פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל· רבי יהושע הרטמן
פרק ז
[1] כפי שהביא בהתחלת פרק ה, והכונה ל"דופן של מרכבות נשים... והיא כעין עגלה" [רש"י גיטין נה:].
[2] שהיו נוהגים בביתר כאשר נולד תינוק לשתול ארז, וכשהיתה נולדת תינוקת היו שותלים תורנית. ולהלן יבואר שהוא ג"כ ממין ארז.
[3] וכאשר היו נישאים זה עם זו, היו קוצצים את העצים הללו, ועושים מהם חופה.
[4] יום אחד עברה בתו של הקיסר, ונשבר דופן העגלה שבה נסעה.
[5] קצצו עבדיה ארז אחד מאותם ארזים, והביאו לה.
[6] באו בני ביתר והתנפלו עליהם, והיכו אותם.
[7] הקיסר בא עליהם למלחמה.
[8] פירוש - על שעה זו דרשו חכמים את הפסוק הזה באיכה, וכמו שמבאר.
[9] ראשי גייסות תוקעי קרן, ומתאספים עליהם בני צבאם [רש"י שם].
[10] ביתר לים.
[11] שם מקום [רש"י שם].
[12] פירוש - לאחר המלחמה שיערו חכמים, שבנחלים האלו היו בהם שני חלקים מים, ואחד דם ["מהרוגי ביתר" (רש"י שם)].
[13] פירוש - שבע שנים בצרו הגוים את כרמיהן מדמן של ישראל שזיבל את השדות, בלא שיצטרכו זבל אחר.
[14] ושום פרט לא נתפס כמקרה, כי דברים גדולים אינם במקרה, וכמבואר למעלה פ"ו הערה 41.
[15] לעיל ריש פרק ו, וראה שם הערה 23.
[16] כמבואר כל זאת למעלה בפ"ו, וראה שם הערה 26.
[17] בלשונו של המהר"ל "נטיעה" פירושה השרשת הדבר והפיכתו למוצק ואיתן. ולדוגמא, ראה הקדמתו לדר"ח [ז:], שכתב שם: "ומה שנקרא התורה 'עץ' [משלי ג, יח]... כי התורה הוא נטיעה חזקה כמו העץ שהוא נטוע בחוזק, ויש לו שרשים גדולים, אשר אם כל רוחות בעולם באים - אין מזיזין העץ הזה ממקומו, כך התורה היא נטיעה חזקה... ואם כל באי עולם באים לעקור התורה, אינם יכולים לזוז אותה אף בדבר אחד". ובגו"א בראשית פכ"א ריש אות כח כתב: "אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם... אברהם היה נטיעה הראשונה שנטע השי"ת בעולמו". וראה לעיל פ"ה הערה 96, ולהלן פ"מ הערה 98, ופנ"ט הערה 123.
[18] בראשית ה, כח "ויחי למך וגו' ויולד בן". ופירש רש"י שם "ויולד בן - שממנו נבנה העולם". וכתב הגו"א שם אות ג: "ודע, כי לשון 'בן' הוא בכל מקום לשון בנין, לפי שהבן הוא בניינו של אביו". וראה עוד רש"י בראשית טז, ב "מי שאין לו בנים, שאינו בנוי אלא הרוס". וראה הערה הבאה.
[19] לשונו בגו"א בראשית פ"ה אות ג: "ואף לשון 'בת' שורשו 'בנת', אלא שהנו"ן מובלעת".
[20] לא זכיתי להבין את ראיתו מהתרגום. שהרי בכל מקום תרגם האונקלוס "בת" בלשון "ברתא" [בראשית ל, כא, שמות א, טז, ועוד]. ואם כונתו ש"בנות" מתורגם ל"בנתא" [בראשית לא, לא, שם שם מג, שם לו, ב, ועוד], א"כ מה הצורך להביא ראיה מהתרגום, הרי אף בלשון הקודש ישנה אות נו"ן בלשון רבים ["בנות"].
[21] לשונו בגו"א בראשית פ"ה אות ג: "ואף לשון 'בת' שורשו, 'בנת'... וראיה לזה כאשר יאמר בכינוי, יאמר 'בתך', בתיו בדגש [בראשית כט, יח], להבלעת נו"ן, ולשון 'רבות בנות' [משלי לא, כט], כך כתב הראב"ע בפירוש [בראשית טז, ב]". וכן כתב הרד"ק בספר השרשים, שורש ב.נ.ה., וז"ל: "ומהענין הזה 'בן' 'בנים'. לפי שהם בנין האב והאם. 'בת' ראוי להיות 'בנת', והראיה שיאמר לרבות 'בנות'. וכן חיבורו עם הכינויים ידגש לחסרון הנו"ן, 'בתו', 'בתך', 'בתי'".
[22] וארזים מורים על חוזק וגבורה, וכמו "אשר כגובה ארזים גבהו" [עמוס ב, ט], "קול ה' שובר ארזים" [תהלים כט, ה], "כארז בלבנון ישגה" [תהלים צב, יג]. וצרף לכאן, שכל הולדת בנים היא בגדר כיבוש הארץ וישובה, וכפי שכתב בגו"א בראשית פל"א אות ח, ושם פמ"א סוף אות טז. ולכך בעת הולדת הבנים היו נוטעים ארזים, בכדי שלידה זו תיחשב כנטיעה חזקה בארץ.
[23] עפ"י ישעיה כב, כג "ותקעתיו יתד במקום נאמן וגו'".
[24] עפ"י ישעיה לג, כ "עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן אוהל בל יצען בל יסע יתדותיו וגו'". ופירש הרד"ק שם "אוהל שלא יורד ולא יהיה מצע לעולם, אלא לעולם יהיה פרוש ונטוי".
[25] של מולידם.
[26] וצרף לכאן את יסודו, שעל ידי הולדת בנים האדם הוא נחשב לכללי, ואילו קודם לכך הוא פרטי גשמי [ראה לעיל פ"ו הערה 114, ולהלן פכ"ט ד"ה וכן עסקת], ולכך ברור הוא ששוה בנין הכלל לבנין הפרט, כי הפרט גופא נהפך על ידי בנינו להיות כלל.
[27] בח"א לגיטין נז. [ב, קטו.] הוסיף כאן "בת אדום" [איכה ד, כב]. וכן "בת ירושלים" [מ"ב יט, כא], "בת צידון" [ישעיה כג, יב], "בת בבל" [ישעיה מז, א], "בת כשדים" [ישעיה מז, ה], "בת מצרים" [ירמיה מו, יט], ועוד.
[28] וכשם שהבת היא בנינו של אביה, כך המקום הוא בנינו של יושביו, ונותן ליושביו חוזק ותקיפות. וצרף לכאן את יסודו ש"מקום" הוא מלשון "מקיים" [לעיל פ"א הערה 17, ולהלן ר"פ כד], ולכך בנין כלל האדם נעשה באמצעות המקום.
[29] ברכת ביתר.
[30] ודרשו מזה בגמרא [כתובות מו:] "כל שבח נעורים לאביה". ובב"ק פז. אמרו "שבח נעורים לאב", ופירש רש"י שם "'בנעוריה בית אביה' כל שבח נעורים לאביה, אפילו כסף קידושין שלו". וראה להלן הערה 303.
[31] ובגו"א בראשית פמ"ו אות ו כתב: "כי הזכר הוא מצטרף דוקא אל האשה יותר... כי הנקבה היא בת זוגו, ולפיכך כאשר הזרע שלו בא תחלה אז הוא עיקר, וכל התנועות מן המתנועע הולכות תמיד אל השלימות המתנועע. ותשלום הזכר הוא בנקבה... שהרי בסדר הבריאה הזכר והנקבה הם משלימים זה את זה, לכך יוליד כל אחד דבר שהוא השלמתו... שהזכר מחובר אל הנקבה יאמר 'ואת דינה בתו'". ועיין שם שמבאר הסבר נוסף לכך. וראה להלן פל"ב הערה 123.
[32] וכן כתב בח"א לב"ק נ. [ג, ט.], וז"ל: "והבת יותר זרע אביה מן הבן, כדכתיב 'ואת דינה בתו', ואמרו [נידה לא.] איש מזריע תחילה יולדת בת, ולפיכך הבת היתה ניצלת... ונעשה לה נס בזכות אביה, ולבנו לא נעשה נס". וראה גו"א במדבר פכ"ז הערה 27. וכן רמז ליסוד זה באור חדש [קפז.]. ובח"א לסנהדרין יא. [ג, קלה:] ביאור עפי"ז מדוע אומרים "בת קול", ולא "בן קול", וז"ל: "לכך נקרא 'בת קול', כלומר זה שנולד ונגזר מן השמים כך. ולא נקרא 'בן קול', כי הבת מיוחסת יותר לתולדה מן הבן. כי אע"ג שהבן נולד, מתייחס בעצמו לפועל. אבל הבת מתיחסת בעצמו ג"כ לתולדה... כי כל נקבה אינה פועלת, עד שהבת היא תולדה לגמרי". וצרף לכאן את מאמרם [סוטה ב.] "בת קול יוצאת ואומרת 'בת פלוני לפלוני'". ולא אמרו 'פלונית לפלוני'. וראה להלן פל"ב הערה 122.
[33] חוזר בזה לדבריו שבריש פ"ה, שחורבן ירושלים, ביתר, וטורא מלכא, הם כנגד ג' ברכות הארץ; "שהשכינה היתה שורה ביניהם... השני, כי היה בארץ רבוי עם מאוד. השלישי, שהיה ישוב הארץ בכרכים גדולים וחזקים... לכך כאשר נחרבו, אז נחרבו אלו ג' דברים... מתחילה חרב ירושלים, ונסתלקה השכינה מביניהם... ואח"כ חרב טור מלכא, ושם היה רבוי ישראל... ואח"כ ביתר, שהיה כרך גדול ותקיף".
[34] אין עוד אחריהם - פירוש אין ברכות ארץ נוספות לאחר ברכת הרבוי והחוזק.
[35] ועוד אודות שברכת הריבוי שייכת ליצחק, ולכך נלקחה ע"י רומי, ראה לעיל פ"ו הערות 63 ,26. ועוד אודות שברכת החוזק מתייחסת ליצחק, ראה דבריו להלן פי"ג ד"ה ואמר לית, שנקודה זו ממש התבארה שם.
[36] ואודות ההבדל בין מעלותיה של ישראל שניתנו לאומה"ע, לבין מעלותיה של ישראל שאינן ניתנות לאומה"ע, ראה מאמרם ז"ל [חגיגה ה:], שאמרו בביאור הפסוק "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" [ירמיה יג, יז] - "מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו", ובו הוא בוכה על "גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לעובדי כוכבים". ובפחד יצחק ר"ה, מאמר ד, אות ג כתב: "הסברת הענין מחייבת להגיד את מהותה של גאותם של ישראל. אפשרות הקיום של כלליות מצוותיה של תורה, תלויה היא במציאות ידועה... הופעת הנבואה בכל מדרגותיה, השראת השכינה של כהנים מדברים ברוה"ק... הנתוק הראשון מן המצב הזה היתה מלכות ירבעם... וכאשר תעיין היטב באופיים של הנתוקים הללו, תמצאם בשתי בחינות: א) נתוק ע"י הסתלקות וגניזה. ב) נתוק ע"י כפיית שלטונם של גויי הארץ. הרי לך איפוא, כי עכשיו בזמן הגלות נמצאות הן אותן הסגולות המהוות את התוכן של גאון יעקב בשני מקומות מחולקים; במסתרי הגניזה, ותחת ידם של הגויים. וזה שאמרו חכמים כי מקום הבכיה על גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם היא דוקא במסתרים. ההדגשה היא בכאן על זה שניתנה לאומות העולם. כלומר הבכיה היא על שגם אותם חלקי הגאון יעקב לא נשארו בגניזת המסתרים... ובמקום המסתרים אשר בהם גנוזים הארון ולוחות העדות, נופלות דמעות על אשר גם ארץ הקודש אינה נמצאת יחד אתם בגניזה". וראה להלן פט"ז שנתבאר שם שעשו נטל מיעקב את המעלות הנראות בעוה"ז, אך לא נטל מיעקב עניינים אלוקיים נבדלים. וראה שם הערה 72.
[37] ופירש הראב"ע שם "וקרני ראם - בכח". וכן הרד"ק בספר השרשים, שורש קרן, כתב: "רוצה לומר תוקף". וראה להלן הערה 122 שהוכיח כן מ"עשתרות קרנים" [בראשית יד, ה].
[38] לשונו בדרשת שבת הגדול [ריד.]: "כי הקרן מורה על הגבהות ועל הרוממות, כדכתיב [ש"א ב, א] 'רמה קרני', וכן 'וירם קרן' [תהלים קמח, יד]. וכן בכל מקום לשון 'קרן' משמש על הגבהות, מפני כי הקרן הוא בראש למעלה במקום הגבהות". ובח"א לע"ז ח. [ד, לג.] כתב: "כי הקרן שהוא על הראש, והוא החשוב, כי על זה יפול שם קרן, 'וירם קרן משיחו' [ש"א ב, י]... שהקרן הוא החלק החשוב".
[39] כפי שביאר בגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה ואמר שנתן], בביאור הגמרא [ברכות נד:] "אזיל ועקר טורא בר תלתא פרסי, ואייתי על רישא", וז"ל: "ומפני שראה עוג עצמו יותר עליון בגודל השעור, סבר שכמו כך יש לו להיות עליון ולמשול על ישראל... ולפיכך נתן ההר - שבו יתגבר על ישראל - בראשו, ולהיות עושה המלחמה בראשו. כי אין דבר עליון באדם רק הראש, ועל ידי הראש רצה לזרוק ההר... בזה היה רוצה עוג למשול על ישראל, במה שיש לו גבהות ועליון". הרי שהראש מורה על ממשלה ושלטון. וכן כתב בדר"ח פ"ה מי"ט [רסה.]: "כי הראש יש לו התעלות ביותר, שהראש הוא מתעלה על הכל". וראה עוד בגבורות ה' פמ"ד [קסח:] שכתב: "כי כל פאר ראוי לראש, שהוא הדבר הנכבד באדם. ולפיכך קרא הכתוב המלבוש שהוא לראש 'פארי מגבעות' [שמות לט, כח]. ולפיכך בתפארת שיוצא לזולתו... ראוי שיהיה פאר זה על הראש". וביאר שם שלכך מניחים תפילין על הראש. וכן רמז ליסוד זה באור חדש [רה.]. ונתבארו דבריו כאן. וראה להלן פט"ז הערה 45, ופכ"ג הערות 112 ,36.
[40] כפי שביאר למעלה [פ"ו ד"ה ששים] שיסוד מספר ששים הוא שש, וכן שזהו היחס בין מספר ארבע מאות למספר ארבע [גו"א בראשית פכ"ח אות יט], וזהו היחס שבין מספר שלש מאות למספר שלש [ח"א לבכורות נז. (ד, ק"ל:)]. וראה לעיל פ"ו הערה 52. ובנתיב העבודה פי"א [א, קיג:] כתב: "כי ע' נכלל בשבעה". וראה הערות 235 ,129, ולהלן פי"ז הערה 61, פכ"ב הערה 41, ופל"ב הערה 46.
[41] לשונו בגו"א בראשית פ"ז אות ב: "ותמצא השבעה שהוא סכום מספר, שהרי הוא חוזר חלילה תמיד, וכל הימים נכללים בז' ימים, וכל השנים בז' שנים [ויקרא כה, ח]". ובח"א לסנהדרין צט. [ג, רכב:] כתב: "כל שבעה הוא מספר שלם, וזה ידוע". ובדר"ח פ"ה מכ"א [רעד.] כתב: "שבעה הוא מספר שלם בימים ובשנים, שהוא חוזר חלילה תמיד, ולפיכך... שבעה מלשון שביעה, שכל אשר הוא שבע הוא שלם". וראה לעיל פ"ה הערות 464 ,189, ולהלן פל"ג הערה 36, ופמ"ו הערה 127.
[42] והנה בעוד שכאן הדגיש שמספר שבע הוא שלם, ומספר שמונה הוא מעבר למספר השלם, הרי בח"א כאן ביאר ששבע מורה הטבע, ומספר שמונה מורה על מעבר לטבע, וז"ל: "כי הקרן הוא למעלה על הראש עד שהוא על הבעל חי, שהוא בעל חי טבעי. ויש לך לדעת כי הטבעי ראוי אל מספר שבע, בעבור שהעולם הטבעי נברא (בשת) [בשבעת] ימי בראשית, ומספר שהוא על השבעה... הוא שמונה. ומפני זה מספר שמונה הוא ראוי לקרן, כי הקרן הוא ג"כ על הבעל חי הטבעי". ועוד אודות שהשבע מורה על הטבע, והשמונה על הטבע - כן ביאר בתפארת ישראל פ"א [ט.], שם ס"פ יט [ס:], נר מצוה [כג.] סוף דרשת שבת תשובה [פב:], וכן הוא גם להלן פי"ט הערה 27.
[43] נקודה זו מבוארת בח"א כאן, [ב, קטו:], וז"ל: "שהקרן מסוגל לשמונה, כי כאשר תעשה דבר שיש לו שש קצוות, שזהו שלימות הגשם כאשר יש לו שש קצוות [ראה לעיל פ"ו הערה 49], ויש לו שמונה קרנות, והם ד' קרנות למעלה וד' קרנות למטה. ולפיכך אמר בכאן שמונים קרני מלחמה. ודבר זה אמת נכון, שכבר התבאר שכל ענין דברים אלו בחכמה".
[44] ובח"א לסנהדרין צה: [ג, קצו:] רמז שם לדברים שהזכיר כאן.
[45] וז"ל בח"א לגיטין נז. [ב, קטו:]: "ואמר עד שהלך דמן ונפל לים הגדול. גם זה לא היה בדרך מקרה, אלא בענין מופלא. דע, כי ביתר רצו לנטוע עצמם בחוזק ותוקף, ועתה לא נשאר להם שורש וענף. לכך נהרגו בביתר דוקא נשים וטף ודמם נשפך כמים, ונפל לים הגדול... עד שלא נשאר דבר מהם".
[46] ובלשון הקודש תיבת "שרש" משמשת לדבר והיפוכו; "נטעתם גם שורשו" [ירמיה יב, ב], "ועניינם נתינת השורש בארץ... ובענין ההפך 'ושרשך מארץ חיים' [תהלים נב, ז], כלומר יעקור שרשך" [לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש "שרש"]. ולדברי המהר"ל כאן מחוור היטב היפוך זה. כי השורש שהוא הגורם להשרשת דבר - הוא גופא הגורם שהעקירה תהיה אף היא מהשורש. ולכך תיבת "שרש" משמשת להשרשת הדבר, ולעקירת הדבר. וראה גם להלן הערה 223.
