אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים· רבי יהושע הרטמן

פרק ה · משנה כג

משנה כב

(2314) פירוש - לפי הו"א זו משנתינו עוסקת בהשוואת שתי מצות שונות, שאחת נתקיימה בצער, והשניה נתקיימה שלא בצער, ו"לפום צערא אגרא" קובע שהשכר הניתן על המצוה שנתקיימה בצער מרובה יותר מהשכר הניתן על המצוה שנתקיימה שלא בצער, כי לולא הצער שכרן של שתי המצות היה שוה.

(2315) פירוש - אם הבדלי השכר בין המצות נקבע הוא רק לפי הצער [ולולא הצער השכר הוא שוה לכל המצות], אם כן מדוע אמרו למעלה [פ"ב מ"א] ש"הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות", והרי ידעינן היטב שהבדלי השכר יהיו לפי הבדלי הטורח, והטורח הוא דבר הנגלה לעינינו.

(2316) לשונו למעלה פ"ב מ"א [תצב.]: "אמנם מה שאמר 'מתן שכרן', ולא אמר 'שאין אתה יודע שכרן של מצוה', כי בא לומר למה אין אתה יודע שכרן של מצות, ואמר על זה כי יש לה 'מתן שכרן'. [ד]כל נתינה הוא מן הנותן, אשר הוא השם יתברך, ואי אפשר לדעת מה הוא אצל השם יתברך. אבל העונש הוא מצד העבירה, לא מצד הנותן, ודבר זה אפשר לדעת, רק שכר מצות אין לדעת". וראה להלן הערה 2439.

(2317) כפי שאכן קיים בשאר שטחי החיים, וכמו שכתב כאן החסיד יעב"ץ, וז"ל: "בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. דבר על לב העוסקים בתורה, ואמר שאע"פ שלא ישיגו השגה גדולה, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיעסוק בה בכל כחו. לא כן בשאר החכמות, כי לא יותן שכר על העסק בהם". ובברכות כח: אמרו "מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות... אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר". ובחפץ חיים על התורה [הוצאת הרב גריינימן] ריש פרשת בחוקותי [עמוד קעח] נכתב בזה"ל: "לכאורה הדברים צריכים ביאור, כלום ראית מימיך חייט תופר בגד, או סנדלר - מנעלים, ואינם משתלמים... אבל הענין הוא כך; בנוהג שבעולם מי ששכר פועל לתפור לו בגד או מנעלים, והפועל יעמול בזיעת אפים כל היום וכל הלילה, ולא יתפור את הבגד או המנעלים, כלום יקבל שכרו, הלא לשוטה יחשב אם יבקש, כי הלא הבעל הבית אל הבגד עיניו נשואות, ואם לא השלים מלאכתו, אף אם יעמול שבוע שלם, לא ישלם לו, כי לא בעבור העמל הוא מקבל שכר, אלא על המעשה, ועמל בלי מעשה אין בו תועלת. לא כן הוא הדבר בלמוד התורה. אנו נצטוינו לעמול בתורה, ככתוב [ויקרא כו, ג] 'אם בחוקותי תלכו', וכפירוש רבותינו ז"ל שעל היגיעה הדברים אמורים [רש"י שם]. ואף אם לא יבין הענין לאשורו... עם כל זה הוא מקבל שכר על העמל, ואף אם המלאכה לא נעשתה. וזו כונת המאמר 'אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר' על העמל, אלא על המלאכה" [הובא למעלה פ"ב הערה 1689].

(2318) פירוש - אין המשנה עוסקת בהשוואת שתי מצות שונות זו לזו [שאחת נתקיימה בצער ואחת לא], כי זה אי אפשר לומר, וכמו שביאר. אלא איירי בהשוואת שני מעשי מצוה של אותה מצוה, שפעם קיימה בצער, ופעם שלא בצער. ועל כך באה משנתינו ללמד שהשכר בקיום של צער יהיה מרובה יותר מקיום שלא בצער. וכן כתב בנתיב התורה פי"ז [א, עג:], וז"ל: "לא יהיה שוקל המצות לומר זו מצוה גדולה שהאדם עושה אותה בקושי, ואותה אעשה, ומצוה זו קטנה וקלה על האדם. ועל זה אמרו חכמים [אבות פ"ב מ"א] 'והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות', שהשכר על המצוה תולה במצוה עצמה גם כן. לא מצד שזאת המצוה היא קשה על המקבל, וזאת היא קלה על המקבל, אבל השכר על המצוה הוא מצד עצם המצוה, והשכר שהיא על עצם המצוה אין אדם יכול לדעת, כי אפשר ויכול להיות על מצוה קלה שכר עליה כמו על מצוה שהיא חמורה. והשכר שהוא לאדם על המצוה מצד קושי המצוה זה השכר הוא בפני עצמו, ואין זה נקרא 'שכר מצוה'. ועל זה אמרו 'לפום צערא אגרא'. ומצוה אחת אם עשה פעם אחד על ידי טורח גדול, ופעם אחד לא עשה כל כך בטורח גדול, יש שכר על אותה שבטורח גדול יותר מן אותו פעם שלא עשה כל כך על ידי טורח. ומכל מקום אין זה נקרא 'שכר מצוה' עצמה, כי על שכר מצוה עצמה אמרו 'הוי זהיר בקלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות'" [הובא למעלה פ"ב הערה 94].

(2319) לשונו בנצח ישראל פמ"ו [תשעה.]: "כאשר בימי המשיח יסולק יצר הרע... ממילא כאשר אין יצר הרע אין כאן זכות, כמו שאמרו במסכת יומא [סט:] כלום בראת יצר הרע רק כדי לקבל אגרא וכו'". והנה מכאן משמע שמחמת כפית היצה"ר השכר מתרבה, אך גם ללא כפית היצה"ר יש שכר, רק שהוא מועט יותר. אך בדרשה לשבת הגדול [רכ:] ביאר שלולא היצה"ר לא היה שום מתן שכר, שכתב: "אם לא היה יצר הרע באדם, לא היה האדם מקבל שכר על המצות שבתורה. וראיה לזה, כי לעולם הבא, שלא יהיה יצר הרע באדם, אז לא יהיו המצות. שכך דרשו ז"ל [עירובין כב.] 'היום לעשותם' [דברים ז, יא], ולא למחר לעשותם. ולמה זה רק 'היום לעשותם', מפני שיש יצר רע ויש קבול שכר על עשייתם. 'ולא למחר לעשותם', מפני שלא יהיה יצר הרע, ואין כאן קבול שכר על עשייתם" [הובא למעלה פ"ד הערה 1579]. ולכאורה זו סתירה בדבריו. ונראה ליישב, כי יש לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה; במצות עשה הצער של כפית היצה"ר מרבה את השכר, אך גם בלעדיה עדיין יהיה שכר, אם כי שכר מופחת. מה שאין במצות לא תעשה, הרי שיטת המהר"ל היא שאין שום שכר על מצות לא תעשה, והשכר היחידי הניתן במצות לא תעשה הוא רק מפאת כפיית היצר הרע [כמבואר למעלה פ"ב מ"א (תפח:), ושם הערות 109, 112, ולהלן הערה 2344]. לכך רק בנוגע לשכר על מצות לא תעשה אמרינן שלולא היצה"ר לא יהיה שום מתן שכר, כי בהעדר היצה"ר אין כאן מתן שכר אלא על עצם המצוה, וזה אינו נמצא במצות לא תעשה. ומה שהוכיח כאן מהגמרא ביומא וסנהדרין שהשכר הוא בעבור היצה"ר, הענין משתנה לפי הנושאים; בנוגע למצות עשה השכר מתרבה על ידי צער של יצר הרע. ובנוגע למצות לא תעשה השכר בא לעולם על ידי צער של יצר הרע, אך לולא היצה"ר לא היה מתן שכר כלל ועיקר. וכן מבואר בגו"א ויקרא פי"ט אות לד, שעמד שם על הפסוק [ויקרא יט, טז] "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", ופירש רש"י שם "אני ה' - נאמן לשלם שכר ונאמן להפרע". ואילו בסוף פרשת אחרי מות [ויקרא יח, ו] גם כן נאמר "אני ה'", ושם פירש רש"י רק "נאמן לשלם שכר", ולא הוסיף "ונאמן להפרע". וכתב לבאר בזה"ל: "משום ד'אני ה" נדרש בודאי לטובה, כי הוא יתברך נקרא 'נאמן' כשהוא משלם שכר טוב. וכאשר הוא אצל מצות עשה יש לדרוש אותו לשכר, דהרי על מצות עשה הקב"ה קובע שכר. ואצל עריות דקאמר לעיל [שם] גם כן 'אני ה", אף על גב דאינו מצות עשה, משום דיצרו של אדם חומד אל העריות, והרבה פעמים בא אליו דבר עבירה וניצל, כי עריות חומד אותו לב האדם. אבל כאן דכתיב [ויקרא יט, טז] 'לא תעמוד על דם רעך', כי אחר שאין בלאו זה שום יצרו תקפו, אין כאן קבול שכר, שאין שכר אלא אם כן יצרו תקפו, כדאיתא בפרק קמא דקדושין [לט:], לכך צריך לומר דהכי קאמר, 'אני ה" לכל דבר; בין בשכר בין בעונש, דכיון דהוא נאמן לשלם שכר טוב, גם הוא נאמן לשלם עונש אל העושה העבירה". הרי שביאר שבמצות עשה יש מתן שכר אף ללא כפית היצה"ר, ואילו במצות לא תעשה יש מתן שכר רק בכפית היצר הרע, ולולא כן אין מקום למתן שכר. אך אין זה מספיק, שהרי בדרשת שבת הגדול הנ"ל הוכיח שמתן שכר הוא רק מחמת היצה"ר מהא דאמרינן שאין מצות לעוה"ב ["ולא מחר לעשותם"], וזאת משום שאין בעוה"ב יצה"ר. אך אם מתן שכר על מצות עשה אינו תלוי במציאות היצה"ר, דאף בלעדיו יהיה מיהת מתן שכר, תיקשי לך מדוע לא יהיו לעולם הבא מצות עשה. דהא תינח שהעדר יצה"ר בעוה"ב הוא גורם שלא יהיו בו מצות לא תעשה, אך מדוע שלא יהיו בו מצות עשה, אשר שכרם אינו מותנה במציאותו של יצה"ר. ובמיוחד יש להקשות כן, שהלשון שאמרו הוא "'היום לעשותם' ולא מחר לעשותם", ותיבת "לעשותם" מורה בפשטות שאיירי במצות עשה דייקא, ומדוע לא ישאר לעוה"ב השכר הניתן על מצות עשה על כנו. וצ"ע.

(2320) "מנין לתנא דבר זה שהשכר הוא לפי הצער" [לשונו למעלה]. ואף שהוכיח כן מדברי הגמרא, אך עדיין קשה מנין לגמרא לומר כן.

(2321) לשונו למעלה פ"ב מ"א [תצ:]: "וטעם דבר הזה [שא"א לידע מתן שכרן של מצות], כי שכר המצות [הוא] שעל ידי המצות דביקות האדם בו יתברך, וכפי הדביקות שיש לאדם בו יתברך. ואפשר שהדביקות בו יתברך בקלה יותר מבחמורה, כי זה לא תליא בקל וחומר של המצוה שהיא על האדם". ובתפארת ישראל פס"א [תתקנא.] כתב: "כי המצות אינם שוים בשכרן, כי אפשר שעל מצוה קלה שכר גדול יותר מן החמורה. כי המצוה היא הצירוף שמצרפת האדם... וכמו שאמר הכתוב [משלי ל, ה] 'כל אמרת אלוה צרופה'. ואם המצות לא היה רק לקיים קבוץ וסדר המדינה, או תקון האדם, כמו שהרבה אנשים היו נותנים טעם במצות... בודאי יש לעמוד על זה איזה מצוה יש בה תועלת יותר מן האחרת, וכמה השכר יותר מן האחרת. אבל המצות הם אלקיות, מצרפות האדם, עד שיש לאדם דבקות בו. ולא נוכל לדעת איזו מן המצות בה הצירוף יותר, כי יש מצוה קלה שהצירוף הזה אשר אמרנו יותר מן החמורה... כי אפשר הוא שיהיה השכר על המצוה הקלה יותר ממה שהוא על מצוה החמורה, מצד המצוה בעצמה שהיא מצרפת האדם. וכמו שתמצא במצוה, כך תמצא בעבירה; כי לפעמים נראה שעבירה קטנה אצל האדם, ויש לה עונש גדול. ולכך תמצא בכמה מקומות שהם אמרו על מצות קלות שכר גדול מאד מאד, וכן אמרו על עבירות קטנות עונש גדול מאד, כמו שנמצא דבר זה בדבריהם הרבה מאד... כי מה שאמרו 'הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה' נאמר גם כן לענין עונשין, שיזהר מן עבירה קלה כבחמורה... כלל הדבר, במה שהמצות מביאים אל האדם החבור והדבקות בו יתברך, לכך לא נוכל לדעת ולהבין איזה מצוה סבה לדבקות הוא יותר, ואיזה פחות. ולפיכך אמרו 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו". וזהו שורש גדול בתורה, אשר בני אדם אינם נזהרים במצות קלות, עם העלם השכר והעלם העונש. שאפשר שהשכר עליה כגדולה שבגדולות, והעונש גם כן כגדולה שבגדולות. ודבר זה מבואר" [הובא למעלה פ"ב הערה 121]. ולפי זה יוטעם מאד מה שאמרו [פאה פ"א מ"א] "ותלמוד תורה כנגד כולם". שכבר השריש להלן פ"ו מ"ח [ד"ה ותחלה יש] "כי אין לך דבר שהוא קרוב אל הש"י כמו התורה, שהיא אצולה מן השם יתברך", ו"אין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה" [לשונו בנתיב התורה פ"ד (א, סוף יז:)], ו"בעל תורה הוא תחת צל הקב"ה, ואין דבר שהוא תחת כנפי השם כמו התורה" [לשונו בהספד (עמוד קצ)], ו"אין יותר דביקות וקישור בו יתברך כמו התורה" [לשונו בנתיב העבודה פט"ו (א, קכד.), והובא למעלה הערה 3211], ולכך דין הוא ששכר תלמוד תורה הוא "כנגד כולם" [הובא למעלה פ"ב הערה 120].

(2322) אודות שהאדם מקרב עצמו אל ה' על ידי עבודת המצות, כן ביאר בארוכה בתפארת ישראל פרקים ח, ט. ובתוך דבריו בפרק ט [קמה.] כתב: "וכן המצות שלא נדע טעמם באיזה צד הם הצלחת נפשו ויקנה בהם הצלחה עליונה, כי כבר אמרנו כי המצות האלו ראוים אל האדם, מצד כי המצות כלם שכליות אלהיות. שכך סדר השם יתברך, לא מה שחייב שכל האדם, רק מה שסדר השם יתברך בחכמתו. ולכך הדבק במצות דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון, ועל ידי זה יש לו דבקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע המשותפת [לאדם ולבעלי חיים], ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך". ובהמשך שם [קמז:] כתב: "ואיך לא יקנה מדרגה אלהית על ידי המצות, כי המצות כולם, במה שהם מצות השם יתברך על האדם, אין ספק שזה התיחסות וחבור בין השם יתברך ובין האדם, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. ואין ספק כי יש יחוס וחבור בין המלך ועבדיו המקבלים את הגזרה, מצד שהוא מלכם גוזר עליהם, והם מקבלים. ומאחר שכך הוא, איך לא נאמר מה שמקבלים ישראל מצותיו וגזרותיו עליהם, שהוא יתברך אשר הוא נבדל יש לו יחוס אליהם וצירוף, מצד שהם מקבלים גזרותיו אשר השכל מחייב אותם. שבזה הצד מתקרבים ומתדבקים אל השם יתברך, אשר הוא נבדל מהכל, ויקנו בשביל כך ההצלחה העליונה בשביל החבור והדבוק הזה. כי אין ספק שזהו ההתדבקות בו יתברך, כמו שאמר הכתוב [דברים יא, כב] 'ולדבקה בו' כאשר האדם עושה רצונו, ומקבל גזרת המלך והוא עבדו. זהו עצמו החבור והדבוק בו יתברך, ומוציא את האדם מן החמרי, ולהיות דבק בו יתברך". וכן כתב השל"ה [יומא פרק דרך חיים מוסר טז], וז"ל: "לשון 'מצוה' צוותא, כענין שאמרו [ברכות ו:] כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. ומצוה אותיות יהו"ה בהיפוך שתי אותיות הראשונות, שהן מ"צ, באלפ"א בית"א דא"ת ב"ש הן אותיות י"ה" [הובא למעלה פ"ד הערה 1602, ולהלן הערה 2409].

(2323) "כלום חסר לבית המלך" [שבת קנג.]. ודייק לה שאמרינן בתפילת שמו"ע [בברכת "שמע קולנו"] "ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו", שהואיל ואנו עומדים בסמיכות למלך ["מלפניך מלכנו"], לכך ראוי שטובת המלך תגיע אלינו ["אל תשיבנו"]. וצרף לכאן, שאף העונש נמצא אצל אלו הנמצאים הקירוב למלך, וכמו שכתב בח"א לב"ק נ. [ג, ט:], וז"ל: "'וסביביו נשערה מאד' [תהלים נ, ג], מלמד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה. לפי שהוא יתברך שופט תקיף, לכך סביביו יש סער ואימה מכח משפט השם יתברך, כי מי יצדק לפניו, ומי יעמוד לפניו. ולכך מי שהוא סביביו יהיו בלא חטא לגמרי, כי לפי קורבתו אל השם יתברך, עושה בו משפט יותר, ומדקדק עמו, כאשר סביביו נסערה מאוד" [הובא למעלה פ"ד הערה 2044]. הרי העומדים בקירוב לפני ה' ראויים לטובו וכן למידת דינו.

(2324) מיד בסמוך.

(2325) פירוש - הסימן המובהק לדביקות הוא יכולת הנדבק לעמוד כנגד נסיונות וקשיים, וכפי שכתב בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מג:], וז"ל: "אצל האהבה כתיב [דברים ו, ה] 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך'... ולא נאמר שיירא השם יתברך בכל לבבו. רק כי האהבה מצד עצמו של אדם, לכך האהבה היא מקובלת יותר על האדם... אפשר שתהיה בכל לבבו, ואי אפשר שיבא לידי פרוד כלל. כי אף אם באים כל היסורין בעולם על האדם, האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול... משל זה, שאם כל המעכבים באים על האש, שהוא משתוקק תמיד אל מעלה, ואף אם כל המתנגדים ומעכבים יבואו עליו - אין מסירים אותו מדבר זה, ותמיד הוא משתוקק אל דבר זה... אבל היראה, שאין היראה רק שלא יעשה דבר נגד רצון המלך, ולא שייך על דבר זה שהוא עצמי אל האדם מה שלא יעשה, ואין זה השלמתו, אבל הוא נגד האדם... ומפני כך אפשר כאשר בא על האדם דבר שהוא מכביד עליו - אפשר שיש ביטול אל היראה... האהבה היא מצד האדם עצמו, כי האהבה הוא השלמתו... ולכך אף שהוא טורח עליו לא יבוא בטול אל האהבה. מה שאין כן ביראה, ולפיכך אפשר כאשר הדבר הוא טורח עליו, מניחו לגמרי". ושם חזר על יסוד זה כמה פעמים. וכן כתב בתפארת ישראל פל"ח [תקפה.], וז"ל: "פירוש 'לאוהבי' [שמות כ, ו], שהם אוהבים, דבקים בו בכל לב ונפש, ועומדים בכל נסיון, אלו נקראים אוהבים של השם יתברך, לא מצד שהם מקיימים התורה בלבד". וכן כתב בדרוש על התורה [סוף לד.], באר הגולה באר הראשון [עב:], ונצח ישראל פ"ב [כב:]. וכן רמז לכך בגו"א ויקרא פי"ט ריש אות י [הובא למעלה פ"ג הערה 1195].

(2326) לשונו בתפארת ישראל פס"א [תתקנא:]: "המצות הם אלקיות, מצרפות האדם, עד שיש לאדם דבקות בו. ולא נוכל לדעת איזו מן המצות בה הצירוף יותר, כי יש מצוה קלה, שהצירוף הזה אשר אמרנו יותר מן החמורה. אבל מכל מקום אין עליך לומר כלל שאין תולה לגמרי במה שהמצוה היא קשה על האדם, שזה אינו, שודאי כאשר הוא מקיים המצוה שהיא קשה יותר על האדם, מורה זה על שהוא אוהב השם יתברך בכל לבו, ולפום צערא אגרא". ורש"י [דברים ו, ה] כתב: "ואהבת - עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה; העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו". והרמב"ן [דברים ז, ז] כתב: "כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא ממנו. וישראל ראוים לכך מכל עם... כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודי או צלוב [שמו"ר מב, ט]". וכן נאמר [משלי יז, יז] "בכל עת אוהב הרע", וביאר המלבי"ם שם "הנה גדר הרע, שיאהב את רעהו תמיד בכל עת, ושבעת צרה תגדל אהבתו יותר" [הובא למעלה הערה 1580]. ולמעלה פ"ד מ"י [קצז.] כתב: "'הוה ממעט בעסק ועסוק בתורה' [שם]... רוצה לומר כי לפעמים אדם ממעט בעסקיו בשביל הטורח או בשביל העצלה, ואם ימעט עסקיו בשביל הטורח או בשביל העצלה, ויעסוק בתורה, הרי מה שממעט בעסקיו אינו מפני התורה. אבל יש לו למעט מן עסקיו, אף על גב שאין עליו העסק טורח כלל, ואפשר שהוא חפץ ואוהב לעסוק יותר בעסקיו, אפילו הכי ימעט מן עסקיו ויעסוק בתורה. שיהיה נראה שהוא פונה מעסקי העולם, וממעט עסקי העולם, בשביל התורה. ובזה מסלק האדם עצמו מענין העולם, ומתדבק במדריגה אלקית... 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה', שרוצה לומר כי כאשר ימעט מן עסקיו בשביל התורה, ולא שימעט מן עסקיו בשביל הטורח כמו שאמרנו, ואז נראה כי חפץ בתורה, שהרי מניח עסקיו ועוסק בתורה".

(2327) כמו שכתב בנתיב העבודה פ"ה [א, פט.]: "אמרו בגמרא [סוטה כב.] שיש ללכת אל בית הכנסת שהוא יותר רחוק מן האדם, מפני שהוא נוטל שכר פסיעות. ויראה כי אין הדין הזה גבי סוכה, שאם יש לו שתי סוכות, האחת קרובה והאחת רחוקה, שאין לו לילך אל הסוכה הרחוקה בשביל שהוא נוטל שכר פסיעות", ושם מבאר מדוע אמרינן כן בהליכה לבית כנסת [הובא למעלה הערה 1498].

(2328) פירוש - כאשר אמרו כאן "לפום צערא אגרא", אין הכוונה לכל צער המתלוה לקיום המצוה, אלא רק לצער שנובע מחמת ההתגברות על המונע לקיום המצוה, שכאשר מתגבר על המונע יש בזה להורות על התקרבותו אל ה', וכמו שביאר. אך אם הצער אינו נובע מחמת ההתגברות על המונע [כי בלא"ה המצוה תתקיים בשופי], אלא איירי בצער מזדמן המתלוה לקיום המצוה, אין צער זה מורה על דביקותו והתקרבותו אל המלך [כי בלא"ה הדרך למלך היא סלולה], לכך אין צער זה בכלל "לפום צערא אגרא". וצרף לכאן דברי המסילת ישרים בהקדמתו, שכתב: "עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד, צומות קשים, וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם, ואין הדעת שוקטה". וכן חזר וכתב שם בפרק יח. הרי שסיגופים לשם סיגופים אינם בכלל "לפום צערא אגרא".

(2329) "שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה" [רש"י שם].

(2330) "כלומר, שאם יש לך לעסוק במצוה, תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה" [רש"י שם].

(2331) "דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה" [רש"י שם].

(2332) בנתיב התורה פ"א [א, ז:] הביא מאמר זה, וכתב: "פירוש, כי התורה היא השכל העליון שנתן השם יתברך לעולם. ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים, ואפילו חפצי שמים שהם המצות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי... ולכך כל חפצי שמים לא ישוו בה. אמנם אם אי אפשר שתעשה על ידי אחרים, בודאי המצוה קודמת. וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב, בודאי המצוה קודמת. כי המצוה כשלא נעשה יש כאן חסרון גדול, שהמצוה היא חיוב על האדם, ואילו התורה היא מעלה לאדם. ומכל מקום אם אין התורה, אין כאן חסרון כל כך. וזה ההפרש שיש בין התורה ובין המצות; כי המצות אם לא יעשה אותם האדם, הוא חסר לגמרי, שהרי מצות התורה הם רמ"ח כמספר איברי האדם [מכות כד.], עד שהמצוה היא משלמת האדם. שאם אין המצוה, כאילו האדם חסר אבר אחד. כי המצוה שהיא על ידי מעשה האדם שנעשה על ידי גופו הגשמי, היא קרובה יותר אל האדם הגשמי, ואם לא יעשה אותו האדם, הוא חסר. ולפיכך אם אי אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, אין ראוי שיקח התורה שהיא שלמות ומעלת האדם, שעל ידי התורה האדם שכלי, והמצוה אם לא יעשה אותה הוא חסרון לאדם. ויותר ראוי אל האדם שיהיה נמצא בשלימות מבלי חסרון, אף אם לא היה לו המעלה, משיהיה לו חסרון שיהיה לו עם זה מעלה שכלית. כי החסרון מבטל המעלה, שאין המעלה נחשב לכלום. אבל אם אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, והרי אין כאן חסרון כאשר המצוה נעשה, וכאשר אין כאן חסרון, קנין התורה יותר קודם, שהוא מעלה ושלימות יותר, כמו שהתבאר". ושם בהמשך [א, ח:] כתב: "המעשה היא השלמת האדם, שמשלים האדם עצמו על ידי מעשה. ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם, שהאדם שלם, וזה הוא יותר גדול, כמו שהתבאר לפני זה. דמיון זה, כי אף שהיין יותר נחשב מן הלחם, כי היין משמח אלהים ואנשים, מכל מקום הלחם מפרנס ומשלים את האדם. ולפיכך מעלת הלחם שבו יושלם האדם, יותר עליון מן היין שהוא תוספת המדריגה, ולא יושלם האדם על ידו. וכך המעשה שהוא השלמת האדם כמו שהתבאר, הוא יותר מן התורה שאינה השלמת האדם". וכן כתב בתפארת ישראל פס"ב [תתקסו:], והובא למעלה פ"א הערה 1486. וק"ק, מדוע לא הביא כאן את דברי הירושלמי שהביא בשני המקומות הנ"ל [תפארת ישראל פס"ב (תתקסד.), ובנתיב התורה פ"א (א, ח.)], שאמרו שם [פאה פ"א ה"א] שלחד מאן דאמר "אפילו כל המצות אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה", ולא חילק בין מצוה שאפשר או שא"א לקיימה ע"י אחרים, ולעולם תורה עדיפא. וכן הביא את הירושלמי להלן פ"ו ריש מ"ב [ד"ה ובירושלמי]. והרי משם מוכח אף יותר מהמבואר במו"ק [ט:], כי משם חזינן שתלמוד תורה מתעלה מעבר לכל המצות. וראה למעלה פ"ג הערה 306, ופ"ד הערה 932, שהוקשה שם מכיון אחר מהירושלמי הנ"ל. וראה להלן הערה 2448.

(2333) לשון הגמרא שם: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם; תלמוד גדול, או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול. נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". ובדרוש על המצות [נב.] כתב: "וקשה, וכי בשביל שהוא הכנה למעשה ומביא לידי כך, יהיה הוא גדול. וכי ההולך ללמוד, אשר ההליכה מביאה ג"כ לידי תלמוד, וכי בשביל כך תהא גדול מתלמוד גופיה, אשר מבורר הביטול בזה. אבל פירוש הדבר, כי התלמוד לא שהוא הכנה בלבד למעשה, רק שהוא עצמו מוציא המעשה לפעל כמו שאמרנו, כי התורה היא ההתחלה, וכל שהיא התחלה גורם שיצא גמר הפעל, א"כ היא פועלת המעשה בעצמו. כמו הזרע שבהזרעו גורם שיצא הענף לפעל, כך התורה בהזרעה באדם פועלת הגמר, וגמר שלה הוא המעשה. שלא נתנה כי אם לתכלית המעשה, לא לזולת זה כמו שאמרנו. זהו שאמר 'שהתלמוד מביא לידי מעשה', רצה לומר שהתלמוד בעצמו פועל וגומר גם המעשה, כאשר יפעל הזרע הצמיחה לאילן. ומצד הזה ראוי שיהיה תלמוד גדול, כי לעולם האב גדול מהתולדה היוצאת ממנו". וכן כתב בנתיב התורה פ"ה [א, כה:], ובנתיב הזריזות פ"א [ב, קפו.], והובא למעלה פ"ג הערות 1617, 2103, ופ"ד הערה 552.

(2334) והיא תלמוד תורה. והנה בכל ספריו נקט כדבר פשוט שמעלת תלמוד תורה עולה על מעלת המצות ומעלת העבודה, וכמבואר בהערות הקודמות. אמנם באור חדש [קנח.] הביא מחלוקת חכמים בביאור הפסוק [אסתר ה, א] "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות", שאמרו במדרש [ב"ר נו, א] "באיזה זכות, רבנן אמרי בזכות יום השלישי של מתן תורה, שנאמר [שמות יט, טז] 'ויהי ביום השלישי בהיות הבקר'. ורבי לוי אמר בזכות של יום השלישי של אברהם אבינו, שנאמר [בראשית כב, ד] 'ביום השלישי וירא את המקום מרחוק'". וכתב שם באור חדש בזה"ל: "וחולקים מצד מה הדביקות בו יתברך יותר. כי למר הדביקות הזה הוא מצד התורה, שהיא שכלית, ומצד זה הוא הדביקות בו יתברך. ובודאי היו בעלי תורה, והיו לומדים תורה בתמידות, ולכך הוציאם השם יתברך מן הצרה הזאת. ולמר הדביקות בו יתברך הוא מצד שהיו מתענין ומתפללין אל השם יתברך. וכל אחד יש לו טעם מופלג מאוד; כי למר בזכות מתן תורה, שהתורה היא שכלית, וראויה שיהיה מצד זה הדביקות הגמור בו יתברך. ולמר ראוי לזה העקידה, לפי שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך לגמרי, וזהו הדביקות הגמור... ומחלוקת שלהם עניין מופלא מאוד מאוד". ולפי דבריו כאן יקשה מהי סברתו של רבי לוי המחשיב את הדביקות העולה מעבודה יותר מהדביקות העולה ממתן תורה. וצ"ע.

(2335) אודות ששכר העולם הבא הוא "התכלית האחרון", כן כתב בתפארת ישראל ר"פ נז, וז"ל: "אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה, הדבר אשר נבוכו בו הרבה מבני אדם הוא מה שלא נזכר בתורה עולם הבא, אשר הוא העיקר שהיה ראוי שיהיה נזכר, במה שהוא תכלית האחרון" [ראה להלן הערה . ובנתיב התורה ר"פ א [א, ד.] כתב: "על ידי התורה מגיע האדם אל עולם הבא. ולכך ראוי לה דווקא לתורה שם 'תורה', שהוא לשון הוראה, שמורה לאדם תכליתו האחרון אשר ראוי לאדם להגיע אליו... השם יתברך הורה לאדם תכלית האחרון, איך להגיע את האדם אל העולם הבא". ובח"א לקידושין לט: [ב, קמ:] כתב: "כי תכלית האחרון שיהיה נשמת האדם צרורה עם השם יתברך". וראה למעלה בהקדמה הערה 17 בביאור הבטוי "הצלחה האחרונה". וראה להלן הערות 2372, 2431.

(2336) כי שלשת המאמרים האחרונים עוסקים בעבודת המצות ["הוי עז כנמר"], תלמוד תורה ["הפוך בה"], ושכר עוה"ב ["לפום צערא אגרא"], והן שלש מדרגות זו על גבי זו. ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה יש למהר"ל שלשה הסברים למילת "תורה", שהיא לשון הוראה [זוה"ק ח"ג נג:]; (א) מלשון הוראת הציווים, כמלך המצוה לעמו [גו"א בראשית פ"א אות א, ונתיב האמונה פ"ב (א, סוף רט.), וראה להלן הערה 2352]. (ב) מלשון הוראת הבנת טעמי התורה [ריש דרוש על המצות (נ.), וראה למעלה פ"ב הערה 744, ופ"ג הערה 2136]. (ג) מלשון הוראת הדרך, שמוליך את האדם לעוה"ב [נתיב התורה פ"א (א, ד.), למעלה ספ"ג, וראה בתפארת ישראל פ"ט הערה 69, והובא למעלה בהקדמה הערה 92]. דוק ותראה, כי שלשה הסברים אלו מקבילים בדיוק לשלשת המאמרים האחרונים של פרק זה; עבודת המצות ["הוי עז כנמר"] היא כנגד הטעם הראשון של שם "תורה", שהוא הוראת הציווים. תלמוד תורה ["הפוך בה"] הוא כנגד הטעם השני של שם "תורה", שהוא הוראת הבנת טעמי התורה. ושכר עולם הבא ["לפום צערא אגרא"] הוא כנגד הטעם השלישי של שם "תורה", שהוא הוראת הדרך לעולם הבא. והם כנגד ג' ספירות עליונות של בינה חכמה וכתר. וג' מדריגות התורה יתבארו יותר בסמוך.

(2337) בכת"י ביאר את סמיכות המשניות בלשון אחרת, וז"ל: "והנה סמיכות המאמרים האלו, מפני כי המשניות האלו הם סוף מסכת אבות, ומפני כי כך בא לסיים כי סוף ותכלית הוא עבודת השם יתברך, ושיהיה מקיים מצות השם יתברך. וכמו שסיים שלמה בספר קהלת [יב, יג] 'סוף דבר [הכל] נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם'. וכך מסיים מסכת אבות 'הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך', כי זהו תכלית הכל [כן כתב להלן פ"ו מי"א (ד"ה אבל נראה)]. ומתחלה התחיל הפרק בעשרה מאמרות, ושנה הבריאה שהיה בעשרה מאמרות, ומספר הבריאה עד הסוף. ובסוף אמר 'הוי עז כנמר וכו", ולבסוף אמר 'הפוך בה והפוך בה', כי התורה היא על העולם, וכמו שאמר שלמה [קהלת יב, יא] 'אין יתרון תחת השמש', 'תחת השמש' אין לו יתרון, אבל התורה שהיא על השמש, יש לו יתרון [ראה שבת ל:, וגו"א שמות פי"ח אות א (ה:)]. לכך אמר 'הפוך בה והפוך בה דכולה בה'. ואחר כך באחרונה אמר צערא, 'לפום צערא אגרא', וזהו תכלית האחרון אל [העולם] העליון, אמר זה באחרונה". וראה להלן הערות 2350, 2448.

(2338) מצוי שיאמר כך, וכגון בגו"א בראשית פ"ו אות יב [קכו:] כתב: "כי אני אומר, וכן האמת". ושם פמ"ו אות ה [שנד:] כתב: "ואני אומר, וכן ראוי לומר". ולמעלה פ"ג מי"ד [שנא:] כתב: "ואני אומר, וכך הוא". ובח"א לחולין ז. [ד, צב:] כתב: "ואני אומר, וכך מוכיחים דברי חכמה".

(2339) "הפוך והפוך בה דכולא בה", ו"לפום צערא אגרא". וכן העירו כמה ממפרשי המשנה; רש"י כאן: "להכי תנא להא מילתא בלשון ארמי, שהוא משל הדיוט שבני אדם רגילין לומר ולספר בהאי לישנא". והאברבנאל כאן כתב: "ולפי שחייב אדם לומר מה ששמע בלשון רבו [עדיות פ"א מ"ג, וברכות מז.], לכך הביא רבינו הקדוש שני המאמרים האלה שאמרו בן בג בג ובן הא הא בלשונם, שהיו אומרים אותה לעם, עם היות חבור המשניות כלו בלשון הקודש". ומעין זה הביא התויו"ט כאן בשם הרבינו אפרים [הובא במדרש שמואל]. ויש להעיר, שכבר למעלה נשנו שתי משניות בלשון תרגום; פ"א מי"ג "הוא היה אומר נגד שמא, אבד שמה. ודלא מוסיף, יסף. ודלא ילף, קטלא חייב. ודאשתמש בתגא, חלף". וכן בפ"ב מ"ו אמרו "אף הוא ראה גולגולת אחת... אמר לה דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון". ומדוע לא העיר שם כפי שהעיר כאן. ויל"ע בזה.

(2340) פירוש - אין למלאכים את שתי המעלות האחרונות שהוזכרו כאן [תורה ועוה"ב], אך יש להם את המעלה הראשונה ["הוי עז"], וכמו שיבאר. ולכך שתי המעלות האחרומות נאמרו בארמית, כי המלאכים אינם מכירים בלשון ארמית [שבת יב:]. ובביאור הדבר ראה בגבורות ה' פנ"ד [רלח:], ותפארת ישראל פי"ג [רט:]. וכן בנתיב העבודה פי"א [א, קיג:] כתב: "וכבר התבאר בפרק בעשרה [אלו דבריו כאן] שכל אשר אינו שייך למלאכים תקנו אותו בלשון ארמי, שהוא הלשון שאינו שייך למלאכים". וראה להלן הערה 2355.

(2341) בברכת המאורות אמרינן "כלם אהובים כלם ברורים כלם גבורים וכלם עושים באימה וביראה רצון קונם". אך לא נאמר "באהבה וביראה". ואולי יש לגרוס כאן "באימה וביראה", וראה הערה הבאה.

(2342) כך אמרינן בברכת קידוש לבנה. ובנתיב העבודה פי"ג [א, קיט:] כתב: "ומה שתקנו בברכה זאת [של קידוש לבנה] 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם', ואילו בברכות יוצר אור תקנו 'עושים באימה וביראה רצון קוניהם'. ובלא זה גם כן קשה, דמה שייך בזה לשון רבים... כי כאשר אמר 'ששים ושמחים' אמר אצל זה 'רצון קונם', וכאשר אמר 'עושים באימה וביראה' אמר אצל זה 'רצון קוניהם'. ודבר זה, כי הששון והשמחה הוא מצד שהוא עובד השם יתברך באהבה, שהרי 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם', והעובד מאהבה הוא דבק בו, שנאמר [דברים ל, כ] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה'. והרי הוא יתברך אחד, ועל ידי זה העובדים אל השם יתברך, כמו המלאכים, ג"כ מתאחדים ביחד מצד השם יתברך שהוא אחד. ולפיכך בזה שייך לומר 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'. אבל היראה, שהוא ירא מן השם יתברך, בזה אין הדביקות בו יתברך, כי אדרבה, הירא מן אחד אינו מתחבר עמו. ולכך מצד היראה אינם דביקים בעלה שהיה מקשר ומאחד הכל, שהרי הוא ירא מן העלה, והוא בפני עצמו. ולכך אמר 'עושים באימה וביראה רצון קוניהם'... מה שאין כן באהבה, שמצד אהבה פונה כל אחד אל עלתו שהוא אחד, ובזה שייך לומר 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'. והדברים ברורים מאוד כאשר תבין אותם".

(2343) שאמרו שם: "בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו. אמר להן, לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, [תהלים ח, ה] 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו', [שם פסוק ב] 'ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים'. אמר לו הקב"ה למשה, החזיר להן תשובה... קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם. מיד הודו לו להקב"ה שנאמר [שם פסוק י] 'ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו", ואילו 'תנה הודך על השמים' לא כתיב". הרי שהתורה לא נשארה בעליונים. ובתפארת ישראל פכ"ד [שנט:-שסג.] האריך טובא לבאר מדוע המלאכים אינם יכולים לקבל את התורה. ובדב"ר ח, ו אמרו "אמר להן משה, שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים. כבר אני מודיע אתכם [דברים ל, יב] 'לא בשמים היא', שלא נשתייר הימנה בשמים". ובנתיב הפרישות פ"א [ב, קיב:] כתב: "האדם דבק בקודש הקדשים, היא התורה השכלית העליונה, שאין המלאכים מגיעים שם... "ואל תתמה איך אפשר שתהיה לאדם הגשמי קדושה עליונה יותר קדושה מן המלאכים. כי דבר זה בודאי ובבירור, כי על ידי התורה נכנס האדם לקודש הקדשים, למקום שאין נכנסים מלאכי השרת. לכך אמר במסכת אבות [למעלה פ"ג מי"ד] חביב האדם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. ולשון 'חביב' רוצה לומר כי חביב אף מן המלאכים" [הובא למעלה פ"ג הערה 1394]. ומוכרח הוא שאין למלאכים תורה, שהרי אין למלאכים צלם אלקים [כמבואר למעלה פ"ג מי"ד (שמג.)], ומטרת התורה היא להוציא לפועל את מדריגת הצלם, וכמו שכתב בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נא.], וז"ל: "כל התורה כולה פירוש באיזה צד יגיע למדרגה הזאת שיהיה האדם בצלם אלקים לגמרי. ולכך המצות עשה בתורה הם רמ"ח [מכות כג:], כמנין אברי האדם, ואיברי האדם הם צלמו... וכל התורה כולה הוא פירוש באיזה ענין מגיע האדם למעלה זאת, והוא על ידי מצות עשה, שהם רמ"ח כנגד אברי האדם, שהם צלמו" [הובא למעלה הערה 167]. ואם אין צלם, תורה מנין. וראה בסמוך סוף הערה 2348.

(2344) אודות שהשכר ניתן רק עבור קניית מעלה חדשה, כן מתבאר משיטתו שאין מתן שכר על קיום מצות לא תעשה, אלא רק על קיום מצות עשה [ראה למעלה הערה 2319]. והטעם הוא שבקיום מצות לא תעשה אינו קונה מעלה חדשה, וכמו שכתב בח"א לקידושין לט: [ב, קמ:], וז"ל: "כי בשב ואל תעשה עומד על ענין הראשון, ולא קנה שום דבר, [אך] כשבא לידו עבירה ונצול... כאשר גובר על יצרו כאילו קנה מדריגה, שהרי היה גובר על יצרו, ולא הלך אחריו, ונצח אותו, וזהו קנין מעלה". ובתפארת ישראל פ"כ [שג.] כתב: "אמנם כל זה הוא במצות עשה, לפי שמצות עשה היא לקנין מעלה והשלמה... אבל מצות לא תעשה, שאין בהם קנין מעלה כלל, רק שהוא מחויב שלא יעשה דבר זה, אין בזה קנין מעלה, רק אם באה עבירה לידו ונצול מקבל על זה שכר, כדאיתא בפרק קמא דקדושין. מכל מקום בעצם מצות לא תעשה אין בהם שכר... שאין מקבלין על לא תעשה שכר כעושה מצוה, רק אם באה עבירה לידו. ובשום מקום לא מצינו שיש שכר כאשר מקיים מצות לא תעשה" [הובא למעלה פ"ב הערה 112]. ובנתיב העבודה פט"ו [א, קכד.] כתב: "על ידי לא תעשה אין קונה האדם על ידם זכות כלל, שאם לא אכל חלב, או לא בא על הערוה, לא קנה בזה זכות, רק אין עבירה בידו שיש על זה עונש".. הרי השכר ניתן רק על קנית מעלה, ולא כאשר נשאר בדרגתו. ויש בזה חידוש מיוחד; כי בפשטות מבינים שהשכר ניתן על הבחירה שיש לאדם, שכאשר בוחר בטוב מקבל שכר, וכאשר בוחר ברע מקבל עונש. ולכך כאשר אינו בעל בחירה, אלא עושה הטוב בטבע, אינו מקבל שכר מחמת העדר הבחירה. וכמו שכתב הרמב"ן [דברים ל, ו], וז"ל: "כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו, צדיק או רשע... כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל... וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ולא היה לו ברצונו דבר והפכו... וזהו שאמרו רבותינו [שבת קנא:] 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ' [קהלת יב, א], אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ, אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ". אך המהר"ל מבאר שהמיוחד בימות המשיח אינו בהעדר הבחירה, אלא בהעדר קנית מעלה חדשה, וכלשונו בנצח ישראל ר"פ מו: "ענין המשיח וההנהגה שתהיה בעולם, שיהיה העולם בשלימות, לא כמו שהיה העולם הזה, רק הויה אחרת. ובפרק השואל [שבת קנא:] 'זכור בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה' [קהלת יב, א], אלו ימי הזקנה. 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם' [שם], אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, עד כאן. ופירוש ענין זה, שהדבר אשר הוא בפעל אינו יוצא עוד לפעל, אחר שכבר הוא בפעל. ולכך העולם הזה אשר אנחנו בו, אשר אינו בשלימות, וכיון שאינו בשלימות, אפשר בו החטא, שישנה האדם דרכו לחטא. אבל ימי המשיח, כבר העולם בפעל השלימות, לכך לא יהיה קנין זכות, הוא היציאה אל הפעל, ולא חטא לשנות האדם את מעשיו ממה שנברא עליו האדם, כיון שכבר הוא בשלימות הגמור, אין כאן שנוי, רק יהיה הכל כאשר הוא, כי הכל יהיה בפעל" [הובא למעלה הערה 1851].

(2345) אודות ששכר העוה"ב ניתן על קנית המעלה, כן מוכח ממה שאמרו חכמים [סנהדרין קי:] שקטן שמת הוא בן עולם הבא. והרי שגרת המחשבה תופסת את השכר השמור לעולם הבא שהוא ניתן על היגיעה והטרחה והעמידה בנסיונות שהיה לאדם בעוה"ז. ולפי תפיסה זו אין מקום לומר שקטן שמת יהיה בן עוה"ב, שהרי נחסרות ממנו היגיעה והטרחה והעמידה בנסיונות. אלא מוכח שהשכר המתוקן לעוה"ב הוא מפאת ההתאמה הקיימת בין האדם לעוה"ב. שהואיל והעוה"ב הוא עולם רוחני, והאדם העמל בתורה ומצות נעשה אף הוא לאדם רוחני, ממילא ישנה התאמה בינו ובין העוה"ב, ולכך זוכה הוא לעוה"ב. ומשום כך, אף קטן שמת זוכה לחיי העוה"ב, כי הואיל וקטן זה בשם "ישראל" יכונה, הרי שבנפשו נמצאת ההכנה וההכשרה לתורה ומצות, ומפאת כן אף קטן זה משתייך לבני האדם הרוחניים, התואמים היטב לעוה"ב, ונמנים על באי שעריו. ודבר זה מפורש להלן פ"ו סוף מ"ה, שכתב: "כאשר לא היה נמשך אחר הגוף בעולם הזה, רק היה כולו נבדל, ולפיכך בעולם הבא , שאין שם אכילה ושתיה גופנית, אז יהיה טוב לו, כי זה האדם נבדל לגמרי מן החומר, ובעולם הבא - שהוא נבדל - שם טוב לו". ובסנהדרין פח: אמרו "שלחו מתם, איזהו בן עוה"ב, ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא". וכתב שם בח"א [ג, קעד.]: "דבר זה מבואר, כי אין ראוי לעוה"ב, שהוא נבדל מן הגשמי, והוא עולם פשוט... רק מי שהוא בעל ענוה ובעל תורה. כי בעל ענוה הוא פשוט... כי אלו שניהם צמודים יחד - הענוה והתורה, כי אל השכל ראוי מדת הפשיטות. ולכך עוה"ב, שהוא עולם נבדל פשוט, צריך שיהיה בעל ענוה ובעל תורה, ואז ראוי לעוה"ב שהוא פשוט נבדל. ומה שאמר 'שייף עייל שייף ונפיק', פירוש כאשר הולך בנחת ויוצא בנחת, שהוא בעל השקט ומנוחה, ולכך אינו הולך במהירות. וזה ראוי לעוה"ב, כי עוה"ב הכל שקט ומנוחה". והרי כך מוכח מיניה וביה מאותו מאמר, "שלחו מתם, איזהו בן עוה"ב, ענוותן ושפל ברך וכו'". ומדוע לא אמרו "איזהו בן עוה"ב, המקיים כל מצות עשה, והפורש מכל מצות לא תעשה". אלא הם הם הדברים. אין שכר העוה"ב ניתן על המעשה לכשעצמו, אלא הוא ניתן על המעלה הנבדלת הצומחת ועולה מהמעשה. ושאלת הגמרא היתה מהו הבטוי בפועל למעלה המזכה את בעליה בשכר העוה"ב, ועל כך השיבו "ענוותן ושפל ברך וכו'". ודייק לה עוד, שהמשך לשון הגמרא שם הוא "יהבו ביה רבנן עייניהון ברב עולא בר אבא". מהי משמעותה של שימת עין זו ברב עולא בר אבא. אלא ששאלת הגמרא מעיקרא היתה על הבטוי המעשי למעלה הרוחנית של האדם המזכה את בעליה בעוה"ב, ולכך בתשובת הגמרא ישנה הדגשה שמעלה זו אכן ניתנת להראות בעליל ובמוחש, עד שרבנן נתנו את עיניהם ברב עולא בר אבא. והוא הדין לאידך גיסא. אפשרי שאדם יקיים מצות, אך מחמת שאינו נעשה מהן בעל מעלה נבדלת, אינו זוכה מחמתן לעוה"ב. וכמו שנאמר [משלי ג, טז] "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", ודרשו חכמים [שבת סג.] "למשמאילים בה ["שלא לשמה" (רש"י שם)] עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא". וראה עוד ביומא עב: שרבא הזהיר את רבנן שיעסקו בתורה רק עם יראת שמים, שאם לא כן ירשו שני גיהנום. ופירש רש"י שם "תרתי גיהנם - להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה, ולא תקיימוה, ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם". וא"כ מה שקטן זוכה לחיי העוה"ב, ומאידך יתכן שהעוסק בתורה לא יזכה לעוה"ב - שני דברים אלו מורים בעליל שהעוה"ב אינו ניתן על המעשה לכשעצמו, אלא על המעלה הרוחנית שהאדם רוכש כתוצאה מתורה ומעשים טובים [הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 36]. אך יש להעיר, כי למעלה בביאור משנת "כל ישראל" [סא:] כתב: "כי ישראל כולם צדיקים. ואין הפירוש שהם צדיקים על ידי מעשה... [אלא] שהם צדיקים בעצמם, בלא צד מצות ומעשים טובים, יש להם חלק לעולם הבא. והיינו מפני שהשם יתברך ברא את ישראל כסולת נקיה בלא פסולת. ומאחר שברא השם יתברך העולם הזה והעולם הבא, אם לא נברא העולם הבא לישראל, למי נברא. וזה שאמר [ישעיה ס, כא] 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ', כי עמך צדיקים בעצמם, לכך ירשו הארץ. ומאחר כי ירשו הארץ, ראוים לעולם הבא". הרי שביאר שעולם הבא ניתן לישראל מצד עצם בריאתם, ומצד זה לכאורה אין מניעה שאף המלאכים יזכו לעולם הבא. אך כאן תולה את הזכיה בעוה"ב דוקא בקניית מעלה, ולכך המלאכים מופקעים מעוה"ב. ויל"ע בזה.

(2346) אודות שהמלאכים נשארים על עמדם, ולכך אינם בני עוה"ב, כן כתב בנצח ישראל פכ"ב [תסב.], וז"ל: "המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה. שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד, אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת" [הובא למעלה פ"ג הערה 1853, וראה בסמוך הערה 2348]. ובח"א לב"ב עד. [ג, קה.] כתב: "אין המלאכים מקבלים יותר ממה שבריאתם בעצמם, רק הם עומדים בהוייתם כמו שנבראו בעצמם". וכן נאמר [זכריה ג, ז] "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", ופירש רש"י שם "העומדים - שרפים ומלאכי השרת". ובתפארת ישראל ר"פ ג [נו:] כתב: "כי אין מעלת נפשו האחרונה בפעל, והוא מיוחד מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים שאין מעלתו האחרונה בפעל. וכי יעלה על דעת האדם שיהיה נמצא לאדם מעלתו האחרונה בפעל, כי זהו מדרגת העליונים שהם בפעל, אבל התחתונים שהם בעלי חומר, אינם בפעל. ודבר זה [שהאדם הוא בעל גוף וחומר] יכריח כי אין לאדם מעלתו האחרונה עד שנחשב מדרגתו בין העליונים, ויהיה לו מהלכים בין העומדים האלה. רק שנברא בכח, ואינו בפעל, שאין לו מעלתו האחרונה בפעל. ונמצא לך ההפרש שיש בין האדם ובין כל הנמצאים התחתונים ועליונים; כי העליונים שלימותם בפעל, ואינם צריכים להוציא שלימותם אל הפעל. והתחתונים זולת האדם, אין להם גם כן יציאה אל הפעל, כי מה שנבראו עליו, אין השתנות ויציאה לפעל בהם. אך האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל". ושם פט"ז [רמה:] כתב: "כי האדם מיוחד מכל הנמצאים שהוא בעל בחירה רצונית לעשות מה שירצה. ואינו כמו העליונים, שהם עושים רצון קוניהם בלא שינוי וחלוף כלל, רק עומדים על מתכונתם אשר נבראו". וכן למעלה פ"ג מט"ו [שעה.] כתב: "וכן מה שאמר [שם] 'הרשות נתונה'. דבר זה כי מצד שהאדם בצלם הקב"ה, לכך נתן לאדם רשות לעשות מה שירצה, ואין האדם מוכרח במעשיו... ואם רואה שהאדם רוצה לעשות חטא, אין הקב"ה מונע ממנו החטא מלעשות, אלא הרשות נתונה לו. ודבר זה מפני כי האדם נברא בצלם אלהים [בראשית א, כז], ויש לו דמיון בזה גם כן אל השם יתברך, שהוא [האדם] נברא בצלם אלהים. ואין הדבר הזה נמצא אל המלאכים, שאין הבחירה בהם, והם עושים כפי אשר הקב"ה מנה אותם לעשות, ולא ישנו את שליחתם. אבל האדם שנברא בצלם אלקים, יש לו סגולה זאת שהוא ברשות עצמו, כמו השם יתברך שהוא עושה מה שירצה, וכך האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה, והוא בעל בחירה". וראה הערה הבאה.

(2347) שהרי הם "ששים ושמחים לעשות רצון קונם", ובטבעם נמשכים לעשות רצון קונם, וכמו שנתבאר. ואמרו חכמים [שבת פח.] כאשר ישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע" [שמות כד, ז] "בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע' יצתה בת קול ואמרה להן, מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב [תהלים קג, כ] 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו', ברישא 'עושי' והדר 'לשמוע'". ובתפארת ישראל פכ"ט [תלח.] כתב: "אצל כל האדם המעשה נמשך אחר הידיעה, מפני שמן הידיעה בא המעשה, ואם לא ידע אין כאן פעולה, ולפיכך צריך להקדים השמיעה אל הידיעה. ואצל ישראל שהם נבראים לעבוד את בוראם, הרי בבריאתם הוא המעשה, והידיעה לפועל הזה נמשך אחר המעשה שיש לו לעשות. ודבר זה משתמשים בו המלאכים, שכל אחד ואחד הוא נברא על דבר שהוא פעולתו. שאינו כמו האדם שהוא בעל בחירי, ולא יתכן עליו לומר שהוא נברא על פועל זה, שהרי בחיריי הוא לעשות איזה פועל שירצה, הן לטוב הן לרע. ודבר זה אינו במלאכים, רק הם נבראים על פעולתם, ולפיכך בבריאתם הוא הפועל, והידיעה בפועל שלהם נמשך אחר העשיה. ולפיכך כתיב קודם 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו', ואחר כך כתיב 'לשמוע בקול דברו', שזה מורה כי הפועל קודם להם מן השמיעה. וכל זה כמו שאמרנו כי נבראו המלאכים כל אחד על פעולתו המיוחדת, ובבריאה עצמו נמצא מהם המעשה, והידיעה נמשך אחר המעשה" [הובא בחלקו למעלה הערה 850]. הרי שמהות המלאכים היא עשיית רצון קונם, ופשיטא שאין להם בזה צער. ואע"פ שישראל ג"כ הקדימו "נעשה" לנשמע", מ"מ במה שהם בעלי בחירה, לכך ניתן עדיין לומר עליהם "לפום צערא אגרא".

(2348) חידוש גדול נמצא במשפט זה; כי בדרך כלל היינו מבינים שהואיל ו"אין להם [למלאכי השרת] יותר ממה שנבראו", לכך "אין למלאכי השרת צער כלל כאשר עושים רצון קונם". אך כאן הוא כתב להיפך; שהואיל ו"אין למלאכי השרת צער כלל כאשר עושים רצון קונם, לכך אין להם יותר ממה שנבראו". הרי שהעדר הצער הוא סבה לכך ש"אין להם יותר ממה שנבראו", ולא מסובב מכך. באופן שהצער בעשיית רצון קונם הוא המאפשר למצטער שתהיה לו יציאה מעבר למה שנברא עליו. אך כאשר אין צער בעשיית רצון קונם, שוב אין גם יציאה מעבר למה שנברא עליו. ונראה לבארו, כי כבר כתב כמה פעמים שרק כאשר תסולק ההויה הראשונה, יהיה מקום להויה השניה לחול. כי רק החסר מתהוה, אך השלם לא יתהוה. וזה יסוד נפוץ בספריו, וכמו שכתב בנצח ישראל פכ"ב [תסב. (יובא בהמשך)], ושם בפכ"ג [תצד.]. ושם פכ"ו [תקמג:] כתב: "כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר, אז לא יחול שום הויה, שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי... וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור - שהוא המציאות היותר שלם - כתיב [בראשית א, ב] 'והארץ היתה תוהו', שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר. שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. משל לזה הביצה, קודם שיתהוה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר [תמורה לא.]... כי הדבר שיש בו הויה לא יתהוה, כמו הביצה והיא שלמה", ושם הערה 21. וכן כתב בנר מצוה [נח:], ושם הערה 341, ובבאר הגולה באר השני [קנו.], ושם הערה 222 [הובא למעלה פ"א הערה 1550]. לכך הצער הוא בחינת "העדר" הנצרך כדי שתהיה הויה חדשה. לכך הואיל ואין אצל המלאכים בחינת "צער", לכך אין אצלם העדר, וממילא לא תתהוה הויה חדשה. ודברים אלו מפורשים בנצח ישראל פכ"ב [תסב. (והובאו בהערה 2346)], וז"ל: "המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה. שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד, אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת". הרי להדיא כתב שם כדבריו כאן, שהעדר ההפסד אצל המלאכים הוא המונע מהם שהויה חדשה תתרחש. וכך העדר צער מונע יציאה ממה שנברא עליו. ואודות שהמלאכים אינם מגיעים לעוה"ב, כן כתב בתפארת ישראל פי"ג [רי:], וז"ל: "אין שייך למלאכים עולם הבא". ובדרוש לשבת תשובה [סו:] כתב: "המלאכים נבראים, לא היו, ולעתיד לא יהיו גם כן". וראה למעלה פ"ב הערה 1485. ובנתיב העבודה פי"א [א, קיג.] כתב: "בעולם הבא מעלת ישראל על המלאכים" [הובא למעלה פ"ג הערה 1547]. והדבר מוכרח מיניה וביה; הנה למעלה פ"ב מ"י [תשפג:] כתב: "כי האדם נברא בצלם אלקים, ומפני זה ראוי לעולם הבא. כי אין ראוי לאדם עולם הבא, רק בשביל צלם אלהים אשר הוא לאדם מן העליונים... ומפני זה ראוי האדם לחיי עולם הבא". והרי אין למלאכים צלם אלקים [כמבואר למעלה פ"ג מי"ד (שמג.)], ולכך ברי הוא שאינם בני עולם הבא, כי אם אין צלם, עוה"ב מנין. וראה למעלה פ"ב הערה 1485, ובסמוך הערה 2343.

(2349) פירוש - התבאר למעלה כמה פעמים שסדר המשניות בפרק זה הוא להורות על מדריגת העולם זה אחר זה על פי סדר הספירות. וכגון, למעלה במשנה טז [לפני ציון 1605] כתב: "כדי שתבין עוד עקרי הדברים, כבר בארנו לך מן מספר עשרה שהוא מורה על המדריגה העליונה הנבדלת, ומדריגת ארבעה מורה על המדריגה הגשמית, ומספר שבעה מורה על המדריגה שמתחבר ביחד הגשמי ובלתי גשמי. וידוע מספר שבעה כנגד שש קצוות והאמצעית, שהוא נקרא 'היכל הקודש' אשר ביניהם... כי מספר שבעה מורה על מדריגה למטה מזה, שהוא מורה על מדריגת הבלתי גשמי עומד בגשמי... וכל זה מפני כי מספר הששה הם חול, והם כנגד ששה קצוות הגשם שהוא חול, ואילו השביעי הוא כנגד היכל הקודש, שהוא השביעי, והוא באמצע, ודבר זה ידוע... הרי כי מורה מספר שבעה על המדריגה שהיא למטה מן הראשונה. ודבר זה מבואר שאין ספק, כי כאשר יש שבעה יש כאן חבור הקודש אל הגשמי, ולכך דבר זה מדריגה למטה מן עשרה, המורה על מדריגה האלקית". ולמעלה בסוף ביאור משנה יח [לאחר ציון 1886] כתב: "אבל הפירוש הזה שהוא נראה ברור מאד, כי הכל נמשך למספרים שנזכרו למעלה. ואחר שהזכיר כל המספרים, הזכיר [משנה יז] 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר', שהיא מעלת האחדות שהיא בעולם. לכך הזכיר אחר זה [משנה יח] מדריגת הכללי שהוא בעולם, שהוא מדריגה בפני עצמה. וזה כי מדריגת הצבור כבר הזכירו חכמים בכמה מקומות, וכמו שבארנו למעלה גם כן ענין הצבור אצל [למעלה פ"ב מ"ב] 'כל העוסקים עם הצבור'. ודבר זה מדריגה עליונה שהיא בעולם שלא הזכיר כלל, היא מדריגת הצבור, ודבר זה אחרון. וכל הדברים האלו הם ברורים וזכים באין ספק למי שיודע להבין דברי חכמים, שהם גדולים ועמוקים. והעד על הפירוש הזה המאמר הבא אחריו, שתמצא בכל המאמרים האלו כל מאמר ומאמר מעיד על עצמו ועל פירוש שלפניו". ולמעלה במשנה טו [לאחר ציון 1632] כתב: "כי כל הדברים הם מקושרים מעידים זה על זה". וכן ביאר למעלה בסוף משנה טז [מציון 1776 ואילך]. וכן נתבאר למעלה [הערה 1777] שהמספרים עשר, שבע, וארבע, הם כנגד בינה, שבע תחתונות, ומלכות [הובא למעלה הערה 2021]. וראה להלן הערות 2398, 2448.

(2350) פירוש - הואיל ותחילת הפרק עוסק בעולם ["בעשרה מאמרות נברא העולם"], ומשם עוסק במדריגות העולם זו אחר זו, לכך סוף הפרק עוסק במדריגת התורה, שהיא מעבר ומעל העולם. ובכת"י [הובא במילואו למעלה הערה 2337] כתב: "מתחלה התחיל הפרק בעשרה מאמרות, ושנה הבריאה שהיה בעשרה מאמרות, ומספר הבריאה עד הסוף. ובסוף אמר 'הוי עז כנמר וכו", ולבסוף אמר 'הפוך בה והפוך בה', כי התורה היא על העולם, וכמו שאמר שלמה [קהלת יב, יא] 'אין יתרון תחת השמש', 'תחת השמש' אין לו יתרון, אבל התורה שהיא על השמש, יש לו יתרון [ראה שבת ל:, וגו"א שמות פי"ח אות א (ה:)]. לכך אמר 'הפוך בה והפוך בה דכולה בה'".

(2351) אע"פ שכבר ביאר שמשניות אלו נאמרו בארמית "מפני כי אלו שתי מעלות אחרונות [תורה ועוה"ב] לא נמצאו למלאכים" [לשונו למעלה לפני ציון 2340], מוסיף כאן להעמיק מדוע שתי מעלות אלו הן מעבר למדריגת המלאכים, ויבאר שהמלאכים ממונים על סדר העולם הזה, ואילו שתי מעלות אלו הן מעבר לעוה"ז, ולכך אין למלאכים השגה בהן.

(2352) כמבואר למעלה [הערה 2336] שאחד משלשת ההדגשים בשם "תורה" הוא מלשון הוראת הציווים, כמלך המצוה לעמו [גו"א בראשית פ"א אות א, ונתיב האמונה פ"ב (א, סוף רט.)]. וזהו הבטוי של התורה בעולם הזה. וכן אמרו [ב"ב י:] "כי הא דרב יוסף בריה דרבי יהושע חלש, אינגיד ["גוע ופרחה רוחו" (רש"י פסחים נ.)]. אמר ליה אבוה, מאי חזית. אמר ליה, עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ["אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן, ראיתי שם שהם למטה" (רש"י שם)] ותחתונים למעלה ["ראיתי עניים שהם בינינו שפלים, שם ראיתים חשובים" (רש"י שם)]. אמר ליה, עולם ברור ראית. ואנן היכי חזיתינן ["בעלי תורה היאך אתינן, היאך יש חשיבותינו" (רש"י שם)]. אמר ליה, כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם ["כי היכי דאיתינן הכא חשובים ונכבדים, הכי איתינן התם" (רש"י שם)]. הרי שכבוד תלמידי חכמים [שהם עצם התורה, וכמבואר למעלה פ"ד הערה 1151] מתגלה בעוה"ז כפי שמתגלה בעליונים, ומוכח מכך שהתורה חלה בעולם הזה [הובא למעלה פ"ד הערה 829]. וכן אמרו להלן פ"ו מ"ח "גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא". ובתפארת ישראל פס"ג [תתקפה.] כתב "כי התורה יש לה שלטון בעולם הזה גם כן". וכן כתב למעלה פ"ד מ"ט [קפב.], ויובא להלן הערה 2360. וכן כתב להלן פ"ו סוף מ"ח [ד"ה ועוד כי]. אמנם למעלה פ"ד מ"ה [קיג.] כתב: "כי מצד העולם הזה שהוא גשמי, ורחוק העולם הזה מן השכלי, לכך לא נמצאת התורה השכלית בעולם הזה הגשמי". ושם בהמשך [קכ.] כתב: "והתבאר לך כי התורה ראויה לה המציאות בעולם, רק מפני מעלת התורה ושפלות העולם הזה, התורה רחוקה מן העולם". ושם בהערה 542 נשאלה שאלה זו, ויל"ע בזה.

(2353) פירוש - הואיל והתורה ניתנה לעולם הזה, ועולם הזה נברא בלשון הקודש, לכך דין שהתורה תהיה בלשון הקודש מחמת היותה נתונה בעולם הזה. ולפי זה היות העולם הזה נברא בלשון הקודש הוא הסבה, והמסובב מזה הוא שהתורה [שניתנה לעוה"ז] היא גם בלשון הקודש. אמנם בנתיב הצניעות פ"ג [ב, קט.] ביאר לא כך, אלא שלשון התורה ולשון האדם הם לשון הקודש מחמת קדושתם העצמית, ומזה מסובב שהעולם נברא בלשון הקודש, וכלשונו: "לשון הקודש הוא הדבור שיש לאדם מצד קדושתו. ולפיכך יש לאדם שתי לשונות, האחד קודש, שהוא לאדם מצד הקדושה שיש באדם. והשני הוא לשון המוני, כי יש באדם צד חול גם כן. והחילוק שיש בין הלשונות, מפני שהלשון הזה [לשה"ק] בו נברא העולם, כמו שאמרו במדרש [ב"ר יח, ד] שבלשון זה נברא העולם, והוא לשון מלאכי שרת. לכך נתן זה הלשון אל חלק הקודש באדם, ולכך התורה וספרי הקודש נכתבים בזה הלשון דוקא, ומפני זה נקרא הלשון 'לשון קודש'. וכבר בארנו כי הלשון הוא הדבור שעל ידו יוצא האדם לפעל לגמרי, כאשר הוא חי מדבר, והעולם היה יוצא לפעל על ידי האדם שהוא נברא אחרונה, והאדם יוצא לפועל על ידי הדבור, ועל ידי לשון הקודש יוצא לפעל השלימות לגמרי, ולכך נברא העולם בלשון הקודש". הרי שהתורה נכתבה בלשון הקודש מחמת קדושתה, ולא מחמת שהיא מסובבת מבריאת העולם הזה. ואדרבה, בריאת העולם הזה היא מסובבת ממה שהאדם מוציא עצמו לפועל בלשון הקודש. ויל"ע בזה. וראה להלן הערה 2367.

(2354) אודות שהתורה שייכת לעולם העליון, כן כתב למעלה פ"א מי"ח [תכט.], וז"ל: "ולפיכך כאשר רצה השם יתברך להשלים את ישראל... להם נתן התורה מן העולם העליון". וכן כתב בהרבה מקומות, וכגון בתפארת ישראל פ"ו [צט:] כתב: "התורה לא תמצא אף בשמים, כי אם מעולם העליון". ובנתיב התורה ספ"ב [א, יא:] כתב: "התורה היא הפקר לעולם... לפי שהתורה אינה מעולם הזה רק מעולם העליון". וכן כתב הרבה פעמים בספר זה; למעלה פ"ג סוף מ"ה [קנ:], שם מי"א [רס:], שם סוף משנה יד [שסו.]. וכן כתב למעלה במשנה כ [לפני ציון 2131], ולהלן פ"ו מ"ב [ד"ה ואמר הוי צנוע]. ולהלן פ"ו מ"ט [ד"ה ואני אומר] כתב: "אבל מלוין את האדם תורה ומעשים טובים. כי הקיום שמקבל האדם הוא מן עולם העליון, הוא עולם הבא, היא התורה, שהיא מעולם העליון... כי התורה היא מן עולם העליון, והמעשים טובים שהם מעשה מצות התורה, הם מעולם העליון, ועל ידם זוכה האדם אל השארות". ובח"א לב"מ פה. [ג, לט:] כתב לבאר את דברי הגמרא שם "כל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם", וז"ל: "ולפיכך אף אם האדם בעל תורה, אפשר כי אצל תולדותיו התורה מסתלק ממנו, שאין התורה קנין גמור אליו. אבל כאשר הוא ובנו ובן בנו [ת"ח], דבר זה החוט המשולש, ומורה על כי יש לתורה חבור וצירוף גמור אליו, ושוב אין כאן סלוק כלל. כי... התורה היא רחוקה מן האדם, שהיא מעולם העליון, שהוא עולם הג'. וכאשר הוא ת"ח ובנו ובן בנו, שהתורה היא מעולם העליון, שייך אליו לגמרי, ולדבר הזה אין הסרה כלל, כמו שהתורה בעצמו בשביל שהיא מעולם העליון אשר הוא נצחי ואינו תחת הזמן, לכך אין בזה שנוי ותמורה, וכך כאשר הוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח מתקשר במעלת התורה, שהיא מעולם העליון לגמרי, ואין פוסקת מזרעו". וכן כתב בתפארת ישראל פ"נ [תשפח:], וז"ל: "התורה אינה ראויה לאדם מצד עצמו, כי התורה היא מן העולם העליון בתכלית הרחוק מן האדם. ולכך אמר הכתוב [שמות לא, יח] 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו', לשון נתינה, דבר שאינו מענין האדם". וכן הוא בתחילת דרוש על המצות [נ:], והובא למעלה הערה 2131.

(2355) בכת"י כאן כתב בזה"ל: "לכך שנה אלו שני מאמרים בלשון תרגום, כי לשון תרגום אינו למלאכים, כי אינם מבינים לשון תרגום [שבת יב:]", וראה למעלה הערה 2340.

(2356) בתפארת ישראל פי"ג [רו:]. וכן למעלה [ציון 2292] התייחס בסתמיות למקום אחר, וכוונתו גם שם לתפארת ישראל. וכן ביאר ענין זה בנתיב העבודה פי"ג [א, קיח:], ויובא להלן בהערות. וראה להלן ציון 2385.

(2357) ברכות ח. "לעולם ישלים אדם פרשיותיו ["של כל שבת ושבת" (רש"י שם)] עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום... שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו". ויבוא לבאר מדוע יש שלש מהדורות לתורה. וראה להלן ציון 2386.

(2358) ענינם של שלשת העולמות הוא ענין נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמא ראה בגו"א בראשית פ"ו אות לג, ושם הערה 165, שם שמות פי"ח הערות 27, 35, נתיב התורה פ"א [א, ח:], נתיב העבודה פי"ג [א, קיח:], נתיב האמת פ"ג [א, רב.], נצח ישראל פ"ג [נא.], שם פט"ו [שסד.], תפארת ישראל פ"נ [תשפח:], למעלה פ"א מי"ח [תיז.], שם פ"ג מי"א [רסא.], להלן פ"ו מ"ט [ד"ה ואני אומר], אור חדש [עד.], ח"א לסוטה מא: [ב, עח.], ועוד. ותמצית הדברים היא, שהעולם התחתון הוא העוה"ז שבני אדם חיים בו, והוא עולם ההרכבה, שכל הנמצאים בו מורכבים מחומר וצורה, ויש בו הויה והפסד. העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים והמזלות. העולם השלישי הוא העולם העליון, שאין בו חומר כל עיקר, אלא כולו צורות בלבד, ואין בו מיזוג והרכבה [הובא למעלה הערה 1545]. ואע"פ שהתורה באה מן העולם העליון, מ"מ אין היא נמצאת רק שם, אלא היא משתלשלת משם לשני העולמות הנמוכים יותר, וכמבואר למעלה פ"א הערה 1616.

(2359) לשונו בנתיב העבודה פי"ג [א, קיח:], וז"ל: "ויש לשאול, למה שנים מקרא ואחד תרגום... ויש לך לדעת עיקר סוד הדבר, כי שנים מקרא ואחד תרגום הוא כנגד ג' עולמות, כי התורה היא מעולם העליון, ולכך יקרא 'שנים מקרא' נגד עולם הזה ועולם האמצעי. והשלישי, הוא תרגום, שהוא כנגד עולם העליון... ומפני כי התורה היא באה מעולם העליון אל העולם התחתון לישראל, ולכך חייב להשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום". ובתפארת ישראל פי"ג [רט.] כתב: "ויותר נראה, והוא נכון, כי מלמטה למעלה נאמרו; כי התרגום הוא למעלה העליונה, היא מדרגת עולם הבא... שאין המלאכים מבינים זה הלשון... ולכך פעם שלישית הוא תרגום, כי הוא כנגד עולם הבא, שאין שייך למלאכים עולם הבא, כי אם לישראל, כמו שהוא ידוע". וכפי שהפעם השלישית נקראת התורה בלשון ארמי כדי להורות שאיירי במדריגה שהמלאכים אינם שייכים לה, כך משנתינו נאמרה בלשון ארמי, כי איירי במדריגה שהמלאכים אינם שייכים לה. ומה שנקט כאן ב"עולם העליון", ובתפארת ישראל נקט ב"עולם הבא", דחד הם, וכמו שכתב בנתיב העבודה פי"א [א, קיב:], וז"ל: "כי הברכה זאת מגיע עד עולם העליון, שהוא נקרא עולם הבא... והוא נאמר על עולם הבא, שהוא עולם העליון". ובגו"א שמות פי"ח סוף אות א כתב: "כי התורה היא מהעולם הג', מעולם הבא" [הובא למעלה פ"ג הערה 1140]. וראה להלן הערות 2372, 2386.

(2360) אודות שהתורה כוללת הכל מחמת שהיא באה מעולם העליון, כן כתב למעלה פ"ד מ"ט [קפב.], וז"ל: "ועוד יש לך לדעת, כי התורה מביאה העושר, וקרא כתיב [משלי ג, טז] 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', ובגמרא [שבת סג.] מוקי לה הך קרא למיימינים בה אורך ימים איכא, כל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא. וביאור זה כי ראוי שתהיה התורה כוללת הכל, לפי שהוא עליונה על הכל. ולעולם הדבר שהוא עליון נכלל תחתיו כל מה שלמטה ממנו. והתורה מדריגתה על כל, ולפיכך עם התורה הכל. אם עוסק בתורה לשמה, ומפני שהוא עוסק בתורה לשמה כפי מה שניתנה התורה לעסוק בה, נמצא עם התורה אריכות ימים, שהוא עולם הבא, וגם מדריגת עולם הזה. שאם יש עם התורה מדריגת עולם הבא, שהוא עליון, כל שכן שיש בתורה מדריגת עולם הזה, שהוא למטה הימנו". ובנתיב העבודה פי"ג [א, קיח:] כתב: "מפני כך התורה היא ניתנה אל הכל, ודבר זה מורה מה שפעם השלישית יקרא אותו בתרגום, שהוא לשון כולל, כי התורה שייך אל הכל, אך האומות לא היו רוצים לקבלה [ע"ז ב:]. וזהו מעלת ומדריגת התורה כאשר היא לכל". וראה להלן הערה 2389.

(2361) כן כתב הרמב"ם בהקדמה ליד חזקה, וז"ל: "וכל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא... הם הנקראים 'גאונים'. וכל אלו הגאונים שעמדו בארץ ישראל, ובארץ שנער, ובספרד, ובצרפת, למדו דרך הגמרא, והוציאו לאור תעלומותיו, וביארו עניניו, לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאוד. ועוד, שהוא בלשון ארמי, מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל אנשי שנער בעת שחוברה הגמרא. אבל בשאר מקומות, וכן בשנער בימי הגאונים, אין אדם מכיר אותה הלשון, עד שמלמדים אותו".

(2362) פירוש - מקשה שאלה שניה על ה"יש אומרים" [שהתלמוד נכתב בארמית כי זו היתה לשונם בבבל], שלפי זה מתבאר שבהיה מן הראוי שאף התלמוד יכתב בלשון הקודש, כי לשון הקודש חשובה וראויה יותר מלשון ארמית, ורק מחמת הכרח של שפה הוצרכו לכתוב התלמוד בארמית. ויקשה על זה, שיש כאן דבר הנוגד לשכל; כי המשנה המיועדת אף לנערים ["בן עשר למשנה" (למעלה משנה כא)], נכתבה בלשון חשובה יותר [לשון הקודש], ואילו התלמוד המיועד לחכמים ["בן חמש עשרה לתלמוד" (שם)], נכתב בלשון פחותה יותר [ארמית], ולא מסתבר שהדבר המיועד לנערים [משנה] יכתב בשפה החשובה יותר, ואילו הדבר המיועד לחכמים [תלמוד] יכתב בשפה החשובה פחות. ואע"פ שיש להשיב שהתלמוד נתחבר בבבל, ולכך נכתב בארמית, ואילו המשנה נתחברה בארץ ישראל, ולכך נכתבה בלשון הקודש, מ"מ מידי התמיה של "איך דבר זה" לא יצאנו, דסוף סוף לא מסתבר שהשפה היותר מתאימה וחשובה תהיה לנערים, ולא לחכמים.

(2363) שמעלת התורה העליונה [שהיא באה מן העולם העליון] נאמרת דוקא בלשון ארמי, כי היא הלשון המתאימה להורות על העולם העליון, ומעלת התורה נמצאת בפרט בתלמוד, וכמו שיבאר.

(2364) כפי שכתב בגו"א ויקרא פכ"ב אות לז, בביאור דברי רש"י שם [ויקרא כב, לא] ש"ושמרתם - זו משנה", כתב: "טעם הדבר שהמשנה נקרא 'שמירה', מפני שהמשנה היא עיקרים, כללי דברי התורה באיזה ענין הם. לא כמו התלמוד שהוא משא ומתן של הלכה, לא נקרא זה שמירה. רק המשנה, שהוא גדר המצוה וציורה, זה נקרא שמירה, לפי שציור הדברים הוא שומר אצלו, ויש לו נושא בשכלו. אבל בתלמוד, מפני שהוא התחכמות השכל מה שמוסיף חכמה, אין לו נושא". ובח"א לסוטה מד. [ב, פא:] כתב: "מקרא, משנה, תלמוד. מקרא הוא התחלת הבנת המצוה כאשר היא באה מן השם יתברך, ולא באה בהתחלה כל מצוה ומצוה בבירור אצל האדם, כי דברי השם יתברך רחוקים מן האדם, לכך בירור המצוה בשלימותה לא נרמז בתורה. כי נזכר בתורה עשיית סוכה, ולא נזכר בה ענינה על השורש. והמשנה, כל מצוה ומצוה בשלימות גדרה עד שיובן ענין המצוה על בוריה. ועדיין במשנה לא נתבאר הטעם, ומניין זה, רק ציור המצוה כאשר היא. אבל התלמוד מבאר הטעם והסבה והשלימות". ולמעלה משנה כא [לפני ציון 2157] כתב: "מקרא הוא השגה מה, ואין ההשגה בשלימות ובבירור. אבל המשנה היא הידיעה בבירור, והתלמוד הוא להבין טעם הדבר שאינו במשנה כלל... כי מקרא משנה ותלמוד הם כנגד חכמה דעת ובינה. כי המקרא יש בו חכמה, אבל המשנה היא הידיעה הגמורה להבין כל דבר כפי מה שהוא בהבדל כל אחד מן אחד, עד שידע הדבר מבורר, כי זה ענין הדעת שידע להבדיל בין דבר לדבר, וזה ענין המשנה. והתלמוד הוא בינה, שמוציא דבר מתוך דבר על ידי פלפול, כל זה נקרא תלמוד". וראה להלן ציון 2387.

(2365) וצרף לכאן שבתלמוד חתרו להורות כיצד כל מילי דחכמה נמצאים במקרא, ולא רק דיני תורה, וכמו שאמרו חכמים [ב"ק צב.] "מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא, אמר ליה דכתיב [ירמיה ב, כט] 'למה תריבו אלי כלכם וגו"", הרי שחיפשו מקור בכתובים למימרא שאמרו אינשי. וכן כתב הבן יהודיע [חגיגה יג.], וז"ל: "כי באמת אין לך דבר שאינו נרמז בתורה... כהנך הנזכרים בגמרא דקמא מנא הא מילתא דאמרי אינשי, ויליף לכלהו מקרא". ובליקוטי אמרים לספר יהושע [ד"ה ואמנם עדיין] כתב: "אמרו בבבא קמא [צב.] מנא הא מילתא דאמרי אינשי וכו'. שכל מין חכמה דאמרי אינשי, רק שהוא חכמה אמיתית ושפת אמת, היא רמוזה בתורה... רק אחר כך בהמשך הדורות היא יוצאה לאור על ידי חכמי דור ודור ודורשיו" [הובא למעלה הערה 1762]. ועל פי זה יובן נקודה נוספת; שהנה מבאר כאן ש"כל התלמוד חברו בלשון ארמי". והדבר תמוה, שהרי בכל דף גמרא יש הרבה לשון הקודש גם כן, וכיצד כתב ש"כל התלמוד חברו בלשון ארמי". אמנם כוונתו לשקלא וטריא בגמרא, שהיא לעולם בלשון ארמי. וכגון, אמרו חכמים [ב"ק יא:] "שומר שמסר לשומר פטור, ולא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו, אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דהשתא גרועי גרעיה לשמירתו נמי פטור, שהרי מסר לבן דעת". הרי שהשקלא וטריא היא בארמית, ואילו הציור עצמו יכול להאמר בלשון הקודש [מפי מו"ר שליט"א].

(2366) כמו שיבאר בסמוך, שמפאת כן אין המלאכים מבינים לשון ארמי, כי הוא אינו נחשב ללשון. וכן כתב בנתיב העבודה פי"ג [א, קיח:], ויובא בהערה 2369. ובתפארת ישראל פי"ג [רט.] כתב: "כי התרגום אינו נחשב לשון כלל, כמו שאמרו [מגילה י:] 'והכרתי לבבל שם ושאר' [ישעיה יד, כב], אלו כשדים, שאין להם כתב ולשון. ובארנו זה במקומו כי לשון ארמי, שהוא לשון בבל, אינו נחשב לשון". ובגו"א דברים פל"ב אות יג [ד"ה לפיכך] כתב: "לפיכך דרשו רז"ל [מגילה י:] שאין להם [לכשדים] לא כתב ולא לשון. שהלשונות נתן הקב"ה לשבעים אומות, ולא היה אשור בכללם. נמצא כי לא נקרא לשון, שלא היה מן אותם הלשונות שפילג הקב"ה לשונם, ולא נקרא לשון". וכן הוא בנצח ישראל פכ"ב [תעז:].

(2367) פירוש - דוקא משום שהתרגום אינו נחשב ללשון, לכך אין הוא משתייך לסדר של העוה"ז, לעומת לשון הקודש שדוקא מפני שהוא נחשב ללשון, לכך הוא משתייך היטב לסדר העולם הזה, עד שהעולם הזה נברא בלשון הקודש [כמבואר למעלה הערה 2353]. וראה הערה 2369.

(2368) "הוא" - התלמוד, או שמא כוונתו למשנתינו.

(2369) לשונו בנתיב העבודה פי"ג [א, קיח:]: "ואל תתמה כי איך יהיה התרגום, שאינו נחשב לשון, יותר עליון מן לשון הקודש. כי אין הדבר הזה רק כי הלשון של תרגום אינו לשון פרטי מיוחד לאומה, והוא לשון כולל אל הכל, ולכך התרגום הוא מורה על העולם שהוא כולל הכל. ובדבר זה הארכנו בפרק בעשרה, עיין שם. והוא ברור ונתבאר בכמה מקומות". וקודם לכן בנתיב העבודה פי"א [א, קי.] כתב: "כי לשון זה [ארמית] אינו לשון מיוחד, שאינו מכלל שבעים לשונות המיוחדים, לכל אומה ואומה לשון אחד, וכבר ביארנו דבר זה בפרק עשרה, גם בהרבה מקומות". ובסנהדרין לח: אמרו "אדם הראשון בלשון ארמי סיפר", ובח"א שם [ג, קנג.] כתב: "פירוש, כי לשון הקודש ושאר לשונות לא היו ראוים לו, כי לשון הקודש הוא לשון פרטי, וכן ע' לשונות, ולשון הקודש מצטרף בענין זה אל ע' לשון. והרי האדם בשביל שכולל היה כל לשון שהיה יוצא ממנו, לא היה ראוי לו לשון פרטי. אך היה לו לשון ארמי, אשר אינו לשון, ולא נתן לשון ארמי לאומה פרטית, ונתן לכשדים אשר עליהם נאמר [ישעיה כג, יג] 'הן ארץ כשדים עם לא היה'... ומצד אשר אדם היה כולל כל ע' לשון, לא היה לו לשון פרטי, וכל הלשונות הם מחולקים פרטיים, לכך נתן לו לשון ארמי, לפי מה שהוא האדם, שאין ראוי לו רק לשון ארמי". ובתפארת ישראל פי"ג [רט:] כתב: "וכאשר [התרגום] אינו נחשב לשון, המחשבה הוא עיקר, והמחשבה היא המדרגה היותר עליונה, היא מדרגת עולם הבא, לכך 'אחד תרגום'", ושם הערה 68.

(2370) לשונו בגבורות ה' פנ"ד [רלח.]: "זהו אמרם ז"ל בפרק החליל [סוכה נב:] ארבע הקב"ה מתחרט עליהם שבראם, ואלו הם כשדים ישמעאלים יצה"ר גלות. ובאור זה כי כשדים אין מציאותם נחשבים, כי לפחיתותם אין שם מציאות עליהם, והם דומים לבריאה שהיא טפילה, ונמשכת אחר בריאה אחרת, כמו התולעים... ומצד עצמם אין ראוי להם הבריאה... כלל הדבר כשדים אין להם מציאות כלל בעצמם, אבל הם נמשכים אחר מציאות אחרים, וכשדים הוא ארם בודאי, וזהו ענין ברור... כי ארם הזה הוא יוצא מכלל מציאות העולם, ואינו נחשב בכלל שבעים לשון, שהם סדר המציאות העולם. ואין הלשון של ארמי בכלל שבעים לשונות אלו, ולפיכך המלאכים, שהם כנגד שבעים לשונות, אין מכירין ארמית". ובח"א לסוטה לג. [ב, סז:] כתב: "מלאכי השרת אין מכירין כלל לשון ארמי מפני שאינו נקרא לשון... שאין לשון ארמי בכלל ע' לשונות, אע"ג שהוא לשון בודאי, אינו בכלל ע' לשון שברא השם יתברך. ומה שהלשון ארמי אינו בכלל ע' לשון, מפני שאמרו במסכת סוכה [נב:] כי על כשדיים נאמר [ישעיה כג, יג] 'זה העם לא היה', ואמרינן שהקב"ה מתחרט עליהן, ולכך אין לשון שלהם, שהוא ארמי, בכלל ע' לשון".

(2371) כמבואר למעלה הערה 2349.

(2372) ועל כך נאמר "לפום צערא אגרא", וכמו שביאר. ויש לדייק בלשונו, שכתב "וכן השכר שיש בתורה הוא מגיע עד עולם העליון", וזו הדגשה שלא נאמרה עד כה, כי עד כה ביאר שהבבא "לפום צערא אגרא" עוסקת בקבול שכר, וכגון למעלה [לאחר ציון 2332] כתב: "ובפרק קמא דקידושין [מ:], נמנו וגמרו 'גדול תלמוד תורה שמביאה לידי מעשה'. ולפיכך סמך אחריו בן בג בג 'הפוך בה והפוך בה דכולה בה', לומר שעוד יש מעלה יותר על העבודה. ואחר כך סמך דברי בן הא הא 'לפום צערא אגרא', שזהו התכלית האחרון של אדם, הוא השכר לעולם הבא", ולא הדגיש שאיירי ב"שכר שיש בתורה". ומלבד זאת קשה על הדגשה זו, שהרי שכר העוה"ב לא הוזכר בתורה להדיא, וכפי שהעיר כמה פעמים בספריו, וכגון בתפארת ישראל ר"פ נז כתב: "אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה, הדבר אשר נבוכו בו הרבה מבני אדם הוא מה שלא נזכר בתורה עולם הבא, אשר הוא העיקר שהיה ראוי שיהיה נזכר, במה שהוא תכלית האחרון" [הובא למעלה בהערה 2335]. וכאן שאיירי בשכר עוה"ב, מה ראה להוסיף שזהו שכר "שיש בתורה". ואין לומר שכוונתו על שכר הניתן על תלמוד תורה דייקא [וכהמשך לבבא "הפוך בה דכולא בה"], כי בודאי "לפום צערא אגרא" עוסק בשכר כל המצות, וכפי שביאר למעלה [מציון 2314 ואילך]. וכן הרמב"ם בשמונה פרקים, פרק ששי, כתב להדיא שהכלל "לפום צערא אגרא" נאמר בכל המצות. ונראה ליישב, כי הואיל ועכשיו נתבאר שמעלת התורה מגיעה עד העולם העליון [ולכך משנתינו שנויה בארמית "הפוך בה דכולא בה"], מעתה אי אפשר שתהיה מעלה עליונה מזו, שהרי השכר הניתן לעולם הבא הוא גם כן בעולם העליון, כי עולם הבא הוא עולם העליון, וכפי שנתבאר למעלה הערה 2359. לכך בהכרח שהבבא "לפום צערא אגרא" אינה חורגת ממדריגת התורה שנשנתה לפניה ["הפוך בה דכולא בה"], אלא נכללת עמה. באופן ששתי הבבות האחרונות עוסקות במדריגת התורה, שהיא שייכת לעולם העליון מצד שתי בחינות; היא משתלשלת מעולם העליון, והשכר שיש בה מגיע עד עולם העליון. ומעתה אין כוונתו לשכר הנקוב בתורה [כי עוה"ב אינו מוזכר בתורה], אלא לשכר שיש מחמת התורה, ששכר זה מגיע עד עולם העליון, כי כל מה שבשם "תורה" יכונה, הוא מגיע עד עולם העליון. וראה להלן הערות 2396, 2437, 2445. ולהלן הערה 2439 נתבאר שאע"פ שבכל המצות אמרינן "לפום צערא אגרא", מ"מ במצות תלמוד תורה יש "לפום צערא אגרא" מיוחד, שאינו נמצא בשאר מצות, אלא רק במצות תלמוד תורה.

(2373) בא לבאר הסבר שני מדוע שני המאמרים האחרונים [של בן בג בג ובן הא הא] נאמרו בארמית.

(2374) כן הובא כאן במדרש שמואל [ד"ה ורשב"ם ז"ל כתב], וכן הביא כאן התויו"ט בשם המדרש שמואל.

(2375) פירוש - המספר של תיבת "בג" הוא חמש, והוא הגמטריה של אות ה"א.

(2376) פירוש - לאברהם ושרה נתווספה אות ה"א לשמם, וכמו שנאמר [בראשית יז, ה] "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך". ושם [פסוק טו] נאמר "ויאמר אלקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה", והם היו תחילה לגרים [וכמבואר בהערה הבאה], ולכך כל הגרים מתייחסים לאברהם ושרה. ומה שאף אצל שרה נחשבת האות ה"א להוספה, ולא רק להחלפת אותית ["שרי" עם אות יו"ד, ל"שרה" עם אות ה"א], אולי זהו משום המשמעות של המילה, וכפי שכתב רש"י [בראשית טו, טו] "לא תקרא את שמה שרי - דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי 'שרה' סתם שמה, שתהא שרה על הכל". וראה להלן הערה 2383.

(2377) לשון המדרש שמואל: "ורשב"ם ז"ל כתב 'בן בג בג וכו", שמעתי מדודי הר"י בן הרא"ש ז"ל הענין, כי גרים היו, ולהסתירם מן המלשינים נקראו כך. והם בן אברהם ושרה, שנתוספו ה"א על שמותם, והם היו תחלה לגרים [חגיגה ג.], ולפיכך נקראים כל הגרים בניהם. 'בג בג' בגימטריא ה' ה', ושניהם אחד, אלא שבג בג יותר נסתר ונעלם, וקראום זה משונה מזה כדי להכיר ולידע בין זה לזה". ובסמוך יבאר מדוע הגרים מתייחסים דוקא לאות ה"א שניתווספה לאברהם ושרה, ולא לשאר אותיותיהן. וצרף לכאן ההלכה האומרת [שו"ע אבן העזר סימן קכט סעיף כא] "בגט גר כותב 'פלוני בן אברהם אבינו'". והוא הדין שנקרא לתורה כך [אורח חיים סימן קלט סעיף ג].

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה