אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נר מצוה· רבי יהושע הרטמן

חלק ב

חלק א

(1) כמבואר למעלה [בחלק הראשון, ד"ה ולכך אמר], וז"ל: "המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל רק מצד התורה השכלית ומצות התורה האלקית. וכך היה כל ענין מלכות שלישית לבטל מישראל מעלת התורה האלקית, וכל דבר אלקי בפרט, היה רוצה אומה זאת שלא יהיה ח"ו לישראל מעלה אלקית". וראה שם הערות 197, 198, 250.

(2) אודות הפער בין שכל האדם לשכל האלקי, ראה דבריו בח"א לסנהדרין לח. [ג, קמט.] שכתב: "כאשר אין האדם קונה על ידי התורה ומצות מעלה עליונה נבדלת, והוא רוצה לסמוך על מה שיש בו השכל האנושי, אין דבר זה נחשב לכלום... אבל אם הוא בעל תורה ומצות, אז קונה האדם מעלה נבדלת אלקית, והוא נבדל מן החמרי לגמרי, עד שהוא נבדל לגמרי... והוא קונה מעלה נבדלת יותר אף מן המלאכים, כי להם לא ניתנה התורה, שהיא שכל האלקי הנבדל לגמרי". ובהקדמתו לתפארת ישראל [יט:] כתב: "כי מה נחשב האדם שאין בו רק שכל האנושי. אבל 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי' [תהלים יט, ח], שעל ידי התורה נעשה חכם". ושם בפמ"ז [תשכז:] כתב: "אין התורה השכלית כמו שכל האדם, שהוא מצורף אל החומר, ובשביל שהשכל מצורף אל החומר, לכך מצורף שכל האדם ג"כ אל ההעדר, ואינו נמלט מן המות". ובדר"ח פ"א מ"ב [כה:] כתב: "כי כאשר יש באדם התורה, הוא נחשב בריאה טובה בעצמו, כאשר יש בו התורה השכלית. אבל אם אין בו התורה, אין האדם בעצמו נחשב טוב, כי חסר ממנו התורה, שהיא השלמת האדם במה שהוא אדם, והוא נמשל כבהמה נדמה, ואין זה נחשב בריאה, ואין ראוי לו המציאות... כי כל הנבראים שנבראו אין בהם חכמה האלקית העליונה. אף כי האדם הוא בעל שכל, אין זה רק שכל האנושי, שהוא מצורף אל החומר. ואין ראוי לעולם הקיום בשביל הטוב הזה, כי פחות ושפל הוא השכל האנושי. רק בשביל התורה שהוא השכל האלקי... כי בודאי שפלות בריאת האדם כאשר הוא נוטה להיות כמו בהמה, ומעלת הבריאה באשר הוא נבדל מן הבהמית, ואין זה רק על ידי התורה השכלית". ובח"א לשבת לב. [א, כא.] כתב: "עמי הארץ הם חסרי השכל האלקי, אף כי יש להם שכל האנושי, הנה הם חסרים השכל האלקי". וראה בבאר הגולה, באר השני, הערה 135.

(3) כמבואר למעלה [בחלק הראשון, ד"ה והמלכות שאחריו], וז"ל: "היו [היוונים] נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל, כי לא היו רוצים שתהיה החכמה, בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיה להם, כמו שהיא התורה, שהיא חכמה על הכל", וראה שם הערות 174, 176.

(4) כמו שיבאר בסמוך. ובגבורות ה' פ"ע [שכג:] כתב: "מעלת בית המקדש אינו העצים והאבנים, רק קדושה האלקית שדבק במקדש". ושם בפרק עא [שכד.] הוסיף: "בית המקדש העיקר שלו אינו העצים והאבנים, שהם טפלים אצל עיקר המקדש, שהוא המדריגה הנבדלת שיש במקדש, כמו שטפל הגוף של אדם אצל הנשמה". ובנתיב התורה פ"ט [א, מ.] כתב: "יש למקדש, שבו השכינה שורה, דביקות עם השם יתברך". ובתפארת ישראל ר"פ יח [ער:] כתב: "הוא יתברך השוכן בבית הזה, נבדל מכל הנמצאים, וזהו קדושת הבית". ובנצח ישראל פ"ד [סב:] כתב: "המקומות מן העולם הם הרבה בעולם, ובחר במקום אחד מיוחד, הוא המקדש... הזריח השם יתברך במקדש את כבודו ואורו". וראה בהקדמה לבאר הגולה הערה 35, ולהלן הערה 131.

(5) לשונו בגבורות ה' ס"פ ח [סוף נא:]: "כמו שבאדם הלב והמוח עיקר האדם, הלב שממנו החיות, והמוח ששם השכל, כך בכלל העולם, בית המקדש והתורה עיקר מציאות העולם. וכמו שהלב הוא באמצע האדם, וממנו מקבלים חיות ושפע כל האברים, כך ביהמ"ק באמצע העולם, ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע. וכמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם. נמצא התורה וביהמ"ק הם עיקר הנמצאים. ואלו שני דברים הם צמודים ביחד תמיד; כי ביהמ"ק הוא בארץ, והוא שלימות העולם הגשמי. והתורה היא שכלית. ולפיכך על אלו שני דברים אומרים תמיד 'יהי רצון שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', לומר שיתן חלקנו בדבר שנחשב מציאות דוקא, ולא בדברים בטלים". ובדר"ח פ"ה מ"כ [ער:] כתב כן, והוסיף: "ולפיכך ביהמ"ק והתורה צמודים יחדיו, מפני כי ביהמ"ק קדושת העוה"ז, והתורה מתעלה עד למעלה. וע"י ביהמ"ק שהוא בא"י, וע"י התורה שמגיע עד עולם העליון, יש לעולם סולם עומד בארץ, ומגיע למעלה מן השמים... ולפיכך אלו שנים, דהיינו בית המקדש והתורה, ענין אחד, שתי מדריגות זו על זו". ועיי"ש שמאריך לבאר ענין זה. ולכך כוונתו כאן "כי התורה ובית המקדש הם שתי מדרגות זו על זו", כי ביהמ"ק הוא קדושת העוה"ז, והתורה היא קדושת העולם העליון. ובנתיב היסורין פ"א [ב, קעה.] כתב: "אלו שניהם [תורה ותפילה] הם הדביקות הגמור, וזה תבין ממה שאמרו 'יהי רצון שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', כי ביהמ"ק הוא לתפילה, וזכר אלו שניהם ביחד". ובנצח ישראל פ"ט [רלט.] כתב: "כי כאשר היה חורבן ביהמ"ק היה בטול תלמוד תורה". וכן הזכיר בקיצור בנצח ישראל פכ"ג [תקד:]. וראה עוד בנצח ישראל פל"ב הערה 41 בביאור ההצמדה הגמורה שבין המקדש לתורה. וראה בהקדמה לתפארת ישראל הערה 70.

(6) ואם תאמר, אם היוונים כ"כ התנגדו לביהמ"ק, מדוע לא החריבו אותו, אלא השאירו אותו על כנו. אמנם דברים אלו מתבארים בפחד יצחק חנוכה, מאמר ו, אות ד, שכתב: "אופיו המיוחד של שעבוד יון הוא בזה שמלכות יון היא המלכות היחידה בין כל המלכיות שנשתעבדו ישראל אצלן, אשר כל משך ימי השתעבדותה בישראל חלו בזמן שבית המקדש היה קיים. מה הוא משמעותו הפנימית של יחוד אופי זה... האומה המיוחדת לטשטש את ההבדלה בין ישראל לעמים היא יון. כלומר, ה'זה לעומת זה' של כנסת ישראל ביסוד ההבדלה בין ישראל לעמים היא מלכות יון [ומאריך לבאר יסוד זה]... יון לא החריבה את הבית אלא חללה אותו, 'באו פריצים וחללוה' [יחזקאל ז, כב, ועיין ע"ז נב:]. כמו כן לא שפכה יון את השמן, אלא טמאה אותו, 'וטמאו כל השמנים' [מפזמון "מה עוז צור"]... לא התנגדות כלפי מציאותה של כנסת ישראל, אלא התנגדות לההבדלה בין ישראל לעמים. גם חילול הקודש וטומאת הטהרות אינם אלא מחיקת ההבדלה בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור". וראה הערה 363.

(7) שדלקו שמונת ימים, כאשר היה שמן רק ליום אחד [שבת כא:].

(8) מביא פסוק זה להוכיח שישנה זיקה בין נר לבין התורה, ומבאר ש"נר מצוה" היא הנר שבמנורת המקדש, שמצוה להדליקה [ספר המצות מצות עשה כה]. ואע"פ שמצינו בגמרא שביאורו ש"נר מצוה" פירושה שהמצוה נקראת נר [סוטה כא., וכמבואר בתפארת ישראל פי"ד (ריז:)], מ"מ גם ניתן לפרש לאידך גיסא; נר שמצוה להדליקה, וכמו שביארו במדרש [במדב"ר יד, י]. ולכך נרות המנורה שהיו במקדש מורות על המקדש [מפאת שהן נרות המנורה] ומורות על התורה [מפאת המשך הפסוק "ותורה אור"]. ורש"י [שבת כג:] כתב: "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים -דכתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור', על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה, בא אור דתורה". ואודות השייכות בין נרות המנורה לתורה שהיתה מונחת בקודש הקדשים, ראה גו"א ויקרא פכ"ד אות ג. ובפחד יצחק חנוכה מאמר ו, אות ד, כתב: "הנה קבלנו מרבותינו [והוסיף שם בתוך סוגריים: "ספרו של המהר"ל 'נר מצוה' על חנוכה נוסד על קבלה זו"] כי נס המנורה היה מיוחד לגאולת יון מפני שהמנורה מתיחסת אל כח החכמה [והוסיף בתוך סוגריים: "הרוצה שיחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום" (ב"ב כה:)], ועיקר ענינה של יון הוא בכח החכמה המיוחד לה. ואשר על כן גם התנגדותה לישראל היתה מכוונת דוקא כלפי חכמתה של כנסת ישראל; וממילא גם הנס של פורקן יון משתייך הוא לעבודת הדלקת המנורה, אשר עבודה זו פועלת היא הגדלתה והאדרתה של כח חכמתה של כנסת ישראל".

(9) זהו חבור נוסף בין נרות המנורה לתורה; הנרות דלקו כמספר הימים המורה על מעלת התורה, שהוא שמונה, וכמו שמבאר.

(10) בתפארת ישראל ר"פ ב, ובדר"ח פ"ו מ"ב [רפ:], ויובאו בהערה הבאה.

(11) פירוש - בתהלים פרק קיט, נאמרו שמונה פסוקים על כל אות ואות שבאל"ף בי"ת, וסך הכל ישנם קע"ו פסוקים [כב אותיות כפול שמונה פסוקים], וזה נקרא "תמניא אפי" [ברכות ד:]. ופרק זה עוסק בתורה, שרוב רובם של הפסוקים שבפרק זה עוסקים בתורה. וכן כתב המלבי"ם בתהלים שם: "התפילה הזו נאמרה בתמניא אפי. כאשר דקדקנו בה ראיתי כי בזו התפילה שהיא ערוכה על שילך בתורת ה', וישמור מצותיו, באו בכל סדר ששה פרטים, שהם; תורה, עדות, פקודים, מצות, חוקים, משפטים". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ב [מט.], וז"ל: "ועל פי טעם זה מזמור 'אשרי תמימי דרך', שהוסד על התורה, יש בו שמונה אלפ"א בית"א. שהתורה היא מדריגה שמינית, שהיא על הטבע שנברא בשבעה ימי בראשית". ובדר"ח פ"ו מ"ב [רפ:] כתב: "וזה הטעם כי מזמור תמניא אפי יש בו שמונה פסוקים, מפני שכל המזמור מיוסד על התורה, שהיא על העולם הזה, שהוא נכלל במספר ז', שהם ז' ימי בראשית, והתורה היא על העולם, ולכך ראוי לה מספר שמונה. והדברים האלו נתבארו בספר התפארת ובשאר מקומות". וכן כתב בנתיב הענוה פ"ז [ב, טו:], נתיב הזריזות פ"א [ב, קפה.], ובח"א לקידושין ל: [ב, קלה.].

(12) כן הביא ראיה זו [מתהלים פרק יט] בתפארת ישראל פ"ב [מח:], דר"ח פ"ו מ"ב [רפ:], ובח"א לקידושין ל. [ב, קלה.].

(13) כמבואר בהערה 11. ובפחד יצחק אגרות וכתבים, אגרת לח, כתב: "מספר שבעה תוכנו שביעה [נצח ישראל פ"ה הערה 189]... ששביעה ענינה 'כדי הצורך'. בעוד ששומן [שנרמז במספר שמונה] מובנו יותר על הצורך. ועל כן מפורסם הוא בדברי המהר"ל כי שמיני הוא מספר על טבע, בעוד שמספר שבעה היינו כדי צרכו של העולם, ז' ימי בראשית וכדומה".

(14) כן כתב בקיצור בח"א לנדרים לב. [ב, ז:]: "כי התורה יש לה מדריגה שמינית, ולכך נתנה התורה אחר שבעה שבועות, והארכנו בזה במקום שלו". ובתפארת ישראל פכ"ה [שפ.] האריך לבאר מדוע התורה ניתנה ביום החמישים לספירה, שהוא כנגד שער החמישים, אך לא הדגיש שם שהתורה באה לאחר ספירת שבעה שבועות, ומספר חמישים נדון כמו מספר שמונה. אמנם בנתיב התורה פי"ב [א, נב:] כתב: "כי התורה מתעלה עד שער החמישים, ולפיכך הספירה ז' שבועות, מדריגה אחר מדריגה, עד שער החמישים". וכן הוא להלן בסמוך [ראה ציון 105], ח"א לשבת כא: [א, ה:], ובח"א ליבמות סב: [א, קלג:].

(15) צריך ביאור, מהי הדגשתו "שמונה ימים זה אחר זה", ומה בא לאפוקי בזה. ואולי בא להורות שהמדריגה השמינית היא רק כאשר היא רוכבת על השבע שקדמו לה. באופן שמדריגת השמינית רק באה לעולם כשקדם לה מספר שבע, ואין אפשרות להגיע לשמינית מבלי לעבור קודם דרך השבע. וראה בגבורות ה' פמ"ז [קפד:] בביאור תיבת "אז", שכתב: "האל"ף הוא אחד, רוכב על שבעה... ולפיכך מלת 'אז' שמספרו שמונה... מדריגה שהיא על הטבע, שהיא על שבעת ימי בראשית. וזה 'אז', שהאל"ף שהיא מדרגה שאינה טבעית, הוא על שבעת ימי הטבע". וכן כתב בסמוך: "כי הקדושה היא מעלה עליונה, ואין מגיע אל מדריגה הזאת העליונה מתחלה, רק כי עולה אליה מדרגה אחר מדרגה, עד האחרון".

(16) שיבאר שנקבעו שמונה ימים, כי זו מעלת קודש הקדשים, ששם לא שלטו היוונים.

(17) מביא כאן שתי מימרות מהגמרא בשבת העוסקות בנר חנוכה, ויבאר בהמשך רק את המימרא השניה. ולא ברור מדוע הביא כאן את המימרא הראשונה, כאשר לא ביארה כלל. וצ"ע. ואולי עשה כן, כי להלן [ד"ה אבל על] הקשה ממימרא זו על הר"י והרא"ש.

(18) "משום פרסומי ניסא. ולא ברשות הרבים, אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר" [רש"י שם].

(19) "שאין לו מקום בחצרו להניחה שם" [רש"י שם].

(20) "מניחה מבפנים, כנגד חלון הסמוך לרשות הרבים" [רש"י שם].

(21) "שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין [יז:]" [רש"י שם].

(22) "לעשות היכר לדבר" [רש"י שם].

(23) "ואי איכא מדורה - אש, לא צריך נר אחרת, לפי שמשתמש לאור המדורה, ויש היכרא שהנר של מצוה היא" [רש"י שם].

(24) "שאינו רגיל להשתמש לאור המדורה" [רש"י שם].

(25) "דאי לא, לא הוי היכר" [רש"י שם].

(26) "נר אחד בכל לילה, ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד" [רש"י שם].

(27) "והמהדרין אחר מצות, עושין נר בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית" [רש"י שם].

(28) "העתידים לבא" [רש"י שם].

(29) "שיצאו כבר, וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין" [רש"י שם].

(30) "מתמעטים והולכים, בקרבנות דפרשת פנחס [במדבר כט, יב-לט]" [רש"י שם].

(31) "מעלין בקודש ואין מורידין - מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם [צט.]" [רש"י שם].

(32) כמבואר בגמרא [שבת כא:]: "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

(33) ומדוע קבעו את חג החנוכה לשמונה ימים. וזו השאלה הידועה משמו של הבית יוסף אור"ח סימן תרע [ד"ה והטעם], וז"ל: "והטעם שהוצרכו להדליק ח' ימים מאותו פך, מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים, ואי אפשר לתקן שמן טהור עד שיעברו עליהם ז' ימים מיום טומאתם, ויום אחד לכתישת הזיתים... והר"ן כתב [שבת ט: בדפי הרי"ף סד"ה תנו] שהיה להם שמן טהור רחוק ד' ימים, והוצרכו ח' ימים בין הליכה וחזרה. ואיכא למידק, למה קבעו ח' ימים, דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחד, נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות". וכן הקשה המאירי בשבת שם.

(34) כך תירץ הבית יוסף שם בתירוצו הראשון, וז"ל: "ויש לומר, שחילקו שמן שבפך לח' חלקים, ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד, והיה דולק עד הבקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה נס". וכן הביא המאירי שם לתרץ, וז"ל: "ויש מי שפירש שאף הם הרגישו במיעוט השמן, וחלקוהו לשמונה לילות, כשיעור ההליכה והחזרה".

(35) "יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם" [רש"י ויקרא כד, ג, עפ"י מנחות פט.].

(36) כן דחה תירוץ זה הפרי חדש בסימן תר"ע כדברי המהר"ל. ומעין זה דחה המאירי [שבת שם] את התירוץ הזה, וז"ל: "ואין נראה לי, שאם כן היו סומכים על הנס בליל ראשונה".

(37) מעין תירוצו השלישי של הבית יוסף, וז"ל: "שבליל הראשון נתנו כל השמן בנרות, ודלקו כל הלילה, ובבקר מצאו הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה ולילה". אמנם המהר"ל לא תירץ כן, אלא שבכל לילה נדלק שמינית מן השמן, כי כנראה הוקשה לו על תירוץ הבית יוסף כפי מה שהקשה הפרי חדש סימן תר"ע, וז"ל: "דהא ליכא שום נס בלילה אחרונה, דלמה היה נשאר מלא כבתחילה, כיון שלא היו צריכין לו עוד". והפרי חדש עצמו תירץ ג"כ כתירוץ המהר"ל, וז"ל: "ששפכו כל השמן במנורה, ושמינית ממנו נדלק בכל לילה".

(38) לשונו בגו"א בראשית פ"ד אות יז: "דבר זה ידוע שההתחלה מקבל וקולט הכל, שהכל נבנה על ההתחלה". וכן כתב בתפארת ישראל פל"ז [תקנט:], וז"ל: "כי ההתחלה הוא עיקר הדבר, מפני שהוא התחלה אל הכל. ולכך ההתחלה הוראה על כל הדבר ומהותו, כי בכח ההתחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה אל הכל, רק כי אינו בענין קרוב, רק בענין רחוק, כי הכל הוא בכח התחלה, ואינו בפועל הנגלה". ושם בפמ"ז [תשלח:] על אדה"ר, כתב: "כי אדה"ר היה התחלה, ובכח התחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה לכל". ובאור חדש [קפה.] כתב: "כי בכח ההתחלה... בכח זה הוא הסוף". ובנצח ישראל פמ"ג [תשמו:] כתב: "כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר התחלה נמשך הכל". דוגמה לדבר; הפסוק הראשון שבתורה ["בראשית ברא וגו'"] כולל בתוכו את כל התורה, וכמו שביאר הגר"א [בפירושו לספרא דצניעותא, ר"פ ה]. ולא עוד, אלא שכל התורה נכללת בשש אותיותיה של תיבת "בראשית" והדגש של הבי"ת [הגהתו של ר' שמואל לוריא שם, והוא על פי דברי הגר"א לתיקוני זוהר סוף תיקון יח].

(39) כי ביום הראשון נכללים כל שמונת הימים. וז"ל בח"א לשבת כא: [א, ג:]: "ב"ש הולך אחר הימים הנכנסים, מפני שכאשר נכנס יום ראשון, נמשכים אחריו כל הימים. וכאילו בכח יום ראשון כל הימים נכנסים כלם. וכן ביום השני, הימים נכנסים בכח, כי לעולם האחרון הוא בכח הראשון, ואין הראשון בכח האחרון. ולפיכך לב"ש תקנו כנגד ימים הנכנסים". וכן כתב בגו"א בראשית פי"ב אות ו: "הבן בכח האב, ואין האב בכח הבן, ולכך בחתימת אברהם ["מגן אברהם"] יש חתימה יצחק ויעקב". ובגבורות ה' פל"ט [קמז.] כתב: "כבר ידעת שאמרו חכמים [שבת קנו.] בעת שהאדם נולד, לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני האדם... שהכל נמשך אחר ההתחלה". וצרף לכאן דברי רש"י [בראשית א, יד] "כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו". וכן חזר וכתב שם [פסוק כד] "הכל נברא מיום ראשון, ולא הוצרכו אלא להוציאם".

(40) אע"פ שבגמרא [שבת כא:] נאמרו שני הטעמים האלו על ידי שני ברי פלוגתא, שאמרו שם "פליגי בה תרי אמוראי במערבא... חד אמר, טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין... וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג", מ"מ מבאר כאן שיש לשני הטעמים האלו שורש אחד. אמנם לפי"ז קשה מדוע אמרו על כך "פליגי בה תרי אמוראי", אם לשני הטעמים יש שורש אחד. וכן ביאר בסמוך את שני הטעמים של ב"ה [ראה הערה 44]. וצ"ע.

(41) שאמרו שם "שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב; פייס בפני עצמו... קרבן בפני עצמו", ופירש רש"י שם "קרבן לעצמו - שאינו כסדר פרי החג, דא"כ היו בו ששה פרים". הרי שעד כמה שנוגע לקרבן [שהוא הנושא כאן], שמיני עצרת הוא בפני עצמו, ולכך אינו נחשב ל"אחרון". אמנם צ"ב, שביאר שבסוכות היום הראשון הוא יום טוב מחמת שיום הראשון הוא יותר עליון, והטעים ששמיני עצרת אינו סותר ליסוד זה, כי הוא חג בפני עצמו, אך מה נבאר על שביעי של פסח, שהוא בודאי אינו רגל בפני עצמו [רמב"ן דברים טז, ד], ומ"מ למרות היותו היום האחרון לחג, הוא יום טוב [ויקרא כג, ח]. ואולי נבאר שבשביעי של פסח היתה קריעת ים סוף [רש"י שמות יד, ה], שביעי של פסח נקבע מחמת קריעת ים סוף [גבורות ה' פל"ט (קמז:)], ולכך אין לשביעי של פסח גדר של "אחרון".

(42) לשונו בח"א לשבת כא: [א, ד.]: "ולמ"ד ב"ש אמר כנגד פרי החג שמתמעטין, וטעם מעוט שלהם כי תמיד האחרון יותר מעוט, מצד שהוא אחרון, כי הראשון הוא יותר עליון, והאחרון הוא יותר מעט מצד עצמו". ורבוי הפרים ביום הראשון מורה על קדושת היום הראשון, כי כל קרבן עולה מורה על קורבה מיוחדת לה' [כמבואר למעלה בחלק הראשון הערה 217], ורבוי קרבנות עולה [שהם פרי החג] מורה על קורבה יתירה. והנה כאן מבאר שמיעוט פרי החג נובע מחמת שההתחלה היא יותר במעלה מההמשך. אמנם בבמדבר [כט, יח] פירש רש"י "פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם". וביאר שם הגו"א [אות ד], וז"ל: "הוקשה לו פירושו, דלעולם מעלין בקדש ולא מורידין, וכאן מורידין בקרבנות. ומתרץ שהשבעים פרים נגד האומות, שהם כלים והולכים, ולכן מתמעטים". ולכאורה זהו טעם חדש לגמרי, שלא הוזכר כאן [ראה שם הערה 7]. ונראה שלא קשה כלל, כי שם נקט אליבא דב"ה, הסוברים שהטעם של "מעלין בקודש ולא מורידין" צריך להכריע, ולכך ביאר ששאני התם שזהו כנגד האומות. אך כאן איירי לפי ב"ש, הסוברים שהטעם של "מעלין בקודש ולא מורידין" אין בו כדי להכריע, אלא מיניה וביה מוסבר שפרי החג מתמעטין, ואין צורך להגיע לאומות.

(43) כן כתב בגבורות ה' ביחס למכות מצרים שהיו בבחינת "בקטן החל ובגדול כלה" [פל"ד (קכט:), שם פנ"ז (רנב.)]. וכן הוא בדר"ח פ"ה מ"ה [רלא:] לגבי עשרה נסים שהיו במקדש, ש"הנה בקטן החל ובגדול כלה", וכן הוא בנתיב יראת השם פ"ב [ב, כה:].

(44) הרי שגם לפי ב"ה המהר"ל מחבר את שני הטעמים השונים שהוזכרו בגמרא; כנגד הימים היוצאין, ומעלין בקודש ולא מורידין. וראה הערה 40. אמנם בח"א לשבת כא: [א, ד.] ביאר את הטעם של "כנגד ימים היוצאין" בפני עצמו, וז"ל: "וב"ה הולך אחר הפעל, כי יום ראשון לא היה בפעל רק יום ראשון, לפיכך אין להדליק רק אחד, וכן כולם".

(45) לשונו בנצח ישראל ס"פ כו [תקנד.]: "ואין לך לשאול, סוף סוף היה אפשר בית שלישי, שיהיה במהרה בימינו, ולא יהיה כלל חורבן. כי דבר זה אינו כלל, כמו שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש [ברכות כח.] אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור, שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו [בראשית א, ב], עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור [בראשית א, ג] להשלים הבריאה. וכן בעצמו אינו ראוי שיהיה המדריגה העליונה, הוא הבית האחרון, נמצא ראשון, רק שמעלין בקודש, ולכך היה נמצאו שני הבתים הקודמים... הרי לך כי כל אדם, אשר נתן בו השם יתברך דעת וחכמה, מבין דברים אלו... וזה באמת קשור המציאות להעלותו אל תכליתו, הוא שלימתו האחרון. והבן הדברים האלו". וכן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [ד"ה אמנם במקום], ושם הערה 1304, גו"א ויקרא פ"ב הערה 121, שם פכ"ז הערה 24. ולמעלה בחלק הראשון נתבאר שרק לעת זקנה האדם נעשה שכלי [שם הערות 374, 376]. ומצינו בדבריו שני הסברים שונים לכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין"; (א) אי אפשר להתחיל במעלה העליונה, וכמו שנתבאר כאן, ובנצח ישראל, ובבאר הגולה. (ב) בח"א למנחות צט. [ד, פו.] כתב הסבר נוסף: "מעלין בקודש... כי נחשב דבר זה שמורידים - הפסד, ואין במדריגת הקדושה הפסד, אבל מעלין, שהוא יותר מעלה, ואין דבר זה נחשב הפסד". וכן כתב בתפארת ישראל פמ"ט [תשעב:], ושם הערה 34. ואולי אפשר לומר, כי שני הסברים אלו באים לבאר הדגשים שונים: "מעלין בקודש" - כיון שא"א להגיע ישר למדריגה הרמה. ואילו "ולא מורידין" - כי אין הפסד לקדושה.

(46) לשונו בח"א לשבת כא: [א, ד.]: "מעלין בקודש ואין מורידין, פירוש כי ראוי לעלות בקודש, אף כי האחרון הוא יותר מעט מצד עצמו, מ"מ מצד האדם מתעלה האדם באחרון אל קדושה יותר, ולפיכך האדם אשר היה מקבל הנס, היה יותר מתעלה ויותר מוסיף ביום האחרון מן הראשון". נמצא שב"ש סוברים שאזלינן בתר הנותן, וסדר הדברים נקבעו בהתאם, ומצד הנותן רוממותו של הנס הוא בתחילה. ואילו ב"ה סוברים שאזלינן בתר המקבל, וסדר הדברים נקבע בהתאם. ובודאי יש לצרף לכאן את מחלוקתם, שאמרו [חגיגה יב.]: "בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה, ואחר כך נבראת הארץ... ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה, ואחר כך שמים". ודו"ק. וכן כתב באור הנר לגרי"א ווינטורויב שליט"א [עמוד מג], וז"ל: "באמת זהו שיטה יסודית לב"ש דאזלינן בתר ההתחלה, ולב"ה בתר מצב היציאה לפועל... וכולו הוא מצד שרשי תכונת נפשם, דב"ש הוא מסטרא דדינא, וב"ה מסטרא דחסד [עיין רע"מ זוה"ק ח"ג רמה.]. ובמדת הדין אמרו [רש"י בראשית א, א] 'מתחלה עלה במחשבה לבראותו בדין, ושיתף מדת הרחמים למדת הדין', דהדין הוא הבכור וההתחלה, והחסד הוא היציאה לפועל, והבן".

(47) "על איזה נס קבעוה" [רש"י שם].

(48) "בחותמו - בהצנע וחתום בטבעתו, והכיר שלא נגעו בו" [רש"י שם].

(49) "לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה" [רש"י שם]. ובערכין י: אמרו שההלל נקבע משום הנס.

(50) כמו שאמרו [פסחים קיז.] "והלל זה ["כגון חנוכה" (רש"י שם)] מי אמרו, נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ורש"י בתענית כח: ביאר שלכך הוא חיוב מהתורה. ובמדרש [מדרש הגדול פרשת בא, ועיין מלואים לתורה שלמה כרך יא סימן כה]: "מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שצריך אדם ליתן שבח והודייה על מעשה הנס. מן התורה, שנאמר [שמות י, ב] 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך'... מן הנביאים, שנאמר [ישעיה סג, ז] 'חסדי ה' אזכיר תהלות ה''... ומן הכתובים, שנאמר [תהלים קז, ח] יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'". ובמגילת תענית פרק ט אמרו "ומה ראו לגמור בהם [בימי חנוכה] את ההלל, אלא שבכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה להם לישראל, היו מקדימים לפניו בהלל בשירה בשבח ובהודאה, כענין שנאמר [עזרא ג, יא] 'ויענו בהלל ובהודת לה' כי טוב וגו' על הוסד בית ה''". ובשו"ת החתם סופר יו"ד סימן רלג כתב שביום שנקבע הלל על הצלת ישראל ממיתה לחיים, וכגון חנוכה, קריאת הלל מן התורה, בקל וחומר ממצות סיפור יצ"מ בליל פסח, שאם משעבוד לחרות אומרים שירה בפה, ממיתה לחיים לא כל שכן [עפ"י מגילה יד.]. וברי שכל זאת שייך רק להצלה מצרה שהיה נתון בה. וראה ברבינו יונה על הרי"ף במסכת ברכות [סוף ז: בדפי הרי"ף].

(51) בח"א לשבת כא: [א, ד.] הוסיף כאן: "וראיה, כי ב'על הנסים' לא הזכירו הנס של הנרות כלל".

(52) "מצות לאו ליהנות ניתנו" [ר"ה כח.]. וז"ל בתפארת ישראל פ"ו [קו:]: "מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל, שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת כי ימשך מזה, מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו, הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב [דברים ו, כד] 'ויצונו ה' אלהינו לעשות החקים האלה לטוב לנו', אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך. רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות, ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו... ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא, עליו נבנו כמה הלכות. שאמרו במקומות הרבה [עירובין לא., נדרים טז:, ר"ה כח.] 'מצות התורה לאו ליהנות נתנו', אלא בשביל גזירות נתנו. ולפיכך אמרו [ר"ה שם] המודר הנאה מן השופר, מותר לתקוע בו. והמודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו. והמודר הנאה מן המעין, טובל בו טבילת מצוה... והטעם בכולם מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות בעולם הזה רק לעול על האדם". וכן כתב בסוף דר"ח [שכח:], נצח ישראל פי"א [רצ:], ובח"א למכות כג: [ד, ה:]. ויש בזה הטעמה מיוחדת. הנה ידועים דברי הרמב"ן שכתב [במדבר ה, כ] "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס". ונראה לבאר זאת, שבח"א לגיטין נו. [ב, קג.] כתב: "כי הנסים באים לעולם מצד מידת הרחמים... כי לא מצאנו נס בעולם רק כאשר היו ישראל בצרה, והשם יתברך מרחם עליהם, כאשר תמצא בכל הנסים, כי אין הקב"ה משנה הטבע שלא לצורך [ברכות נח. "עביד רחמנא ניסא לשקרי" (בתמיה)], רק שהוא לצורך. ודבר זה ממידת הרחמים". ולכך אין משפטי התורה תלוים בנס, כי אין משפטי התורה הנאה אל האדם, ולכך אינם בגדר "צורך" לאדם, ואם אין צורך - נסים מנין.

(53) ראה למעלה הערה 1.

(54) כפי שכתב בתפארת ישראל פ"ח [קלג.]: "על ידי המצות דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך". ושם בפס"א [תתקנא:] כתב: "המצות הם אלקיות, מצרפות האדם, עד שיש לאדם דבקות בו". ושם בפ"ט [קמה.] כתב: "כי המצות כולם שכליות אלקיות... ולכך הדבק במצות דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון, ועל ידי זה יש לו דביקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע, ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך... וכאשר האדם עושה המצוה, שהיא מעשה השכלי, הנה מתקרב בזה אל המעלה הנבדלת, ומצרף נפשו מן הטבע החומרית, הן גופו הן נפשו, כי המעשה של המצוה הוא מעשה אלקי... ובזה נפשו יוצאת מן הטבע החומרית... ויקנו בשביל כך הצלחה העליונה בשביל החיבור והדיבוק הזה". וראה שם בהערות 48, 52.

(55) כפי שביאר בדרוש על התורה [לז.]: "שאר תר"ג מצות [מלבד עשרת הדברות], שהם החלק הב' מהברית, קרובים אל ישראל ביותר, ודבקים בהם כמספרם במכוון, באשר המה צורת בני ישראל. וכן היה כל מספר בני ישראל באישיהם בפרשת במדבר תר"ג אלף [במדבר א, מו], אלף למצוה, אלף למצוה. באשר לשון 'אלף' הוא הסובל ג"כ לשון למוד, והמצות צריכים למוד... כל זה יורה כי היא צורת ישראל, ושבהתבטלה היו מוכרחים גם הם ח"ו ליבטל". וכבר המליץ רבינו סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלא בתורתיה" [ספר האמונות והדיעות, מאמר ג, ז]. וראה למעלה בחלק הראשון הערה 367, שכאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום, הם בטלים מכל מציאות, והכל מושלים עליהם.

(56) כפי שכתב בנצח ישראל פנ"ו [תתסד:]: "אם היו בטלים חס ושלום ישראל, היה בטל כל העולם", וכן כתב בהמשך שם [תתסח.]. וראה שם בהערות. ולכך הנס לא נועד רק לאפשר לישראל לקיים המצוה, אלא לאפשר את קיום ישראל והעולם, וכמו שביאר. וצריך ביאור, מה היה הכרחו להוסיף "וכל העולם היה בטל", הרי היה סגי לומר ש"בטול התורה הוא בטול ישראל", ולכך אין ההלל והודאה רק בעבור קיום מצות הדלקה, אלא בעבור להצלת ישראל, והרי רק ישראל מודים ומהללים בחנוכה, ולא שאר העולם, ולכך נקבעו ימי חנוכה להלל ולהודאה עבור הצלת ישראל. ומה יוסיף ומה יתן כאן לומר "וכל העולם היה בטל". וצ"ע.

(57) לשון הרמב"ם בספר המצות, מ"ע כה: "שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה', והוא אמרו יתברך שמו [שמות כז, כא] 'יערוך אותו אהרן ובניו'".

(58) כמבואר למעלה הערה 4. אך כאן מוסיף, שעיקר הקדושה של ישראל [ולא של העולם] הוא בית המקדש. וכן כתב בגבורות ה' פנ"ט [רסב:], וז"ל: "זכר ה' מעלות קדושות [האחרונות בפיוט של "דיינו"] שעל ידם הדבוק עם השם יתברך... ויותר שבנה להם בית הבחירה, והשם יתברך שוכן אתם לגמרי". ובח"א לסנהדרין כ: [ג, קלט.] כתב: "כאשר העם שלמים למטה, אז יושלמו מלמעלה, לבנות להם בית הבחירה, ותהיה השכינה עמהם, ובזה יושלמו לגמרי... השלמה אחרונה הוא מה שהשכינה ביניהם, ואין על זה". וראה בבאר הגולה באר הרביעי הערה 776, ולהלן הערה 138.

(59) לדורות, בנוסף לחיוב של הודאה והלל.

(60) פירוש - בא להדגיש, שלפי מה שנתבאר שחובת ההודאה וההלל לדורות נקבעה מחמת נס ההדלקה, בודאי ששייך לזה ג"כ חובת הדלקת נרות חנוכה לדורות. שאם נס ההדלקה מביא לחובה שחוץ למעשה ההדלקה [הלל והודאה], בודאי שיביא לחובה שישנה במעשה ההדלקה גופא. וכן הטור או"ח סימן תרעא, והלבוש שם, ביארו שכיון שהנס אירע בנרות, תיקנו להדליק בהם נרות, כדי להזכיר הנס. וראה להלן הערה 142. ואם תאמר, לפי הסבר זה שנס ההדלקה הוא המחייב את כל מצות היום של חנוכה, מדוע לא הוזכר נס ההדלקה ב"על הנסים". ובח"א לשבת כא: [א, ד.] שאל מכך [כמובא בהערה 51], ולכאורה אין בתירוץ זה מענה על שאלה זו. ובח"א שם אכן הביא רק את תירוצו השני שיובא כאן בסמוך [שעל נס המלחמה (ולא נס ההדלקה) נקבע חנוכה], ולא את תירוצו הראשון שהביא כאן. אך מה יענה על כך תירוץ זה. ואולי צריך לומר, ש"על הנסים" מוזכר בברכת ההודאה שבשמונה עשרה, והרי אין עלינו חובת הודאה מפאת קיום מצות, וכפי שביאר למעלה ["כי אין המצוה הנאה אל האדם"]. ולכך אין נס ההדלקה לכשעצמו סבת ההודאה, אלא הוא סימן על חובת ההודאה, שהנס מורה שנצלנו מזממת היוונים, שאם ח"ו היתה מתממשת, היתה מביאה סכנה גדולה לישראל. ולכך אף לתירוץ זה אין מקום להזכיר את נס ההדלקה, כי אין בו מצד עצמו סבה לחובת ההודאה.

(61) במלחמה, וכמפורט ב"על הנסים".

(62) ואע"פ שהנצחון היה "רבים ביד מעטים" [כמו שאומרים ב"על הנסים"], מ"מ יתכן לומר שלא היה בזה נס, וכמו שביאר בגו"א בראשית פי"ד אות טו שלפעמים החלשים והמועטים מתגברים על החזקים והרבים "במקרה... משום דמזלא גרם". אמנם כאן ביאר שאפשר היה ליחס את נצחון המלחמה ל"כחם וגבורתם", ולא למקרה. וכנראה שכוונתו היא שכחם וגבורתם הועילו להם במקרה.

(63) שאמרו שם "גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון... ששקצו לעבודת כוכבים... קרא אשכח ודרש, דכתיב [יחזקאל ז, כב] 'ובאו בה פריצים וחללוה'". ופירש רש"י שם "מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל, יצאו כליו לחולין". וכן הוא בנדרים סב., וכמצויין בגליון הש"ס בנדרים שם.

(64) בח"א לשבת כא: [א, ד.] כתב: "ודוקא נס זה נעשה, כי עיקר רשעת היונים שטמאו את ההיכל, וכמו שאמרו [שבת שם] 'כשנכנסו יונים להיכל', רוצה לומר שהם טמאו את ההיכל. וכן אמרו בכל מקום 'אבני מזבח ששקצו אנשי יון, וכן בכמה מקומות". ועל הפסוק [ש"ב כב, ז] "בצר לי אקרא ה' ואל אלקי אקרא וישמע מהיכלו קולי ושועתי באזניו" דרשו בילקו"ש שם [ח"ב רמז קנז] "'בצר לי אקרא ה'' בבבל, 'ואל אלקי אקרא' במדי, 'וישמע מהיכלו קולי' ביון, 'ושועתי באזניו' באדום... למה הוא מזכיר בשלישית 'היכל', שכל ימיה של יון היה ההיכל קיים". הרי שלא אמרו "המקדש קיים", אלא "ההיכל קיים". וכן הוא במדרש תהלים מזמור יח. וכן הוא בבמדב"ר ז, י אמרו "שעבוד יון... שלא הגלום מארצם... שטמאו יונים את ההיכל בעבודת כוכבים שלהם". ובסמוך יתבאר השייכות של יון להיכל.

(65) "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" [ב"על הנסים"]. וגזרו על מילה, ראש חודש, ושבת [אוצר מדרשים אייזנשטיין, כרך א, עמוד 190].

(66) שרק לכהנים הותר להכנס להיכל, "שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים" [רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ז הכ"א]. והעבודות שבהיכל הן; הדלקת הנרות והטבתם במנורה, הקטרת הקטורת על מזבח הזהב, עריכת לחם הפנים והבזיכים וסילוקם בכל שבת בשלחן [ראה רמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"א ה"ו], הזאת דם חטאות הנשרפות לפני הפרוכת ועל מזבח הזהב [ראה רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ה הי"ג].

(67) כדי להורות שהנצחון בא להם כדי שהעבודה תוכל לחזור להיכל, וכמו שמבאר. וצריך ביאור מדוע דוקא הכהנים עומדים כנגד מה שהיוונים "גזרו שמד לבטל התורה ומצותיה", דהא ניחא שהכהנים עומדים כנגד טומאת ההיכל של היוונים, כי הם "עובדי השם בהיכלו", אך מהו יחוד הכהנים כנגד גזירת השמד. ובח"א לשבת כא: [א, ד:] כתב: "והשם יתברך ראה רשעתם, שטימאו היכל שלו, ונתן כח ביד חשמונאי וכו'", הרי שהשמיט שם את התיבות שכתב כאן "וגם כן גזרו שמד לבטל התורה ומצותיה". ונראה ביאורו, שבח"א לקידושין ע: [ב, קמט.] כתב: "כי ישראל נמשלים כאילו היה איש אחד. וכמו שיש לאדם אברים מתחלפים, יש אברים חשובים ויש פחותים, כך יש באומה ישראל מדריגות מתחלפות... הכהנים הם כנגד המוח עם המצח, אשר שם הנשמה הטהורה, כנגד הכהנים שהם קדושים וטהורים... וזהו מדריגת הכהנים, דכתיב [דברים לג, י] 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'". הרי שהוראת התורה ומשפטיה מיוחדת היא לכהנים, וברי שהם עומדים כנגד גזירות השמד של יון. ובאור חדש [ע.] כתב: "בימי יונים שנגזר עליהם שמד, ובפרט שגזרו היונים שכל בתולה קודם שתכנס לחופה תהיה נבעלת [ראה כתובות ג:, ורש"י שבת כג. ד"ה באותו נס]... ונצולו על ידי חשמונאי ובניו, שהיו כהנים גדולים קדושים מן הערוה, שכל מקום שתמצא קדושה הוא גדר ופרישה מן הערוה [רש"י ויקרא יט, ב]... ולכך הכהנים שיש בהם קדושה, הם נגד הערוה, והם היו מבטלים דבר זה". וצרף לכאן את דברי הרמב"ן [בראשית מט, י], שכתב: "החשמונאים... היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל".

(68) כדי להורות שזאת סבת הנצחון ומטרתו; חזרת העבודה להיכל. ובח"א לשבת כא: [א, ד:] כתב משפט זה כך: "ולפיכך כאשר נצחום, טהרו את המקדש, וכמו שתקנו ב'על הנסים'; 'ואחר כך באו בניך לדביר ביתך וטהרו את מקדשך וכו''".

(69) כי זו מהותו של נס השמן, להורות שנצחון המלחמה היה כדי לאפשר את חזרת העבודה להיכל, ולכך השמן עצמו נעשה בנס כדי לאפשר עבודת ההיכל. ומה שכתב "נעשה להם נס שיוכלו לטהר ולחנך הבית", ולא כתב "שיוכלו לעבוד בהיכל בהדלקת המנורה", יוסבר היטב על פי מה שכתב בשבת כא: בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל, וז"ל: "מה שהקשו [הפני יהושע שם], דלמה הוצרך הנס, הרי טומאה דחויה בצבור [פסחים עז.], נראה, דכיון דהיה אז חנוכת הבית, כמבואר במהרש"א בח"א [בשבת שם]... לכן כיון דחנוכה היא דבר התחליי וראשיי לכל הבא אחריו, לכך הוצרך שיהיה בטהרה גמורה, ולא בדחיית טומאה... ועוד עיין חידושי הר"ן ר"ה יג. [ד"ה מהיכן] דכתב דאע"ג דעומר כשר גם מעבר הירדן, מ"מ כיון דמצוותו לכתחילה מיהודה, אין נראה לומר שעומר ראשון היה שלא כמצוותו, עכ"ל. והכוונה ג"כ כנ"ל, דכיון דהיה ראשון, הוא שורש לכל הבא אחריו... וכיון דהוא דבר שרשיי ועיקריי, צריך שיהיה כתיקונו לגמרי". עמוד והבט איך דברי המהר"ל כאן מבוארים היטב על פי יסוד זה.

(70) כן כתב האור זרוע ח"ב סימן שכא. וכן משמעות הרמב"ן בר"פ בהעלותך [במדבר ח, ב] שהביא שם בשם האגדה שלאחר שחלשה דעתו של אהרן שלא השתתף בחנוכת הנשיאים, אמר לו הקב"ה "יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי". וכן כתב המהרש"א שבת כא: בח"א שלו, וז"ל: "ונראה לפרש דנקרא 'חנוכה' על שם חנוכת המזבח, כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל [ע"ז נב:] דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי עו"ג לע"ז, והוצרכו לבנות מזבח חדש, וכך נקרא 'חנוכה'".

(71) כי הנרות עומדים בהיכל, מקום העבודה. ולכך נס פך השמן מגלה על נצחון המלחמה שאין הוא מקרה, אלא רצונו יתברך שתחזור העבודה להיכל. ולפי תירוץ זה חג החנוכה נקבע מחמת נס המלחמה, ולא מחמת נס ההדלקה. וכן כתב הר"י מלוניל בשבת כא:, שמשום נס הנצחון קבעום ימים טובים, וכיון שנכפל להם הנס בשמן, הוסיפו הדלקת הנרות להזכיר כפילת הנס. אמנם המהר"ל ביאר שנס ההדלקה מגלה על נצחון המלחמה שהיה בנס. וראה צפנת פענח על הרמב"ם הלכות חנוכה פ"ג ה"ג. ודע כי רק לפי הסברו השני [שחג החנוכה נקבע על נס המלחמה] הוסיף שנס השמן נעשה "שיוכלו לטהר ולחנך הבית, ולכך נקרא 'חנוכה', שהיו מחנכין את בית המקדש אחר שטמאו אותו בני יון", כי לפי הסברו הראשון, חג החנוכה נקבע על נס השמן, ואין לך הכרח לומר שהיתה אז חנוכת הבית, אלא הנס השמן לכשעצמו הוא סבה לחנוכה, וכמו שביאר [שאם המצות היו בטלות בזה ח"ו ישראל היו בטלים]. אך לפי הסברו השני, המלחמה עם יון היתה על העבודה שבהיכל, שהיוונים טימאוהו, וישראל עובדים בו. והנצחון נעשה מחמת ש"השם יתברך רצה בעבודת ישראל" [לשונו כאן], וממילא נס השמן מורה שהנצחון במלחמה נעשה בכדי שהעבודה תחזור להיכל. והואיל וההיכל קודם לכן היה טמא, בהכרח שחזרת העבודה להיכל תיעשה בדרך של חנוכת הבית מחדש.

(72) בח"א לשבת כא: [א, ד:] התחיל משפט זה כך: "ודע עוד, כי היונים היו וכו'".

(73) ללא קודש הקדשים.

(74) נראה לבאר דברי קודש אלו, כי יחס ההיכל לקודש הקדשים הוא יחס העולם הזה לעולם הבא, וכפי שביאר בדר"ח פ"ג מ"ה [קכד.], וז"ל: "מנורה בדרום [ב"ב כה:], שיש בה שבע נרות, הם כנגד שבעה ימי בראשית, שהם שבעה ימי הטבע, ודבר זה ידוע לחכמים. ואילו התורה במדריגה יותר עליונה, שאלו [המנורה והשלחן] הם בהיכל, שהוא כנגד עולם הזה, ואילו התורה היא בארון, שהוא בבית קדש הקדשים, שהוא כנגד מדריגת עולם העליון". וההיכל שעומד כנגד העוה"ז, ניתן לתופסו בשני אופנים שבהם ניתן לתפוס את העוה"ז, וכפי שכתב בנצח ישראל ר"פ כא, וז"ל: "העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי... ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדרגה קדושה בדבר מה... כי העוה"ז בא מן השם יתברך, שהוא קדוש... ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי". [ראה להלן הערה 309]. היוונים מבינים רק את הבחינה הראשונה, שההיכל [המורה על העוה"ז] הוא נטול קדושה, כי אין בחלק הגלוי שבהיכל חדירה הניכרת לעין של קודש הקדשים. וזהו כשההיכל הוא עומד לעצמו, מבלי שנחבר אליו את מקצת קודש הקדשים שמתפשט לתוכו, וכמו שיבאר בסמוך. ולכך היונים מטמאים את ההיכל, כי לשיטתם אין בהיכל אלא מה שהעינים רואות, והרי קיימא לן שטומאה חלה על הגלוי [נדה מג., וראה בבאר הגולה באר הראשון הערה 47]. ובני יון מיוחדים לכך, וכפי שכתב עליהם הרמב"ן [ויקרא טז, סוף פסוק ח]: "ולא אוכל לפרש כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני [אריסטו], אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת". ובתורת ה' תמימה [כתבי הרמב"ן, כרך א, עמוד קמז] כתב: "וכאשר קמו היוונים, והם עם חדש, שלא נחלו החכמה... קם האיש הידוע, ולא האמין רק במורגש, וחפש חכמות מורגשות, והכחיש הרוחניות". ולכך יון גוברים על ההיכל, ומטמאים את מה שניתן לטמא בו. אך יש בהיכל גם דבר הסמוי מן העין [כמו שיבאר בסמוך שזו היו"ד הנסתרת המורה על קדושת קודש הקדשים], ואת זה היוונים אינם יכולים לטמא, וכפי שדברים אלו יתבארו בסמוך. ושמעתי להוסיף שהגימטריה של "יון" הוא "גלגל", וכבר הובא למעלה דברי הרמב"ם במו"נ ח"ב פכ"ב [בחלק הראשון הערות 173, 176] ש"כל מה שאמר אריסטו בכל המציאות אשר מאצל גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא נכון בלי פקפוק". הרי שאין אומה כמו יון המוכשרת להבין את החלק הגלוי בבריאה שנמצא מתחת לגלגל ["גלגל" הוא משורש "גל", שהוא מלשון גלוי, וראה גו"א בראשית פ"ט אות יד].

(75) ולכך היוונים נטפלו לשמן, כפי שנטפלו להיכל. ואודות שדבר המיוחד לקדושה מסוגל לקבל טומאה, ראה דבריו בנצח ישראל פ"ה [קה:], שכתב: "החשוב אינו יכול לסבול [שום קלקול], ודבר מועט מפסידו. ודבר זה רמזו חכמים במקום אחר כי החשוב הוא קודם לקבל הפסד". דוגמה לדבר; איסור יין נסך, שנאסר בנגיעתו של גוי [שבת יז:]. וביאר הדבר בדרוש על המצות [נז.] בזה"ל: "כי היין אינו כמו שאר משקין שהם לגוף בלבד, אבל היין מפקח השכל... ומפני שהוא רוחני בלתי גשמי... לכן תיכף בנגיעת העכו"ם היין נאסר... ובעכו"ם דבק בכח שלו, הוא ע"ז, ואף בלא כונתו לנסך נמשך היין אל דבר רוחני, הוא אלהים אחרים... ודוקא היין, משום שהיין מוכן אל אלהות ביותר". הרי שדוקא מחמת שהיין הוא משקה רוחני, לכך קלקלתו מצויה בנגיעת עכו"ם. משא"כ פת ושמן, שאינם רוחניים כיין [וכמבואר שם בדרשה], לכך אין הם מתקלקים בנגיעת העכו"ם. וצרף לכאן את אמרת הרמב"ן הידועה [אגרת ז, כתבי הרמב"ן, כרך א, עמוד שסח]: "כללו של דבר, כל המקודש מחבירו - חרב יותר מחבירו. ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל". וראה ההקדמה לתפארת ישראל [טז.], ושם הערה 88.

(76) ואודות מעלתו הקדושה של שמן המשחה, ראה הוריות יא: שאמרו שם שכמה ניסים נעשו בשמן המשחה. וכתב שם בח"א [ד, נח:]: "ראוי הוא שיהיו ניסים נעשים בשמן המשחה, כי כל דבר שהוא קדוש ראוי לנס, כי הנס הוא מעולם העליון הנבדל הקדוש, ושמן המשחה, שבו היה מקדש הכל, ובזה נראה שהוא קדוש יותר מהכל, ולפי קדושתו ראוי שיהיו נעשים נסים". ובגו"א שמות פ"ל אות כ האריך מאוד לבאר קדושת השמן המשחה. ובח"א לשבת קנג. [א, פז:]: "'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' [קהלת ט, ח]... פירוש מן החטא, שלא יחטא ויהיה כתם בבגדו... 'ושמן על ראשך' זהו על המעשה הטוב, שקונה מעלה וקדושה עליונה בשביל המעשים, ועל זה שייך לומר 'ושמן על ראשך אל יחסר', כי השמן הוא כמו קבלת הקדושה העליונה שקונה האדם, שהרי בשמן מושחין את המלכים [הוריות יא.], וכן זה שקנה לעצמו קדושה עליונה אלקית, נקרא שיש שמן על ראשו". ובנתיב העבודה פט"ו [א, קכד:] כתב: "כי השמן הוא קדוש, וכל קדוש מושחין אותו בשמן... ודבר זה מורה שיקדש האדם עצמו בקדושה". ובנצח ישראל פ"ה [קט.] כתב: "כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם... ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה, שהוא קדוש". וראיה זו משמן המשחה הביא המהר"ל בח"א לב"ב ג: [ג, נז.], ח"א שבועות ט. [ד, יא:]. ובח"א לסוטה י. [ב, מב.] כתב: "כי המלכים יש להם מעלה נבדלת מן הגשמי, שהמלך נבדל משאר עמי הארץ [כ"ה הגירסא במהדורת כשר], ולכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה, כמו כהן וכלי קודש". וכן הוא בנתיב התשובה פ"ב [ד"ה ומה שאמר]. ובנצח ישראל פ"מ [תשיז.] כתב: "כל דבר שנמשח הוא קדוש לגמרי", ושם הערה 110.

(77) בח"א לשבת כא: [א, ד:] הוסיף כאן: "ודוקא שמנים, כי השמן שממנו האור, יש לו כח יותר במה שממנו האור". ובנצח ישראל פי"ט [תיח.] כתב: "ויש לך לדעת, הזית עומד לדבר קדושה אלקית, ולקדש במשיחתו כל דבר שראוי אל קדושה, וכן ממנו האור, שהוא אינו גשמי". ובח"א להוריות יג: [ד, סא.] כתב: "כי השמן זית מיוחד לחכמה ושכל, מפני שממנו האור, אשר השכל דומה לו". א"כ האור העולה מהשמן הוא ראיה נוספת לרוחניותו וקדושתו של השמן. וראה גו"א שמות פ"ל הערה 232.

(78) בנוסף לכל הכהנים האחרים. וכן ביאר בתפארת ישראל פכ"ב [שכט.] את שמו של אהרן, וז"ל: "ויראה כי על זה מורה שם 'אהרן'. כי מתחלה נבחרו ישראל מן האומות, ואחר כך נבחרו הלוים מתוך ישראל, ואחר כך נבחרו הכהנים מן הלוים, ואחר כך כהן גדול, כהן הראש [מ"ב כה, יח]. והנה היה לאהרן ג' בחירות אלו... ומפני שהאמצעי לעולם נבחר, שהרי ארץ ישראל, שהיא באמצע הישוב, נבחרה לקדושה, וירושלים באמצע ארץ ישראל נבחרה יותר, ובית המקדש באמצע ירושלים נבחר יותר לקדושה, ולפיכך האמצעי מורה על הבחירה. ולכך בשם 'אהרן' הרי"ש, כי אות הרי"ש הוא אמצעי במאות, כי שי"ן הוא אות ג', והוא רוב אותיות המאות, ואין זה אמצעי. אבל הרי"ש הוא חצי אותיות המאות, והאמצעי עומד בחצי הדבר. וכבר אמרנו כי האמצעי מורה על הבחירה מתוך הכלל, וזהו נגד הבחירה הראשונה שהובחרו ישראל מן האומות. ואחר כך הנו"ן אות אמצעי באותיות העשיריות, והוא נגד בחירה שניה, שהובחרו הלוים מן ישראל. והה"א בשם 'אהרן' והוא אות אמצעי באותיות היחידים, נגד מה שהובחרו הכהנים מן הלוים שנבחרו. והאל"ף שיש בשם 'אהרן' שהוא כהן גדול, כהן הראש על הכהנים, ולפיכך יש בו אל"ף... הרי לך כי שם 'אהרן' הוא שנבחר ונתיחד לגמרי".

(79) אחת בשנה ביום הכפורים [רש"י ויקרא טז, ג].

(80) לשונו בח"א לשבת כא: [א, ד:]: "כי כהן גדול יש לו עוד מעלה על היונים, והוא מה שנכנס כהן גדול לפני ולפנים לקודש הקדשים, שהוא יותר מן ההיכל, אשר שם ישלטו יונים". וכאן מחדד יותר, שלא רק שאין היוונים שולטים על קודש הקדשים, אלא שאף אין להם שליטה מלאה בהיכל, כי חלק קודש הקדשים שנמצא בהיכל אינו תחת שליטתם, וכמבואר בהערה 74.

(81) מה שיחס את ההסתר לכהן גדול, יוסבר על פי דבריו בח"א לגיטין נח. [א, קכא:], בביאור השם "צפנת בת פניאל", שהיתה בתו של כהן גדול, שכתב שם: "כי לשון צפון הוא דבר הנסתר, וכן מה ששמש הכהן גדול לפני ולפנים הכל מורה כי היופי שלה בא ממקום פנימי נסתר, וכל פנימי נסתר נבדל מן הגשם... ומפני שכהן גדול משמש לפני ולפנים, לכך בתו שיצאת ממנו היה בה הפלגת היופי גם כן".

(82) כמשפט תנועה גדולה [צירי], שיש בה נח נסתר, וכפי שכתב הרד"ק במכלול, דפוס ליק, עמוד קלו. [בשער הניקוד], וז"ל: "ודע, כי חמש התנועות הגדולות, אחריהן נח לעולם". ונח של צירי הוא יו"ד. וכן כתב קודם לכן [עמוד עח.], וז"ל: "וזה לך האות בתנועת חמשת המלכים... אֵי [צירי], הנה היו"ד נחה... ואלו הנחים, פעמים בכתב, ופעמים בלא כתב, רק בנשימה לבד". אמנם כאן מחדש המהר"ל שאף שיש בתיבת "הֵיכל" אות יו"ד לאחר הצירי, מ"מ עדיין יש עוד אות יו"ד נסתרת, שהיא הנח נסתר של הצירי. ולא מצאתי מקורו לומר כך.

(83) כמו שיבאר בסמוך שהעשירי הוא קודש בכל מקום. ובח"א לשבת כא: [א, ד:] הוסיף: "והרי במשכן היה קודש הקדשים עשר על עשר [רש"י שמות כו, לא], ובמקדש שהיה קדושתו בשלימות ומלואו, היה בנינו עשרים על עשרים [מדות פ"ד מ"ז], כמו שהוא מלא יו"ד, שהוא עשרים".

(84) אודות יסודו שבתוך ההיכל גופא נמצא בהסתר קודש הקדשים, כן מתבאר בעבודת כהן גדול ביום הכפורים, שהיה מזה על הפרכת שבהיכל שמונה הזאות מדם הפר ודם השעיר [יומא נו:], כפי שהיה מזה בתוך קודש הקדשים. והנה בסוף דרוש לשבת תשובה [פב:], כתב: "כל ההזאות שהיו ביוה"כ לפני ולפנים היו שמונה, אחת למעלה ושבע למטה [רש"י ויקרא טז, יד], וזה כי האחת למעלה היא כנגד המדריגה שהוא על הטבע... ושבע למטה שהם כנגד הטבע... כי כאשר נכנס לפני ולפנים... ונכנס במחיצה שהוא על גשמי, הוצרך הזאות אחת למעלה ושבע למטה, ושאר הזאות הם שבע בלבד" [והובא בהערה 103]. ותמוה טובא, דאמנם הזאות המזבח ביוה"כ היו שבע בלבד [ויקרא טז, יט], והזאות על הפרוכת של שעירים הנשרפים ופרים הנשרפים היו ג"כ שבע בלבד [ויקרא ד, ז], אך ההזאות על הפרוכת ביום הכפורים היו שמונה [יומא נו:], והפרוכת לכאורה איננה כלולה ב"מחיצה שהיא על גשמי", שהרי נמצאת בהיכל, וכיצד תלה המהר"ל את מספר שמונה [הזאות] בכך שההזאות נעשהו בתוך קה"ק. אלא בעל כרחך מוכח שהזאות הפרוכת ביוה"כ הוי קיום דין של הזאות קה"ק, וכשם הזאות דקה"ק היו שמונה, כך הזאות דפרוכת היו שמונה, כי שתיהן נכללות ב"מחיצה שהיא על גשמי". ואם לא היה בהיכל שום גדר של קדש הקדשים, היה מן הנמנע לבאר שביוה"כ חל על הפרוכת שבהיכל דין הזאות של קודש קדשים. אלא שבמשך כל השנה נמצא בתוך ההיכל חלק מקודש הקדשים בהסתר ובאתכסיא, וביוה"כ חלק זה בא לידי בטוי בגלוי ובמוחש. [וראה בחידושי ר"ח הלוי בהלכות עבודת יוה"כ פ"ה שגם ביאר שם את שיטת הרמב"ם שהזאות הפרוכת משתייכות להזאות של קודש הקדשים, ונכללות גם הן בגדר "מקום שמתכפרים בו פעם אחת בשנה" (יומא ריש ס:), אע"פ שהיה הכה"ג מזה כמה פעמים בשנה את הזאות שעל הפרוכת בפרים הנשרפים (ראה לח"מ בפ"ה מהלכות עבודת יוהכ"פ, הלכה א, שהעיר מכך על הרמב"ם שם), וזאת משום שההזאות על הפרוכת משתייכות לגדר ההזאות שבקודש הקדשים, מה שאין כן ההזאות שעל מזבח הזהב משתייכות להזאות שבהיכל.] וראה גו"א ויקרא פט"ז אות כז, ושם הערה 157.

(85) כי לדידו של הכהן הגדול אין קדש הקדשים דבר נסתר, שהרי הוא נכנס לשם ביוה"כ, ולכך היו"ד הנעלמת הנמצאת בתיבת "היכל" מתגלית להדיא בתיבת "כהן".

(86) כי הוא ממדריגת קדש הקדשים, ואילו היוונים שולטים רק על החלק הגלוי שבהיכל, וכמו שמבאר.

(87) לשונו בח"א לשבת כא: [א, ד:]: "ויש לך עוד לדעת, כי ההיכל כל אותיות שלו בנראה, בין בקריאה בין בכתיבה, חוץ מן היו"ד שהוא בנסתר הקריאה, ויש כאן יו"ד נגלה ונסתר; נגלה בכתיבה, ובאותה היו מושלים בני יון. ונסתר שלו הוא הקריאה, שיש כאן נח נסתר, והוא מורה על קודש קדשים שהוא נסתר בהיכל. ובזה לא מצאו אלא פך קטן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, הפך הקטן הזה שהיה בהיכל והיה נסתר, הוא מכח היו"ד הקטנה, שהיא נח נסתר. ולכך מצאו פך קטן נגד היו"ד הקטנה הנסתרת, שהיא מונחת בחותמו של כהן גדול, כאשר אמרנו. כי ה'כהן' במספר ע"ה, והוא שולט בנסתר ובנגלה של היכל, ולפיכך היה פך קטן מונח בהצנעו של כהן גדול".

(88) לשונו בנצח ישראל פ"ח [רטו:]: "בכל מקום תמצא כי העשירי הוא קדוש... כמו במעשר דכתיב [ויקרא כז, לב] 'העשירי יהיה קודש', וכמו ביום הכפורים שנקרא 'קדוש' [ישעיה נח, יג 'ולקדוש ה' מכובד', ודרשו (שבת קיט.) "זה יום הכפורים", ויוה"כ הוא בעשירי בתשרי.]... הרי העשירי קדוש לה'". וכן כתב שם בפי"ט [תכט.]. ושם בפל"ב [תרטו.] כתב: "העשירי הוא קדוש, מורה על מדריגה נבדלת לגמרי". ובדר"ח פ"ה מ"א [רטו:] כתב: "העולם הבא נברא ביו"ד [מנחות כט:], מפני כי היו"ד מספר עשרה, שמספר עשרה שייך לכל דבר שיש לו מעלה קדושה". ובטעם הדבר, כתב בדר"ח פ"ג מי"ג [קלט:]: "ודוקא העשירי הוא קודש לה', מפני כי מספר הפרטיים הם עד תשעה, כי עשרה נחשבים עדה וכלל, שהרי אין מספר נוסף רק עד עשרה, ומן עשרה ואילך חוזר לספור אחד עשר, שנים עשר... כי אין תוספת על הכלל... ומפני כי העשירי הוא המשלים לעשרה שהם כלל, יש אל העשירי סגולה זאת שראוי לגבוה, שהוא יתברך כולל הכל, ראוי אליו העשירי, שהוא משלים המספר, עד שהוא הכל". וכן כתב בגבורות ה' פנ"ח [רנז:]. ובח"א לסוטה מט. [ב, פט:] כתב טעם נוסף, וז"ל: "רמזו חכמים דבר זה 'עשר בשביל שתתעשר' [תענית ט.]... כי העשירי אשר הוא מפריש [הוא] נגד העצם שהוא עיקר... כי העצם הוא אחד וט' מקריים. וציוה השי"ת שהאדם יקח ט' חלקים, וחלק אחד יתן אל הש"י, לומר המקריים שאינו עיקר שייכים לאדם, אבל אל הש"י, שהוא עיקר, שייך העשירי, אשר הוא נגד העצם ועיקר". וכן כתב בגבורות ה' פנ"ז [רנה:], בח"א לשבת קיט. [א, סא:], דרשת שבת הגדול [קצז., ריט:], ועוד.

(89) כי ביוה"כ הוא נכנס לקודש הקדשים, ולכך הכהן נכנס לחלק הנסתר שבהיכל.

(90) מבואר בדבריו שהגימטריה של "כהן" [75] היא מחמת שיש לו קדושת היכל [65], ועוד בנוסף לכך יש לו קדושת קודש הקדשים, שעל כך נאמר "העשירי יהיה קודש" [10].

(91) בסמוך יבאר את הדגשתו כאן שהנס נעשה באור [ראה הערה 111].

(92) פירוש - היונים לא שלטו במעלת קודש הקדשים, וכמו שמבאר.

(93) דברים אלו מבוארים יותר בח"א לשבת כא: [א, ה.], וז"ל: "אלו ח' ימים שנעשה נס באור, היו באים מן קודש הקדשים, ששם לא שלטו היונים, והוא הצנע של כהן גדול. שהרי אין אדם בא שם רק כהן גדול בלבד. כי לא שלטו היונים רק בנגלה של היכל בלבד, אבל בנסתר של היכל, שהוא קודש קדשים, לא שלטו כלל היונים, שהיה מוצנע בחותם של כהן גדול, כמו שאמרנו ענין החותם הזה". ואודות שאומות העולם שולטות רק בנגלה ולא בנסתר, כן מבואר ברש"י [ויקרא כו, יז] בפירושו השני שם, וז"ל: "ורדו בכם שונאיכם - שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל, אינם מבקשים אלא מה שבגלוי... אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם".

(94) יסוד נפוץ עד למאוד בספרי המהר"ל. וכגון, בתפארת ישראל פ"א [לו:] כתב: "ומפני כי עכו"ם הם מן העולם הטבעי, לכך הם שבעים אומות, כי עולם הטבע נברא בשבעת ימי בראשית, וכנגד שבעת ימי עולם הטבע היו שבעים אומות, כנגד כל יום עשרה... ועכו"ם לפי מעלתם נתן להם ז' מצות [סנהדרין נו:], שהם שבע מצות בני נח". בנצח ישראל פי"ט [תכח:] הביא את דברי הגמרא בערכין יג: שכנור שהיה במקדש היה של שבעה נימין, וכתב שם: "כי השיר מורה על שלימות... כי שלימות של העולם הזה אינו רק עד ז', כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית". ובח"א לסנהדרין צו: [ג, רד.] כתב: "העוה"ז מיוסד על מספר שבעה, הם שבעת ימי בראשית". וכן כתב בדרשת שבת תשובה [פב:]: "כי שבעה ימים הם ימי טבע, שהיא גשמית, שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית". וכן בתפארת ישראל פ"ב [מח:], ושם פי"ט [רפח:]. וכן הוא בגבורות ה' פ"מ [קנד:], שם פמ"ז [קפד:], דר"ח פ"ג מ"ה [קכד.], ח"א לשבת כא: [א, ה.], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], ח"א לסוטה יב. [ב, נב:], ח"א לגיטין נז. [ב, קטו:], ח"א לסנהדרין לח. [ג, קנד.], ח"א לע"ז [ד, לג.], ועוד. ויש מקום לעיין בזה, כי הרבה פעמים מצאנו שימי הבראשית הם ששה ימים, ולא שבעה, וכמו שכתב בבאר הגולה באר הששי [קיג.]: "העולם הזה הגשמי ג"כ נברא בששה ימים... וכנגד זה אמר [פסחים צד.] כי העולם הוא ששת אלפים פרסה". וכן כתב בדר"ח פ"ב מי"ד [קג:]: "כי העולם נברא בשוה, לכך נברא בששה ימים". ובחז"ל גופא מצינו כן, כי בסנהדרין לח. אמרו "'חצבה עמודיה שבעה' [משלי ט, א], אלו שבעת ימי בראשית". ומאידך גיסא בכל מקום אמרו "ששת ימי בראשית" [ברכות לד: "יין משומר בענביו מששת ימי בראשית"]. ותוספות בסנהדרין לח. ד"ה חצבה כתבו: "בשבעה ימים נברא העולם, שאע"פ שבששה ימים נברא העולם, מ"מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה". וצ"ב מתי הבריאה מתייחסת לששה ימים, ומתי לשבעה ימים.

(95) "עולם הזה הטבעי" פירושו עולם גשמי, הנבדל מהקב"ה. וכמו שכתב בח"א לע"ז ב: [ד, כא:]: "הטבעי הוא גשמי, והוא נבדל מן השם יתברך, שהוא בלתי גשמי". ובאור חדש [קפג.] כתב: "כי הטבע הוא חמרי, כאשר ידוע". ובנצח ישראל פל"ד [תרמט.] כתב: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי". ושם בפ"ב [לה.] כתב: "העולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות". ושם בפכ"ח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי".

(96) אודות שהטבע נותן שיהיה האדם ערל, נראה לבאר זאת על פי דבריו בגבורות ה' פל"ה [קלב:], שכתב: "אין דבר גנות ופחיתות כמו הערלה, המבדיל בין השם יתברך ובין האדם". והרי כל מהות הטבע היא חציצה והבדלה בין ה' לאדם, "כי הטבע היא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות" [לשונו בתפארת ישראל פי"ט (רפח.)], ולכך "הטבע נותן שיהיה ערל". וראה שם בתפארת ישראל, שנקודה זו ממש התבארה שם.

(97) יסוד נפוץ מאוד בספריו, וכגון בדרוש לשבת תשובה [פב:] כתב: "יש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע... אבל מדריגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני. כי שבעת ימים הם ימי הטבע... שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית. וביום השמיני, שהוא על מספר שבעה, צוה המילה". וכן הוא בגבורות ה' פ"מ [קנא:], שם פמ"ז [סוף קפד:], נצח ישראל פי"ט [תטז:], נתיב העבודה פי"א [א, סוף קיב:], ח"א סוטה יב. [ב, נב:], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], ח"א לגיטין נז. [ב, קטו:], ח"א לקידושין ל: [ב, קלה.], ח"א לסנהדרין לח. [ג, קנד.], ועוד. ובנדרים לא: אמרו "גדולה היא המילה שדוחה את השבת", וכתב שם בח"א [ב, ה:]: "דבר זה פשוט, כי המילה היא ביום השמיני, ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי, כי שבעה ימים הם נגד שבעה ימי בראשית, והמילה היא הויה למעלה מן הטבע. ולכך המילה ביום השמיני שהיא אחר שבעה... כלל הדבר, כי המילה היא על השבת במדריגה, ולכך המילה היא דוחה את השבת".

(98) כמבואר למעלה [הערה 67] שכל קדושה היא פרישה מהערוה והגוף. וכן כתב בגו"א ויקרא פי"ט אות ג: "שם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו".

(99) שהרי נקרא "קודש הקדשים", שהיא קדושה כפולה ומכופלת [כמבואר בהערה 103]. ובמשנה בכלים פ"א מ"ו אמרו "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" והדרגה העליונה ביותר היא [שם משנה ט] "קודש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה".

(100) ועומד תחת מספר שמונה, וכמו שנתבאר למעלה [הערה 84] שלכך ההזאות שהיו בקודש הקדשים היו שמונה.

(101) שמעלת קודש הקדשים מתבטאת במספר שמונה.

(102) אודות שאין קיום לחומרי במקום נבדל וקדוש, דוגמה לדבר הוא מה שאמרו [נדרים ז:] "כל מקום שהזכרת השם מצויה, שם עניות מצויה". וכתב שם בח"א [ב, א.] לבאר: "כי עם שמו יתברך לא יוכלו הנמצאים המורכבים לעמוד, שאינם פשוטים. שכן כאשר בקע משה הים, בקע את הים בשמו [ראה גו"א שמות פ"ב הערה 85]. וכתיב [תהלים קיד, ג] 'הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור'... כי עם שמו אינם יכולים הנמצאים כמו אלו לעמוד. וכיון שאין הנמצאים יכולים לעמוד, לכך כאשר הזכרת ש"ש מצויה שם העניות מצויה". ובתפארת ישראל פל"ט [תקצט:] כתב אודות גמרא זו [שהעניות מצויה במקום הזכרת ה']: "כי הדברים אשר הם שייכים לעולם הגשמי, הם בורחים ומתרחקים מן הדברים העליונים הנבדלים. ולכך נתנה תורה במדבר, ששם הכל חרב, ולא נמצא דבר במדבר, רק היא עניה וחסירה מכל". ובגבורות ה' פס"ב [רפא:] כתב: "ומה שזכר [תהלים קיד, ד] 'ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן' יותר ממזה שזכר שאר הנמצאים. שבא לומר כאשר יצאו ישראל ממצרים, היה זה על ידי השם יתברך אשר הוציאם, ולפיכך לא היתה היציאה בענין טבעי, רק הכל יוצא מן הטבע, שהיה פועל הקב"ה נסים ונפלאות. וכאשר ההוצאה על ידי הקב"ה, שהוא קדוש, לפיכך הנמצאים, כמו הים והירדן בורחים מפני קדושתו יתברך. ואלו הנמצאים רחוקים מן קדושתו יתברך. וזה כי אלו הנמצאים כמו הים והירדן נוטים לענין החומר, והם רחוקים מן הצורה... ולפיכך דבר שאין לו צורה כלל, ואין לו שלימות כלל של צורה, כמו המים, לא יוכלו לעמוד מפני הקדוש והנבדל. וכן ההרים בעבור שהם בעלי חומר גס, אין עמידה להם בפני הקדוש והנבדל. ולפיכך אלו שני מציאות 'הים ראה וינוס ההרים רקדו כאלים', כלומר שאין עמידה לנמצאים בעלי חומר בפני קדוש נבדל". וכן הוא בתפארת ישראל פכ"ו [שצ:].

(103) לשונו בדרוש לשבת תשובה [פב:]: "ואמר 'בזאת יבא אהרן', ובמדרש... בזכות המילה, 'זאת בריתי'. ור"ל מפני שיש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע, שהיא גשמית, אבל מדרגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני. כי שבעה ימים הם ימי הטבע, שהיא גשמית, שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית. וביום השמיני, שהוא על מספר שבעה, צוה המילה, מה שחסר בטבע הגשמית, שהיא הערלה. ולכך ראוי לכהן להיות נכנס לפני ולפנים, שמקום זה מקודש ונבדל מן הגשמי, שנקרא 'קודש קדשים', בזכות המילה... שהיא על טבע הגשמית. ולכך כל ההזאות שהיו ביום הכפורים לפני ולפנים, היו שמונה, אחת למעלה ושבע למטה [ראה הערה 84]. וזה כי האחת למעלה היא כנגד המדרגה שהיא על הטבע, שהיא למעלה, ושבע למטה, שהם כנגד הטבע. וזה, כי כאשר נכנס לפני ולפנים, ודבר זה ביום הכפורים אשר היה לו עינוי נפש, הוא הסרת הגוף הגשמי, ונכנס במחיצה שהוא על הגשמי, הוצרך הזאות אחת למעלה ושבע למטה, ושאר הזאות הם שבע בלבד".

(104) אודות שאף הארון הוא אינו טבעי, כן יבאר בסמוך ש"ארון" הוא מלשון אור. ואמרו חכמים [ב"ב צט.] "ארון אינו מן המדה", ובח"א שם [ג, קכא:] כתב: "דבר זה מבואר מה שמקום ארון אינו מן המדה, מפני שאין משתתף ואין מצורף הארון, שבו התורה השכלית, אל שאר הבית, כי הארון הוא נבדל מכל הבית במדריגתו ובקדושתו, וכל דבר שהוא נבדל מן הגשמי, אין ראוי שיהיה לו רוחק כלל. ואם יהיה לו מדה, יהיה הארון בכלל שאר כלי הבית המקדש, שהיו בעלי מדה, ואין הדבר כך בארון, כי מפני שהוא נבדל לגמרי, אין ראוי שיהיה בכלל ומשותף כלל עם שאר בית המקדש". ושם מאריך בזה. ועוד אודות שהארון מורה על התורה, הנה הארון היה אמתים וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו [שמות כה, י]. וכתב על כך בנתיב התורה פ"ט [א, מא.]: "מעלת ת"ח אין השלמה לו, כי אין השכל בא לידי השלמה, כי אין תכלית וסוף אל ההשגה. שאם השיג דבר אחד, אפשר להשיג יותר, ולכך אין השכל בא אל השלמה. ודבר זה מורה מה שהיו אמות הארון שבורות כלם, ולא היו אמות שלימות... שאין אל החכמה השלמה כלל, ודבר שאין לו השלמה אין לו מנוחה, כי המנוחה היא בהשלמת הדבר". הרי שהארון מורה על התורה שנמצאת בו. ובבית שני שלא היו לוחות [יומא כא:], גם לא היה ארון, כי אין הארון אלא להכיל בתוכו את התורה, ולא לדבר אחר, וכפי שביאר בגו"א שמות פכ"ה אות כה.

(105) כמבואר למעלה הערה 14.

(106) ד"ה והתבאר כי, ושם הערות 11-13. ובאמת במדרש שהביא כאן [ויק"ר כא, ו] אמרו גם שבזכות התורה אהרן נכנס לקודש הקדשים, שאמרו שם "'בזאת יבוא אהרן' [ויקרא טז, ג], בזכות התורה [דברים ד, מד] 'וזאת התורה', בזכות המילה וכו''" [וכאן הביא רק "בזכות המילה"]. ובדרוש לשבת תשובה [פב:] הסביר גם זאת, שבזכות התורה שהיא על הטבע הגשמית, נכנס אהרן לקודש הקדשים.

(107) כמבואר בדר"ח פ"ג מ"ה, [קכד.], וז"ל: "מנורה בדרום [ב"ב כה:], שיש בה שבע נרות, הם כנגד שבעה ימי בראשית, שהם שבעה ימי הטבע, ודבר זה ידוע לחכמים. ואילו התורה במדריגה יותר עליונה, שאלו [המנורה והשלחן] הם בהיכל, שהוא כנגד עולם הזה, ואילו התורה היא בארון, שהוא בבית קדש הקדשים, שהוא כנגד מדריגת עולם העליון", והובא בהערה 74

(108) לשונו בגבורות ה' פמ"ו [קעז:]: "היה [מתן תורה] ביום החמישים, כדי שיהיה מספר שבעה שבועות, ויום החמישים הוא עוד שבת לשבתות, וזהו קדש קדשים. כי שבעה ימים יש בהם שבת. וכאשר ימנה שבעה פעמים שבעה, ואחר כך יום החמישים, הנה יום החמישים הוא שבת לשבתות, והוא קודש קדשים, מאחר שהוא שבת לשבתות, ואז קנו ישראל מעלת התורה". הרי שהתורה שייכת ל"קודש קדשים". וכן נגע בענין זה בדר"ח פ"ד מי"ד [קצ.].

(109) בשיר השירים רבה פרשה ד, סוף אות ד אמרו "ארון, רבי חייא רבה ורבי ינאי; חד אמר שמשם יוצא אורה לעולם".

(110) שנאמר [משלי ו, כג] "כי נר מצוה ותורה אור", וכפי שהביא פסוק זה למעלה [ראה הערה 8]. ובתפארת ישראל פי"ד [ריז:] כתב: "התורה אינה נתלה בגוף, והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה 'אור', כי האור הוא נבדל לגמרי, ואינו נתלה בגשם". ובדר"ח פ"ג מי"ד [קמג:] כתב: "כי האור בכל מקום בא על דבר נבדל בלתי גשמי, שהרי האור אינו גשמי כלל. ודבר זה ביארנו בהקדמה אצל 'כי נר מצוה ותורה אור', שהאור מורה על דבר נבדל בלתי גשמי". ובח"א לב"ק ט. [ג, א.] כתב: "כי התורה היא שכלית לגמרי, ואינה גשמית, ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי".

(111) פירוש - שמונה נרות חנוכה מורים על קודש הקדשים שיש בו את התורה והארון שנקראים על שם האור, והתורה היא במדריגה שמינית, ושילוב זה של אור ומדריגה שמינית מביא לשמונה נרות חנוכה. וזהו שכתב למעלה "כי אלו ח' ימים שנעשה נס באור" [ליד ציון 91].

(112) למעלה [ד"ה ולא נשאר]. ומעתה יחבר את הכהונה למספר שמונה.

(113) כן ביאר בבאר הגולה סוף הבאר הששי, שהביא שם מאמר שהיו שמונים כהנים גדולים בבית שני, וכתב על כך: "היה זה ראוי... שהרי הכהן הגדול משמש בשמונה בגדים כידוע, ומזה תדע כי מעלת הכהנים הגדולים מספר זה, כי שמונים, ושמונה, הכל אחד". ובתפארת ישראל פמ"א [תרמז.] נגע בענין זה בקצרה, וראה שם הערות 49, 50. והנה בתפארת ישראל פל"ז [תקנ.] נתבאר שקדושת המצות עומדת תחת מספר שבע, וקדושת התורה עומדת תחת מספר שמונה [ראה שם הערה 94]. והנה הכהנים מברכים לפני נשיאת כפיהם "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו" [סוטה לט.]. ומדוע משונה ברכה זו משאר ברכות המצות, שאומרים בהם "אשר קדשנו במצותיו וציונו". אלא שקדושת הכהונה עומדת בסוד השמונה, וכמו שכתב כאן [והרי השוה מדרגה זו למדרגת התורה, שאף היא שמונה]. ולכך ברכת כהנים מציינת את קדושת הכהונה, ולא את קדושת המצות, כי קדושת הכהונה עדיפה הימנה, כיחס השמונה לשבע.

(114) לשונו בח"א לשבת כא: [א, ה.]: "בקודש הקדשים היה התורה והארון, שהיא האור עצמו. ולכך נקרא 'ארון' מלשון אור, שהתורה היא האור, והיא השמינית. ולכך אז נעשה נס בשמן, והדליקו ח' ימים. כי השמן הוא האור, והאור הוא השמן כי מן השמן נעשה אור. ולכך כאשר היו מחנכין בית המקדש, וחזרה הקדושה לבית אשר טמאו אותו אנשי יון, וחזרה הקדושה מכח קודש הקדשים, אשר לא שלטו שם היונים כשנכנסו להיכל. ומאחר שמשם חזרה הקדושה, הדליקו ח' ימים, כי קודש הקדשים הוא במדריגה השמינית, אחר מספר שבעה, כמו שאמרנו. ודוקא נעשה הנס בנרות כמו שפרשנו, כי מן קודש הקדשים האור, כי שם התורה שנקראת 'אור', ושם ה'ארון' שנקרא על שם האור, כי האור, למי שיבין החכמה, ידע כי האור הוא נבדל, ואין בו דבר גשמי... והבן הדברים הגדולים". ויש להעיר על זה, כי נס חנוכה נעשה בימי בית שני [הרמב"ם פתח את הלכות חנוכה (פ"ג ה"א) במלים "בבית שני כשמלכי יון גזרו וכו'"], ובבית שני לא היו בקודש הקדשים ארון ולוחות [יומא כא:], וכפי שביאר בגו"א במדבר פ"ד אות ט [ד"ה ויש], וז"ל: "מקדש שני שהיה בשביל זכות יצחק... היה מקדש שני חסר אורים ותומים הארון ושכינה ואש ולוחות [יומא כא:], דכולם הם נמשכים מן האור, ויצחק כהו עיניו", וראה שם הערות 25, 26. ובהעדר אור של תורה וארון בבית שני, מנין נמשך האור של נרות חנוכה. אלא שסתירה זו בנין היא. בימי בית שני הארון נגנז [יומא נג:], וביאר על כך הפחד יצחק, חנוכה, ברשימה שבסוף הספר: "בכל מקום שחז"ל אומרים על איזה דבר שהוא נגנז, אין הכוונה שהיא בבחינת כמאן דליתא לגבי מציאותו של העולם. דבאמרם על הארון שהוא נגנז... הכוונה היא שסוג פעולתו נשתנה מקודם הגניזה, ולאחר הגניזה. דקודם הגניזה היתה פעולתו בגילוי ולהדיא; ואילו לאחר גניזתו, אינו פועל אלא בגניזה ובאתכסיא". וממילא נס חנוכה עומד הוא בגדר "מגו חשוכא נפק נהורא" [זוה"ק ח"ג פ:], ודוקא מתוך החושך שבבית שני נתגלה האור. וזהו ענינה של תורה שבע"פ, וכמבואר בתנחומא פרשת נח, אות ג, שהביאו על כך את הפסוק [ישעיה ט, א] "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". וראה פחד יצחק חנוכה מאמר יב, אות ז, שביאר שם שהמאפיין את חנוכת חשמונאים הוא שהיא נעשתה בזמן שאין מציאות חזון הנבואה. ובסמוך יבאר שבכ"ה כסלו הוא הזמן שהאור יוצא מהחשיכה, והם הם הדברים "מגו חשוכא נפק אורה". ודו"ק.

(115) כדעת רבי אליעזר [ר"ה י:]. ובסמוך יביא גם את דעת רבי יהושע [שם יא.] שהעולם נברא בניסן.

(116) ולפי זה מה שסובר רבי אליעזר [ר"ה י:] "בתשרי נברא העולם", כוונתו ליצירת אדם. וכן מבואר להדיא בחז"ל [בפסיקתא פסקא כג, אות א, ובויק"ר כט, א], וכפי שביאר הר"ן בר"ה [ג. בדפי הרי"ף], וז"ל: "גרסינן בפסיקתא בשם רבי אליעזר... בעשרים וחמשה באלול נברא העולם. ולפי זה הא דתניא בגמרא דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, על גמר ברייתו קא אמרינן, דאדם הראשון, שבו נגמר העולם, נברא ביום ששי, דהיינו באחד בתשרי".

(117) כהקדמה לדבריו, הנה אמרו חכמים [פסחים צד:]: "תנו רבנן, בארבעה שבילין חמה מהלכת ["מהלכת גבורתה של חמה" (רש"י שם)]. ניסן אייר וסיון מהלכת בהרים, כדי לפשר את השלגין. תמוז אב ואלול מהלכת בישוב, כדי לבשל את הפירות. תשרי מרחשון וכסליו מהלכת בימים, כדי ליבש את הנהרות. טבת שבט ואדר מהלכת במדבר, שלא ליבש את הזרעים". ובבאר הגולה באר הששי [קיב.] כתב: "פירוש זה, החמה מהלכת, רוצה לומר פועלת. כי ארבעה פעולות יש לחמה. ומפני כי החמה יש לה ד' תקופות, וכנגד זה אמר כי בד' שבילין החמה מהלכת, ורוצה לומר ד' פעולות יש לה; ניסן אייר סיון, מהלכת בהרים לפשר השלגים. כי בזמן הזה מתקרבת החמה אל הישוב, וזהו התחלת פעולתה, לפשר השלגים... ואח"כ תמוז אב אלול הולכת בישוב, פירוש פועלת בישוב לבשל את הפירות. ואמר תשרי מרחשון כסליו הולכת במים לייבש את הנהרות, פירוש שהולכת החמה ומתרחקת מן הישוב, והולכת כנגד יסוד המים... ושלשה חדשים אחרונים הולכת במדבר, פירוש שאינה מתקרבת אל הישוב". הרי שיש ארבע תקופות לחמה; מתקרבת לישוב [ניסן, אייר, סיון]. נמצאת בישוב [תמוז, אב, אלול], מתרחקת מהישוב [תשרי, חשון, כסלו], ורחוקה לגמרי מהישוב [טבת, שבט, אדר]. וראה ב"ר יג, ב שאמרו שם "ארבע שמות נקראו לארץ כנגד ארבע תקופותיה".

(118) בנצח ישראל פ"ח [רה.] כתב: "כאשר הוא בתמוז ובאב, אז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה", ושם ביאר לפי זה מדוע אז אירעו החורבנות. וראה הערה הבאה.

(119) כן כתב בנצח ישראל פ"ח [רד:], ולכך אז יש מועדי ישראל [הובא למעלה בחלק הראשון הערה 369].

(120) בפרקי דר"א פרק ח אמרו "'קור' [בראשית ח, כב] זו תקופת טבת... 'חום' [שם] זו תקופת תמוז".

(121) כן מבואר בנצח ישראל פ"ח [רד:], ולכך יש בחודש ניסן את חג הפסח. וכן כתב בגבורות ה' פמ"ו [קעז:].

(122) נראה לבאר זאת, כי בנצח ישראל פ"ח [רד:] הזמן השוה, שאינו יוצא לקצה, הוא הזמן הטוב. ושם בפנ"ה [תתנד:] כתב: "כי כח האדם ממוצע, ואינו יוצא מן המצוע. שכל היוצא מן הממוצע הוא טמא, הוא רע. ובשביל זה היה כח ישראל גובר בחודש ניסן, שהוא ממוצע וממוזג בשווי, שאינו לא קר ולא חם, רק כמו שראוי אל האדם שהוא ממוזג". והואיל "שלא בא דבר בלתי שלם מן השם יתברך" [לשונו בגו"א דברים פ"ח אות ג, והובא למעלה בחלק הראשון הערה 35], בהכרח שבשעת הבריאה היה "שוה היום עם הלילה".

(123) תמוה, כי למ"ד זה [שהעולם נברא בניסן], מהי המשמעות של כ"ה כסליו, ומדוע זהו המועד שנקבע לחג החנוכה. ואם תתרץ, שמ"מ זהו הזמן של יציאת האור מהחושך, שעד אז החושך היה מתגבר [עד לחודש טבת], ובזה כו"ע מודו, א"כ תיקשי לך מדוע נכנס כלל למחלוקת זו [אודות בריאת העולם], אם בלא"ה אין היא נוגעת להתגברות האור שחלה בחודש טבת לכו"ע. אמנם נראה, שכוונתו להוכיח מדוע תאריך יציאת האור נקבע לכ"ה כסליו, ולא לר"ח טבת. ועל כך מבאר, שהואיל והאור נברא בכ"ה אלול, לכך ימי השנה של האור חלים בכ"ה לחודש, ולא בחמשה ימים מאוחר יותר [בראש חודש]. ונקודה זו מקבלת ביסוס גם מן המ"ד הסובר שהעולם נברא בניסן, שמ"מ בריאת האור היה בכ"ה אדר, הרי שכו"ע מודו שימי השנה של האור חלים בכ"ה לחודש. ולכך יציאת האור מתוך החושך אינו בר"ח טבת, אלא בכ"ה כסליו, ולית מאן דפליג אהא. ובביאור מחלוקת זו [אודות בריאת העולם], ראה בח"א לר"ה י: [א, צה:], שהאריך בזה טובא.

(124) לשונו בגו"א בראשית פכ"ו אות כא: "וידוע כי החמה היא מתחלת מן תקופת טבת לקרב אלינו ולגדל צמחים, עד תקופת ניסן". ובאור חדש [קכ.] עמד על לשון הפסוק [אסתר ב, טז] "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחודש העשירי הוא חודש טבת וגו''", וכתב על כך שם: "ומה שהוסיף לומר 'בחודש טבת', דכיון דכתיב 'בחודש העשירי', בודאי הוא חודש טבת... כי 'חודש טבת' בא לומר שמתחיל העולם לצאת מהחשיכה, ומתחיל השמש להתקרב אל הישוב מזמן תקופת טבת, והאור מתחיל להתגבר. ומשעה שנלקחה אסתר לבית המלכות דבר זה התחלת האור של הגאולה, ולפיכך כתיב 'בחודש טבת'".

(125) והתחלה של דבר היא עיקר הדבר, וכפי שנתבאר למעלה בחלק הראשון הערה 208, ולכך התחלת האור היא עיקרו של האור. ואם תאמר, מדוע כ"ה בכסליו הוא יותר "התחלת האור" מאשר כ"ה באלול, כי סוף סוף בכ"ה באלול נברא האור יש מאין, ומדוע כ"ה בכסליו טומן בחובו "התחלת האור" יותר מכ"ה באלול. אמנם, הואיל ומכ"ה באלול עד כ"ה בכסליו החושך התגבר, הרי שהאור של כ"ה כסליו הוא יציאה מהחושך, ויציאה זו אינה קיימת בכ"ה באלול, אלא רק בכ"ה בכסליו. ויציאה מהחושך היא יותר "התחלת האור" מאשר בריאת האור שהיתה בכ"ה אלול. ומעין מה שכתב הר"ן בנדרים מא. שאדם "שחלה ונתרפא, מתחזק טבעו להיות יותר בריא ממה שהיה קודם חליו". ונקודה זו ממש התבארה בתפארת ישראל פמ"ז [תשל:] בביאור הפסוק [דברים ה, כ] "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך", ושם הערה 38. וראה עוד בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אמנם כבר], שביאר שם שחידוש האור לאחר העדר האור "מורה על מעלה עליונה... כאשר חוזר להתחדש", וראה שם הערה 102. ולכך האור של כ"ה כסליו הוא אור עליון, ולא האור הרגיל. וראה הערה 134. ובח"א לנדרים מא. [ב, יט:] כתב: "כי החולה חוזר לבריאתו על ידי שהוא חוזר להיות כבראשונה, ואל"כ לא היה חוזר לבריאתו, אחר שנפסד טבעו... כאילו נברא מחדש, ובזה חוזר להיות כבראשונה... אין חוזר לבריאתו רק מכח שהוא חוזר להוייתו הראשונה... כי אי אפשר לחולה שיעמוד מתוך החולי רק מכח המדריגה העליונה שבה חוזר לבריאתו". וכן כתב בח"א לשבת כא: [א, ה:], וז"ל: "ויש לך לדעת, כי ראוי היה זה שיהיה בכ"ה בכסליו, שאז יצא האור לעולם. וידוע כי ג' חדשים, שהם תשרי מרחשון כסליו, אור של חמה מתמעט והולך תמיד. ומן תקופת טבת ואילך, הולך ומוסיף האור, עד שבתקופת תמוז האור הוא בתוקף שלו, ומאז מתחיל לירד. אמנם האור העליון, הוא אור ה', הקדים קודם תשרי, שהרי בכ"ה באלול נברא העולם, וביום ראשון אמר הקב"ה [בראשית א, ג] 'יהי אור ויהי אור', והוא אור העליון [רש"י בראשית א, ד]. ולפיכך התחדשות האור העליון לבא למקדש היה בכ"ה בכסליו, שזה היום מיוחד לו בפרט, והוא אור המקדש. ומזה תבין ג"כ כי ראוי שיהיה הדלקת נרות חנוכה בהתחלת האור, דהוא תחלת הלילה, כי חנוכה בעצמו הוא התחלת האור, ויש לך להבין דברים אלו". ונראה שדבריו האחרונים מכוונים לדברי הרמב"ן [בראשית א, ד, ד"ה ויבדל] שהאור הראשון נברא כשהיה חושך בעולם, רק ש"לא נתפשט ביסודות הנזכרים, והבדיל בינו ובין החושך, שנתן לשניהם מדה, ועמד לפניו כמדת לילה, ואחר כך הזריח אותו על היסודות, והנה קדם הערב לבוקר" [לשון הרמב"ן שם]. והואיל ואור חנוכה הוא חזרה להתחלת האור שהיתה בבריאה, לכך הדלקת נר חנוכה היא הלילה.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נר מצוה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה