אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל· רבי יהושע הרטמן

פרק ה

פרק ד

[1] מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת [רש"י שם]. [ודע, שיש כמה הבדלים בין המובא בדברי הגמרא למובא בדפוס ראשון, אך השארנו בפנים את לשון הגמרא, כפי שנהגו המדפיסים המאוחרים יותר].

[2] כך שם שני יהודים [שם].

[3] דופן של מרכבת נשים... והיא כעין עגלה [שם].

[4] אוהבו היה שמו קמצא [רש"י שם].

[5] ובעל פלוגתא שלו היה.

[6] אותו אדם [שהיה קמצא אוהבו ובר קמצא בר פלוגתא שלו] עשה סעודה.

[7] אותו אדם אמר לשמשו.

[8] מצאו הבעה"ב שבר פלוגתא שלו [בר קמצא] יושב בסעודתו.

[9] בר קמצא לבעל הסעודה.

[10] הואיל וכבר הגעתי -הנחני להשאר.

[11] בעל הסעודה לבר קמצא.

[12] אמר ליה לא שבקינא לך [רש"י שם].

[13] בר קמצא לעצמו [לאחר שנזרק בבושת פנים מהסעודה].

[14] הואיל וישבו בסעודה תלמידי חכמים ולא מיחו בבעל הסעודה שלא יגרשני.

[15] איכול קורצא - מלשינות [רש"י שם].

[16] בר קמצא לקיסר.

[17] קורבנא - קרבן להקריב עג המזבח, דקיימא לן 'איש איש' [ויקרא כב, יח], לרבות את עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל [חולין יג:]" [רש"י שם].

[18] בריא וטוב [תוס' שם].

[19] שפה העליונה [רש"י שם]. ופירושו, שבר קמצא הטיל בבהמה מום בשפתה העליונה.

[20] ויש אומרים.

[21] להקריב לגבוה בבמה דידהו, אלא מחוסר אבר [רש"י שם].

[22] סברו חכמים להרוג את בר קמצא, בכדי שלא יאמר לקיסר על אודות סירובם להקריב את קרבנו.

[23] שיהו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים, ועבר על 'מום לא יהיה בו' [ויקרא כב, כא], נהרג [רש"י שם].

[24] סבלנותו, שסבל את זה ולא הרגו [רש"י שם]. וראה הערה 141.

[25] פירוש - קיסר רומי שלח את נירון קיסר על ירושלים.

[26] לקסום קסם כשהיה סמוך לירושלים [רש"י שם]. פירוש, עשה קסם ע"י ירית החץ, וירה אותו לכיוון מזרח.

[27] פירוש - החץ בא ונפל לבסוף בכיוון ירושלים.

[28] פירוש - נירון קיסר עשה לעצמו עוד גורל אחד.

[29] פירוש - נירון קיסר אמר לעצמו שהקב"ה מעונין להחריב את ביתו, ולבסוף יקנח כביכול את ידיו במחריב [נירון עצמו], וכוונתו שלבסוף נירון יענש על מה שעולל לירושלים.

[30] שנאמר [משלי כח, יד] "אשרי אדם מפחד תמיד", הרי שדבר טוב הוא לפחד.

[31] וקשה, הואיל והפסוק עוסק בדברי תורה, כיצד הוא משתייך למעשה של קמצא ובר קמצא.

[32] וז"ל: "והכא נמי מייתי ליה אהני עובדי שבטחו על רוב טובתם ושלותם לבייש את בר קמצא... והיה להם לפחד ולדאוג מן הפורענות, ולא דמי לאדם המתפחד בחנם". ולפי תירוץ זה הפסוק "אשרי אדם וגו'" עוסק בשני דברים שונים; בדברי תורה, ובדאגה מן הפורענות. והפסוק רק שולל המתפחד בחנם.

[33] ומדוע העמידו את הפסוק בדברי תורה.

[34] פירוש - אין שום קושי בדבר שהגמרא בברכות העמידה את הפסוק ["אשרי אדם וגו'"] בדברי תורה, ומ"מ בגיטין מעמידים את הפסוק על קמצא ובר קמצא. ואדרבה, מתוך שהפסוק עוסק בד"ת ניתן ללמוד מכך לקמצא ובר קמצא.

[35] המשך הפסוק [ישעיה לג, יד] "פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם".

[36] ואין הפסוק "אשרי אדם וגו'" רק בא לשלול המתפחד בחנם, אלא הפסוק עוסק ביראה מאוד מוגדרת, והיא יראה בדברי תורה, ויראה זו היא דוגמא ליראה הצריכה ללפף אדם הדר בדור חוטאים, וכמו שמבאר.

[37] לשונו בנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:]: "כי המפחד הפך הבוטח בו יתברך, שהבוטח בו יתברך אינו ירא, כמו שאמר שלמה [משלי כט, ד] 'חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב'... כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו אין צריך שיהיה יראה מן השבירה כאשר הוא חזק, אבל כאשר הוא רע, קל הוא השבירה. וזה שהוא מפחד, מוכח שאינו שלם, והוא כמו כלי רעוע". וראה לעיל פ"ב הערה 81 שהדבר שהוא שלם מסולק מן החסרון.

[38] ובהרבה מקומות ביאר המהר"ל שמילת "חטא" גופא פירושה חסרון. ולדוגמא, בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אין ספק] כתב: "לשון 'חטא' פירושו חסרון, כדכתיב [בראשית לא, לט] 'אנכי אחטנה מידי תבקשנה', 'קולע אל השערה ולא יחטא' [ר' שופטים כ, טז], 'והיה אני ובני שלמה חטאים' [ר' מ"א א, כא]". וכן כתב בקיצור בגו"א שמות פ"ה אות יג, ובדר"ח פ"א מי"ז [נה:]. ובנתיב הצדקה פ"ו [א, קפג.] כתב: "כי האדם על ידי חטא דבק בהעדר, וכך הוא לשון 'חטא', שהלשון הזה מלשון חסרון". וכן כתב בנתיב התשובה פ"א [ב, קמט:], שם פ"ז [ב, קסז:], נתיב היסורין פ"א [ב, קעד:], אור חדש [סה.], ובבאר הגולה באר הרביעי [נה.].

[39] כמבואר לעיל פרק ב [דיבור המתחיל ועוד יש], שכתב: "ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי", וראה שם הערות 83 ,81.

[40] לשונו בנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:]: "ומוקי ליה בדברי תורה. ודבר זה יש לו טעם מופלג מאוד, כי כאשר הדברים הם שייכים לאדם עצמו אין ראוי להפסיד, כי אם מצד החטא, ובודאי אין ראוי לפחד שאין האדם עומד לפורעניות, אלא א"כ היה גורם החטא, שאז הוא כלי קרוב לשבירה, ולפיכך אמר 'חטאה את', שאל"כ לא היה לו פחד כלל. ולא כן התורה, שכבר נתבאר במקומות הרבה כי אצל התורה נחשב האדם שבור... והטעם בארנו בפרקים [דר"ח פ"ג מי"ג (קלח:)] כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם, כי תורת ה' היא, לא תורת האדם... ולפיכך קשה לקנות התורה... כי לא יתחבר השכל עם האדם, שהוא גשמי, חבור גמור. ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, כי בדבר הזה שהוא התורה נחשב האדם כלי שבור, והוא נוח להשתבר, ולכך יש לו לפחד תמיד, מפני שהוא קרוב אל השבירה". וראה הערה הבאה.

[41] לשונו בנתיב הבטחון שם: "לפיכך אמרו בפרק אין דורשין [חגיגה טו.] 'לא יערכנה כסף וזהב וכל כלי פז' [ר' איוב כח, יז], אלו דברי תורה, שקשים לקנות כזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית". ובגבורות ה' פע"ב [שכז.] כתב לבאר: "הדברים האלקיים הם נבדלים מן הדברים הטבעים, ובמעט דבר יוסרו הדברים האלקיים. ומשל זה האדם, שהוא מקבל השכל, אע"ג שאין הפסד בשכל מצד עצמו, יש בו שכחה והסרה בקלות מצד המקבל. ובפרק אין דורשין... וביאור ענין זה, שהתורה היא שכל האלקי, קשה לקנות ככלי זהב ופז, שמפני שהם [כלי זהב] יקרים, ואינם נמצאים עם האדם, קשים לקנותן, כך דברי תורה קשים לקנותן מפני שרחוק לאדם, שהוא טבעי, השכל, ובשביל זה נוח לאבדן ג"כ ככלי זכוכית, שכיון שהשכל נבדל מן האדם הטבעי, לכך נקל הוא הסרה ביותר". ובדרוש על התורה [לד:] כתב: "כי מצד שהתורה היא השכל הנבדל, קשה היא לקנות כי אם ע"י העמל הגדול... ואל זה צריך האהבה... ונוסף על זה ג"כ מצד שהוא השכל הנבדל היא קלת ההסרה וההסתלקות מן האדם, ואל זה צריך היראה, שיירא מלאבדה". ומעין זה כתב בתפארת ישראל פנ"ו [קע.], וז"ל: "השכל אשר אינו מתייחס אל האדם - אין לו קיום אצל האדם, ובפרט התורה שהיא שכל עליון אלקי על הכל, ובשביל כך אין דבר קל להיות נאבד מן האדם כמו התורה". וכן כתב בנתיב התורה פ"ד [א, כב.]. ובדר"ח פ"ד מ"ז [קעו.] כתב: "האדם נחשב גר בתורה, כי התורה היא מעולם הנצחי... וכאשר האדם מתחבר לשעה אל התורה הנצחית דבר זה נקרא 'גירות' בודאי. הרי לך כמה האדם יחשוב עצמו שאינו יודע כלום בתורה... בשביל עומק המושג... העמוקים מני ים".

[42] ומעין סברה זו כתב בנוגע ליחס שבין אדם לממונו, וכלשונו בנתיב העשירות פ"ב [ב, רכח.]: "העושר הוא זולת האדם, ובזה אינו דומה לשאש מעלות. ותוכל לדעת ולהבין מה שאמר הכתוב [קהלת ה, ט] 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. וכן תבין מה שאמרו [חולין מו.] עשירין מקמצין... כי העשיר מוכן הוא למידת העושר... ואינו שבע, שאילו היה העושר עומד באדם... אז היה שבע ממנו, אבל אין העושר עומד בו, ולכך אינו שבע ממנו. כי דבר שאינו עומד בו לא יקבל שביעה ממנו כלל. ועל שם זה נקרא 'כסף', כי תמיד אצלו שהוא נכסף, ואל ישבע ממנו". ובזה עושר ותורה שוים. וכן רש"י בקהלת שם פירש "אוהב כסף - אוהב תורה אינו שבע בה". כי גם תורה וגם עושר הם זולת האדם. וכן מבואר בנתיב העושר פ"א [ב, רכב.].

[43] בויקרא ד, כב נאמר "אשר נשיא יחטא וגו'", ופירש רש"י שם "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרתו על שגגתו". וביאר שם הגו"א אות יט, וז"ל: "וא"ת, מ"ש בנשיא דכתב, הוא הדין אחר - אשריו מי שנתן לב על שגגתו... ואין זה קשיא, דאין לומר 'אשרי לו' בשביל שחטא, אבל 'אשרי הדור' שהם לא חטאו, ויש להם נשיא שאם הוא חוטא - מתחרט על שגגתו".

[44] חוזר בזה אל דברי הגמרא שפתח בהם את הפרק, שמהפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" [העוסק בד"ת] למדו מכך לקמצא ובר קמצא.

[45] ובח"א לגיטין נה: [ב, צח.] שאל מחורבן טור מלכא, וכאן שאל מחורבן ביתר, וכנראה שחד מנייהו נקט.

[46] שהיא הכרך הגדול, ושאר מקומות טפלים לה. ומעין מה שכתב רש"י בבראשית יח, כו "לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב". ואולי כוונתו, שחורבן ירושלים הוא חורבן ביהמ"ק [ראה הערה 57], וביהמ"ק הוא הלב של הבריאה שממנו מקבלת שאר הבריאה חיות והשפעה [דר"ח פ"ה מ"כ (ער:), גבורות ה' פ"ח (נא:), ושם פע"א (שכה:)], וכאשר הלב לוקה - הכל לוקה [גו"א שמות פי"ד אות כז, שם פי"ח אות א, ד"ה וא"ת דהשתא]. וראה להלן הערות 112 ,99, פכ"ב הערה 141, ופכ"ו הערה 26. וראה פ"ו הערות 145 ,144, ובפ"ז הערה 131, שנתבאר שם שהכל משתייך לחורבן ירושלים. וכן כתב להדיא להלן פ"ז ד"ה והיינו דאמר, שכל זמן שביהמ"ק קיים היתה בכך הגנה על א"י. וראה להלן פכ"ג הערה 202.

[47] שפירושו "הרי המלך".

[48] כי דברים גדולים אינם במקרה, וכמבואר לעיל פ"ד הערה 6, ולהלן הערה 171, ופ"ו הערה 41.

[49] אודות קדושת ירושלים - ראה להלן פרק נא.

[50] כי שכינה מביאה לברכה, וכמו שנאמר [בראשית לט, ג] "וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". ובברכות מב. אמרו "תכף לתלמידי חכמים - ברכה". ופירש רש"י שם "תכף לת"ח - המקריבו אליו ומארחו בביתו, ברכה בביתו". וביאר זאת בנתיב התורה פי"א [א, מט:] בזה"ל: "כי הת"ח הוא הכנה שעל ידם תבוא הברכה לעולם, וזולת זה אין העוה"ז ראוי לברכה, כאשר הברכה הוא מעולם העליון הנבדל. ולכך ע"י ת"ח שיש בו השכל הנבדל, ויש לו דביקות בעולם העליון, מביא הברכה לעולם". וראה להלן הערה 574, פכ"ב הערה 177, פל"א הערה 56, פל"ה הערה 57, פל"ט הערה 22, פמ"א הערה 25, פ"נ הערה 43, ופנ"ב הערה 33.

[51] ודרישה זו מוסבת על גשמים [רש"י שם].

[52] בח"א לגיטין [ב, צח:] הוסיף כאן: "ועיקר היישוב כאשר יש שם כרכים גדולים ותקיפים".

[53] שהוא מקום בעל חסרון והעדר, הפך מברכה. וראה לעיל פ"ב הערה 97.

[54] ואף רישא דקרא "וראיתם את הארץ מה היא" נדרשת לגבי תושבי הארץ, וכמו שפירש רש"י שם "יש ארץ מגדלת גבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין, ויש ממעטת אוכלוסין". וראה גו"א שם אות ט.

[55] ורש"י שם פירש "הטובה היא - במעינות ותהומות טובים ובריאים". ולדעת המהר"ל, טובה זו משתייכת לדבר השלישי שיש בישוב הארץ, והוא ש"היא מיושבת בכרכים גדולים", לאמר שיש בארץ את הנדרש ליושביה.

[56] וצרף לכאן שבברכת יצחק ליעקב נאמר [בראשית כז, כח] "ויתן לך אלקים מטל השמים ומשמני הארץ רוב דגן ותירוש", ואילו בברכתו לעשו [שם שם לח] אמר יצחק "הנה משמני הארץ יהיה מושביך וגו'". ופירש רש"י שם "זו איטליא של יון". וביאר שם הגו"א [אות כז]: "מפני שכתוב כאן 'מושבך', פירוש המקום יהיה מטל השמים ומשמני הארץ, והוצרך לפרש איזה מקום. אבל ביעקב הברכה היא מאת השי"ת, שיהיה להם תמיד פירות שמנים ע"י ברכת הש"י לא בשביל המקום". וזה שכתב כאן ש"ומה הארץ השמינה היא - נגד זה שיש בה ברכת הש"י".

[57] כאן מוכח שכאשר מוזכר "חורבן ירושלים" - כונתו לחורבן ביהמ"ק. וראה הערה 46, ולהלן פ"ז הערה 208, ופי"א הערה 109. וכן כתב בנתיב העבודה פי"ח [א, קלו:]. והנה בגו"א בראשית פל"ב סוף אות א כתב: "קדושת הארץ הוא ירושלים", ואם קדושת הארץ היא ירושלים, א"כ קדושת ירושלים היא קדושת ביהמ"ק. והביאור בזה הוא, דבמשנה בכלים פ"א מ"ו נזכרו שעשר קדושות הן, וקדושת א"י היא מתבטאת בכך שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם. וכבר תמהו האחרונים, מדוע לא הוזכרו במשנה גם תרו"מ, שאף היא מבטאת את קדושת א"י. וביארו, דכונת המשנה היא דעשר מדריגות שונות הן בקדושת המקדש, כי עיקרה ושורשה הוא בקודש קדשים, ולמטה מזה ההיכל, עד שמגיעים למדריגה התחתונה שבקדושת המקדש, והיא כל א"י המקודשת בקדושת המקדש בזעיר אנפין. ונפק"מ מזה שמביאין מא"י העומר ושתי הלחם. אך תרו"מ לא שייכות לזה, כי הן תלויות בארץ מפאת קדושת הארץ, ולא מפאת קדושת המקדש המשתרעת בהדרגה על כל א"י [אוצר הספרי להגר"מ זמבא הי"ד]. ולכך קדושת הארץ היא קדושת ירושלים, וקדושת ירושלים היא קדושת בית המקדש.וראה הערות 314 ,98 ,46, פ"ז הערה 139, פ"ח הערה 53, פכ"ו הערה 23, ופנ"ב הערה 1.

[58] משנה שם: "מיום שחרב ביהמ"ק אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות... אף ניטל שומן הפירות". ובביאור משנה זו, וכיצד ביהמ"ק הוא מביא ברכה לעולם, ראה להלן פכ"ב ד"ה ובפרק בתרא. ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלו:] כתב: "הברכה באה מלמעלה למטה, אשר המעלה והמטה נבדלים זה מזה, וצריך שיהיה כאן אמצעי אשר הוא שייך למעלה ושייך למטה, שעל ידו הברכה באה למטה, וזה בית המקדש... שהוא כמו סולם שיורדים בו מלמעלה ועולים בו מלמטה, דהיינו שמחבר עליונים ותחתונים". וראה להלן הערה 404, פ"ז הערה 210, פ"ט הערה 118, פכ"ב הערות 179 ,153 ,144, פכ"ג הערה 189, פל"א הערה 101, פנ"ב הערה 3, ופנ"ט הערה 22.

[59] כפי שביאר בסוף ההקדמה הראשונה לגבורות ה' [ה], וז"ל: "ראוי לחקור כבוד המלך אשר הוא מולך על העם. והטעם, שזהו כבודו של מלך, כי 'ברוב עם הדרת מלך', הרי המלך כאשר יש לו עם הם כבודו, וכאשר אתה חוקר על ההנהגה ההיא איך מנהיג אותם, הוא כבוד למלך במה שיש לו עם והוא מנהיג אותם". ובהלכות מלכים קיי"ל ש"אין מלך בלא עם" [גבורות ה' ס"פ מז (קצד.), תפארת ישראל פכ"א (סה.), באר הגולה סוף באר רביעי (פו.), אור חדש (סז:), ודרוש עה"ת (כז.)]. וככל שיש ריבוי "עם" - כן יש ריבוי "מלך". וראה גם כן להלן פ"י הערה 97, פל"ג הערה 59, פנ"ז הערה 116.

[60] כי "כרך" הוא לשון חוזק, שהוא עיר המוקפת חומה, וכמבואר להלן פ"ז הערה 121.

[61] וזהו הענין של קמצא ובר קמצא.

[62] כמו שמבאר, שהאיחוד נעשה ע"י מזבח אחד. ובפשטות לפי"ז מה שירושלים נעשים בה כל ישראל כאיש אחד, הוא מחמת כח האחדות של המקדש, וכמבואר בהערה 57. וצרף לכאן, שאמרו בחגיגה כו. על הפסוק [שופטים כ, יא] "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים", שבשעת עליה לרגל "הכתוב עשאן כולן חברים". ובירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו אמרו "'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' [תהלים קכב, ג], עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים... בשעה ששם עלו השבטים". והואיל ונתבאר שכח האחדות של ירושלים נובע מביהמ"ק, לכך דין הוא שירושלים תאחד את ישראל רק בשעה שעולים לרגל, ודו"ק.

[63] עפ"י חגיגה כב. "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו".

[64] וכמבואר לעיל פ"ד הערות 13 ,12.

[65] אודות שביהמ"ק תובע את אחדותם של ישראל - ראה לעיל פ"ד הערה 27.

[66] והמעשה של קמצא ובר קמצא היה בימי בית שני, והמלכות השלטת אז היתה של רומי, וכמבואר בגמרא שם.

[67] ובכך מפריד את הקמיצה מהמנחה.

[68] קומץ מהכל - פירושו הפרדה מהכל.

[69] שהוא מין ארבה [רד"ק ספר השרשים, שורש חגב].

[70] בהם - בארבה.

[71] כן הוא בספר השרשים לרד"ק, שורש רבה, בסופו. וכ"ה בראב"ע ויקרא יא, כב "נקרא 'ארבה' מלשון ריבוי".

[72] כפי שביאר בגו"א בראשית [כח, יא, אות יז] את דברי רש"י שם: "התחילו מריבות [אבני יעקב] זו עם זו... מיד עשאן הקב"ה אבן אחת". וכתב שם בד"ה עלי, וז"ל: "דבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד... וידוע כי יעקב עיקר האחדות... כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ולא יצטרף אליו רבוי כלל... ואין חלוק ורבוי בשכלי, רק אחדות גמור... ובשביל כך היתה מריבה, כי היה כאן רבוי גשמיים, הם האבנים... כי הדבר השכלי יש בו אחדות ואין בו רבוי, וכאן מפני רבוי האבנים היה מחלוקת". ועוה"ז, נקרא מחד גיסא "עולם הריבוי" [גבורות ה' פ"ס (רסט):], ומאידך הוא נקרא "עולם הפירוד והחילוק" [גו"א בראשית פמ"ח אות יב, ולהלן ר"פ לג]. וראה להלן פל"ג הערה 1, ופל"ד הערה 10.

[73] כי הריבוי מורה על החילוק, ובלשון תורה נקרא ע"ש הריבוי, ובלשון תרגום ע"ש החילוק.

[74] כמבואר לעיל פ"ד הערה 58, קחנו משם.

[75] ובדרוש שבת הגדול [רז:] כתב: "הארבה, מצד רבויים... נקרא 'ארבה', כי יש להם רבוי ביותר... כי הכתוב אומר [משלי ל, כז] 'מלך אין לארבה'. ונראה הפירוש כי שאר מינים יש להם כח קשור, עד שכל המין נחשב אחד. אבל הארבה אין להם דבר זה, רק יש להם הרבוי, כמו שנקראו... ואין להם הקשור הזה. וזהו 'מלך אין לארבה', כי המלך מקשר ומאחד כל העם, והם אחד על ידי המלך שהוא אחד, אבל הארבה אין לו דבר זה, רק נקרא 'ארבה' ע"ש הרבוי... ואילו שאר מינים נחשבים כמו אחד, ואין בהם הרבוי".

[76] שמסופר שם שנעשה נסיון להורות שאכן אין לנמלים מלך וקצין, עיי"ש. ובח"א שם [ד, צה.] כתב: "כי הש"י ברא המינים, ונוהגים עניניהם אחר המושכל הראוי, ולא שידעו ויבינו... רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשך אחר המושכל. וכמו שאמרו ז"ל [עירובין ק:] למדנו גזל מנמלה... ואין דבר זה מצד החכמה או יר"ש, רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשכים אחר מדה זאת, היא הרחקת הגזל... ודבר זה ג"כ, כי המלך מסדר המין שלא יצאו מן הסדר הראוי, לפי שהמין הוא ראוי אל הסדר... ואין הפירוש שיש להם מלך ממש מולך עליהם, רק שהטבע שבהם נמשך אחר מלכות, שכמו שהמלך מסדר בני אדם, כך המין בטבע נמשך אחר זה... ונמצא שיש להם מלך מצד הטבע שהוא מנהיג אותם כמו שראוי". וכן כתב בריש נתיב הזריזות פ"א [ב, קפב.].

[77] ואגדה זו נתבארה באריכות בגו"א ס"פ חוקת [במדבר פכ"א אות לג], וראה שם הערה 137. ושם בגו"א פי"ג אות כז כתב: "דרך לקראות למי שהוא קטן 'נמלה', ע"ש קטנות שלה, כי אין בריה כמו נמלה". ועוד אודות קטנות הנמלה, ראה דב"ר ה, ב.

[78] א"כ גם הארבה וגם הנמלה נקראים "קמצא" מחמת החילוק שיש בהם. אך סיבת החילוק אינה שוה בהם; בארבה החילוק נובע מחמת הריבוי העצום שיש בהם. ובנמלה החילוק נובע מחמת קטנותם. ובגו"א במדבר פי"ג אות כז ביאר שהנמלה קטנה מהחגב.

[79] דוגמא לדבר; נאמר בבמדבר כג, י "מי מנה עפר יעקב וגו'", ופירש שם הגו"א אות ט: "אין לומר שנקראים 'עפר' מפני שהם רבים כעפר... דאף חלק אחד קטן יקרא 'עפר', נמצא כי העפר הוא עפר מפני הדקות... שהם קטנים כמו עפר". ושם הגו"א ממשיך לבאר מדוע לקטנים דוקא אין מספר. וראה להלן פנ"ז הערה 71.

[80] ושם של אדם מורה על מהותו, וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"ט אות יז: "כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר". ושם בפי"ד סוף אות כ כתב: "שהשם מורה על עצם צורתו". וכן ביאר בגבורות ה' פכ"ה [סוף קו:], אור חדש [קי.], ח"א לר"ה טז: [א, קח.], ועוד ועוד, כי הוא יסוד נפוץ מאוד בספריו. וראה הערה 200. ולהלן פי"ג סד"ה הרי התבאר כתב: "כי השם הוא בא על עצם הדבר ומהותו". וכן פי"ד הערה 93, פכ"ב הערה 128, פכ"ו הערה 94, פל"א הערה 65, פ"מ הערות 84 ,72, פמ"א הערה 12, פמ"ד הערה 50, פנ"ג הערה 46, פנ"ו הערה 101, ופס"ב הערה 34.

[81] והרי המריבה היתה בין בעל הסעודה לבין בר קמצא, וקמצא לא היה נוכח כלל בסעודה, ובמה חטא. וכן מדוע נקרא בשם "קמצא" המורה על הפירוד.

[82] פירוש - בדור שנגוע בשנאת חינם, א"כ גם האהבה הקיימת בין האנשים אינה אהבה, אלא אף היא ניזונת משנאת החינם המצויה בכל עבר, וכמו שמבאר.

[83] בעל הסעודה.

[84] פירוש - פירוד וחילוק יכולים להופיע בשני אופנים; באופן של בעל מחלוקת, ובאופן של התחברות והתקשרות בכדי לחלוק על אחרים. ו"קמצא" משתייך לאופן השני, וכמו שמבאר.

[85] ו"בר קמצא" מתפרש כ"איש קמצא", וכמו ש"בר פלוגתיה" [ב"מ לז:] מתפרש "איש פלוגתיה", וכן "בר סמכה" [יבמות סד:] מתפרש כ"איש סמכה", ועוד. או "בר קמצא" יתפרש כראוי לקמצא, וכמו "בר ביאה" פירושו הראוי לביאה [רש"י סנהדרין סט:]. וכן "בר שביתה" פירושו מי שראוי לשבות בו [רש"י סנהדרין סוף נח:].

[86] במקדש ראשון.

[87] כי עשרת השבטים [ישראל] נחלקו בימי ירבעם בן נבט משבטי יהודה ובנימין [מ"א יא, לא - פרק יב]. אך בימי בית שני לא מצאנו שנחלקו כך. ולהלן ר"פ לג כתב: "ואחר דוד היה ראוי שיהיה נחלק, רק מפני כי שלמה בנה ביהמ"ק שהוא אחד, לכך היה מלכותו ג"כ אחד". וראה לעיל פ"ד הערה .14ואם תקשה, הרי שם בר"פ לג ביאר שהפילוג שנוצר בעטיו של ירבעם בן נבט היה מחוייב המציאות, "כי העוה"ז אין ראוי שיהיה העולם אחד, עד זמן המלך המשיח... ויהיה העולם אחד בלא שום חילוק ופירוד. ומפני כך ישראל... היתה מחולקת לשתים, ושבט יהודה ועשרת השבטים לבד, ומלך לכל אחד ואחד... מפני שאין עוה"ז מסוגל לאחדות גמור, היה לישראל חלוק המלכות" [לשונו שם], וא"כ מדוע בימי בית שני אכשרא דרא, וישנה אחדות בישראל.
ואולי י"ל שבלא"ה בימי בית שני לא היו כל ישראל על אדמתם, כי עשרת השבטים נשארו בגלותם, וא"כ לא היה מדובר באחדותם של כלל כנס"י, אלא רק באלו שעלו בימי עזרא. שהרי על עשרת השבטים נאמר "ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה עד היום הזה" [מ"ב יז, כג]. ורק חזרו ארצה שבטי יהודה ובנימין, והם בגדר "מקצת ישראל בלבד, ולא הכל" [לשונו להלן פל"ד ד"ה ובפרק]. וראה להלן פי"ח הערה 70, ופל"ג הערה 9.

[88] כפי שביאר בר"פ ד, וראה שם הערה 8.

[89] כל זה מבואר בר"פ ד, ושם הערות 9-11.

[90] בח"א לגיטין נה: [ב, צט:] הוסיף כאן: "כך היה במקדש שני מעלתו שיהיו ישראל אחד. וכמו במקדש ראשון שהיה השכינה ביניהם, היה היצה"ר מגרה בהם לסור ממעלתם זאת ולעבוד ע"ז, כן במקדש שני, שהיו ישראל עם אחד, היה היצה"ר מגרה בהם לעשות חלוק ופירוד ביניהם על ידי מחלוקת, ודברים אלו יקרים וברורים מאוד". ומעין דברים אלו נתבאר כבר בפרק ד למעלה, בהסברו הראשון.

[91] לפני חתן וכלה.

[92] ברכות נז. "הרואה תרנגול בחלום יצפה לבן זכר. תרנגולים - יצפה לבנים זכרים". ובברכות כב. אמרו "שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנוגלים". ובשבת ל: אמרו "עתידה אשה שתלד בכל יום... בא ואראך דוגמתן בעוה"ז, נפק אחוי ליה תרנוגלת". הרי שתרנגולים "פרים ורבים מאוד". ולהלן ר"פ ו כתב "התרנגול מרבה להוליד יותר מכל", וראה שם הערה 21.

[93] וכאשר הילד היה נעשה לאיש ונושא אשה, היו קוצצים מהאילן ועושים מענפיו חופה [גיטין נז.].

[94] עפ"י ישעיה לג, ב "חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן אוהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח וגו'", ופירש הרד"ק שם: "אוהל שלא יורד, ולא יהיה מצע לעולם, אלא לעולם יהיה פרוש ונטוי". ובח"א לגיטין [ב, צט:] הוסיף כאן: "כי הוא יתברך 'מושיב יחידים ביתה'" [תהלים סח, ז]. ופירושו שחוזק הזוג הוא מחמת שהקב"ה מושיבם יחד. ובגמרא סוטה ב. למדו מכך ש"קשה לזווגן כקרי"ס", ופירש רש"י שם "מושיב יחידים ביתה - אדם יחיד ואשה יחידה, והוא מזווגם יחד, ומיישב מהם בית".

[95] שם בח"א כתב: "ויהיה הזוג הזה תקיף בארץ בבית נאמן".

[96] שם בח"א כתב: "וידוע כי לפי גודל האילן הנטיעה יותר חזקה, וכדכתיב [במדבר כד, ו] 'כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים', ולכך היו נוטעים ארז כאשר נולדו הבנים". וכל "נטיעה" היא השרשת הדבר, והפיכתו למוצק ואיתן, וכמו שכתב בהקדמה לדר"ח [ז:]: "התורה היא נטיעה חזקה, כמו העץ הזה שהוא נטוע בחוזק ויש לו שורשים גדולים", וראה להלן פ"ט הערה 9, וגור אריה בראשית פכ"א הערה 128.

[97] לשונו שם בח"א: "ומפני כי ביתר הוא כרך חזק ותקיף, לכך על ידי שבאו לקחת הארז שנטעו, חרב ביתר והכרך הנטוע והמיושב בחוזק... הרי לך שכל אחד כפי מה שהיה מעלתו - היה חורבן שלו, כמו שאמרנו". ופירושו - כי מעלת ירושלים היא בכח האחדות שבה, ולכך נחרבה ע"י שנאת החינם של קמצא ובר קמצא. ומעלת טורא מלכא היתה בכח הפריה ורביה שבה, ולכך נחרבה ע"י לקיחת התרנגול והתרנגולת. ומעלת כרך ביתר היתה בחוזקה, ולכך נחרבה כאשר המלכות באה לקחת את חוזק הארזים. כללו של דבר, החורבן היה כאשר ניטל מהמקום את מעלתו.

[98] תנחומא קדושים אות י: "א"י נתונה באמצע העולם... וירושלים באמצעיתה של א"י, וביהמ"ק באמצע ירושלים". וראה גו"א בראשית פ"ב אות כ. ובכל הפרק הזה ההתיחסות לירושלים היא כהתיחסות לביהמ"ק, וכמבואר בהערות 57 ,46. וראה להלן פ"ו הערות 145 ,143, ופל"ד הערה 108.

[99] כן כתב בח"א לשבת קיח: בקוי הדמיון הקיימים בין לב ליום השבת, וז"ל: "הלב באמצע האדם, והשבת היא באמצע הימים". ובגו"א בראשית פ"ו אות לו כתב: "לעולם האמצעי יותר טוב לשמירה, כמו הלב שהוא נתון באמצע האדם לשמירה". ולהלן פל"ז ד"ה בפרק בתרא כתב: "ויוסף תמיד הוא באמצע, כנגד הלב, שכן תמצא בנשיאים נשיא אפרים באמצע [במדבר ז, מח], דומה ללב שהוא באמצע האדם", וראה שם הערה 28. וראה לעיל הערה 46 שביהמ"ק דומה ללב הבריאה.

[100] חוזק ימין - הוא כח הנתינה וההתפשטות לאחר [נתיב התורה פט"ז (א, ע.)]. ולהלן פנ"ה ד"ה ובית המקדש, כתב: " ביהמ"ק נקרא 'אריאל', בשביל הכח הגדול אשר היה לו... כוחו הימין, ולכך אמרו [יומא כא:] אש של מזבח רבוצה כארי", וראה שם בהערות. וראה להלן פ"ו הערה 29.

[101] כפי שכתב לגבי תורה, בהקדמה לדר"ח [ז:]: "התורה היא נטיעה חזקה, כמו העץ הזה שהוא נטוע בחוזק, ויש לו שורשים גדולים, אשר אם כל הרוחות בעולם באים, אין מזיזין העץ הזה ממקומו, כך התורה היא נטיעה חזקה... ואם כל באי עולם באים לעקור התורה אינם יכולים לזוז אותה אף בדבר אחד". וראה להלן פ"ז הערה 17.

[102] כמו [יהושע יז, ז] "והלך הגבול אל הימין", שהוא דרום, וכמבואר שם. ובתהלים [פט, יג] נאמר "צפון וימין אתה בראתם". וביחזקאל [י, ג] נאמר "והכרובים עומדים מימין לבית". ועל הפסוק [בראשית יג, ט] "אם השמאל ואימנה", תרגם שם אונקלוס: "אם את לציפונא אנא לדרומא". ועוד אודות שדרום הוא ימין, כן כתב להלן ר"פ ו ד"ה ואמר, ושם הערה 28, פי"ז הערה 137, פכ"א הערה 15, פל"ד הערות 48 ,47, ובגבורות ה' פמ"ז [קפז:]. וראה גו"א בראשית פכ"ד הערה 134.

[103] כפי שכתב להלן פ"ח סד"ה ומפני: "יד ימין שהוא התחלה... יד שמאל היא שניה, והיא גמר", וראה שם הערה 58. וכן להלן פכ"ב הערה 99.

[104] והתחלת הריבוי היא עיקר הריבוי, וכמו שביאר לגבי מספר שנים בדר"ח פ"ג מ"ג [קיט:], וז"ל: "כי שנים הם מחולקים... ולפיכך לא תמצא מספר שנקרא לגמרי על שם ריבוי כמו 'שנים', במ"ם הריבוי, ולכך יבוא מילת 'שנים' במ"ם הריבוי". וכן כתב מעין זה בגו"א דברים פכ"ז אות ט. ובתפארת ישראל פל"ד [צט.] כתב, שאף שלאחר השנים יש יותר ריבוי [שלש, ארבע] "מ"מ הב' הוא התחלת הריבוי", והרי העיקר מתגלה בהתחלה [ר' לעיל פ"ג הערה 47], ולכך התחלת הריבוי הוא עיקר הריבוי. וראה הערה 193. וראה להלן פ"ו הערה 58, ששם נתבאר שמספר שלש הוא התחלת הרבוי. וראה עוד להלן פמ"ה הערות 23 ,22.

[105] וזה יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמא, ראה גו"א בראשית פי"ב אות ה, שכתב: "הברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין', והוא ידוע למבינים". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] כתב: "הצפון כח נסתר, שאין אור השמש נגלה לשם, והעושר והברכה הוא מכח נסתר, שאין הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין [ב"מ מב.]... כלומר כי מצד הצפון כח הברכה נסתרת, ומשם הברכה". וראה להלן פ"ז הערה 298. ובגבורות ה' פע"א [שכו.] ביאר: "הברכה יורדת לעולם באה במידת הדין לעולם... שכל התגלות לפועל הוא בדין, וזה מפני שכל יציאה לפועל הוא שינוי, וכל שינוי צריך אל זה כח וחוזק המשנה הדבר, וכל כח וחוזק הוא במידת הדין". וראה להלן פ"ו הערה 26, ופ"ט הערה .36ובתפארת ישראל ס"פ כו [פא.] כתב: "נקרא 'מדבר פארן' שפרו ורבו עליו [שבת פט.]. פירוש כאשר רצה השי"ת להרבות את ישראל... לא היה ראוי לזה רק המדבר, ודבר זה ידוע למבינים בחכמה, כי המדבר הוא מיוחד למידת הדין [ר' להלן פכ"ג הערה 138, ופנ"ו הערה 53]... וכל הוצאת תולדות הוא בכח גבורת מידת הדין... שכאשר היה מידת הדין כנגדם היו פרים ורבים ביותר, וכמו שתמצא בכל הבריאה שיצאת לפועל בכח שם 'אלקים' שהוא מידת הדין [ר' להלן פל"ו הערה 83]... ולפיכך מידת הדין הוא מיוחד לריבוי התולדות". וכן כתב בגו"א בראשית פכ"א סוף אות ב כי הלידה היא במידת הדין. וראה הערה 215, ולהלן פ"ו הערה 21.

[106] שאין בו ענין של רבוי, וכמו שמבאר.

[107] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, שהרוחני והשכלי הוא אחד בלתי מתחלק. ולדוגמה, רש"י בשמות [כ, א] ביאר שהקב"ה אמר את עשרת הדברות בדבור אחד. וכתב על כך הגו"א [שם אות ג] בזה"ל: "[דבר זה] מורה על המעלה הגדולה של תורה... שכל עוד שיתרחק הדבר מלמעלה ויבוא לעולם התחתון - יתפרד ויתחלק, כי העולם העליון נקרא עולם האחדות, וכל שקרוב אל השי"ת... הוא יותר באחדות... והתורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה, ולפיכך ניתנה מפיו בדיבור אחד לגמרי... לפי מדריגת מעלתה". ובגבורות ה' פמ"ג [קסג.] כתב: "וזה כבר התבאר פעמים הרבה... כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי האחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". וצרף לכאן, כי כאן התבאר שהעולם העליון נקרא "עולם האחדות", ולעיל [פ"ג הערה 80] נתבאר שהעולם העליון הוא "עולם השכלי". הרי שהשכלי הוא אחד. ובגו"א בראשית פכ"ח ריש אות יז כתב: "דבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד, כאשר ידוע לחכמים". ובתפארת ישראל פל"ט [קיט.] כתב: "המהות השכלי - אשר אין השכלי פרטי, רק כללי". וראה הערה 440, וכן גם להלן פ"ו הערה 30, פי"ג הערה 85, פכ"ב הערה 186, פכ"ה הערה 99, פל"ב הערה 31, פל"ד הערה 4, פל"ז הערה 35, פ"מ הערה 75, פמ"ד הערה 20, פנ"א הערות 58 ,48, ופנ"ו הערה 15. וצרף לכאן שהמשך דברי הגמרא שם הוא "וסימניך שלחן בצפון, ומנורה בדרום", והרי המאפיין את המנורה הוא שהיא "מקשה אחת" [שמות כה, לו]. והיא הכלי היחידי מכל כלי המשכן שנעשה ע"י הקב"ה [רש"י במדבר ח, ד], ולכך דין הוא שהמנורה תיעשה מקשה אחת לרום מדריגתה, ודין הוא שאותה מנורה תשמש לסימן ש"הרוצה להחכים - ידרים".

[108] פשוט - שאינו מורכב מחלקים שונים, אלא "אחד פשוט". וצרף לכאן דבריו בגו"א בראשית פ"מ אות יא ש"לא שייך מנין באחד בלבד, דאחד אינו נמנה". ובגו"א במדבר פ"ג אות ה כתב ש"לא שייך מנין באדם פרטי". וכ"ה בתוספות קידושין ב. ד"ה היבמה "דבחדא מילתא אין לשנות מניינא". וראה להלן פ"י הערה 17.

[109] פירוש - ע"י בר קמצא נתגלגלו סיבות אחרות [הקרבת קרבן, הטלת מום] שהביאו בסופו של דבר לחורבן הבית.

[110] פירוש - אין מעלות ירושלים והמזבח מועילות רק לישראל, אלא לכל העולם, וכמו שמבאר. ולהלן פכ"ג ד"ה אלא כתב: "כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם". ולהלן בפכ"ו [ד"ה ובזה יתורץ] שאל: "איך אפשר לומר... מאחר כי ביהמ"ק הוא עיקר פאר העולם, א"כ לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר 'אלקי העולם', כאשר היה ביהמ"ק חרב בעונינו". וראה להלן פכ"ב הערה 18, פכ"ג הערה 93, פכ"ו הערה 26, פל"ד הערה 108, פנ"ב הערות 50 ,42, פס"א הערה 16, ופס"ב הערה 27.

[111] מעין זה אמרו בבמדבר רבה א, ג "אילו היו אומה"ע יודעים מה היה המקדש יפה להם, קסטריות [מבצרים] היו מקיפים אותו כדי לשומרו, שהיה יפה להם". ובסוכה נה: אמרו: "אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו. בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן , ועכשיו מי מכפר עליהן". וזהו שכתב כאן ג"כ "מזבח", כי הכפרה הגנוזה במזבח מועילה גם לאומות העולם. ובגו"א בראשית פ"ד אות י מביא את המדרש [ב"ר כב, ז] שקין והבל נחלקו על ביהמ"ק. וביאר שם בזה"ל: "היה שותפם בביהמ"ק, כלומר שהיו מחוברים בדבר שעיקרה הצלחת נפשם להם, והוא בבית המקדש, ובו היו משותפים". וראה להלן פנ"ב הערה 42.

[112] דוגמה לדבר, בע"ז ב: אמרו שהקב"ה החזיר את התורה על כל האומות [ורק ישראל הסכימו לקבלה], וביאר שם בח"א [ד, ב.] בזה"ל: "כי התורה היא מצד הש"י, לכך היא שייכת לכל, כי התורה היא החכמה העליונה ושייכת לכל האומות, רק מצד המקבל שייכת לישראל דוקא, אבל מצד התורה עצמה - אין גבול אליה, והיא מונחת לפני הכל... אם יש כאן מקבל". וכן כתב בדר"ח פ"ה מכ"ב [ריש רעז:], וז"ל: "כי כ"כ מדריגת התורה עליונה כוללת הכל, עד שהכל משותפים בה, כי כוללת הכל אף האומות... מפני מדריגת ומעלת התורה העליונה שהיא על הכל והיא אל הכל... מצד נותן התורה היא שייכת אל הכל". ובגו"א שמות פ"כ אות ז כתב: "אבל נתינת התורה שייך לכל האומות, והקב"ה החזיר את התורה על כל האומות... כיון שהתורה שייכת אל כל האומות". וכשם שהדברים הללו אמורים לגבי תורה, כך כוחם יפה לגבי המקדש, וכפי שכתב בדר"ח פ"ה מ"ב [ער:]: "ביהמ"ק והתורה הם עיקר העולם, כי כמו שבאדם הלב והמוח עיקר האדם... כך בכלל העולם יש בהם ביהמ"ק והתורה שהם עיקר העולם... ולפיכך ביהמ"ק והתורה צמודים יחדיו... דהיינו ביהמ"ק והתורה ענין אחד, שתי מדריגות זו על זו". ועיי"ש שמאריך בזה. ובגבורות ה' פ"ח [נב.] כתב כך, והוסיף: "ולפיכך על אלו שני דברים אומרים תמיד 'יהי רצון שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך'". [וראה למעלה הערות 99 ,46]. ובגבורות ה' פ"ע ופע"א ביאר שהמקדש הוא שלימות העולם. וראה הערה 543, ולהלן פ"ז הערה 221, פנ"ב הערה 42, ופס"א הערה 16.

[113] ויקרא כב, יח "דבר אל אהרן וגו' איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם וגו'" ודרשו בגמרא [נזיר סב.] "לרבות את העובדי כוכבים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל". וחידושו של המהר"ל כאן הוא, שקבלת הקרבנות מאומה"ע מתאפשרת רק משום שיש לאומה"ע שייכות לביהמ"ק, אך אם שייכות זו לא היתה קיימת - אף הקרבת קרבנותיהם היתה נשללת מהם. וזהו שהנביא אומר [ישעיה נו, ז] "והביאותים אל הר קדשי וגו' עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". וראה הערה 122.

[114] פירוש - מוכיח בזה שאין אומה"ע מתנגדות לבית המקדש, כי אם היו מתנגדות - לא היה המקדש עומד שעה אחת כשיד האומות תקיפה על ישראל. ואם לדוגמא, לכל משך ימי גלות יון עמד המקדש על מכונו, מוכח מכך שאין האומות מתנגדות לבית המקדש, כי היה בידם להחריבו.

[115] אודות התנגדות האומות לישראל - ראה דבריו בנר מצוה [יח:] שכתב: "ערך ארבע מלכויות אל מלכות ישראל כערך החיה אל האדם, וכמו שהחיה כוחה הוא מצד גופה... ואין האדם יכול לעמוד נגד החיה מצד כח גופני הגדול אשר יש לחיה. וכך האומות, אם אין לישראל מעלתם האלקית הנבדלת - אין ישראל יכולים לעמוד נגדם... וכאשר הגשמי גובר על השכל, יש בטול אל השכל". וענין זה יתבאר יותר להלן בפי"ד ד"ה וכאשר תבין. וראה גם כן לעיל פ"א הערות 28 ,27, ולהלן פ"ז הערה 47, פ"ח הערה 111, פי"ד הערה 85 ,84, פל"ב הערות 170 ,27, פנ"ח הערה 59, ופ"ס הערה 53.

[116] וא"ת, בית ראשון נחרב ע"י בבל. אמנם תשובתך להלן בהמשך הפרק [ד"ה דע כי טיטוס] שביאר שם שנבוכדנצר לא היה מתנגד אל קדושת בית אלקינו, והחריב את הבית רק מחמת שישראל מרדו כנגדו, וסרבו להיות כפופים לו, עיי"ש, ושם הערה 395.

[117] בח"א לגיטין נה: [ב, ק:] הוסיף כאן: "כמו בר קמצא שנחלק מישראל, והוא שגילה אל המלכות כי אין ישראל תחת רשות האומות".

[118] בח"א שם הוסיף כאן: "ואף כי יש צד בחינה שביהמ"ק הוא משלים כל העולם, אף האומות כמו שאמרנו, מ"מ יש בחינה ג"כ שישראל הם על האומות מצד שיש להם ביהמ"ק. וכדי שיהיה נראה בחינה זאת אמר למלך וכו'". וראה הערה 112, שנתבאר שם שכשם שמצינו בתורה שמבחינתו של הנותן היא שייכת לכל העולם, אך מבחינת המקבל רק ישראל ראויים לה [ראה תפארת ישראל פ"א (ט:)], כך הוא גם בנידון ביהמ"ק; מצד הנותן הוא שייך לכל העולם, אך מצד המקבל אין הוא שייך אלא לישראל.

[119] בח"א הוסיף כאן: "ואינם תחת רשות האומות".

[120] בר קמצא. [ועוד אודות "חכם להרע" - ראה בגבורות ה' פנ"ג (רלא.), נתיב שם טוב (ב, רמה:), תפארת ישראל פ"י (לו.), ובח"א לסנהדרין קו: (ג, רמט:)].

[121] אודות יסודו החוזר ונשנה כאן שע"י ביהמ"ק יש לישראל מעלה עליונה, ראה דבריו בגבורות ה' פע"א [שכד.] שכתב שם: "התבאר לך כי ביהמ"ק הוא שלימות אחרון לעולם... ולכך כאשר אמרו [בהגדה של פסח] 'כמה מעלות טובות למקום', מספר המעלות זו אחר זו עד המעלה האחרונה 'ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו'... שבאותה מדריגה ומעלה אחרונה הגיעו ישראל אל הדביקות בו לגמרי במה שיהיה שכינתו ביניהם בקביעות". וסיים שם את הפרק [שכו:] בזה"ל: "כלל הדבר, שביהמ"ק היה המדריגה האחרונה והצלחה אחרונה לישראל, ושלימות הכל". וע"י ביהמ"ק ישראל הם בגדר "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" [ב"מ י.], כי הם הדביקים בו יתברך ע"י המקדש, ולכך "ישראל אינם תחת רשות האומות מצד ביהמ"ק" [לשונו למעלה]. וצרף לכאן דבריו בגו"א שמות פט"ו אות כב, שכתב: "ואמר על מקדש של מטה כי בשם אדנות הכין אותו, כי מקדש של מטה במה ששכינתו למטה עם הנמצאים, מצטרף הוא יתברך אל הנמצאים, והוא אדון להם, לכך אמר 'מקדש [אדנות] כוננו ידיך' [שמות טו, יז]... כי האדון מצטרף אל העבד". הרי שמקדש של מטה מגדיר את היחס שבין הקב"ה לישראל כיחס של אדון לעבדו, ולכך יחס זה הוא הוא המפקיע את ישראל מרשות האומות. וראה להלן פכ"ג הערה 16, ופכ"ז הערה 33.

[122] פירוש - הקרבנות המובאים לביהמ"ק מורים על מהות בית המקדש ויחסו אל מקריב הקרבן. כי הקרבנות ראוים לביהמ"ק, ואינם קרבים אלא שם [שהרי הבמות נאסרו מבנין המקדש (מגילה י.)], ולכך יש בהם לבטא את הקשר לביהמ"ק. וכשם ששייכותם של העכו"ם למקדש מתבטא בקרבנות שהם מביאים בו [ר' הערה 113], כך באותה מידה בדיוק אי שייכותם למקדש תתבטא בקרבנות שלא יתקבלו מהם.

[123] בח"א לגיטין נה: [ב, ק:] הוסיף כאן: "[כי האומות כולם מתייחסים לגוף] ולחומר, ואין להם מעלת הצורה השלימה". וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל, ולדוגמא; רש"י בבראשית טו, י כתב "שהאומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים... וישראל נמשלו לבני יונה". וכתב שם הגו"א [אות טו]: "ומה שהאומות נמשלו לבהמות... כי הבהמה יש לה גוף עב וגס, וכזה הם האומות. והעוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר. ולפיכך ישראל נמשלים בהם, שגם אין להם חומר גס ועב". ולהלן פי"א [ד"ה ועל] כתב: "אצל האומות צורת האדם בטילה אצל הגוף, כי מצד הגוף החומרי נתבטל הצלם האלקי הזה שהוא לאדם, וכאילו היה הכל חומרי, ואין כאן צלם האלקי הזה, מ"מ נמצא הצלם הזה אצל שאר אומות, רק שהוא בטל, ואינו נחשב לכלום". ועיי"ש בהערות שהובאו שם מקבילות נוספות מספרי המהר"ל. ואבוהון דכולהו הוא מאמרם ז"ל [יבמות סא.] "אתם קרויים 'אדם', ואין אומה"ע קרוים 'אדם'". וראה עוד להלן פ"ח הערה 42, פ"י הערה 48, פי"ד ד"ה אך, ושם הערות 47 ,46 ,45, פ"כ הערה 20, פכ"א הערה 42, ופנ"ה הערה 31.

[124] כי הקרבן צריך להתאים למדריגתו של המקריב, וכפי מדריגת המקריב - כן נראית קרבנו. ולדוגמה, מנחת סוטה באה משעורים ולא מחיטים [במדבר ה, טו], משום "שהיא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה" [רש"י שם]. וזהו יסוד ידוע בספרי המהר"ל. ולדוגמא, בדרשת שבת הגדול [ריט.] כתב: "הקרבנות מיוחדים כפי מה שהוא מקריב". ובדרוש עה"ת [יא.] כתב: "כפי מה שהוא האדם ייחד לו הש"י ציווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו". ובגו"א שמות פכ"ט אות ב כתב: "דכל שבעת ימי המילואים היה משה המקריב את הקרבן, ולפי מעלתו היו הקרבנות שהקריב משה". ולכך קרבן האומות תואם למדריגתם.

[125] כמבואר בהערה 123. וראה לעיל פ"ב הערה 112, ושם פ"ג הערה 116.

[126] לאומות העולם.

[127] כונתו לדבריו שכתב בדר"ח פ"ב מ"ט [צג:], וז"ל: "כח הראות הוא כח הנפשי נבדל יותר מכל שאר החושים. וכבר הביאו ראיות ברורות על זה איך כוח העין הוא כח נבדל, שאל"כ לא היה רואה בעין שהוא קטן - השמים הגדולים, רק בודאי מקבל כח הראות את המראה הנבדל מן הגשם [ר' ראב"ע לשמות ג, ו]... ועוד ראיה מהכתוב כי כח הראות הוא כח נבדל קרוב אל השכל, כי משתתף השכל עם הראות בלשון 'ראה', שכשם שיבוא לשון 'ראה' על העין, יבוא לשון 'ראה' על השכל... וכתיב [קהלת א, טז] 'ולבי ראה', ומזה מוכח כי כח הראות כח נבדל". וכן כתב בגבורות ה' פס"ד [רצא:], ובגו"א פי"ז אות א, ושם פכ"ז אות ב, ושם שמות פכ"א אות ד. וראה לעיל פ"ב הערה 110 שנתבאר שם שביחס לשאר החושים - נחשב כח העין לכח נבדל, אך ביחס לשכל נחשב כח העין לכח טבעי. וזה שכתב כאן "שיש בעין קצת כח נבדל". וראה להלן פ"ט הערות 24 ,23.

[128] וצרף לכאן דבריו בגו"א ויקרא פכ"ב אות כו בביאור הפסוק שם [ויקרא כב, כב] "עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' וגו'", שכתב: "ונראה טעם הדבר שכתב 'עורת' שם דבר, מה שלא כתב 'שבור או חרוץ', מפני כי השבר הוא בגוף הבהמה, שהיא שבורה... ושייך בזה 'שבור או חרוץ'. וכל היכי שאין המום בגוף הבהמה... והראות הוא שחסר, לכך כתב 'עורת'... כי הבהמה היא בעלת גוף, וכאשר לא נעשה מעשה בגוף הבהמה, אין נופל עליה שם תואר. ובאדם שאינו גופני כמו הבהמה, יבוא שם תואר אף בדברים שלא נעשה שום מעשה בגוף ["איש עיור" (ויקרא כא, יח)]. אבל 'שבור' 'חרוץ' כתב בלשון שם התואר, שנעשה מעשה בגוף הבהמה, שעש[א]ה שבורה, ושייך בזה יותר שם התואר לבהמה עצמה". והם הם דבריו כאן לגבי כח הראות של בהמה.

[129] זו הדיעה השניה שהובאה בגמרא [גיטין נה:] לגבי המום שהטיל בר קמצא בבהמה.

[130] כמבואר בגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה ובמדרש], וז"ל: "ובמדרש [תנחומא בשלח, ט] למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת אין כוחו אלא בפיו, כך כח יעקב אינו אלא בפיהם, שנאמר [בראשית כז, כב] 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו'. וביאור ענין זה כי התולעת לקטנותו אינו פועל בגופו, שהוא גשמי, כי אין כוחו בו. ומפני שאין גופו גדול - כוחו בפיו, ושם יוצא הקול והרוח הבלתי גשמי. כך ישראל, אין כוחם כח גופני... רק כוחם בלתי גשמי, הוא הקול והרוח שהוא בלתי גשמי... כי יעקב סגולתו הקול, והוא הרוח, והוא בלתי גשמי... שהם דבקים בו יתברך שאינו גוף". ובאור חדש [קיג.] כתב: "יעקב יש לו כח הקול, שהוא יוצא מפנימית האדם, ועשו יש לו הידים, שאין לך דבר חוצה יותר מן הידים שמתפשטים לחוץ". וראה להלן פי"א הערה 236, פי"ז הערה 33, ופנ"ט הערה 61.

[131] ושניהם - כח הפה וכח הראיה.

[132] לשונו שם [רצא:]: "וזכר חסרונם [של הפסלים] מתחיל בגדול ובקטון כלה. מתחיל בתחילה בדבר שהוא החשוב יותר, והוא הדיבור שלא נמצא רק לאדם, ולא למין בהמה. ומפני זה חשוב [האדם] על הכל, והוא קרוב אל השכלי יותר. ולפיכך הולד לא יוכל לדבר בעת שנולד, מפני שאינו בן דעת. ואח"כ זכר העינים, שהוא הראות שהוא כח בלתי גשמי אחר הדבור, והוא יותר נכבד מן השמיעה, שהאדם רואה יותר ברחוק ממה שהוא שומע", ועיי"ש עוד שמאריך בזה. ועוד אודות שדיבור הוא שכלי [ולכך התינוק אינו מדבר], ראה דרוש עה"ת [י:], ובגבורות ה' פכ"ח [קיב:]. אמנם שם בגבורות ה' בריש הפרק כתב לכאורה להיפך, שז"ל שם: "אין כח בלתי נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה רק במנוחה, כמו שהוא לאוזן ועין, שפעולתם במנוחה. וזה ענין שכלי, כי הגשמי פועל בתנועה... ואם קשה מה שיתבאר לקמן [פס"ד]... ששם משמע כי הפה הוא עיקר האדם, אין דבר זה קשיא למבין, כי הדבור בעצמו אין ספק כיון שהוא ע"י תנועה הוא פועל גשמי, אבל הוא ע"י שכל, שיודע לצרף הדבור". ויל"ע בזה. וראה להלן פ"ז הערה 142.

[133] לשונו בגבורות ה' פס"ד [רצא:]: "אין הפה בעצם רק לדבור, ואין להם [לפסלים] הדיבור". ובברכות לא: אמרו "עינים - לראות, ואזנים - לשמוע, חוטם - להריח, פה - לדבר". וראה להלן פ"ט הערה 22.

[134] לשונו בגבורות ה' פכ"ח [קיב:]: "פועל הדיבור... אי אפשר זה בלא נשמה שכלית... כי התינוק שאין לו שכל אינו מדבר, וכן הבהמה יש לה כלי הדיבור ואין בה דבור, כי הבהמה אין לה נשמה שכלית". וראה להלן פ"ז הערה 61, ופ"ט הערה 31.

[135] מצד ביהמק" פירוש שמעלת ישראל תשתקף באמצעות המקדש, כי באמצעותו יתברר לכל שישראל במדריגה גבוהה יותר מאומה"ע.

[136] נקודה זו מבוארת יותר בח"א לגיטין נה: [ב, ק:], וז"ל: "ועוד יש לך לדעת, כי הדבור הוא מן הנפש, כי הנפש של בעל חי מוציא הקול, ואין מום זה חומרי. ומאן דאמר בדוקין שבעין הוא מום שכלי... ושני דברים אלו אינם גוף. ובזה היה נראה שישראל אינם משתתפים עם האומות, ויש כאן חילוק שאין לאומות ביהמ"ק כמו שיש לישראל. שאף שבבהמ"ק היו מקריבין ישראל קרבנות האומות, אין מקריבים שם הקרבה הראויה לאומות, רק הקרבה המיוחדת לישראל. ולכך פסול לישראל דוקא דוקין שבעין וכן מום שפתיים. וזהו מרידה עצמה שישראל מורדים באומות, שאינם תחת רשות האומות מצד הקרבה זאת, שהם יותר במעלה מצד הזה. אשר מתחילה לא היה נגלה דבר זה, רק היה מקובל אצל האומות כי ביהמ"ק שלימות האומות ג"כ. וע"י שנאת חנם ומחלוקת נגלה כי ישראל הם על האומות מצד ביהמ"ק. וכאשר ישראל יותר במעלה מן האומות, ואינם תחת רשות המלך שבאומות, היה מחריב ביהמ"ק, כי מלך שבאומות היה רוצה שיהיה הכל תחת רשותו".

[137] וצרף לכאן שפרעה השביע את יוסף שלא יגלה שהוא [יוסף] יודע בע"א לשונות [גם בלשון הקודש], ואילו פרעה ידע רק בשבעים לשונות [סוטה לו.]. ובגו"א בראשית פ"נ אות ג ביאר שידיעת לשון הקודש ע"י יוסף מורה שמלכותו באה מצד השי"ת, ואילו מלכות פרעה באה מחמת שמשל על כולם, ולכך ידע רק בע' לשונות, אבל לא בלשה"ק, שאינה מתייחסת אליו כלל. וזה עומק דבריו כאן ש"המלך שבאומות רוצה שיהיה הכל תחת רשותו". כי מלכותו באה מהתחתונים, וכפי שמושל - כך הוא מולך. משא"כ מלך ישראל, שמלכותו באה מהעליונים, ולכך אין היא תובעת "שיהיה הכל תחת רשותו". וידיעת לשון הקודש ע"י יוסף - ומעלת ישראל מחמת ביהמ"ק - הם שני צדדים של מטבע אחת, ששניהם מורים על דביקותם בהשי"ת, וממילא יש בכך הפקעה ממלכותא דלתתא. וראה להלן פכ"ח הערה 63, ופל"ה הערות 29 ,28.

[138] עד כאן שאלתו, ומכאן ואילך תשובתו.

[139] בח"א לגיטין נה: [ב, קא.] הוסיף כאן: "והנה זה היה כעס וחימה של הקיסר, ומזה הטעם מה ששלח הקרבן הוא סבה עצמית לחורבן ירושלים והמזבח, ששם מקריבים".

[140] כי "לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום וקרבן בזה הענין שהיה סכנה לכלל ישראל... ועיין מג"א אור"ח סי' תרנו סק"ח שכתב ג"כ... דמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות" [לשון המהר"ץ חיות שם].

[141] סבלנותו, שסבל את זה ולא הרגו [רש"י שם].

[142] ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו, ובא לבאר מהי הענוה של רבי זכריה כאן, וכפי שתמה שם המהר"ץ חיות: "לא ידעתי מה ענוה היתה בזה... והיה לו לש"ס לומר 'צדקתו' או 'חסידותו' של רבי זכריה, אבל לא לשון 'ענותנותו'".

[143] פירוש - מן הראוי היה שהחכמים יעמדו על נפשם ויהרגו את בר קמצא, "שאם היו הורגין את בר קמצא היו עושין ג"כ כדין, מפני שרדף אחר כלל ישראל, והבא להורגך השכם להורגו" [לשון מהר"ץ חיות שם], או שהיה מותר להם להקריב את הקרבן במומו, וכמבואר בהערה 140.

[144] ושליחותו של רבי זכריה לעשיית רצונו יתברך [אף שנעשה שלא מדעת מיוחדת] נקראת היא ענוה, וכפי שפירש רש"י בבראשית כב, א "'הנני' - כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא ולשון זימון". וכן פירש בבראשית לז, יג "'הנני' לשון ענוה וזריזות". ולשונו בנתיב הענוה פ"א [ב, א:]: "כי בעל ענוה משפיל עצמו לפני כל, ואיך לא ישפיל עצמו לפני השי"ת".

[145] פירוש - לאיזה כיון יהיה מכוון ראש החץ. ובח"א [ב, קא:] הוסיף כאן: "[יפול ראש החץ] שם ילכו לעשות מלחמות".

[146] בא לבאר מדוע לאחר שירה החץ לכיוון מזרח, חזר וירה אותו לכיון מערב.

[147] כאשר ידוע [הוספתו כאן בח"א]. ובגו"א בראשית פ"ל אות כ כתב: "כי 'ניחוש' נקרא דבר שאינו תולה באותו דבר עצמו, רק בענין אחר". וענין אחר הוא המזל. וכן כתב שם קודם לכן, בפכ"ד אות טו, וז"ל: "ואין איסור ניחוש רק כאשר בלא הניחוש אין כאן שום טעם לדבר ההוא". וניחוש שאינו מבוסס על המזל, אלא על הקב"ה, אינו ניחוש וכפי שביאר בגו"א ויקרא פי"ט אות מו, וז"ל: "עסוקים במצוה [ועושים ניחוש] - א"כ היה דעתם להקב"ה, וכאילו אמרו בפירוש שהקב"ה יראה להם הדרך לבוא ולקיים המצוה... ובזה לא שייך ניחוש, שהרי הקב"ה הוא נותן לו סימן". אך סתם ניחוש אינו מהקב"ה, אלא עפ"י המזל. וראה להלן פנ"ח הערה 49 שביאר שם שהניחוש נעשה מכוחות הטומאה.

[148] כי הניחוש תלוי בצדדים, משום שכבר נתבאר שהניחוש הוא על ידי מזל, "שהוא כוח גופני גשמי" [לשונו בגו"א במדבר פכ"א אות לג, ושם הערה 113], והגשם מתאפיין על ידי רוחקים וצדדים, וכפי שכתב בתפארת ישראל פ"מ [קכב.]: "העוה"ז הוא גשמי, וכבר ידוע כי הגשם יש לו חלופי צדדים". ובגבורות ה' בהקדמתו השלישית [יט] כתב: "מפני כי הצדדים... יש להם רוחק, וכל רוחק הוא גדר גשם, אשר יש לו רחקים". וכן כתב להלן פ"כ ד"ה ופירוש סוד, ושם הערה 19, פכ"א הערות 17 ,13, פל"א הערה 66, ופנ"ז הערות 95 ,87.

[149] בשבת קנו. אמרו שאין מזל לישראל. ובח"א שם [א, פט.] ביאר: "אין מזל לישראל, פירוש שאפשר להכריע את המזל על ידי מצות... כי כלל ישראל מצד עצמם יש להם מדריגה עליונה נבדלת... ודבר זה הוא על המזל". ושם הוסיף לבאר: "ואין הפירוש שלא ישלוט עליהם המזל כלל... כי אם המזל כנגד ישראל מאוד צריכים ישראל זכות גדול להכריע את המזל... ומ"מ אין המזל לישראל שיהיה שולט לגמרי עליהם... וזה משמעות 'אין מזל לישראל' שיהיו לגמרי תחת המזל כמו שהם שאר האומות... וכאשר ישראל כפי המדריגה הראויה להם... אפשר להם לנצח המזל... אבל אם אין ישראל במדריגתם אשר ראוי להם, שולט המזל בהם". וראה גו"א שמות פ"י אות ח.

[150] זהו המשך דברי הגמרא בגיטין נו., ועד כאן עסק בחלק הראשון של הגמרא שם, ומכאן יעסוק בדברי גמרא שלא הובאו עד כה.

[151] פירוש - הקיסר שברומי שלח על ירושלים את אספסיינוס קיסר.

[152] פירוש - היו בה, בירושלים, שלשה עשירים אלו.

[153] נקדה לו חמה - זרחה בשבילו [חמה], במסכת תענית [כ.] [רש"י שם]. וראה הערה 199.

[154] שלא היה הולך ברחוב על הארץ, אלא מפאת עשירותו היו שמים לפניו כסתות.

[155] לשון רש"י שם: "בין ציצית שמו, ולמה נקרא שמו 'הכסת', שהיתה כסתו - כסא שלו - מוטלת בין גדולי רומי, כשהיה הולך ברומי להקביל פני קיסר".

[156] פירוש - עשירים אלו התנדבו לעזור, ואחד מהם אמר לחבריו שהוא יזון את בני העיר בחיטים ושעורים.

[157] בגמרא שלפנינו "בדחמרא ובדמלחא ומשחא", שהם: יין, מלח, ושמן. אך המהר"ל כנראה לא גרס "ובדמלחא", וכמו שמוכח מדבריו בהמשך.

[158] בדציבי - בעצים, שיספק לבני העיר עצים.

[159] פירוש - שבחו רבנן את אותו עשיר שהתנדב לספק עצים, שזו הוצאה גדולה מאוד. והגמרא הולכת להראות כיצד עצים נחשבים להוצאה מרובה.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה