אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים· רבי יהושע הרטמן

פרק ו · משנה יא

משנה י

(1762) כפי שכתב למעלה בתחילת ברייתא א [לאחר ציון 11], וז"ל: "ולכך בזאת הברייתא בא לבאר מעלת התורה, כדי לקשר התורה עם דרך ארץ לגמרי. וכל הברייתא הזאת הכל נאמר על התורה, ולהודיע כי מעלת התורה על דרך ארץ".

(1763) כי מאמר זה אינו עוסק בתורה, אלא במטרת בריאת העולם. וליישב שאלה זו יביא עתה שלשה הסברים. ודע, שבכת"י לא נכתב הסברו הראשון [אך שני הסבריו המאוחרים הובאו שם], ובמקום זאת הובא הסבר אחר, וז"ל: "ויראה לומר מפני שאמר לפני זה [ברייתא ט] 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות' [חגי ב, ח], ומזה הביא ראיה אל מה שאמר ש'אין מלוין לאדם לא כסף וזהב', [ו]מאחר שהכל הוא אל הקב"ה, ולפיכך אינם לאדם, ואם כן למה נברא בעולם הזהב והכסף. [הניחא] אם נאמר כי הכסף והזהב הוא לאדם, אבל אם נאמר כי הכסף והזהב הוא של הקב"ה, אם כן למה נברא, וכי יש להקב"ה הנאה מהם. ועל זה אמר כי הכל נברא לכבוד השם יתברך. ובשביל שהכסף והזהב מהם כבוד ועושר, ולכך נברא מן השם יתברך, כי הכל נברא לכבוד השם יתברך. כי הכסף שהוא העושר הוא אל השם יתברך, שנתן אותו, וזה נראה נכון".

(1764) פירוש - התכלית של למוד תורה היא שיביא לידי מעשה בשמירת מצות ה', וכמו שאמרו [קידושין מ:] "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

(1765) כפי שביאר בגו"א בראשית פ"א אות ז, שהעולם נברא בשביל ישראל והתורה [רש"י בראשית א, א], וז"ל: "ויראה לומר מה שנברא העולם בשביל אלו ב' דברים, דכתיב [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו', רוצה לומר כל מה שנברא בעולם, בשביל הקב"ה נברא, ולכבודו נבראו, 'כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו', ואין כבוד מן הנבראים אלא כאשר יקיימו את מצוותיו ועובדים אותו. ואין זה רק באומה הישראלית, ועליהם נאמר [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', שלכך יצרתי אותם כדי שיספרו תהלתי. וישראל אינם עובדים להקב"ה אלא במצוותיו, שמקיימים את התורה. וזה בשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם" [הובא למעלה פ"ב הערה 1039, ולהלן הערה 2059].

(1766) כמו שאמרו חכמים [נדרים סב.] "תניא, 'לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו' [דברים ל, כ], שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני 'חכם', אשנה שיקראוני 'רבי', אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבא... רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר, עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו". ולמעלה פ"ד מ"ה אמרו "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדם לחפור בהם. וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא, חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם".

(1767) לכך ברייתא דידן שייכת לפרק העוסק במעלות התורה, שבאה ללמדנו שלא ילמד תורה לכבוד עצמו, אלא לכבוד בוראו. ומעין זה ביאר למעלה, שאמרו שם [פ"ד מ"ה] "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו'", ובביאור סמיכות המאמרים שם כתב [קכ:]: "אל תעשם עטרה וכו'. מפני שזכר לפני זה מן 'הלומד על מנת ללמד' או 'הלומד על מנת לעשות', אמר אחריו המאמר הזה, שאל ילמד תורה להתגדל בו, שאם יעשה כך נוטל חייו מן העולם", וראה בסמוך הערה 1971.

(1768) לשון הברייתא שם "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'", וביאר שם [לפני ציון 33] בזה"ל: "מה שאמרו 'לשמה' דווקא, כי כאשר למד תורה לשמה יש לו מעלת התורה, שהרי הוא לומד לשמה. אבל אם למודו שלא לשמה, אין לו מעלת התורה כלל, שהרי אין למודו לשמה, אבל כדי לקנות כבוד וכיוצא בזה, אין לו מעלת התורה כפי מה שראוי. וכל המעלות אשר זכר כאן הם מפני עצם מעלת התורה. ומעתה אם למודו בתורה לשמה, יש לאדם המעלה אשר ראויה לתורה עצמה. אבל אם אין למודו לשמה, אין לו המעלה שראוי אל התורה עצמה, שהרי אין למודו לשמה". הרי ששללו כבר שם שלא ילמד בשביל כבוד עצמו, ומה הצורך בברייתא דידן לחזור ולומר זאת.

(1769) פירוש - מהברייתא דלמעלה מתבאר שכאשר לומד שלא לשמה אינו זוכה לדברים הרבה, אך לא מתבאר שם שעיקר רצון הקב"ה הוא בלימוד לשמה [כפי שיתבאר בברייתא דידן]. והטעם שהיתה הוה אמינא לומר שרצון הקב"ה יחול גם על לימוד שלא לשמה הוא כי גם בלימוד שלא לשמה יש פן חיובי, שהרי אמרו [פסחים נ:] "מתוך שלא לשמה בא לשמה", "ובודאי טוב שילמד אף שלא לשמה, משאם לא ילמד כלל, ד'מתוך שלא לשמה וכו"... אף אם אינו לומד לשמה, אפילו הכי יש לו ללמוד, דמתוך שלא לשמה בא לשמה" [לשונו למעלה פ"ד מ"ה (קכח.)]. ובנתיב התורה פ"ז [א, לא.] כתב: "כי אם למד תורה שלא לשמה גם כן יש על זה שכר... דהיינו עושר וכבוד".

(1770) פ"ד מ"ה [קכז.], שהביא שם את קושית תוספות [ברכות יז.], שמחד גיסא אמרו חכמים [שם] "כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא", ומאידך גיסא אמרו חכמים [פסחים נ:] "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ועל כך כתב [קכח.] בזה"ל: "אבל לא ידעתי מה קשיא, דהא דאמר 'לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה', היינו שודאי שאם לא ילמד שלא לשמה, לא ילמד לשמה, ובודאי טוב שילמד אף שלא לשמה, משאם לא ילמד כלל, ד'מתוך שלא לשמה וכו". דודאי אם לא ילמד, כל שכן וקל וחומר שנוח לו שלא נברא ולא היה כלל, ועם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים [פסחים מט:]. ומה שאמר [שם] 'דאשתמש בתגא חלף', בודאי אינו טוב הלומד שלא לשמה, וטוב לו שלא נברא, מכל מקום יותר טוב משלא ילמד כלל. דאי משום דאמר כאן 'המשתמש בתגא חלף', מכל שכן דמי שלא למד קטלא חייב, כמו שאמר בפרק משה קבל תורה [למעלה פ"א מי"ג] 'דלא יליף קטלא חייב'. ואם כן לא קשיא כלל, דהכי קאמר; אף אם אינו לומד לשמה, אפילו הכי יש לו ללמוד, דמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולא קשיא מידי". וכן כתב בנתיב אהבת השם פ"ב [ב, מח.], וז"ל: "מה שאמר שהעושה שלא לשמה מוטב לו שלא נברא, זה מפני כי כל הנבראים לא נבראו רק בשביל כבוד הקב"ה, ולפיכך אם עושה שלא לשמה מוטב לו שלא נברא. והא דאמרינן בפרק מקום שנהגו [פסחים מט:] אמר ריש לקיש, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכאן אמר 'מוטב לו שלא נברא'. כבר פרשנו זה בפרק משה קבל [לכאורה צריך לומר "בפרק בן זומא", כי שם מקומו], ואף על גב דמוטב לו שלא נברא, מכל מקום יש לו שכר גדול" [הובא למעלה פ"ד הערה 627].

(1771) קצת קשה, מדוע יש צורך להדגיש זאת כאן. דבשלמא למעלה [פ"ד מ"ה] שהדגישו כן ["הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו'"], ניחא, שהואיל והמאמר שהובא קודם לכן מלמדנו לשם מה יש ללמוד תורה [ללמד ולעשות], לכך נסמך לשם המאמר המלמדנו לשם מה אין ללמוד תורה [לכבוד עצמו, וכמבואר שם הערה 585]. אך כאן מהו הצורך להדגיש שלא ילמד לכבוד עצמו, דמה נזכר עד כה שתחייב הדגשה זו. ואם תבאר שמעלותיה של תורה שהוזכרו עד כה מחייבות הדגשה זו, תיקשי לך וכי בכל פעם שיוזכרו מעלותיהן של תפילה ועבודה תוצמד להן אזהרה שלא יתפלל ויעבוד לכבוד עצמו, דזה לא מצינו. וצריך לומר, שאכן מעלותיה של תורה שונות ממעלותיהן של תפילה ועבודה, שהואיל ונתבאר למעלה כמה פעמים שמעלותיה של התורה חלות על הלומד תורה לשמה [למעלה הערות 36, 252, 301, 301, 1375, קחנו משם], לכך מצוי הוא המכשול שהלומד תורה יחמוד מעלות אלו לעצמו, הואיל ואליבא דאמת הלומד תורה לשמה יחולו עליו מעלותיה של תורה. ואמרו חכמים [נדרים פא.] "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן... מפני שהן מתגברין על הצבור... משום דקרו לאינשי חמרי". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיא.] כתב בזה"ל: "'מפני שהם מתגדרים על הצבור'. פירוש, כי אי אפשר שלא יהיה התלמיד חכם מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור... ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו לאנשי חמרי'... ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו" [ראה למעלה הערה 542]. הרי שדוקא מעלותיה של התורה עלולות להביא את לומדיה לגאוה וחשיבות עצמית. וכן אמרו [אבות דר"נ פי"א מ"ב] "כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה, לנבלה מושלכת בדרך, כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך". והרי הנך רואה שהיה צורך מיוחד להזהיר את הלומד תורה [למעלה פ"ב מ"ח] ש"אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך". ומדוע לא אמרו גם כן "אם התפללת הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך". אלא הם הם הדברים; דוקא מפאת רוממות התורה החלה על לומדיה, יש חשש מיוחד שהלומד תורה יפול לגאוה, אך חשש זה אינו קיים בתפילה ובעבודה. ודברים אלו מפורשים בספר תומר דבורה פ"ז, שכתב: "היאך ירגיל האדם עצמו במדת התפארת, אין ספק שמדת התפארת היא העסק בתורה. אמנם צריך זהירות גדולה שלא יתגאה אדם בדברי תורה, שלא יגרום רעה גדולה, שהרי כמו שהוא מתגאה, כך גורם שמדת התפארת, שהיא התורה, תתגאה ותסתלק למעלה ח"ו... המתגאה בתורתו על העני ומבזה אותו... המתגאה בתורתו על עמא דארעא, שהוא כלל עם ה', גורם שהתפארת יתגאה מעל המלכות ולא ישפיע בה". וכן ביארו תוספות [כתובות סב:] שאף שרבי עקיבא אמר בהיותו ע"ה "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" [פסחים מט:], מ"מ היה נחשב גם אז ל"צניע ומעלי" [כתובות סב:], משום ש"לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן". הרי שחשש גאוה אדוק הוא בלומדי תורה. וצרף לכאן את דברי רש"י במדבר יא, כ] "אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו". וראה הערה הבאה.

