אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל· רבי יהושע הרטמן

פרק יא

פרק י

[1] כפי שביאר לעיל ריש פרק י, וזו הראיה הראשונה שהביא שם לבאר שהקשר שבין הקב"ה לישראל אינו בר ניתוק.

[2] ותואר "בנים" מורה שישראל מושפעים מאמתת עצמו יתברך, ושהם ה"ראשית" שבבריאה, המאפשרת את הרבוי שיבוא בעקבותיהם, וכפי שיבאר בסמוך. וראה להלן פכ"ה הערה 129.

[3] פירוש - כל הנמצאים שבבריאה נבראו והושפעו מן הש"י, כי אין לנמצא דבר מצד עצמו, ולכך כל נמצא ונמצא מבטא קשר אל הש"י. וכן יבאר להלן בזה הפרק ד"ה הסבה השניה, וז"ל: "כי כל הנמצאים הם עלולים מאתו יתברך". וכן כתב בגבורות ה' פמ"ו [קעה:], וז"ל: "יש לעולם מדריגה אלקית, כי במה שהוא נמצא מושפע מאיתו יתברך, יש לו הצטרפות אל השי"ת... במה שהנמצאים הם מושפעים נמצאים מאתו - יש לעולם דביקות בו". וכן כתב שם בפס"ד [רצד.]: "הנמצאים הם מושפעים מאיתו". ובח"א לר"ה טז: [א, קט:] כתב: "כי עיקר החיים שבאים מן הש"י, שהוא יתברך נקרא 'מקור חיים' [תהלים לו, י], וממנו החיים". ובנתיב יראת השם פ"ג [ב, כט:] כתב: "החיות הם השפעה... שהם השפעה מן השי"ת... שהרי נאמר [תהלים לו, י] 'כי עמך מקור חיים', שהשי"ת הוא מקור החיים, מאתו משפיע החיים לכל חי". ובדר"ח פ"ו מ"ח [שז.] כתב: "ויש לך לדעת... כי הוא יתברך אחד בלבד ואין זולתו. ולפיכך המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים, מפני שהוא יתברך אלקים חיים, נותן חיים לדבקים בו, ואין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם הש"י... וזה שאמר 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', כי המקור אין לו הפסק כלל, והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים". וראה לעיל פ"ז הערה 157, ולהלן ציון 203, פי"ג הערה 72, ופמ"ח הערה 44.

[4] יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. ולדוגמה, ראה בגו"א דברים פי"ד אות א שכתב: "ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השי"ת, ונקראים בשביל כך 'בנים' למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:] כתב: האהבה שיש מן הש"י אל ישראל... כי ישראל נקראו 'בנים למקום', וידוע כי האב אוהב את בנו מפני שבא הבן ממנו, ודבר שבא ממנו מצורף אליו ביותר. וישראל הן מן הש"י נבראים, כי אע"ג שכל הנבראים הם מן הש"י, מ"מ אין דבר שבא ממנו בעצם ובראשונה כמו ישראל. כי שאר האומות הם טפילים בבריאה... וכל האומות הם בשביל ישראל, וא"כ הם [ישראל] בריאה שברא מן הש"י". ובח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:] כתב: "כי הם [ישראל] מעשה ידיו יותר מן האומות, כי ישראל נקראים 'בנים' אל השי"ת... ואע"ג כי כל הנבראים נאמר ג"כ עליהם 'מעשה ידיו' [מגילה י:]... הפרש יש, כי אין נקראים 'בנים' אל השי"ת... רק נבראו לשמש ישראל, אבל ישראל נבראו לעצמם, והם נקראו בשביל זה 'בנים'". ובתפארת ישראל פי"ז [נו.] כתב: "כל הנבראים הם אפשריים מצד עצמם, כי לא נבראו כי אם לשמש זולתם... [אך] ישראל הם מחויבים מצד העלה בעצמה... כי ישראל נקראו 'בנים למקום'... כי הבן אינו נברא לשמש את אחר, ולכך על ישראל משפט העלול שהוא מחויב מצד העלה". וכן כתב בגבורות ה' פמ"ז [קפו.], שם פס"ד [רצד.], שם פס"ז [שי:], באר הגולה באר השלישי [מב:], שם בבאר הרביעי [ס:], בהקדמתו לאור חדש [נו:] שם בהמשך [קעז:], דר"ח בהקדמה [יב:], שם פ"ג מי"ד [קמז:], בח"א ליבמות סד. [א, קמא:], קידושין לא. [ב, קלח:], ועוד. וראה הערות 281 , 204 , 66 , 51 , 28, ולהלן פכ"ב הערה 46, פכ"ה הערה 131, ופמ"ז הערה 30.

[5] בן [לעומת שם "בכור"].

[6] דוגמא לדבר; במשנה באבות [פ"ו מ"י] אמרו "חמישה קניינים קנה הקב"ה בעולמו", וכתב שם בדר"ח [שטז.] לבאר: "כי אף שכל הדברים הם אל הקב"ה, כמו שכתוב [תהלים צה, ה] 'אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו', וא"כ הים והיבשה שניהם אל הקב"ה, וכן כתיב [חגי ב, ח] 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה'', כי הם שניהם של הקב"ה, מ"מ אין על אחד סתם שם קנין... לפי שיש כאן ב' דברים, הים והיבשה, והכסף והזהב, ואין אחד בלבד מיוחד אל הקב"ה... כי הים והיבשה שני דברים... ואינם דבר אחד... וכן הכסף והזהב, כיון שהם שני דברים". וענין זה ממש יבואר בהמשך פרק זה. וכן כתב בגו"א בראשית פי"ד אות לב. וראה לעיל פ"ח הערה 61. ובח"א לנדרים לא: [ב, ה.] כתב: "הברית הגמור הוא לאוהב שהוא יחיד, ולא שייך ברית גמור לשני אוהבים... שאם יש לו ברית עם אחר אין כאן ברית גמור, כי אין חבור לשנים... ואין ברית גמור רק עם אחד". ובהקדמה לתפארת ישראל [ג] כתב: "כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה - אינו דבק באחר". וכן יבאר יותר בהמשך פרק זה, וראה הערה 20. ובתפארת ישראל ס"פ מז [קמג:] כתב: "כי א"א שיהיה חבור גמור לשני דברים מחולקים שא"כ יהיו שני דברים ענין אחד, ודבר זה מבואר לכל מי שיש בו חכמה ומדע, כי דבר זה א"א... שא"א לומר שיהיה דבר אחד מצורף לשני דברים לגמרי".

[7] כי רק הם נבראו לעצמם, ולא לשמש אחרים, וכמבואר למעלה בהערה 4.

[8] לשונו בבאר הגולה, באר השלישי [מב:]: "לא נקראו בשם 'בנים', המורה על התולדה והבריאה, רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם... ונקראו 'בני בכורי' מפני שהם מיוחדים ואין כמותם, כי אפשר שיהיו לאדם אחד בנים הרבה. ומפני שישראל הם אחד, שאי אפשר שיהיה אומה אחרת כיוצא בישראל, ולכך נקראו 'בני בכורי'". וראה גו"א שמות פ"א אות טז.

[9] לאחר שהתבאר שישראל באים מאמיתת עצמו יתברך. ונקודת חידושו היא, שלא מבעי שתהיה אומה אחרת שתקרא "בכור" [שהרי אי אפשר שיהיו לאחד שני בכורים], אלא אף שם "בן" לא ינתן לאומה אחרת, אע"פ שאפשר שיהיו לאדם שני בנים, וכמו שמבאר.

[10] רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א ה"ז: "אלוק זה אחד... שאין כיחודו מן האחדים הנמצאים בעולם... אלא אחד שאין יחוד אחר בעולם... וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר [דברים ו, ד] 'ה' אלקינו ה' אחד'". ושם בפ"ב ה"י כתב: "הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד... הכל אחד". ובתפארת ישראל פ"מ [קכה.] כתב: "כי הוא יתברך הוא אחד ואין זולתו... שאי אפשר שיהיה דבר אחד זולת השי"ת". ובגו"א בראשית פ"ב סוף אות לד כתב: "הוא יתברך האחד האמיתי". וראה לעיל פ"ג הערה 45, ולהלן פי"ז הערה 48.

[11] אותיות דר"ע נוסחה ב', עמוד 10, והובא בתוספות חגיגה ג: ד"ה מי.

[12] לשונו בדר"ח בהקדמה [יד.]: "וכך אמרו במדרש שלשה מעידין זה על זה... הקב"ה והשבת מעידין על ישראל שהם עם אחד... ופירוש המדרש הזה, כי אין במציאות רק השי"ת ואשר נמצאים מאיתו... ויש לדעת כי הפעולה אשר נמצא מן הפועל מתדמה אל הפועל כאשר אותה פעולה היא עיקר ועצם פעולת הפועל. הלא תראה כי האש יפעול חום... וכן המים פועלים ליחות... ומפני כי ישראל הם עיקר פעולת השי"ת, ובשבילם נברא הכל, ראוי שתהיה מדמה הפעולה אל הפועל. וכמו שהוא יתברך אחד, כך הפעולה - שהם ישראל - הם גם כן אחד". וכן הזכיר מדרש זה בתפארת ישראל ס"פ מ [קכה:], נתיב העבודה ס"פ ז [א, ק:], ח"א לשבת קיח: [א, נו.], ודרשת שבת הגדול [קצז:].

[13] כמבואר בהערה 4. וראה לעיל פ"י הערה 15.

[14] כמבואר לעיל רפ"י "כי אי אפשר רק שיש בבריאה דבר שהוא ראשית, שהוא קודם וראשית אל הרבוי אשר הוא אחריו... ואל"כ היה קשה איך יבוא הרבוי מן השי"ת אשר הוא אחד... לכך אי אפשר רק שתהיה אומה אחת יחידה, והיא ראשית הרבוי מן האומות בעולם. ואל"כ, היה הספק הזה עומד במקומו, מאיזה צד יבוא הרבוי מן הסבה הראשונה, שהסבה הראשונה היא אחת". והואיל וישראל הם האומה ש"נבראה בראשונה מן הש"י", לכך היא האומה שבאה מאמיתת עצמו יתברך.

[15] וכמבואר לעיל פ"י הערות 22 , 14.

[16] אודות שהבכור הוא ראשית - ראה דבריו בגו"א שמות פי"ב אות סא [ד"ה אמנם] בביאורו לכך שרק בכור מהאם קדוש, ולא בכור מהאב, שכתב: "לענין קדושה דוקא תלה הכתוב בפטר רחם [שמות יג, ב], שיצא לעולם ראשית, ובזה שייך קדושה. כי האשה מוציאה הבנים לאויר העולם, וראשית שפטר הרחם ויצא מן האשה - קדוש, כי זהו יש לו קדושה מצד המציאות בעצמו... במה שהוא ראשית המציאות... כי יש לתת אל השי"ת דבר שהוא ראשית המציאות, שעל ראשית המציאות חל קדושה". ובגבורות ה' פל"ח [קמג.] כתב: "כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד, שהרי השי"ת הוא ראשית מציאות הכל גם כן, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות... ובכור אם ראשית במציאות ובפועל". וראה לעיל פ"ג הערה 90, ופ"י הערה 15.

[17] כפי שכתב לעיל פ"י סד"ה כאשר באדם: "כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה, כך ישראל הם ראשית תבואתו, ובשבילם ברא את הכל". וראה שם הערות 24 , 23. ומה שכתב כאן "כמו שמחייב השכל" - בפשטות כוונתו להורות על כך ששאר הבריאה טפילה לאותה ראשית, כי למענה נברא הכל, ויש כאן עיקר וטפל; הראשית שהיא עיקר, ושאר הבריאה - שהוא טפל, וכפי שביאר לעיל רפ"י. ולפי ביאור זה שם "בכור" מורה על הראשית שבבריאה. ומעתה יוסיף לבאר ששם "בכור" מורה על האחד שבבריאה. וראה להלן פנ"ז הערה 62.