[47] פירוש - הואיל ומעלת אנשי ביתר היא שהם מושרשים ונטועים בארץ, לכך עקירתם מחייבת ביטול מעלתם, כי כל עוד שמעלתם קיימת - אי אתה יכול לעקרם. ומחמת שחוזקם נובע משורשם, לכך עקירתם צריכה להעשות אף היא מאותו השורש. וצרף לכאן את דבריו להלן בפי"ד [ד"ה והתבאר] שכך הוא ההנהגה בנוגע למעלתם של ישראל, שכאשר הם במעלתם "הם על הכל, אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו ח"ו אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים... והכל מושלים עליה".
[48] יבאר עכשיו לאידך גיסא, ש"שני חלקים מים" אינו מורה על מיעוט המים ["רק הרוב ולא יותר"], אלא שהוא מורה על ריבוי המים, והתגברות כח המים. ובח"א כתב במקום "ויש לדעת" - "אני אומר", שלשון זו מורה שמעתה יאמר דעה החולקת על דבריו הראשונים.
[49] כגון: היחס שבין יעקב לעשו, שנאמר [בראשית כה, כג] "ולאום מלאום יאמץ וגו'", ופירש רש"י שם "לא ישוו בגדולה, כשזה קם - זה נופל... לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". ובשבת [קנב.] אמרו שזקני ת"ח, כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם. וכתב שם בח"א [א, פב:]: "כאשר החומר נחלש לעת זקנה... כח השכלי מתגבר, שכן כאשר זה נופל זה קם, שכח החומרי בחוזקו ובתוקפו - אין השכלי בכוחו. ולעת זקנתו, שבטל ונחלש החומרי, מתגבר השכלי מעלה מעלה". ובסמוך [ד"ה אין דברי תורה] יבאר שהתורה השכלית מתקיימת רק במי שממית עצמו עליה, שאינו בעל גוף, וראה שם הערות 174 ,173. וראה הערה 271, ולהלן פט"ו הערות 73 ,70, ופמ"ב הערה 10.
[50] יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל, ולדוגמא: גו"א בראשית פי"ד סוף אות כא כתב: "כי המים הם פחותי המדריגה". ובח"א לקידושין יג. [ב, קלא.] כתב: "אין דבר שהוא יותר נוטה אחר החומר כמו המים, שהוסרו מן הצורה מכל וכל". ובסמוך יבאר יותר ענין זה. וראה גם כן לעיל פ"ה הערה 462, ולהלן פל"ט הערה 32.
[51] ראה לעיל פ"ד הערה 24, ופ"ה הערה 423 אודות הביטוי "שפיכות דמים".
[52] צורה היא המדריגה הרוחנית, העומדת כנגד "חומר". ובגו"א בראשית פ"ב אות ל"ו כתב: "כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכיבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר... שכובש את הדבר באותו צורה להיות גבול זה... לפי שהצורה נותנת לדבר חוק וגבול, ולכך נקרא 'צורה'". ובדר"ח פ"ו מ"י [שכא:] כתב: "ולשון 'יצירה' נאמר על הצורה שהיא מוטבעת בחומר... שהוא מלשון צר צורה, שאין הצורה אפשר לעמוד רק בחומר, הוא הנושא". ובח"א לנידה לא. [ד, קס:] כתב: "בריאת האדם יש בו ג' דברים; האחד - חומר, והשני - צורה המוטבעת בחומר, הג' - הנשמה הנבדלת לגמרי". ועוד אודות שהנפש היא צורת האדם - ראה גם כן להלן פנ"ג הערה 13.
[53] וכמבואר בהערה 49, שכאשר הצורה בטלה - החומרי מתגבר. וצרף לכאן, שב"ב יב: אמרו "קודם שאכל האדם ושתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד". ובח"א [ג, סז:] כתב: "אחר שאכל ושתה הלב הוא חסר, כי האכילה והשתיה מבלבל את שכל האדם, ודבר זה ידוע, כי האדם קודם שאכל ושתה יש לו שכל זך ונקי ביותר". הרי שע"י אכילה ושתיה השכל יורד.
[54] ואע"פ שלמעלה כתב שדברי הברייתא תואמים לדברים שהיו שני חלקים מים, ו"הכל הוא ענין זה", ואילו כאן כתב שהברייתא "ענין אחר", צ"ל שכונתו למעלה לומר שאף הברייתא סוברת שכח הדם הועבר לכח אחר [מים או יין], ורק שהמ"ד הראשון סובר שכח הדם עבר להפכו [מים], ואילו הברייתא סוברת שאותו כח הדם עבר לדומה לו [יין], וכמו שמבאר. ובח"א לגיטין כאן לא הזכיר כלל שהברייתא היא ענין אחר, אלא כתב "וכן מה ששנה בברייתא וכו'". ולא ציין שישנו הבדל בין הברייתא למ"ד הראשון.
[55] שיהא היין אדום כדם, וחשיבות הוא [דעת זקנים מבעלי התוספות שם].
[56] כמו [בראשית מט, יא] "כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה". ובמשלי [כג, לא] נאמר "אל תרא יין כי יתאדם", והכונה שהיין אדום כדם [דעת זקנים מבעלי התוספות הנ"ל], וכן מבואר במדרש במד"ר י, ב. ובשבת קכט. אמרו "הקיז דם ואין לו מה יאכל... [יקח לעצמו] יין סומקא חלף סומקא".
[57] לשונו שם בגבורות ה' [פב:]: "יש לדקדק במה שאמרה 'כי מן המים משיתהו', והוי לה לומר 'כי מן היאור משיתהו' להורות מאיזה מים הוציאה אותו. ואומר אני, כי שם משה הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת... וכאשר תדע זה תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת צורה, לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר. כי השכליים הנבדלים הם צורה בלבד... והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה. ולכך נקראים תמיד בלשון רבים. ולא תמצא לשון יחיד במים, לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקויימת - בלשון רבים, והיה משה הפך להם, שהוא צורה נבדלת... וזה הפך המים, שאין במים יחוד צורה. ומפני זה נקרא 'משה', שהיה משוי ממים, כלומר שמשה מסולק מן המים". וראה להלן פל"ט הערה 32.
[58] גבורות ה' פי"ז [פ.], שם ס"פ מא [קנד.], ח"א לקידושין יג. [ב, קלא.], ח"א לחולין קלט: [ד, קטו.], ח"א לנידה לא. [ד, קס.], גו"א בראשית פי"ד סוף אות כא, להלן פל"ט הערה 32, פ"מ הערה 79, ועוד.
[59] בא לבאר את הדגשת הפסוק "כמים", ומה היה המקרא חסר אם היה נאמר "על הארץ תשפכנו" מבלי להוסיף "כמים".
[60] לא הבנתי את כונתו הקדושה, הרי נאמר [ש"א א, טו] "ואשפוך את נפשי לפני ה'", "ואשפכה עלי נפשי" [תהלים מב, ה], "ועתה עלי תשתפך נפשי" [איוב ל, טז]. וכן לגבי רוח נאמר "שפכתי את רוחי על בית ישראל" [יחזקאל לט, כט], "אשפוך את רוחי על כל בשר" [יואל ג, א], ומדוע לא יאמר שפיכה על נפש. וצ"ע. ואולי כוונתו, שבכל הפסוקים הנ"ל נאמרה לשון שפיכה כמשל, אך שפיכה בפועל על הארץ - אין היא ראויה לנפש, כי הנפש היא צורה, ואין לומר על צורה לשון המורה על דבר המטולטל ממקום למקום. וראה להלן פנ"ז הערה 116 בביאור הדבר.
[61] כי "ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר" [לשונו בגו"א ויקרא פי"ט אות ג]. וראה שם הערה 7. ובגבורות ה' פ"ד [ל.] כתב: "הבהמה חומרית, מציאותה מציאות פחות ושפל... בעלי חיים שאינם מדברים, הם במדריגת החומר". וראה לעיל פ"ה הערות 422 ,134 ,128. ולהלן פ"ט הערה .31וצרף לכאן יסודו, שהאדם נקרא "אדם" ע"ש האדמה, וכתב על כך בריש דרוש על התורה [ט:]: "למה נתייסד הוא בפרטית להקרא 'אדם' על שם האדמה יותר מכל הנבראים, שכולם מן האדמה נבראו. וביחוד כי הבהמה הרי היא גסות החומר האדמה ביותר מן האדם. אבל לכך נקרא הוא ע"ש האדמה יותר מכל הנבראים זולתו, מפני... כי האדמה מגדלת ומוציאה אל הפועל צמחים ואילנות... הנה היא בכח ויוצא ממנה הכל לפועל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפועל... לא כן מסודרים בבריאותם על ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפועל, כי כל מה שראוי שיהיה בהם נמצא בם מיד כשנבראו. ולכך נקראת... 'בהמה', כלומר 'בה מה', כי מה שראוי שימצא בה, הרי הוא מתחילה בה... כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה. כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים, וכל מיני זרע נקי וטוב, ונשרשים בה תוך העפר... כן נתן השי"ת הנשמה הטהורה והזכה חלק אלקי ממעל בגוף האדם, ונשרשת שם ומוטבעת בגוף, כאשר מוטבע החטה באדמה". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ג [יב.], ובנתיב התורה פט"ו [א, טו.]. הרי שהאדם נקרא ע"ש האדמה מחמת הנשמה האלקית שנזרעה בו. ואילו הבהמה נקראת "בה - מה", כי לא נזרעה בה נשמה אלקית, אלא היא כולה חומרית. ולכך "אין לדם בהמה משפט הנפש". וראה להלן פי"ד הערה 89, פי"ט הערה 47, פל"ד הערה 100, פמ"ו הערה 56. ובפנ"ז הערה 114 יתבאר שלכך אין דם בהמה זקוק לכסוי בעפר.
ובדר"ח פ"ב מי"ד [קג.] כתב: "אין לבהמה כח נפשי נבדל...כי הנפש לבהמה אינו נחשב רק כגוף". ואלו דבריו כאן. ובדרוש לשבת תשובה [פג.] כתב: "נפש בהמית מוטבע בגוף... ונפש האדם לא נפש בהמה". וכן כתב בדר"ח פ"ו מ"י [שכא:].
[62] כמו שאמרו בסנהדרין יד: "מלמד שהמקום גורם". ובהוריות יב. אמרו "אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותו". וכתב שם בח"א [ד, נט:]: "ואין זה ניחוש, כי הרבה דברים תלויים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן. ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל, אז מקבל הדבר הטוב. וכן אם המקום רע, אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמרו שאין מושחין את המלכים אלא על המעיין, שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין, ולכך תמשך מלכותו". ובח"א לסנהדרין צו. [ג, כא]. כתב: "כי המקום הזה [דן] מתייחס לע"ז ביותר, כי יש מקומות בארץ מוכנים לדברים מיוחדים, כמו שהיה ירושלים מוכנת להיות עיר אלקים". ולהלן בפכ"ח ד"ה ובפרק חלק הזכיר שוב יסוד זה. וראה להלן פכ"ב הערה 8.
[63] כמו [דברים ב, טו] "וגם יד ה' היתה בם להומם". וכן [שופטים ב, טו] "יד ה' היתה בם לרעה". וכן [יהושע ד, כד] "את יד ה' כי חזקה היא". וכן [ש"א ה, ט] "ותהי יד ה' בעיר מהומה גדולה מאוד ויך את אנשי העיר וגו'". וכן [ש"א ז, יג] "ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל". וכן [ש"א יב, טו] "ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם", ועוד. וצרף לכאן [מנחות לז.] שסתם יד הוא שמאל, ויד שמאל היא מסטרא דגבורה [זוה"ק ח"א כג.]. וראה גו"א בראשית פכ"ח אות כג, ד"ה ומסתייעא, ולעיל פ"ו הערה 32. אמנם בסמוך יבאר שדבריו נסובים אף על יד ימין. וראה הערה 67. ולהלן פ"ח ד"ה ונפל כתב: "שהיד הוא כוח", וראה שם הערה 73, ולהלן פכ"ג הערה 141.
[64] כפי שכתב בגו"א במדבר פכ"א אות לג, ד"ה ובמדרש, וז"ל: "אין בכל איברי האדם שיש בהם התפשטות כמו הידים, שהם עשויים לפשוט בהם. וזהו סגולת הגשם, שיש לו התפשטות כמו הידים". ובאור חדש [קיג.] כתב: "אין לך דבר חוצה יותר מן הידים, שמתפשטים לחוץ". ובגבורות ה' פמ"ד [ריש קסט.] כתב: "לא תמצא דבר שהוא מתפשט מן האדם כמו הזרוע". וראה עוד בבאר הגולה, באר הראשון [יד.] שביאר שהידים הם האברים החיצוניים ביותר של האדם, ולכך הן מקבלות טומאה יותר משאר איברים. וראה לעיל פ"ה הערה 130, ולהלן פי"א הערה 236.
[65] מה שמגדיר את מידת הדין "אשר אחד מושך אילך ואחד מושך אילך", לכאורה כונתו כפי שביאר בגו"א בראשית פ"ב אות יד, ששם "אלקים" [המורה על מידת הדין] נאמר בלשון רבים, וז"ל: "וזה מפני שהוא משפיל ומרומם במשפט, כדכתיב [תהלים עה, ח] 'כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים', כי יש לו חילוף כוחות להשפיל זה ולהרים זה במשפט, לכך הוא לשון רבים. וכל משפט יש בו חילוף ורבוי כוחות, לעשות לזה כך, ולשני אשר הוא כנגדו כך, ולפיכך נקרא 'אלקים' בלשון רבים".
[66] שמידתו מידת הדין, וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"ל אות יח: "כי כח עשו הוא כח מאדים". וראה להלן פי"ז בד"ה בפרק קמא. וכח מאדים מסטרא הדין כסטרא דטומאה [תיקוני זוהר קנ:]. ובח"א לר"ה כג. [א, קכד.] ביאר שאדום הוא לשמאל. וראה הערה 250. ולהלן פי"ז הערה 30, ובח"א למכות יב. [ד, ג:].
[67] לשונו בגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה ובמדרש]: "אבל 'הידים ידי עשו', כי הידים... יש בהם התפשטות... וזה הכח הוא כח עשו". ובאור חדש [קיג.] כתב "עשו אין בו רק הגלוי, לכך יצא עשו ראשונה [בראשית כה, כה]... ועשו יש לו הידים, שאין לך דבר חוצה יותר מן הידים". ובח"א לב"ב קכג: [ג, קכו:] כתב: "וברכת עשו... 'והידים ידי עשו'... כי הידים יותר מאבראי מכל האברים שהם בפנים... עשו שנתברך בכח הנגלה, ולכך נולד ראשון".
ולפי"ז יש כאן הטעמה נוספת בכך ש"יד" מורה על מידת הדין, שהרי מידת הדין שייכת על ראיה, וכמו שאמרו [ב"ב קלא.] "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". וראה גו"א בראשית פכ"ז אות א שראיה דקדושה מיוחדת למידת יצחק. וכן מבואר להלן פי"ג סד"ה ומפני כי, וראה שם בהערות, כי הוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. והואיל וראיה מתייחסת למידת הדין, ועל ידים נופל לשון ראיה, לכך "ידים" מורות על מידת הדין. וראה להלן פי"א הערה 70, שהובאו מדבריו בדר"ח פ"ה מ"ג [רכא:] שכתב: "אין הידיעה במידת הדין רק כאשר נמצא נגלה בפועל לגמרי". ובגבורות ה' פכ"א [צג:] כתב: "ראה במידת הדין... כי הרואה נותן עיניו בדבר מצד הדין".
[68] לשונו בגבורות ה' פס"ו [שח.]: "וחטא שפיכות דמים... וחטא הזה שכל האדם הוא חוטא, ואין החטא בחלק ממנו, רק בכללו... לכך חטא זה בכלל כל האדם".
[69] פירוש - כי כבר ביאר למעלה [תחילת ד"ה ושערו] שרוב המים [מול מיעוט הדם] הוא כאשר ישנם שני שליש מים לעומת שליש דם. אך אם היה יותר מאשר שליש דם, היה בכך שינוי ביחס של רוב ומיעוט, שיחס זה מחייב שהרוב לא יהיה פחות משני שליש. והואיל ובנחלים זורמים מים, אם הדם יעלה על שליש, יהיה בכך שנוי טבע גמור, כי המים לא יהיו רוב מבוסס של שני שליש. וראה הערה הבאה.
[70] ואודות שהיחס של רוב ומיעוט הוא יחס של לכה"פ שני שליש לשליש - ראה דבריו בדרוש על התורה [כה.] שכתב: "ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם נבחר אחד משנים, שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו הכל, דקיי"ל [פסחים עט.] מחצה על מחצה כרוב. ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל הכל. אמנם בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו, המה השנים הנשארים". וזהו כונתו בדבריו כאן, שאם כמות הדם תעבור את השליש, אזי הגבול הבא שלה יהיה שתהיה שוה למחצה כמות המים, [כי אין לעשות חילוקים דקים שבין שליש למחצה גופא], ובכך יתבטל הרוב השייך למים.
[71] זהו המשך דברי הגמרא בגיטין, ריש נז:
[72] זכריה בן יהוידע הכהן, שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש, כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה, והרגוהו בעזרה [דברי הימים ב, פרק כד] [רש"י שם].
[73] וכך היה המעשה; מצא נבוזראדן את דמו של זכריה שהיה מבעבע ועולה.
[74] נבוזראדן לאנשי ירושלים.
[75] הביא דם של בהמות ולא היה דומה לדם זה.
[76] נביא היה בנו שהיה מוכיח אותנו בענייני שמים.
[77] אני [נבוזראדן] אפייס את דמו של הנביא.
[78] הביא נבוזראדן סנהדרי גדולה וקטנה והרגם ליד דם זה, ולא נח הדם מרתיחתו.
[79] נבוזראדן לבסוף כלפי דמו של זכריה.
[80] האם נוח לך שאאבד את כולם.
[81] נבוזראדן.
[82] ומה אם על נפש אחת של זכריה - כך נוקם הקב"ה בישראל.
[83] אותו אדם [אני] שהרג כל אותן נשמות.
[84] שטר צוואה, שפרט מה תהא על נכסיו [רש"י שם].
[85] שר צבא מלך ארם [ראה מ"ב ה].
[86] שלא קיבל שאר מצות, אלא עז" [רש"י שם].
[87] מי הם אלה שהם בני בניו של סנחריב שלימדו תורה ברבים.
[88] לגבי דמו של זכריה [רש"י שם].
[89] על חלקת אבן חלקה, שלא יבלע בארץ, כך היה דמו של זכריה על הרצפה, ולא נבלע [רש"י שם].
[90] קול צוחה ובכי עולה מיעקב. ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר [רש"י שם].
[91] מלכות רומי.
[92] אין לך תפילה שמועלת שאין משתתף בה מישהו מזרעו של יעקב.
[93] אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מישהו מזרעו של עשו.
[94] הא דאמרינן לעיל [גיטין נו. לגבי קמצא בר קמצא] שעל ידי לשון הרע חרב הבית ונהרגו כמה רבבות [רש"י שם].
[95] במריבת לשון, כמו [תהלים לז, ז] 'אל תתחר' [רש"י שם]. כלומר, על ידי מריבה שבאה בגלל הלשון צריכים הכל להיחבא.
[96] אודות שהדם שנשפך הוא עצמו מבקש נקמה - הרי נאמר [בראשית ד, י] "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", ופירש הרד"ק שם "דמי אחיך ששפכת צועקים אלי מן האדמה וקולם שמעתי". וכן הראב"ע שם כתב "כי שמע צעקת דמיו שנשפכו על האדמה". ובתהלים [עט, י] נאמר: "נקמת דם עבדיך השפוך", הרי שנקמה משתייכת לדם. [וזהו עומק הביטוי "ה' ינקום דמו"].
[97] אך לא שהיה מרתיח בפועל, אלא שהיה הדם מבקש נקמה, וכמו שיבאר. ונקמה כביכול מעלה רתיחה, וכמו שנאמר [דברים יט, ו] "פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו וגו'". [וראה גו"א במדבר פכ"ה אות יג, ושם הערה 41]. וכן נאמר [יחזקאל כד, ח] "להעלות חמה לנקום נקם".
[98] פירוש - לאחר שביאר שהדם לא היה מעלה רתיחה בפועל, א"כ יש לתמוה מה מ"מ ראה נבוזרדאן.
[99] פירוש - מלכתחילה נבוזראדן לא תיכנן לבוא על ישראל, אלא תיכנן להניחם במקומם.
[100] מעין מה שביאר בגו"א בראשית, שנאמר שם [בראשית מא, ח] "ואין פותר אותם לפרעה", ופירש רש"י שם "פותרים היו אותם אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באוזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם". וביאר הגו"א שם אות טז בזה"ל: "וא"ת... מנא ידע, שמא אמת פתרו. ויש לומר, שכל מי שרוחו מקשקש בקרבו הוא בשביל שחלם לו חלום שצריך לפתרון, ואין רוחו נחה לו עד שנפתר לו. וכאשר פתרו לו החלום לפרעה עדיין לא נחה רוחו בקרבו,וידע בשביל זה שאין ממש בפתרון שלהם". הרי כאשר הרוח לא נחה בקרבו, זהו גופא סימן שיש צורך בדבר נוסף, אף שאינו יודע מדוע אין רוחו נחה בו.
[101] לשונו בח"א לגיטין נז: [ב, קטז:]: "כי כאשר ראה נבוזראדן שהשי"ת גוזר עליהם שפיכות דם ביותר, ידע כי אין זה רק בשביל דם שנשפך, ומבקש הדם ההוא נקמה". ולפי"ז "אשכחיה" פירושו ראיה שכלית, ולא ראיה חושית. וכפי שכתב בגו"א בראשית פט"ז אות ח: "ראתה בדעתה... ועל דבר המחשבה שאדם מתבונן שייך 'ותרא'". וכן פירש רש"י בראשית יח, ב "וירא - לשון הבנה". ובתפארת ישראל, בהקדמה [ה] כתב: "כמו שיפול לשון ראיה על העין, כך יפול ראיה על השכל". וראה להלן פ"ט הערה 23, ופל"א הערה 60.
[102] כי עיקר הכפרה הוא בעבודת הדם, וכמו שאמרו [זבחים ו.] "אין כפרה אלא בדם". וראה גו"א ויקרא פ"א הערה 328. ולכך הקרבן נקרא ע"ש עבודת הדם.
[103] כמבואר בהערה 96. והחידוש כאן, שלאו דוקא דם נרצח מבקש נקמה, אלא כל דם ודם שלא הגיע לייעודו עומד לנקמה.
[104] הרי לא הביאו בפועל קרבן, ומהי, איפוא, כוונת הגמרא.
[105] לשונו בח"א: "ומה שאמר אייתו דם זבחים וכו', כלומר להתבונן בדם קדשים אם ישתפך דם קדשים אם יבקש נקמה כ"כ, והיה משיג שאינו כ"כ מבקש נקמה, ולא הוי דומה לזה, כלומר שאין ענין דם קדשים דאשתפיך מעלה רותח ונקמה בזה".
[106] לשונו בח"א: "כן היה משער שכבר נח, ואינו מבקש נקמה כאשר נח לבו של נבוזראדן, ולא היה מבקש לשפוך דם יותר". ופירשו, כאשר נבוזראדן נח, הוא הבין מכך שאין דמו של זכריה מבקש עוד נקמה, ולכך לבו של נבוזראדן היה יכול לנוח.
[107] כלשון הגמרא "ניחא לך דאבדינהו לכולהו".
[108] נעמן, נבוזראדן, המן, סיסרא, וסנחריב. ובח"א לסנהדרין צז. [ג, רג.] כתב: "כי כח סנחריב שהיה לו הוא כח עליון, רק שהיה נוטה לצד טומאה. וכמו שהרופא מסיר הרע עד שנשאר הטוב, כך הסיר הקב"ה מן כח סנחריב... עד שנשאר הטוב. וכן הוא נבוזראדן, אף שהיה מחריב הבית, היה מעורב בכח ההוא כח עליון, והוסר אותו הרע ונרפא מרעתו, והיה גר צדק. וכן נעמן... וכן המן... וכאשר הוסר הסיג, נשאר כסף צרוף". ושם ציין לדבריו כאן בנצח ישראל. וראה להלן פנ"ה הערה 39.
[109] ובחולין קלט: אמרו "משה מן התורה מנין... המן מן התורה מנין". ובאור חדש [נ:] כתב: "כי דבר זה שייך אל הצדיק מפני מעלתו אשר יש לו, לכך שאל 'המן מן התורה מנין', שיש לו לרשע דבר זה שייך אל הצדיק מפני מעלתו אשר יש לו, לכך שאל 'המן מן התורה מנין', שיש לו לרשע רמז בתורה, שמזה יש ללמוד כמה גדול כח הרע ברשעות עד שיש לו רמז בתורה השכלית. כי גדול כוחו ברשעות, וכוחו הרע בלתי גשמי... כי נחשב כח המן, אף שהוא רע מאוד, אין כוחו כמו שאר אדם אשר הוא טבעי גשמי, אבל כוחו הרע בלתי גשמי... שיש אדם שהוא רע מאוד, ובשביל גודל כח הרע שיש לו - אין כוחו גשמי... כי כח האדם גדול מאוד, הן לטוב והן לרע, אף אם מקומו בין התחתונים עם הנמצאים הגשמיים". וצרף לכאן את דבריו בגו"א דברים פ"א אות כט, שלשון "אנשים" נאמרת על צדיקים, וכן על רשעים המופלגים ברשעותם, וכמו דתן ואבירם. ודבריו שם שייכים מאוד ליסוד שמניח כאן, שישנו צד שוה בין צדיקים לרשעים המופלגים ברשעותם. וכן הוא בגו"א שמות פ"ב אות כ.
[110] ואודות שהבן נושא בתוכו את כח האב, ראה דבריו בגו"א במדבר פט"ז אות ד [ד"ה ואם] שכתב: "דודאי צדיק שמוליד רשע, יש דבר פסולת בצדיק שממנו נולד הרשע, כי אין צדיק שלא יהיה בו דבר פסולת ויוצא הרשע ממנו". והרמב"ן בדברים כט, יז כתב: "כי האב שורש הבן... כי משורש מתוק לא יצא מר. וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד, ולא הרהר כלל בעו"ג - לא יוליד מודה בה". וראה להלן פל"ג ד"ה ואמר אברהם, ששם נתבאר יסוד זה. וראה לעיל פ"ב הערה 6.
[111] פירוש - בהכרח הוא שאדם המופלג ברשעותו יהיה נושא בתוכו ג"כ כח קדושה.
[112] לשונו בח"א לגיטין נז: [ב, קיז.]: "כי אין ספק שהיה לאלו שזכר כח עליון, ובאותו כח היה פועל, רק מה שהיו פועלים היה בטומאה. וכל כח עליון הוא רוצה בקדושה כמו שראוי לעליונים. ולכך, אף אם אצל האבות שהיו רשעים, דכח זה היה בטומאה, מ"מ היה הכח הזה בטהרה אצל הבנים, ולכך היה להם זרע קדוש, ולפיכך היו גדולים ומלמדים תורה ברבים". וראה עוד להלן פי"ח הערה 36.
[113] לשונו בח"א: "ואם באביו היה בטל הקדושה הזאת אצל הרשע, אבל בבניו נתגלה כח זה, ולכך לימדו תורה ברבים".
[114] ועוד דוגמה לכח אב שנתלבן אצל הבנים, ראה להלן פל"ב סד"ה ואין לך, שביאר שם שכח המשיח היה נמצא אצל לוט, אך היה מעורב בזוהמא ובסיג, אך לבסוף נזדכך ונתלבן ע"י רות ונעמי, עד שמזה יהיה נולד המשיח.
ואודות יסודו שהבן מגלה את כוח אביו, ראה דבריו בגבורות ה' פ"ט [נז:] שכתב: "ראוי שיהיה העונש נמשך אל זרעו של אברהם בשביל אברהם, כי חסרון השורש יתגלה ויתראה בענפים ביותר, כי זה ענין הענף, שבו יתגלה כח השורש, ולפיכך חטא השורש יתגלה בענפים ביותר ממה שנראה בשורש עצמו". ואם כך היא ההנהגה בחסרונו, הוא הדין והיא המידה במעלות טובות. וראה לעיל פ"ב הערות 6 ,5, אודות שהאב הוא שורש הבן, וכן פ"ד הערה 89.
[115] חידוש גדול למדים אנו מדבריו כאן, שאף המן הרשע, שהינו מזרע עמלק [סופרים פי"ג], אף הוא בגדר "שיש לו חיבור ודבוק אל הקדושה". ואשר כתוצאה מאותו דבוק נתגיירו בני בניו ולימדו תורה בבני ברק. וראה להלן פ"ס הערה 72.
[116] לעיל פ"ה ד"ה דע, לאחר ציון 399 כתב: "הוא [טיטוס] היה ראש המשחיתים... שהיה מוכן להשחתה". וכן שם ד"ה וניקר במוח, שכתב: "כבר אמרנו לך כי הרשע הזה היה מחבל ומשחית יותר מכל הרשעים... שהיה הוא מקצץ ומשחית ומפריד". וכן שם ד"ה נקטינן, ד"ה ולפיכך, וד"ה והנה ידוע.
[117] לשונו בבאר הגולה, באר הששי [קלח:]: "דע, כי טיטוס הוא אשר החריב ושרף והשחית את בית אלקינו, ואין אדם כמוהו בעולם שהיה מתנגד אל השי"ת כמו זה הרשע... שחירף וגידף כלפי מעלה... והיה מיוחד זה הרשע להתנגד אל השי"ת בעצמו". והובא לעיל פ"ה הערה 400. ובח"א כתב: "מזרע טיטוס לא היו מבנים שלו תחת כנפי השכינה, כי כוחו כח סמאל הרשע, שאין לו חלק בו יתברך... נקצץ ונכרת מן השי"ת, כפי שהיה מידתו הקיצוץ והפירוד".
[118] ועוד אודות שגירות מוכיחה על דביקות בהשי"ת הקיימת באביו של הגר, ראה דבריו בגו"א שמות פ"ב אות יט שכתב: "דלא היה מקפיד משה רק אם היה זרעו [של המצרי שהכה משה (שמות ב, יב)] מתגייר, מורה על שיש בו [במצרי] דבר טוב". וראה שם הערה 57.
[119] מוסב על המשך דברי הגמרא שאספסינוס קיסר הרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא מישראל, ויש אומרים ארבעת אלפים ריבוא.
[120] לעיל פ"ה סד"ה וכן תמצא, וראה שם הערה 60.
[121] ו"כרך" מורה על חוזק המקום, וכפי שביאר לעיל פ"ה ד"ה אקמצא. ובערוך ערך כרך [ג'] כתב: "'ערים גדולות ובצורות' [דברים א, כח] תרגום [שם] 'קירויין רברבן וכריכין'... בלשון יוני עיר מוקפת חומה".
[122] רש"י דברים א, ד: "עשתרות הוא לשון צוקין וקושי, כמו 'עשתרות קרנים'". וכן ביאר רש"י בדברים ז, יג, שנאמר שם "עשתרות צאנך", ופירש רש"י שם "מבחר הצאן, כמו 'עשתרות קרנים', לשון חוזק". וראה גו"א בדברים פ"ז אות ט, שדעת המהר"ל היא שתיבת "עשתרות" גופא מורה על חוזק, וכאן שהיא נאמרה ביחד עם תיבת "קרנים", הרי זה משום שאף "קרנים" הוא חוזק הבהמה, ו"עשתרות" מתחברת ל"קרנים", כי שתיהן מורות על ענין החוזק. [וראה לעיל הערה 37]. ולשונו בדברים פ"א אות טז: "דמדכתיב אצלו 'קרנים', מורה על חוזק, שתוקף הבהמה בקרנים".
[123] כפי שענין זה נתבאר בריש הפרק, וראה הערה 22.
[124] לעיל פרק ו, ד"ה ששים רבוא, ושם הערה 49.
[125] מה שתלה את מנין הארבע למנין הששים, הוא שבא להורות שכשם שמספר ששים רבוא שייך במהותו לטור מלכא [כמבואר בפרק ו], כך מספר ארבע שייך במהותו לביתר. ולכך המספרים שננקטו בקשר למקומות אלו שייכים למהותם של אותם מקומות.
[126] פירוש - שטח [מקום] מתאפיין בכך שהוא מתפשט לארבעה צדדין [צפון, דרום מזרח ומערב], וכפי שכתב בנתיב הנדיבות פ"א [ב, רמב:] בזה"ל: "החמישי הוא נבדל מן הארבע, כי השטח יש לו ד' רחקים, שהרוחק הוא גשמי, אבל החמישי הוא כנגד האמצעי... וזה נרמז בה"א, כי כל האותיות הם גוף אחד, חוץ מן הה"א שיש בה שני חלקים, האחד הוא ד', והשני שהוא בתוך הד', עד שנעשתה מזה הה"א. ודבר זה מורה לך כי החמישי נבדל מן הארבע, שהם [הארבע] השטח שהיא גשמית. וידוע כי הנקודה האמצעית שהוא בתוך השטח נבדלת מן השטח, אשר יש לו ד' רחקים". וכן רמז בקצרה בגו"א ויקרא פכ"ז אות ז. ובח"א לסנהדרין י: [ג, קלה.] כתב: "התפשטות הקו הוא השטח, כי הקו אין לו התפשטות רק באורך, ואילו התפשטות הקו הוא לאורך ורוחב. ויש לשטח הזה חמשה, דהיינו ד' קוים לד' רוחות, והאמצע אשר ביניהם הוא הנקודה האמצעית, והם חמשה". וראה לעיל פ"א הערות 57 ,54, ובסמוך הערות 270 ,128, להלן פט"ז הערה 64, פי"ז הערות 102 ,96, ופכ"ד הערות 109 ,103.
[127] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמא, בח"א לסוטה יג. [ב, נג.] ביאר שלכך נקברו אדה"ר והאבות בקרית ארבע [בראשית כג, ב], וז"ל: "שהאבות הם מקום לכל העולם... והמקום ראוי לארבע, כי לעולם שטח המקום ד' על ד', כמו שידוע שנתנו שיעור מקום האדם ד' על ד'. וכן כל מקום שטח שלו מרובע. ולכך היו האבות, שהם יסוד בני אדם - דהיינו אדה"ר וג' האבות הקדושים - נקברים במקום ששמו 'קרית ארבע', כי מקום זה שנקרא 'ארבע' ראוי להם בעבור כי ארבע הוא ראוי למקום". וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ג סוף אות ד, בגבורות ה' פנ"ח [רנח.], בנתיב אהבת ריע פ"ב [ב, נט:], ועוד. וראה להלן פי"ז ד"ה ומה שאמר, ושם הערה 96. וראה להלן פט"ז סוף הערה 64 ש"מקום הוא הרביעי".
[128] כן מבואר ברש"י במדבר יג, כה. ובמגילה ג. אמרו "נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה". ובח"א לר"ה כג. [א, קכו.] כתב: "א"י ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, לפי שמקום מדריגתה הוא כך, כי אין ספק שמקום כאשר יש לה שלימות גמור מדריגתה הוא יותר עליון ממקום אשר הוא חסר... והמקום אשר הוא שלם הוא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה... כי חשבון ד' על ד' הוא חשבון מרובע ושלם מן המקומות. וזה תמצא בכל מקום כי חשבון ד' הוא חשבון שלם... ונתנו לא"י מדריגתה זאת, שיש לשעור שלה המדריגה העליונה אשר ראוי למקומות השלימות, לפי שמדריגתה כך". וראה שם שמאריך בזה, ומבאר עפי"ז את דברי הגמרא [גיטין נז.] שא"י היא ארץ הצבי, שבזמן שיושביה עליה - מתפשטת. וראה לעיל פ"ו הערה 89, וגו"א בראשית פכ"ח אות יט. ובח"א לב"ב עג: [ג, צג.] כתב: "כאשר בחנו [חכמים] השיעור מה שראוי מצד הצורה... וכמו ששערו א"י שהוא ד' מאות על ד' מאות פרסה... כי לא יביטו חכמים רק אל הצורה המופשטת מצד עצמה". וראה להלן הערה 274.
[129] שהוא מספר ארבע מאות, ויסוד מספר ארבע מאות הוא ארבע, וכמבואר לעיל בהערה 40, ולהלן הערה 235.
[130] כי האנשים נגדרים עפ"י מקומם, וכפי שכתב בגו"א בראשית פכ"ג אות ד: "ולפי ענין ומדריגת הארץ היא מגדלת אנשים, יש מקום מגדלת גבורים [רש"י במדבר יג, יח]... שהארץ ההיא גורמת". ובגו"א שמות פי"ב אות סז כתב: "ודע, כי הארץ אשר יושב בה האדם - הוא מתייחס אחריה, מפני כי כל דבר מתייחס אל המקום אשר הוא מקומו". ובדר"ח פ"ג מ"ד [קכב.] כתב: "נכנס המקום בהכרת האדם לומר פלוני ממקום פלוני, ואם שינה שם עירה ושם עירו [בגט] הוא נחשב כמו שינה שמו ושמה [גיטין פ.], וכל זה כי יש לאדם מקום מיוחד". ובגו"א במדבר פ"י אות כח כתב: "כי המקום מורה על מעלת העומד בו", וראה שם הערה 102, ולהלן פ"מ הערה 85. ולכך בביתר, האנשים הדרים בה משוערים ג"כ במספר ארבע. וראה לעיל פ"א הערה 15, להלן הערה 234, פ"ח הערות 84 ,31, פ"ט הערה 115, פי"ג הערה 129, פט"ז הערה 64, פי"ז הערה 37, פכ"א הערה 86, פכ"ד הערה 38, ופנ"ו הערה 89.
[131] כי זהו מספר ארבע היותר גדול. "ולא תמצא בכתוב מספר יותר, כי מספר 'רבבה' [בראשית כד, ס], אע"ג שיוכל לספור מספר רבבה בכל מקום, כמו שאמר 'שש מאות אלף' [שמות יב, לז], לא אמר 'ששים רבוא', אבל מספר אלף... מונה אותו, ולא יאמר 'שלושים מאה', רק 'שלש אלף'. ולפיכך רבבה אינו מספר כמו שאר מספר, רק שנאמר על רבוי בלבד, לכך נקרא 'רבבה'". [לשונו בגו"א דברים פ"ד אות כא, ד"ה וקאמר]. וצ"ב במאי קמפליגי שתי דעות אלו, ומדוע המ"ד הראשון נקט בד' מאות רבוא, ולא בד' אלפי רבוא, הרי אף מ"ד זה סובר ש"ראוי לו מספר ארבע על פי היותר גדול" [לשונו כאן], ומדוע הוא נעצר במספר המאות. וצ"ע.
ובח"א הוסיף כאן: "ומה שהשיב המהביל עזריה מהאדומים על דברי חכמים, מבואר בתוספות [גיטין ריש נז: הקושי שעמד עליו עזריה], והשבנו על דבריו בחבור באר הגולה". וכונתו לדברים שכתב בבאר הששי [קלב.-קלג:], ששם הביא את קושית עזריה מהאדומים, שהקשה כיצד ניתן לומר שאספסינוס הוא זה שהחריב את ביתר, הרי בשאר מקומות אמרו חז"ל שאדרינוס קיסר החריב את ביתר, ולא אספסינוס.ועל כך כתב המהר"ל בתשובתו הסופית בבאר הגולה [קלג.] בזה"ל: "אין דברי חכמים ספר דברי הימים... שאילו היו באים לדבר מי הוא שהרג בביתר... היה קשה, אבל לא באו חכמים לספר מזה רק מה שהגיע לישראל ולארץ הקדושה, שהחריבו מלכים אותה... ואין דעת חכמים נוחה מזה שיהא שתי חורבונת [שונים לירושלים ולביתר], כי פעם אחד נגזר עליהם החורבן, ולא שני פעמים. כי ביתר, אף כי נמשך מלכותם איזה שנים אחר החורבן, מ"מ חורבן אחד הוא, ואינם שני דברים מחולקים. ובודאי אילו לא נחרב ירושלים, לא נחרב ביתר, והכל נמשך אחר חורבן ירושלים. ודבר זה מבואר שתמצא בפרק הנזיקין מספר חורבן טור מלכא וביתר עם חורבן ירושלים, כאילו היה הכל מעשה אחד. ואין ראוי לומר שהיו שנים [שני קיסרים], לכך תולה חורבן ביתר באספסינוס. וזה חכמה גדולה לעשות חורבן הבית וביתר חורבן אחד ממש". וראה גם לעיל פ"ו הערה 145, ולהלן הערה 277.
[132] ברכות כ: "נשים ועבדים וקטנים... וחייבין בתפילה... דרחמי נינהו". וכן רמז בגו"א בראשית פי"ח אות נח, ושם הערה 219. ובנידה ע: אמרו על תפילה "יבקשו רחמים". ובברכות יב: אמרו "כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש, נקרא חוטא". ושבת סז. אמרו "צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים", ועוד. וראה הערה הבאה.
[133] כפי שכתב לעיל פ"ה ד"ה וכאשר תבין: "והיה ליעקב מדת הרחמים". וראה שם הערה 351. וכן ביאר להלן ר"פ נב "שמידת יעקב מדת הרחמים, וזהו עצם החבור". וראה שם בהערות. ואבוהון דכולהו הוא הפסוק שיעקב אמר לבניו [בראשית מג, יד] "וקל שקי יתן לכם רחמים".
ובח"א כתב כאן: "כי התפילה היא רחמים, וזה מדת יעקב שמדתו רחמים, ודי בזה למבינים. וביארנו דבר זה בחבור גבורות ה' [פס"ד] אצל 'אהבתי כי ישמע ה' קולי' [תהלים קטז, א], ועוד בכמה מקומות". ובגבורות ה' שם פס"ד [רצד.] כתב שתפילה קשורה לרחמים, וז"ל שם: "בפרק ערבי פסחים [קיח:], דרש רבה, אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע, אימת אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני... ובמדרש [ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתעד] אין האזנים של מעלה כרויות אלא לי בלבד... והוא דבר מופלג עוד בחכמה... כי שמיעת התפילה בשביל שישראל קרובים אל השי"ת מכל הנמצאים, וכמו שאמר הכתוב [דברים ד, ז] 'אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו', הנה זכר אצל קבלת התפילה קורבה, כי קבלת התפילה בשביל שישראל קרובים אל השי"ת".
הרי שביאר שהתפילה, לא רק שהיא בקשת רחמים, אלא אופן קבלתה הוא ע"י רחמים. כי הקורבה של ישראל אל השי"ת היא היא המאפשרת את קבלת התפילה. וקורבה זו היא גדרה של רחמים, וכפי שכתב להלן ר"פ נב, וז"ל: "מדת רחמים זהו עצם החבור... כי זה ענין הרחמים האהבה והחבור, שכבר בארנו כי 'אוהב' תרגומו 'מרחמוהו' [בראשית כה, כח]. וכן בלשון חכמים [כתובות קה:] 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה'... והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו כמו האב לבן והאם לבנה מרחם עליו... ולפיכך מידה זו בעצמה הוא הסבה אל החבור שיש אל השי"ת לתחתונים". וראה שם בהערות. הרי שכל קורבה וחבור מביאים לרחמים. ולכך קבלת התפילות, אשר תלויה בקורבת המקבל, נידונת כרחמים. וראה להלן פכ"ה הערה 101, פ"ל הערה 44, ופמ"ב הערה 118.
[134] אע"פ שיצחק היה המברך שם, ולא הקב"ה, אך כבר פירש שם הרמב"ן [בראשית כז, ז] ש"הברכה לפני ה' תהיה ברוה"ק". וכן כתב שם החזקוני "שעל כל ברכה וברכה שיברכך אביך - הקב"ה יסכים על ידו".
[135] לשונו בגו"א בראשית פכ"ז אות כה: "'ועל חרבך תחיה' שהוא הפך מדת יעקב, אשר אתו השלום והאמת". וראה שם הערות 76 ,75, בביאור ששלום ואמת סותרים לחרב. וראה בתפארת ישראל פ"א [ט.] שביאר שמחמת ברכה זו מופקע עשו מקבלת התורה, "כי אין ספק שברכתם לפי מה שהם היו מוכנים אליה בעצמם". וכן מבואר בזוה"ק ח"א קמה. "ברכיה בהאי עלמא ואסתכל בדרגיה ואמר 'ועל חרבך תחיה', דהא הכי אתחזי לאושדא דמין [לשפוך דם] ולמעבד קרבין [ולעשות מלחמות]". והרי על שם כך היה אדמוני שהוא "סימן שיהא שופך דמים" [רש"י בראשית כה, כה]. ובירושלמי סוטה פ"ז ה"ב אמרו "ד' לשונות נאין שישתמש בהן העולם... רומי לקרב". ופירש הקרבן העדה שם: "לקרב - למלחמה".
[136] מבאר בזה המשך דברי הגמרא שהובאו לעיל "והיינו דאמר רבי אליעזר 'בשוט לשון תחבא' וכו'".
[137] של קמצא ובר קמצא [וכמבואר למעלה, ושם הערה 94].
[138] שהרי מצאנו שירמיה הדגיש "אל תבטחו לכם אל דברי שקר לאמור היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה". ופירש שם הרד"ק "שהיו אומרים לא יחריב [השי"ת] היכלו בעבור העון, ולא תחרב העיר הזאת". הרי שביהמ"ק מגן על העיר. ואל תשיב שכך אמרו נביאי השקר, אך אין זו האמת, שהרי אף הנביא ירמיה משיב להם "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בוטחים בו וגו' כאשר עשיתי לשילו". הרי שאף לדידן חורבן העיר יכול להתבצע רק לאחר שהבית יחרב. אך כל עוד שהבית עומד אין חורבן העיר יכול להעשות. ולעיל בפ"ה ד"ה וכן תמצא כתב: "כי הברכות היו בארץ בשביל בית המקדש", וראה שם הערות 58 ,57. הרי כל א"י הושפעה מהמצאות ביהמ"ק בתוכה. וראה הערה 210, ולהלן פי"א הערה 109, פכ"ג הערה 205.
[139] ועוד אודות שחורבנות ביתר וטור מלכא אינם חולקים מקום לעצמם, אלא שהם שייכים לחורבן ירושלים - ראה לעיל פ"ו הערות 145 ,144, ולעיל הערה 131.
[140] תענית כט. "כתיב [במדבר יד, א] 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'... תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות". [וראה להלן פ"ח ד"ה ועוד]. והרי חטא המרגלים נחשב לחטא לשון הרע, וכמבואר ברש"י ר"פ שלח [במדבר יג, ב] "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה... ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". וכן מבואר בארוכה בגו"א במדבר פי"ד אות לו. וראה להלן פ"ט הערה 15.
[141] לשונו בדרוש לשבת תשובה [פ.]: "בעל לשון הרע הוא מוליד ממנו דברי מיתה והעדר, כי זה ענין לשון הרע, שמביא הריגה וחורבן המציאות, כמו שאמרו ז"ל [ערכין טו.] שלשה לשה"ר הורגתן. ולפיכך לשון הרע הפך השם יתעלה, שמאתו נולד וימצא תולדת המציאות, ואלו שמולידין לשון הרע מולידין חורבן העולם ובטולו".
[142] להלן ריש פרק ט. ובח"א הוסיף כאן: "כי הלשון, שהוא אל הנפש המדברת, אשר היא שכלית, הוא מחריב בית המקדש שהוא קדוש. ולכך א"י הקדושה חרבה בשביל לשון הרע, וכן ביהמ"ק, שהוא קדוש, פועל בהם הלשון. כי הדבור אל האדם שהוא שכלי, ולכך על ידי זה חרב הבית, ואין כאן מקום זה, ונתבאר בערכין [טו.] דבר זה, ועוד בשאר מקום". ואודות שהדיבור הוא שכלי - ראה לעיל פ"ה הערה 132.
[143] זהו המשך דברי הגמרא בגיטין נז:, ובשינויי לשון.
[144] פירוש - כי קודם לכן בגמרא מובא המעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון ["ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים" (רש"י שם)] שקפצו כולם ונפלו לתוך הים. "ועליהם הכתוב אומר 'כי עליך הורגנו כל היום וגו'". אמנם רב יהודה חולק על כך, וסובר שהפסוק הזה מוסב על מעשה אחר, של אשה ושבעה בניה, שבנה הראשון הובא לפני הקיסר, ונצטוה לעבוד ע"ז, והשיב לו מפסוק בתורה שאינו רשאי, והרגוהו. וכך אירע עם שאר ששת בניה. ולבסוף אף אמם עלתה לגג ונפלה ומתה. ומעתה מבאר המהר"ל מדוע רב יהודה חולק וסובר שהפסוק אינו מוסב על המעשה של הילדים וילדות שקפצו וטבעו בים.
[145] כמבואר בגו"א דברים פכ"ט אות ד לגבי כל נפעל, שמקבל פעולה מאחר.
[146] בא לבאר את דברי הגמרא [גיטין נז:], שכל אחד מבני אותה אשה ציטט פסוק אחר מהתורה האוסר עליו לעבוד ע"ז. ובגמרא הובאו הפסוקים הבאים: "אנכי ה' אלקיך" [שמות כ, ב], "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" [שמות כ, ג], "זובח לאלהים יחרם" [שמות כב, יט], "לא תשתחוה לאל אחר" [שמות לד, יד], "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" [דברים ו, ד], "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו'" [דברים ד, לט], "את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום" [דברים כו, יז-יח].
[147] קצ"ב, כי הפסוק הששי הוא "וידעת היום", שנאמר בדברים ד, לט, ואילו הפסוק החמישי הקודם לו הוא "שמע ישראל", שנאמר מאוחר יותר בפרשת ואתחנן [דברים ו, ד].
[148] פירוש - לפי גירסת תוספות הבן הראשון ציטט שני פסוקים, "אנכי" וכן "לא יהיה לך" [שמות כ, ב-ג], ולא כגירסה שלפנינו שהראשון הביא רק את הפסוק "אנכי", והשני הביא את הפסוק "לא יהיה לך".
[149] פירוש - לפי"ז רק ששה בנים ציטטו מפסוקים, ואילו השביעי לא ציטט פסוק חדש, אלא חזר על אחד מהפסוקים שכבר הוזכרו [מובאר בסמוך].
[150] כמבואר ברמב"ם סהמ"צ, מ"ע א: "אשר ציונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה והוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו 'אנכי ה' אלקיך'". ואילו איסור ע"ז לומד הרמב"ם [מל"ת ב] מהפסוק הבא "לא תעשה לך פסל וגו'". וההבדל בין כופר בעיקר לעובד ע"ז מבואר בגו"א ויקרא פכ"ד אות יג ד"ה אבל, וז"ל: "מברך השם, אי אפשר שתהיה עבירה יותר חמורה, שהרי הוא פוגם בעיקר לברך השם, לא כמו ע"ז שמוסיף אלוה, ומ"מ בעיקר אינו פוגם". וכן כתב בגו"א במדבר פי"ט אות כז, ד"ה אמנם, וז"ל: "כל הטועים אחר ע"ז, מודים שהוא יתברך התחלת הכל, רק שאומרים שיש לעשות התחלה אל האדם". ובנתיב הענוה פ"ד [ב, י.] כתב: "כופר בעיקר... אין דומה בזה למי שעובד ע"ז, כי העובד ע"ז, אף שהוא עובד ע"ז, ומוציא עצמו מרשות העלה, אינו אומר שאין כאן אלוה, רק שאינו תחת רשות העילה... שאין בעל ע"ז מסלק האלהות לגמרי... [אבל כופר בעיקר] מסלק ממנו משפט העלול לגמרי, כלומר שאין כאן עלול, ואם אין עלול אין עילה". וראה לעיל פ"ה הערה 531.
[151] לשון תוספות: "ובמדרש אמר דקמא אמר 'אנכי', והשני 'לא יהיה לך'". והמדרש הוא באיכ"ר פ"א אות נ, וכן בילקו"ש ריש פרשת כי תבוא, רמז תתקלח, ד"ה מעשה במרים בת תנחום.
[152] משנה סנהדרין מה: "וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז". ואמרו שם בגמרא "מה מקלל זה שכפר בעיקר, אף כל שכפר בעיקר". ופירש רש"י שם "אין לך לרבות אלא העובד ע"ז". הרי אף בעובד ע"ז ישנו ענין של כופר בעיקר. ורק שמברך השם כופר לגמרי בעיקר, והעובד ע"ז כופר במקצת בעיקר. וכן כתב בדרשת שבת תשובה [פא.], וז"ל: "עבודת אלילים, וכל שכן קללת השם שהוא כופר לגמרי בעיקר", הרי שעע"ז אף הוא כופר בעיקר, אך אינו כופר לגמרי בעיקר.
[153] כמסופר בגמרא בגיטין נז: ש"אף היא [אמם של השבעה] עלתה לגג ונפלה ומתה".
[154] והדבר אסור, שנאמר [בראשית ט, ה] "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" - זה ההורג את עצמו [ב"ר לד, יג], וחייב מיתה לשמים [רמב"ם הלכות רוצח פ"ב ה"ב].
[155] כך תירץ שם המאירי בגיטין.
[156] כמו שנאמר [בראשית לז, לה] "כי ארד אל בני אבל שאולה", "יורד שאול לא יעלה" [איוב ז, ט], "ביום רדתו שאולה" [יחזקאל לא, טו] "והורדתו את שבתו בדם שאול" [מ"א ב, ט], ועוד.
[157] לשונו בח"א: "והיא הפילה עצמה מלמעלה, שהוא החיים, ומסרה עצמה למות, והיא ירידה לשאול, וזהו הנפילה". ונראה לבארו, כי כבר השריש המהר"ל ש"דבר שהוא קדוש - עליון הוא, והחומרי הוא שפל... שכל הדברים אשר אין להם קדושה נקרא שפלים, והקדושים נקרא גבוהים" [לשונו בח"א קידושין סט. (ב, קמז:)]. והרי חיים באים מדביקות בו יתברך, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"ח [שז.]: "המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים מפני שהוא יתברך אלקים חיים, נותן חיים לדבקים בו... ולפיכך אצל הדביקות נזכר חיים, שנאמר [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים'... וידוע כי האילן והענפים כאשר דביקים בעיקר יש להם חיים מן העיקר, ואם נבדל הגוף מן העיקר מיד אין לו חיים". ולכך היחס שבין החיים למתים הוא יחס של עליונים לתחתונים. וראה הערה 227, להלן פ"י הערה 109, פי"א הערה 3, פי"ג הערה 89, ופי"ד הערה 132.
[158] זהו המשך דברי הגמרא בגיטין נז:, שאמרו שם שהפסוק [תהלים מה, כג] "כי עליך הורגנו כל היום" נאמר על "תלמידי חכמים שמראין הלכות שחיטה בעצמן", שמראים על עצמם איך עושים שחיטה, ופעמים נפצעים מכך. והמשך הגמרא הוא "כל מילי ליחזי איניש בנפשיה [כל דבר יכול שיראה וידגים אדם בעצמו], בר משחיטה ודבר אחר", ופירש רש"י שם "בר משחיטה - שמא יתחבנו בגרונו. דבר אחר - צרעת ומראות נגעים, מפני שמסוכן לקפוץ עליו". והמהר"ל יבאר כאן ענינה של שחיטה וענינה של צרעת.
[159] לשונו בתפארת ישראל פ"כ [סב:]: "ואצל יצחק נאמרה מצות שחיטה, שאמר [בראשית כז, ג] 'שא נא כליך', וידוע כי השחיטה הוא נוטה אל מדת הדין, ולכך היה מדת יצחק לקיים המצוה הזאת". ובגו"א ויקרא פי"א אות ג, ד"ה ויש, כתב: "כי השחיטה הוא המעדיר את הנמצא... נוטה להעדר". וראה בח"א לע"ז כ: [ד, נא:] שהזכיר שם את דבריו כאן. וראה להלן פל"ט הערה 45.