פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול
פרק ה
(179) לאחר שביאר עד כה שהאדם נברא לעבודת ה', מעתה עובר לבאר ענייני קרבן פסח.
(180) שלכך אבא בנימין היה מצטער "על תפלתי שתהא סמוך למטתי" [ברכות ה:], כי "כאשר השם יתברך מחזיר נשמתו אליו, כאילו עתה נברא, ובריאתו לעבוד בוראו. ולפיכך תהיה תפלתו סמוך למטתו, שהתפלה היא עבודת בוראו יתברך, ולא יעשה דברים אחרים" [לשונו למעלה לאחר ציון 156]. הרי עבודת ה' [התפילה] צריכה להיות סמוכה לתחילתו של האדם. וראה למעלה הערה 158.
(181) "צוה על זה בחודש הראשון באחד לחודש" [לשונו בסמוך]. וכבמאמר המסוגר יבאר עתה שקרבן פסח בפרט מורה על עבודת ה', וכמו שמבאר והולך.
(182) שמות יב, כה "ושמרתם את העבודה הזאת". וכן נאמר [דהי"ב לה, טז] "ותכון כל עבודת ה' ביום ההוא לעשות הפסח וגו'".
(183) מוכיח מחיוב כרת של קרבן פסח, שאין זה כשאר חייבי כרת, כי שאר חייבי כרת באים על מעשה המחייב את הכרת [כמו אכילת חלב, דם, וחמץ בפסח], אך חיוב כרת של קרבן פסח בא על אי קיום מצות עשה [כריתות ב.]. נמצא שהמחייב כרת בק"פ הוא שאין האדם עושה את המוטל עליו כדי לחיות. והביאור הוא שעל ידי קרבן פסח נעשה האדם עבד ה' [יבאר בסמוך], והאדם נברא לעבוד את ה', ו"אם לא יעבוד בכל חלקיו, הרי אותו חלק יוצא מן הבריאה שנברא עליו" [לשונו בסמוך]. וראה להלן הערה 189.
(184) פירוש - קרבן פסח הוטל על ישראל, כי בעקבות קרבן פסח נעשו ישראל לעבדי ה'. אמור מעתה, קודם הקרבת ק"פ היו ישראל ראויים להיות עבדי ה', ולאחר הקרבתו נעשו ישראל עבדי ה'. נמצא שקרבן פסח הפך את ישראל מ"ראוים לעבוד ה' יתברך" לעובדי ה' יתברך בפועל.
(185) לשון הפסוק במילואו "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם".
(186) לשון הפסוק במילואו "כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי", ופירש רש"י [שם] "כי לי כל בכור - שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים, ולקחתי אותם לי". ומה שמחבר שני פסוקים אלו להדדי ["כי לי בני ישראל עבדים", "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים"] יוסבר היטב על פי דבריו בגבורות ה' ר"פ ס [שע.]: "יש לשאול, הנה ראינו שהשם יתברך צוה בפסח 'על שום שפסח וכו'' [פסחים קטז:], והרי ראינו שלא היתה שום מכה מן המכות בישראל, ולמה תהיה מכה זאת יותר בישראל... דע, כי לעולם היו המכות תמיד עולים ומתגברים, ומפני כך אין לתמוה אם לא היתה המכָּה בישראל בכל שאר המכות, שמדריגת ישראל יותר חשוב ויותר עליון במעלה, עד שלא היה כח במכֶּה למשול בישראל. אבל כאשר הגיע למכת בכורות, שהיתה על ידי הקב"ה, שלא תוכל לומר שהיתה מדריגת ישראל חשוב כל כך שלא היה כח המכֶּה להיות מושלת בישראל, שהרי המכֶּה היה הקב"ה בעצמו, ולפי כבודו וגדלו היתה המכָּה בכל, ואם כן למה לא היתה המכָּה בבכורי ישראל. ולא היה זה כי אם בשביל זה כי ישראל הם לחלק הקב"ה בעצמו, וכיון שנחשבים אל הסבה הראשונה, לא היה בהם המכָּה... והקב"ה כאשר לקח ישראל אליו, קנו המעלה מצד העלה, שהוא הקב"ה, ולכן לא הגיע להם המכה... ומפני קנין המעלה הזאת, שהוא דבר חידוש שלא היה בכל המכות, צוה להקריב קרבן פסח [שמות יב, ו]. כי מאחר שלא היו ישראל אפשר להיות נצולים מן מכות בכורות כי אם על ידי שהם נחשבים של הקב"ה, והם לחלקו, צוה להם להקריב קרבן זה. כי באיזה ענין הם שלו... כי אם להקריב לפניו לעבוד לו, ובעבודה הם שלו. וכיון שבעבודה הם שלו, לכך לא הגיע להם מכת בכורות כלל. ומפני כך נקרא הקרבן הזה [שמות יב, כז] 'פסח', כתרגומו [שם] 'חייס', שהוא לשון רחמנות. וביאור ענין זה, שכיון שאתם חלקו של הקב"ה, הוא מרחם וחס על אשר לו שלא יאבד. וזהו ענין פסח כאשר תבין". וכן ב"הלכות פסח בקצרה" [סוף ספר גבורות ה' (לאחר ציון 5)] כתב: "והכתוב נתן טעם לפסח [שמות כב, כז] 'אשר פסח ה' על בתי בני ישראל במצרים', רצה לומר שהכה בכורי מצרים, 'ובתינו הציל' [שם]. וזה מורה כי ישראל הם להקב"ה, שאין אחד מכה ומפסיד דבר שהוא שלו. ובזה אנו עבדים לו, ועובדים אל השם יתברך בעבודתו, שהוא הקרבת הפסח, כעבד שהוא עובד לרבו". הרי שקרבן פסח החיל עלינו שם "עבדי ה'", וכתוצאה מכך ניצלנו ממכת בכורות, "שאין אחד מכה ומפסיד דבר שהוא שלו". ואלו שני הפסוקים שצירפם להדדי; הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" מורה שישראל נעשו לעבדי ה' כשיצאו ממצרים. והפסוק "כי לי כל בכור בבני ישראל" מורה שישראל ניצלו ממכת בכורות, והצלה זו "מורה כי ישראל הם להקב"ה, שאין אחד מכה ומפסיד דבר שהוא שלו". וראה להלן הערות 188, 897, 1718.
(187) פירוש - בשביל לעשות את ישראל לעבדי ה'.
(188) אודות שקרבן פסח נקרא "עבודה" סתם, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בגבורות ה' פ"ס [שפט.] כתב: "דוקא בקרבן זה כתיב [שמות יג, ה] 'ועבדת את העבודה וגו'', נקרא קרבן זה 'עבודה' סתם". ובגבורות ה' פל"ח בכת"י [תצד:] כתב: "זה הקרבן הוא עבודת הקב"ה בפרט... שקרבן זה בא על שם שפסח על בתי ישראל והציל את ישראל, והרג בכורי מצרים, והוצאנו מתוכם, ובזה הוא אלקי ישראל... ובשביל זה קרבן זה כמי שנותן מס למלך, שמורה המס על שהמלך הוא מלכו, כך קרבן זה מורה שהקב"ה אלקיו והוא עבד לו, ובשביל שהיה אלקיו וקנה אותם לעבדים במצרים, הציל אותם וגאלם. וזה שהזכיר הקרבן הזה בשם 'עבודה'... וכל זה מפני שבא הקרבן הזה על שהוא אלקי ישראל וגואלם, שגאל אותם מבין מצרים, ועל זה מביאים לו הקרבן, ולכך נקרא הפסח עבודה בפרט". ובגו"א שמות פי"ב אות יב [קצ:] כתב: "כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות. לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא 'עבודה', דכתיב [שמות יב, כו] 'מה העבודה הזאת לכם'. ועוד נאמר [שמות יג, ה] 'ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה'" [הובא במילואו למעלה הערה 16]. הרי ש"עבודה" סתם מורה על עבדות אל ה'. וכן כתב בהקשר אחר בגו"א במדבר פ"ד אות כא [נו.]: "וכל הנך נקראים 'עבודה', מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון, ולפיכך נקרא זה 'עבודה'", ושם הערה 80. ובפחד יצחק פסח, מאמר מב, כתב: "כל תנועה מתנועת הגוף והנפש אשר על ידה האדם מפנה את עצמו כלפי יוצרו נכנסת היא בכללה של עבודת השם. ובאמת לא מצינו בתורה שום מצוה פרטית אשר תקרא בשם 'עבודה' סתם. יוצא מן הכלל הוא מצות לילה ראשונה של חג הפסח. מפורש הוזהרנו על מצות הלילה הזה בציווי של סתם 'עבודה'... ישנה עבודת עבד הנעשית על דעת הרב מפני שהעבד נמצא כבר ברשות רבו. וישנה עבודת עבד הנעשית על דעת הרב בכדי שעל ידי עבודה זו יכנס העבד לרשות רבו, שכן שנינו [קידושין כג:] שהעבדים נקנים על ידי מעשה של עבודה לאדוניהם. והוא הדין והיא המידה בעבודת השם... והרי פשוט הוא כי אף על פי שהפעולה החיצונית של שמוש שהעבד עושה לרבו אחת היא, בין שהשמוש הזה הוא במי שהיה עבד מכבר, ובין במי שמקנה עצמו בשמוש הזה לעבד, מכל מקום אין השיווי הזה אלא בחיצוניות הפעולה. אבל בפנימיות מהלך הנפש אין ענינם של שני השמושים הללו שווים כלל וכלל. ממש כמו כן חלוקה היא ההרגשה בקיום מצות הלילה הזה, מן ההרגשה בקיום המצות בכלל; מפני שמצות הלילה הזה בעיקרן הן שימוש של הכניסה לרשות האדון. המצות של הלילה הזה הן מעשה הקנין של העבדות שחלה עלינו בשעה זו. ומתוך כך הוכתרו מצות הלילה הזה בתואר מיוחד שלא מצינו דוגמתו בשאר מצות, ונקראו בשם 'עבודה' בסתם, 'ועבדת את העבודה הזאת'". וראה להלן הערות 234, 335. וראיה גדולה יש לכך [שקרבן פסח היא עבודה של תחילת הכניסה לרשות האדון]; אמרו חכמים [שבת פז.] "תניא, שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקב"ה עמו; הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות... שבר את הלוחות, מאי דריש, אמר, ומה פסח, שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה [שמות יב, מג] 'וכל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה כאן, וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה". ובגו"א שמות פל"ב אות יח [תמ:] כתב: "יש להקשות על קל וחומר זה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון [ב"ק כד:], דמה פסח אינו אסור למשומד הלימוד, רק האכילה, ואם כן לימוד התורה למשומד גם כן מותר, ולמה שבר את הלוחות, שהרי אינם אסורים בלימוד התורה, אף על גב שהם אסורים בפסח... אין זה קשיא, כי יש לך לדעת דנתינת הלוחות להם הוא מעשה מחדש לקבל הלוחות, והם אסורים בו מכח קל וחומר דפסח, שהיא מצוה אחת, ואין למשומד זכות בלוחות שהם התורה... ולא דמי מה שהמשומד מותר בתורה, דשם אינו עושה דבר חדש, שהרי כבר היה לו התורה, אבל ליתן הלוחות מחדש להם, הנתינה אסורה להם מקל וחומר דפסח, שאסור המשומד לעשות המצוה". סָתַם הגו"א ולא ביאר מדוע בנקודה זו ["נתינת הלוחות להם הוא מעשה מחדש לקבל הלוחות"] שוה קרבן פסח לנתינת הלוחות, דמה "מעשה מחדש" יש בקרבן פסח. אך לפי מה שנתבאר כאן הדבר מחוור היטב; מצות קרבן פסח היא שבכל שנה ושנה ישראל חוזרים לנקודת התחלתם ["המצות של הלילה הזה הן מעשה הקנין של העבדות שחלה עלינו בשעה זו" (לשון הפחד יצחק הנ"ל)], ושפיר יש בקרבן פסח "מעשה מחדש" כמו שיש בנתינת הלוחות.
(189) לכך יש עונש כרת כאשר נמנעים מהבאת קרבן פסח, וכמבואר למעלה הערה 183.
(190) לשונו בח"א לר"ה י: [א, צה:]: "חודש ניסן הוא כנגד הלב ששם החיות, וכך חודש זה החזרת חיות העולם. וכן קראו מזל טלה, שהוא ניסן [רש"י ר"ה יא:], 'עגול החיים', כי כאשר השמש בא אל נקודה זאת, יחזרו הנמצאים לחיותם". לאמר ש"עיגול החיים" פירושו כאשר החיים סובבים ומגיעים לנקודת התחלתם. וכן כתב הכלי יקר בספרו אורח לחיים, ויובא בסמוך הערה 193.
(191) שהם עד חודש ניסן, וכמו שכתב הר"ן [נדרים סב:] "עד ניסן רגילין גשמים לירד". והרמב"ם [הלכות דעות פ"ד הי"ח] כתב: "לא יקיז [דם] לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא מעט בימי ניסן ומעט בימי תשרי". אמנם רש"י [פסחים מב.] כתב: "בימי ניסן המעיינות חמין, שעדיין ימות הגשמים הן".
(192) לשונו בח"א לר"ה י: [א, צה:]: "חודש ניסן הוא כנגד הלב, ששם החיות... ועד השעה ההוא בחורף נחשבו מתים". ובגו"א במדבר פכ"ב אות מא [שעט.] כתב: "החורף אינו בכלל הזמן, כי הוא העדר והפסד הצמחים". ובח"א לנדרים מא. [ב, יט:] כתב: "האילן הזה שבא עליו הפסד בימות החורף, עד שהעלים נפסדים, והוא בעצמו גם כן מקולקל. כאשר נתרפא מחוליו בחודש ניסן, אז הוא חוזר לקבל כח מן השורש, ומתחדש כבראשונה". ואמרו חכמים [ברכות מג:] "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם'". ובגבורות ה' פע"א [לאחר ציון 87] כתב: "כי אבר כמו הלב הוא האבר הנכבד, שבו החיות, וממנו מקבלים שאר האברים חיות. לכך כאשר האילן חוזר אל כח חיותו לגדל הפרי נקרא 'לבלוב', מלשון 'לב', כלומר שחוזר אליו חיותו, שהיא בלב". הרי המיוחד בחודש ניסן הוא שהחיות באה לאחר חודשי החורף, שבהם היה חסרון חיות.
(193) לשון ספר אורח לחיים [לבעל הכלי יקר, דרוש לפסח מאמר ח]: "באחד לחודש ניסן הוא זמן כניסת השמש למזל טלה, לפיכך נקרא אחד בניסן 'עיגול החיים' כנודע מתכונה... והוא סבת צמיחת כל הצמחים וחיות כל הנבראים, ומטעם זה הוא תחילת השנה, כאילו נתהוו ביום זה".
(194) שהעולם מתחיל מחדש בחודש ניסן.
(195) לכאורה כוונתו היא כפי מה שכתב בגו"א בראשית פ"ז אות יא [קנב.]: "אף על גב דרבי אליעזר סבירא ליה שבתשרי נברא העולם, מספר החדשים הוא מניסן". וכן כתבו תוספות [ר"ה יב.] "אע"ג דלרבי אליעזר בתשרי נברא העולם, דנהי דלענין השנים ראוי למנות ממנו, לענין מנין החדשים אין מונין ממנו לקרות מרחשון 'שני', דלחדשים ניסן 'ראשון'". אך אין נראה שלכך כוונתו, כי לא חילק בין שנים לחדשים, אלא חילק בין בריאה לבין שנים, שכתב שחודש תשרי "היינו תחילת הבריאה, אבל דבר זה מצד השנה עצמה", ומה פירוש המלים "מצד השנה עצמה". לכך נראה שכוונתו מתפרשת לפי מה שכתב בגבורות ה' פמ"ו [שעד.]: "דע כי כל שנה ושנה בפני עצמו יש בה הויה מיוחדת, כאילו בכל שנה ושנה יש בה בריאה בפני עצמה. ולכך השנה מתיחסת ומתדמה אל העולם. וזה כמו שיש לעולם התחלה, שנמצא נברא, כך יש בשנה התחלה. וזאת ההתחלה היא בזמן האביב, שבו התחלת הוית הנבראים. וכמו שיש לעולם שלימות הויה... כך יש לשנה שלימות הויה, וזהו בזמן הקציר, שהתבואה היא בשלימות, ראויה אל הקציר. ויש לעולם חזרה ואסיפה... וכן יש בשנה בצאת השנה, הוא תקופת השנה". הרי השנה היא בריאה בפני עצמה, שיש לה התחלה, שלימות ואסיפה. לכך התחלת השנה "היא בזמן האביב, שבו התחלת הוית הנבראים". וראה להלן הערה 247.
(196) פירוש - בודאי לפי רבי יהושע שפיר הוא שההתחלה היא בחודש ניסן, כי לשיטתו העולם נברא בחודש ניסן, ואין צורך לחלק בין הבריאה לבין השנה. ובח"א לר"ה י: [א, צה.] האריך טובא בביאור מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע.
(197) ראה להלן ציון 269. ואודות שהשעבוד הזה צריך להיות "מיד", כן מבואר למעלה הערה 141, ולהלן הערה 248. וראה בגבורות ה' פל"ה [תרכ.-תרכד.] בביאור מדוע החודש הראשון מיוחד לגאולה. ושם פל"ח [תשלא:] בביאור שהציווי על העשיה היה בראש חודש.
(198) ובזה כליונו והעדרו. ובח"א לשבת יא. [א, ב:] כתב: "כאשר דבר יוצא מן הסדר, דבר זה חורבנו ובטולו, כאשר יש כאן הפך הסדר".
(199) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן בדרשה [לאחר ציון 1232] כתב: "חלקי האדם הם שלשה; האחד הוא הגוף, והשני הוא הנפש, והג' הוא השכל". ובגבורות ה' פ"ח [תיט:] כתב: "יש באדם ג' דברים; גוף, ונפש, ושכל, שלש מעלות זו על גבי זו". וכן הוזכר בספר הגבורות הרבה פעמים [שם פ"ח הערות 257, 258, פ"כ הערה 22, פכ"ט הערות 97, 98, פ"מ הערה 3, פמ"א הערות 23, 24, פמ"ג הערה 167, פמ"ז הערה 363, ופ"ס הערה 198]. ובהקדמה לדר"ח [לה:] כתב: "כי האדם יש בו ג' חלקים; הגוף, והנפש, והשכל", ושם הערה 133 הובאו מקבילות רבות לכך. וכן כתב שם פ"ב מ"ה [תקצ:], שם מ"ט [תרעד.], שם פ"ה מכ"ב [תקסח:], נתיב התורה פ"ב [קיט:], ועוד. ובאבות פ"ד מי"ד אמרו "שלשה כתרים הם; כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות", ובדר"ח שם [רפב.] כתב: "מנינא למה לי, שאמר 'ג' כתרים הם', ולמה צריך למנין. ויש לך לדעת, כי אלו ג' כתרים שזכרו כאן שנתן השם יתברך לישראל, תורה ומלכות וכהונה, הם כנגד האדם. כי יש באדם ג' חלקים; החלק האחד הוא השכל שבאדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף, אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם. וכנגד אלו הם ג' כתרים אלו; כי כתר תורה הוא כנגד השכל. וכתר כהונה כנגד הגוף... אמנם המלכות כנגד הנפש". ובנצח ישראל פ"ד [ס:] כתב: "כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף". ושם פי"ח [תח:] כתב: "כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד, גופו, וחלק השני הוא נפשו, וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו". וכן כתב בתפארת ישראל פ"א [לא:], נתיב העבודה פ"א [א, עט:], נתיב הבטחון פ"א [ב, רלג.], נתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:], נר מצוה [כג:, מז:], ח"א לשבת לא: [א, יט.], ח"א לגיטין ע. [ב, קכט:], ח"א לסנהדרין ע. [ג, קע.], שם קז: [ג, רנד.], ח"א לזבחים פח: [ד, סח.], ועוד. וראה למעלה הערה 79, ולהלן הערות 1233, 1612, 1885. ובחידושי ההלכות שלו למסכת שבת לא: כתב: "האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה; האחד הוא כח הגופני, שהוא מוטבע בגוף. והשני כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף, שאינו נבדל לגמרי. והכח הג' הוא נבדל לגמרי מן הגוף. גם בעלי הטבע הזכירו אלו ג' כחות, ואמרו שיש לאדם כח בגוף ונקרא כח טבעי, שממנו כח הזן וכח המגדל וכח המוליד, ולכך קראו אותו כח טבעי בלבד, ואמרו שמשכן כח זה הוא בכבד. ועוד יש לאדם כח בלתי טבעי, והוא כח החיוני, וממנו ג"כ כחות ידועים כמו הנקימה והנטירה, ומן כח הזה הוא כח התנועה, ואמרו שמשכן כח זה הוא בלב [וזהו הנפש, וכמבואר בנצח ישראל פ"ד הערה 24]. ועוד יש כח נבדל לגמרי, ומשכן כח זה הוא במוח, ומן כח זה הדמיון והידיעה. ובדברי חכמים [ב"ר יד, ט] נקראו 'נפש' 'רוח' 'נשמה', אלו ג' כוחות. וביארנו אותו פעמים הרבה, ואצלי נתבארו אלו ג' כוחות". ודע, כאשר המהר"ל אומר "גוף", אין כונתו לחומריות הגוף, אלא לכח רוחני הקרוב ודבוק בגוף, וכמבואר במכתב מאליהו ח"א עמוד 294, שצד תחתון שברוחניות נקרא "גוף". וכן כתב בח"א לשבת קנב: [א, פד:], וז"ל: "גוף... אין הכונה כלל על גוף של בשר... רק על כח הגוף... כי לגוף הזה של אדם יש לו כח שאינו בשר ודם". וראה להלן הערה 1885.
(200) לשון המכילתא [שמות יב, ג] "'דברו אל כל עדת ישראל', הדיבור הזה בר"ח, ולקיחה בעשור, ושחיטה בי"ד... או אינו אלא הדיבור והלקיחה בעשור, ושחיטה בי"ד, תלמוד לומר 'החודש הזה לכם דברו', אימתי היה הדיבור, בראש חודש". ובגו"א שם אות ה [קפח.] כתב: "נראה פירושו, דאי רוצה לומר שידברו איזה ימים בחודש או בעשר בחודש, הוה ליה למכתב 'תדברו' בתי"ו האיתן, שהוא לשון עתיד, אבל 'דברו' הוא ציווי מיד, כי הציווי משמע מיד [רש"י ויקרא ו, ב]". ושם באות א [קפד:] תלה דברי המכילתא הללו במחלוקת תנאים, עיי"ש. וראה להלן הערה 272.
(201) אודות שעל ידי לימוד תורה האדם משעבד את עצמו לה', כן אמרו חכמים [ילקו"ש דברים רמז תתפו, ומעין כן בספרי (דברים יג, ה)] "'ואותו תעבודו' [שם], עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו", והובא בספר המצות לרמב"ם מ"ע ה. והבית הלוי [סוף כרך ב, דרשה יז] כתב: "הנה בני נח מחוייבים בשבע מצות, וישראל קבלו תרי"ג מצות. ומלבד זה ההבדל ביניהם, דגם בהני שבעה מצות של בני נח אינם דומים בהם לישראל, דאצל בן נח המצות שלהם הם בגדר חיוב עליהם, ולא דגופם קנוי להמצות, רק הם מחויבים לקיימם. אבל בישראל אמר הכתוב במתן תורה [שמות יט, ה] 'והייתם לי סגולה מכל העמים', ואיתא במכילתא [שם] על פסוק זה שתהיו קנוים לי ועוסקים בתורה. כוונת הפסוק שאמר להם שיהיה גופם ועצמותם קנוי לעבודתו יתברך, ולקיום המצות והתורה. וזהו שאמר 'והייתם לי סגולה מכל העמים', דבזה יהיו הם שונים מכל העמים, שהם [ישראל] יהיו קנוים לו... וכמאמר הכתוב [ישעיה מד, כא] 'ישראל עבדי אתה'" [הובא למעלה הערה 19]. ונראה להטעים זאת, שאמרו במשנה [אבות פ"ג מ"ב] "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקב"ה קובע לו שכר, שנאמר [איכה ג, כח] 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'". ובדר"ח שם [סט.] הקשה על זה, וז"ל: "מה שהביא ראיה... שנאמר 'ישב בדד וידום כי נטל עליו', שלא נזכר שם שעוסק בתורה". וליישב שאלה זו כתב שם [פג.]: "אף כי הכתוב הזה אינו מדבר במי שהוא עוסק בתורה, רק מדבר במי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים. מכל מקום הכתוב רוצה לומר שהוא מקבל עליו עול שמים, דכתיב [איכה ג, כז] 'טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו', ואמר אחר כך לפרש העול הזה [שם פסוק כח] 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'. ופירוש הכתוב כי טוב לגבר אשר מקבל עליו עול הקב"ה, והוא 'ישב בדד וידום כי נטל עליו', כלומר שנוטל ומקבל עליו גזירת השם יתברך. ואין לך יותר שמקבל עליו גזירת השם יתברך כמו מי שיושב ועוסק בתורה, כי התורה היא גזירת השם יתברך על האדם לעסוק בתורה ולהיות עמל בה, וזה שהוא יושב ועוסק בתורה, הרי הוא מקבל עליו גזירת השם יתברך אשר גזר על האדם". וממו"ר הגר"מ שפירא זצוק"ל שמעתי לבאר, שכוונת הדברים היא שהמיוחד במצות ת"ת הוא שקיומה העיקרי הוא כאשר יושב ומעיין להבין דבר ה', ואז האדם הוא שומע, והשם יתברך הוא המדבר. ואין לך קבלת עול גדולה מזו כאשר אדם עמל ויגע להבין דברי בוראו, ועושה עצמו כאפרכסת לשמוע דברי ה'. והעומק בזה הוא שאין עמילות בתורה עשיה מצדו של העמל, אלא היא התבטלות מוחלטת מצדו של העמל, החותר לבטל עצמו לדעתו של נותן התורה. מה שאין כן בשאר מצות תמידיות, אף שקיומן במחשבה ולא במעשה, מ"מ האדם הוא החושב והמכוון לבו, ולא שהוא שומע ומקבל חכמה מזולתו. לכך "ישב בדד וידום" מוסב רק על מצות ת"ת, כי דממה זו היא יחודית למצות ת"ת, שבה האדם מבטל את עצמיותו כדי לשמוע כראוי דבר ה'. והדברים ראוים מאוד למי שאמרם. ומוכח כן ממה שאמרו חכמים [ע"ז יט.] "כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו", ובח"א שם [ד, מח:] ביאר בזה"ל: "כי כאשר עוסק בתורה עושה [האדם] רצונו של הקב"ה, ומי שעושה חפצו ורצונו של הקב"ה כרצונו, הקב"ה עושה רצונו של האדם כרצונו. ולפיכך הקב"ה עושה לו חפצו". והרי בכל מצוה האדם "עושה רצונו של הקב"ה", ומדוע לא אמרו ש"כל המניח תפילין הקב"ה עושה לו חפציו". אלא הם הם הדברים; נהי שבכל מצוה האדם עושה את רצונו יתברך, מ"מ לכלל ביטול עצמו לא הגיע. ורק העוסק בתורה, ומבטל עצמיותו להבין דבר ה', הוא "עושה רצונו של הקב"ה" בתכלית. וראה להלן הערה 354.
(202) מה שהשכל והדעת נבחרו להיות המשועבדים הראשונים והמיידים לה', יתבאר בסמוך הערה 205. וראה להלן ציון 249.
(203) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בגבורות ה' פמ"ז [תקטז:] כתב: "המלכות בישראל נגד הנפש, שהוא כמו המלך שמנהיג העם, כמו שהנפש הוא מנהיג אברי האדם, וכך המלך מנהיג העם, שהם אברי האדם". ושם פע"ב [לאחר ציון 71] כתב: "כי הנפש היא פועלת, והחומר מתפעל בלתי פועל". ובתפארת ישראל פ"א [לב.] כתב: "התנועה היא מן הנפש". ושם פנ"ד [תתמא:] כתב: "יהיה שלם מצד נפשו, וזהו [תהלים טו, ב] 'פועל צדק', כי הפעל הוא מצד נפשו אשר יפעל". ושם פנ"ז [תתצח.] כתב: "כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם, הוא מן הנפש, אשר הוא בעל מעשה, כאשר ידוע... הפעולה מתיחס אל הנפש". ובדר"ח פ"א מי"ז [שצט:] כתב: "כל גוף אינו פועל כלל, כי הפעולה מתייחס אל הנפש, שהנפש פועלת, ולא הגוף". ושם פ"ב מ"ח [תרנא:] כתב: "כי המלאכה היא לנפש... שהרי המלאכה היא גם כן לבהמה". ושם פ"ב מי"ב [תת:] כתב: "הנפש הוא הפועל, ולכך הפעולות הם באים מן הנפש". ושם פ"ג מ"ט [רכב:] כתב: "המעשים שייכים לנפש האדם". ושם פ"ד מי"ד [רפז.] כתב: "המלכות כנגד הנפש. וידוע כי הנפש הוא מנהיג את כל איברי האדם, והאדם מקבל ההנהגה מן הנפש. ולפיכך כנגד זה נתן השם יתברך המלך, שהוא המנהיג והמושל על כלל האומה. ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פג.] כתב: "הנפש היא בעלת מלאכה ובעלת תנועה, כמו שהתבאר פעמים הרבה דבר זה". ושם פי"ח [א, קלט:] כתב: "כל פעולה אשר יפעול אדם מתייחס אל הנפש, שהוא כח פועל, כאשר ידוע". ובנתיב האמונה פ"ב [א, רי.] כתב: "דבר זה ידוע כי הפעולה שפועל האדם הוא מצד הנפש החיוני, שאליו הפעולה, שהרי הבהמה שאין לה השכל, היא גם כן בעלת הפעולה". ובנר מצוה [כו:] כתב: "אף כי נראה ברור כי כח השכלי באדם הוא עליון במעלה, מכל מקום אינו כל כך בממשלה והכח... כי כח הנפשי הוא כח פועל יותר, כאשר ידוע... וכח השכלי, אף כי בודאי יותר במעלה, אבל כח הממשלה יש לייחס אל כח הנפש". וכן כתב שם בהמשך [מח:], ח"א לסוטה מב: [ב, פא.], ח"א לגיטין סח: [ב, קכח:], ח"א למכות כג: [ד, ז:], ועוד. וראה הערה הבאה, והערה 250.
(204) יש להעיר, שהרבה פעמים יחס את המעשה לגוף. וכגון, בגו"א שמות פכ"ה אות ד [רנח:] כתב: "וידוע כי פעולת המעשה מתייחס אל הגוף הפועל". ובהקדמה לדר"ח [ט:] כתב: "המצוה היא המעשה אשר יעשה האדם על ידי כלי הגוף... כי המצוה שהיא מעשה האדם, ואין מעשה האדם רק על ידי הגוף... המצוה היא על ידי גוף האדם". וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ז [ת:]. ושם פ"ג מי"ז [תנא.] כתב: "כי המעשים מתייחסים לגוף האדם... כי לא שייך מעשה המצוה בשכל, רק המצות שייכים לגוף האדם. כי אכילת מצה, הרי המצה הוא דבר גוף, וכן לולב, וכן כל המצות הכל הם בגוף... שעל זה אמר הכתוב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'". ובנתיב התורה פ"א [עד:] כתב: "כי המצוה היא על ידי מעשה האדם שנעשה על ידי גופו הגשמי, היא קרובה יותר אל האדם הגשמי". ושם פ"ז [שב:] כתב: "כי התורה שהיא השכל העליון, אין לה עמידה באדם, כי הוא אדם בעל גוף, לפיכך אין לאדם דביקות אל התורה מצד שהיא שכל, כי אם באמצעית המעשה, שהמעשה שייך לגוף, ועל ידי זה יש לו חבור וצרוף אל התורה". ובנתיב העבודה פט"ו [א, קכג.] כתב: "כי המצות הם על ידי מעשה הגוף, וכמו שהתבאר דבר זה אצל [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור', כי המצות הם ע"י מעשה הגוף". ובנתיב התשובה פ"ה [צ:] כתב: "כי המעשים הם לגוף האדם, כאשר צריך לעשות המעשים בגוף". וכן כתב בקצרה בתפארת ישראל פ"ב [נ.]. ושם פי"ד [ריז:] כתב: "המצוה נתלה במעשה האדם שעשה על ידי גופו, ואין המצוה דבר נבדל לגמרי בשביל זה". ושם פס"ב [תתקסה:] כתב: "המצות הם נעשים על ידי כלים גשמיים, כמו שהארכנו למעלה [שם פי"ד] על פסוק [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'". ובדרוש על המצות [נא:] כתב: "נברא בו האדם ברמ"ח אברים נגד מצות עשה [מכות כג:], והכל כדי שיהא האדם מוכן לשמרם, כי הם לאדם בעצמו, שצריך עשיה על ידי גופו". וכן הוא בח"א לב"ק ט. [ג, א.], ועוד. הרי שביאר בכל המקומות האלו שהמעשים מתייחסים לגוף, ואילו כאן מבאר שהם מתייחסים לנפש, ולא לגוף. אמנם זה לא קשה, וכפי שכתב בגו"א שמות פי"ד אות כא [רפג:]: "יד אדם, הוא הבשר, מקבל הדבר, אע"ג שעיקר הפועל הוא הנשמה, לא הבשר, מ"מ המקבל הוא הבשר, ופועל הקבלה הוא הנשמה" [ראה להלן הערה 1594]. ובנצח ישראל פ"ה [קד:] כתב: "אם אין הנפש, הגוף הוא אבן דומם ואינו בעל מעשה", אך כשיש נפש אין הגוף יותר בגדר "אבן דומם". נמצא שהנפש מפעילה את הגוף, לכך המעשה מתייחס לנפש הפועלת, ולגוף הנפעל על פי הנפש [ראה גבורות ה' פע"ב הערה 73].
(205) לשונו בתפארת ישראל פכ"ט [תמא.]: "הנפש, מפני כי מושל עליו השכל, ומנהיגו כפי דעתו ושכלו, הרי אינו בן חורין". ונראה ביאורו, שעיקר האדם הוא שכלו ודעתו, לכך שאר חלקי האדם יהיו נמשכים אחר עיקר האדם, כפי שהטפל נמשך אחר העיקר [כמבואר בגבורות ה' פמ"ד הערה 27], בבחינת [עירובין מא.] "בתר רישא גופא אזיל". ובנתיב התורה פ"ג [קנא:] כתב: "וידוע כי השכל הוא אב לכל כחות הנפש, והוא מנהיג אותם, כמו האב שמגדל את הבנים. וכאשר מסולק מן האדם השכל, נעשו כל כחות הנפש כמו יתומים שאין להם אב" [ראה להלן הערות 249, 250, 1257]. ואודות שעיקר האדם הוא שכלו ודעתו, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, להלן בדרשה [לאחר ציון 1232] כתב: "חלקי האדם הם שלשה; האחד הוא הגוף, והשני הוא הנפש, והג' הוא השכל... ואלו שנים [הראשונים] אינם עיקר, והשלישי הוא שכל האדם ושלימותו". ובגבורות ה' פמ"ד [רצג.] כתב: "הראש ששם השכל, הוא מהות האדם, כי עיקר האדם הוא השכל". ובגו"א בראשית פ"ב אות לב [סז:] כתב: "עיקר האדם הוא דעתו ושכלו". וכן כתב שם שמות פי"ד אות י [רעג:]. ושם במדבר פט"ז אות ג [רמג:] כתב: "עיקר האדם הוא נפש המשכלת". ושם דברים פ"ד אות כא [צה.] כתב: "הענין האלקי שבאדם... זהו עיקר צורת האדם, אין אנו משגיחין עוד בשיעור הגוף, שהאדם עיקר שלו במה שיש בו ענין אלקי, ובטל אצלו הגוף, ואין בחינה בו, ולא היו בוחנין רק עיקר האדם". ובגבורות ה' פמ"ד [רעג] כתב: "אין החומר עצם מעצמו, ומעלת האדם מפני צורתו". ובתפארת ישראל פנ"ז [תתצט:] כתב: "כי השכל באדם... הוא האדם בעצמו, כי אין האדם רק שהוא בעל חי משכיל... שהרי הגוף מצטרף ומתחבר אל השכל". ובנצח ישראל פי"ט [תטו:] כתב: "והחטא בשוגג אין זה לעצם האדם, כי עצם האדם הוא דעתו, והשוגג עשה בלא דעת". ובאור חדש פ"ט [תתתסג:] כתב: "מה שאין האדם נחשב לדבר מה, דבר זה הוא מצד הגוף... מה האדם נחשב כאשר מסולק ממנו השכל... שאין נחשב לכלום". ובח"א לקידושין כב: [ב, קלב.] כתב: "אין הגוף של האדם עיקר האדם" [ראה להלן הערה 1246]. אמנם להלן בדרשה [לאחר ציון 1448] כתב: "כי הכל נמשך אחר הגוף", ושם הערה 1449. ובדר"ח פ"ג מי"ז [תמט.] כתב: "שם ה'אדם' הוא בא על שם האדמה [ב"ר יז, ד], שתראה מזה כי שורש האדם הוא הגוף, והוא עיקר שלו". ושם פ"ה מ"ב [סא.] כתב: "הכל נמשך אחר גוף האדם, שהוא נחשב יסוד ועיקר האדם". ובתפארת ישראל פנ"ב [תתכא:] כתב: "כי הגוף הוא עיקר האדם". וזה לכאורה סותר למקבילות שהובאו כאן שהשכל הוא עיקר האדם, ולא הגוף. וראה בדר"ח פ"ג הערה 2047, וגבורות ה' פמ"ד הערה 46 בביאור הדבר.
(206) יש להעיר, כי עד כה עסק בפסח מצרים, כי רק בפסח מצרים מצינו שלקיחתו היתה בעשרה בניסן, ולא בפסח דורות [רש"י שמות יב, ג]. ולפי זה יוצא שגם בפסח מצרים היתה מצוה של ביעור חמץ. ויש לדון בזה, שהנה אמרו חכמים [פסחים צו:] שבפסח מצרים איסור חמץ היה נוהג רק יום אחד, לעומת פסח דורות שאיסור חמץ נוהג שבעת ימים [ושיטת המהר"ל היא שבפסח מצרים היו אוכלים חמץ בבוקר טו ניסן, וכמבואר בגבורות ה' ס"פ לז (תשיז:), ושם הערה 130]. והר"ן [פסחים קטז: (כה: בדפי הרי"ף)] כתב שבפסח מצרים לא הוזהרו בבל יראה. וכן הרא"ם [שמות יב, לד] כתב: "פסח מצרים לא היה נוהג חימוצו אלא יום אחד... ומסתמא לא היו באותו יום באזהרת בל יראה ובל ימצא, אלא בזמן שמוזהרים בכל השבעה, כדכתיב [שמות יב, יט] 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם'". והרע"ב [שמות יב, לט] הוסיף שה"ה להשבתת חמץ, וכלשונו: "מצות השבתת שאור ואזהרת אכילת חמץ לא נצטוו בהן אלא לדורות, אבל לא בפסח מצרים. וכן נראה מלישנא דקרא בפרשת החודש הזה, דכתיב בה [שמות יב, יד] 'והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם וכו''. ובתר כן כתיב [שם פסוק טו] 'שבעת ימים מצות תאכלו', וכל דיני השבתת שאור ואיסור חמץ. משמע שמקודם להן לא נצטוו עליהם כלל, אלא לדורות נאמר להם". וכן הריטב"א בפירושו להגדה [על "מצה זו על שום מה"] כתב: "במצרים חמץ ומצה עמו בבית". אמנם הרמב"ן [שמות יב, לט] כתב שאף בפסח מצרים היה נוהג איסור בל יראה ובל ימצא, וכן הכריע הצל"ח [פסחים קטז:]. ובעל כרחך שכך היא דעת המהר"ל, וכדמוכח כאן. או שלפי המהר"ל השבתת חמץ היתה נוהגת בי"ד ניסן, אף אם לא היה נוהג איסור ב"י וב"י [ראה נו"ב מהדו"ת חלק או"ח סימנים ס, סא, שאג"א סימנים עח, פב, וכלי חמדה פסח סימן מ]. וראה להלן הערה 2207.
(207) פסחים ה. "לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים", וראה להלן ציון 334. והולך לבאר שהשאור והחמץ מורים על היצה"ר, וחיוב ביעורם מורה על סילוק היצה"ר. ואודות שההשאור והחמץ מורים על יצה"ר, כן אמרו חכמים [ברכות יז.] "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות", ופירש רש"י [שם] "שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו". ובדר"ח פ"ג מי"ז [תמה.] כתב: "הקמח אין בו שאור, שנמשל ליצר הרע". ובתפארת ישראל פכ"ה [שפג.] כתב: "שתי הלחם היו של חמץ [ויקרא כג, יז], ודבר זה להורות על מעלת ומדרגת התורה, שהכל תחת מדרגתה ומסודר ממנה, אף החמץ, הוא היצר הרע... אשר היצר הרע הוא שאור שבעיסה". ובדרוש על התורה [כב.] כתב: "כי החמץ הוא היצר הרע, הוא השאור שבעיסה המעכב". וכן כתב בקצרה להלן שלהי הדרשה [לאחר ציון 2195]: "הוא עשו אשר נקרא שאור וחמץ, כי שר שלו הוא סמאל, שהוא יצר הרע". ובכד הקמח [ערך פסח] כתב: "ומן הידוע באיסור חמץ שיש בו רמז ליצר הרע". וראה להלן הערות 333, 1359, 1439, 1440, 1642, 1694, 1775, 2197, 2212.
(208) כמו שאמרו חכמים [שבת קה:] "'לא יהיה בך אל זר וגו'' [תהלים פא, י], איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע". ולהלן [לאחר ציון 1438] כתב: "מצד שאדם מסלק עצמו מן החומר העב, אשר בו יצר הרע", וראה להלן הערות 1439, 1650, 1887. וכן כתב בגבורות ה' פט"ז [פד.]: "הצדיקים בעבור שאינם נוטים אחר החומר, אשר בו החטא והיצר הרע". ובתפארת ישראל פט"ז [רמו:] כתב: "וכבר אמרנו כי גופו, שבו יצרו". וכן כתב שם פנ"ז [תתצז.]. ובנצח ישראל פי"ט [תטז:] כתב: "כי הם נפתים ליצר הרע מצד החומר שבהם". ובגו"א בדברים פכ"ה אות ג [שפב:] כתב: "בגוף הוא החטא, שבו היצה"ר". ובהקדמה לדר"ח [לז:] כתב: "דבר זה הוא מחמת יצרו שבגופו... וכל זה מתיחס אל הגוף". ובדר"ח פ"ב מי"ד [תשצא.] כתב: "יצר הרע דבק בגוף. וראיה לזה, שאף בבהמה גם כן איכא יצרא, כדאיתא בפרק שני דבבא קמא [יט:] דגם לבהמה יש יצר הרע". וכן חזר וכתב שם פ"ג מ"א [כב., כח.]. ובנתיב התורה פ"ט [שצא:] כתב: "יצר הרע, אשר הוא בגוף, מסית אותו לסור מן השם יתברך". ובנתיב העבודה ר"פ ג [א, פב:] כתב: "וידוע כי יצר הרע הוא בגופו של אדם". וכן הוא שם ס"פ ח [א, קב:], נתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:], וח"א לערכין טו: [ד, קלח:]. ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכא:] כתב שהיצה"ר הנמצא בגופו של אדם הוא יצה"ר דעריות, לעומת יצה"ר דע"ז הנמצא בנפשו של אדם. וכן הוא בח"א לערכין טו: [ד, קלח:]. וראה הערה הבאה, ולהלן הערות 322, 528.
(209) לשונו בגו"א בראשית פ"ו אות יא [קכג:]: "אין יצר הרע בנשמה". ובגו"א דברים פכ"ה אות ג [שפב:] כתב: "בגוף הוא החטא, שבו היצר הרע, והנשמה חטאה עמו, שכל המחובר לטמא הרי הוא כמוהו בעודה עם הגוף". וכן עולה מדברי חכמים [סנהדרין צא:], שאמרו "אמר לו אנטונינוס לרבי, נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה, או משעת יצירה... ואמר לו אנטונינוס לרבי, מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה... אלא משעת יציאה". הרי הנשמה ניתנת לאדם הרבה לפני שהיצה"ר שולט בו. ומוכח מכך שאין יצר הרע בנשמה. וכן כתב בפרי צדיק [לר"ח סיון אות ד]: "זה שאומרים [נוסח פדיון הבן (הביאו הרא"ש קידושין פ"א סימן מא)] 'אשר קידש עובר במעי אמו', שעוד במעי אמו, שאין לו עדיין יצר הרע, שהנשמה משעת פקידה, ויצר הרע משעת יציאה". ושם פרשת דברים אות ח כתב: "במעי אמו, שאין לו עוד היצר הרע, שהיצר הרע שולט משעת יציאה, והנשמה נתנה משעת פקידה, כמו שאמרו, והוא גם כן בבחינת צדיק, לפיכך [נדה ל:] 'נר דלוק על ראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו', כמו האור הראשון". וראה למעלה הערה 132, ולהלן הערות 560, 561.
(210) לשונו בתפארת ישראל פכ"ה [שפה.]: "שאר הקרבנות אסור להקריב חמץ אל המזבח, כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השם יתברך". והקרבת הקרבנות היא עבודת ה', וכמו שכתב בדר"ח פ"א מ"ב [קעה.] "אמר [אבות פ"א מ"ב] 'על העבודה', והעבודה שהיא עבודה בעצם ובראשונה היא העבודה בקרבנות, ואין דבר יותר ראשון מזה". ויש להקשות, שנאמר [דברים ו, ה] "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'", ופירש רש"י [שם] "בכל לבבך - בשני יצריך". וכיצד כתב כאן שהיצה"ר מרוחק מעבודת השם יתברך. אמנם בנתיב אהבת ה' פ"א [ב, מ.] מבוארת התשובה על כך, שכתב שם: "כי האהבה אל השם יתברך, שיהיה נמשך אל השם יתברך בכל חלקיו, ולא יהיה לו הסרה מן השם יתברך. והאדם הזה דבק בו יצר הרע... וסוף סוף אם היה האדם סר מן השם יתברך על ידי יצר הרע שבו, נחשב כי יש לאדם הסרה מן השם יתברך. ולכך אמר הכתוב 'בכל לבבך', כי הלב יש בו יצר הרע, ויסלק יצרו הרע לאהוב את השם יתברך". וכן רבינו יונה על הרי"ף [ברכות מד:] כתב: "'בכל לבבך' בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. עבודת יצר הטוב היא עשיית המצות, ועבודת יצר הרע הוא שיכבוש יצרו המתגבר עליו, וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצר הרע". לכך שחיטת הפסח נעשית לאחר ביעור החמץ, כדי להורות שיש לסלק היצה"ר בשביל עבודת ה'. וזהו שעבוד הגוף לעבודת ה', כי היצה"ר נמצא בגופו של אדם, וכמו שביאר. וראה להלן הערות 233, 328.
(211) בא לבאר כיצד זמן ביעור חמץ [משבע שעות ומעלה] מורה על אופן סילוק היצה"ר מן האדם.
(212) כמו שאמרו חכמים [ברכות ה.] "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנאמר [תהלים ד, ה] 'ודומו סלה'", ופירש רש"י [שם] "ודומו סלה - יום הדומיה הוא יום המות, שהוא דומיה עולמית". ובסמוך יביא מאמר זה, ויבארו.
(213) פירוש - מן התורה אדם חייב לבער את החמץ בחצות היום, שנאמר [שמות לד, כה] "לא תשחט על חמץ דם זבחי", לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים [פסחים ה.], וזמן שחיטת הפסח הוא מתחילת שבע, שהוא בין הערבים [רש"י פסחים ה.]. ולשון הגמרא [פסחים ד:] הוא "דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור". ואף על פי שמתחילת שעה שביעית אסור להימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית, כדי שלא ימצא בתחילת שבע, אלא מתחילת שבע ואילך הוא שמחוייב לבערו [שו"ע הרב או"ח סימן תמה ס"א]. ומה שכתב כאן "אחר חצות דוקא", אע"פ שחצות גופא הוא זמן הביעור, מ"מ מהמשך דבריו עולה שכוונתו לומר שזמן ביעור חמץ הוא בתחילת זמן של בין הערבים, וכמו שמצינו בקרבן תמיד של בין הערבים שזמן שחיטתו מן התורה הוא משינטו צללי ערב [פסחים נח.], היינו מתחילת שעה שביעית ואילך, שהשמש מתחילה לנטות קצת לצד מערב, והכתלים הפונים למזרח משחירים, והוא חצות היום [רש"י פסחים ה. ד"ה לא תשחט], ומשעה זו נקרא "ערב" [רש"י יומא כח: ד"ה מכי משחרי]. וכך גם ביעור חמץ הוא כאשר השמש מתחילה לנטות קצת לצד מערב, וכמו שמבאר והולך.
(214) לשון רש"י [שמות יב, ו] "בין הערבים - משש שעות ולמעלה קרוי 'בין הערבים', שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב... עריבת היום בתחלת שבע שעות, מכי ינטו צללי ערב". וראה בגו"א שם אות יד [קצד:] בביאורו לשם "בין הערבים".
(215) פירוש - הואיל ובעולם יש שקיעת חמה הדומה למיתה, כך לאדם יש שקיעה ומיתה, כי האדם הוא עולם קטן, וכל מה שמתרחש בעולם הגדול, נמצא בהקבלה אצל האדם. ואודות שהאדם הוא "עולם קטן", כן כתב כמה פעמים, וכגון בנתיב האמת פ"ג [א, רב.], וז"ל: "כי האדם הוא עולם קטן". וכן כתב בדר"ח פ"א מ"ה [רסט:], ח"א לנדרים כב. [ב, ד:], ח"א לנדה יג. [ד, קנב:], ועוד. וראה במו"נ א, עב, וברבינו בחיי בראשית א, כז, ובהערת הרב שעוועל שם. והמקור לכך נמצא באבות דרבי נתן פל"א מ"ג "אף כך הקב"ה... ברא את כל העולם כולו... ויצר באדם כל מה שברא בעולמו". ושם מפרש בפרוטרוט כיצד דברים הקיימים בעולם נמצאים בהקבלה אצל האדם. ועוד אפשר לבאר, כי הזמן משקף ומורה על המציאות הנמצאת באותו זמן, וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"א אות כב [יד:] "כי הזמן, שהוא היום, מתיחס אל הדבר שנמצא בו". ובגבורות ה' פכ"ט [תק:] כתב: "כי הזמן מסודר להיות נבראים בו הבריות, כמו שהיה כל יום ויום מששת ימי בראשית נברא בו מה שראוי להיות נברא בו". ושם פנ"א [יא.] כתב: "כי הדבר שנתהוה מתיחס אל הזמן שנעשה בו אותה הויה". ובכת"י לגבורות ה' פל"ו [תמ.] כתב: "ודבר זה ידוע למבינים כי ימי בראשית סבה לכל הדברים ההוים, וששת ימי בראשית הם סבה לטבע בעבור שהם ימי חול, ובין השמשות [סבה] לדבר שהוא על הטבע" [הובא בגבורות ה' פ"ע הערה 116]. לכך סוף היום מורה על סוף הנבראים הנמצאים בעולם. וראה להלן הערה 342.
(216) דברים אלו מבוארים היטב בגבורות ה' פל"ו [תרסב.], שביאר כיצד זמן שחיטת קרבן פסח מורה על אחדות ה', וכלשונו: "מה שנשחט [קרבן פסח] בין הערבים, כי היום מתיחס אל המציאות, והלילה אל ההעדר, וזה ידוע. וכל הנמצאים נפסדים, והוא יתברך אחד בלבד קיים, ובשביל כך הוא יתברך אחד, מפני שכל הנמצאים נפסדים שבים אל מי שבראם. ומתחלת הערב השמש, שהחמה מתחלת בשקיעה, הוא התחלת הפסד והעדר האור, ואז ישחט הפסח לשמו, שהוא אחד, שזה הזמן מורה על אחדות, כאשר הנמצאים נפסדים, והוא קיים נצחי. וכל הנמצאים בעולם עם התחלת השקיעה הם נוטים עם הערב היום אל השינה, והיא כמו מיתה והעדר, והחושך כמו העדר הנמצאים, והוא יתברך נצחי, ולכך אז הוא ראוי להקריב קרבן הפסח. ובזה תבין מה שאנו אומרים בתפלת המנחה בשבת 'אתה אחד ושמך אחד', כי זה הזמן מורה על אחדות ביותר, שכל הנמצאים נפסדים, כמו שהתבאר".
(217) על פי הפסוק [שופטים ה, לא] "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", וכתב הרד"ק [שם] "כצאת השמש בגבורתו - כצאת השמש בבוקר, שהולך ואור עד שהוא בגבורתו, והוא חצי היום".
(218) כי יצר הרע מסולק בביטול האדם, ולא במעלת האדם. וכן אמרו חכמים [קידושין מ.] "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ", וכתבו התוספות [מו"ק יז. ד"ה אם] "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - וכתב ר"ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה, אלא ע"י כך יכנע לבו". וכן רש"י במו"ק [שם] כתב "אמר לן רבי משום רב האי גאון, ויעשה מה שלבו חפץ, רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה". ועוד אמרו [תמורה טז.] "שלא ישגבני יצר הרע מלשנות", הרי שנקט בלשון "ישגבני", שהוא לשון גבהות הלב. ועוד אמרו [קידושין פא:] "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר 'הרחמן יצילנו מיצר הרע'", הרי דוקא התפלל כן כאשר "נפל לאפיה", והכניע עצמו. ובנוסח ספרד אומרים לאחר תפילת העמידה "ותצליני מיצר הרע, ותן בלבי הכנעה וענוה", הרי ההצלה מיצה"ר סמוכה להכנעה וענוה. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן בדרשה [לאחר ציון 1359] כתב: "כי הנכנע מסולק מן היצר הרע, וכמו שהתבאר למעלה איך הנכנע מסולק מן יצר הרע" [בפשטות כוונתו לדבריו כאן]. ובדר"ח פ"ג מ"א [י:] כתב: "יצר הרע מתגבר באדם מכח גבהות הלב... וזה מפני שיצר הרע מסית האדם עד שהוא מביא את האדם לידי אבוד. לכך אין גרוי והסתה רק כאשר יחשוב האדם עצמו במדריגה עליונה מאד, ואז יצר הרע מסית אותו עד שהוא מפיל אותו ומאבד אותו לגמרי. אבל כאשר רוחו ולבו נשברה בקרבו, אין כאן יצר הרע שיהיה מסית את האדם להפילו ולאבדו, כאשר אין לו מציאות חשוב בעצמו ובעיניו, והוא דבר שאין ממש. ודברים אלו ברורים, רמזו חכמים בכמה מקומות שאין היצר הרע באדם רק מכח מדה זאת" [ראה להלן הערה 1219]. ושם בהמשך מביא שלשה מאמרים להוכיח כן. ובאור חדש פ"ה [תתצא.] כתב: "ודבר זה גלו חכמים במה שאמרו [סנהדרין צא:], אימתי יצר הרע נתן באדם, משעה שיצא לאויר העולם, ולא קודם שיצא לאויר העולם. כי יצר הרע הוא ההעדר אשר דבק בנבראים. וזה נתן באדם כאשר כבר הושלם ויצא אל אויר העולם, שאז הוא שלם בגופו, דבק בו ההעדר. אבל קודם שיצא לאויר העולם, ולא נשלם, אין דבק בו ההעדר, שהרי מוכן להיות נשלם עוד. רק אחר שנשלם, אז דבק בו ההעדר, והוא דבר ברור... כלל הדבר; כי מתוך שהאדם הוא בשלימות גופו, אז דבק בו ההעדר. ולא כן כאשר האדם רואה עצמו בחסרון, שכל חסר מוכן שיושלם, וכיון שהוא מוכן שיושלם, הוא מרוחק מן ההעדר, שהוא הפך ההשלמה". ובנצח ישראל פכ"ה [תקכט:] כתב: "השטן הוא מגרה ביותר להרוס בית בנוי, ממה שיהרוס בית מהורס". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא.] כתב: "ובודאי יותר מגרה היצה"ר בישראל ותלמידי חכמים [סוכה נב.], שמבקש להפיל בית בנוי ולבטל אותו, כי ישראל הם עיקר המציאות, והם בית בנוי, ממה שמגרה וחפץ לבטל בית מהורס בעצמו... כי היצה"ר שהוא מגרה באדם לבטל המציאות... לפי מעלת הדבר מתגרה בו היצה"ר". וכן האריך בזה בנצח ישראל פ"ב [כז.], ותפארת ישראל פמ"ח [תשנב.]. וראה להלן הערות 1360, 1831.
(219) למעלה לאחר ציון 153.
(220) כמבואר למעלה הערה 154.
(221) והדבר השני שאמר ["ולאן אתה הולך"] מזכיר לאדם את מיתתו. וראה בסמוך הערה 223.
(222) פירוש - כל אשר לבו חפץ הוא משיג בלי מעכב ובלי טורח כלל.
(223) צרף לכאן מאמר חכמים [ירושלמי קידושין פ"ד הי"א] "אין יצר הרע מצוי בבית הקברות". ובדר"ח פ"ג מ"א [ט.] כתב: "הנה עקביא בן מהללאל בא ללמוד האדם שיסיר ממנו סבת החטא, שכל זמן שלא יסור הדבר שהוא סבה אל החטא, הוא בא לידי חטא. והסבה שבא האדם לידי חטא הוא יצר הרע שנתן השם יתברך באדם, והוא הגורם החטא אל האדם. ואף אם יחשוב וידע שעתיד לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, מכל מקום כאשר יצרו גובר עליו הוא חוטא, ואינו משגיח בעתיד להיות. ולכך צריך האדם שיסיר ממנו כח יצר הרע, אשר הוא סבה אל החטא. ויצר הרע מתגבר באדם מכח גבהות הלב... וכאשר אצל האדם ולנגד עיניו יום המיתה, מסתלק ממנו יצר הרע. כי כבר התבאר שאין היצר הרע רק השטן, והוא מלאך המות, והוא המסית את האדם להביא אותו אל העדר. ולפיכך אם מזכיר לו יום המיתה, כאילו כבר קבל העדר, והרי אין לו כח עוד, ובזה מסולק היצר הרע, הוא השטן הוא מלאך המות". וראה להלן הערה 232. ומה שכתב כאן "יום המיתה" ["שיש לפניו יום המיתה"], אע"פ שעד כה עסק במיתה עצמה ["יראה האדם כנגדו המיתה"], כי מיד מביא מאמר על יום המיתה, לכך בדבריו כאן יש את ההכנה למאמר שיביא בסמוך. ודרכו של המהר"ל לסיים קטע אחד בדברים שהם הקדמה לקטע שלאחריו [כמבואר בגבורות ה' פ"ח הערה 213, שם פמ"ד הערה 50, שם פע"ב הערה 69, ונתיב התורה פ"ד הערה 24].
(224) לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש", ולא "אמר רבי יהושע בן לוי". ובשאר מקומות בספריו הביא מאמר זה בשם "אמר רבי לוי בר נחמני אמר ריש לקיש" [דר"ח פ"ג מ"א (טז.), נתיב כח היצר פ"ג (ב, קכז:), שם פ"ד (ב, קלא.), וח"א לסנהדרין מג: (ג, קנט.)].
(225) "שיעשה מלחמה עם יצר הרע" [רש"י שם].
(226) "אמרו בלבבכם - אמרו מה שכתוב [דברים ו, ו] 'על לבבך'" [רש"י ברכות ד:].
(227) "על משכבכם - שנאמר [דברים ו, ז] 'בשכבך'" [רש"י ברכות ד:].
(228) "יום הדומיה היא יום המות, שהוא דומיה עולמית" [רש"י ברכות ה.]. וראה להלן ציון 325, שהזכיר שם את דבריו כאן.
(229) פירוש - מצד ה"יש" של האדם [לעומת העדר האדם].
(230) הנה רש"י [בראשית ד, ז] לא פירש שאיירי בלידת אדם, אלא בקבורת אדם, שכתב "לפתח חטאת רובץ - לפתח קברך חטאתך שמור" [וכן פירשו שאר מפרשי המקרא]. אך מקורו מהגמרא [סנהדרין צא:], שאמרו "אמר לו אנטונינוס לרבי, מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה ["שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות" (רש"י שם)], או משעת יציאה. אמר לו משעת יצירה. אמר לו, אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'". ועוד אמרו חכמים [נדה ל:] "כיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'". ורש"י [קהלת ד, יג] כתב גם כך, וכלשונו: "יצר הרע הוא שליט על כל האברים... משעה שנולד הוולד הוא נתון בו, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'". ובגו"א בראשית פכ"ה אות כה [ט:] כתב: "אין היצר הרע באדם אלא מעת שנולד, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'". וראה להלן הערות 492, 516, 551, 552.
(231) דיוק לשונו מצביע על חידוש מיוחד; שגרת המחשבה תופסת את יסודו שהואיל וסוף אדם למיתה, לכך כשיזכור זאת אף בעודו חי, יתגבר על יצרו. ולפי זה המיתה עצמה היא המביאה להתגברות האדם על יצרו. אך לשונו כאן מוציא מתפיסה זו, שכתב "כשמזכיר לו יום המיתה, שאין יצר הרע, אז מסתלק יצר הרע". ואם איירי בשעת מותו ממש, פשיטא שאין אז יצר הרע, שהרי אינו חי כלל, ואין זה "שאין יצר הרע", אלא "שאין אדם", שבשעה זו אין היצה"ר פוסק מן האדם, אלא האדם פוסק מן היצה"ר. אלא בעל כרחך שכוונתו שיש לאדם לצייר לעצמו כיצד יראה ביום מיתתו קודם למיתתו ["שאין יצר הרע"], וישוה את ימי חייו למצבו ביום מיתתו, שהוא שלב אחד לפני מיתתו. ולפי זה מדוייק מאוד לשון חכמים שאמרו "יזכור לו יום המיתה", ולא אמרו "יזכור לו המיתה" [כפי שהעירו ההפלאה (כתובות סז:), הצל"ח (ברכות י.), ועוד]. כי לא מדובר שיזכור את מיתתו כאשר הוא מוטל ללא רוח חיים, אלא את יום מיתתו, שהוא שלב אחד לפני מיתתו, וכמו שנתבאר. וראיה לדבר, שנאמר [קהלת ח, ח] "ואין שלטון ביום המות", וכתב רש"י [שם] "אין שלטון של שום מלך ניכר ביום מותו. בכל מקום אתה מוצא [ש"ב ג, לא, שם יג, כא, ושם יט, יב] 'והמלך דוד', וביום מותו [מ"א ב, א] 'ויקרבו ימי דוד למות', לא הוזכר מלכות כאן". הרי ש"יום המות" בלשון המקרא אינו עוסק במיתה עצמה, אלא בשלב הקודם לה, כך הוא ג"כ ל"יום המיתה" בלשון חכמים. ובמלוא עומר [קהלת ח, ח] ביאר ש"אין שלטון ביום המות" מוסב על שלטונו של היצה"ר, שאינו שולט באדם ביום מותו. ואמרו [אבות פ"ב מ"ד] "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", והשפת אמת [אבות שם] כתב: "משמע שיום המיתה גופא אינו בכלל זה, כי היצר הרע פוסק ממנו, כמו שכתוב 'אין שלטון ביום המות'. ואפשר זה שכתוב [משלי לא, כה] 'ותשחק ליום אחרון'... שאז הצדיק שמח, כי ביום זה אין לו להתיירא מיצר הרע".
(232) כן ביאר בדר"ח פ"ג מ"א [כב.], והובא למעלה הערה 223. ובכת"י [שם] כתב "כי כל ענין יצר הרע לאבד את האדם, וכאשר יש לפניו יום המיתה, שהוא אבוד מן העולם הזה, אז מסתלק ממנו יצר הרע" [הובא שם הערה 98]. ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא.] כתב "מה ענין יום המיתה לזה שיבטל בזה יצר הרע. אבל הפירוש הוא כי היצר הרע שהוא מגרה באדם לבטל את המציאות כאשר אמרנו, וכאשר יזכיר לו המיתה, שהוא בטול האדם, אין כאן עוד יצר הרע".
(233) "להודיע כי לעבודת השם יתברך יסלק יצר הרע" [לשונו למעלה לאחר ציון 209]. ואודות שהיצה"ר אינו מאפשר לאדם שיעבוד את ה', כן עולה מהתפילה הנאמרת לפני הנחת תפילין "ולא יתגרה בנו יצר הרע, וינחנו לעבוד את ה' כאשר עם לבבנו". ואמרו חכמים [ברכות סא.] "אוי לי מיוצרי, ואוי לי מיצרי", ופירש רש"י [שם] "אוי לי מיוצרי - אם אלך אחרי יצרי, ואם לא אלך אחריו, אוי לי מיצרי, המיגעני בהרהורים". הרי ש"יצרי" עומד כנגד "יוצרי". וראה להלן הערה 328.
(234) וקרבן פסח נקרא "עבודה" סתם, וכמבואר למעלה הערה 188, ולהלן הערה 335. ויש להעיר, כי כאן טורח לבאר בארוכה שביעור חמץ הוא רק מחצות ארבעה עשר, ולא לפני כן. אמנם להלן [לאחר ציון 336] ביאר שבדיקת חמץ היא אור לארבעה עשר [פסחים ב.], כי מיד שתם יום שלשה עשר יש לבדוק החמץ כדי לבערו, וכלשונו [לאחר ציון 343] "לפיכך התחלת הביעור הוא אחר י"ג מיד... כי מספר 'אחד' הוא י"ג, ואז תיכף ומיד בודקין החמץ... ולפיכך כאשר הגיע הזמן של י"ג, שהוא אחד, דהיינו תיכף בלילה, אז בודקין החמץ, והוא התחלה לבער החמץ". הרי שביעור החמץ מתחיל "אחר י"ג מיד", כי הבדיקה היא "התחלה לבער החמץ", ודלא כדבריו כאן שיש צורך להמתין להתחלת שקיעת החמה, הדומה למיתה. וראה להלן הערה 350 בישוב שאלה זו.
(235) כמו שנאמר [שמות יג, ז] "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור חמץ בכל גבולך", ונאמר [שמות יב, יט] "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". ואם עבר והניח, אף על פי שלא אכלו, עבר בשני לאוין אלו [רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ב]. שני הלאוין האלו נמנו במנין המצוות [רמב"ם סה"מ מל"ת ר, רא, והחינוך מצוות יא, כ]. יש סוברים שכשם שאכילת חמץ אסורה בערב פסח משש שעות ולמעלה [פסחים ה.], כך הלאוים של בל יראה ובל ימצא נוהגים מאותה שעה ולמעלה [רש"י פסחים ד., ורמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ח]. ויש סוברים שלא נאמרו בל יראה ובל ימצא אלא בשבעת הימים בלבד, כאמור בתורה "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", ואין בערב פסח אלא איסור אכילה בלבד [ראב"ד הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ח, מאירי פסחים ו:, מג"א סימן תמג ס"ק א]. ולשון המהר"ל מורה שסובר כדעה השניה, שאיסורים אלו נוהגים לשבעת ימים, ולא מתחילים בערב פסח.
(236) פירוש - אין עוד צורך בביעור חמץ מחצות היום ואילך [המורה לאדם שימות ואז יוכל לכבוש יצרו], "כי כאשר כובש את יצרו, שוב אין יצר הרע מתגרה בו אחר שסלקו" [לשונו בסמוך].
(237) פירוש - מספר שבע הוא מספר שסופרים עד אליו, ומשם חוזרים ומונים שוב [כמו ימי השבוע, ושנות השמיטה], כי מספר זה הוא שלם, לכך הוא חוזר חלילה. ובתפארת ישראל פי"ח [רפא:] כתב: "כל דבר שהוא כל, יש לו השלמה, והשלמתו הוא כאשר הוא חוזר חלילה, כי אז נשלם וחוזר חלילה. ואם אינו חוזר חלילה, אין לו השלמה, ואם אין לו השלמה אינו הכל, ודבר זה מבואר מאד". וכן כתב לגבי מספר שבע בכמה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"ה מכ"א [תקכג.] כתב: "ואמר [אבות פ"ה מכ"א] 'בן שבעים לשיבה'. פירוש, שהוא שלם בימים, כי [תהלים צ, י] 'ימי שנותינו שבעים שנה'. ונראה כי אותיות אחה"ע מתחלפים, ופירוש 'שיבה' מלשון 'שביעה', שהוא שבע בימים. ומפני כי מספר שבעה הוא מספר שלם בימים ובשנים, שהוא חוזר חלילה תמיד. ולפיכך מספר זה נקרא 'שבעה', מלשון שביעה, שכל אשר הוא שבע הוא שלם. ולכך אמר 'בן שבעים לשיבה', כי עתה יש לו ימים בשלימות ובשביעה, כי שנות האדם שבעים שנה". ובנצח ישראל פ"ז [קסז.] כתב: "כי מספר שבעה הוא מספר שלם, שהרי מספר שבעה חוזר חלילה בימים ובשנים, ומזה נראה שהוא מספר שלם". והביאור בזה הוא על פי דבריו בגבורות ה' פס"ט [לאחר ציון 128], שכתב: "מספר שבעה הוא מספר שלם, שהוא כנגד שש קצוות והאמצעי ביניהם". לכך מספר שבע הוא יחידה שלימה בפני עצמה, הכוללת את כל הפרטים. ונאמר [בראשית ז, ב] "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו וגו'", ופירש רש"י [שם] "כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו". וכתב שם בגו"א אות ב [קמז.]: "ואם תאמר, למה שבעה שבעה דוקא... יש לומר, אחר שצריך ליקח יותר משנים, ואפקי קרא מיניה, אוקמיה אשבעה, לפי שהוא גם כן סכום מספר... ותמצא השבעה שהוא סכום מספר, שהרי הוא חוזר חלילה תמיד. וכל הימים נכללים בז' ימים, וכל השנים בז' שנים, ולכך בחר במספר שבע". אמנם כאן לא בא להדגיש את שלימות מספר שבע, אלא שמספר שבע הוא חוזר חלילה. וראה הערה הבאה.
(238) פירוש - מה שהתרחש במשך שבעה ימים, הוא דבר שיחזור על עצמו שוב ושוב, כי מספר שבע הוא חוזר חלילה. ובבאר הגולה באר השני [קמו:] כתב: "בפרק קמא דמכות [ז.], תנן בית דין ההורגת אחד בשבוע נקראת 'חבלנית'... כי מאחר שהוא דן למיתה פעם אחת בשבוע, דבר שהוא לשבעה שנים, שהם חוזרים חלילה, לא נקרא שאינו רגיל, רק רגיל נקרא, ואינו דבר במקרה. ולפיכך נקרא 'בית דין של חבלנית'". ו"חלילה" הוא מלשון מחול וסבוב, וכמו שכתב רש"י [פסחים מח:] "חוזרות חלילה - 'חלילה' לשון מחול סביב סביב". ואם תאמר, הרי לאחר ימי הפסח האדם חוזר לאכילת חמץ, וכיצד אפשר לומר שהטהרה מהחמץ [שנהגה למשך ימי הפסח] תחזור חלילה, בעודו אוכל חמץ. דע, שבזוה"ק [ח"ב קפג:] עמדו על זה, וביארו שלאחר המנעות מאכילת חמץ בשבעת ימי הפסח, ניתן לשוב לאכילת חמץ, מבלי לחשוש לשום נזק, וכלשונו: "[משל] למלכא דהוה ליה בר יחידאי, וחלש. יומא חד הוה תאיב למיכל. אמרו, ייכול בריה דמלכא מיכל דאסוותא דא [מאכל רפואה זה], ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא. עבדו הכי. כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא. אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא. כיון דאכלו מצה, דאיהי אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קוב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון".
(239) בבחינת "כל התחלות קשות" [רש"י שמות יט, ה]. ובח"א לשבת קמ: [א, עו:] כתב: "ענין חדש, כאשר לא הורגל ענינו למה שהוא עומד אליו, הוא נחשב שינוי... אמרו במכילתא בפרשת יתרו [שמות יט, ה] כל ההתחלות קשות. וזה מפני שההתחלה הוא שינוי".
(240) "אבר קטן - גוייה, גיד" [רש"י שם].
(241) "משביעו - בתשמיש. רעב - גופו חסר כח, ורעב לעת זקנה" [רש"י שם].
(242) "שבע - בכח שלם" [רש"י שם].
(243) יש להבין, כיצד הוכיח ממאמר זה ש"כאשר כובש את יצרו, שוב אין יצר הרע מתגרה בו אחר שסלקו". ויש לומר, כי זהו פירוש המלים "מרעיבו הוא שבע", שהוא יהיה ללא חסרון ["שבע"], ומי שהוא ללא חסרון, הוא משוחרר משליטת יצר הרע. וכן כתב בביאור מאמר זה בנתיב היצר פ"ב [ב, קכה.]: "ובפרק החליל [סוכה נב:], אמר רבי יוחנן, אבר קטן יש באדם; משביעו רעב, מרעיבו שבע, עד כאן. ודבר זה, כי היצר שבאדם, אם האדם נמשך אחריו מורה על שיש לו רעבון, והוא חסרון התאוה, וכאשר רוצה להשביע את יצרו לעשות רצון יצרו, תמיד הוא מוסיף בחסרון. ואינו כך אם מרעיבו, בזה הוא נראה אדם שלם... ואינו חסר, ולכך בזה מסלק יצר הרע, שהוא מתקרב למדת האבות שנאמר בהם 'בכל מכל כל' [ב"ב יז.], אשר לא שלט בהם יצר הרע [שם]". וברי שההשוואה לאבות מורה שאיירי בסילוק מוחלט של היצה"ר.
(244) פירוש - בעקבות ביעור חמץ בי"ד ניסן, באים שבעת ימי החג, שהם ימי שמחה. ובגבורות ה' פמ"ו [שצד:] כתב: "ואלו שלשה מועדים [ג' רגלים] נקראים זמני שמחה". ושם ס"פ סב [תקנד:] כתב: "מפני שהרגלים זמני שמחה, אמר שיהיו בשמחה שלימה, שנהיה שמחים בבנין עירך, וששים בעבודתך". והנה נאמר לשון שמחה בשבועות [דברים טז, יא] ובסוכות [שם פסוקים יד, טו], אך לא מצינו לשון שמחה בפסח. וכבר עמד על כך בעל הטורים [דברים טז, יא], וכתב "ושמחת - לא נאמר שמחה בפסח, שהתבואה עדיין בשדה. ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת, ועדיין היין בגפנים, נאמר שמחה אחת. ובסוכות שהכל בבית, נאמרו בו ב' שמחות". אך עם כל זה יש מצוה וחיוב לשמוח בפסח, וזה נלמד בהיקש מחג השבועות [תוספות חגיגה ח. ד"ה ושמחת]. וביראים [סימן רכז וסימן תכז] הצביע על מקורות נוספים לחיוב שמחה בפסח. וכן הרמב"ם [הלכות יום טוב פ"ו הי"ז] כתב "שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג, עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו". ועל כל המועדים אנו אומרים [תפילת שלש רגלים] "ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". ונאמר [דהי"ב ל, כא] "ויעשו בני ישראל הנמצאים בירושלים את חג המצות שבעת ימים בשמחה גדולה ומהללים לה' יום ביום הלוים והכהנים בכלי עוז לה'".
(245) אודות הצער שיש בכיבוש היצר, כן אמרו חכמים [ברכות סא.] "אוי לי מיצרי", ופירש רש"י [שם] "אם לא אלך אחריו [היצר], אוי לי מיצרי, המיגעני בהרהורים". ועוד אמרו [סוכה נב.] "לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים... צדיקים נדמה להם כהר גבוה... צדיקים בוכין ואומרים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה", ופירש רש"י [שם] "צדיקים בוכים - שנזכרים בצערם שהיה להם, לכבוש הרשע הזה בחייהם". והרמב"ם בשמונה פרקים פ"ו כתב: "המתאוה לעבירות ונכסף אליהן, הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהן, ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו... ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו [אבות פ"ה מכ"ב] 'לפום צערא אגרא'". וכן הרמב"ם [הלכות איסורי ביאה פכ"ב הי"ח] כתב "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש, אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים [שבת קל.] בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו, וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה, שנאמר [במדבר יא, י] 'בוכה למשפחותיו', על עסקי משפחות". והפרישה [אבן העזר סימן כה ס"ק ב] כתב "מצוה זו קשה עליהם, שיש להם צער גדול לקיים אותה ולכבוש היצר, שמתאוה תמיד לעבור מצוה זאת".
(246) כי אין יום טוב בשעת העמל והצער. ומעין כן כתב בדרוש על התורה [י:] לגבי ספירת העומר: "מפני שנברא האדם לעמל [איוב ה, ז], לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח [מנחות סה:], שבו יצאו ממצרים... למחרת מיד על שיתחילו להכנה לתורה, לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין, אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו, כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל... ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו החירות והעמל בזמן אחד יחד, כי אין ההפכיים נמצאים יחד" [הובא למעלה סוף הערה 141]. הרי שחג החירות לחוד, ועמל העבודה לחוד, ואינם נופלים באותו הזמן.
(247) ואם תאמר, הואיל ובעקבות ביעור חמץ "האדם נשאר בלא חטא תמיד" [לשונו למעלה לאחר ציון 237], ו"כאשר סלקו כבר שוב אינו חוזר וניעור כלל" [לשונו למעלה לאחר ציון 239], מדוע שוב יש צורך לבער את החמץ בשנה שלאחריה. ויש לומר, שכל שנה ושנה היא הויה חדשה בפני עצמה, וכמו שכתב בגבורות ה' פמ"ו [שעד.]: "דע כי כל שנה ושנה בפני עצמו יש בה הויה מיוחדת, כאילו בכל שנה ושנה יש בה בריאה בפני עצמה" [הובא למעלה הערה 195]. ומצינו בהלכה יסוד זה [שכאשר התגבר על יצרו, שוב לא חיישינן לגרוי יצה"ר]; הנה בשו"ע [יו"ד סימן קצב ס"ד] איתא: "חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה, לא יתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים". והרמ"א [שם] כתב: "יש אומרים, אם היתה טהורה כשנשאת, ולא בא עליה, ופירסה נדה אחר כך, אין צריך שימור עוד". והש"ך [שם ס"ק י] כתב "דהא חזינן דלא תקיף יצריה, כיון שלא בא עליה עד השתא". אמנם הט"ז [שם ס"ק ז] חלק על זה, וסובר כי אף שהתגבר על יצרו מספר ימים, אין זו הוכחה שיצרו לא יתגבר עליו בהמשך. והוכיח כן מהמשנה [יבמות קיא:], שאמרו לגבי יבם ויבמה, שעד שלשים יום מוקים איניש אנפשיה מלבעול, אך לאחר שלשים יום לא מוקי אנפשיה מלבעול. ולשון הט"ז הוא: "ביבמה עד שלשים יום מוקי אנפשיה, ותו לא. הרי דהוחזק שלשים יום בזה שלא בא עליה, ואפילו הכי אמרינן דאחר כך תקיף ליה ולא מעמיד נפשיה". ואילו כאן מתבאר שהואיל וכבש את יצרו פעם אחת [בביעור חמץ], שוב לא יתגרה בו יצרו. ויל"ע בזה. ועוד יש להעיר מדברי הגמרא [יומא לח:], "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא... דבי רבי שילא אמרי, כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא, שוב אינו חוטא" [ראה בנתיב הצדק פ"ב (ב, קלט:) בביאור מאמרים אלו]. ואילו כאן מבאר שכאשר מסלק את היצה"ר זה "מורה על שהאדם נשאר בלא חטא תמיד", ולא חילק בין אם יצאו רוב שנותיו של אדם או לא, או אם עמד שתי פעמים בלא חטא, או לא. ויל"ע. ובספר פרי הארץ [פרשת חיי שרה] כתב: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום [סוכה נב:], ואם אתמול הפילו והתגבר עליו, ורוח ה' נחה עליו להתקשר בו יתברך... אף על פי כן מתנקש עליו היצר למחר באופן אחר ויותר קשה. ואפילו אם ינצחהו בכל יום... אף על פי כן מתחזק עליו היצר להפילו ברשתו לעולם". ולכאורה דברים אלו אינם כדעת המהר"ל.
(248) לשונו למעלה [לאחר ציון 197]: "ומפני כי העבודה אל השם יתברך הוא בכל חלקי כחות שלו, ומחוייב שיעבוד בהם השם יתברך, ואם לא יעבוד בכל חלקיו, הרי אותו חלק יוצא מן הבריאה שנברא עליו. וחלקיו [של האדם] הם; השכל, והגוף, והנפש, אלו ג' דברים הם לאדם. ולפיכך תיכף ומיד בראש חודש ניסן נאמר [שמות יב, ב-ג] 'החודש הזה לכם וגו' דברו אל כל עדת בני ישראל', שיהיה הדבור, שהוא הלימוד של פסח היאך לעשות הפסח, בראש חודש ניסן, ותיכף היו משעבדים השכל והדעת לעשות המצוה, ובזה משועבד האדם בשכלו. וחייב האדם לשעבד נפשו לעבודת השם יתברך, ולכך היה הלקיחה בעשור לחודש, שיקחו שה לבית אבות [שמות יב, ג]. ודבר זה בודאי מעשה הוא, שיקח שה לבית, וכל מעשה הוא על ידי הנפש, כי על ידי הנפש פועל האדם. ובזה היו משעבדים הנפש אל השם יתברך, כי שעבוד השכל הוא בראשונה, ועל ידי זה יקבל הנפש גם כן. ובי"ד היה ביעור חמץ והשאור, והיה שחיטת הפסח אחר ביעור חמץ ושאור. וזה היה שיעבוד הגוף אל השם יתברך. כי יצר הרע הוא בגופו של אדם, כי הנשמה היא בלא יצר הרע, ומצוה על האדם שיבער השאור והחמץ מביתו וישחט הפסח, להודיע כי לעבודת השם יתברך יסלק יצר הרע". ואודות שהשעבוד היה צריך להיות "תיכף ומיד", כן מבואר למעלה הערות 141, 197.
(249) כמבואר למעלה הערה 205.
(250) מה שכתב "ונמשך מזה שיעבוד גופו" ניתן לבאר בשני אופנים; (א) נמשך משעבוד הנפש שעבוד הגוף, כי הנפש מושלת על הגוף. וכן כתב בגבורות ה' פמ"ז [תקטז:]: "המלכות בישראל נגד הנפש, שהוא כמו המלך שמנהיג העם, כמו שהנפש הוא מנהיג אברי האדם, וכך המלך מנהיג העם, שהם אברי האדם". ובדר"ח פ"א מ"ה [רסו.] כתב: "כי הנפש שבאדם יושב בגוף האדם, והוא בעל הבית". ושם פ"ד מי"ד [רפז.] כתב: "המלכות כנגד הנפש. וידוע כי הנפש הוא מנהיג את כל איברי האדם, והאדם מקבל ההנהגה מן הנפש. ולפיכך כנגד זה נתן השם יתברך המלך, שהוא המנהיג והמושל על כלל האומה. ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל". (ב) נמשך משעבוד השכל שעבוד הגוף, כי השכל מושל על הגוף. וכן כתב בנתיב התורה פ"ג [קנ:]: "השכל נקרא 'איש' לגוף, ובסלוק השכל נעשה הגוף כמו אשה אלמנה שמת בעלה... וידוע כי השכל הוא אב לכל כחות הנפש, והוא מנהיג אותם, כמו האב שמגדל את הבנים. וכאשר מסולק מן האדם השכל, נעשו כל כחות הנפש כמו יתומים שאין להם אב... עד שישאר הגוף כמו אשה בלא מושל, הוא השכל שמושל על הגוף, וכחות הנפש בלא מנהיג" [הובא למעלה הערה 203]. ובנתיב התוכחה פ"ב [ב, קצג.] כתב: "השכל בגוף מושל על הגוף, ומורה להם את אשר יעשו. וא"א שיהיה אהבה וחיבור בין השכל והגוף, כי השכל פועל בגוף, ואין זה חיבור ואהבה כלל". ובסוף נתיב הכעס [ב, רלט:] כתב: "כי השכל ג"כ פרנס ומנהיג כל איברי האדם, והוא מנהיג בנחת... השכל באדם אשר מנהיג... איברים של האדם". ובח"א לשבת קיד. [א, נג.] כתב: "השם יתברך ברא לשכל האברים אשר עושים מלאכתו... שכן האברים בגוף עושים מלאכת השכל... כי הת"ח בעיר דומה אל השכל שהוא בגוף, אשר הוא מנהיג הגוף. וכך ראוי שיהיה מנהיג בעיר הת"ח דוקא, והוא יהיה פרנס, ולא אחר". וכן כתב בח"א לר"ה יז. [א, קיב.] בביאור דברי הגמרא שם בגנות פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, וז"ל: "יש לך לדעת כי הכחות השכליות מנהיגים את הכחות הגופניות מבלתי שיטילו אימה עליהם, פירוש שאין מתפעל הכחות הנפעלים מן הכחות הפועלים בהם כלל. אבל הכחות הגופניות הפועלים, הם פועלים בכחות הנפעלים, ומטילים עליהם אימה יתירה. ולפיכך אמר כי מי שמטיל אימה יתירה על הצבור... אין הנהגתו מתיחס אל השכלי, רק לכח אחר מן כחות הגשמיות... כי הפרנס המנהיג, אם מנהיגם בנחת, הרי מורה כי כח הפועל הוא כמו כח נבדל מן הגשמיות". וראה להלן הערה 363.
(251) לא ברור מדוע מוסיף נקודה זו [ששעבוד הגוף והיצר הוא קשה מהכל]. ואולי בא לבאר מדוע שעבוד הגוף נשאר לבסוף, ועל כך מבאר שבענייני הדרגתיות קיימא לן "מן הקל אל הכבד" [כמבואר בגו"א שמות פי"ט אות ו (נט:), ואור חדש פ"ט (תתתב.)]. לכך ראוי שהשעבוד האחרון יהיה שעבוד הגוף, כי הוא השעבוד הקשה ביותר. ובגבורות ה' פל"ח [תשלא.] חילק בין מצות עשה של קרבן פסח למצות לא תעשה שלו, ודבריו שם נתבארו על פי דבריו כאן, וכמבואר שם הערה 49.
(252) לשונו בגבורות ה' פל"ה [תרלד.]: "הלקיחה [של קרבן פסח מצרים] בעשור, ודוקא בעשור לחודש, כי תמיד העשירי נבדל לקדושה, לכך היתה הלקיחה בעשור". וכן הזכיר בקצרה להלן [לאחר ציון 1560]. והוא יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, בגבורות ה' פמ"ו [תיט.] כתב: "לעולם תמצא העשירי מיוחד לקבל הקדושה, שהרי העשירי קודש בכל מקום". ושם פנ"ח [שכא.] כתב: "לעולם תמצא כי הדבר שהוא קדוש ונבדל לגמרי הוא העשירי, כי העשירי תמיד קודש לה'. והענין הזה אשר העשירי הוא קודש, אין כאן מקומו לבאר". ובנצח ישראל פ"ח [רטו:] כתב: "כי כל מקום תמצא כי העשירי הוא קדוש... כמו במעשר דכתיב 'העשירי יהיה קודש', וכמו ביום הכפורים שנקרא 'קדוש' [ישעיה נח, יג "ולקדוש ה' מכובד", ודרשו (שבת קיט.) "זה יום הכפורים"]... הרי העשירי הוא קדוש לה'". וכן כתב שם פי"ט [תכט.], שם פל"ב [תרטו.], ובדר"ח פ"ג מ"ו [קנו:] כתב: "אין שכינתו עם הדבר החסר, ומפני כך אין השכינה שורה בפחות מעשרה, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה". ובהמשך המשנה שם [קעה:] כתב: "מספר עשרה הוא מיוחד בכל מקום למדריגת הקדושה, עד שהמספר הזה מגיע אל מדריגת עולם הנבדל והקדוש". ושם פ"ה מ"א [יג:] כתב: "ויש לך לדעת כי מה שנברא העולם בעשרה מאמרות [שם], ולא במאמר אחד, מורה שהעולם הזה יש לו מעלה עליונה, והשם יתברך שכינתו בעולם הזה. ומורה על זה מספר עשרה, כי השכינה עם עשרה תמיד, ולא פחות מעשרה, כמו שבארנו למעלה [אבות פ"ג מ"ו] אצל 'עשרה שיושבים ועוסקים בתורה', שהשכינה היא עם עשרה. שמזה תדע מה שמספר עשרה מקבל כבוד השכינה, כי עשרה יש בהם קדושה. ולפיכך אם נברא העולם במאמר אחד, לא היה אל העולם המדריגה העליונה הזאת. אבל עתה שהעולם נברא בעשרה מאמרות, יש אל העולם המדריגה העליונה הקדושה. כי כבר בארנו כי עשרה יש בהם קדושה, כי לכל דבר שבקדושה צריך עשרה. והכל נרמז במה שכתוב [ישעיה כו, ד] 'כי ביה ה' צור עולמים'. העולם הבא נברא ביו"ד [מנחות כט:], מפני כי היו"ד מספרה עשרה, שמספר עשרה שייך לכל דבר שיש לו מעלה קדושה. לכך השכינה עם מספר זה". ושם פ"ה מ"ו [רטו:] כתב: "כבר התבאר כי כל דבר שיש בו קדושה ראוי לו מספר עשרה, ואין קדושה בפחות מעשרה [ברכות כא:], כמו שהתבאר למעלה כמה פעמים, והוא דבר מבואר מאד". ובנר מצוה [פו:] כתב: "היו"ד מורה על מדרגה קדושה, כי העשירי הוא קודש בכל מקום". ומצינו שלשה הסברים בביאור קדושת העשירי; (א) העשירי הוא כללי ולא פרטי, וכמו שכתב בדר"ח פ"ג מי"ג [רחצ:]: "דוקא העשירי הוא קודש לה', מפני כי מספר הפרטיים הם עד תשעה, כי עשרה נחשבים עדה וכלל, שהרי אין מספר נוסף רק עד עשרה, ומן עשרה ואילך חוזר לספור אחד עשר, שנים עשר... כי אין תוספת על הכלל... ומפני כי העשירי הוא המשלים לעשרה שהם כלל, יש אל העשירי סגולה זאת שראוי לגבוה, שהוא יתברך כולל הכל, ראוי אליו העשירי, שהוא משלים המספר, עד שהוא הכל". (ב) העשירי כנגד הנקודה שבעיגול, ללא התפשטות, וכמו שכתב בדר"ח פ"ג מי"ג [שו:]: "הנקודה שהיא בעיגול, שהיא אחת, שאין לה התפשטות, וממנה מתפשט הכל, והוא מקשר כל הט' שהם בעיגול, כי הנקודה היא אחת באמצע העיגול, מקשר כל העיגול, עד שהוא אחד... העשירי מקשר ומאחד כמו הנקודה בעיגול... והעיגול נחלק לט' חלקים, והם ט' חלקים שמתחלק כל ההתפשטות. וכנגד זה הם הפרטים שמתחלקים לתשעה, והעשירי נגד הנקודה שהיא תוך העיגול. ומפני זה העשירי קודש אל השם יתברך, כי הנקודה אין לה התפשטות גשמי כלל. וכן היו"ד אין לה התפשטות גשמי כלל, ומפני כך בכח העשירי, שהוא כנגד הנקודה, הוא הכל, כי ממנה מתפשט הכל ומתקשר הכל". (ג) העישירי הוא העצם והעיקר, וכמו שכתב בח"א לסוטה מט. [ב, פט:]: "רמזו חכמים דבר זה 'עשר בשביל שתתעשר' [תענית ט.]... כי העשירי אשר הוא מפריש [הוא] נגד העצם שהוא עיקר... כי העצם הוא אחד וט' מקריים. וציוה השם יתברך שהאדם יקח ט' חלקים, וחלק אחד יתן אל השם יתברך, לומר המקריים שאינו עיקר שייכים לאדם, אבל אל השם יתברך, שהוא עיקר, שייך העשירי, אשר הוא נגד העצם ועיקר" [ראה גבורות ה' פנ"ח הערות 26, 27, וש"נ].
(253) חידוש גדול יש בדבריו. דמבאר שהלקיחה היתה בעשור לחודש משום שהעשירי מיוחד לקדושה. ועולה מכך שבפסח מצרים קדושת הקרבן החלה בעשור לחודש [דאל"כ, אין לקיחתו שייכת ל"העשירי יהיה קודש"]. והטורי אבן [מגילה כט: (ד"ה כמאן)] האריך בזה לבאר שביקור מומים נעשה רק בבהמת הקדש, ולא בעודה חולין. אך רש"י [פסחים צו.] כתב "מקחו בעשור - אומר 'זה לשם פסח', דכתיב [שמות יב, ג] 'בעשור לחודש הזה וגו'". והחזון איש [או"ח סימן קכד] הוכיח מדברי רש"י אלו שלא היו צריכים להקדיש את השה בעשור לחודש, אלא די ביחודו והזמנתו. ובהגדה של פסח שירת הלוים [עמוד תקעו], ובספר מאורי המועדים ח"ב [עמוד כא] מובא בשם הגרי"ז דדין ביקור מומין הוא מהלכות הקרבן שיהיה מבוקר קודם הקרבתו, אך דין מקחו בעשור אינו הלכה בהלכות הקרבן, אלא מצוה המוטלת על הגברא שיקחנו בעשור, ואין זה דין בקרבן כלל. ויל"ע בזה. ועיין במאסף מוריה חודש אדר תשל"ח [שנה ז יא-יב, עמודים לב-לו] שנשא ונתן בזה טובא.
(254) עד כה ביאר ששלשת זמנים אלו מורים על שעבוד השכל, הנפש, והגוף. ומעתה יבאר ששלשת זמנים אלו מורים על אחדות ה' בתחלת העולם, למשך ימי העולם הזה [ע"י ישראל], ולעתיד לבא.
(255) למעלה לאחר ציון 181.
(256) פירוש - המחייב את עבודתנו והתבטלותנו כלפי ה' הוא היותו יתברך אחד ואין זולתו. ונקודה זו מבוארת בגבורות ה' פס"ט [שנא.], שכתב: "כל ענין הקרבנות להורות כי השם יתברך יחיד בעולם ואפס זולתו, ולכך לא תמצא בכל הקרבנות לא 'אל' ולא 'אלקיך', רק שם המיוחד [מנחות קי.]. כי הקרבנות כמו שהם באים להורות על אחדותו, שכל הנמצאים במדריגת רוממותו ומעלתו נחשבים לאפס, והכל שב אליו, שאין דבר נמצא זולת מחסדי ה'. אבל באמתת מציאותו, הכל שב אליו, ואין כאן בריאה כלל. וזהו שלימותו יתברך, שאין מציאות זולתו". וקודם לכן בגבורות ה' פ"מ [צז.] כתב: "כי החמרים נקרבים אל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר, וראוי שיהיו נקרבים אליו יתברך החומרים. כי כל ענין הקרבן הוא להודיע כי בהתבונן מציאות השם יתברך, אין אצל מדריגתו מציאות לשום נמצא. כי הוא יתברך נבדל מכל חומר בעולם, ואם כן במעלתו ובמציאותו אין דבר חמרי נמצא. ולכך היו מקריבים אליו הקרבנות, לדעת כי הדברים החומרים אין להם מציאות אצל השם יתברך". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ג:] כתב: "אין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא יתברך הכל, ואפס זולתו. ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, ודבר זה מבואר במקומות הרבה כי זה ענין הקרבן... שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כלם אינם נחשבים, אפס זולתו יתברך, ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת". ובח"א למנחות קי. [ד, צ:] כתב: "כי הקרבן מורה על כי הוא יתברך אחד, שכל הנמצאים שבים אליו, והוא אחד, שזהו ענין הקרבן הוא השבת הנמצאים אל השם יתברך, וכאשר הכל שב אליו בזה הוא אחד. וזה השם בפרט הוא שם המיוחד, ולכך לא נזכר אצל קרבנות רק שם המיוחד". וכשם שהקרבן מחייב את אחדות ה', כך אחדות ה' מחייבת את הקרבן. וכן מדויק מלשון הרמב"ן [במדבר טו, כב], שכתב: "כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום". ומדוע הזכיר "יראתו" יותר מאהבתו. אך הואיל ובא להצביע על מה שמתחייב מאחדות ה', לכך הדגיש שיראתו אינה כלום, כי היראה מורה על התבטלות האדם כלפי עילתו [כמבואר בדר"ח פ"א מ"ה (רסד:), ושם הערה 792], והתבטלות זו יכולה להעשות רק בפני אחדות ה'. וראה להלן הערה 311.