[18] כי מחמת שישראל הם ראשית המציאות - לכך הם עיקר המציאות, וכמבואר לעיל פ"י הערות 98 , 20. כי כבר התבאר פעמים הרבה שהעיקר מתגלה בהתחלה, וראה לעיל פ"ג הערות 104 , 47.

[19] לעיל בפרק ג ד"ה אך אנחנו, ושם הערות 31-38.

[20] כמבואר לעיל במקבילות שהובאו בהערה 6, שבכל המקומות האלו הדגיש סברה זו - שכאשר יש שנים, מה שיש אל האחד אין לשני, ולכך אין חבור לשנים.

[21] אודות שאין שינויים אצלו יתברך - ראה דבריו בתפארת ישראל פנ"א [קנז:] שכתב: "כי הדבר שהוא מצד העילה... איך יהיה לדבר זה שינוי... כי הדבר שהוא מצד העילה - אין השתנות לו". ויסוד מוסד הוא בספרי המהר"ל כי רק דבר גשמי הוא בעל השתנות, אך לא כן הצורה [באר הגולה באר הרביעי (סד:), תפארת ישראל פ"נ (קנה:), ועוד]. ועל כך נאמר הפסוק [מלאכי ג, ו] "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", וכמבואר ברשב"ם ב"ב קטו: ד"ה אמר אביי. וראה לעיל פ"ה הערות 565 , 430, ופ"י הערה 24. וכן מבואר בארוכה בהקדמה שניה לגבורות ה' [ט-יא]. ולהלן פנ"ח [ד"ה ויש לך לדעת] כתב: "כי אין שנוי אצל השי"ת מצד עצמו, כי 'לא איש א-ל ויכזב וגו'' [במדבר כג, יט]". וראה הערות 207 , 93 , 31, ולהלן פמ"ז הערה 1.

[22] וצרף לכאן את דבריו בדר"ח פ"ג מי"ג [סוף קלט.] שכתב: "יש לך לדעת, כי כל אשר הושפע מן השי"ת אי אפשר רק שיהיה לו שתי בחינות; וזה שהוא ראוי שיהיה אחד, מצד שהושפע מן הש"י שהוא אחד, לכך כל דבר שבא ממנו הוא ג"כ אחד. והבחינה השנית מצד המושפע עצמו. שאי אפשר שיהיה אחד לגמרי בכל צד, כי אשר הושפע מן השי"ת נוטה מן האחדות אל הרבוי, כאשר הוא יתברך בלבד אחד. נמצא אשר מושפע מאתו נכנס במדריגת הרבוי, ואי אפשר שלא יהיה בו בחינת של אחדות ג"כ, כי הושפע מן הש"י שהוא אחד, והפעולה דומה אל הפועל שהוא אחד. ולפיכך אי אפשר רק שיהיה בדבר שהוא מושפע מן הש"י שתי בחינות; שיש בו אחדות מצד הפועל, ומתחלק מצד בחינת המושפע". והם הם הדברים אודות גדרם של ישראל, שהם האמצעי בין אחדות ה' לרבוי הקיים בבריאה. וראה לעיל פ"י הערה 12.

[23] אתם קרויים 'בנים'. אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרויים 'בנים' [המשך לשון הגמרא שם].

[24] פירוש - מהו הצורך להוסיף שלשה פסוקים נוספים על הפסוק הראשון "בנים סכלים".

[25] כשאין בהם אלא שטות הוא דמיקרו בנים, אבל כשהם רשעים דלית בהו הימנותא לא מקרו בנים [רש"י שם].

[26] משחיתים - דהיינו עבודה זרה, כדכתיב [דברים ד, טז] 'פן תשחיתון ועשיתם פסל וגו'. [רש"י שם].

[27] עוד לעולם [רש"י שם].

[28] שמורה שנבראו לעצמם, ולא לשמש אחרים, וכמבואר לעיל הערה 4.

[29] וכסברת טורנסרופוס [ב"ב י.] "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - קרוים בנים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום - קרוים עבדים". כי "תולדותיהם כיוצא בהם" [ב"ק ב.], וכאשר אין התולדות דומות לאבות חסר כאן בשם "תולדה". ובב"ב צט. אמרו שבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אין פני הכרובים איש אל אחיו, וכתב שם בח"א [ג, קכב:] לבאר: "כי שני הכרובים היו בתואר עילה ועלול... והעלה עם העלול יש... הצרוף, כי העלה והעלול מצטרפים ביחד, כמו שתראה האב והבן שהם מצטרפים, ויש להם חבור ביחד [ראה להלן פכ"ב הערה 47]... רק בזמן שאין עושים רצונו של מקום אז העילה פונה מן העלול". הרי שכאשר אין ישראל עושים רצונו של מקום, בטל הבטוי ליחס של אב ובן. וזו כאמור שיטת רבי יהודה. וראה להלן תחילת הערה 39. דוגמה נוספת לדבר; בגו"א במדבר פכ"ו אות ו כתב: "כאשר היו חולקין על משה ואהרן עדיין נשאר שם 'ישראל' בשמם. שנקראים 'ישראל', והקב"ה שיתף שמו בשמם... אבל אצל 'בהצותם על ה'' [במדבר כו, ט], לא יתכן לקרוא אותם בשם 'ישראל'... כיון שבשם הזה שמו משותף בהם, וכאשר חולקים עליו איך יהיה שם ה' עליהם". ובגו"א ויקרא פ"ח אות ג כתב שכאשר ישראל פרוצים בעריות "הם מקלקלים מעלתם, ואין שם 'ישראל' עליהם". הרי ששם "ישראל" תלוי במעשי ישראל. והוא הדין והיא המדה לשם "בן". וראה להלן הערה 54. ומ"מ יתבאר בסמוך, שאף לרבי יהודה, נשאר לישראל בכללות שם "בנים", ורק שסובר שעל הפרטים כשחוטאים מתבטל מהם שם "בנים". וראה להלן פנ"ה הערה 48.

[30] כמו שכל אב הוא סיבה לבנו, וכמבואר לעיל פ"ב הערה 39.

[31] כי אין שינוי מצד העילה, אלא רק מצד העלול. וכן מבואר להלן סד"ה הסבה השניה שכתב: "כי מאחר שהיה הבחירה מצד השי"ת, אשר הוא העילה, אין בטול לדבר זה מצד חטא העלול כלל". ושם האריך לבאר נקודה זו, שאין חטאי העלול משפיעים על העילה. ואודות שאין שנויים מצד העילה, אלא מצד העלול המקבל - ראה הערות 60 , 39 , 21.

[32] ראה הערה 25. וברד"ק, ספר השרשים, שורש סכל כתב: "לשון טפשותא". ומלשון המהר"ל כאן משמע שהוא מהשרשים ההפוכים, ש"שכל" פירושו חכמה, ותיבת "סכל" מתפרשת שנעדרת החכמה שהיתה אמורה להמצא. וראה גו"א במדבר פכ"ד אות יד, ושם הערה 39.

[33] כי אין העדרו של דבר יכול לבטל הויה הנמצאת, ולכך אין העדר קנין החכמה יכול לבטל מישראל שם "בנים". ומעין מה שכתב בח"א לשבת לב. [א, כא:] בביאור החילוק שבין חסרונה של האשה לעומת חסרונו של עם הארץ, וז"ל: "האשה... במה שהיא אשה יש פחיתות בבריאה שלה, אבל עם הארץ אין פחיתות בבריאה שלו, רק שיש בו העדר חכמה וחסרון קדושה". וכמו שחילק בעבר על מ"ע, לעבר על מל"ת [נתיב התשובה פ"ג (ב, קנו.)]; שבעבר על מ"ע חסר לו קנין מעלה, אך לא שדבקה בו טומאה ופחיתות. אך כשעבר על מצות ל"ת, הרי "נתרחק ממדריגתו הראשונה שהיה לו כבר, ויש בו פחיתות וטומאה בעצמו על ידי חטא, מה שאין כך כאשר הוא עובר מצות עשה" [לשונו שם], שאז נשאר במדריגתו הראשונה. וממילא בודאי שהעדר חכמה הוא בגדר דומה לעובר על מצות עשה, שנשאר במדריגתו הראשונה.

[34] כי כאשר חטא בשוגג - לא חטא בדעתו ושכלו, אלא עשה פעולה בהעדר דעת ושכל, וכמבואר לעיל פ"ד הערה 10. וראה עוד שם שנתבאר, כי חטא הנעשה בשוגג אין בו להפקיע מחיבור האדם להשי"ת, כי החיבור נעשה דרך השכל [כמבואר לעיל פ"ג הערה 111], ואילו החטא נעשה ע"י החומר, ולא קרב זה אל זה. והם הם הדברים שכתב כאן לגבי תואר "בנים". ובדיוק כשם ששכינה שורה בישראל כשחוטאים בשוגג [לעיל פ"ד ד"ה ויש לך], כך תואר "בנים" נשאר בישראל כשחוטאים בשוגג. וראה להלן פי"ט הערה 20.

[35] כי כאשר חטא בזדון אזי חטא עם מחשבתו ודעתו. וכן ביאר להלן ר"פ יט ד"ה ובאור ענין. ובדר"ח פ"ד מ"ד [קסט:] כתב: "החוטא במזיד בודאי חטאו גדול, שהרי חטאו מצד השכל שהוא נבדל בלתי גשמי". וכן רמז לכך בגו"א שמות פט"ו אות ג.

[36] בא להורות כיצד "בנים לא אמון" מורה על חטא הנעשה במזיד.

[37] מבאר בזה כהסברו הראשון של רש"י שם בדברים [לב, כ]: "לא אמון בם - אין גידולי ניכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה, וסרו ממנה". ובע"כ מדובר בחטאי מזיד, שאם מדובר רק בחטאי שוגג, אך במזיד נזהרים לשמור את הדרך הטובה, כיצד ניתן לומר עליהם שסרו מהדרך הטובה.

[38] כי חטא ע"ז הוא במיוחד ובמסוים כנגד הקב"ה, וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"ו אות כז: "העובד ע"ז חטא בו יתברך, ולכך השם יתעלה נפרע ממנו בעצמו". ובבאר הגולה באר הרביעי [ריש עג.] כתב: "בע"ז... נמצא לשון 'חרון אף', וזהו כי הוא חטא שהוא מתנגד אל כבודו יתברך לעשות אלהים זולתו... וזהו התנגדות אל ה'... כי כאשר יעברו מצותיו - אף אם הוא מצות שבת - לא מתנגד רק אל המצוה". וראה לעיל פ"ב הערה 52, שנתבאר שם שע"ז היא בגדר "הרע הגמור", היוצא חוץ מהשי"ת. וראה עוד לעיל פ"ג הערה 111, שנתבאר שם שיצרא דע"ז בא לבטל הדביקות בה', והעובד ע"ז נקרא "רע לשמים" [לעיל פ"ה הערה 522]. וראה להלן פנ"ו הערה 103.

[39] לשונו בנר מצוה [יד.]: "כי אב ובן חלוקים הם כמו שאמרנו, ולכך יש הסרה כאשר ישראל אין עושים רצונו של הקב"ה... אילו לא היה חבור מצד אחר לישראל, רק מצד שהם בניו... אבל החבור והצירוף שיש לישראל אל הקב"ה הוא מצד אחר, והא חבור מצד העילה עצמה, וחבור שהוא מצד העילה אין לדבר זה - שהוא מצד העילה - יש לו שנוי, כי מצד העילה אין שנוי, רק ההשתנות הוא מצד העלול שהוא בעל שנוי... כי הוא יתברך עילה מחויבת לישראל, ודבר שהוא מצד העילה אין סילוק לזה כלל". ונקודה זו תתבאר להלן סד"ה הסבה השניה. וראה הערות 31 ,21 ולהלן פמ"ז הערה 1.

[40] וחטא וחסרון בני חדא בקתא אינון, וכמבואר לעיל פ"ב הערות 83 ,81, ופ"ה הערה 38, ועל כך הביא את הפסוק [בראשית לא, לט] "אנכי אחטנה מידי תבקשנה".

[41] כמו שנאמר [קהלת ז, כט] "עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים", וראה רש"י שם שביאר שאדה"ר נברא שלא יחטא. ובבראשית ב, ז נאמר "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו'", ופירש רש"י שם, "נטל עפרו ממקום שנאמר בו [שמות כ, כד] 'מזבח אדמה תעשה לי', הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד". וביאר הגו"א שם אות כא: "שאם יקרא לו חטא יהא נקל שיוסר החטא, כי החטא הוא בעבור שהוא נוטה אל אחד הקצוות, ואחר שהאדם נברא מן המצוע, נקל הוא לשוב אל האמצעי, למקום שנברא, והוסר ממנו החטא". וישראל שהם הם הנקראים "אדם" [יבמות סא.], חוזרת ונשנית בבריאתם אותו מהלך שהיה בבריאת אדה"ר. ועוד צרף לכאן את דבריו בגו"א דברים פ"ח אות ג שכתב: "שלא בא דבר בלתי שלם מן השם יתברך". והרי אין לך חסרון יותר מן החטא [ראה הערה 40], וממילא שלימות הנברא מחייבת שיברא ללא חטא. וראה להלן פט"ז הערה 31, ופנ"א הערה 48.

[42] פירוש - אף אם ישראל יחטאו, מ"מ ניתן לתקן פגם זה ע"י הסרת לב האבן מהם, וכמו שנאמר [יחזקאל יא, יט] "והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר". ובהמשך שם [יחזקאל לו, כו] נאמר "ונתתי לכם לב חדש וגו' והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". ובנר מצוה [לא:] כתב: "עד שיבוא משיח צדקינו ויסיר מאתנו לב האבן הזה". ושם בסוף הספר [לד:] כתב: "לכן יסיר השי"ת לב האבן מקרבינו, ויתן תורתו ויראתו בלבינו". ובח"א לשבת פח. [א, מו.] כתב: "כי החטא... הוא מצד הגשמיות... אבל כתוב 'והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר', שהש"י מסלק אותם מן הגשמית הרע, ואז יהיו מסולקים מן החטא לגמרי... וכך עוונות של ישראל... יש הסרה לחטא ישראל בזה שישראל מדריגתם בלתי גשמית... כי עיקר ישראל בלתי גשמי". ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכג:] ביאר ש"לב האבן" הוא היצה"ר. ועוד אודות שהואיל וחטאי ישראל הם במקרה, ולכך הם ניתנים לכפרה, כן מבואר בגבורות ה' פ"ח [מה:], והובא להלן בהערה 238.

[43] והעלול הוא בר שינויים, וכמבואר בהערה 39.

[44] מצד עצמם - מצד העצם שלהם. וצרף לכאן את דברי הרמב"ם הידועים בהלכות גירושין פ"ב ה"כ שמהני "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" [ר"ה ו.], כי "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות את כל המצות... ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני', כבר גירש לרצונו", והובא בגו"א ויקרא פ"א אות לא. הרי שהיצה"ר אינו נידון כדבר שבעצם. וראה הערה 228.

[45] ו"מקרה" ו"עצם" הם הפוכים זה לזה, וכפי שנתבאר לעיל פ"ה הערה 560, ופ"ח הערה 77.

[46] כן כתב להלן בזה הפרק ד"ה הנה התבאר לך: "כי ישראל מעשיהם שעושים בידיהם מצד היצה"ר... אבל עצמם הם טהורים, רק שהיצה"ר מתגרה בהם... שהוא במקרה, שהמקרה יש שינוי לו, ואילו דביקות ישראל בו יתברך ענין זה דבר עצם". [ולא ידעתי מה שכתב "בפרק שאחר זה". כי הוא נמצא בפרקנו]. וראה להלן הערה 237.

[47] ואין דבר שבמקרה [היצה"ר] מבטל דבר שבעצם [שם "בנים"], וכמו שיבואר להלן ד"ה הנה התבאר לך. וראה לעיל פ"ח הערה 77, ולהלן פי"א הערה 225. ואודת שישראל נבראו בשלימות הגמורה - כן מבואר עוד להלן הערה 222.

[48] כן מבואר ברמב"ן בראשית כז, כט, שכאשר ישנה לברכה בראש ובסוף, אע"פ שיש קללה באמצע, נחשב הכל לברוך, עיי"ש. וכן רמז לסברה זו בנתיב האמת פ"ג [ב, סוף רג:]. וראה לעיל פ"א הערה 41 לגבי הוראת שעה שאינה סותרת לכלל ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת". וכן הוא לקמן פכ"ד ד"ה ומעתה תוכל.

[49] דוגמה לדבר; באבות פ"ג מ"א אמרו "דע מאין באת ולאן אתה הולך", וכתב שם בדר"ח [קיא.]: "כי כאשר מסתכל מאין בא, מטפה סרוחה, שמצד תחלת האדם אינו נחשב לכלום. ולאן הוא הולך, שמצד סופו אינו כלום ג"כ, שהרי הולך למקום עפר רמה ותולעה. וכאשר מצד תחלתו וסופו אינו נחשב, הרי מבטל גבהותו לגמרי, כאילו אינו דבר... כאשר מצד תחילתו וכן מצד סופו אינו נחשב לכלום, כאילו אינו דבר לגמרי, ומפני זה יש סילוק יצה"ר לגמרי". וראה להלן פכ"ג הערה 51, ופכ"ד הערה 31.

[50] שם אות א, ד"ה אבל נראה.

[51] לשונו שם בגו"א: "כי ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השי"ת, ונקראים בשביל כך 'בנים' למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה". והכונה בזה שהם נבראו לעצמם, ולא נבראו לשמש אחרים, ולכך יש להם מציאות אמיתית, וכמו שנתבאר לעיל הערה 4. וראה תחילת הפרק.

[52] רש"י ירמיה כ, י ביאר ש"לא תתגודדו" הוא "לשון השחתה".

[53] כפי שביאר שם בגו"א קודם לכן: "התורה לא דברה רק מה שדרך לעשות, והוא נקרא מעשה, ולפיכך אסרה תורה. אבל שלא על מת, שאין דרך לעשות, והעושה אותו בטל דעתו, לא הזהירה עליו". וכאן המהר"ל מבאר הטעם לדבר, שהיו נוהגים לעשות כן דוקא על מת כדי "לעשות השחתה בעצמם בשביל השחתה שהגיע למת".

[54] לשונו בגו"א שם: "ולפיכך אמר שלא יתגודדו על מת לעשות השחתה בהם, כי השחתה [היא] לדבר שאין לו מציאות אמיתי, אבל לישראל, שהם נקראים בנים, לא שייך זה... כי מפני שהם בנים אל השי"ת, מציאותם מציאות אמיתי, לכך אין השחתה בהם... וישראל - במה שהם בנים אל השי"ת - אין ראוי זה בהם". וראה להלן פנ"ט הערה .115וצרף לכאן, כי הנה חטא עריות הוא בגדר השחתה, וכמבואר בארוכה בגו"א בראשית פ"ו אות כב, וישראל הם "גדורים בעריות, וקדושים ומובדלים מכל עריות... ישראל מובדלים מן הערוה ומן הזנות" [לשונו בגבורות ה' פ"ד (סוף כח:)]. והעומק שבזה הוא, שהואיל וישראל הם המציאות האמיתית, ממילא הם גדורים מדברים שהם להיפך מהם, וכגון מעריות המוגדרות כ"השחתה". וראה הערה 29 ששם "ישראל" בטל כאשר הם פרוצים בעריות. והם הם הדברים. וראה להלן פכ"ה הערה 105.

[55] שזו השחתה גמורה, שכונתם להורות שהשחתת המת תגיע להם, וכמו שביאר מקודם.

[56] וכפי שכתב בח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:]: "אי אפשר שלא יהיה אל ישראל הנצחיות בעוה"ב, מפני כי הם מעשי ידיו יותר מן האומות, כי ישראל נקראים 'בנים' אל הש"י, ואם לא יהיה לישראל הנצחיות לעוה"ב ח"ו, יהיה חסרון במעשה ידיו, ואין חסרון במעשה ידיו". וזהו כונתו כאן שאם תעשה השחתה, אזי "כאילו היה הפסד בישראל", וזה לא יתכן, כי אין חסרון במעשה ידיו. וראה להלן פכ"ה הערה 93.

[57] ושם בגו"א הביא הסבר שני מדוע שם "בנים" שולל השחתה על המת, אך חזר וכתב "ופירוש הראשון יותר פשוט".

[58] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכפי שכתב בדר"ח פ"ב מ"ד [עד:]: "החטא הוא בפרטים, אבל בכללי לא שייך חטא". וכן הוא בגו"א דברים פ"א אות לב, שם פי"ב אות ה [ד"ה ועוד]. ובדר"ח פ"ה מי"ח [רסב:] כתב: "'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו', כי החטא הוא לאדם השתנות, שהוא משתנה מטוב לרע... [אך] הרבים הם כלל אחד, ואין שנוי לדבר זה, כי השנוי הוא לדבר מצד הפרטי, אבל הכללים הם עומדים, ולא שייך בזה השתנות... לכך אין חטא בא על ידו... כמו שהוא שייך לאדם הפרטי", ועיי"ש שמאריך בזה. וראה הערה 99, ולהלן פי"ג הערה .103ומה שכתב "כי כבר אמרנו לך", לא נתבררה לי בדיוק כונתו, ואולי כונתו לדבריו לעיל פ"ו ד"ה אמנם, שכתב: "הפרטי הוא מצד החומרי הגשמי", וראה שם הערה 114. וראה לעיל פ"ה הערה 567, ולהלן פכ"ב הערה 155, ופמ"ו הערה 7.

[59] ולכך, אף לרבי יהודה הסובר ששם "בנים" אינו חל על החוטאים, מ"מ מודה הוא ששם "בנים" אשר הוא מצד העילה אינו בטל מהכלל, וכמו שמבאר. ועוד ראה גם כן להלן פי"ג הערה 153.

[60] וכמבואר בהערות 39 ,31 ,21.

[61] פירוש - היה על הושע להתפלל לה' שירחם על ישראל, אך לא עשה כן.

[62] המשך לשון הגמרא: "אמר הקב"ה, מה אעשה לזקן זה [הושע הנביא], אומר לו לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואח"כ אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח, אף אני אשלח את ישראל".

[63] המשך לשון הגמרא שם: "א"ל הקב"ה להושע, לא היה לך ללמוד ממשה רבך, כיון שדברתי עמו פירש מן האשה, אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו, רבש"ע, יש לי בנים ממנה, ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. א"ל הקב"ה, ומה אתה שאשתך זונה, ובניך בני זנונים... כך, ישראל שהם בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת".

[64] פירוש - הקב"ה אמר להושע שישראל הם אחד מארבעה קנינים שקנה בעולמו.

[65] אולי מקורו, כי בפסיקתא רבה מד, כג, אמרו "הושע ואליהו שהיו אכזרים", ושם דחו הו"א זו, אך מ"מ הושע הושוה לאליהו. ועל אליהו נאמר שהיה מקנא לה' בעוברי עבירה, וכמבואר בפרקי דר"א ס"פ כט "אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא". וממילא אף הושע שונא החטא.

[66] כפי שביאר כמה פעמים בפרק זה. ובח"א לחולין צא: [ד, קי.] כתב: "ישראל, במה שהם נקראים 'בנים', והבן מצטרף אל האב". וראה לעיל הערה 4. וכן ראה גו"א בראשית פמ"ט אות כד, ושם הערה 176, ולהלן פנ"ג הערה 36.

[67] כפי שאמרו בגמרא [פסחים פז:] "מה אתה, שאשתך זונה... ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן".

[68] המשך לשון הגמרא שם: "ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת". ומעתה יבאר את המשך דברי הגמרא.

[69] לשון הגמרא "בני בחוני". ואודות הנסיון שנעשה לאבות, ראה דבריו בדר"ח פ"ה מ"ג [רכב:] שכתב: "לפי דעת חז"ל כל האבות נתנסו, וכדאיתא בפרק חלק [סנהדרין קז.], רק באברהם פירש הכתוב [בראשית כב, א]. ודבר זה ענין מופלג, כי האבות במה שהם אבות, אינם אנשים כמו שאר אנשים טבעיים, רק הם אנשים אלקיים, ולפיכך נתנסו. כי כל לשון 'נסיון' מלשון נס, שכשם שהנס הוא בלתי טבעי, כך הנסיון הוא בלתי טבעי... ולפיכך א"א שלא יהיו האבות מנוסים, שאינם אנשים טבעיים, כמו שאר אנשים. ואם היו נוהגים בדרך הטבע, לא היו ראוים לאותה מדריגה עליונה... הנה הנסיון שייך לאבות בפרט, שהם אנשים אלקיים לגמרי, בלתי טבעיים. ואצלם שייך נסיון, ודבר זה מבואר". וראה להלן פכ"ד הערה 115.

[70] לשונו בדר"ח פ"ה מ"ג [רכא:]: "כי הנסיון שהקב"ה מנסה את הצדיק כדי שיהיה נמצא צדקתו בפועל נגלה, ולא שיהיה צדיק נסתר... ולפיכך נאמר אצל הנסיון [בראשית כב, א] 'והאלקים נסה את אברהם', כי הנסיון הוא שרצה הש"י שתהיה הידיעה בצדקתו של אברהם במדת הדין... ואין הידיעה במדת הדין רק כאשר נמצא נגלה בפועל לגמרי, ואז הידיעה בצדקתו הוא במדת הדין... ועל ידי הנסיון יש להשיב במדת הדין, כי הנסיון עושה הדבר נגלה לגמרי, עד שהדבר נמצא בפועל לגמרי". וזהו שכתב כאן "ועל ידי נסיון והבחנה נגלה הדבר מה הוא". וראה לעיל פ"ז הערה 67, ולהלן פכ"ג הערה 131.

[71] וטובה אמתית זו הונחלה לבניהם, כי הבנים באים מפנימיות האב, וכמבואר בגו"א במדבר פט"ז אות ד, ד"ה ואם תאמר. ואם השורש הוא טוב, ממילא אף הבנים טובים בעצם. וכן כתב הרמב"ן דברים כט, יז: "כי האב שורש הבן... כי משורש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד, ולא הרהר כלל בעו"ג - לא יוליד מודה בה". ועוד אודות שהאבות שורשי ישראל, ראה לעיל פ"ב הערה 5, ופ"י הערה 115.

[72] כי אז מתגלה שהטוב הוא בעצם, ואין שינוי לדבר שבעצם, וכמבואר לעיל פ"ה הערה 565, וכן לעיל הערות 47 , 31 , 21.

[73] וכן מצד שהם בני האבות, וכמו שביאר. וראה רש"י דברים כט, יב שכתב: "לפי שדיבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת... שאינו יכול להבדל מכם". וכפילות לשונו "דיבר לך" ו"נשבע לאבותיך" מורה על כפילות הטעמים שהוזכרו כאן; ישראל מעצמם הם בני ה' ["לפי שדיבר לך"], וכן הם בני האבות ["ונשבע לאבותיך"], וכתוצאה מכך "אינו יכול להבדל מכם".

[74] בפסחים שם [פז:].

[75] נמצא מאחד - פירוש נולד ובא מדבר אחד [כמו בן שבא מאביו].

[76] לשונו שם: "כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפועל, כמו שהאב הוא סבה שיצא הבן לפועל, והש"י בעצמו היה הסבה שיצאו לפועל, וזה היה כאשר הוציאם ממצרים וכאילו נולדו... ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סבה שיצא לפועל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך, עם שהוציאם לפועל, הם ג"כ קנויים לו בעצמם לעבדים... לכך אמר 'הלא הוא אביך קנך'". וראה שם הערות 39-46.

[77] גו"א בראשית פי"ד אות לב, ודר"ח פ"ו מ"י [שטז.].

[78] לשונו בדר"ח שם [שטז.]: "ויש לך לדעת, כי ה'קנין' נאמר על כמה דברים שהם קנין לאחד, אבל מה שנקרא 'קנין גמור' הוא כאשר נקנה לגמרי אל בעל הקנין, עד שא"א שיהיה נקנה לו יותר. וזה, כשנקנה לו במקצת, כמו העבד אשר נקנה לרבו למעשה ידיו, ולא נקנה לו קנין גמור, דבר זה אינו סתם קנין. וכן כל קנין שיאמר על הקנין שהוא נקנה לו בצד מה בלבד - אין זה קנין גמור. רק שיהיה הקנין הזה בכל צד, וזה נקרא עליו שם 'קנין'... כי סתם שהוא נקנה לו לגמרי, לא בצד מה".

[79] כפי שכתב בתחילת הפרק, וראה הערות 20 , 6.

[80] ובגו"א בראשית פי"ד אות לב כתב שם כמעט אות באות כפי שכתב כאן. וכן כתב הדר"ח שם [שטז.]: "אין על אחר סתם קנין... לפי שיש כאן ב' דברים; הים והיבשה, והכסף והזהב, ואין אחד בלבד מיוחד אל הקב"ה... כי הים והיבשה שני דברים, ובזה שזה אל הש"י אין זה אל הש"י, וא"א שיהיה כל אחד קנין אל הש"י - שיהיה לגמרי אליו עד שאינו יוצא מבעל הקנין כלל - באשר יש אחד עימו. וא"א לומר שיהיו שניהם ביחד קנין אל הקב"ה, כי שני דברים הם, ואינם דבר אחד... ולפיכך אין על אחד מהם שם 'קנין' סתם. וכן הכסף והזהב, כיון שהם שני דברים... ובמה שהכסף אל הש"י אין הזהב אל הש"י... כי הם ב' דברים, כל אחד דבר בפני עצמו... ואין אחד ברשות הקונה לגמרי עד שלא יהיה נוטה ממנו".

[81] תורה, שמים וארץ, בית המקדש, וישראל.

[82] כן כתב אות באות בגו"א בראשית פי"ד אות לב. ובדר"ח שם [שיז.] כתב: "ואמר 'תורה' קנין אחד, הרי התורה היא ענין אחד בלבד, ולכך היא קנין אל הש"י... כי התורה היא אחת לגמרי, שלכך פתח עשרת הדברות באל"ף ["אנכי" (שמות כ, ב)], והעולם נברא בב' ["בראשית", וראה ב"ר א, יד], לומר כי אין דבר יותר אחד כמו התורה. כמו שאמרו במדרש [ילקו"ש ח"א סוף רמז א] 'אני אחד והתורה היא אחת והאל"ף היא אחת'. כי התורה היא כוללת, והכל בה, וא"כ א"א שיהיה דבר זולתה, כי הדבר שהוא חלק בלבד אפשר שיהיה עוד דבר שהוא חלק השני. אבל דבר שהוא הכל, א"א שיהיה עוד אחר עמו. וכיון שהתורה היא אחת, והיא קנין לגמרי אל השי"ת. שלא תוכל לומר שאין התורה לגמרי אל הש"י כי יש עוד דבר עמה, כי אין עוד דבר עם התורה". ועוד אודות שהתורה היא אחת, ראה לעיל פ"י הערה 30, ולהלן פמ"ה הערה 29.

[83] לשונו בדר"ח שם: "וכן השמים והארץ הם מיוחדים, שאין שיתוף עמהם כלל, כי צבא השמים וצבא הארץ אין לצבאיהם שתוף כלל עמהם, כי צבאיהם נקראו, כדכתיב [ר' בראשית ב, ד] 'אלה תולדות השמים והארץ ויכולו השמים והארץ וכל צבאם', ובודאי אין חיבור להם עמהם, אבל השמים והארץ מיוחדים בעצמם".

[84] לשונו בדר"ח שם: "ואין לומר הלא השמים והארץ בעצמם הם מחולקים, דבר זה אין קשיא, כי השמים והארץ הם מתחברים ביחד כמו העיגול והמרכז שבתוכה, שלכך אמרו חכמים [חגיגה יב.] שנבראו שמים וארץ יחדו, אין זה בלא זה... ולפיכך השמים והארץ מיוחדים הם. והדבר שהוא מיוחד שייך לומר שהוא קנין אל הקב"ה לגמרי, שהרי אין דבר עמהם שתוכל לומר כי עוד יש דבר עמהם". ובגבורות ה' פמ"ז [קצג:] כתב: "השמים והארץ הם חלקי המציאות, שכל המציאות ביחד הם שמים וארץ, כי השמים הוא חלק אחד, והארץ הוא חלק אחד... כל אחד אינו אלא חצי... שבכל מקום מחבר אותם ביחד, ובודאי אין זה בלא זה, כמו שאין העיגול בלא נקודה שבתוכה, ואין הנקודה בלא העיגול, ולפיכך הם מתחברים יחד". ובויק"ר לו, א אמרו "שמים וארץ כאלפס וכסוי". וראה בח"א לשבועות ט. [ד, יא.] במה שביאר ששמים וארץ נבראו יחד, כיון שהם שקולים. ובגו"א שמות פי"ח אות א כתב "השמים והארץ הם כל המציאות", וראה שם הערה 30. וראה להלן פנ"ו הערה 92, ופס"ג הערה 5.

[85] לשונו בדר"ח שם [שיח:]: "כי אין ספק כי ביהמ"ק הוא אחד, ואין עוד מקדש בעולם, רק מקדש אחד יש לישראל, כי נאסרו הבמות מיד כשנבנה בית המקדש [מגילה י.], ולפיכך המקדש הוא אחד, ולפיכך גם ביהמ"ק ראוי שיקרא קנינו של הקב"ה". וראה לעיל פ"ח הערה 61, ולהלן פל"ג הערה 16.

[86] לשונו שם בדר"ח [שיח:]: "ואמר שישראל קנין אחד, שהרי בודאי ישראל הם עם אחד, דכתיב [ש"ב ז, כג] 'מי כעמך ישראל גוי אחד', ולא ישתתף דבר עם ישראל, וכל דבר שהוא אחד הנה אפשר לומר שהוא קניינו של הקב"ה, כמו שהתבאר".

[87] מצד עצמו - ולא בצירוף דברים אחרים, כגון כסף וזהב, ים ויבשה, וכיו"ב.

[88] וכאמור, שכך כתב אות באות בגו"א בראשית פי"ד אות לב. וראה בדר"ח שם [שטז.-שיח:] שהאריך יותר בענין זה, וביאר מדוע בגמרא בפסחים אמרו "ד' קניינים", ואילו באבות פ"ו מ"י אמרו "ה' קניינים", וכן מיישב שם את הפסוק [תהלים קד, כד] "מלאה הארץ קניינך".

[89] אודות חבורם של ישראל אל הקב"ה [שבזה עוסק פרק י כולו, וכן פרק יא].

[90] שהרי על הבריאה נאמר "כי טוב" [בראשית א, ד, ועוד], שפירושו הוא רצון בקיום, וכמבואר ברמב"ן שם ד"ה וירא, וכן שם בפסוק לא. ואודות שהטבע מקיים - ראה לעיל פ"י הערה 127, שצויינו שם מקבילות נוספות. ועל שמים וארץ נאמר "שהן קיימים לעולם" [רש"י דברים לב, א].

[91] רש"י דברים ל, יא "אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו בשמים... שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם... הסתכלו בארץ... שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חיטים והעלתה שעורים". וכן האריך בענין זה בהקדמה שניה לגבורות ה' [ח-יב]. ובח"א לשבת לא: [א, יט:] כתב: "הטבע הולך תמיד, ואין אל הטבע שנוי כלל". ועל כך אמרו [סנהדרין מב.] "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם", וכמבואר להלן הערות 164 ,144 ,143, פל"א הערה 119, ופמ"ו הערה 115. וכן הוא בתפארת ישראל פ"ד [סוף טו:].

[92] כי הלא טבעי הוא במעלה יותר מהטבעי. כי הטבעי הוא חומרי, ואילו הלא טבעי הוא שכלי, ויש לשכלי מעלה על החומרי, וכפי שביאר בתפארת ישראל פ"ב [י:]: "מעשה האדם במה שהוא בעל שכל הוא יותר במעלה מן הטבע, שהרי הטבע הוא כח חמרי בלבד, ואילו האדם הוא שכלי". ועי"ש שהאריך לבאר את עליונות השכלי על פני הטבעי החומרי. וראה להלן פי"ט הערה 28, פ"ל הערה 35, פל"ב הערה 31, ופל"ה הערה 33. ולהלן סוף פרק מט כתב: "הדבר שהוא לפי הטבע החומרי הוא ענין אחד, שלא בטבע הוא כפל". וראה עוד להלן פמ"ג הערה 18. וכן כתב בנתיב העבודה פי"ז [א, קכט.]. וראה לעיל פ"ה הערה 314, שנתבאר שם שהגשמי הוא בגדר שפל, ואילו הקדוש הוא בגדר גבוה. וכ"ה להלן פי"ד הערה 73.

[93] נראה שחסרות כאן כמה מילים. אך כונתו ברורה, שאם הטבע השפל אינו משתנה, ק"ו שהעל הטבעי המרומם לא ישתנה. ואודות שהדביקות של ישראל בו יתברך הינה בלתי טבעית, ראה דבריו להלן ר"פ יב שכתב: "הדביקות שיש לישראל אל הש"י, אף כי נפלאה היא בעיני האדם הדביקות הזאת, שיהיה האדם דבק בבורא הכל", וראה שם בהערות. ובכתובות קיא: אמרו "וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה'". הרי מבואר שהדביקות בו יתברך אינה אפשרית במהלכי טבע רגילים. ובח"א לשבת קיט: [א, סה.] כתב: "בשביל שהוא יתברך אש אוכלה, הוא קדוש ונבדל מן כל התחתונים, אשר לא יתחברו אל האש". ובח"א לבכורות ח. [ד, קכא.] כתב: "אין שם יותר ראוי אל השכל מן 'אש', כי שם זה הונח אף להש"י... שתראה מזה כי הדבר הנבדל מן הגוף נקרא בשם 'אש'". וראה להלן פי"ד הערה 57.

[94] שהרי כשכר על המצות נאמר [ויקרא כו, יא] "ונתתי משכני בתוככם וגו'", ופירש רש"י שם "זה בית המקדש". וכפורענות על העוונות נאמר [ויקרא כו, ל] "וגעלה נפשי אתכם", ופירש רש"י שם "זה סילוק שכינה". הרי שבדביקות ה' בישראל נמצאים בה עליות [ביהמ"ק] ומורדות [סילוק שכינה]. וראה להלן ציון 129.

[95] מה שנקט נח - יוסבר מיד בסמוך, ומה שנקט אדה"ר - כונתו לכאורה לומר, שאע"פ שכל ישראל יצאו ממנו, עם כל זה אין הוא בגדר אב לישראל, וממילא הוא נידון כפרטי. וכן כתב בגו"א שמות פל"ב אות טו לגבי נח ושם, וז"ל: "דאברהם יצחק ויעקב נקראים אבות לישראל, והם כמו שרשים שהאילן נסמך עליו... [אך] נח לא יקרא אב לישראל, אע"ג שכל ישראל יצאו ממנו, וכן שם [בנו של נח] לא נקרא אב, שלא נקראו אבות לישראל אלא אברהם יצחק ויעקב [ברכות טז:]". אמנם בהמשך דבריו כאן יזכיר רק את נח. וראה להלן הערה 265.

[96] כי נח לא נידון כאב של אומה, אלא כאדם פרטי, וכמו שיבאר בסמוך.

[97] כמו שאמרו חכמים [עדיות פ"ה מ"ז] "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".

[98] אודות שהאבות נחשבים ל"כלל" ולא לפרטי - ראה לעיל פ"ד הערה 74, ופ"ו הערה 114, שנתבאר שם שמחמת כלליותם לא היה שייך בהם יצה"ר. ובגו"א בראשית פל"ב סוף אות ב כתב: "כי צרכיהם [של האבות] לא היו צרכי אדם פרטי, אלא ענין כלל העולם, בעבור שהם יסודות העולם". וראה גם כן הערה .109ודע, כי אע"פ שהמהר"ל מדגיש כאן שהאבות הם בגדר כללי ולא פרטי, מ"מ אין הם נידונים כ"כלל" גמור, שהרי לא ניתנה להם התורה, וכפי שביאר בתפארת ישראל ספי"ז [נו:], וז"ל: "לישראל נתן המצות מצד כי התורה ראויה להם מצד עצמה... וראויה להם התורה התמידית הנצחית אשר אין לה שינוי כלל. ואיך יהיה ניתן הסדר התמידי, אשר אין לו שינוי, לאברהם ליצחק וליעקב. כי במה שהם פרטיים, והפרט יש לו שינוי, כי כאשר מת אברהם אין כאן אברהם, וכן יצחק, וכן יעקב, אין ראוי להם דרכי ה' אשר אין שינוי בהם כלל... כי אם היה לתורה שינוי למה לא ניתנה לאברהם ויצחק ויעקב... רק מפני שאברהם יצחק ויעקב הם פרטיים". ועל כרחך כונת המהר"ל כאן היא, שהאבות הם בגדר כלל "בכוח", שמהם תצא האומה הישראלית, אך אין הם נידונים ככלל "בפועל". ונקודה זו ממש מבוארת בפחד יצחק חנוכה מאמר ד, אות ז.

[99] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכמבואר בתפארת ישראל ס"פ יז [נו:], והובא בהערה הקודמת, וכן בדר"ח פ"ה מי"ח [רסב:], והובא בהערה 58. וכן הוא שם פ"ב מ"ב [עג.], בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, סוף נא:], באר הגולה באר הרביעי [ריש נו.], ועוד. וראה לעיל פ"ה הערה 565, פ"י הערה 66, ולהלן פל"ו הערה 72.

[100] ובדר"ח פ"ה מי"ח [רסג.] כתב על זה: "ואל יקשה לך, אם כן האיך מצאנו שהרבים עצמם חטאו... דבר זה אין קשיא כלל, כי כל אחד ואחד בתוך הכללי הוא פרטי בפני עצמו, ולפיכך שייך חטא בכלל, דהיינו לכל אדם ואדם בעצמו שייך חטא, כי בפרטי יש השתנות בודאי... אבל במזכה את הרבים, אין מזכה אותם מצד שהם פרטים, רק מצד שהם כלל. ומשה על ידו ניתן תורה לכל ישראל, והרי הוא זיכה את הכלל במה שהוא כלל".

[101] אתה הוא ה' אלקים אשר בחרת באברם, והוצאתו מאור כשדים וגו' לתת את ארץ הכנעני וגו' [נחמיה ט, ז-ח], הרי שהבחירה באברהם החלה קודם הוצאתו מאור כשדים. ובבראשית טו, ז נאמר "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". הרי הוציאה מאור כשדים היתה ע"מ לתת לו את א"י לרשתה. ועוד אודות בחירת האבות - ראה להלן פ"ל הערה 17.

[102] כונתו לרמב"ן בפירושו לתורה [בראשית יב, ב].

[103] לשון הרמב"ן שם: "והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלקים או צדיק תמים... אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ - אין בו טעם". וכן הביא המהר"ל קושיא זו בדר"ח פ"ה מי"ז [רסב.], וגבורות ה' פכ"ד [קג:]. ובדרשה לשבת הגדול [רה:] ביאר שזאת קושית חז"ל בב"ר לט, א.

[104] דוגמה זאת מנח לא הזכירה הרמב"ן בשאלתו, אלא זו הוספתו של המהר"ל לקושית הרמב"ן. ובדר"ח שם [רסב.] כתב: "הנה תראה כי נגלה הדבור לנח, וכתב לפני זה 'ונח מצא חן בעיני ה'', ואח"כ כתב שנגלה אליו הדבור, ואצל אברהם שהיה אפשר לספר עליו צדקות הרבה, למה לא כתב לפני זה צדקתו".

[105] לשונו בגבורות ה' פכ"ד [קג:]: "לכך לא זכר אברהם וצדקתו קודם שבא אליו הדבור מן השי"ת 'לך לך מארצך', לומר כי לא בחר הקב"ה באברהם בשביל צדקתו, אלא הבחירה שבחר באברהם אינו תולה בשום דבר, רק בעצם אברהם בחר, כמו שנתבאר במקומו בספר הנצח". ובדר"ח פ"ה מי"ז [רסב.] כתב: "כי אברהם הוא ראש יחוסינו, ובו היה הבחירה אשר בחר הש"י בישראל, כדכתיב [נחמיה ט, ז] 'אתה האלקים אשר בחרת באברם וגו''... ור"ל לא בשביל שום צדקות בחר באברהם ובזרעו, רק שבחר באברהם ובזרעו מצד עצמם". ובדרשת שבת הגדול [רה:] כתב: "כי דבר זה היה להודיע כי הש"י בחר באברהם ובזרעו מצד עצמו, ולא בחר הש"י באברהם וזרעו אחריו מצד המעשים שגרמו... כי הבחירה באברהם ובזרעו היה מצד עצם אברהם ובזרעו מבלי מעשה, ודבר זה קיים לעולם מבלי שינוי כלל, כי דבר שבעצם אין לו שינוי. ובדבר זה שאמר 'לך לך מארצך וממולדתך' הוא התחלת הבחירה, שבחר באברהם ובזרעו. ולפיכך לא כתיב לפני זה צדקת אברהם, שהיה משמע כי בשביל המעשים בחר באברהם ובזרעו".

[106] כמבואר בשבת נה., ובירושלמי סנהדרין פ"י ה"א אמרו "זכות אבות לעולם קיימת". וכן "זכות אבותם מסייעתן" [אבות פ"ב מ"ב]. וראה שם בדר"ח [עג.], ולהלן פכ"ט ד"ה ובמכלתא.

[107] ומכך משמע לכאורה שבחירת ישראל נובעת מחמת זכות אבות, ולא מחמת בחירה בעצם.

[108] כי ארץ ישראל ניתנה לישראל רק בזכות אבות, וכמבואר לעיל פ"ד הערה 75, שהובאו שם מדבריו בדר"ח פ"ה מ"ט [רמז.], שכתב: "הש"י נתן הארץ לישראל בזכות ג' אבות... ואם לא היה שבועת אבות לא היה הארץ לישראל". וכן כתב בנתיב לב טוב פ"א [ב, ריא.]: "כי כאשר נתן הש"י הארץ לישראל, נתן להם הארץ בשביל זכות אברהם יצחק ויעקב. וכדכתיב בכתוב בפירוש [שמות ו, ד] 'וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה'". ובח"א לשבת נה. [א, לב.] ביאר שכל עוד שזכות אבות היתה קיימת לא היה הבית חרב, ולא היו ישראל גולים מא"י, [והובאו לעיל פ"ד הערה 81]. וראה לעיל פ"ט הערה 7.

[109] צ"ע, כי הרי למעלה הוכיח מהבטחת הארץ שגדר האבות הוא כללי ולא פרטי, והביא את הפסוק [בראשית כו, ג] "לך ולזרעך אתן את הארצות האל וגו'", והסיק מהבטחה זו ש"דבר זה נקרא דביקות כללי" [ראה הערה 98], וכיצד ביאר כאן שענין הארץ הוא דבר פרטי. ונראה לומר, שדיוק לשונו כאן אינו מורה על שהארץ היא ענין פרטי, אלא "מה שהביא אותו הדור אל הארץ" הוא הוא הענין הפרטי. אך א"י עצמה, אע"פ שנתינתה מסתייעת מזכות אבות [כמבואר בהערה הקודמת], מ"מ אף היא נכללת בבחירת ישראל, וכשם שבחירת ישראל היא ענין כללי, ה"ה לנתינת א"י.
ומוכח כן מצירוף שני מקומות במדרש תנחומא. שהנה בפרשת האזינו אות ו אמרו: "כשבא הקב"ה לבלבל דור הפלגה, אמר הקב"ה למלאכים שרי כל האומות, בואו ונטיל גורלות, למי יעלו האומות... ואיזה יעלה לחלקי. הטילו גורלות ונפל ישראל לחלקו של הקב"ה, כדכתיב [דברים לב, ח] 'בהנחל עליון גוים וגו'', וכן הוא אומר [שם שם ט'] 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'... והוא שאמרו חכמים [פסחים פז:] ישראל קנין אחד". הרי שבמדרש זה מדובר בבחירת ישראל, הנלמדת משירת האזינו "בהנחל עליון גוים וגו' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". ובפרשת ראה אמרו שם בתנחומא אות ח: "חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב"ה, אתה מוצא כשברא העולם, חילק הארצות לשרי האומות, ובחר בא"י. מנין, שכן משה אמר 'בהנחל עליון גוים', ובחר לחלקו ישראל, שנאמר 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'. אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי, וינחלו את הארץ שבאה לחלקי". הרי שמדרש זה לומד מאותם פסוקים שבשירת האזינו על בחירת א"י. הרי שבחירה זו מסתעפת מבחירתם של ישראל.
ונראה להוסיף בזה, שכשם שבחירתם של ישראל היא ה"קנין" של הקב"ה [כמבואר כאן בתנחומא, וראה לעיל הערה 86], כך גם ארץ ישראל היא ה"קנין" של הקב"ה. ומה שבגמרא [פסחים פז:], לא מנו את א"י מכלל קניניו של הקב"ה, זאת משום שא"י נכללת היא בקנין של ביהמ"ק שנזכר שם. וכמו שאמרו בתחילת המכילתא [שמות יב, א] "עד שלא נבחרה א"י היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה א"י יצאו כל הארצות... משנבחרה ירושלים יצאת א"י... משנבחר בית עולמים יצאת ירושלים". הרי שבחירת א"י מתומצתת בבחירת ביהמ"ק, שהוא אחד מהקניינים של הקב"ה. וכשם שבחירת ישראל מעניקה לישראל תואר "קנין" של הקב"ה, כך הוא המידה בבחירת א"י, ושניהם נידונים ככללי, המתעלה מעל הפרטי. וראה לעיל פ"א הערה 12, פ"ה הערה 57, ופ"ז הערה 138, שנתבאר שם שקדושת הארץ נובעת מהימצאות ביהמ"ק בתוכה.

[110] דוגמה לדבר; בגבורות ה' פ"ז דן המהר"ל אודות הבטחה שעלולה להתבטל מחמת החטא, לעומת הבטחה שאינה מתבטלת מחמת החטא. וכתב שם בתוך דבריו [מ:]: "כי ההבטחה הוא מה שמבטיח הצדיק בשביל צדקתו, או בשביל שאהוב לפני ה'... ואין הנביא נבחן בדבר זה, כי בטל דבר בטל האהבה... ואפשר עוד דהבטחה לא שייך רק בצדיק יחיד, שהוא מבטיח אותו בשביל צדקותיו. ולא לרבים, שאין הבטחה שייך בהם, רק נבואה, וזה נראה בודאי". ומקודם לכן כתב: "כי הנבואה הוא מצד עצמה, דבר זה יהיה כך או לא יהיה כך, ואין תולה בשום הבטחה". והם הם הדברים שמחלק כאן בין בחירה כללית לבחירה פרטית. שהבטחה ליחיד נידונת כבחירה פרטית, ולכך היא צמודה לדרגתו של המקבל. אך הבטחה לרבים נידונת כהבטחה כללית, שאינה צמודה לדרגתו של המקבל. וראה הערה 130.

[111] לשונו בדר"ח שם [רסב:]: "כי מה שאמר כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם, בא להודיע תקות ובטחון ישראל בגלות, שא"א שתהיה האהבה בטילה לעולם. שהרי האהבה שהש"י אהב ישראל לא היתה תלויה בדבר כלל, ומאחר שאין האהבה תלויה בדבר, אין האהבה בטילה... [ומביא את קושית הרמב"ן]... ואם כתב תחילה צדקות אברהם היה עולה על דעת אדם בשביל צדקות אברהם בחר בו ובזרעו אחריו, והיה האהבה תלויה בדבר, הוא הצדקות. ועכשו שבניו אינם צדיקים - בטלה האהבה. אבל עתה שלא הקדים לומר צדקות אברהם, ורוצה לומר לא בשביל שום צדקות בחר באברהם ובזרעו, רק שבחר באברהם ובזרעו מצד עצמם, ולא בשביל דבר שהיה אפשר לומר שכאשר בטל אותו דבר בטלה האהבה".

[112] כמבואר בשבת נה., והובא לעיל פ"ד הערה 81, וראה להלן פל"א הערה 23.

[113] לשונו בדרשת שבת הגדול [רה:]: "כי הש"י בחר באברהם ובזרעו מצד עצמו, ולא בחר הש"י באברהם וזרעו אחריו מצד המעשים שגרמו, כי אם המעשים היו גורמים, אם היה זרעו ח"ו משנים מעשיהם מטוב לרע - כבר בטילה הבחירה הזאת, שהרי מתחילה לא בחר באברהם ובזרעו רק מצד המעשים... ודבר זה אינו, כי הבחירה באברהם ובזרעו היה מצד עצם אברהם ובזרעו מבלי מעשה... ולפיכך לא כתיב לפני זה צדקת אברהם, שהיה משמע כי בשביל המעשים בחר באברהם ובזרעו, והיה משמע כאשר אין המעשים בטל הבחירה".

[114] ואודות שדברי חכמים הם דברים נאמנים, ונאמרו באמונה - ראה לעיל פ"ו הערה 22, ופ"ז הערה 314.

[115] ילקוט שמעוני ח"ב סוף רמז שיב, וראה קידושין סוף ע:

[116] לשונו בדרשת שבת הגדול [רה:]: "ואצל בני נח המעשים גורמים [ומביא המדרש שהביא כאן]... הרי לך כי זה הפרש גדול אשר יש בין ישראל לבני נח; דאילו בני נח הם צריכים לקרב עצמם, ואז הש"י מקרב אותם. אבל ישראל הש"י מקדים אותם לקרב, אף שלא קרבו ישראל עצמם. כלומר אין תולה אהבת הש"י לישראל מצד צדקתם, ורק כי הוא יתברך בחר באומה זאת בעצם, שרוצה בהם והם בניו בעצמם, ואין הבן צריך לקרב עצמו אל האב, רק האב מקרב הבן. לכך יש לפרש שלא הקדים בתורה צדקת אברהם, לפי שקרבו השי"ת ואמר לו 'לך לך מארצך'".

[117] ענין זה של בחירה כללית טעון ביאור, שכיצד תתכן בחירה שאינה תלויה במעשים טובים. אמנם נראה, שהנה ידוע מאמרם ז"ל ש"קודשא בריך הוא אורייתא וישראל - חד" [זוה"ק ח"ג עג.]. ומצאנו שהמהר"ל חידש שהן באורייתא והן בקודשא בריך ישנן שתי בחינות; בחינת הנותן, ובחינת המקבל. ונתחיל באורייתא; בתפארת ישראל פמ"ג [קלא:] כתב: "ראוי לך לדעת ההפרש שיש בין משנה תורה... ובין שאר התורה... כי התורה שנתן השי"ת לישראל יש בה שתי בחינות; הבחינה האחת מצד השי"ת אשר הוא נותן התורה. הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה... ולפיכך התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש אחרון, ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו, ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל". [וראה גו"א שמות פי"ט הערה 262, ושם דברים פכ"ח הערה 26.] וראה להלן הערה 195, ופי"ד הערה .114וכן מצאנו לגבי קוב"ה, שיש בו בחינה כיצד שמתקבל אצל המקבלים, ויש בו בחינה לכשעצמו, וכפי שכתב בגו"א שמות פ"ג אות ב: "כאשר ישראל בצרה אין מלכותו בשלימות... וזהו פירוש 'עמו אנכי בצרה' [תהילים צא, טו], רוצה לומר שהוא עם ישראל בצרה, ומאחר שהוא עמהם בצרה אין מלכותו בשלימות... אכן ראוי לך לדעת כי כל ענין זה מצד העוה"ז, כי ישראל הם בעוה"ז... אבל עצם כבודו - 'ברוך כבוד ה' ממקומו' [יחזקאל ג, יב]". וראה לעיל פ"ט ד"ה ויש מתמיהים, ושם הערות 104-107.
וכאן מגיע חידושו של המהר"ל הקובע שאף בצלע השלישית [ישראל] יש בה את אותן שתי בחינות; יש "ישראל" מצד המקבלים, ויש "ישראל" מצד הנותן. וכאשר הקב"ה בחר בישראל, הרי בחירתו חלה על חלקו של הנותן הנמצא בישראל. חלק זה אינו תלוי במעשיהם של ישראל, אלא הוא חלק אלוק ממעל הנתון בישראל. ואע"פ שהחלק של המקבל בישראל קשור ואדוק במעשיהם של ישראל, מ"מ החלק הנותן בישראל הוא חלק כללי, המופקע ממעשיהם של ישראל. לפיכך, אין בחירת ישראל באה כתוצאה מזכויותיהם, אלא היא פועל יוצא של רצונו יתברך, בהתאם לחוקים שביקש להשליט בעולמו. מעתה מחשבתו והנהגתו של הקב"ה בבריאה, יתבטאו על ידי האומה שבחר לו שתשמש כנושא כליו בעולם, ושבאמצעותה תתבצע מטרת הבריאה. ועל אופן בחירה זה ביאר המהר"ל שהוא אינו חל בפרטים, אלא בכלליות כנסת ישראל. כי בחירה זו מופקעת ממעשה היחיד, מחמת שבחירה זו שייכת לקב"ה בינו לבין עצמו. וראה בסמוך הערות 195 ,130, ולהלן פי"ד הערה 114, ופי"ט הערה 44.

[118] לשונו בגבורות ה' פכ"ד [קג.]: "רצו בזה שהקב"ה גלה קודם זה שהוא רואה שיחטאו לפניו, ולא יאמרו לא קבלם רק בשביל שיהיו צדיקים, ועל תנאי הזה, ואם יחטאו אינו נזקק להם, ולפיכך הודיע למשה את דרכיו, אע"ג שישראל חוטאים לפניו, אם הם קוראים אל הקב"ה, באותה שעה הקב"ה מציל אותם".

[119] ואעפכ אני גואלם" [המשך לשון המדרש שם].

[120] לשון הפסוק שם: "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך". ודברים אלו תואמים לדברי הר"ת [תוספות שבת נה. ד"ה ושמואל] שכתב "דזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה". וכן הוא ברמב"ן בראשית ו, יח, ושם טו, יח.

[121] פירוש - אם כאשר יחטא הדור תתבטל הברית, א"כ יצא מכך שהדורות הבאים שעדיין לא באו לעולם יפסידו את הברית שהיתה אמורה לחול אף עליהם, וזה לא יתכן, וכמו שמבאר. ולכך בין אם ישראל עושים רצונו, ובין אם לאו - השי"ת יגאלם, כי אין במעשה דור אחד או שני דורות לבטל את הברית הנתונה לכל הדורות. ובגבורות ה' פכ"ד [קג:] כתב על כך: "וכן כאשר גאל אותם אמר הקב"ה, אע"ג שבסוף יחטאו, עכ"פ הוא גואל אותם. וזאת המדה הגדולה לישראל, אשר יגאלם הקב"ה עכ"פ, ולא יביט אל צדקת ישראל, רק מפני שהוא חפץ בישראל בצד עצמם. ובאותו ענין אשר היתה הגאולה ראשונה כך יהיו ישראל לעולם נגאלים, לכך נאמר 'ראה ראיתי'". ואם עד כה דובר על הבחירה בישראל, מעתה ידובר על הברית והגאולה לישראל.

[122] והמשך לשון הפסוק שם: "ואת אשר איננו פה עמנו היום", ופירש רש"י "ואף עם דורות העתידים להיות".

[123] והרי אף קטן שנתגייר בקטנותו כשהגדיל יכול למחות ["ולומר אי אפשינו להיות גרים" (רש"י שם)], וכמבואר בכתובות [יא.], וק"ו במי שלא נולד כלל. וכן הקשה בגו"א דברים פכ"ט אות ט.

[124] לשון הפסוקים בריש פרשת נצבים: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך וגו' לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו וגו'".

[125] וכן כתב בגו"א שמות פי"ג סוף אות טז שכאשר חלה השבועה על הכלל, הרי שאף הדורות הבאים הם בכלל השבועה. ובפחד יצחק פורים, ענין יד כתב: "'כלל ישראל' נחשב הוא כקומה אחידה ויחידה. וכשם שכל יחיד ויחיד יכול לחייב עצמו על ידי קבלה, כמו כן יש בכוחו של כלל ישראל לחייב עצמו על ידי קבלה, וחלה החובה לקיים קבלה זו על כל יחיד ויחיד מישראל בכל הדורות ובכל הזמנים".

[126] פירוש - הברית לא היתה חלה על אלו הפרטיים שבאותו הדור מצד שהם פרטיים, אלא חלה עליהם מצד שהם חלק מהכלל, ואיך חטא אשר מתייחס לפרטים [ראה הערה 99] יבטל ברית השייכת לרבים. ובפחד יצחק פסח, מאמר לג כתב: "כלליות כנסת ישראל אין מובנה קובץ כל הפרטים של האישים היחידים מבני ישראל, אלא שהענין הוא להיפך, דכלליות כנסת ישראל היא יחידה אחת אשר האישים היחידים הם חלקים ממנה". ואלו דברי המהר"ל כאן. וראה לעיל פ"ד הערה 82. ולהלן פ"ט ד"ה ובאור הענין כתב: "ואין המעוט, שהוא הפרט, נחשב אצל הכלל", וראה שם הערה 23.

[127] כמו שמצאנו בסנהדרין סוף צז: שלדעת שמואל ורבי יהושע אף אם ישראל לא יעשו תשובה הן נגאלין, וראה להלן ס"פ ל"א שמחלוקת זו נתבארה שם. הרי שהגאולה הכרחית, ואינה תלויה במעשיהם של ישראל. וכן אמרו בסנהדרין צח. שבן דוד יבוא אף בדור שכולו חייב, וראה להלן פרק לט ד"ה ובפרק חלק שביאר גמרא זו. וכן ביארו בקידושין לו. שתואר "בנים" נאמר אף אם ישראל עובדים ע"ז, וכמבואר לעיל בד"ה ובארו בזה, וכן בד"ה וקאמר רבי מאיר.

[128] אף שבדרך כלל כשמוסרת הסבה - מוסרת עמה אף המסובב [וכמבואר לעיל בהקדמה, ושם הערה 5, ופ"ה הערה 321], אך כאן אין צדקת ישראל הסבה לבחירת ישראל, וממילא אין כאן דיני סבה ומסובב.

[129] כמבואר לעיל הערה 94.

[130] וכפי שנתבאר לעיל בהערה 117, שבחירת ישראל היא בעיקרה ע"ש העתיד, שמחמת שהנהגתו של הקב"ה בעולם מצריכה אומה שבאמצעותה הנהגה זו תבוצע, לכך אין בחירה זו תלויה במעשים, כי אין הבחירה בגדר מתן שכר על העבר, אלא קבלת עול לעתיד. וכשם שביאר בגבורות פ"ז [מ:] שישנו חילוק בין נבואה להבטחה "כי ההבטחה הוא מה שמבטיח הצדיק בשביל צדקתו... [ואילו] הנבואה הוא מצד עצמה... ואין תולה בשום הבטחה" כך בדיוק יש לחלק בין בחירת נח לבחירת ישראל; בחירת נח היא מעין הבטחה ומתן שכר על פועלו, ואילו בחירת ישראל היא כמו נבואה לעתיד, אשר איננה צמודה למעשים ולזכויות של העבר. וראה הערה 110.

[131] לשונו בגבורות ה' ר"פ סו [שה.]: "כאשר לכל דבר יבוקש תכלית, ולפי ענין שלו יש לו תכלית, שאם היה הפועל פועל חשוב וגדול, ראוי שיהיה לו ג"כ תכלית חשוב, שאין ראוי שיהיה תכלית פחות ושפל לפועל חשוב. ומכל שכן פועל הא-ל, שכל פעולותיו בחכמה והשכל, שכל פעולותיו ומעשיו הם הולכים לתכלית ראוי לפי הפועל". ועוד אודות שדבר ה' נאמר לצורך מסויים, ולעולם לא יאמר דבר ה' לתוהו - ראה דבריו להלן פכ"ד הערה 23. וראה לעיל פ"ח הערה 75.

[132] ושלש הסבות הללו אינן תלויות במעשיהם של ישראל, אלא או שהן תלויות ברצונו יתברך בסדר העולם, או שהן תלויות בתכונותיהן של ישראל, וכמו שמבאר.

[133] קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע [רש"י שם].

[134] שמא לא יקבלוה, ויחזור העולם לתוהו ובהו כדריש לקיש [רש"י שם].

[135] כשקבלוה [רש"י שם].

[136] מאי שנא דכתיב הא ביום גמר מעשה בראשית" [רש"י שם].

[137] הששי' משמע הששי המיוחד במקום אחר... אף כאן 'ויהי ערב ויהי בקר' של גמר בראשית תלוי ביום הששי, והוא ו' בסיון שניתנה בו התורה [רש"י שם].

[138] בפרקים טז, לב, וכן במקצת שם בריש פרק נח.

[139] לשונו שם בפל"ב [צד.]: "כי התורה - כל העולם תלוי בה. ואם לא היתה התורה היה העולם חוזר לתוהו ובהו... כי איך תהיה התורה, שהיא שלמות כל המציאות... מפני שכל מעשה בראשית תלוים בקבלת התורה, שכשם שברא השי"ת כל מע"ב, ונתן לכל אחד טבעו אשר יהיה נוהג עליו, כך ראוי שיהיה לאדם השכלי הנהגה שכלית". ועיי"ש שמאריך בזה עוד לבאר את הצורך הגמור שתהיה תורה בעולם. ושם בפט"ז [נב.] כתב: "כי השי"ת הוא שמוציא שכל האדם אל הפועל... שהשי"ת השלים את הכלל בתורה... ואמרו [שבועות לט.] כי אף הדורות שעתידים לעמוד, וכל זה מפני כי התורה היא השלמת הכלל, כי אי אפשר זולת זה". ובגבורות ה' פמ"ו [קעז.] כתב: "כי התורה השלמת הנמצאים [ומביא שם את המדרש הנ"ל לגבי "יום הששי"]... כי תכלית שלימות העולם בתורה, ואם אין תורה אין כאן שלימות. ולפיכך אם לא יקבלו ישראל התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו". וכ"ה בדר"ח פ"א מ"ב [כה:], שם בהמשך [כז:], ח"א לסנהדרין צט: [ג, רכט.], ודרוש על התורה [לג.]. ובדר"ח פ"ג מי"ז [קנג:] הביא ג"כ מדרש זה, והוסיף: "אם לא היתה התורה לא היה קיום לעולם... כי התורה היא השלמת הנהגת עולם הטבעי, ואין דבר עומד בלא הדבר שמשלים אותו". וראה הערה 145.

[140] שנתינת התורה מחייבת בחירה נצחית בישראל.

[141] לשונו בתפארת ישראל פ"ו [כב:]: "אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השי"ת בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השי"ת הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מ"מ אין התחלת הגזירה שניתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב 'ויצונו ה' אלקינו לעשות החוקים האלה לטוב לנו', אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך. רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות, ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו... ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול... שאמרו במקומות הרבה [עירובין לא., ר"ה כח.] מצות התורה לא ליהנות ניתנו, אלא בשביל גזרות ניתנו. ולפיכך אמרו [ר"ה כח.] המודר הנאה מן השופר מותר לתקוע בו... והטעם בכולם מפני שמצות התורה לא ניתנו ליהנות, רק לעול על האדם", ועיי"ש שמאריך בזה עוד. ושם בס"פ כז [סוף פג:] כתב: "אמנם מה ששואלים בני אדם, כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב [במדבר כח, כו] 'וביום הביכורים בהקריבכם מנחה', ולא כתב 'וביום מתן תורה' מאחר שעיקר היום הוא בשביל התורה... אין זה שאלה כלל, כי השי"ת נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב... ובחג השבועות, התורה שניתנה בו ניתנה מהשי"ת, והיא לעול על ישראל, והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה [ע"ז ב:]... ואיך יכתוב בתורה 'זמן מתן תורה' שנתן השי"ת בגזרתו על האדם". וכן כתב בסוף ספר דר"ח [שכח:], ובח"א למכות כג: [ד, ה:].

[142] בסוף ספר דר"ח תירץ שאלה זו בזה"ל: "אין הפירוש כי בשביל טובת ישראל עשה [ה'] זה, שרצה להטיב להם, שאם כן היו אומרים 'לא הן ולא שכרן' [ברכות ה:], וח"ו לומר כך. אבל הפירוש שהשי"ת רצה לזכות את ישראל [מכות כג:] בעל כרחם, מפני שהוא יתברך רוצה שיהיה האדם זכאי מאוד, ויהיה לו זכות הרבה, לכך הרבה להם תורה ומצות. ולכך א"א לומר 'לא הן ולא שכרן', שהשי"ת רוצה שיהיה זכאין על כרחם. ולא אמר 'רצה הקב"ה להטיב לישראל'... כי היה זה משמע שהיה עושה בשביל טובת ישראל... שאין הדבר כך, רק אמר 'רצה השי"ת לזכות את ישראל', כלומר שיהיו זכאים במעשים. כי הוא יתברך צדיק, וחפץ בזכאים וצדיקים... בשביל שהוא צדיק, ומבקש שיהיו בניו ישראל ג"כ צדיקים, כי 'צדיק ה' צדקות אהב' [תהלים יא, ז], ולכך הרבה להם תורה ומצות לזכותם ולצדקם". וכן כתב בח"א למכות כג: [ד, ה:]. ולפי"ז לכאורה כבר לא קשה שאלתו כאן "למה נתן עול תורה עלינו, ואין עול זה לטובת ישראל". אמנם לפנינו יתבאר שדברים אלו שכתב בדר"ח הם עומק כונתו כאן.

[143] כמבואר לעיל הערה 91, שהטבע אינו משתנה.

[144] לשונו בדרוש על המצות [נא:]: "וברא [הקב"ה] חמה, שהיא ראש ועליון בצבא השמים... שס"ה ימים שבהם אינה עוברת חוק שנתן לה הש"י, כמו שאומרים 'חוק וזמן נתן להם וגו'', עד שמתוך כך האדם שדר בעולם תחת השמש... נמשך אחר זה ג"כ, שלא יעבור חוק שלו שנתן הש"י בשס"ה, דהיינו מצות לא תעשה. שאם החמה אינה עוברת שס"ה ימים שהם חוק שלה, איך יעבור האדם הדר תחת השמש חוק שס"ה שלו. כי האדם נמשך תמיד אחר המקום שהוא דר שם ומנהגו, כמו שאמרו [ב"מ פו:] אל ישנה האדם ממנהג המקום". הרי שהחוק של החמה מחייב את האדם שינהג כמוה. וכן ביאר בח"א למכות כג: [ד, ו:]. וראה להלן פי"ד הערה 38, ופל"ו הערה 35.

[145] פרקים א-ד, שם פל"ב, שדן בהם להראות שסדר האדם הוא התורה ומצות, כי האדם הוא שכלי, ומתחייב שיהיה לו סדר שכלי. וחלקו הובא בהערה 139. ועיין שם בעיקר בפרק ד, שהאריך לבאר כיצד מצות התורה הן חוק וסדר שנתן השי"ת לאדם, וסיים דבריו שם [יז.]: "כלל הדבר, כי השי"ת נתן לאדם התורה, שיהיה לאדם המעלה היותר עליונה שהיא בעולם... שלא יסור מן אשר נברא עליו אל הרע ואל הפחיתות, ואם שיקנה השלמות היותר עליון על ידי מצוה עשה".

[146] כן הוא לשון רש"י [בראשית א, לא] "'יום הששי', כולם תלויים ועומדים עד יום הששי, הוא ו' בסיון, המוכן למתן תורה".

[147] ועוד אודות שהתורה היא סדר העולם - הנה זהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל, ולדוגמה, ראה דבריו בנתיב התורה ר"פ א [א, ג.] שכתב: "דברי תורה תומכין כל העולם... כי לכך הוסיף ה"א בששי לומר כי כל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב... וא"כ ד"ת מחזקים ותומכים הכל, עד שיש לעולם קיום. וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם, באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר במעשיו, וזהו ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל, רק כי סדר האדם הוא נגלה ומפורש בתורה... אבל סדר העולם כולו ג"כ הוא בתורה, שאין התורה רק סדר המציאות העולם בכללו. וזהו שאמרו במדרש [ב"ר א, א] שהיה מביט בתורה וברא את עולמו, ר"ל שהתורה בעצמה היא סדר הכל. ולכך כאשר רצה השי"ת לברוא את עולמו ולסדר אותו, היה מביט בתורה, שהיא סדר הכל, וברא את עולמו... והסדר הוא מקיים הכל. ולכך אמרו שכל מע"ב היו תלויים ועומדים עד שהיו ישראל מקבלים התורה, שאז היו מקבלים בעולם התורה שהיא סדר הכל, ובה יהיה מתקיים הכל". וכן כתב בדר"ח פ"ג מי"ד [קמו:], שם פ"ה מכ"ב [ערה.], גבורות ה' פ"ע [שכב.], באר הגולה באר הרביעי [סט.], ועוד. וראה לעיל פ"ג הערה 56, ולהלן פי"ד הערות 19 ,15, פט"ז הערה 82, פכ"ג הערה 196, פכ"ד הערות 112 ,3, ופל"ה הערה 76.

[148] פירוש - אם אין כאן תורה, אע"פ שסדר הטבע עשוי להמשך, מ"מ סדר האדם השכלי יתבטל, וסדר שבטל מקצתו בטל כולו, וכמו שמבאר.

[149] נראה לבארו, כי כבר השריש בספר תפארת ישראל פל"ד [צח.] ש"כל סדר מקשר דבר עם דבר, עד שהכל נעשה אחד". ובנתיב התורה ר"פ א [א, ג:] כתב: "העולם מסודר יחד, עד שהעולם הוא אחד... וכאשר הדבר מקושר ומסודר יחד, אם אחד יוצא מן הסדר, דבר זה הוא ביטול הסדר להכל". ופירושו, שהואיל והסדר מעמיד את כל הנמצאים כחטיבה אחת, ברגע שחלק מהנמצאים אינם מסודרים, יש כאן פירוד בבריאה, וממילא אין הסדר משיג את יעודו - לקשר את כל הבריאה למציאות אחת. ואלו הם דבריו בנתיב התורה המובאים כאן. והוסיף שם [א, ד.]: "הרשעים, כאשר הם יוצאים מן התורה, ועוברים את הסדר שסדר השי"ת, בזה מחריבין כל העולם, כי כל העולם הוא אחר מקושר ומסודר, ושנוי הסדר שסדר השי"ת דבר זה הוא שנוי אל הכל". הרי שמשום שהסדר הוא אחד, לכך היוצא מהסדר מבטלו לגמרי, כי אין סדר במקצת.

[150] ובסמוך יבאר שאי אפשר שהתורה תהיה נתונה לאומה אחרת, אלא לישראל. וממילא יש כאן שלשה שלבים המחייבים בחירת הקב"ה בישראל; (א) נתינת התורה היא הכרחית לקיום העולם. (ב) התורה יכולה להנתן רק לישראל [יבואר מיד]. (ג) ישראל נבחרו להיות אומתו של הקב"ה, כי הם היחידים המחזיקים בתורה המוכרחת.

[151] לשונו בנתיב התורה פ"ו [א, כח:]: "כי אין השכינה עם ישראל רק בשביל כי נתן להם התורה שהיא אחת, לכך הקב"ה שהוא אחד הוא עם ישראל. ודבר זה תמצא במדרש בפרשת תרומה [שמו"ר לג, א] על 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' [שמות כה, ח]... כי השי"ת שהוא אחד, מתחבר עם התורה שהיא אחת... כי לכך השכינה בישראל בשביל שיש להם תורה אחת, כמו שהוא יתברך אחד".

[152] בפרק מו [קמג.], וז"ל: "ואמר עוד [שמו"ר לג, א] כאשר נתן השי"ת התורה לישראל אי אפשר שיהיה פורש מן התורה, וכביכול הקב"ה בעצמו נלקח עם התורה... ולפיכך מיד אחר שניתנה התורה לישראל צוה [שמות כה, ח] 'ועשו לי מקדש', שיהיה לו חיבור מיוחד עם ישראל... ודבר זה הוא ג"כ אחד מן הדברים שהם יסוד ישראל, אשר נתן להם התורה, שהוא החבור הגמור לנצח נצחים, שאי אפשר שלא יוסר כלל". וכן כתב שם בפנ"ו [קסו:], וז"ל: "כי כאשר היה התורה עם ישראל, מיד היה השי"ת עמהם". וראה לעיל פ"ה הערה 409, פ"ט הערה 70, ולהלן פי"ח הערה 48.

[153] ד"ה ובמדרש מצאתי, שקבלת התורה היא עצם החבור. ולפי דברי המהר"ל כאן יוסבר היטב מדוע בברכת התורה נכנס הוא עניין בחירתם של ישראל, שהרי נוסח הברכה הוא: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה". ולכאורה נתינת התורה לחוד, ובחירת ישראל לחוד. אלא הם הם הדברים. בחירת ישראל מהעמים היא פועל יוצא ישיר מכך שהתורה ניתנה לישראל. והואיל והבחירה נובעת מהנתינה - נכרכו שניהם יחד בברכת התורה. וראה פחד יצחק חנוכה, מאמר א.

[154] לשונו בדר"ח פ"ו מ"ז [שא:]: "הש"י סדר כל הנמצאים, ונתן שכל לכל אחד ואחד כפי מה שהוא ראוי... כמו שהוא יתברך ברא כל הנבראים, ונתן לכל אחד מהותו, כך נתן לכל אדם שכלו ודעתו". ושם בהמשך כתב [ריש שג.]: "שהשי"ת סדר לכל אחד ואחד דעתו, וחכמה מיוחדת". ובנתיב הכעס פ"ב [ב, רלח:] כתב לגבי חכמה נבואה וגדולה ש"אלו ג' יש לכל אחד סדר מיוחד עם הש"י כאשר תבין".

[155] לשונו בדר"ח פ"ו מ"ז [סוף שא:]: "כל הלכה מיוחדת לאומרה, ולפיכך ראוי ליחס גם כל השגה בתורה אל מי שאומר השמועה, כי אותה השגה ראויה אליו. ואם לא יעשה כן, הרי הוא משנה בתורה מה שסידר לכל אחד, רק יש לתלות כל דבר באומרו, ואז אינו משנה בתורה... ויש במדרש [ספרי דברים יט, יד] כל מי שמשנה דברי ר"א לדברי רבי יהושע, ודברי ר"י לדברי ר"א כאילו החריב את העולם. והן הן הדברים אשר אמרנו, כי השגת ר"א מיוחדת לר"א, והשגת ר"י מיוחדת לר"י, שהם מחולקים בהשגתם. וסידר הש"י דעת זה לר"א ודעת זה לר"י. וכאשר משנה דבריהם הרי הוא משנה סדר התורה אשר סידר הש"י לחכמים, ודבר זה חורבן העולם כאשר יש שנוי הסדר בתורה". וראה דבריו בגו"א שמות פל"ח אות ה, שכתב שם: "כלל הדבר, למשה בא הידיעה בענין התלמוד, לפי שהוא ממונה אל הלימוד... ולבצלאל המיוחד על המעשה, בא אליו [הידיעה] איך יעשם, ולכך היה יודע בצלאל עשייתם". הרי שלכל אדם יש את הסידור שלו, ואין להחליפו בסידור חבירו. וראה להלן פט"ו הערה 67.

[156] אודות שהתורה היא צורתם של ישראל, ו"בני ישראל" הוא בגימטריה 603, כמספר המצות מלבד עשרת הדברות - ראה לעיל פ"ט הערה 70 שנקודה זו התבארה שם. וראה לעיל פ"י הערה 31. ובתפארת ישראל פמ"ז [קמג:] כתב: "התורה היא דרכי ה' אשר סידר השי"ת את הנמצאים, ובפרט העם אשר בחר בו". ובבאר הגולה באר הרביעי [ריש עב.] כתב: "התורה היא סדר אלקי שנתן השי"ת לישראל", עיי"ש. ובנתיב הבושה פ"ב [ב, רא:] ביאר שישראל זקוקים במיוחד לסדר התורה, וכלשונו: "והתורה היא סדר העולם, וע"י התורה אין העולם יוצא מן השווי ומן היושר. ולכך קאמר [חגיגה יד.] מפני שישראל הם עזים שבאומות נתן להם התורה, שהיא סדר השוה, וע"י התורה אין האדם יוצא מן השווי ומן היושר". וראה להלן פי"ד הערה 56.

[157] פירוש - אע"פ שדתות אחרות של אומות העולם מודות שהתורה היא תורת אמת, וכידוע.

[158] ודבריו יוטעמו עפ"י מה שכתב בגו"א דברים פ"ד אות י בביאור מילת "חלק", שבפסוק שם [דברים ד, יט] נאמר "ופן תשא עיניך השמימה וגו' כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת השמים", וביאר שם הגו"א: "לשון 'אשר חלק' משמע חלוקה שחלק לאומות בלבד, כלומר שזה הוא חלקם, ולפיכך אין לפרש 'וכל העמים' אף ישראל, דלא שייך לשון 'חלק', דמשמע לשון חלק, שנתן להם חלקם בלבד ולא לאחר". הרי שלשון "חלק" מורה על בלעדיותו של המקבל, שנותן לו ולא לאחר. וזהו שכתב כאן שהתורה היא בלעדית לישראל, ולא שייכת כלל לאומה"ע, "כי אין התורה חלקם כלל", ואין לגוים שום תפיסה משלהם בתורה.

[159] אודות הביטוי "באמונתם" - ראה לעיל פ"ו הערה 22.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה