לא פרשו ודבקו לגמרי, ראוי שיפלו בני הנשוקה ביד בני הדבוקה, והרי היו מתנגדים הנשוקה והדבוקה. שאילו לא נשקה לגמרי, יש עליך לומר שלא היתה ראויה להדבק, ואין כאן פרישה. אבל כאשר נשקה, ראויה היתה להדבק, כי הנשוק הוא קצת חבור ופרשה, לכך 'יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה', כי המתנגדים יפלו זה ביד זה". הרי ש"בני נשוקה" מורה על הדבוק, ודוקא מפאת כן הם בגדר של "שנה ופירש יותר מכולן" [פסחים מט:], וראה להלן פט"ו הערה 167.
(53) כמבואר בהערות 50, 51. וצרף לכאן מאמרם [איכ"ר ב, יג] "חכמה בגוים, תאמין, תורה בגוים אל תאמין", כי אין לחכמי האומות הדביקות והחבור של "פה אל פה". וכן בהמשך יביא מאמר זה [לאחר ציון 150]. ולמעלה ר"פ ו כתב: "לפי מה שהתורה היא השכל העליון שהוא נבדל מן האדם, ושכל האדם עומד בגוף האדם שהוא גשמי, ולכן צריך האדם אל הכנה שיקנה השכל הנבדל. וזה שיהיה קנין התורה בחבורה, שעל ידי החבורה קונה השכל הנבדל, ואין דומה אל החכמה שהוא מתחכם מעצמו, שאותו שכל עומד בגשם, ואינו שכל נבדל". ולמעלה [הערה 50] נתבאר ששכל התורה היא דעת.
(54) אודות שחכמים תיקנו ברכות שמונה עשרה, כן אמרו חכמים [ברכות לג.] "אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות". ועוד אמרו חכמים [מגילה יז:] "מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר". והרמב"ם בהלכות תפלה פ"א ה"ד כתב: "עזרא ובית דינו עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר". ובהקדמת הרמב"ם למשנה תורה כתב: "בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל, והרבה חכמים עמהם, תשלום מאה ועשרים זקנים, האחרון מהם הוא שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים". ובבית יוסף בטור אורח חיים סימן קיב כתב: "כתוב בשבלי הלקט... י"ח ברכות של תפלה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו. כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה כללם ותקנם כסדרן". ושם מאריך לבאר המקור הקדום של תפילת שמונה עשרה [מהאבות והשבטים]. וה"ה לשאר ברכות. ובנפש החיים שער ב פרק י כתב: "והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים, ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא... אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה". ובבאר הגולה באר הרביעי ציין בשלשה מקומות [שטו:, שכח:, תיג:] שהתפילות נתקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה.
(55) יעמוד על הבדלי הלשון בין "אתה חונן לאדם דעת" לעומת "ומלמד לאנוש בינה", וכן יבאר המשך הברכה.
(56) ועל כך מורה שם "אדם", "שזה השם נקרא על שם שהוא מן האדמה החמרית" [לשונו בסמוך]. וראה למעלה פ"ד הערה 152.
(57) רש"י דברים ג, כג "אין 'חנון' בכל מקום אלא לשון מתנת חנם".
(58) ברכות ז. "'וחנותי את אשר אחון' [שמות לג, יט], אע"פ שאינו הגון". ובנתיב התשובה פ"ו [לאחר ציון 30] כתב: "ואמר [שמות לד, ו] 'רחום וחנון'. שתי מדות הם; האחד, לעשות רחמים עם מי שאינו יכול לעמוד במדת הדין. ו'חנון' ענין זה החנינה לאדם, שהשם יתברך נותן מתנת חנם לאדם, אף שאינו ראוי ליתן לו, והוא יתברך נותן לו דרך חנינה. וזה יותר מן 'רחום', כי 'רחום' לרחם על הבריה שלא יאבד, שלא יהיה נעשה בו הדין. ו'חנון' הוא מתנת חנם". ובח"א לר"ה יז: [א, קטז:] הוסיף: "ועוד, כי 'רחום' למי שראוי לרחם עליו, ו'חנון' שמחנן למי שאין ראוי, ונותן לו דרך חנינה, וזהו 'וחנון'".
(59) להשפיע שכל נבדל על האדם. ולמעלה פ"ז [לאחר ציון 111] כתב: "אינו דומה [תלמוד תורה] לשאר מצות, כי שכל האדם השם יתברך מוציא אותו מן הכח אל הפעל, ואין למוד התורה ביד האדם כמו שאר מעשה המצות, רק השם יתברך מוציא שכל האדם מכח אל הפעל", ושם הערה 113. ואולי על פי זה אפשר לבאר את מה שמתפללין ישראל קדושים "אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים". ובמאמרי פחד יצחק, סוכות, מאמר נא, הקשה: "מעולם היה קשה לי פירוש המלות בסידור 'אתה הוא וכו", ולמה לא אמרינן 'אתה הוא שהקריבו אבותינו לפניך את התמיד'". וכבר הביא להקשות כן הנודע ביהודה [מהדורה קמא חלק אורח חיים סימן י]. ואולי נבאר זאת על פי דבריו בסוף דרוש לשבת תשובה, שכתב: "ויש בזה גם כן סוד איך הקטורת מכפר על לשון הרע [זבחים פח:], שאמרו בפרק יש בערכין [ערכין טו:] רבי אבא בר חנינא אמר, ספר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר [תהלים יב, ד] 'יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות'. ומאחר שכבר נכרת ואין כאן תקנה, הקטורת שהוא הקישור בו יתעלה, שלכך נקרא 'קטורת' מלשון קישור, וכאשר ידוע מסוד הקטורת. ולכך הקטורת בפרט מכפר על לשון הרע, שנכרת מן השם יתעלה". וכן בגו"א ויקרא פ"ט אות יט כתב: "על ידי הקטרת הקטורת שהוא בפנים, היה השכינה שורה במקדש", לכך דוקא בהקטרת הקטורת אמרינן "אתה הוא שהקטירו וכו'", כי הקטורת בפרט מובאת אל ה'.
(60) ב"ר יז, ד "אמר לו [אדה"ר להקב"ה] אני נאה להקרא 'אדם', שנבראתי מן האדמה". ובתפארת ישראל פ"ג [נז:] כתב: "הוא נקרא 'אדם' על שהוא עפר מן האדמה". ובדר"ח פ"א מי"ב [שמח:] כתב: "כי האדם שנקרא שמו 'אדם' על שם שהוא מן האדמה, שהיא בעלת חומר". וכן הוא להלן פט"ו [לפני ציון 44], דר"ח פ"ד מ"ד [סג., סז.], גבורות ה' פמ"ג [קסד.], שם פס"ז [שיב:], נתיב הענוה פ"ג, באר הגולה באר השביעי [שעד.], דרוש על התורה [ט:], ועוד. ואחר שאדם "קנה קצת דעת" אז הוא מתעלה מעבר למדרגת "אדם" ועולה למדרגת "אנוש". ואודות שדעת היא קנין לאדם, כן נאמר [משלי יח, טו] "לב נבון יקנה דעת". וכן מבואר בדר"ח פ"ג מי"ג [רפו:], ושם הערה 1238. וראה להלן פט"ו הערה 43.
(61) לשונו בדר"ח פ"ד מ"ד [סט.]: "הנה אלו ג' שמות שיש לאדם; אדם, אנוש, איש. שם 'איש' יאמר על הכח בלבד, ושם 'אדם' על שם האדמה בלבד, ושם 'אנוש' על שם שניהם; הכח והאדמה מתחברים יחד, וכח שלו מוטבע בחומר. ודבר זה תדע, כי שם 'אנוש' כמספר 'אדם' 'איש'. כי 'אדם' נקרא על שם האדמה, ו'איש' על שם הכח, ו'אנוש' בא על חבור הכח והאדמה יחד, ולכך מספר 'אנוש' כמספר 'אדם' 'איש'". ובתפארת ישראל פכ"ד [שנג:] כתב: "כי יש באדם שני דברים; הגוף והנפש. ואמר [תהלים ח, ה] 'מה אנוש' נגד הנפש, 'ובן אדם' נגד הגוף, שהוא אדמה". ובדר"ח פ"ג מי"ז [תלט.] כתב: "אצל הדעת אמר 'אדם', ואצל הבינה אמר 'אנוש', שהוא יותר במעלה, כמו שכתוב [תהלים נה, יד] 'ואתה אנוש כערכי'". הרי ששם "אנוש" הוא מרומם יותר משם "אדם". [אמנם בזוה"ק ח"ג מח. איתא "תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש; 'אדם', 'גבר', 'אנוש', 'איש'. גדול שבכלם 'אדם', דכתיב [בראשית א, כז] ויברא אלקים את האדם בצלמו', וכתיב [שם ט, ו] 'כי בצלם אלקים עשה את האדם', ולא כתיב 'גבר' 'אנוש' 'איש'". וראה שם בניצוצי זוהר אות א]. וזהו דיוק לשון המקרא [תהלים קמד, ג] "מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו", נתן "אדם" כנגד דעת, ו"אנוש" כנגד חשיבות, וזהו בדיוק מקביל ל"אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". וראה להלן הערה 119.
(62) פירוש - בינה היא יותר מדעת. ובדר"ח פ"ג מי"ז [תלח:] כתב: "ואמר [שם] 'אם אין בינה אין דעת, ואם אין דעת אין בינה'. כלומר, כאשר אין כאן הבינה, שהוא המדריגה העליונה, אין כאן דעת. כי אלו שתי מעלות קשורות זה בזה, עד שאם אין המדריגה העליונה, שהוא מדריגת הבינה, אין לו המדריגה שלפניו. ומה שהבינה הוא יותר מן הדעת, דבר זה תוכל ללמוד מן הברכה, שהרי אמרו 'אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה', הקדימו הדעת שהוא קודם במדריגה, אל הבינה שהוא יותר במדריגה... וכן אם אין הדעת, שהוא מעלה למטה במדריגת הבינה, אין הבינה נמצא. כי הדעת הוא כמו יסוד אל הבינה, ואי אפשר להיות הדבר בלא יסוד. שהרי הדעת הוא ידיעת הדברים כמו שהם בעצמם, ודבר זה נקרא 'ידיעה'. וכאשר אין כאן דעת, לא יבא אל הבינה לעולם, שיבין דבר מתוך דבר. והיסוד בלא הבנין עצמו אינו דבר גם כן", ושם מאריך בזה עוד. וראה בסמוך הערה 65. ובנתיב היסורין פ"ג כתב: "יש שכל שהוא מוציא דבר מתוך דבר, והוא שכלי לגמרי, והוא נקרא 'בינה', מלשון 'בן'. כי הנבון מוציא דבר מתוך דבר כמו הבן שנולד". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעא.] הביא את המקרא [שמות לא, ג] "ואמלא אותו וגו' בחכמה ובתבונה ובדעת", ומשמע מכך לכאורה שהדעת היא יותר מבינה, וכלשונו שם: "והכתוב שאמר 'ואמלא אותו וגו' בחכמה ובתבונה ובדעת', דמשמע הדעת הוא יותר, שחשב אותו באחרונה". אמנם שם מבאר שעם כל זה הבינה היא יותר, עיין שם.
(63) כן הוא נוסח הברכה בסידור פראג שנת רע"ו. והרב ר' יצחק סץ שליט"א אמר לי שככל הנראה זה היה נוסח התפילה של המהר"ל. וכן הביא בדר"ח פ"ג מי"ז [תמא:]. אמנם בנוסח אשכנז המצוי כיום איתא "וחננו מאיתך דעה בינה והשכל".
(64) פירוש - כאשר השפעת הדעת לחוד והשפעת הבינה לחוד, אז לשון חנינה תאמר על ההשפעה הראשונה ["אתה חונן לאדם דעת"] ולא על ההשפעה השניה ["ומלמד לאנוש בינה"], וכמו שביאר. אך כאשר איירי בהשפעה אחת כוללת של דעת בינה ושכל, ולא בהשפעות מחולקות, אז תאמר לשון חנינה על כל חלקי ההשפעה הזאת ["וחננו מאיתך בינה דעת והשכל"].
(65) פירוש - כאשר הבינה לא באה בדרך חנינה אלא בדרך לימוד ["מלמד לאנוש בינה"], אזי לימוד זה יכול להעשות רק לאחר שנקלטה במקבל השפעת הדעת, וממנה מתעלה הלומד ומבין דבר מתוך דבר בבינה. נמצא שבדרך זו "הדעת הוא כמו יסוד אל הבינה, ואי אפשר להיות הדבר בלא יסוד... וכאשר אין כאן דעת, לא יבא אל הבינה לעולם, שיבין דבר מתוך דבר" [לשונו בדר"ח פ"ג מי"ז, והובא בהערה 62]. אך כאשר גם הבינה ניתנת בדרך חנינה, אז אין היא חייבת לבוא בעקבות הדעת, אלא אף לפניה, כי איירי במתנה שניתנת מהקב"ה, ומתנתו יתברך אינה זקוקה לתנאים מקדימים בכדי שהיא תתקיים. וצריך ביאור, דנהי שהבינה הניתנת דרך חנינה אינה תלויה בדעת, אך מ"מ טעמא בעי מדוע שתוקדם לדעת, הרי סוף סוף דעת היא ידיעת עצם הדבר, ואילו בינה היא הבנת דבר מתוך דבר הבאה לאחר ידיעת עצם הדבר. אמנם על כך אמרינן "סוף מעשה במחשבה תחילה", והואיל וההשתלשלות מן הדעת היא בינה, נמצא שתכלית הדעת היא הבינה, לכך הבינה מוזכרת ראשונה.
(66) בא לבאר טעם שני מדוע בסיום הברכה הבינה ניתנת על דרך חנינה ["וחננו מאתך בינה דעה והשכל"], לעומת תחילת הברכה ["ומלמד לאנוש בינה"]. ועד כה ביאר שאיירי בהשפעה אחת כוללת ללא הקדמת דבר לבינה.
(67) פירוש - אנו מתפללים שיהיה לנו רבוי של בינה ודעת, מעבר למתחייב בלבד.
(68) פירוש - בקשת רבוי בינה ודעת היא מעצם מהותה בקשת מתנה, כי איירי בהשפעה שהיא מעבר למתחייב, וכל בקשה החורגת מגבולות המתחייב היא בקשת מתנה, שהיא על דרך חנינה. דוגמה לדבר; בתפארת ישראל פ"נ [תשפה:] כתב: "אמר בפרק ד' דנדרים [נדרים לח.] אמר רבי יוחנן, מתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמר [שמות לא, יח] 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו שני לוחות העדות וגו". ביארו בזה, מפני מדרגת התורה שאין לה צירוף וחבור אל האדם היה משכח משה התורה כשלמדה... ולא שהיה החבור מצד משה בעצמו, כמו שכל אדם שהוא מקבל מושכלות, ודבר זה בודאי מצד האדם עצמו, כי ראוי האדם שיהיה מקבל המושכלות. וכאשר יקבל האדם המושכל, אין לומר שניתן לו המושכל במתנה, כי כך הוא עצם מדרגת האדם שיהיה מקבל המושכל, ואם לא היה [מקבל] המושכל, יהיה מציאות האדם לבטלה. אבל התורה למשה אינו כך, כי משה הוא בפני עצמו, והתורה היא מתנה מבחוץ, תוספת עליו. וזה שאמר 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו'". וכן כתב בגבורות ה' פ"ח [מז:] בביאור החילוק בין הבטחת הבנים שניתנה לאברהם [בראשית טו, ה], להבטחת הארץ [שם פסוק ז], שהבטחת הבנים "אין זה מתנה נחשב, כיון שכל אדם בטבעו יש לו בנים... אבל על נתינת הארץ... נתן לו הארץ במתנה, שהוא ענין מחוץ". ודע, שבדר"ח פ"ג מי"ז [תלט.] סלל לו דרך אחרת בביאור לשונות אלו, וז"ל: "ואמרו אצל הדעת 'אתה חונן', שאין צריך רק החנינה בלבד, כמו שנותנין לאדם מתנה דרך חנינה. אבל הבינה אתה 'מלמד' את האדם... ואחר כך אמר 'וחננו מאתך בינה דעה והשכל', רוצה לומר הבינה תחונן לנו על ידי שתלמד אותנו, כמו שאמר לפני זה". ונמצא שיש שני הבדלים בין דבריו בדר"ח לבין דבריו כאן; (א) לפי דבריו בדר"ח לשון "חונן" נמוכה מלשון "מלמד", ואילו לפי דבריו כאן הוא להיפך, שלשון "חונן" מורה על נתינה שהיא מעבר לדרגת אדם, ואילו לשון "מלמד" תואמת לדרגתו. (ב) לפי דבריו בדר"ח אי אפשר לומר על בינה לשון חנינה ["רק שהבינה תחונן לנו על ידי שתלמד אותנו"], ואילו לפי דבריו כאן ניתן לפעמים לומר אף על בינה לשון חנינה [כאשר איירי בהשפעה כוללת אחת, או בבקשת תוספת בינה].
(69) שאין ברכה זו פותחת בבקשה, אלא בציון עובדה ["אתה חונן לאדם דעת"], וזאת לעומת שאר ברכות עמידה הפותחות בבקשה, וכגון "השיבנו", "סלח לנו", "רפאנו".
(70) רומז בזה שאין אנו מתפללין לתחיית המתים, אלא מציינים זאת כעובדה ש"אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים", וזה מורה "כי זהו מעצמו בלא תפלה השם יתברך עושה". וכן כתב להלן [לאחר ציון 121], וז"ל: "והתבאר כי קבעו ברכת 'אתה חונן לאדם' בתחלת ברכות אמצעיות, כדי לחבר הברכה עם שלש הראשונות שהם שבח הקב"ה בלבד, כי בודאי השם יתברך מחיה מתים, ולא שייך בזה תפילה". וכן מצינו אצל דוד, שכל עוד הילד שילדה לו בת שבע היה חולה, הוא התפלל עליו שיבריא [ש"ב יב, טז-יז]. אך משמת הילד הפסיק לבכות, וישב לאכול לחם [שם פסוק כ]. ועל כך שאלוהו עבדיו "מה הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם" [שם פסוק כא]. ועל כך השיב דוד "בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי" [שם פסוקים כב, כג]. וראה להלן הערה 130.
(71) "וחננו מאיתך בינה דעה והשכל", הרי בלא תפילה ה' חונן דעת ["אתה חונן לאדם דעת"].
(72) מבאר הסבר שני מדוע ברכת "אתה חונן" אינה פותחת בבקשה. ועד כה ביאר כי איירי בחנינת דעת הנצרכת ללא תוספת, ולזה לא בעי תפילה. ורק המשך התפילה ["וחננו מאתך בינה דעה והשכל"] איירי בבקשת תוספת בינה ודעת. אך מעתה יבאר שלעולם בעי תפילה על חנינת דעת [אף ללא תוספת], ומה שאמר "אתה חונן" איירי בנתינה כללית לעולם, וכמו שמבאר.
(73) פירוש - בתחילה ["אתה חונן לאדם דעת"] אנו מציינים את העובדה שהקב"ה חנן בכלליות את בני האדם בדעת, ומאחר וכן בקשתנו שטוחה לפניו שיתן אף לנו הדעת גם כן ["וחננו מאתך בינה דעה והשכל"].
(74) על פי הפסוק [משלי יט, ב] "גם בלא דעת נפש לא טוב". ובדר"ח פ"ו מי"א [שצח.] כתב: "ואין ספק כי הדעת היא שלימות הנפש... 'נפש בלא דעת לא טוב'". וקודם לכן בדר"ח פ"ג מ"ג [ק.] כתב: "כי השם יתברך הוא המלך, אשר כל מלך מפרנס עמו. והמלך אשר הוא בשר ודם, מפרנס עמו בצרכי הגוף, כי הוא בשר ודם. אבל מלך העליון, אשר ברא הגוף והנפש, הוא מפרנס שניהם, הגוף והנפש. וכמו שנתן השם יתברך פרנסת הגוף, כך נתן התורה שהיא פרנסת הנפש, כי 'נפש בלא דעת לא טוב'. ולכך מיד שבא השם יתברך למלוך על ישראל, אמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך', ונתן להם התורה, שדבר זה פרנסת הנפש, אחר שנתן להם פרנסת הגוף, הוא המן". וראה להלן פט"ו הערה 7.
(75) "כי אי אפשר שיהיה העולם בלא דעת, כי מה היה האדם נחשב אם לא היה הדעת, רק היה נמשל כבהמות נדמה אם לא היה הדעת" [לשונו בהמשך]. וראה להלן הערה 125.
(76) "שאף אם השם יתברך משפיע תמיד [דעת], אין הכל זוכין לזה, ולכך צריך תפלה על זה" [לשונו בהמשך, וראה הערה 100]. ויש להבין, הרי בכל ברכות העמידה היה אפשר לומר כן, וכגון בודאי הקב"ה שולח רפואה לעולם, כי א"א שיהיה העולם חסר רפואה, ואנו מתפללים שאנו נזכה לרפואה. וכן בודאי הקב"ה שומע תפילה, ואנו מתפללים שאנו נזכה לשמיעה זו. ועם כל זה אין אנו פותחים ברכות אלו ב"אתה רופא" ו"אתה שומע", ומאי שנא ברכת הדעת שהיא פותחת ב"אתה חונן". ויש לומר, כי הדעת היא הסימן המובהק של האדם, והיא המבדילתו משאר נבראים [ראה הערה קודמת ובסמוך הערה 97]. לכך מן הנמנע הוא שהקב"ה יברא אדם ללא חנינת דעת. מה שאין כן רפואה וגשמים, אע"פ שאי אפשר לאדם לעמוד בלעדיהם, מ"מ אין הם משתייכים לעצם צורת האדם.
(77) כמו "השיבנו" "רפאנו", וכיו"ב. ובא לבאר הסבר שלישי, וראה הערה 80.
(78) והדעת היא קרובה לה', וכמו שיבאר. ומה שכתב כאן ש"הדבר שהוא קרוב אל השם יתברך הוא יתברך משפיע אותו תמיד", יבאר בסמוך שהדבר שקרוב אל ה' בהכרח שהוא בעל מדריגה עליונה, והקב"ה משפיע תחילה את הדבר החשוב יותר, "כי לפי מדריגת מעלת הדבר יותר ראשון שיושפע מן השם יתברך" [לשונו להלן].
(79) לשונו בדרוש על התורה [לה:]: "כי השם יתברך משפיע לנו התורה תמיד בכל יום, כמו שיוסד בברכת התורה 'נותן התורה', בלשון בינוני. ובתחלה 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו וכו" בלשון עבר. אלא שתחלת הנוסחא תדבר על מה שנתן לשעבר על הר סיני, והחתימה תדבר בהווה על שבכל יום ויום נותנה ומשפיע לשלא תשתכח לגמרי. וכן בשביל זה אנו אומרים 'והאר עינינו בתורתך וכו", וכל כיוצא בדרך בקשה עוד על השפעת ההווה. גם לזאת הסבה תקנו ברכת 'אתה חונן לאדם דעת' בלשון הווה, מה שאין כן בכל הברכות האמצעיות, שכלם בלשון בקשה ותפלה; 'השיבנו', 'רפאנו', וכן כלם. מפני כי השם יתברך משפיע הדעת והתורה בכל יום" [הובא למעלה פ"ז הערה 120]. וראה להלן הערות 93, 94.
(80) נמצא שביאר שלשה הסברים לפתיחת "אתה חונן", המורה שיש חנינת דעת אף ללא תפילה; (א) איירי בחנינת דעת הכרחית ללא תוספת. (ב) איירי בחנינת דעת למין האדם בכלליות, כי אין מין האדם חסר דעת. (ג) איירי בחנינת דעת שמושפעת מה' בתמידיות מחמת קרבת הדעת אל ה'. והנה שני הטעמים האחרונים דומים, ששניהם מבארים שהקב"ה משפיע דעת שלימה אף ללא תפילה, ורק נחלקו בטעם להשפעה זו; לטעם השני זהו משום שהדעת הכרחית לעולם, ולטעם השלישי זהו משום שהדעת קרובה אל ה' [ואלו שני הטעמים שיבאר בקטע הבא]. ובהתאם לזה משתנה הביאור בבקשת "וחננו מאתך בינה דעה והשכל"; (א) לטעם הראשון איירי בבקשת תוספת בינה ודעת, מעבר להכרח. (ב) לטעם השני והשלישי איירי בבקשת היחיד שיזכה לדעת, כי אע"פ שיש חנינת דעת כללית ותמידית, מ"מ יש צורך בתפילה כדי שהוא עצמו יזכה לדעת, כי אין הכל זוכין לה. וראה להלן הערות 99, 100.
(81) לפתיחת "אתה חונן", המורה שיש חנינת דעת אף ללא תפילה; (א) הדעת הכרחית לעולם [טעמו השני למעלה]. (ב) הדעת קרובה אל ה' [טעמו השלישי למעלה]. ולפי זה אינו מתייחס לטעמו הראשון המחלק בין סתם דעת לבין רבוי דעת [ראה הערה הקודמת]. וראה להלן הערה 125.
(82) בגמרא שלפנינו מאמרים אלו נאמרו על ידי רב אמי, אך כדרכו מביא כגירסת העין יעקב, ושם בעל המאמר הוא רבי אלעזר. וכן המשך המאמר מובא כגירסת העין יעקב. וראה למעלה פ"א הערה 62.
(83) פירוש - בתחילת בקשות העמידה של ימות חול ["אתה חונן לאדם דעת"].
(84) "בין שתי אותיות - בין שתי הזכרות" [רש"י שם]. ורש"י במקום אחר [סנהדרין צב.] כתב: "שתי אותיות - של שם, כך שמעתי. לישנא אחרינא, כל שמות על שם, דאמרינן בעלמא [חגיגה טז.] 'צבאות' אות הוא בצבא שלו, קרי להו 'אותיות' לשון מופלא" [הובא למעלה פ"ט הערה 62].
(85) לשון הפסוק במילואו הוא "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך", הרי תיבת "מקדש" ניתנה בין שני שמות. נמצא שהובאו כאן ארבעה מאמרים אודות דעת; (א) גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכות של חול. (ב) גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות. (ג) מי שאין דעה אסור לרחם עליו. (ד) כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בחייו. והמאמר השני והשלישי הם שני הטעמים שציין בתחילת הקטע [ראה הערה 81]; המאמר השני מורה שהדעה קרובה אל ה', והמאמר השלישי מורה שהדעה הכרחית לעולם, וכמו שיבאר. ולמעלה פ"ט [לאחר ציון 60] הביא את המאמר הרביעי ["כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו"], וביארו, והובא בחלקו בהערה 87.
(86) כשכותב "חכמה" כוונתו לדעת, וכמו שמבאר.
(87) למעלה פ"ט [לפני ציון 63] כתב: "וכל זה מפני שיש באדם השכל, שהוא נבדל מן הגוף, לכך יש לו דביקות עם השם יתברך, כמו שיש למקדש, שבו השכינה שורה, דביקות עם השם יתברך", ושם הערות 65, 67. ואודות שהחכמה מעמידה את בעליה בקירבה אל ה', כן כתב בדר"ח פ"ג מי"ז [תלב:], וז"ל: "ואם אין חכמה אין יראה [שם], כי מורא מלכות הוא מצד הקירוב אל המלך, שכאשר האדם עם המלך אז מקבל יראתו. אבל הרחוקים מן המלך, אין יראה להם מן המלך. וכך האדם שהוא בעל חכמה, נחשב קרוב אל השם יתברך, עד שהוא מקבל היראה מן השם יתברך. אבל הבור, מצד שהוא רחוק מן השם יתברך, שהוא בעל חומר בלבד, והוא רחוק מן המלך, אי אפשר שיהיה ירא" [הובא למעלה הערה 12].
(88) הוא המאמר השני, וראה הערה 85.
(89) הברכות של שמונה עשרה מתחלקות לראשונות אמצעיות ואחרונות, וכמו שאמרו [ברכות לד.] "טעה בשלש ראשונות, חוזר לראש. באמצעיות, חוזר ל'אתה חונן', באחרונות חוזר לעבודה". הרי שברכות אמצעיות מתחילות בברכת "אתה חונן". וראה הערה הבאה.
(90) אמרו בגמרא [ברכות לד.] "אמר רב יהודה, לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא, ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו, ונפטר והולך לו". הרי שהאמצעיות הן "דומה לעבד שמבקש פרס מרבו", ולכך הם "מדברים שהשם יתברך משפיע לעולם". וראה להלן הערות 122, 123.
(91) לשונו למעלה פ"ט [לאחר ציון 67]: "לכך דעה נתנה בין שתי אותיות השם, שזה מורה על הדביקות הגמור שיש לו בו יתברך". ובתפארת ישראל פ"י [קסב.] כתב: "הדעת הוא יותר עוד במדרגה [מהחכמה], שהדעת הוא מופשט לגמרי יותר מן החכמה. ולכן אמרו במסכת ברכות 'גדולה דעת שנתנה בין ב' אותיות השם, שנאמר 'כי אל דעות ה". ורצו בזה כי מי שיש בו מדרגת הדעת, הוא שיש לו דבקות לגמרי אל השם יתברך, ודבר זה ידוע למי שיודע ההפרש שיש בין החכמה והדעת". וראה להלן הערות 102, 131.
(92) אמרו חכמים [ע"ז ח.] "תנו רבנן, יום שנברא בו אדם הראשון... כיון שעלה עמוד השחר, אמר מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו". ובח"א שם [ד, לג.] כתב: "פירוש, כי לא היה אותה הבריאה כמו שאר בהמות. כי כל שאר בהמות בעלי קרנים, פרסותיהן קודמות לקרניהן. וזה כי הקרן שהוא על הראש והוא החשוב... והפך זה הפרסה, הוא החלק הפחות והשפל. וכשהפרסה קודמת, שהוא חלק השפל, כאשר מקבל אחר כך החלק החשוב, אז הקרן נמשך אחר הפרסות, כאשר הפרסות קדומות. אבל אם קרניו קודמות לפרסותיו, שהקרן הוא החלק החשוב, ומאחר שהוא קודם, א"כ הקרן עיקר, ונמשכו אחריו הפרסות, שהוא חלק השפל, ובזה חלק המובחר יותר... וענין זה שהיה קרניו קודמות לפרסותיו, כי השם יתברך ברא מין הבהמות, והוא יתברך גוזר ומשפיע החשוב קודם, כאשר החלק החשוב יותר קרוב אליו יתברך, ואילו החלק הפחות הוא רחוק, ולפיכך קרניו קודמות".
(93) פירוש - אע"פ שככל שהדבר מרומם יותר כן מבחינת המקבל הדבר מרוחק ממנו, מ"מ עדיין מבחינת הקב"ה השפעת הדבר המרומם היא תמידית. וכמו שמצינו לגבי דברי התורה, שאע"פ ש"קשין לקנותן ככלי זהב" [חגיגה טו.], מ"מ אמרינן "נותן התורה" ולא "נתן התורה", כי השפעת התורה היא תמידית [כמבואר למעלה הערה 79].
(94) נמצא שמאותו הטעם שברכת "חונן הדעת" היא ראשונה לכל ברכות האמצעיות [השפעתה ראשונה ותמידית], כך הוא הטעם שברכה זו פותחת ב"אתה חונן לאדם דעת", המורה שיש חנינת דעת אף ללא תפילה, כי השפעתה ראשונה ותמידית. וכן מבואר להדיא בדבריו בדרוש על התורה [לה:], והובא למעלה הערה 79.
(95) פירוש - במאמר השלישי של רבי אלעזר [שאסור לרחם על מי שאין בו דעת (ראה הערה 85)] נמצא הטעם השני שהזכיר למעלה אודות פתיחת "אתה חונן" ללא תפילה ובקשה, והוא שהדעת הכרחית לעולם, וכמו שמבאר והולך.
(96) תהלים מט, כא "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו", הרי אדם שאינו מבין נמשל כבהמה. ובהקדמתו לבאר הגולה [ט:] כתב: "כי האדם במה שהוא אדם אי אפשר שלא יהיה לו שכל, דאם כן היה נמשל כבהמות נדמה". וכן כתב בדרוש על התורה [לה.], וח"א לבכורות ח: [ד, קכו:]. ובמדרש [ויק"ר א, טו] אמרו שתלמיד חכם שאין בו דעת אף אינו נחשב כבהמה, שאמרו "תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו".
(97) לשונו בתפארת ישראל פ"נ [תשפז.]: "עצם מדרגת האדם שיהיה מקבל המושכל, ואם לא היה מקבל המושכל יהיה מציאות האדם לבטלה". ובדר"ח פ"ב מ"א [תעו:] כתב: "מי שנקרא 'אדם' אשר יוכל לדעת ולהבין, לא מי שנמשל לחמור, שאינו יודע להבין". ואודות ששם "אדם" מורה על מי שיש בו דעת, כן נאמר [בראשית א, כו] "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו'", ופירש רש"י שם "כדמותנו - להבין ולהשכיל". והואיל "וכאילו אינו אדם" לכך אין לרחם עליו, וכמו שמבאר והולך מאמר זה.
(98) (א) הדעת קרובה אל ה' ["גדולה נתנה בין שתי אותיות השם"]. (ב) הדעת הכרחית לעולם ["מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו"].
(99) כמו שביאר למעלה [לאחר ציונים 66, 71].
(100) אמרו חכמים [נדה ע:] "מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר [משלי ב, ו] 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. תני רבי חייא, משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. מאי קא משמע לן, דהא בלא הא לא סגיא". הרי שלא הכל זוכים לשפע של חכמה ודעת מעצמם, ובעי להתפלל על כך. וכן ביאר למעלה [לאחר ציון 75], וראה למעלה הערה 80. והנה מלשונו כאן משמע שיש שזוכים לדעת אף ללא תפילה, ורק שלא הכל זוכין לזה. אך בגמרא הנ"ל אמרו שאי אפשר לשום אדם שיזכה לדעת ללא תפילה, "דהא בלא הא לא סגיא". ויל"ע בזה.
(101) למעלה פ"ט [לפני ציון 63], ובפרק זה [לפני ציונים 51, 91]. וראה הערה 91, ולהלן ציון 131.
(102) לשונו בח"א לסנהדרין צב. [ג, קפב:]: "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות השם, והנה הוא דבק עם השם יתברך מי שיש בו דעת... כאשר הדעה נתנה בין ב' אותיות השם... כי מי שיש לו דעה יש לו מקום, ומי הוא מקומו, הוא השם יתברך, שהוא מקומו של עולם [ב"ר סח, ט]. וכבר התבאר במסכת ברכות כי הדעה נתנה בין שתי אותיות השם, כי זה מורה על תכלית הדביקות אשר יש לו בו יתברך. כי מי שיש בו דעה, מקומו עם השם יתברך, כי הדעה נתנה בין שתי אותיות השם... ולפיכך אדם שיש בו דעה עומד במקום שלו, הוא השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואינו גולה. וכאשר אין בו דעה, אז אין לו נטיעה עם השם יתברך, שהוא מקומו, והוא גולה" [הובא למעלה פ"ג הערה 112]. והנה כאן מבאר שהדעה ניתנה בין שתי אותיות כדי להורות על הדביקות הגמורה של הדעה אל הקב"ה. וכן כתב בתפארת ישראל פ"י [קסב., והובא למעלה בהערה 91]. אך בדר"ח פ"ג מי"ז [תלח.] כתב ביאור נוסף, וז"ל: "כי הדעת בו יודע אמתת הדבר כאשר הוא, אמרו בפרק חמישי דברכות [לג.] גדולה דעת שנתנה בין שתי אותיות השם, שנאמר [ש"א ב, ג] 'כי אל דעות ה". כלומר, שראוי הדעת שיהיה ניתן בין שני השמות, כי הדעת בו יודע אמתת הדבר, והשם בא בכל מקום על אמתת הדבר מה שהוא בעצמו, ולפיכך נתן הדעת בין השמות 'אל דעות ה"". ולפי זה הדעה ניתנה בין שני שמות מחמת שהדעה והשם מורים על אמתת הדבר, ולא משום דביקותם אל ה' [הובא למעלה פ"ט הערה 68]. והסברו הראשון מהני גם לבאר מעלת בית המקדש, לעומת הסברו השני, וראה להלן הערה 120.
(103) פירוש - הואיל והדעת נסמכת אל ה' [ולכך ניתנה בין שתי אותיות השם], וכל ברכה פותחת בשם ומסיימת בשם [כפי שיבאר], לכך תיבת "דעת" הוזכרה בתחילה ובסוף הברכה, כדי להסמיכה לשמות הנמצאים בתחילה ובסוף. ונראה שכוונתו לבאר מדוע דעת נבחרה יותר מבינה וחכמה, ועל כך מבאר שהטעם לכך הוא כדי להצמיד את תיבת "דעת" למקומות שבו יש בהם הזכרת השם.
(104) פירוש - הואיל וברכת הדעת סמוכה לברכה הקודמת לה, וכל ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת ב"ברוך" [ברכות מו.], דמהני הזכרת השם של הברכה הראשונה לברכה שלאחריה [רש"י ברכות מו:], וזה הוי "כאילו זכר השם" [לשונו כאן]. ומה שכתב "סמוכה לראשונה", אע"פ שברכת הקל הקדוש היא ברכה שלישית ולא ראשונה, כוונתו לברכת "מגן אברהם", וכפי שכתב הטור אור"ח ריש סימן קיג, וז"ל: "ברכה ראשונה, והיא אבות... היא פותחת וחותמת בברוך, מפני שהיא ברכה ראשונה, והאחרות כולן הוו ברכה הסמוכה לחברתה, הילכך אין פותחות בברוך". וכן כתב הביאור הלכה סימן קפח ד"ה אומר, וז"ל: "כשהוא מזכירה בברכה הסמוכה, הרי היא נכללת בברכה שיש בה שם ומלכות... דפתיחת וחתימת הראשונה כוללת כולן".
(105) דוגמה לדבר; אמרו חכמים [חולין צא:] "חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת... ישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר [דברים ו, ד] 'שמע ישראל ה' וגו", ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב [ישעיה ו, ג] 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות'". ובח"א שם [ד, קי.] כתב: "ביאור ענין זה, כי המלאכים אין להם שום הצטרפות אל הש"י, והוא יתברך נבדל מהם. ולפיכך אי אפשר שיזכירו שמו רק אחר ג' תיבות, כי עד ג' יש כאן צירוף וחבור... ולפיכך אי אפשר למלאכים שיזכירו את שמו יתברך רק אחר ג' תיבות, כי בזה הוא יתברך נבדל מהם לגמרי. אבל ישראל במה הם נקראים 'בנים' [דברים יד, א], והבן מצטרף אל האב, ולפיכך ישראל מזכירים שמו אחר ב' תבות 'שמע ישראל ה"". הרי כל הצטרפות אל שמו יתברך מורה על דביקות מסויימת, אך אין זו דביקות גמורה כמו תיבה המוזכרת בין שני שמות, וכמו שמבאר.
(106) דברים אלו מקבלים הטעמה מיוחדת לפי דברי המהרש"א בח"א לכתובות ה., שכתב: "'גדול מקדש שניתן בין ב' אותיות' [ברכות לג.]... שהוא נעשה ע"י בצלאל שהיה בו דעת, והיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ [ברכות נה.]... הם שני מדותיו יתעלה, והוא שניתן בין ב' אותיות. האחד הימין, והוא הרחמים. והשני השמאל, שהוא הדין. והצדיקים שהוא בצלאל והנלוים אליו במעשיהם במקדש, מטילים כח וגבורה בפמליא של מעלה לצרף ידיו שם, שהם ב' שמותיו שהן במקדש, מצד ימין ומצד שמאל, שהם הרחמים והדין, שעל כך נכתב 'מקדש' בין ב' שמות [שמות טו, יז], אחד מימין ואחד משמאל. מה שאין כן במעשה בראשית, דלא צירף ב' השמות בהם, אלא במעשה ארץ כתיב [ישעיה מח, יג] 'ידי יסדה ארץ' בלחוד, ובמעשה שמים היה הימין לחוד, כדכתיב [שם] 'ימיני טפחה שמים'". וכל הדברים האלו גבי מקדש, כחם יפה גם גבי דעת, שהדעת ניתנה בין שני שמות כי היא מורה על הדביקות הגמורה, דמחברת להדדי שתי מדות ימין ושמאל, ואינו דבוקה למדה אחת בלבד. וראה להלן ציון 120.
(107) "וזה שאמר" הוא כמו "ומה שאמר", כי פותח כאן ענין חדש שאינו המשך מדבריו עד כה.
(108) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בנצח ישראל פנ"ב [תתכט:] כתב: "מדת הרחמים הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור... כי 'אוהב' תרגומו 'מרחמוהו' [בראשית כה, כח]. וכן בלשון חכמים [כתובות קה:] 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע". ובח"א לשבת קנב. [א, פב:] כתב: "וכבר אמרנו פעמים הרבה, כי לכך נקרא האוהב בלשון תרגום 'מרחמוהי', מפני שכל האוהבים הם מתקשרים יחד בשביל האהבה, ואז נמצא הרחמנות בהם, שהאחד מרחם על השני, שתמצא כי מדת הרחמנות מכח האחדות". ובח"א לגיטין נו: [ב, קה.] כתב: "כי מפני שמרחם על אחד הוא דבק בו לגמרי, והוא אחד עמו". והרי "עובר ירך אמו" [גיטין כג:], ולכך מקום המצאות העובר נקרא "רחם", כי אחדות זו שבין העובר לאמו היא שורש מדת הרחמים. וראה הערה 110.
(109) "דעתו של אדם קרובה אצל בנו" [ב"ב קלט.], ו"רחמי האב על הבן" [רש"י שמות כב, ב]. ולמעלה פ"ג [לפני ציון 81] כתב: "לפי שנפשו ודעתו [של אדם] קשורה בבניו". ובדרוש על התורה [לח.] כתב: "כי כל לבו ומחשבתו של אדם קשורה בבניו". ובח"א לשבת לב: [א, כא:] כתב: "כי אין דבר יותר קשור ומחובר אליו כמו בניו" [הובא למעלה פ"ג הערה 81]. וראה להלן הערה 133.
(110) לשונו בנצח ישראל פמ"ב [תשלה.]: "כי כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב [תהלים קג, יג] 'כרחם אב על בנים', מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב [בראשית מד, ל] 'ונפשו קשורה בנפשו'". ובח"א לשבת קלט. [א, עב:] כתב: "ובכל המדות אין חבור רק הרחמים, שכאשר מרחם על אחד מתחבר אליו, והוא מרחם על דבר שיש לו קשור אליו 'כרחם אב על הבנים' [תהלים קג, יג], דבר זה קשור והחבור שיש לבנו, ובשביל כך הוא מרחם עליו. ולפיכך נקרא האוהב שמתחבר עמו בלשון תרגום 'רחמוהי'". ובח"א לסנהדרין צב. [ג, קפג.] כתב: "כי הרחמנות בשביל שיש לו חבור ודביקות אל מי שמרחם עליו, ומצד זה בא הרחמנות, כמו שמרחם האב על הבן והאם על פרי בטנה, מפני שהבן כרעיה דאבוה", וראה למעלה הערה 108, ולהלן הערה 133.
(111) פירוש - עד כה ביאר שרחמנות היא תולדה מהחבור הקודם לה, ומעתה מבאר שהחבור גופא הוא תולדה מהדעת הקודמת לו. נמצא שיש כאן שלש חוליות; הדעת מולידה את החבור, והחבור מוליד את הרחמנות. לכך מי שאין לו דעת [חוליה ראשונה] אסור לרחם עליו [חוליה שלישית], כי חסרה לו את החוליה האמצעית של חבור, וכמו שמבאר והולך.
(112) כי אע"פ שאמרו [במדב"ר כא, ב] "כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו", מ"מ יש לכל בני האדם דעת אחת ושוה בכמה דברים, ואינם מחולקים לגמרי בדעתם. וכמו שאמרו על כמה דברים [ברכות לה:] "בטלה דעתו אצל כל אדם".
(113) פירוש - כאשר רצו חז"ל להורות לאדם שמוטל עליו להיות מעורב עם הבריות, כיוונו את הוראתם כלפי דעתו של האדם, ואמרו "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", וזה מורה באצבע שחבור האדם עם הבריות - דרך דעתו הוא נעשה. ובנתיב השתיקה פ"א כתב: "כי השתיקה לגמרי כאשר הוא בין הבריות ג"כ מגונה, כאשר נראה שאינו מעורב עם הבריות. כי צריך האדם שיהיה דעתו מעורב עם הבריות, וגם דבור זה לצורך הוא". הרי חזינן שמאמר זה כולל גם את הדיבור שבין בני אדם, מ"מ המכוון במאמר הוא דעתו של אדם, וכמו שמבאר. ולהלן פט"ו [לפני ציון 134] כתב: "נקרא החבור ידיעה, כי הידיעה הוא חבור היודע בידוע". ובח"א לסנהדרין צב. [ג, קפג:] כתב: "כי הדיעה הוא החבור בין שני דברים, ולכך אמרו 'מי שאין לו דיעה אסור לרחם עליו', כי חסר הוא החבור אליו כאשר אין בו ידיעה... והוא רמז ג"כ במה שכתיב [בראשית ב, ט] 'עץ הדעת', כי העץ הוא בדבר שיש לו חבור ונטיעה, ודבר זה שייך אל הדיעה בפרט, ולכך כתיב 'עץ הדעת', והוא ידוע בסודו אשר ידוע לחכמים".
(114) לשונו בח"א לסנהדרין צב. [ג, קפג.]: "כי הרחמנות הוא בשביל שיש לו חבור ודביקות אל מי שמרחם עליו, ומצד זה בא הרחמנות... ומפני זה ישראל יש להם לרחם האחד על האחר, כי ישראל יש להם חבור אחד, שהם נקראים 'אחים' ביחד, ומצד הזה בא הרחמנות. ולפיכך אסור לרחם על מי שאין בו דעת, כי מי שאין בו דעת אין לו חבור וקשור כלל, כי הוא גשמי, ומצד הגשם הנבראים מחולקים. ובמה הם מתחברים ומתאחדים, במה שיש להם דעת אחד ומושכל אחד, ובדבר זה הם מתאחדים, ובדבר זה הרחמנות. וכאשר אין בו דעת, אין לו חבור וקשור עמו כלל, והוא מרחם על מי שאין ראוי למדה זאת, ודבר זה אסור". ובח"א לגיטין נו: [ב, קה.] כתב: "כי מפני שמרחם על אחד הוא דבק בו לגמרי, והוא אחד עמו, וזה שאמרו 'כל שאין בו דעת אסור לרחם עליו'... כי כאשר אין בו דעת אין להתחבר דעתו עמו". ובגו"א בראשית פ"ב אות יב כתב: "אסור לעשות טובה לאיש שאין מכיר בטובה", הרי טובה ללא "מקבל" היא דבר שאין בו ממש [הובא למעלה פ"ח הערה 128]. וראה להלן פט"ו הערה 136. ואם תאמר, הרי על הקב"ה נאמר [תהלים קמה, ט] "ורחמיו על כל מעשיו", ו"כל מעשיו" כולל בודאי אף אלו שאינם ברי דעת ["'ורחמיו על כל מעשיו' אפילו על בעירי ועופי מאטון רחמוי" (זוה"ק ח"ב קו:), וכן אמרו בב"מ פה., ויובא בהערה הבאה]. והרי מוטל עלינו ללכת בדרכיו של מקום באופן של "הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" [שבת קלג:]. והואיל והקב"ה מרחם על הכל, כיצד רחמינו מוגבלים רק לאלו שיש בהם דעת. ויש לומר, שבודאי אף כלפי מעלה רחמים נוהגים רק כשיש קשר וחבור בין הנותן לבין המקבל, אך כלפי הקב"ה אין מי שהוא עומד "חוץ" לקשר זה, כי הוא יתברך ברא ויצר את הכל, והם "מעשי ידיו" אף ללא היותם בעלי דעת. מה שאין כן ביחס שבין בני אדם, הרי קשר זה יכול להתקיים רק כשיש למקבל דעת, כי ללא דעת אין המקבל בר חבור למשפיע, ואם אין חבור - רחמים מנין. וזהו דיוק לשון הפסוק "ורחמיו על כל מעשיו", ולא נאמר "ורחמיו על כל המעשים" [כמו התפילה "קל אדון על כל המעשים"], כי רק מפאת שהמעשים האלו הם מעשיו של הקב"ה, לכך רחמיו מגיעים אליהם. וראה הערה הבאה.