(1772) בכת"י הקדים להסבר זה את הדברים הבאים: "ויש לפרש גם כן, כי מפני שזכר בפרק הזה ענין התורה, כמו שהתחיל לומר [למעלה ברייתא ב] 'כל העוסק בתורה וכו", גם כל הפרק. ועל זה אמר שיהיה הוא נזהר שאל יהיה מתחלל שם שמים על ידו. ועל זה מסיים [ה]פרק איך יהיה עוסק בתורה. ועל זה אמר 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא וכו". לכך פתח שהוא עוסק בתורה, אל יתחלל שם שמים על ידו, רק יתכבד השם יתברך על ידו, כיון [ש]בראו לכבודו. ובפרק יום הכפורים..." [וממשיך עם המאמר המופיע בנדפס].וגם כאן יש לשאול [כפי שנשאלה השאלה בתחילת הערה הקודמת], מדוע יש צורך להדגיש זאת כאן, דמה נזכר עד כה שתחייב הדגשה זו. ויש לומר, שמעלותיה של התורה מביאות לכך שהתורה נקראת "תפארת", וכמו שאמרו חכמים [ברכות נח.] על הפסוק [דהי"א כט, יא] "לך ה' וגו' והתפארת" - "זו מתן תורה". ובהקדמה שלישית לגבורות ה' [יט] כתב: "כי כל נבדל הוא מפואר, לפי שמסולק ממנו עכירות הגשמי... ואין דבר בלתי גשמי רק התורה... שדבר אשר אינו גשמי נקרא 'תפארת'" [הובא למעלה בהקדמה הערה 116]. וכן כתב התומר דבורה [הובא בסוף הערה הקודמת]. ולכך דוקא בנוגע ללומדי תורה תימצא ההדגשה שיתנהגו באופן שה' יתפאר בהם, ויהיה כבוד ה' בתורתו. ראיה לדבר, שהנה דוקא בהקדמתו לספר תפארת ישראל האריך לבאר את הקושי שיש לשום דברי תורה לפני זולתו, כי מי יודע אם יהיו לרצון אמרי פיו לזולתו [ה:-ח.]. ובסוף ההקדמה [כה.] כתב: "ובכן התפלה אל מי שאינו מואס בשפלים... שיהיו לרצון אמרי פי לפני כל". ושם בהערה 142 הובאה התימה שלא מצאנו בשאר ספריו שיאריך בענין זה. אלא הביאור הוא כנ"ל, שהואיל וספר התפארת מוקדש למעלותיה של תורה, ובשם "תפארת ישראל" יכונה, לכך יש בזה הדגשה מיוחדת שהדברים ימצאו חן בעיני הזולת, כי כל "תפארת" היא בהתאם לתפיסת הזולת, ש"כך הוא ענינה של מדת ההתפארות, שהיא מכוונת את דרכה לפי מדת השגתו של זה שמתפארים נגדו" [לשון הפחד יצחק פסח מאמר טז, א]. ובפחד יצחק שבועות מאמר ח, ו, כתב: "כל ענינה של התפארות הוא לעורר אצל הזולת התפעלות במעלת עצמו... דהרי אפילו אם יהיה האדם כליל המעלות, אם המעלות הללו אינן מוצאות חן בעיני אחרים, אין לו במה להתפאר" [הובא למעלה פ"ב הערה 11]. לכך הובאה כאן ברייתא דידן, כי לאחר שנתבארו בפרק זה מעלותיה של תורה, יש מקום מיוחד להדגיש שעל לומדי התורה לוודא שכבוד ה' יתפאר על ידם. וראה הערה 1974.

(1773) מביא כגירסת העין יעקב, כי המלים בהמשך "ודבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה" נאמרו בעין יעקב, בעוד שבגמרא רק אמרו "ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות". וכן צויין למעלה פ"א הערה 1004. ודרכו להביא כגירסת העין יעקב, וכמבואר למעלה הערה 677, ולהלן הערה 2067.

(1774) לשונו למעלה פ"א מ"י [שב.]: "וזה שראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים, וכדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים [פו.], 'ואהבת את ה' אלקיך' [דברים ו, ה], שיהא שם שמים מתאהב על ידיך. שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ודבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומשאו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרים עליו, אשרי פלוני שלמד תורה, כמה יפים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר [ישעיה מט, ג] 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר', וכמו שהתבאר בנתיבות עולם". והוא נמצא בנתיב אהבת השם ר"פ ב [ב, מו.], וז"ל שם: "כשם שמצוה על האדם לאהוב השם יתברך, כך מצוה עליו שיהיה גורם שיהיה שם שמים מתאהב על ידו, כדאיתא בפרק יום הכפורים [ומביא שם את המאמר שהביא כאן]... ונראה דדייק זה מדכתיב 'ואהבת את ה' אלהיך', דהוי ליה למכתב 'ואהבת את ה", אבל שם 'אלהיך' שייך אצל היראה, כי 'אלהים' הוא מדת הדין [ב"ר לג, ג], כמו שכתוב [דברים ו, יג] 'את ה' אלהיך תירא', לא למדת האהבה. ולפיכך דרשו שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, כלומר שיהיו הבריות אומרים שהוא יתברך אלהיך, ושם ה' נקרא עליך, כי יתפאר ויתאהב על ידך. ופרשו הכתוב על תלמידי חכמים, מפני שהתלמידי חכמים הם ראשונים אל השם יתברך, אשר אלהותו עליהם בראשונה... ודבר זה המביא אל האהבה, כאשר התלמיד חכם, אשר תורת השם נקרא עליו בהנהגה הישרה והראויה, אז גם אחרים נמשכים אחריו, ומקבלים אלהותו יתברך. ולפיכך אמר הכתוב 'ואהבת את ה' אלהיך', שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, עד שיהיו הכל נמשכים אחר השם יתברך. ודבר זה שורש אל אהבת שמו וקבלת אלהותו, היא קדושת שמו" [הובא למעלה פ"א הערה 1007]. וכן הזכיר מאמר זה בקצרה למעלה פ"ד מ"ד [צא.].

(1775) פירוש - לפי הסבר שני זה לא נאמרה כאן הוראה לתלמידי חכמים כיצד ללמוד [שילמדו לשמה, וכפי שביאר להסברו הראשון], אלא נאמרה כאן הוראה שאינה שייכת כלל ללימודם, אלא לאופן הנהגתם עם הבריות, וזהו שכתב כאן "והנה דבר זה בפני עצמו".

(1776) מביא הסבר שלישי להבאת מאמר זה כאן. ועד כה ביאר שני הסברים; (א) יש ללמוד תורה לשמה, ולא שילמד לכבוד עצמו. (ב) אף שעוסק בתורה לשמה צריך שתהיה עם לימודו הנהגה יפה עם הבריות, ובזה יתפאר בו השם יתברך. ומעתה יבאר הסבר שלישי, שמביא מאמר זה כדי לסיים בתכלית האדם.

(1777) וסיום שוה לתכלית, לכך סיום הפרק מורה על תכלית האדם, וכמו שיבאר.

(1778) לשונו בבאר הגולה באר החמישי [קכו:]: "דע כי התורה רמזה לנו כי לא שהוא יתברך היה פועל אל עולם הזה, אך פעולתו את העולם היה לתכלית מכוון. כי הפועל אשר יפעל ללא תכלית מכוון, אין ראוי שיקרא פועל, כיון שהוא פועל ללא תכלית. והתכלית אשר כוון השם יתברך בבריאה עולם הוא כמו שאמר הכתוב [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו', וכמו שאמרו חכמים על זה 'כל אשר ברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו'... נמצא כי התכלית בבריאת עולמו, לכבודו". ולמעלה פ"א מ"ב [קצ.] כתב: "העבודה אל השם יתברך, שבשביל זה נברא העולם לעבוד השם יתברך... כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו', כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות כי אם אשר הוא אל השם יתברך, עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל באמרם; כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו... כי אם נמצא לעצמו, הרי יש חס ושלום דבר זולת השם. ובמה שהוא לכבוד השם יתברך לעבדו, הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר [שם] 'ועל העבודה', כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואינו העולם דבר לעצמו, שיאמר חס ושלום שיש מציאות זולת השם יתברך. כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו. וכל אשר משמש לזולתו, אין עליו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני. וממילא כאשר אין עובדין הקב"ה, וסרים מאתו, מחויב להם החורבן והאבדון מן העולם, כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו". ובתחילת דרשת שבת הגדול כתב: "אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה, נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שא"כ היה נראה ח"ו שיש דבר זולת הש"י, וכן אמר הכתוב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין פירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירושו כי אין עוד דבר בעולם, רק הש"י, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן לא היה נברא אותו נברא בעולם. רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר 'אין עוד'. כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר הש"י. כי הכסא אשר ישב עליו בעל הכסא, אין לכסא שם בפני עצמו, רק כי הוא לישיבת בעל הכסא, אבל מצד עצמו אין מציאות לו. לפיכך הנבראים כולם אשר נבראו לשבח יוצרם ולפאר שם כבודו, אין להם שם בפני עצמם, והרי 'אין עוד'. אבל אם היה ח"ו דבר שעומד לעצמו, ולא היה נברא לקלס להקב"ה, היה נראה כאילו היה דבר ח"ו זולת הש"י. ואף אם אותו הבריאה מקבל אלהותו ועבדותו, זה הוא מצד אותה עבודה בלבד. וא"כ בשעה שאינו עובד, כשאוכל ושותה, אז יהיה דבר ח"ו זולת הש"י. אבל אם נאמר שהאדם תחילת בריאתו וחיותו הוא לעבוד בוראו, אף אם אוכל ושותה להחיות נפשו, מאחר שתחילת בריאתו לכבודו, אף כאשר אוכל ושותה לקיים נפשו הרי הוא עצמו נברא לכבוד הש"י, והכל הוא אל השם יתברך. וזהו הקילוס הזה שנותנין הנבראים אל הקב"ה, מה שנראה בהם שבח יוצר הכל בבריאה שיש בהן מן הפאר, שנבראו בתכלית השלימות, וכמו שתקנו חכמים ז"ל בברכות [מג:] כשהאדם יוצא בחודש ניסן ורואה אילנות מלבלבין, מברך 'ברוך שככה לו בעולמו'. והנה שבח הקב"ה מכל יצורי עולמים" [הובא למעלה פ"ג הערה 723, ולמעלה הערה 1360, וראה להלן הערות 1993, 2079]. ועוד אודות שהכל נברא לכבוד ה', ראה בבאר הגולה באר הרביעי [שפו:], שצירף לכך את הברכה [כתובות ח.] "שהכל ברא לכבודו". וכן ראה גו"א בראשית פ"א אות ז, גבורות ה' פס"ח [שיד.], נתיב התשובה פ"ג הערה 78, נר מצוה ח"א הערה 39, ועוד.

(1779) כן כתב למעלה סוף פרק ה [תקע:, ושם זה נחשב גם כן לסוף פרקי אבות], וז"ל: "כי התנא התחיל המסכתא בתורה [למעלה פ"א מ"א], ו'הם אמרו שלשה דברים; הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה'... וסיים דבריו בתורה ובשכר התורה ["הפוך בה והפוך בה דכולא בה... לפום צערא אגרא"]. וזה מפני שהתורה היא התחלת הכל, ותכלית הכל, כי על ידי התורה האדם זוכה אל תכליתו האחרון, ומגיע אליו". הרי שסוף הספר מקביל לתכלית הדבר.

(1780) מוסיף שספר קהלת הוא דברי מוסר, כדי להצביע על מכנה משותף בין ספר קהלת לפרקי אבות, ששניהם עוסקים במוסר, וכמו שיבאר בהמשך. ואודות שספר קהלת הוא ספר מוסר, הנה באגרת הגר"א כתב: "ובספרים שלי יש משלי עם לשון אשכנז, למען השם שיקראו בכל יום, והוא יותר טוב מכל ספרי מוסר. וגם ספר קהלת יקראו תמיד לפניך, כי שם מהביל עניני העולם הזה". ורש"י בתחילת קהלת [א, א] כתב: "דברי קהלת - כל מקום שנאמר 'דברי' אינו אלא דברי תוכחות". ולמעלה בהקדמה [כ:] כתב: "תוכחת מוסר [משלי ו, כג], כל דברי מוסר שלא ילך האדם אחר תאות גופו וחומרו".

(1781) כן כתב למעלה פ"ה מ"א [לז.], וז"ל: "העולם תלוי באדם, שהכל נברא בשבילו, והאדם אי אפשר לו בלא מצות, ואם אין לו מצות האדם בטל".

(1782) כוונתו למאמר חכמים [שבת ל:], שאמרו "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה; תחילתו דברי תורה, דכתיב [קהלת א, ג] 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש' ואמרי דבי רבי ינאי תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה, דכתיב [קהלת יב, יג] 'סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם'. מאי 'כי זה כל האדם', אמר רבי אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". ובנתיב יראת השם פ"ו [ב, לז.] כתב: "כי שלמה פתח בדברי תורה, מפני כי בכל ספרו סיפר מעשה בני אדם ומה יעשה האדם, והתחיל בתורה כי כל מעשה האדם יהיו נמשכים אחר התורה... אבל יראת שמים ראוי באחרונה, לפי שיראת השמים היא תכלית הכל, כי כבר אמרו [שבת לא:] לא ברא הקב"ה עולמו רק שייראו מלפניו... ואם כן בשביל יראת שמים האדם נברא, וזהו התכלית מן בריאת האדם, ולכך קבע דבר זה באחרונה, כאשר כל תכלית הוא באחרונה... ולכך שם 'אדם' שנקרא על שם בריאתו, שנברא מן האדמה [ב"ר יז, ד] קודם שבא ליראת השם, שמו עולה במספר מ"ה, כי מה האדם נחשב כאשר עדיין חסר התכלית שבשבילו נברא. אבל כאשר יש לאדם התכלית שבשבילו נברא האדם, והיא יראת שמים, ואז נקרא 'האדם', שפירוש 'האדם' הוא אדם הידוע, וכיון שהוא ידוע הוא אדם מיוחד מבין שאר אדם, ואינו אדם דעלמא, רק אדם מיוחד... וזה שחתם דבריו 'כי זה כל האדם', כלומר כי יראת שמים עושה את האדם מיוחד עד שנקרא 'האדם', ואז האדם הוא 'כל', כי האדם במספר כ"ל" [הובא למעלה פ"ה הערה 2448]. וכן כתב בנתיב יראת השם פ"א [ב, כג:]. ובדרוש על התורה [ל:] כתב, וז"ל: "חתם שלמה המלך ע"ה ספרו בזה 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם', לומר כי תכלית וסוף הכל הוא יראת שמים". ובח"א לסנהדרין כ. [ג, קלח.] כתב: "יראת שמים עיקר הכל. וכן כתיב 'את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם', ואמרו כל האדם לא נברא אלא לזה, אם כן יראת שמים הוא עיקר" [הובא למעלה פ"ב הערה 1591, וראה שם בנדון האם אדם נברא לירא את השם, או שנברא לעבוד את השם. וכאן הזכיר את שניהם, שכתב: "האדם נברא שיהא ירא את האלהים ואת מצותיו לשמור"].

(1783) פירוש - "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו" הוא גם כן דברי מוסר, והוא נקבע להיות המוסר האחרון של הפרק משום שהוא מקפל בתוכו את תכלית הבריאה, וכמו שמצינו בספר קהלת. ויש להעיר, כי בתחילת דבריו לא הדגיש שאיירי בפרק זה בדברי מוסר, אלא כתב סתם [לאחר ציון 1976] "כי רצה לסיים בדבר שהוא תכלית האדם, והוא הקב"ה שהוא תכלית הכל... ומפני כי דבר זה תכלית כל הנבראים, עשה גם כן דבר זה תכלית הפרק וסוף הכל", הרי שלא הזכיר כלל תיבת "מוסר", וכן לא הזכירה בנתיב אהבת השם פ"ו [הובא בהערה הקודמת]. אך בהמשך דבריו [מציון 1982 ואילך] חזר כמה פעמים על כך שספר קהלת ופרק זה עוסקים בדברי מוסר, ושניהם מסתיימים במוסר הסופי שהוא תכלית כל דברי המוסר שנאמרו לפניו. ומה ראה להוסיף ענין המוסר עתה, כאשר בתחילת דבריו ביאר הענין ללא הוספה זו. ויל"ע בזה.

(1784) פירוש - לאחר כל דברי המוסר מגיע הסיכום הסופי והמתמצת של כל הדברים, שעליו אין צורך להוסיף כלום.

(1785) למעלה פ"ה הערה 2337 הובאו דבריו בכת"י שם, שכתב: "והנה סמיכות המאמרים האלו, מפני כי המשניות האלו הם סוף מסכת אבות, ומפני כי כך בא לסיים כי סוף ותכלית הוא עבודת השם יתברך, ושיהיה מקיים מצות השם יתברך. וכמו שסיים שלמה בספר קהלת [יב, יג] 'סוף דבר [הכל] נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם'. וכך מסיים מסכת אבות [פ"ה מ"כ] 'הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך', כי זהו תכלית הכל". ובדרוש על התורה [ל:] ביאר יותר, וז"ל: "לכך חתם שלמה המלך ע"ה ספרו בזה 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם', לומר כי תכלית וסוף הכל הוא יראת שמים, כי אם אין יראת השם, החכמה למה היא לו... ואם החכמה בלא יראת חטא, לא זו שאיננה לו לתכלית, אלא אף היא בעצמה לא תעמוד לו, ואין לה קיום. כי כל דבר שיש לו תכלית, יש לו קיום. ואשר אין לו תכלית, אין לו קיום, כי הוא דבר בטל בעצמו באשר אין לו תכלית... ולכך חתם דוקא שלמה ספרו בזה שכתב 'סוף דבר הכל נשמע', דוקא בחיתום וסוף הספר, כי קיום הדבר הוא חותם שלו, שכל חותם נעשה בעבור הקיום [כמבואר למעלה פ"א הערות 330, 1699]. והרי יראת אלהים היא הנותנת קיום אל החכמה כמו שאמרנו, לכן היא החותם, עד שחתם בה ספרו, ספר החכמה... כי יראת השם היא תכלית הכל, וזולתה אין כלום, כי אז חסר התכלית, וכל דבר לתכלית נברא, לכך כל העולם לא נברא אלא בשביל זה". וכן לפי זה נבאר שהתנא חתם פרק זה בתכלית האדם, כי זה הקיום לכל דבריו עד כה.

(1786) בכת"י כתב משפט זה כך: "וכך עשה התנא גם כן בסיום דברי מוסר שלו בענין התורה, ואמר כי שמו יתברך יתפאר... רק על ידי התורה, וזה על ידי לומדי התורה, כמו שאמרנו".

(1787) לשונו למעלה פ"ב מי"ג [תתא:]: "ובא רבי שמעון והוסיף עוד לתקן לאדם לגמרי, וזהו שאמר [שם] 'הוי זהיר בקריאת שמע וכו". הזהיר בראשונה בקריאת שמע ובתפלה, וזה מצד האדם עצמו במה שהוא אדם, שהוא ראוי לקבל עליו מלכות שמים, ולעבוד השם יתברך, כי בשביל זה נברא האדם. שהרי לא נברא האדם רק לעבוד את השם יתברך, כדכתיב 'את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם', ואמרו ז"ל [שבת ל:] כל האדם נברא בשביל זה". וקודם לכן כתב [תשסא.]: "פירוש ענין זה, שבא לומר כי האדם יהיה נזהר בקריאת שמע ובתפלה, כי קריאת שמע ותפלה הוא קבלת מלכות שמים, וכן התפלה היא עבודה אל הקב"ה. והאדם מצד שהוא אדם, צריך שיהיה נזהר בזה, כי האדם נברא לתכלית זה שיהיה האדם עובד בוראו. ולפיכך האדם מצד שהוא אדם צריך שיהיה נזהר בקריאת שמע ובתפלה, שעל ידי זה יקבל עליו מלכות שמים ועבודתו, כפי מה שנברא האדם עליו".

(1788) בסמוך יבאר שאיירי בצדיקים, אך לכאורה עתה מבאר שאיירי ב"מין האדם", ולאו דוקא בצדיקים. ודבר זה מתבאר על פי דבריו למעלה פ"ג מי"ד [שלה.], שכתב: "עיין לקמן אצל 'כל הנקרא בשמי', כי כל הנבראים יש להם דבר זה שדבק בבריאתם הפאר וההדר בלתי גשמי, רק אצל האדם הוא נקרא 'צלם אלקים', שהוא יותר אלקי". וזהו שכתב כאן "היינו מין האדם שנקרא בשמו של הקב"ה", מפאת היותם מחוננים בצלם אלקים. וראה להלן הערה 2035. אך לא משמע מדבריו שמסביר כאן שני הסברים [מין האדם, והצדיקים], אלא הוא הסבר אחד, שאיירי במין האדם שהם צדיקים. וכן להלן [לפני ציון 2055] כתב: "פירוש הכתוב 'כל הנקרא בשמי' היינו האדם, שהאדם אם הוא צדיק נקרא בשמו של הקב"ה לגמרי". הרי שהזכיר בחדא מחתא "האדם אם הוא צדיק", ולכאורה זו גם כוונתו כאן, ויל"ע.

(1789) כן אמרו שם בהמשך הגמרא בב"ב [עה:] "עתידין צדיקים שאומרים לפניהן 'קדוש' כדרך שאומרים לפני הקב"ה", וראה שם בח"א [ג, קטו:]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תצט:] כתב: "מעלת הצדיקים לעתיד שיהיו נבדלים מן החומר, כמו שהוא יתברך נבדל קדוש. ובכל מקום שנקרא הוא יתברך 'קדוש', רצה לומר שנבדל מעניין החומר".

(1790) הנה אמרו במדרש זוטא שיר השירים פרשה א: "שבעים שמות קרא לישראל, ואלו הן: ישראל, ישרון, בכור... קדושים... חכמים, גבורים, צדיקים, חסידים... הרי שבעים שמות... בשבעים שמות נקרא הקב"ה; עליון, רם, נשא, נשגב, נפלא, גדול, גבור, עזוז, הוד, הדר, נורא, ישר, אדיר, צור, תמים, נאמן, טוב, חסיד, צדיק, קדוש, טהור וכו'... נקרא הקב"ה בשבעים שמות, ובחר בישראל שנקראו בשבעים שמות". ושם במדרש מבואר שיש הרבה שמות חופפים שהוזכרו אצל הקב"ה וישראל [מלבד צדיק וקדוש, וכמו גבור, חסיד, ישר, תמים וכו']. וראה נצח ישראל פ"מ [תשיד.].

(1791) לשונו בח"א לב"ב עה: [ג, קטו.]: "עתיד צדיקים שיקראו על שמו וכו'. פירוש כי הצדיקים ההולכים בדרכי השם יתברך לגמרי, ודביקים עם השם יתברך, וכדכתיב [ר' דברים י, כ] 'אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תעבודו ובו תדבקון ובשמו תשבע'. ורצה לומר כי ראוי לאדם שיהיה נמשך אחר השם יתברך לעבוד אותו, ויהיה דבק בו, ואז שמו עליו לגמרי, ולפיכך כתיב 'ובשמו תשבע', אחר ששמו עליו. כי דבר זה האדם בכח עליו אף כי עתה, אי אפשר שיהיה האדם דבק בו יתברך לגמרי, מכל מקום לעתיד יהיה זה... ומפני כי שמו יתברך חל על הצדיק לגמרי, אמר כי לעתיד נקראים על שמו יתברך".

(1792) המשך לשונו בח"א בב"ב שם: "ופירוש 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו', ורצה לומר הצדיקים אשר נקראו בשמי לגמרי. ושאר הנבראים, אף שאין נקרא בשמי, מכל מקום הם 'כבודי', כי כל הנבראים הם כבודו". והנה כאן מחלק בין "שמי" לבין "כבודי", אמנם למעלה פ"ג מ"ז [קפה:] צירף וחיבר להדדי "כבודו" ל"שמו", שכתב: "שמו יתברך חל על כל הדברים שהם בעולם, לפי שכל אשר ברא השם יתברך בעולמו, לכבודו בראו... [לכך] אסור להנות מן העולם, כי חל שמו יתברך על כל הנמצאים, שכל הנבראים נבראו לכבודו, ובצד זה חל שמו יתברך על כל הנבראים, ואסור ליהנות מהם". הרי שחיבר להדדי "כבודו" ל"שמו", ואילו כאן מחלק ביניהם. ויל"ע בזה.

(1793) לשונו בתחילת דרשת שבת הגדול: "אל יחשוב אדם כי בקטנים, כמו השרצים, אין נראה בהם שבח יוצר הכל. אדרבה, כי בקטנים יותר נראה שבח יוצר הכל, אשר ברא בריאה כמו זאת, כמו שתמצא מינים שפלים פחותים, אשר בהם נראה שבח יוצר הכל" [הובא למעלה פ"ג הערה 723, ולהלן הערה 2033]. ולמעלה פ"ג מ"ז [קפז.] כתב: "כל הדברים אשר הם נמצאים בעולם הכל נבראו לכבודו יתברך, אם כן כל אשר בעולמו הכל שלו, כמו שאמר [תהלים כד, א] 'לה' הארץ ומלואה'. כלומר, שמפני שהכל הוא נברא לכבודו יתברך, אם כן הכל שלו. וכמו שאמר הכתוב גם כן [ישעיה ו, ג] 'מלא כל הארץ כבודו'. לא אמר 'הארץ מלא מכבודו', רק 'מלא כל הארץ כבודו', פירושו כמו 'לה' הארץ ומלואה', רוצה לומר 'מלא כל הארץ' הוא כבודו, ולכבודו נברא".

(1794) אודות שיש הבדלי דרגות בכבוד ה' העולה מן הנבראים, כן כתב למעלה פ"ה מט"ז [תב:], וז"ל: "כי כאשר שני חכמים חולקים בהלכה, אף כי שני הדברים מן השם יתברך, מכל מקום האחד יותר קרוב אל השם יתברך, כמו שאמרנו. שאף שגם זה מן השם יתברך, מכל מקום האחד יותר קרוב אל השם יתברך מן האחר. כמו שיש בנבראים גם כן, שיש אחד מהם קרוב יותר אל השם יתברך, אף שכולם הם נבראים שלו יתברך, מכל מקום האחד קרוב יותר. וכך הם בטעמים, אף ששניהם מן השם יתברך, מכל מקום האחד הוא יותר קרוב אל השם יתברך מן האחר". ובבאר הגולה באר הרביעי [שפו:] כתב: "באו להודיע ההפרש שיש בין ישראל לשאר האומות. וראוי לך לדעת כי כל הנבראים נבראו לכבודו יתברך, וכמו שתקנו חכמים [כתובות ח.] 'שהכל ברא לכבודו יתברך'... שהנמצאים כולם הם לכבודו יתברך [ראה להלן הערה 2058]. ויש מהם כבוד אל השם יתברך ביותר... אמנם הכבוד והפאר שיש לו מן ישראל, הוא גם כן תכשיט כבוד אל השם יתברך, ואינו כמו הכבוד משאר הנמצאים, רק הפרש יש, כי כמו החלוק שיש בין המלבוש ובין התפילין. כי המלבוש הוא כבודו של בעל המלבוש, והמלבוש נבדל מבעל המלבוש, אבל התפילין הם כבוד ופאר דבוק בו בעצמו, והם תכשיט שלו" [הובא למעלה פ"ה הערה 1747]. ובהמשך הבאר הרביעי [שפט.] כתב: "הכבוד שיש לו יתברך... מן האור הוא יותר כבוד משאר נמצאים, כי הוא מציאות של הוד והדר" [הובא למעלה פ"ד הערה 509]. ובהמשך הבאר הרביעי [תקנו.] ביאר שיש הפרש בין כבוד ה' העולה מן השמים לכבוד העולה מן הארץ [הובא למעלה פ"ג הערה 837].

(1795) פירוש - לא תמצא יותר לשון יצירה. וכנראה מדגיש זאת, כי לשון יצירה נאמרה רק אצל שני נבראים [חיות ואדם], בעוד שלשון בריאה נאמרה אצל שלשה נבראים [שמים וארץ, תנינים, ואדם], ולשון עשיה נאמרה אצל ארבעה נבראים [רקיע, מאורות, חיות, ואדם].

(1796) נמצא שאצל אדם נאמרו כל שלש הלשונות [בריאה, יצירה, עשיה], אצל בהמות וחיות נאמרו שתי לשונות [יצירה, עשיה], ושאר נבראים נאמרה אצלם לשון אחת [לשון בריאה לחוד אצל שמים וארץ והתנינים, לשון עשיה לחוד אצל רקיע ומאורות]. ולא הבנתי מדוע בפעם הראשונה [אצל לשון יצירה] מכנה את בעלי החיים בשם "בהמות וחיות" ["לשון יצירה נאמר אצל בהמות וחיות"], ובפעם השניה [אצל לשון עשיה] בשם "חית הארץ" ["לשון עשיה... אצל חית הארץ"]. והרי במקרא הוא להיפך, כי אצל יצירה נאמר [בראשית ב, יט] "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים וגו'", הרי שלא נזכרה בהמה. ואילו אצל עשיה נאמר [בראשית א, כה] "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'", הרי שנזכרה בהמה. ומה ראה להזכיר בהמה אצל לשון יצירה, ולהשמיטה אצל לשון עשיה, כאשר במקרא הוא להיפך. וצ"ע. ראה להלן הערה 2019.

(1797) קשה, מדוע לא הביא את הפסוק שנאמר קודם לכן [בראשית א, כז] "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וגו'", ובמקום זה הביא פסוק מאוחר יותר [בראשית ט, ו] "כי בצלם אלקים עשה את האדם". והוא עצמו הקשה כן על המשנה למעלה [פ"ג מי"ד], שאמרו שם "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר [בראשית ט, ו] 'כי בצלם אלקים עשה את האדם'", ותשובתו שם לא שייכת לכאן. ועוד יותר קשה, כי כאן מגמתו היא לבאר לשון בריאה [כמו שכתב "כי לשון בריאה נאמר על הצורה הנבדלת האלקית שדבק בנבראים"], ובפרשת בראשית אכן נאמרה אצל האדם לשון בריאה ["ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו"], ואילו בפסוק שמביא לא נאמרה כלל לשון בריאה אלא לשון עשיה ["בצלם אלקים עשה את האדם", ובביאור הדבר ראה להלן הערה 2019], והיה עדיף לו יותר להביא פסוק בלשון בריאה מאשר בלשון עשיה. זאת ועוד, בח"א לב"מ פו. [ג, מו:] חזר על דבריו שכתב כאן, ובנוגע לבריאת אדם כתב: "ויש באדם צלם אלקים, לכך כתיב אצלו 'ויברא אלקים את האדם בצלמו'. וכבר בארנו עניין אלו ג' דברים בסוף פרק שנו אצל 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו', עיין שם". הרי שהביא את הפסוק המוקדם, ולא את הפסוק המאוחר, ודלא כדבריו כאן, וצ"ע.

(1798) כפי שביאר בברייתא הקודמת [לפני ציון 1808], וז"ל: "שמים וארץ הם העולם", וראה למעלה הערות 1808, 1809, 1908, 1939.

(1799) כן כתב למעלה פ"ד מכ"ג [תפח.], וז"ל: "כי בבריאה זאת... דבק ענין אלקי... וכן על השמים והארץ בכללם שייך לשון 'בריאה'". אמנם כאן מבאר זאת יותר, והוא משום "שהם כלל העולם, אין ספק שדבק בהם ענין אלקי". והביאור הוא כפי שכתב בברייתא הקודמת, ששמים וארץ הם אחד מחמשת הקנינים שקנה הקב"ה בעולמו, וכתב לבאר זאת למעלה [לאחר ציון 1802] בזה"ל: "כל אלו ה' דברים משמשים לאלקותו יתברך, ואלקותו יתברך עליהם, ולפיכך ראוי שיקראו קנין... שמים וארץ הם העולם, ונקרא שמו יתברך עליהם, שכך נקרא 'אלקי השמים ואלקי הארץ'... שמים וארץ נבראו לעצמו יתברך, שהוא אלקי שמים וארץ... השמים והארץ שהם דבר אחד ביחד, ושייך בזה שהם קנין אל השם יתברך לגמרי", ושם חוזר על כך כמה פעמים. הרי שמים וארץ הם מקום מלכותו של הקב"ה, ושם שמים נקרא עליהם, לכך "אין ספק שדבק בהם ענין אלקי". ועוד אפשר לבאר זאת על פי דבריו בנצח ישראל ר"פ כא [תמד.], וז"ל: "העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה... כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש, ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה, כמו שהתבאר למעלה גם כן. ודבר זה מבואר, ואין מכחיש אותו מי שיש בו חכמה. ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי. ובחינה זאת היא מצד הפועל, שהוא נבדל מן הגשמי. ויש בעולם הזה גם כן בחינה גשמית, וזה מצד הנברא עצמו, שהוא גשמי" [הובא למעלה פ"ה הערה 63]. וכן כתב בנצח ישראל ר"פ יב [שי.], וז"ל: "מאחר שנמצא העולם הזה מאתו, אי אפשר שלא יהיה להם דביקות וחיבור אל אשר פעל אותם, כי לא יבא דבר מדבר רק אם יש לו צירוף אליו" [ראה להלן הערה 2012]. לכך שמים וארץ, שהם כלל העולם, מן הנמנע שלא ידבק בהם ענין אלקי נבדל.

(1800) לשונו בגו"א בראשית פ"א אות נו [לט:]: "'ויברא אלקים את התנינים הגדולים', זכר 'גדולים'... והנה התנינים היו גדולים במראיהן ובצורתן, ויש בהם ענין אלקי... שפיר כתוב בריאה אצל אותו דבר גדול... כי דבר זה ענין אלקי שיש בהם יותר על שאר נבראים" [הובא למעלה פ"ד הערה 2110]. ושם באות נב ביאר בארוכה ענינם של התנינים. ולמעלה פ"ד מכ"ג [תפז:] כתב: "לפיכך לא תמצא לשון בריאה רק באדם... וכן כתיב אצל התנינים, דכתיב [בראשית א, כא] 'ויברא אלקים את התנינים הגדולים'... ובודאי כי בבריאה זאת, הוא לויתן, דבק בו ענין אלקי". ובח"א לב"ב עד: [ג, קו.] כתב: "כאשר ידוע מענין הלויתן [הוא מהתנינים (רש"י בראשית א, כא)], אשר הוא במים, אשר המים מתייחסים למדה מיוחדת [כוונתו למדת החסד, וכמבואר למעלה פ"א הערה 538], שהם מושפעים מן הימין... מה שאמרנו שהלויתן הוא מן המים, אל תטעה לומר שהוא גוף נברא מן המים החומרים, שאין הדבר כך, אבל הוא מציאות מתיחס אל המים, ונמשך מן כח המים... הלויתן אינו בריאה גשמית כמו שאר הבריות". ובח"א לע"ז ג: [ד, כד.] כתב: "אין בריאה מיוחדת אל הרצון, רק הלויתן, מצד כי הבריאה זאת מן המים, והמים אין בהם דין, רק רצון, ודבר זה ידוע למבינים, וכדכתיב [ישעיה יב, ג] 'ושאבתם מים בששון', והששון והשחוק הכל אחד למבינים. ולפיכך קבלת הרצון הוא בבריאה זאת בפרט". ובבאר הגולה באר הרביעי [תנה:] כתב: "לויתן, כי הבריאה הזאת, אל תטעה לומר כי הבריאה הזאת היא בריאה כמו שאר בריות גשמיים, שאין הדבר כך כלל" [הובא למעלה פ"ד הערה 2112]. וכבר התבאר למעלה [הערה 1961] ש"גדול" מורה על חסד. ואם תאמר, הרי תיבת "גדול" נאמרה בתורה פעמיים קודם לכן אצל המאורות, שנאמר [בראשית א, טז] "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום וגו'", ולא נאמרה אצלם לשון בריאה, אלא לשון עשיה, שהיא לשון הנאמרת על הגוף בלבד [כפי שיבאר בסמוך]. וכיצד מבאר שנאמרה לשון בריאה אצל התנינים מפאת תיבת "גדול" שנכתבה בהם, כאשר אותה תיבה עצמה נכתבה פעמיים אצל המאורות, ואצלם לא נאמרה לשון בריאה, ואף לא לשון יצירה, אלא לשון עשיה. ויל"ע בזה.

(1801) פירוש - בכל הנבראים דבק ענין אלקי, וכמו שיבאר בהמשך. וכן כתב בסמוך לגבי לשון יצירה [לפני ציון 2013].

(1802) יש כאן הד ליסודו שהשריש כמה פעמים, שדבר המוזכר להדיא בתורה הוא מחמת שהוא דבר הנגלה לעין כל, ואילו דבר המוסתר בתורה הוא מחמת שאין הדבר נגלה לעין כל. וכגון, בבאר הגולה באר הרביעי [תמז:] כתב: "אין מפורש בתורה דבר זה בפירוש, רק בהעלם ובהסתר. כי התורה שמה הדברים כפי מה שהם; הנעלמות - נסתרות, והגלויות - מפורשות". ונאמר [שמות ב, ה] "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור וגו'", ופירש רש"י שם "ורבותינו אמרו, 'הולכות' לשון מיתה, הולכות למות, לפי שמיחו בה". וכתב על כך בגבורות ה' פי"ז [פ.] בזה"ל: "ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כחם ומזלם לגמרי, וזהו מיתה עליונה... ובפירוש זה יתורץ לך מה שלא כתב בפירוש דבר זה בכתוב... שלא היה זה נס מפורסם". וכן כתב בקשר לענין אחר בגו"א שמות פ"ג סוף אות י, ושם הערה 110. ובגו"א בראשית פ"י אות ב ביאר מדוע לא נזכרה בפירוש הע"ז של נמרוד, וז"ל: "כי אין ע"ז דבר נגלה בימיהם, כי לא נודע עבודת השם יתברך לכל עד שלא היה נקרא 'עבודה זרה', ולכך לא כתב גם כן בפירוש". וכן ביאר בגו"א בראשית פ"ב אות יח את דברי רש"י [בראשית ב, ז] שתיבת "וייצר" [בשתי יודי"ן] מורה על "שתי יצירות, יצירה לעולם הזה, ויצירה לתחיית המתים". וכתב על כך בגו"א שם: "יצירה אחת כתיב בפירוש, ויצירה שניה נתרבה באות יו"ד, לפי שלא היתה יצירה לגמרי, והיה כמו נקודה קטנה". וכן כתב באור חדש [קא.] שלא נזכרה במגילת אסתר טענת המלאכים לפני הקב"ה, "כי מה שהיו המלאכים אומרים לפני השם יתברך, אין זה בנגלה לאדם, רק בנסתר, ולכך זה ג"כ בנסתר ולא בנגלה". ובתפארת ישראל פס"ג [תתקפה:] ביאר שההשגות הדקות של תורה נמצאות בתגין שבתורה, ולא באותיות. ובפחד יצחק פסח מאמר נב, כתב: "כוונת דברי קדשו של המהר"ל היא, כי מכיון דהסתכל באורייתא וברא עלמא, ממילא כל השבעים פנים לתורה יש להם פנים מקבילים בעולמות, וכל פנים בתורה מגלים הם את הפנים אשר לעומתם בעולמות. ומפני כן, מה שנתגלה בתורה בפנים של פשט, הרי הוא מאורע של פשט בעולם הפשט. ומה שנתגלה בתורה בפנים של רמז, הרי הוא מאורע של רמז בעולם הרמז. והוא הדין והיא המדה בכל השבעים פנים אשר לתורה". ושם מאריך לבאר יסוד זה [הובא למעלה פ"ה הערה 309]. לכך תיבת "בריאה" מוזכרת רק אצל הנבראים שניכר לעין שדבק בהם הענין האלקי, ולא לגבי שאר נבראים, שאינו נראה לעין הענין האלקי.

(1803) צריך ביאור, כיצד משמעות תיבת "בריאה" מורה על ש"דבק בהם ענין האלקי". והרי "בריאה" מורה על הוצאת הדבר יש מאין [מו"נ ח"ב פ"ל, רמב"ן בראשית א, א, וראה למעלה פ"א הערה 1638]. וכן הרד"ק בספר השרשים, שורש ברא, כתב כן לגבי הפסוק שנדון כאן, וז"ל: "כל לשון בריאה הוא התחדש הדבר וצאתו מאין ליש. וכן אמר הפסוק 'בראתיו יצרתיו אף עשיתיו' [ישעיה מג, ז]. תחלה 'בראתיו', הוצאתי אותו מאין ליש, ואחר כך 'יצרתיו', שהעמדתיו על תכונת הצורה, ואחר כך 'עשיתיו', שפירוש תקנתיו". והרי הוצאת "יש מאין" שייכת לכל הנבראים, ומהיכי תיתי שתיבה זו תוגבל רק לאותם נבראים ש"דבק בהם ענין אלקי". ואולי יש לומר, כי הואיל ובריאת יש מאין תתכן רק על ידי ה', ולא ע"י שאר נבראים, ממילא מונח בלשון "בריאה" דביקות הענין האלקי בנברא. וכן כתב הרמב"ן [בראשית א, כא], וז"ל: "'ויברא אלהים את התנינים הגדולים', בעבור גודל הנבראים האלה, שיש מהם אורכם פרסאות רבות, הגידו היונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה... בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים, כי הוא שהמציאם מאין מבראשית". ומעין זה כתב הכתב והקבלה בראשית א, א, וז"ל: "מלת 'בריאה' הונחה להורות על חדוש העצם, אשר אין בכח הנבראים לחדשו". לכך התייחדה תיבת "בריאה" לאותם נבראים שבולטת בהם דביקותם בענין האלקי, כי אין הוצאת יש מאין אפשרית רק בלתי לה' לבדו.

(1804) לשון הגמרא שם: "אמר ליה, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם; מדת בשר ודם, צר צורה על גבי הכותל, ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים. והקב"ה אינו כן, צר צורה בתוך צורה, ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים". רש"י שמות לב, ד "ויצר אותו בחרט - לשון צורה, 'בחרט' כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין". וכן הוא בראב"ע שם.

(1805) לשונו למעלה פ"ה מט"ו [שסו:]: "המדריגה שהיא על זאת היא שאינה גשמית לגמרי, גם אינה נבדלת לגמרי, והיא מדריגת הצורה שהיא בחומר. ואי אפשר לצורה שהיא בלא חומר, רק היא עם החומר". הרי שהצורה מגבילה ומגדירה את החומר. והנה בטרם בריאת אדם נאמר על הבהמות [בראשית א, כה] "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'", ולאחר בריאת האדם נאמר על הבהמות [בראשית ב, יט] "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'". ובביאור הבדל זה פירש רש"י [שם] "יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו [דברים כ, יט] 'כי תצור אל עיר', שכבשן תחת ידו של אדם". וכתב על כך בגו"א שם [אות לו]: "ואל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא, כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו... ומתחילה כאשר לא היה האדם, נכתב 'ויעש', ועכשו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה [האדם] נותנת לדבר [לבהמות] חוק וגבול, ולכך נקרא [האדם] 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה [הקב"ה] כובשן [את הבהמות] שיהיו תחת האדם" [הובא למעלה הערה 377].

(1806) "נושא" פירושו משרת חומרי לדבר רוחני, וכמו שכתב בח"א לסנהדרין צו. [ג, רא:], וז"ל: "כי השכל אי אפשר לו שלא יהיה לו נושא, כי אין השכל עומד בעצמו, וצריך שיהיה לו נושא, וכל נושא הוא חומרי, כמו שידוע". ולמעלה פ"ב מ"ט [תרעד.] כתב בזה"ל: "כי האדם אשר ברא השם יתברך, יש לו הגוף וכחות הגוף, ויש לו נפש וכוחות נפשיים. וכוחות הגוף הם כמו נושאים ומתחברים לנפש וכוחות הנפש, שהרי הגוף והנפש יש להם חבור ביחד, והגוף הוא נושא לנפש". ובגו"א בראשית פ"ב סוף אות יט כתב: "כל כח בעולם הוא צריך אל נושא". וכן כתב בנתיב התורה פ"י [א, מה.], ותפארת ישראל פכ"ד הערה 73 [הובא למעלה הערה 545]. ולמעלה פ"ג מי"ד [שלה:] כתב: "מקבל האדם כח נבדל לגמרי, אף שהוא עם נושא, ולא נמצא בלא נושא" [ראה למעלה פ"ב הערה 985, פ"ג הערה 1463, פ"ד הערות 42, 1464, פ"ה הערה 1587, ולמעלה הערה 545]. ובח"א לב"מ נט. [ג, כה.] כתב: "כי בוודאי הצורה עומדת בחומר, והחומר מקבל ונושא לצורה, והיא כמו בית אל הצורה". וביבמות סג. אמרו "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", ובח"א שם [א, קלו.] כתב: "וכאשר תבין עוד ותעמיק בזה, כי האדם כאשר לא נמצא לו זוגתו, והאדם שהוא כמו צורה, צריך הוא לדבר שהוא אליו כמו חומר, וכאשר עדיין לא נמצא הנקיבה, שהיא לאדם כמו חומר לצורה, אז יש לצורה זאת התחברות אל הדברים שהם יותר חומרים, והם כל בעלי חיים שאינם מדברים. והכל כדי שימצא לו דבר שהוא לו נושא, והוא כמו חומר, כי הצורה אי אפשר מבלעדי חומר, ולפיכך אומר שבא על כל בהמה חיה ועוף". וכן הוא בגו"א בראשית פ"א אות מב, ובבאר הגולה באר החמישי [סב:], והובא למעלה פ"ה הערות 1585, 2222.

(1807) לשונו למעלה פ"ד מכ"ג [תפו:]: "לכך אמר ש'הוא היוצר' [שם], רוצה לומר שהוא צר צורה בתוך החומר, והוא מלשון 'צורה', שהוא בא על הצורה המוטבעת".

(1808) לשונו בח"א לנדה לא. [ד, קס:]: "היה נח [בתיבה] נחשב כאילו לא היה בעולם, רק נבלע בתיבה, כמו הולד שהוא נבלע בבטן אמו. ויש לולד ג' מדורים, כמו שהתבאר. האחד כנגד החומר, שהוא בלא צורה, וזה שאמר [סנהדרין קח:] תחתיים לזבל, כי אין לזבל צורה כלל. שניה לבהמה, כנגד הולד שהוא דר במדור האמצעי, שאז יושלם הצורה המוטבעת, וכנגד זה היה בתיבה מדור אמצעי לבהמה [שם], כי אין לבהמה רק צורה מוטבעת בלבד, וכנגד זה הולד דר במדור האמצעי. בג' חדשים אחרונים הולד דר במדור העליון, וכנגד זה עשה מדור עליון בתיבה, ושם האדם שיש לו נשמה עליונה". ובגבורות ה' פע"ב [שכז:] כתב: "כל דבר טבעי צריך לו הכנה מיוחדת... וכך בעלי חיים יש הכנה בחומרם לקבל נפש המרגשת". ובח"א לב"מ פו. [ג, מו:] כתב: "אבל בבהמה נאמר... 'ויצר' גם כן [בראשית ב, יט], וזה כנגד נפש החיוני שהוא צורה, לכך נאמר בהם 'ויצר', כי היא חיה, ויש לה נפש חיוני אשר הוא ניכר". ובתפארת ישראל פ"א [כט:] כתב: "שתמצא האדם משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים בהרבה פעולות, ודבר זה בודאי מצד הנפש החיוני אשר באדם, אשר בו משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים" [הובא למעלה פ"ב הערה 849, ופ"ד הערה 1844].

(1809) לשונו בגבורות ה' פס"ד [רצה.]: "ועוד יש לפרש נגד שלשה דברים שיש באדם; צורה שאינה מוטבעת בחומר, והיא צורה נבדלת של אדם. ועוד בו צורה גשמית, פירוש הצורה שהיא מוטבעת בחומר. ועוד שלישי החומר לגמרי". ובח"א לב"מ פו. [ג, מו:] כתב: "ובאדם... יש בו נפש החיוני, ועל זה כתיב בו 'וייצר אלקים את האדם', כנגד הנפש החיוני שהוא צורה". וראה למעלה הערה 1669, ולהלן הערה 2040.

(1810) שהוא הצלם, ועליו נאמר "ויברא" [בראשית א, כז], וכמבואר למעלה [לפני ציון 1997].

(1811) למעלה פ"ד מכ"ג אמרו "הוא היוצר, הוא הבורא", ובביאור שתי לשונות אלו כתב [תפו:] בזה"ל: "אמר ש'הוא היוצר', רוצה לומר שהוא צר צורה בתוך החומר, והוא מלשון 'צורה', שהוא בא על הצורה המוטבעת. ואמר 'הוא הבורא', הוא דבר אלקי הדבק בנבראים, והוא אינו מוטבע בחומר, לא כמו הצורה המוטבעת. לפיכך אלו שתי לשונות 'הוא היוצר' 'הוא הבורא' נגד עליונים ותחתונים; כי התחתונים, צורה שלהם עומדת בחומר, ו'בריאה' שאמר הוא על העליונים... ודבר זה יתבאר עוד לקמן אצל 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו וכו", עיין שם".

(1812) כי לכל הנבראים יש מימד מסוים של רוחניות, כי הם נבראו על ידי הקב"ה, וכמבואר למעלה הערה 1999. וכן כתב בתניא שער היחוד והאמונה פרק א, וז"ל: "כי דברך שאמרת [בראשית א, ו] 'יהי רקיע בתוך המים וגו", תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם... כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכמו קודם מאמר 'יהי רקיע כו" ממש. וכן בכל הברואים שבכל העולמות, עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמית, ובחינת דומם ממש, אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות לפני ששת ימי בראשית ממש, וזה שכתב האר"י ז"ל שגם בדומם ממש, כמו אבנים ועפר ומים, יש מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת לאין ואפס ממש, כמו בחינת נפש וחיות רוחנית, דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית. ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, אעפ"כ נמשך חיות לאבן על ידי צירופים וחילופי אותיות... והוא חיותו של האבן. וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם בלשון הקדש הן הן אותיות הדבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה ע"י חילופים... עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו".

(1813) כפי שכתב למעלה [לאחר ציון 2000] לגבי לשון בריאה, שאע"פ שבכל הנבראים דבק ענין אלקי, מ"מ נכתבה תיבת בריאה רק אצל הנבראים שמפורסם ונראה דבר זה לעין.

(1814) אודות שיש לרקיע גוף מזהיר, כן נאמר [דניאל יב, ג] "והמשכלים יזהרו כזוהר הרקיע", וכן אומרים "כזוהר הרקיע מזהירים" [מתפילת "יזכור"]. ובלשון חכמים [ברכות יז.] "ופניך יזהירו כזוהר הרקיע". ובנתיב הצדק פ"א [ב, קלו:] כתב: "הגלגלים אין ספק שחומר שלהם זך ודק ביותר, עד שכמעט אינו נחשב חומר. ולפיכך אמר 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע', ונאמר [שמות כד, י] 'וכעצם השמים לטוהר'". ובנצח ישראל פי"ז [שפח:] כתב: "שמש... מצד עצמה... היא עצם מאיר בלבד". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ו אות לג [הובא למעלה הערה 1659]. והוא הדין ללבנה, כי מעיקרא היא נעשתה שוה לחמה [חולין ס:].

(1815) פירוש - אין בהם צורה נבדלת או צורה מוטבעת בחומר, אלא עיקרם הוא גוף בלבד.

(1816) לשונו בח"א לב"מ פו. [ג, מו:]: "כי העשיה באה על הכנת החומר, ולפיכך בכל דבר שהחומר בו עיקר נאמר בו 'ויעש', כמו ברקיע שנראה בו החומר והגשם". והאדרת אליהו בתחילת בראשית כתב: "עשיה היא תיקון הדבר בשלימותו". וכן פירש רש"י [בראשית א, ז] "ויעש אלהים את הרקיע - תקנו על עמדו והיא עשייתו, כמו [דברים כא, יב] 'ועשתה את צפורניה'". ולמעלה פ"ה מט"ו [שעז.] כתב: "'לעשות' [בראשית ב, ג], הוא כנגד החומר אשר הוא עומד לעשות תמיד". וראה הערה 2019.

(1817) מוסיף זאת, כי אם היתה עדיפות לחומר או לצורה, היה הכנגדו נחשב לדבר טפל לעיקר, והטפל בטל לעיקר, וכפי שכתב למעלה פ"ד מט"ז [שדמ.]: "כי הדבר הטפל בטל אצל העיקר" [ושם הערה 1483], ושוב לא היה מקום שיכתב עליו לשון עשיה או לשון יצירה, כי לא היה החלק הטפל ניכר דיו שיכתב עליו בתורה לשון מפורשת.

(1818) לשונו בח"א לב"מ פו. [ג, מו:]: "אלו ג' [זמנים], היינו שלשה, שבעה, ושלושים ["שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת" (מו"ק כז:)], הם כנגד ג' דברים שיש באדם, וכנגד ג' לשונות שנאמרו בבריאת אדם; עשיה, יצירה, בריאה. וכמו שזכרם הכתוב 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו', אשר אלו ג' לשונות בארנו אותם בפרק שנו, כי העשיה באה על הכנת החומר, ולפיכך בכל דבר שהחומר בו עיקר נאמר בו 'ויעש'... ובאדם נאמר 'ויעש'. ועוד נאמר 'וייצר אלקים', ועוד נאמר 'ויברא אלקים את האדם בצלמו', והם כנגד ג' דברים שיש באדם; שיש בו החומר, ועל זה כתיב 'ויעש'. ויש בו נפש החיוני, ועל זה כתיב בו 'וייצר אלקים את האדם', כנגד הנפש החיוני, שהוא צורה. ויש באדם צלם אלקים, לכך כתיב אצלו 'ויברא אלקים את האדם בצלמו'. וכבר בארנו עניין אלו ג' דברים בסוף פרק שנו אצל 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו', עיין שם. וכנגד אלו ג' דברים... כי הבכי הוא שלשה, כי הדמעות שהאדם בוכה הם הפסד כחו, וההפסד הוא לגוף. ואחר ג' נפסד הגוף כמו שאמרו [שבת קנא:] לאחר ג' כריסו של אדם נבקעת, הרי לך כי אחר ג' ימים נפסד הגוף, ולכך הבכי הוא עד ג' ימים. שבעה לאבל, כדאמרינן בפרק השואל [שבת קנב.] נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר [איוב יד, כב] 'ונפשו עליו תאבל'. שלשים הוא לגיהוץ ולתספורת , וזה כנגד הצלם, וכל שלשים נראה צלמו של אדם שמת כאילו היה כנגדו, עד אחר שלשים שוב אין צלמו נגדו. שהרי הרואה חבירו אחר שלשים מברך שהחיינו [ברכות נח:], לפי שאחר שלשים עבר צלמו ממנו. ולכך גיהוץ ותספורת עד שלושים, כי גיהוץ ותספורת הוא יופי הצלם ותוארו, ויש לו להתאבל שלשים, שלא יהיה מיפה עצמו כל זמן שצלמו של מת לא נבדל מאתו".

(1819) הנה לשון עשיה הנאמרת אצל אדם הוא בפסוק [בראשית א, כו] "נעשה אדם בצלמנו", וכפי שהביא למעלה בציון 1996. וזה צריך ביאור, הרי הצלם גופא מחייב לומר לשון בריאה, וכפי שנאמר בפסוק שלאחריו [שם פסוק כז] "ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו'", וכמבואר בהערה הקודמת, ולמעלה לפני ציון 1997. וכיצד נאמרה לשון עשיה דוקא בנוגע לצלם ["נעשה אדם בצלמנו"], הרי לשון עשיה נאמרת על הגוף, ולא על הצלם. וכן יש מקום להקשות מהפסוק [בראשית ט, ו] "כי בצלם אלקים עשה את האדם", דאמאי נאמרה לשון עשיה על הצלם, ולא לשון בריאה [ראה למעלה הערה 1997]. ונראה לומר, כי למעלה פ"ג מי"ד ביאר שהצלם מתאפיין בשני גורמים; הקומה זקופה של אדם [שם שכג:, שכז.], וכן בזיו ואור של הצלם [שלב., שלג:, וראה שם הערה 1581]. ונראה ששני מאפיינים אלו מביאים לשתי הלשונות של בריאה ועשיה. כי מעלת הצלם המביאה ללשון בריאה היא האור והזיו, כי זהו הענין האלקי הדבק באדם, וכמו שכתב למעלה פ"ג מי"ד [שלג:], וז"ל: "ענין הצלם, שהכתוב רצה לומר כי האדם הזה הגשמי דבק בו ענין נבדל לגמרי בלתי גשמי, וזה זיו צלמו". אך לשון עשיה נאמרת על הכנת הגוף ללכת בקומה זקופה, שהרי "העשיה באה על הכנת החומר" [לשונו בח"א לב"מ פו. (ג, מו:), והובא למעלה הערה 2016]. ולכך הצלם גופא מחייב לומר שתי לשונות [בריאה ועשיה], משום שהצלם מתבטא בשני אופנים; אור וזיו הנבדל [בריאה], וקומה זקופה של הגוף [עשיה]. וכן בסמוך יבאר שהקומה הוא כנגד הגוף, שמקבל הקומה הגשמית [ראה להלן הערה 2039].

(1820) לשונות של בריאה, יצירה ועשיה, שהם כנגד הענין האלקי הדבק באדם, הצורה המוטבעת בחומר, והגוף. וכן כתב למעלה פ"ה מט"ו, ויובא להלן בהערה 2050.

(1821) מביא כאן מאמר זה, כי בסמוך יבאר שג' דברים אלו שהוזכרו במאמר ["בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו"] הם כנגד חומר, צורה, והענין האלקי הדבק בנבראים.

(1822) לכאורה תיבת "צבאם" היא ראיה רק לומר "בצביונם נבראו", אך היא אינה ראיה לומר "בקומתן נבראו, בדעתן נבראו". אך תוספות שם [ד"ה אל תקרי] ביארו דכולהו נפקי מ"צביונם". וכן יבאר בסמוך [ציון 2047].

(1823) לשונו בגו"א בראשית פ"א אות נט: "רש"י פירש במסכת חולין [ס.] שהוא מלשון רצון, כלומר בדמות שבחרו להם בעצמם, נבראו".

(1824) וכן כתב רש"י בר"ה יא. "לדעתם - שאלם אם חפצין להבראות, ואמרו הן".

(1825) נראה שכוונתו היא להקשות דמהיכי תיתי שהבהמות וחיות יבחרו לעצמם דמות, הרי אינם בעלי דעת. וכן מהיכי תיתי שהקב"ה ישאל את הנבראים אם חפצים הם להבראות, דזה לא שמענו, ואדרבה אמרו [למעלה פ"ד מכ"ב] "על כרחך אתה חי".

(1826) כפי שכתב למעלה בברייתא ב [לאחר ציון 138], וז"ל: "כאשר הנמצאים בשלימות נאמר [תהלים קד, לא] 'ישמח ה' במעשיו', שהם שלימים". ופסוק זה נאמר בעת בריאת העולם, וכפי שכתב בח"א לסנהדרין לט: [ג, קנז.]: "כי השמחה הוא כאשר יש לו שלימות, ואז נמצא השמחה. והשם יתברך רצה בבריאתם מפני שהוא עלת הכל. וכאשר נברא העולם נאמר 'ישמח ה' במעשיו', מפני שהשם יתברך רוצה וחפץ במעשיו". והמקור לכך הוא בדברי חכמים [חולין ס.], שאמרו "'יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו' [תהלים קד, לא], פסוק זה שר העולם ["מלאך הממונה" (רש"י שם)] אמרו, בשעה שאמר הקב"ה 'למינהו' [בראשית א, יב] באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן; אם רצונו של הקב"ה בערבוביא, למה אמר 'למינהו' באילנות. ועוד ק"ו, ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה 'למינהו', אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר 'יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו'" ["שכולן זהירין במצותיו" (רש"י שם)]. הרי שבעת בריאת העולם היו הנבראים שלמים [הובא למעלה הערה 139]. וזהו שכתב כאן "כל הנבראים נבראו בשלימות קומתן". וכן כתב אות באות בח"א לחולין ס. [ד, צז.]. ובמדרש שיהש"ר [ג, יא] אמרו "'במלך שלמה' [שיה"ש ג, יא], במלך שברא בריותיו שלימות", וביאר הרד"ל שם [אות ב], וז"ל: "דרש 'במלך שלמה' שמלך בעת הבריאה על בריותיו שלמים, וכמו שאמרו [חולין ס.] בקומתן נבראו וכו'".

(1827) לשונו בח"א לע"ז ח. [ד, לג:]: "אדם הראשון היה נברא מן השם יתברך בעצמו בתכלית העלוי". ואמרו חכמים [ב"ר יד, ז] "אדם וחוה כבני עשרים נבראו", וכתב שם הרד"ל אות ד, וז"ל: "וכמו שאמרו 'בקומתן נבראו וכו"".

(1828) כפי שכתב בהספד [קעט], וז"ל: "ורמז בשם 'אדם' הא' והד', כי האדם כאשר נולד אין לו הדבור, וכל שכן החכמה, שאין בו רק החיות בלבד... וכאשר עבר עליו ג' שנים והוא בשנת הד' אז יש בו הדבור". וקטן הוא ללא דעת [גיטין כב:], עד שנעשה גדול בן יג שנים [רש"י גיטין כג.]. ולמעלה פ"ג מי"ג [שיא.] כתב: "האדם בעל חומר ואינו שכלי, שהרי נולד האדם בלא שכל". ולמעלה פ"ה מכ"א [תקה.] כתב: "כי האדם נולד בלא שכל לגמרי", ושם הערה 2170.

(1829) נראה שנקט בשועל, שהוא נחשב הפקח שבחיות, וכמו שאמרו [ברכות סא:] "משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם, מפני מה אתם בורחים. אמרו לו, מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם, רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה וכו'". ובתפארת ישראל פ"א [לב.] כתב: "וכנגד השכל אמר [קידושין פב:] 'לא ראיתי שועל חנוני', כי השועל הזה יש בו חכמה מכל חיות השדה".

(1830) כן כתבו תוספות ר"ה יא. "לקומתן לדעתם לצביונם - 'צביונם' לשון יופי, כמו [ישעיה כח, ה] 'לעטרת צבי'. דדרך בהמה חיה ועוף כשגדלים, גדלים בנוי בכח בדעת ובקומה, וכל זה היה במעשה בראשית בתחלת יצירתם". הרי שאף בבהמות וחיות נמצאת התקדמות מסויימת בדעתן מזמן לידתם לזמן גדילתם. ואולי ניתן להעמיס כן על דבריו בנצח ישראל ר"פ לב [תריב.], שכתב: "כל הויה שהוא בעולם היא מתהוה מקצת אחר מקצת, כמו שתראה בכל הויות צמחים ובעלי חיים, שמתהוים מקצת אחר מקצת" [הובא למעלה פ"ד הערה 1559]. ולכאורה דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם מה שכתב בכמה מקומות שבהמה נולדת עם שלימותה, ואין בה יותר ממה שנולדה עמו. וכגון למעלה פ"ג מי"ג [רפה:] כתב: "יש לך לדעת כי האדם אינו כמו שאר הנבראים, כי שאר הנבראים אין לאחד קנין יותר ממה שנברא בעת בריאתו. אבל האדם נברא חסר... ואחר כך יקנה האדם השלמתו ויושלם... כי נברא האדם בלא דעת, ויקנה הדעת". ובתפארת ישראל פ"ג [נט.] כתב: "הבהמה נקראת 'בהמה', על שם בה מה. רצה לומר כי שלימות דבר שנברא עליו נמצא בה... וזהו 'בה מה', כי דבר מה נמצא עמה". ובדרוש על התורה [ט:] כתב: "האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל... לא כן מסודרים בבריאתם של ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפעל. כי כל מה שראוי שיהיה בהם, נמצא בהם מיד כשנבראו. ולכך נקראת היותר עצמות שבהם 'בהמה'. כלומר 'בה מה'. כי מה שראוי שימצא בה, הרי הוא מתחלה בה. שאם נברא השור לחרוש, והחמור לישא משא, הרי נמצא בהם בהבראם, ואין דבר בה בכח שיצא אחר כך אל הפעל" [הובא למעלה פ"א הערות 1481, 1826, ופ"ג הערה 1236]. ואיך כתב כאן שאצל כל הבהמות והחיות יש להן יותר דעת בסופן מאשר בתחילתן. וצריך לומר שאצל הבהמות וחיות אמנם יש בהן התקדמות מסויימת, אך אין בכך עליה מדרגא לדרגא, אלא הן לומדות כיצד לנהוג, ומ"מ "שור בן יומו קרוי שור" [ב"ק סה:]. אך האדם עובר מדרגא לדרגא, ומגיע למדרגות שלא היו קיימות בו קודם, וזה אינו נמצא כלל בבהמות וחיות.

(1831) דבר זה צריך הסבר, דמדוע נשתנו מעשה בראשית משאר נבראים, שנבראו מתחילתם עם השלמתם. זאת ועוד, למעלה פ"ד מי"ז [שסג:] ביאר את הכרח שתימצא הדרגתיות אצל הנבראים, ואי אפשר שיבראו מיד עם השלמתם, וזה לשונו: "ודומה בזה אל האדם הנולד, שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל. ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר, די בזה הוא קטן ופחות. ואחר שהתחיל לגדל, עד אחר כך יתרומם... וכי אפשר שיהיה בריאת האדם בתחלתו בשלימות, או שיהיה האילן גדל בתחילתו בשלימות גדולו. אבל בתחלה הוא קטן, ואין לו המעלה שמגיע אליו בסוף". והואיל וכל הנבראים במעשה בראשית באו לעולם אחר שלא היו נמצאים כלל, מדוע לא נמצאה במעשה בראשית את ההדרגתיות המתחייבת מפאת ההעדר שקדם להם, ויתחילו בקטן ויסיימו בגדול. ויש לומר, ששאני מעשה בראשית, שנבראו ישירות על ידי הקב"ה, ודבר הדבוק בה' מתחילתו אינו מתייחס להעדר שקדם לו, ולכך נבראו בשלימותם. וכן מבואר בדבריו בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמט:], שהביא שם מאמר חכמים [סוטה יד.] "תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב [בראשית ג, כא] 'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'. וסופה גמילות חסדים, דכתיב [דברים לד, ו] 'ויקבר אותו בגיא'". וכתב על כך בנתיב גמילות חסדים שם: "פירוש זה, שיש לתורה התחלה, ודבר שיש לו התחלה הרי הוא נמצא אחר ההעדר, אם כן ח"ו יש לחשוב כי התורה אינה נצחית, מאחר שנמצאת אחר ההעדר, אם כן שייך לה ההעדר. ולכך תחלת התורה גמ"ח, וזה מורה שאין בהתחלה זאת דבק ההעדר. שהרי גמ"ח הוא טוב, ואין דבק בטוב ההעדר, שהוא רע. ואדרבה הטוב הוא מורה שיש לתורה מצד ההתחלה דביקות אל השם יתברך, שהוא טוב. ומצד הזה התורה נצחית". הרי התחלה שדבוקה בה' אינה מתייחסת להעדר שקדם לה. וכפי שנמצא בתורה, כך היה נמצא בבריאה. אך שאר נבראים שלא נוצרו ישירות על ידי הקב"ה, אלא דרך שאר הנבראים, אזי התחלתם מתייחסת להעדר שקדם לה, ועוברת מהלך של הדרגתיות מקטן לגדול [ראה למעלה פ"ג הערה 1560]. ובתפארת ישראל פט"ז [רלט:] כתב: "כי כל הדברים אשר בראם השם יתברך, הכל הוא בשלמות, ולא נמצא דבר חסר בעולם. ודבר זה מעיד עליו החוש כאשר אנו חוקרין על כל נמצאים, שהם שלמים לפי מה שהם. וכמו שאמרו רז"ל גם כן 'כל מעשה בראשית בצביונם נבראו, בדעתם נבראו, בקומתן נבראו'. ואין ענין מקום זה לבאר", ושם הערה 29.

(1832) לשונו בח"א לר"ה יא. [א, צז:]: "כי יליף לה מן 'צבאם', כי צבאם מלשון [ישעיה כח, א] 'צבי ותפארת'". והרד"ק שם כתב: "ו'צבי' פירושו חפץ וחמדה ופאר, כמו [יחזקאל כ, ו] 'צבי היא לכל הארצות'". והתוספות [חולין ס.] כתבו "פירש בערוך [ערך צב - א]... 'צביונם' שהוא לשון יופי, כמו [ישעיה ד, ב] 'לצבי ולתפארת'".

(1833) כמו שנאמר [בראשית א, כה] "ויעש אלקים את חית הארץ למינה וגו' ואת כל רמש האדמה למינהו וגו'", ופירש רש"י שם "ויעש - תקן צביונן בקומתן", ובגו"א שם [אות נט] כתב: "תקן צביונן בתפארתן, שיהיו נאים כמו 'צבי ופאר', כך פירש הערוך... ואם תאמר, למה כתב זה כאן יותר מבשאר נבראים שתקן להם צביונן, ובמסכת חולין [ס.] משמע שכל הנבראים בצביונן נבראו. יש לומר, דבשרץ הארץ שיש הרבה מינים בהם שנראים מאוסים ומגונים, כמו העכבר והחולד, לכך כתב שאף הם בצביונן נבראו... ולפי ענייניהם הם יפים מאד". ותחילת דרשת שבת הגדול [קצג:] כתב: "הנה שבח הקב"ה מכל יצורי עולמים. ואל יחשוב אדם כי בקטנים כמו השרצים אין נראה בהם שבח יוצר הכל, אדרבה, כי בקטנים יותר נראה שבח יוצר הכל אשר ברא בריאה כמו זאת, כמו שתמצא מינים שפלים פחותים, אשר בהם נראה שבח יוצר הכל" [הובא למעלה הערה 1993].

(1834) כן מבואר בתוספות חולין ס., שכתבו "צביונם - פירש בערוך דכולהו נפקי מצביונם, שהוא לשון יופי כמו [ישעיה ד, ב] 'לצבי ולתפארת', ומאחר שהן ביופיין, זהו בקומתן ולדעתן, שהיופי לא יבא אלא אם כן נגדל כל הצורך", וראה להלן הערה 2048.

(1835) כוונתו למה שכתב למעלה פ"ג מי"ד [שלה.], וז"ל: "כי כל הנבראים יש להם דבר זה, שדבק בבריאתם הפאר וההדר בלתי גשמי, רק אצל האדם הוא נקרא 'צלם אלקים', שהוא יותר אלקי", וראה למעלה הערה 1988.

(1836) "בקומתן... בדעתן... בצביונם" [חולין ס.].

(1837) בח"א לחולין ס. [ד, צז:] כתב עד כה אות באות כדבריו כאן, ומשפט זה כתב כך: "ואלו ג' דברים הם ג' מעלות זה על זה; האחד הוא הגוף, השני הוא הדעת [הנפש], השלישי הוא ענין האלקי שדבק בנבראים, שאין לדבר זה עירוב עם החומר שיש בכל הנבראים".

(1838) פירוש - הדבר האלקי הדבק בנבראים אינו כמו הצורה, כי הצורה היא מוטבעת בחומר [כמבואר למעלה לפני ציון 2004], ואילו הדבר האלקי שדבק בנבראים אינו מעורב עם החומר, אלא סמוך לו. דוגמה לדבר; בתפארת ישראל פנ"ט [תתקכט:] כתב: "המלבוש יש לו צירוף אל האדם המקבל... ולכך נקרא צירוף התורה אל האדם 'מלבוש', כי אל המלבוש מתחבר האדם... כי התורה אף כי יש לה צירוף וחבור אל העולם, אין כאן קבלה מעורב עם המקבל, רק התורה מצרף אל המקבל, ואינו מעורב עם המקבל כלל... כי המלבוש הוא הצירוף והחבור אל המקבל כמו שאמרנו, והוא נבדל, כי אין לה עירוב עם המקבל". וכן למעלה פ"ד מי"ד [ער:] כתב כן, וז"ל: "ודבר זה היה דומה אל האדם, כי השכל הוא נבדל מן האדם, ואינו מוטבע באדם החמרי, והוא נבדל ממנו. אבל מכל מקום יש כאן הקשר, שמקושר השכל באדם. ולכך כתיב [במדבר י, לג] 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם שלשה ימים'. ומהלך ג' ימים עדיין יש לו קשור אל אותו שהוא אחריו, וכמו שמצינו שאמרו ישראל [שמות ה, ג] 'דרך שלשת ימים נלך במדבר וגו", ובודאי מה שאמרו ישראל שילכו דרך ג' ימים, היינו שאין רוצים להרחיק לגמרי, וכמו שאמר פרעה [שמות ח, כד] 'רק הרחק לא תרחיקו וגו". לכך לא היה הארון נבדל מהם לגמרי". וראה למעלה הערה 238.

(1839) לשונו למעלה פ"ב מ"ה [תקפב:]: "כי הדברים הגשמיים שייך בהם הרוחק". וכן למעלה פ"ה מט"ו [שעג:] כתב: "הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם, ואילו האמצעי אין לו רוחק באמצעי, ולפיכך הוא מתיחס אל הבלתי גשמי". וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בהקדמה שלישית לגבורות ה' [יט] כתב: "כי הצדדים... יש להם רוחק, וכל רוחק הוא גדר הגשם אשר יש לו רחקים". ובגבורות ה' פ"ע [שכא:] כתב: "גדר הגשם הוא שיש לו התפשטות האורך והרוחב והגובה, ואלו הם גדר הגשם, ואם כן הגשם יש לו הרכבה מאלו הרחקים, שהם האורך והרוחב והגובה". ובנצח ישראל פ"כ [תלה:] כתב: "כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות... מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'". וכן הוא בגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה אמנם] ושם הערה 93, גבורות ה' פמ"ו [קעה:], תפארת ישראל פ"ז [קיח.], נצח ישראל פכ"ז [תקסב.], נתיב הענוה פ"ז [ב, יז.], ח"א לנדרים לט. [ב, יד.], ח"א לנדה ל: [ד, קנח:], דרשת שבת תשובה [עט.], ועוד [הובא למעלה הערה 292]. ובנצח ישראל פנ"ט [תתקי:] כתב: "האדם מוריש לבנו כמו הקומה והנוי, ושאר הדברים אשר הם דברים גשמיים, או מתייחסים אל הגשמי" [הובא למעלה הערה 1740]. ובח"א לסנהדרין עא. [ג, קע:] ביאר את דברי הגמרא שם שבבן סורר ומורה האב והאם צריכים להיות שוים בקול במראה ובקומה, וכתב שם לבאר: "כי הקומה נראה שהם שוים בגוף, שהקומה לגוף. והקול שממנו הדבור שעל ידו האדם נפש חיה, והמראה הוא צלם האדם".

(1840) כי הדעת קשורה לנפש [יבאר בסמוך], והנפש היא הצורה של כל בעל חי, וכמבואר למעלה הערות 1669, 2009.

(1841) לשונו בח"א להוריות יג. [ד, ס:]: "כי אין כל בעלי חיים כלם שוים, אבל יש מהם שיש בהם יותר דעת מן בעל חיים אחר. כי יש מהם בעלי נפש ויש בהם דעת, ויש בהם שמשוללים מן הדעת לגמרי. וזה שאמר [שם] שהכלב מכיר קונו... כי הכלב הוא בעל נפש, ולכך יש בו הכרה, ונקרא בשביל זה 'כלב', שהוא כולו לב. ואילו החתול הוא הפך זה, שאינו מכיר קונו, היינו האדון שלו. ואין הדבר הזה משום טפשות החתול, רק מפני שאינו בעל נפש, הפך הכלב שהכתוב אומר [ישעיה נו, יא] 'והכלבים עזי נפש', ו'עזי נפש' מורה שהוא בעל נפש, ועזותו הוא הפלגת הנפש, ואחר הנפש נמשך דבר זה שמכיר קונו. אבל החתול בשביל מעוט הנפש שבו, והיא חמרית, לא נמשך אחר זה הדעת" [הובא בחלקו למעלה הערה 352].

(1842) לשונו למעלה פ"ג מ"ג [ק.]: "כי השם יתברך הוא המלך, אשר כל מלך מפרנס עמו. והמלך אשר הוא בשר ודם, מפרנס עמו בצרכי הגוף, כי הוא בשר ודם. אבל מלך העליון, אשר ברא הגוף והנפש, הוא מפרנס שניהם, הגוף והנפש. וכמו שנתן השם יתברך פרנסת הגוף, כך נתן התורה שהיא פרנסת הנפש, כי 'נפש בלא דעת לא טוב'. ולכך מיד שבא השם יתברך למלוך על ישראל, אמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך', ונתן להם התורה, שדבר זה פרנסת הנפש, אחר שנתן להם פרנסת הגוף, הוא המן".

(1843) בח"א לחולין ס. [ד, צז:] כתב דברים אלו במלים בודדות, וכלשונו: "ואמר 'בדעתן' הוא נגד הדבר שאינו גוף, ולפיכך אמר 'בדעתן נבראו'".

(1844) יש בזה הטעמה מיוחדת; הנה נאמר [בראשית מא, ב] "והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה וגו'", ופירש רש"י שם "יפות מראה - סימן הוא לימי שובע שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה". והגו"א שם [אות ג] נתקשה מדוע רש"י בא לפתור את החלום, כאשר יוסף יעשה כן בהמשך הפרשה. ואפשר לבאר, שעל הפסוק [בראשית כט, יז] "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" פירש רש"י "תואר - הוא צורת הפרצוף... מראה - הוא זיו קלסתר". ולכך הוקשה לרש"י אודות חלום פרעה, דכיצד ניתן לומר על פרות "יפות מראה", הרי אין לבעלי חיים "זיו קלסתר" שהוא צלם אלקים. ובאמת כאשר פרעה חזר על החלום באזני יוסף, נאמר [בראשית מא, יח] "והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאות בשר ויפות תואר וגו'". הרי שפרעה נקט בלשון "יפות תואר" ולא "יפות מראה", כי ידע שאי אפשר לומר על פרות שיש להם "זיו קלסתר". לכך רש"י מיד ביאר בתחילת חלומו של פרעה ש"מראה" מתפרש כ"סימן הוא לימי השובע שהבריות נראות וכו'", והסימן מוסב על בריות בעלי צלם אלקים [הובא למעלה פ"ג הערה 1450].

(1845) לשונו בח"א לב"מ פד. [ג, לה.]: "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם וכו' [שם]. פירוש, כי אדם [הראשון] נברא בצלם אלקים, ומפני כך היה לצלמו יופי והדר, דכתיב אצל צלם של אדם [תהלים ח, ו] 'הוד והדר תעטרהו', ולפיכך היה לפניו של אדם ההדר והנוי. וכל נוי והדר הוא אור, וזהו אור הפנים שהיה לאדם הראשון, שהיה אור פניו שלו מאירים בשביל הצלם האלקים שנברא בו. ואור זה שייך ליעקב גם כן ביותר, כי לדבר שהוא בלתי גשמי שייך אור, ולא אל דבר גשמי... שתמצא שכל אשר נבדל מן הגשמי, מתיחס לאור... ולפיכך יעקב שמעלתו ומדריגתו שהיה נבדל מן הגשמי, לכך היה לו פנים מאירים. וזה אמרם 'שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון', כי יעקב היה קדוש נבדל מן החומר לגמרי, עד שהיה קדוש. ודברים אלו מבוארים במקומות הרבה מאד" [הובא למעלה פ"ג הערה 1478]. ובעדיות פ"ב מ"ט אמרו "האב זוכה לבן, בנוי, ובכח, ובעושר, ובחכמה, ובשנים וכו'", ובח"א שם [ד, סב.] כתב: "כי לפי הראוי שיהיה דומה התולדה למי שיצא ממנו, ודבר זה מוסכם מפי הכל שהתולדה דומה לאב... ולפיכך האב זוכה לבן בחמשה דברים, אשר הם עצם האדם. כי עצם האדם הוא צלמו, כי יש לכל אחד ואחד צלם מיוחד. והשני, נפשו. והשלישי, ממונו... ואחר כך שכלו, שהוא עצמו, ואחר כך גופו. וכל אלו דברים ידועים שהם עצמו של אדם. כנגד צלמו אמר 'הנוי', שהוא הצלם בעצמו".

(1846) אמנם למעלה בברייתא ט [לאחר ציון 1498] כתב: "כי הנוי הוא המעלה לגוף כאשר הוא נאה, ודבר זה מעלה גופנית". ובגו"א בראשית פ"ט אות יז [קפד:] כתב: "כי יפת [בנו של נח] דומה לגוף... ובשביל זה נקרא 'יפת', כי יופי שייך בגוף דוקא". ושם בפכ"ג אות ג כתב אודות שרה אמנו בזה"ל: "בת עשרים כבת שבע ליופי [רש"י בראשית כג, א]. ואם תאמר, למה משבח אותה הכתוב ביופי, והלא כתיב [משלי לא, ל] 'שקר החן וגו". ונראה לומר, דקרא לא איירי ביופי, רק מפני שהאדם הוא מחובר מב' חלקים, מגוף ונפש, והגיד לך הכתוב ששרה היתה שלימה בכל אלו הב' חלקים, ולא היה בה חסרון; אם שלימות הגוף, ואם שלימות הנפש, היתה שלימה בכל אלו השני חלקים, ולא היה בה חסרון. אם שלימות הגוף, דהא בת ך' היתה כבת ז' ליופי, והיופי הזה שהוא אינו לפי הטבע ולפי המנהג יורה על שהגוף הוא נקי והוא בהיר מבלי סיג, וכמו שתמצא אצל משה רבינו [דברים לד, ז] 'לא כהתה עינו ולא נס ליחה', שגם זה מורה בהירות הגוף. ומה שהיתה בת ק' כבת ך' [לחטא (רש"י שם)], יורה על מעלת הנפש, והנה היתה שלימה בכל" [הובא למעלה הערה 1499]. וממקורות אלו משמע דלא כדבריו כאן, ויל"ע בזה.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה