אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים· רבי יהושע הרטמן

פרק ה · משנה כא

משנה כ

(2141) וסופו של אדם הוא "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" [סוף משנתינו]. ומעתה יבאר מנין שענין האדם משתרע עד מאה. ולהלן סוף משנה כב [לפני ציון 2421] כתב: "ואחר כך הוסיף לומר 'בן חמש למקרא וכו", להודיע ענין האדם והמשך מציאותו ותכליתו עד סופו, והכל זה לבאר ענין האדם הפרטי הזה".

(2142) כפי שיוכיח ויבאר בסמוך [ובזה מבאר סמיכות משנתינו למשנה הקודמת, שדובר שם על בית המקדש].

(2143) לשונו בסוף משנתינו: "כי חיי האדם מגיעים עד מאה שנה, ולא יותר, וכן אמר הכתוב 'ואילו מאה שנה יחיה', הרי לך כי חיות האדם מגיע עד מאה שנה". והאופן לקיים מקרא זה עם המקרא של "ימי שנותינו שבעים שנה" הוא רק שנבאר שכאשר יש לאדם זכות מיוחדת חייו מגיעים עד מאה שנה. וראה להלן הערות 2166, 2202, 2268, 2279.

(2144) <>לפנינו לא נמצא כן בפרק חלק. וכן בגו"א דברים פ"ד אות כא [צב.] כתב: "וקאמר שם כיון שסרח הניח ידו עליו ומיעטו, והעמידו על מאה אמה, וכן איתא בפרק חלק, ודרשו מדכתיב [תהלים קלט, ה] 'ותשת עלי כפכה', 'כף' בגימטריא מאה. ובנוסחאות שלנו חסר זה בפרק אין דורשין [חגיגה יב.]". ופירושו שבחגיגה יב. אמרו "הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו", ולא הוסיפו לומר "והעמידו על מאה אמה". אך כך נמצא בעין יעקב לחגיגה שם, וכדרכו שמביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 536]. ובהערה בשולי העמוד בחגיגה יב. נכתב: "ובזה תבין מה שכתב הרשב"ם ב"ב עה. ד"ה כשתי קומות וכו', ויותר מבואר ברש"י סנהדרין ק. ד"ה קוממיות, עיין שם". ולשון הרשב"ם בב"ב שם הוא "כשתי קומות של אדם הראשון - שמיעטו עד ק' אמה במסכת חגיגה". ולשון רש"י בסנהדרין שם הוא "קוממיות - שתי קומות של אדם הראשון, כדאמרינן בחגיגה שמיעטו הקב"ה והעמידו על מאה אמה, שנאמר 'ותשת עלי כפך', 'כף' בגימטריא הכי הוי". וראה שם בגו"א שם בביאור המספר "מאה אמה", שמורה על ענין האלקי.

(2145) בפרק חלק מובא מאמר זה בשנוי שמות ולשון, וכן הוא בעין יעקב שם. אך בילקו"ש ויקרא סוף רמז תרעב מובא אות באות כדבריו כאן. ויש להבין, מדוע ההקבלה באדם להיכל הוא בשנים [מאה שנה לעומת מאה אמה גובה], דמהי השייכות בין אורך ימי האדם לגובה ההיכל. ואדה"ר גופא יוכיח, שהקבלתו להיכל היתה בקומתו [מאה אמה, וכפי שהביא כאן], ולא באורך ימיו, שהיה חי תשע מאות ושלשים שנה [בראשית ה, ה]. ויל"ע בזה [שמעתי להקשות מידידי הרה"ג ר' אשר חיים לוין שליט"א]. ונראה, כי כבר קבע שזמן ומקום הם שוים להדדי [תפארת ישראל ר"פ כו (ראה למעלה הערה 296)], לכך קומת אדם שוה לזמן האדם. וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [קפז.], וז"ל: "הרי העולם נברא בששה ימים, ובשביעי שהוא שבת קודש, הוא נבדל מן הששה ימים. ולפיכך ראוי שיהיה גם כן כמו זה שעור העולם, ששת אלפים פרסה, וסומכא דרקיע, שהוא נבדל מן העולם, אלף פרסה [פסחים צד.]. כי כבר התבאר, כי הזמן והגשם דומים מתיחסים ושוים" [הובא למעלה בהקדמה הערה 32]. הרי שהגשם [ששת אלפים פרסה] נקבע על פי הזמן [ששה ימים], וכמו כן כאן הזמן [מאה שנה] נקבע על פי הגשם [מאה אמה]. וכן להלן [לפני ציון 2205] כתב שהואיל וקומת אדם היא יח טפחים, לכך האדם מגיע לכך בהיותו בן שמונה עשרה שנה.

(2146) דברים אלו מבוארים יותר בנצח ישראל פ"ד [סב:], וז"ל: "דע, כמו שיש חלופי נבראים הרבה בעולם, ובחר באדם לעבדו בפרט, והוא נבחר מכל אשר הוא על הארץ. כך המקומות מן העולם הם הרבה בעולם, ובחר במקום אחד מיוחד, הוא המקדש. וכמו שנתן הנשמה אל האדם, שהוא ניצוץ כבודו יתברך, כך הזריח השם יתברך במקדש את כבודו ואורו. ולפיכך היכל הקודש, שהוא מקודש אל ה', מתדמה לגמרי אל היכל האדם, אשר שם כבוד הנשמה... ויש בהיכל האדם ג' מחנות, ובכל אחד קדושה; הכח האחד הוא בכבד, ונקרא כח טבעי, וממנו כחות ידועות, כח הזן והמגדל והמוליד, ודבר זה ידוע למי שעיין בדברים אלו. מחנה שניה הוא בלב, כח מיוחד, וממנו כמה דברים, דהיינו נקימה ונטירה ושנאה וכמה דברים. מחנה שלישית היא במוח, וממנה המחשבה והזכרון והדעת. ואל זה נמשך צורת המקדש, שהיו גם כן בבית המקדש ג' מחנות; מחנה ישראל, מחנה לויה, מחנה שכינה". ובגבורות ה' פע"א [שכד.] כתב: "כי בית המקדש העיקר שלו אינו העצים והאבנים, שהם טפלים אצל עיקר המקדש, שהוא המדריגה הנבדלת שיש במקדש, כמו שטפל הגוף של אדם אצל הנשמה" [הובא למעלה הערה 594].

(2147) לשונו למעלה במשנה ה [לאחר ציון 592]: "ופירוש אלו עשרה נסים שנעשו במקדש, ולמה נעשו נסים במקדש. יש לך לדעת, כי אי אפשר שלא יהיה עשרה נסים במקדש, כי מאחר שהמקדש הוא קדוש, ושמו יתברך במקדש. אם לא נעשו בו הנסים, אם כן היה שוה בית המקדש לשאר מקומות, ודבר זה אי אפשר שיהיה בית המקדש שוה לשאר מקומות, שהרי לכך נקרא 'מקדש', שהוא קדוש ונבדל מן הטבע. ומפני שהיה קדוש, לכך נעשה בו עשרה נסים". וכן כתב בגו"א דברים פ"ג אות יח בביאור "'ההר הטוב הזה' זו ירושלים. 'והלבנון' זה בית המקדש" [רש"י דברים ג, כה], וז"ל: "נקרא ירושלים 'ההר הטוב', ובית המקדש 'לבנון', כי כמו שההר הוא נבדל בגבהותו ורוממתו משאר הארץ, כן ירושלים ניכר רוממותו בין שאר ישוב הארץ. ובית המקדש בתוכו מדמה ל'לבנון', שהוא מקום על הר מוציא אילנות, והאילנות הם נקראים 'לבנון', והם נבדלים מן הארץ לגמרי, כן בית המקדש הוא נבדל מן מקום הארץ בקדושתו, עד שהיה קודש קדשים. וזהו שדרשו ז"ל [יומא לט:] למה נקרא שמו 'לבנון', שהוא מלבין עונותיהם של ישראל. פירוש, כי מפני זה נקרא 'לבנון', על שהמקום הזה הוא נבדל בקדושתו ממקום הארץ, שהארץ היא חומרי ביותר, לכך בית המקדש מלבין עון ישראל. שהאדם שחטא, שנטה אחר יצר של חומרו, המקום הזה שהוא נבדל בקדושתו מן הארץ, שלכך נקרא 'לבנון' על שם שהוא נבדל מן הארץ החומרית ביותר, ולכך הוא מלבין עונותיהן, שכאשר יעבדו במקדש - שהוא קדוש אלקי - יסולק מהם החטא שהוא לאדם החומרי, ופירוש זה ברור". ובנצח ישראל פ"ה [קז:] כתב: "טעם שנקרא בית המקדש 'לבנון', וארץ ישראל נקרא 'הר', שנאמר [דברים ג, כה] '"ההר הטוב והלבנון', כי ההר מובדל מן הארץ בהתרוממות, כך ארץ ישראל מובדל מכל הארצות בהתרוממות. ומכל מקום אינו נבדל לגמרי, רק כמו ההר שאינו מובדל לגמרי, שהרי שם 'ארץ' עליו גם כן. אבל בית המקדש נקרא 'לבנון', כי לבנון הוא נבדל מן הארץ, שהרי זה לבנון, ואין שם ארץ עליו, רק הוא מחובר לארץ. כך בית המקדש, נבדל משאר חלקי הארץ בקדושתו להתרוממותו על כל הארץ, ואין שם 'ארץ' עליו, והוא נבדל ממנו, רק הוא עומד בארץ כמו הלבנון" [הובא למעלה הערה 597].

(2148) לשונו בתפארת ישראל ר"פ א [כט.]: "ומעתה האדם אשר הוא נבדל מכל שאר בעלי חיים מצד הנפש, שאין נפשו נפש בהמית, רק נפשו נפש שכלית, לא כמו שאר בעלי חיים הטבעיים, שאין נפשם רק טבעית... שההבדל המיוחד אשר בין האדם ושאר בעלי חיים, מה שהאדם יש לו נפש אלקית" [הובא למעלה פ"ב הערה 524]. ובנצח ישראל פי"ד [שדמ.] כתב: "וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי".

(2149) צרף לכאן את דברי הנפש החיים הידועים [שער א, פרק ד], שכתב: "גם על זאת יחרד לב האדם, שהוא כולל בתבניתו כל הכחות והעולמות... שהן הקודש והמקדש העליון... א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל, הרי הוא מכניס זונה סמל בקנאה בבית קודש הקדשים העליון" [הובא למעלה פ"ג הערה 1409]. ואע"פ ששם משוה את האדם לביהמ"ק העליון, מ"מ חזינן שהאדם שקול לביהמ"ק, וכאשר האדם יורד ממדריגתו, הרי בזה הוא מוריד את המקדש ממדריגתו.

(2150) לשונו למעלה פ"ג מי"ז [תלה:]: "הדעת הוא שידע אמתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים. וידוע כי האדם גדרו שהוא 'חי מדבר', כי במה שהוא מדבר נבדל האדם מן שאר בעלי חיים, ודבר זה נקרא 'דעת', דהיינו השגת הדברים בהבדל שלהם... ומפני כי הדעת בו יודע אמתת הדבר כאשר הוא, אמרו בפרק חמישי דברכות [לג.] גדולה דעת שנתנה בין שתי אותיות השם, שנאמר [ש"א ב, ג] 'כי אל דעות ה". כלומר, שראוי הדעת שיהיה ניתן בין שני השמות, כי הדעת בו יודע אמתת הדבר, והשם בא בכל מקום על אמתת הדבר מה שהוא בעצמו, ולפיכך נתן הדעת בין השמות 'אל דעות ה"... והרב רבינו יצחק בר ששת זכרונו לברכה כתב בתשובותיו כי פירוש 'דעת' המושכלות הראשונות... אבל לפרש הדעת 'מושכלות הראשונות', דבר זה אין נראה בשום אופן... ועוד, בפרק חמישי דברכות 'כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו' [ואם 'דעה' היא מושכלות ראשונות, במה היא דומה לבנין בית המקדש]". ובתפארת ישראל פ"י [קסב.] כתב: "הדעת הוא יותר עוד במדרגה [מהחכמה], שהדעת הוא מופשט לגמרי יותר מן החכמה. ולכן אמרו במסכת ברכות 'גדולה דעת שנתנה בין ב' אותיות השם, שנאמר 'כי אל דעות ה". ורצו בזה כי מי שיש בו מדרגת הדעת, הוא שיש לו דבקות לגמרי אל השם יתברך, ודבר זה ידוע למי שיודע ההפרש שיש בין החכמה והדעת". ובנתיב התורה פי"ד [א, נז:] כתב: "כי הדעת והתבונה הוא נבדל אלקי לגמרי... ע"י דעת ותבונה הדבוק בו יתברך לגמרי פה אל פה, ושני דברים שנושקים פה אל פה זה הדבוק הגמור. ומזה תדע כי הדעת והתבונה הוא יותר עליון מן החכמה, כי דבר זה הוא שכל נבדל לגמרי, לא כמו החכמה שאין זה שכל נבדל לגמרי, ובזה השכל אין חבור פה אל פה אל השם יתברך. וכן תקנו חכמים בברכות 'אתה חונן לאדם דעת', כי במה שהוא אדם בעל גוף, לכך הדעת שהוא השכל הנבדל, [ניתן] אליו דרך חנינה, כמו מי שנותן מתנה לאחד דרך חנינה, אף שהוא אינו ראוי מצד עצמו רק דרך חנינה... מה שהדעת נתנה בין שתי אותיות השם, כבר בארנו כי בעל הדעה דבק לגמרי בו יתברך, ולפיכך נתנה הדעת בין שני שמות... ואם היה הדעה נתנה רק עם שם אחד, אף כי היה מורה זה גם כן דביקות הדעת בו יתברך, אבל אין זה דביקות גמור, רק מצד מה יש לה דביקות הדעת בו יתברך. אבל כאשר הדעת נתנה בין שתי שמות, נמצא כי מצד הדעת לגמרי הדביקות בו יתברך" [הובא למעלה פ"ג הערות 1980, 1988]. ובנצח ישראל ס"פ ה [קמב.] כתב: "סוד זה רמזו חכמים באמונתם במסכת סוכה [מב:], כל קטן שאין בו דעת אין מרחיקין מצואה שלו, שנאמר [קהלת א, יח] 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. והדבר הזה, כי מציאות ההפכים אחד, וכאשר נמצא אחד, נמצא השני שהוא כנגדו. ולכך במציאות הדעת, שהדעת הוא שכל נבדל מן האדם במעלה, ימצא הפך זה, הוא הצואה שנבדל מן האדם לפחיתות".

(2151) בנתיב התורה פ"ט [א, מ.], ושם פי"ד [א, נח:]. וז"ל שם בפ"ט: "כל זה מפני שיש באדם השכל, שהוא נבדל מן הגוף, לכך יש לו דביקות עם השם יתברך. כמו שיש למקדש, שבו השכינה שורה, דביקות עם השם יתברך. ולכך דעה נתנה בין שתי אותיות השם [ראה הערה קודמת], שזה מורה על הדביקות הגמור שיש לו בו יתברך". וז"ל שם בפי"ד: "כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת... כי בית המקדש היה בית קדוש אלקי. וכך כאשר יש דעת באדם, מתעלה האדם ממדריגה הגשמית אל המדריגה הנבדלת... שעל ידי הדעת יצא האדם ממדריגה גשמית אל מדריגה האלקית" [הובא למעלה הערה 2129]. וכן רמז לדברים אלו בקצרה בנצח ישראל פ"ד [סג.].

(2152) תנא דמשנתינו.

(2153) פירוש - הואיל ויש לאדם את ה"בכח" להיות דומה לבית המקדש, לכך שומה עליו להוציא כח זה אל הפעל, עד שיהיה "כמו בית המקדש הגמור". ואודות שמוטל על האדם להוציא לפעל את הבכח הרוחני שלו, כן ביאר בתפארת ישראל פ"ג, והקדיש לכך את הפרק כולו. ובתוך דבריו כתב שם [סג.]: "כי אחר שהאדם שלמותו בכח, צריך שיהיה כל עמלו ופעלו בדבר שהוא שלמותו האחרון אשר נברא בשבילו", ושם הערה 47. וככל הדברים האלו כתב הנפש החיים שער א פרק ד בהגה"ה, וז"ל: "זאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם, שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן... אז הוא עצמו המקדש ממש, ובתוכו ה' יתברך שמו... וכמאמרם ז"ל [שמות כה, ח] 'ושכנתי בתוכם', 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם'. וזה שאמרו רז"ל [כתובות ה.] גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב [ישעיה מח, יג] 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ואילו במעשה צדיקים כתיב [שמות טו, יז] 'מקדש ה' כוננו ידיך'. פתחו במעשי צדיקים, וסיימו ראייתם ממקדש. כי כן באמת שהצדיקים על ידי מעשיהם הרצויים לפניו יתברך, הן הם מקדש ה' ממש". ושם מאריך בזה טובא.

(2154) לכך יוכל להנצל מגיהנם של עז פנים באמצעות קדושת האדם, כפי שבית המקדש מצילו, וכמבואר למעלה בסוף המשנה הקודמת. אמנם יש להעיר, כי כאן מבאר ש"יבנה בית המקדש" אינו מתקיים בזמן החורבן אלא באמצעות קדושת האדם. אך בנתיב היסורין פ"א [ב, קעה.] כתב: "אלו שניהם [תפילה ותורה] הם הדביקות הגמור, וזה תבין ממה שאמרו 'יהי רצון שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', כי ביהמ"ק הוא לתפילה, וזכר אלו שניהם ביחד" [הובא למעלה הערה 2130]. ומפשטות מכך שמע שמעלת בית המקדש דמשנתינו נמצאת כיום בבחינה מסויימת בתפילה. ויל"ע בזה.

(2155) בסוף הפרק, שמסכם שם את משניות הפרק. ואמרו חכמים [שבת לג.] "בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב", ובח"א שם [א, כה.] כתב לבאר: "דבר זה פרשנו במקומות הרבה, כי בית המקדש דומה לאדם, שכשם שבית המקדש נבדל מכל העולם, כך האדם נבדל מכל הנבראים התחתונים. והדבר הזה רמזו במדרש [ב"ר יד, ח] במה שאמרו כי האדם נברא ממקום המזבח, כמו שפירש רש"י ז"ל בפירוש החומש [בראשית ב, ז]. ולכך אמרו בעון שפיכת דמים בית המקדש חרב, כי האדם הוא בית המקדש ג"כ, והוא משכן השכינה ג"כ כמו בית המקדש. וזה אמרם [ר"ה יח:] ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלקינו וכו'. וכל אלו הדברים טעם אחד להם". וכן אמרו [גיטין נז.] "בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא [שנתבייש בסעודה] והחריב את ביתו ושרף את היכלו". ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נו.] כתב: "פירוש, בדבר זה רמזו כי אין דבר שהוא גורם לפעול בעולם כמו הבושה. כי עם גודל מעלת בהמ"ק, שהוא בית קדוש אלקי על הכל, גרמה חטא של הבושה [לחורבנו]. שהבושה הוא בטול צלם האלקי, עד שהחטא בזה גרם לבטל ביהמ"ק האלקי. כי אלו שני דברים דומים שוים לגמרי, שכך אמרו במדרש [שו"ט מזמור קלט] שני דברים נבראו בשתי ידיו, בית המקדש... והאדם נברא בשתי ידיו גם כן... ולכך הבושה שהוא לאדם שנברא בצלם אלקים היה גורם לבטל ביהמ"ק, כי שניהם ענין אחד למי שמבין דבר חכמה עליונה".

(2156) לשונו בח"א לסוטה כב. [ב, סג:]: "תורה שבכתב אין טעם לו, ולא כן התורה שבעל פה, שכל אשר אמרו חכמים הכל בטעם ובשכל" [הובא למעלה פ"ד הערה 1087]. וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [קפז.], וז"ל: "והרי מבואר כי לא לחנם אמרו השעור כן". ובנר מצוה [קח:] כתב: "יש לפרש הטעם שצריך להדליק בשיעור הזה". ויש להעיר, שלגבי "בן שלש עשרה למצות" כתב הרא"ש שזו הלכה למשה מסיני, והרי זה בכלל מה שאמרו [סוכה ה:] 'שעורים הלכה למשה מסיני', ואין הטעמים מהכתובים [ראה נדה מה:] אלא אסמכתות בעלמא. וזה לשון הרא"ש בתשובותיו כלל טז סימן א: "וששאלת, מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין, אבל פחות מכן לא. דע, כי הלכה למשה מסיני הוא, והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין, שהן הלכה למשה מסיני; דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה, פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה, ולא פחות. וכן סריס, שהוא קטן עד כ' שנה, הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס, ואם לא נולדו בו סימני סריס, הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן" [וכן כתב רש"י כאן בהסברו השני, ומהרי"ל סימן נא]. ומדוע כתב כאן שיש צורך למצוא הטעם לשיעורי המשנה [ובהמשך יתן טעמים לכל שיעורי המשנה, וגם ל"בן שלש עשרה למצות"], הרי דבר שהוא הלכה למשה מסיני אין צריך ליתן בו טעם [רש"י גיטין יד. ד"ה כהלכתא]. ואף שאפשר לומר שבמקום שנוכל לתת בה טעם וסברא נותנים [שדה חמד כללים מערכה ה כלל לד], וכמו שמצינו שנתנו טעם להלכה למשה מסיני שדם מן המת מטמא ברביעית לפי שרביעית תחילת דמו של קטן [תוספתא כלים פ"א], מ"מ עדיין אין לומר על הלכה למשה מסיני "ובלא טעם לא אמרו אלו הדברים", כי בודאי שאין הטעם לעיכובא. ובעל כרחך מוכח מזה שאין דעת המהר"ל כרא"ש, ואין שיעורים אלו מכלל הלכה למשה מסיני. וכן מוכח גם להלן, כמבואר בהערה 2193.

(2157) כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בח"א לסוטה מד. [ב, פא:] כתב: "מקרא, משנה, תלמוד. מקרא הוא התחלת הבנת המצוה כאשר היא באה מן השם יתברך, ולא באה בהתחלה כל מצוה ומצוה בבירור אצל האדם, כי דברי השם יתברך רחוקים מן האדם, לכך בירור המצוה בשלימותה לא נרמז בתורה. כי נזכר בתורה עשיית סוכה, ולא נזכר בה ענינה על השורש. והמשנה, כל מצוה ומצוה בשלימות גדרה עד שיובן ענין המצוה על בוריה. ועדיין במשנה לא נתבאר הטעם ומניין זה, רק ציור המצוה כאשר היא. אבל התלמוד מבאר הטעם והסבה בשלימות. ולכך הם ג' חלקים, שאין זה כזה, ונקראים מקרא משנה תלמוד". ובח"א לע"ז יט. [ד, מט.] כתב: "פירוש ענין זה מקרא ומשנה ותלמוד. כי המקרא היא התורה בעצמה, כמו מצות סוכה שכתוב בתורה. אבל שלימות המצות, כמו שהוא על איזה דבר יפול שם סוכה, דבר זה ענין בפני עצמו, וזה נקרא משנה, שהוא ידיעת הדבר כמו שהוא. וגמרא הוא התאמתות הדבר, למה הוא כך, ומניין לומר כך, וכל התאמתות הדבר נקרא 'תלמוד', והוא עיקר השכלה" [המשך דבריו מובא להלן הערה 2181]. ובתפארת ישראל פנ"ו [תתסח.] כתב: "כי תחילה צריך שיקנה האדם המקרא, שהוא השורש והוא ההתחלה, ואחר כך המשנה. כי התורה שבכתב הוא כמו שורש האילן, ועדיין לא יצא אל הפעל שיקנה על ידי זה איכות המצוה ומהותה. ולכן סדרו אחר כך המשנה, ובזה יוכל לעמוד על איכות המצוה ומהותה, לעמוד על טעמי הדברים הנזכרים במשנה... ודבר זה דומה לאילן, שהוא נטוע על פלגי מים, אשר שורש יסודו עומד בארץ. ואחר כך מתחיל האילן לצאת אל הפעל, ומוציא ענפים... וכך התורה היא שורש שממנה מסתעף הכל. אבל התורה אין יכול להבנות ממנה ללמוד איכות ומהות המצוה איך יעשה אותה, עד שיבא אל המשנה, אשר המשנה היא ללמוד ממנה איכות המצוה ומהותה. אבל ללמוד מן המשנה כל החלוקים אשר שייכים למצוה, שהם חלוקים דקים, זה אינו, כי אם על ידי הלמוד, שמכח הטעמים יש ללמוד חלוקים הרבה... המשנה לא פרשה הדברים כלם בביאור ובפירוש גמור" [ראה להלן הערה 2177]. וראה דרשת לשבת הגדול [רכח.], ובדרוש על התורה [מד. (הובא למעלה בהקדמה הערה 150)]. ובח"א לקידושין ל. [ב, קלד:] כתב: "ועוד יש לך לדעת אלו ג' דברים מקרא משנה תלמוד, לפי שהמקרא הוא הנבואה הרחוקה ממדריגת האדם, לכך בודאי העוסק במקרא אינו מדה, שהמקרא הוא מצד הנבואה, ואינו גדר האדם במה שהוא אדם שכלי. והעוסק במשנה מדה ואינו מדה, כי המשנה הוא ציור בלבד אשר בו יודע הדבר בלבד כאשר הוא. אבל התלמוד הוא התאמתות הדבר למה הוא כך, ולא בענין אחר, וזהו בירור השכל לגמרי. והנה ג' דברים מחולקים שאין זה כזה; האחד הוא ידיעת מה בלבד, השני ידיעת הדבר בגדרו והבדלו המיוחד לו, הג' התאמתות הדבר למה הוא כך".

(2158) מה שמדגיש שטעם הדבר "אינו במשנה כלל", יוסבר על פי דבריו בתפארת ישראל פנ"ו [תתסט:], וז"ל: "המשנה היא ללמוד ממנה איכות המצוה ומהותה. אבל ללמוד מן המשנה כל החלוקים אשר שייכים למצוה, שהם חלוקים דקים, זה אינו, כי אם על ידי הלמוד... ומפני כך המשנה לא פרשה הדברים כלם בביאור ובפירוש גמור. ובודאי היו יכולין לפרש גם כן המשנה בביאור ובפירוש גמור, רק מפני כי בענין זה צריך לפרש המשנה". ופירושו, שהמשנה נכתבה באופן התואם למהותה, והואיל ונתבאר שמהות המשנה היא לקבוע ציור המצוה, לכך אין המשנה המקום הראוי שיבואו בו הטעמים הנמצאים בגמרא. ולמעלה פ"ד מי"ד [רנה:] כתב: "כי התלמוד אינו כמו המשנה, לפי שהמשנה אין בה בירור הדברים לגמרי, רק ששונה הדין לפי מה שהוא. והתלמוד הוא בורר הטעם להבין הדבר בשכל ובחכמה" [ראה למעלה הערה 1511]. ובבאר הגולה באר הששי [שכד:] כתב: "אין למדין הלכה מפי משנה [רש"י סנהדרין ק: ד"ה רבא], הטעם כי לא נתברר במשנה על ידי קושיות ותרוצים, כמו שנתבארה ההלכה שבגמרא, כי הגמרא בירור המשנה". ולהלן פ"ו מ"ז [ד"ה ונתחדש עוד] כתב: "אותן שמורים הלכה מתוך משנתם אין שמים לבם על התלמוד, והוא עיקר התורה. ומפני זה מבלי עולם הן [סוטה כב.], שמסלקין התלמוד מן העולם. ולא בשביל זה נשנית המשנה לפסוק הלכה מתוך המשנה, רק נשנית כדי לפרש טעם המשנה בתלמוד, ולפסוק הלכה מתוך התלמוד, לא מתוך המשנה". ובח"א לב"מ לג. [ג, כא.] כתב: "אם אנו מפרשים טעם המשנה, דבר זה הוא עצמו התלמוד... כי המשנה הוא הדין כמו שהוא, והתלמוד הוא מפרש טעם הדבר" [הובא למעלה פ"ד הערה 1082].

(2159) אודות חכמה בינה ודעת, ראה דבריו למעלה פ"ג מי"ז [תלד.], שכתב: "פירוש אלו ג' דברים, החכמה והבינה והדעת; החכמה כמשמעו, אשר הוא חכם ומשכיל בדברים אשר הם בעולם. והבינה הוא מעלה יתירה מזאת, שהוא מבין דבר מתוך דבר, וכדאיתא בספרי [דברים א, יג] זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים; חכם דומה לשולחני עשיר, כאשר מביאין לו דינרין לראות, אז הוא רואה. וכשאין מביאין לו לראות, יושב ותוהה. נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו לראות, רואה. כשאין מביאין לו, הוא מחזיר ומביא משלו, עד כאן. הרי לך כי יש הפרש בין חכם והנבון; כי החכם הוא בעל סברא, שעומד על הדבר שהוא לפניו. והנבון הוא כמו המפולפל, שמוציא דבר מתוך דבר. ולפיכך הוא מדמה אותו לתגר, אף על גב שאין לו, מביא ממקום אחר. וכך הוא הנבון, מוציא הדברים ממקום אחר. אבל הדעת הוא שידע אמתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים. וידוע כי האדם גדרו שהוא 'חי מדבר', כי במה שהוא מדבר נבדל האדם מן שאר בעלי חיים. ודבר זה נקרא 'דעת', דהיינו השגת הדברים בהבדל שלהם. אבל החכמה אינו רק השגה, מה שמשיג נקרא 'חכמה', אף כי אינו משיג הדבר מצד אמתתו ובהבדל שלו", ושם מאריך בזה יותר. וראה למעלה פ"א מ"א [קמג:], פ"ב מ"ז [תרכה:], נתיב התורה פי"ד [א, נז:], וגבורות ה' פנ"ב [רכח.].

(2160) לשונו בח"א לע"ז יט: [ד, מט:]: "החכמה היא כנגד מקרא, שאין זה רק התחלת חכמה". ובנתיב דרך ארץ פ"א [ב, רמז:] כתב: "מקרא היא התורה שהיא החכמה העליונה האלקית, שהיא מן השם יתברך לגמרי". ורש"י [שמות לא, ג] כתב: "חכמה - מה שאדם שומע מאחרים ולמד" [הובא למעלה פ"ג הערה 1957]. וראה להלן הערה 2180.

(2161) לשונו בתפארת ישראל פנ"ו [תתע:]: "התורה היא חכמה, והמשנה הוא הדעת. שבמשנה הוא יודע להבחין בין דבר לדבר, ודבר זה נקרא 'דעת' כאשר יבדיל בין דבר לדבר". ובח"א לקידושין ל. [ב, קלד:] כתב: "המשנה היא הדעת, שעל ידיה מבדיל בין דבר, ומבין כל דבר בגדרו אשר מיוחד בו... וזהו המשנה שיודע להבדיל חלוקי הדברים, ונותן הבדל בין דבר לדבר". ובח"א לע"ז יט: [ד, מט:] כתב: "דעת הוא כנגד המשנה, שיודע הדבר כמו שהוא, וזהו נקרא ידיעה".

(2162) לשונו למעלה פ"ג מי"ז [תלז:]: "כי הדעת הוא שמבדיל בין דבר לדבר, שיודע אמתת הדברים בהבדל שלהם, וכמו שאמרו ז"ל [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב] שקבעו הבדלה בחונן הדעת, שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר, שתדע מזה כי הדעת על ידו מבדיל בין דבר לדבר. ולפיכך אמר [משלי ג, כ] 'בדעתו תהומות נבקעו', כי הבקיעה הוא הבדלה, ויאמר כי בכח הדעת שלו היה מבדיל התהום". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתע:] כתב: "דבר זה נקרא 'דעת', כאשר יבדיל בין דבר לדבר. ולכך קבעו ההבדלה בחונן הדעת, והתבונה הוא הלימוד, שמוציא ומבין דבר מתוך דבר". וכן הזכיר ראיה זו מהבדלה בנתיב הפרישות פ"א [ב, קיד.], ח"א לקידושין ל. [ב, קלד:], וח"א לשבועות יח: [ד, טו.]. ובפחד יצחק פורים, ענין כז, כתב: "עיקר סגולתה של הדעת הוא בכח ההתדבקות וההתקשרות הגנוז בתוכה ["והאדם ידע" (בראשית ד, א)]. ואדם שאינו יודע להפריד את עצמו מענין שאינו שייך לו, בעל כרחו שאינו יודע להתקשר עם הענין השייך לו. והוא הדין לאידך גיסא; אם אנו רואים אדם שיש בכחו להתאחד ולהתייחד עם ענין השייך אליו, מן ההכרח הוא שאדם זה יש בו כח של הפרשה, והוא יודע להתבדל מן הענין שאינו שייך אליו. וזהו שאמרו 'אם אין דעת הבדלה מנין'" [הובא למעלה פ"ג הערה 1973].

(2163) לשונו בנתיב היסורין פ"ג [ב, קעח:]: "יש שכל שהוא מוציא דבר מתוך דבר, והוא שכלי לגמרי, והוא נקרא 'בינה', מלשון 'בן', כי הנבון מוציא דבר מתוך דבר כמו הבן שנולד". ובגבורות ה' פנ"ב [רכח.] כתב: "מושכלות שניות מה שידע דבר, ומוציא דבר מתוך דבר, וזה נקרא 'נבון'. כמו שאמרו [סנהדרין צג:] איזה נבון, המבין דבר מתוך דבר, והם המושכלות השניות". ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמח.] כתב: "כי העוסק בתורה, שהוא מתרומם ומתעלה מעלה מן העולם הזה, זוכה לבינה, שזה עוד מעלה יתירה ממה שאמר שזוכה לתורה. כי בינה הוא שמבין דבר מתוך דבר, לא השגת התורה מה שהוא לפניו בלבד, רק אף הבינה". וכן הוא בנתיב אהבת ריע פ"ב [ב, נח.]. ובדרוש על התורה [יח.] כתב: "כי החכמה מובנה פשוט, שמשיג הדבר בשלמות עם כל מה שיצטרף אליו. והתבונה הוא המבין ומוליד דבר מתוך דבר, כידוע שזהו ענין הנבון, שמוציא דבר מתוך דבר" [הובא למעלה פ"ג הערה 1959, ולהלן הערה 2247].

(2164) לשונו בתפארת ישראל פנ"ו [תתע:]: "התבונה הוא הלימוד, שמוציא ומבין דבר מתוך דבר". ובח"א לקידושין ל. [ב, קלד:] כתב: "התלמוד הוא נגד הבינה, שהוא מוציא דבר מדבר ומחייב דבר מדבר, ונותן טעם הדבר". ובח"א לע"ז יט: [ד, מט:] כתב: "בינה כנגד התלמוד, שהיא בינה יתירה להבין הדבר".

(2165) כמו שאמרו במשנה "בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה וכו'". ובסמוך יבאר מדוע בתחילת המשנה [מקרא משנה ותלמוד] הוי כל חמש שנים מדריגה בפני עצמה.

(2166) כפי שכתב למעלה [לפני ציון 2143]: "אף על גב ש'ימי שנותינו שבעים שנה', מצד הזכות מגיע עד מאה". וראה להלן הערות 2202, 2268.

(2167) כך יש שנוי מדריגה בין אדם שהוא בן עשרים לאדם שהוא בן שלשים, שכשם שיש שנוי בין המספרים, כך יש שנוי בין המדרגות.

(2168) מעין מה שכתב למעלה פ"ג מי"ג [שז.], וז"ל: "לכך כאשר מגיע לעשרה, העשרה הם כמו אחד, שהרי אתה מונה 'שלשים' 'ארבעים' 'חמשים', כמו שאתה מונה 'שלש' 'ארבע' 'חמשה'. שתראה מזה כי הפרטים מגיעים עד ט', והעשירי מקשר ומאחד אותם כמו הנקודה בעיגול". לכך כל עשרה הם יחידה אחת, כפי שכל מספר הוא אחד. והסימן לכך הוא שהמספר לא משתנה ["עשרים וחמשה או עשרים ושבעה אין לו שנוי מן עשרים" (לשונו כאן)], וכפי שכתב כאן. ובגו"א בראשית פי"ז אות ג [ערה.] כתב: "כי היו"ד יש לה חבור... אל מספר עשרות, שהרי תמנה 'עשר' 'עשרים' 'שלשים'". ובנצח ישראל פ"ו [קנ:] כתב: "העשרה נחשבים כמו אחד, שהרי אתה מונה 'עשרה' 'עשרים' 'שלשים' 'ארבעים' ו'חמשים', כמו שאתה מונה 'אחד' 'שנים' 'שלשה' 'ארבעה'". ובדרשת שבת הגדול [קצח.] כתב: "עשרה הם כמו אחד לגמרי... כמו אחד שאתה מונה 'אחד' 'שנים' 'שלשה' 'ארבעה', כך אתה מונה 'עשרה' 'עשרים', והם כמו שנים, רוצה לומר שני עשרים. וכן 'שלשים' כמו שלשה, ו'ארבעים' כמו ארבעה. והרי דבר זה מבואר, כי עשרה הם כמו אחד" [הובא למעלה פ"ג הערה 1340]. וראה הערה הבאה.

(2169) דוגמה לדבר; נאמר בתורה [בראשית כז, ב] "ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". ופירש רש"י שם "לא ידעתי יום מותי - אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפני כן וחמש לאחר כן. ויצחק היה בן קכ"ג, אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז, מתה והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה. לפיכך 'לא ידעתי יום מותי', שמא לפרק אמא, שמא לפרק אבא". וכתב שם הגו"א אות ב בזה"ל: "חמש שנים וכו'. פירוש לפי דעתי, שכל עשר שנים האדם משתנה. וראיה לזה שמצאנו 'בן עשר שנים למשנה, בן עשרים לרדוף, בן ל' לכח, בן ארבעים לבינה כו", הרי שנות האדם משתנים מעשר לעשר. אבל כל עשר שנים הם כמו זמן אחד ושעה אחת. ובאותן עשר שנים שהיתה מיתה, ידאג. דהיינו חמשה לפני מיתת אבותיו, וחמשה לאחריה, דכל אלו עשר שנים הם זמן אחד ושעה אחת".

(2170) איוב יא, יב "ועיר פרא אדם יוולד", ופירש רש"י שם "אדם אשר היה כעיר פרא... בלא דעת". ולמעלה פ"ג מי"ג [רפה:] כתב: "כי האדם הזה אינו כמו שאר הנבראים, כי שאר הנבראים אין לאחד קנין יותר ממה שנברא בעת בריאתו. אבל האדם נברא חסר, כי 'עיר פרא אדם יולד', ואחר כך יקנה האדם השלמתו ויושלם... אשר האדם קונה... השכל והחכמה. כי נברא האדם בלא דעת, ויקנה הדעת". ובהמשך שם [שיא.] כתב: "האדם בעל חומר ואינו שכלי, שהרי נולד האדם בלא שכל", ושם הערות 1237, 1365. והרי לקטן אין דעת [גיטין כב:].

(2171) מדרש תנחומא קדושים, אות יד: "'ונטעתם וערלתם' [ויקרא יט, כג], הכתוב מדבר בתינוק 'שלש שנים יהיה לכם ערלים' [שם], שאינו יכול להשיח ולא לדבר, 'ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש' [שם פסוק כד], שאביו מקדישו לתורה... 'ובשנה החמישית תאכלו את פריו' [שם פסוק כה], משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה. מכאן ואילך 'להוסיף לכם תבואתו' [שם]. מכאן שנו רבותינו 'בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה". והובא כאן ברע"ב ובמאירי. והחסיד יעב"ץ כתב כאן: "כי אין יתרון לאדם על הבהמה, זולתי במה שיזכור, והוא 'בן חמש למקרא'. כי עד הנה אין לו יתרון על הבעלי חיים".

(2172) על פי שבת פט: "אם אתה סובל את כולם, מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך".

(2173) כי מחצה נחשב כמו רוב, וכמו שכתב בדרוש על התורה [כה.], וז"ל: "כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו ההכל, דקיימא לן [פסחים עט.] מחצה על מחצה כרוב. ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל ההכל" [הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 133, ולמעלה הערה 1972]. וראה הערה הבאה.

(2174) צריך ביאור, מדוע כתב ש"עבר רוב עשרה", ולא שעבר חצי עשרה. דאמנם חצי נחשב כמו רוב [כמבואר בהערה הקודמת], אך מ"מ מהו הצורך להדגיש זאת כאן, ומדוע שינה לשונו מ"פלגא" ל"רוב". ואולי הוקשה לו, שהואיל ו"האדם נולד בלא שכל לגמרי" [לשונו למעלה], וכל עשר שנים האדם משתנה, אם נבאר שחמש שנים עומדות בדיוק על קו החצי, תיקשי לך איך אפשר להתחיל ללמדו מקרא, הרי הוא עדיין לא יצא מחזקה דמעיקרא של "בלא שכל לגמרי". ועל כך מיישב שהואיל וחמש שנים הן "רוב עשרה", א"כ יש בזה נטיה מסויימת לכיון השכל שיש לאדם בהיותו בן עשר שנים ויציאה מהעדר השכל, ולכך בעזרת רבו אפשר מיד להתחיל ללמדו מקרא בהיותו בן חמש שנים.

(2175) מבאר טעם שני מדוע אין צורך להמתין עשר שנים למקרא משנה ותלמוד. ועד כה ביאר שהרב נוטל על עצמו פלגא. ומעתה יבאר שהמקרא מועיל למשנה, והמשנה מועילה לתלמוד.

(2176) פירוש - אין קשר בין רדיפה כח ובינה, ולכך אין אחד מהם נעזר מחברו שלפניו, אלא כל אחד מהם הוא התחלה חדשה לגמרי, ולכך יש להמתין עשר שנים מהתחלה להתחלה.

(2177) כפי שכתב בגו"א דברים פ"ו אות ז [קכג:], וז"ל: "כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל, הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת, עד שיגיעו אל מה שראוי. ועתה בדור הפחות הזה, עניותא בתר עניותא אזלא, סרו מן הדרך הישר, מיד שיבא הנער להשקיד בתורה עד שיזקין, הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה עד שיהיה קיום לחומה, והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל, כי למה יחפור מתחת לארץ, ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון מתרוסס, וכך בארצות אלו. כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד, והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש, התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד. ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו, מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, והם לו כחצים ביד הגבור, קולע אל השערה ולא יחטיא, לא יסורו ממנו בשכבו ובקומו". וכן כתב בתפארת ישראל פנ"ו [תתסט.], והשוה זאת לשורש האילן [מקרא] שמוציא ענפים [משנה] ולבסוף מוציא אף ענפים קטנים ופירות [תלמוד], והובא למעלה הערה 2157.

(2178) "כסדר" כאשר נעשו ברציפות זה אחר זה. ולפי זה "בן חמש עשרה לתלמוד" הוא רק אם קיים קודם לכן "בן עשר למשנה", וזה ג"כ הוא רק אם קיים קודם לכן "בן חמש למקרא".

(2179) זה הסבר שלישי לכך שסגי בחמש שנים ממקרא למשנה וממשנה לתלמוד.

(2180) פירוש - אע"פ שהמקרא הוא כנגד חכמה, וכמבואר למעלה הערה 2160.

(2181) נקודה זו מבוארת יותר בח"א לע"ז יט: [ד, מט:], וז"ל: "בינה כנגד התלמוד, שהיא בינה יתירה להבין הדבר. ותחלה נתן השם יתברך באדם החכמה, ואחר כך הדעת, ואחר כך הבינה. ולכך אמרו 'בן ה' למקרא ובן עשר למשנה ובן ט"ו לתלמוד'. ואף על גב כי 'בן ארבעים לבינה', היינו שהוא מבין לגמרי, אבל התחלת הבינה הוא בן ט"ו, והתחלת הדעת הוא בן עשר, והתחלת החכמה בן ה', וכמו שבארנו במקומו".

(2182) "השאר" - "בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה וכו'".

(2183) לשון הגמרא שם: "אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת ["מלמד תינוקות היה" (רש"י שם)], בציר מבר שית לא תקביל, בר שית קביל וספי ליה כתורא... הא למקרא" ["הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו מאכל" (רש"י שם)]. וקשה, הרי במשנתינו אמרינן שכבר מבן חמש יש ללמדו מקרא, ואילו בגמרא אמרו רק מבר שית. וכן הקשו התוספות שם [ד"ה וספי] ובב"ב כא. [ד"ה בבציר], והר"ן בב"ב שם.

(2184) כפי שפירש רש"י בב"ב כא. "האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו, כשור שנותנין עליו עול על צוארו".

(2185) מעין זה תירצו בתוספות כתובות נ. [ד"ה וספי], וז"ל: "והא דתנן במסכת אבות 'בן חמש שנים למקרא', היינו לגלגל, ולא למיספי ליה". וכן בשיטה מקובצת שם כתב: "יש לשאול, דהכא אמרינן 'בר שית למקרא', ובאבות אמרו 'בן חמש למקרא'. ואומר מורי הרב נרו שנוכל לתרץ... דבן חמש מכניסין אותו מעט מעט, אבל מבר שית כופין אותו ומלעיטין אותו בעל כרחו, כמו שמלעיטין את השור... תלמידי הרב רבי יונה ז"ל".

(2186) זהו משיביא שתי שערות, וכמו שמפרש. ורש"י [נזיר כט:] כתב: "'איש' הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות, שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי 'איש' בפחות מבן י"ג, אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב 'איש', כדכתיב [בראשית לד, כה] 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו', וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה. הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב". וכן הוא ברש"י במשנתינו.

(2187) לשונו בתפארת ישראל פ"ו [קו:]: "אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל, שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת כי ימשך מזה, מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו, הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל... רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות, ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו... ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות והוא עיקר שורש גדול בגמרא עליו נבנו כמה הלכות, שאמרו במקומות הרבה 'מצות התורה לאו ליהנות נתנו', אלא בשביל גזירות נתנו. ולפיכך אמרו [ר"ה כח.] המודר הנאה מן השופר מותר לתקוע בו. והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו, והמודר הנאה מן המעין טובל בו טבילת מצוה [שם], וכהנה רבות בגמרא. והטעם בכולם מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות רק לעול על האדם... כי כל הדברים הם בגזירת הדין, ולא מצד הרחמים" [הובא למעלה פ"ב הערה 81]. ובנתיב האמונה פ"ב [א, סוף רט.] כתב: "תורה שהיא לשון הוראה, מה שהמלך גוזר ומורה לעם מה שיעשו ומה שלא יעשו". וכן בבאר הגולה באר השלישי [רעד.] כתב: "כשבא ליתן תורה לישראל, בא לגזור גזירות כמו מלך שבא לגזור גזירות על עמו". ושם באר השביעי [תטו:]. ורש"י [מגילה כה.] כתב על המצות ש"אינן אלא גזירת מלך להטיל עלינו עולו, ולהודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצותיו" [הובא למעלה פ"ג הערה 382]. וכן הוא להלן בסוף הספר. ובתפארת ישראל פכ"ו [שצו.] כתב: "כי התורה כל דבר שבה הוא טוב בעצמו, כי נאמר [שמות כ, יב] 'כבד את אביך ואת אמך', ודבר זה הוא בודאי טוב מאד. ומכל מקום אל תחשוב כי דבר זה מה שנאמר בתורה 'כבד' הוא טוב ואינו מחויב בעצמו, כמו מי שעושה לאחר דבר שהוא טובה, אבל אינו מחויב. דבר זה אינו, אבל מצות התורה אינם כך, שהטוב שהוא בתורה, כל דבר מחויב לגמרי. כי 'לא תגנוב' [שמות כ, טו], הדבר הוא טוב שלא יקח את של אחר, והוא דבר מחויב ומוכרח להיות".

(2188) "כי 'כאיש גבורתו' [שופטים ח, כא], ומקבל הגזירה שהוא בכח ובגבורה" [לשונו בהמשך]. נמצא שיש בזה שלשה שלבים; (א) המצות הן חיוב על האדם, כי הן גזירות ציווים ואזהרות. (ב) המצות צריכות להתקבל אצל האדם באופן של חיוב, כפי שהן המצות עצמן. (ג) רק מי שהוא "איש" הוא בר הכי לקבל על עצמו גזירות וחיובים, אך מי שאינו איש, אלא קטן, אין בידו לקבל מצוות כפי מה שהן. דוגמה לדבר; נאמר [שמות יט, ד] "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ופירש רש"י שם "לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין, פירש לזכרים דברים הקשין כגידין". וכתב שם בגו"א אות ו [נט:] בזה"ל: "ומה שדקדק לומר גבי אנשים לשון קושי, ואצל נשים לשון רכה, וכן לנשים תחלה ואחר כך לאנשים, מפני שבא ליתן להם את התורה כדרך סדר ראוי, כדי שיהיה הכל כסדר ראוי כשיקבלו התורה. כי הנשים קלים להתפתות תחלה [רש"י בראשית ג, טו], כמו שעשה הנחש [ש]דיבר אל האשה קודם [רש"י שם], כי היא בקל מתפתה תחילה, לכך נשים תחלה. והנשים יותר מקבלים דברי רצוי ופתוי ממה שמקבלים מכח גזום, לפי שהם נבהלים מכח גזום. אבל האנשים מקבלים יותר מכח גזום מן דברים רכים, לכך לאנשים בלשון קשה".

(2189) כן כתב האגרות משה יורה דעה חלק ג סימו עו [עמוד שכד], וז"ל : "בדבר הצלחה בחינוך הבנים ליכא כלל בדבר איך להתנהג, שתלוי לפי מדות הבן והבת שחנן אותם השם יתברך. שיש שטוב לילך בתקיפות, ויש שיותר טוב לילך ברכות ובנעימות. וברוב הפעמים בנעימות ורכות הוא יותר טוב, עיין ברש"י בפירוש החומש פרשת יתרו [שמות יט, ד] בנשים, וכל שכן בילדים אף זכרים, כי אז מה שאומרים להילד הוא מקבל בשמחה". אמנם אמרו חכמים [ב"ב כא.] "כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא", ופירש רש"י שם "ברצועות של מנעלים, כלומר מכה קלה שלא יוזק". והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ב ה"ב כתב: "מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע... ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה". הרי שיש להטיל עליהם אימה. וכן אמרו [כתובות נ.] "יהא אדם מתגלגל עם בנו עד יב שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו", אע"פ שהוא עדיין קטן. ובילקו"ש [ח"א רמז תתל] איתא: "פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה". ובפסיקתא דרב כהנא [יב, כה] אמרו: "פנים זועמות למקרא, כשאדם מלמד את בנו תורה צריך ללמדו באימה. פנים בינונית למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה". וכיצד לימוד ב"פנים זועמות" יחשב ל"לשון רכה". והשל"ה [שער האותיות אות דרך ארץ (יד)] כתב בזה"ל: "עיקר ויסוד גדול גידול בנים, התורה אמרה [דברים יא, יט] 'ולמדתם את בניכם', כי זהו התכלית של פריה ורביה להיות לו בנים ובני בנים עד עולם עוסקים בתורה ובמצות. וידוע כי אדם 'עיר פרא יוולד' [איוב יא, יב], ו'יצר לב האדם רע מנעוריו' [בראשית ח, כא], על כן צריך להרגילו ולחנכו במדות טובות וישרות... ואמר הפסוק [משלי כב, ו] 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו'. האב והאם לא ימנעו המוסר תכף מימי נערותו, ולהוסיף תמיד דבר יום ביומו כפי אשר יוכל שאת לפי הבנתו. ולא ימנע ממנו שבט מוסר, כמו שנאמר [משלי יג, כד] 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר'... ויוכיחו תמיד בכל יום ויום, הוכח יוכיח אפילו מאה פעמים דבר יום ביומו, לא ינוח ולא ישקוט". וכן ראה במהרש"א ח"א לסנהדרין סוף עא., וצ"ע.

(2190) פירוש - יש חיוב מדרבנן להרגיל את הקטן במצוות שיתחייב בהן בגדלותו [יומא פב., סוכה ב:], כדי שיהא מחונך ורגיל למצוות [רש"י סוכה שם], וכענין שנאמר [משלי כב, ו] "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" [ריטב"א סוכה שם]. שאף על פי שקטן אינו בר חיוב במצוות, יש לו לקיים אותן מדין חינוך. והחיי אדם [כלל סו, א] כתב שחיוב חינוך הוא מצות עשה מדברי קבלה, מהכתוב "חנוך לנער וגו'". והמשך חכמה [בראשית יח, יט] כתב שמקורו בתורה מהכתוב באברהם [שם] "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו"'. וכן כתוב במצות הקהל [דברים לא, יג] "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו'", ופירש הרמב"ן [שם] שעל ידי שהטף ישמעו וישאלו, האבות ירגילום ויחנכו אותם. וכן פירש [רמב"ן דברים ו, ז] את הכתוב [ויקרא ג, יז] "חוקת עולם לדרתיכם", מכאן שמצווים אנו שידעו בנינו המצוות, ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם [ראה אנצקלופדיה תלמודית ערך חנוך].

(2191) לשון הרמב"ם בהלכות אישות פ"ב ה"י: "הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא 'קטן'... הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער, והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה, נקרא 'גדול' ונקרא 'איש'". ואמרו חכמים [נדה נב:] "שתי שערות שאמרו אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים. תניא נמי הכי, שתי שערות שאמרו, אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה, אחת על גבי קשרי אצבעותיה של יד, ואחת על גבי קשרי אצבעותיה של רגל". וכתבו ראשונים שבגב ובכרס שניהם במקום הערוה. אבל לא גב ממש וכרס ממש, ושם אין השערות מועילות כלום [רמב"ן ורשב"א שם], אלא שדברו חכמיים בלשון נקיה ואמרו גב וכרס [שו"ת הרשב"א ח"ה סימן ע].

(2192) מביא פסוק זה כדי להורות שני דברים; (א) שם "איש" תלוי בגבורה, והיא המדה הנדרשת לקבלת גזירות הניתנות בכח ובגבורה. (ב) שם "איש" תלוי במקום ערוה, שכך אמרו חכמים [ב"מ פד.] "אמרה להו ההיא מטרוניתא בניכם אינם שלכם... אמרו לה 'כי כאיש גבורתו' ["אבר תשמיש" (רש"י שם)]".

(2193) הנה ידועים דברי החת"ס [יורה דעה סימנים קפד, שיז] שקטנים של עכו"ם מחוייבים בשבע מצות בני נח, וכלשונו שם בסימן קפד: "וכבר עוררני חכם אחד לפי מה שכתב הרא"ש בתשובה [כלל טז, ס"ק א, והובא למעלה הערה 2156] דבן י"ג לגדלות הוא ככל השיעורין הלכה למשה מסיני, ולפי מה שכתב הרמב"ם פ"ט ממלכים הלכה י לא נאמרו השיעורים לבן נח, א"כ ממילא אין דין גדלות וקטנות לבן נח". ושם בסימן שיז כתב: "הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב אחד אמה שכתב הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים הלכה ב' וז"ל 'ולעולם אין עונשים מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות', עד כאן לשונו. והוקשה לו הא לעיל [שם] בפ"ט הלכה י כתב שלא נתנו השיעורים אלא לישראל לבד... וכבר כתב הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערות ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני. וכיון שאין שיעורין לבן נח, מ"מ יפטר הקטן. והשבתי דודאי אין שום סברה לענוש לתינוק בן יומו, והרי אנוס פטור גם בב"נ... אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ואפ"ה בישראל הלכה למשה מסיני שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו... ואמנם בן נח דלא ניתנה להם שיעורים, כל ששכלו שלם כראוי". ולפי מה שהשריש כאן המהר"ל שאין קטן בר אזהרה וציווי, כיצד ניתן לומר שקטני עכו"ם מחוייבים בשבע מצות ב"נ [שמעתי להקשות מפני בני האברך כמדרשו ר' משה יונה שליט"א]. וזו לכאורה ראיה נוספת שאין המהר"ל מסכים לרא"ש, ואין הוא סובר ששיעור של "בן שלש עשרה למצות" הוא הלל"מ. וכן נתבאר למעלה הערה 2156.

(2194) "שהדבר הזה נראה לעינים שגידול האדם הוא עד שמונה עשרה" [לשונו בסמוך]. וכן כתב להלן: "הגוף הוא בשלימות גידול שלו, וזה כאשר הוא בן שמונה עשר". אמנם בנתיב הפרישות ס"פ ב [ב, קיז.] כתב: "כי האדם כל זמן שקומתו הולך וגדל, דהיינו עד כ' שנה, כי מן כ' שנה ואילך אינו גדל עוד". ולא יקשה משם על דבריו כאן, כי להלן [הערה 2227] הובאו דבריו מהכת"י, שכתב שם "כי אע"ג שאכתי בני אדם הם בשלימות קומתם כאשר הם י"ח, ולפיכך טוב הוא שישא בן י"ח, מכל מקום יש בני אדם שמגדילין עד כ'... שיש מעט שמגדילין עד כ'". הרי רובא גדלים עד בן יח שנה, אך מיעוטא עושים כן עד בן כ' שנה.

(2195) כפי שכתב בתפארת ישראל פט"ז [רנא.], וז"ל: "דבר זה מדרגה יותר נוספת מה שיש לאדם זווג, והוא השלמתו, עד שהוא אדם לגמרי. שכך אמרו כל ישראל שאין לו אשה אינו אדם... כי אין האדם ישראלי נחשב אדם שלם בלא אשה", ושם הערה 101. ובתפארת ישראל פל"ו [תקכח.] כתב: "'לא תנאף' [שמות כ, יג]... הוא חוטא בדבר שהוא השלמת האדם... כי האשה היא 'עזר כנגדו' [בראשית ב, יח], והרי היא השלמת האדם. וכמו שדבור 'לא תרצח' [שם] הוא מאבד עצם האדם... כך 'לא תנאף' מאבד דבר שהוא השלמת האדם... ולפיכך 'לא תנאף' אחר 'לא תרצח'. ודבר ידוע כי הנקבה היא הנכנסת בגדר האדם, דכתיב 'זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם'. הרי כי הזכר והנקבה ביחד נקרא 'אדם', וכמו שאמרו ז"ל בפרק הבא על יבמתו [יבמות סג.] כל ישראל שאין לו אשה לא נקרא אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם'... ומעתה ראוי שיהיה 'לא תנאף' אחר 'לא תרצח', כי העובר על 'לא תרצח' הוא חוטא בעצם האדם ומעלתו, הוא צלם אלקים. והחוטא בדבור 'לא תנאף' הוא חוטא במדרגת דבר שהוא השלמת האדם, נכנס בגדר האדם". ובגבורות ה' פס"ח [שיד:] כתב: "כי אין הזכר אדם בלא נקבה, ושניהם ביחד הם האדם". ובח"א לב"ב עד: [ג, קו.] כתב לבאר את מאמרם שם "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראם", וז"ל: "אמנם מה שאמר [שם] 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראו', באור זה כי מפני שהתחתונים אינם במעלה ובחשיבות העליונים, רצה הקב"ה לזכות את חשיבות האדם וכל התחתונים מה שחסר להם, מצד אשר [קהלת ד, ט] 'טובים השנים מן האחד'. כי מה שחסר בזה, גילה בזה. כי יש בזכר מה שאין בנקבה, ויש בנקבה מה שאין בזכר, ולפיכך אמר הכתוב [בראשית ב, יח] 'אעשה לו עזר כנגדו'. ודבר זה נמשך בכל התחתונים מצד כי טוב שנים מן אחד. ונמצא כי לפי זה כי החבור הזכר עם הנקבה יש בו שלימות יותר בכלל שלהם. לא מצד שהנקבה היא עזרו לעשות צרכו מצד המלאכה בלבד, או שיהיה להם תולדות, אך כי האחד אינו שלם, וכאשר הם שנים אז הבריאה שלימה בלי חסרון. ולא זה בלבד שהחשיבות והמעלה הוא כאשר יתחברו ביחד כמו חבור זכר ונקבה, רק אף שכל אחד בפני עצמו גם כן הוא יותר חשוב כאשר נמצא זוג אליו, כי כאשר נמצא האחד בלבד הוא חלק בלבד, וכאשר נמצא זיוג אליו, והזוג הוא דבר שלם, הרי כל אחד מהם חלק הכל, ודבר זה יותר במעלה מאשר הוא חלק בלבד ואינו חלק הכל, שכל חלק הוא חסר. נמצא כי הזכר והנקבה בחבור שניהם הוא שלימות הבריאה, וכל אחד בפני עצמו הוא חלק הכל". וכן כתב בגו"א בראשית פ"א אות נב [ד"ה ומפני]. וראה בבאר הגולה באר הששי הערה 158 [הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 177, ופ"ד הערוה 231]. ובגו"א בראשית פל"ו אות ג כתב: "כי האיש הנושא אשה כל אחד נקרא מתחילה חצי אדם, כי זכר בלא נקיבה פלג גופא מיקרי, ועתה גוף שלם בריה חדשה". וכן הוא בח"א ליבמות סג: [א, קלט.], ובח"א לסנהדרין יד. [ג, קלו.]. ובזוה"ק ח"ג פג: אמרו "בר נש בלא אתתא פלג גופא", וראה הערה הבאה.

(2196) כי רק לאחר שהושלמה המדריגה הראשונה ניתן להוסיף עליה את המדריגה השניה, אך כל עוד שיש חסרון במדריגה הראשונה, אזי אי אפשר למדריגה השניה לחול. וכן למעלה פ"א מי"ז [ת:] כתב: "ואמר [שם] 'לא המדרש עיקר אלא המעשה'... כי המעשה היא לגוף, והמדרש לשכל. ועל זה אמר שאף שהמעלה בודאי גדולה מאד למדרש, ומכל מקום העיקר הוא המעשה, רק שהמדרש, שהוא השכל, הוא המעלה העליונה, ומכל מקום המעשה הוא היסוד, ואין קונה מעלת השכל רק שצריך שיהיה לו קודם יסוד מוכן, ואחר כך בונה מעלה מעלה". ובנר מצוה [צה.] כתב: "לא הוקם בארץ [המשכן] עד אחד בניסן [שמות מ, ב], כי אין התחתונים ראוים לקבל האור הזה, הוא אור בית המקדש, רק כאשר העולם בשלימות, והוא בחודש ניסן, שאז העולם בשלימות, ואז הוקם המשכן בארץ, להיות השלמה אחרונה אל העולם", ושם הערה 137. ובהמשך שם [קב:] כתב: "כאשר הושלם העולם, קבל העולם צורה אלקית, כמו שהגוף מן האדם כאשר הושלם מקבל הנשמה האלקית... וכך העולם כאשר הושלם, וזה היה ביום השבת, שבו הושלם העולם, ואז היה מקבל הצורה". ובתפארת ישראל פס"ט [תתרפד.] כתב: "אין חבור וקבלה לזאת המעלה העליונה לתורה, כי אם על ידי שלמות קודם לו, והוא הכנה לקבל שלימות התורה... תמצא כך אצל האדם, שהכח השכלי אינו מקבל אותו האדם, כי אם על ידי השלמת כח אחד [הקודם לשכל], והוא מקבל השכל הנבדל". וכן ביאר שהקלקול בסדר הלימוד הוא מחמת שמדלגים לשלב הבא [גמרא] בטרם השלימו את השלב הקודם [מקרא ומשנה] כדבעי [גו"א דברים פ"ו אות ז, ותפארת ישראל פנ"ו (תתסח.)]. ובח"א לב"ב עג: [ג, צז.] כתב: "כי הגוף כאשר הוא בשלימות, אז הנפש... רוכב עליו". וכן הנשמה ניתנת לעובר רק ביום הארבעים, לאחר שנשלמה יצירת הגוף בשלשים ותשעה יום הראשונים [גו"א דברים פכ"ה אות ג], והובא למעלה בהערה 260. ובמיוחד יש לומר כן לגבי נשיאת אשה, שהרי מטרתה היא כדי שהאדם לא יהיה פלג גופא [כמבואר בהערה הקודמת]. אך כל עוד שהאדם אינו שלם בעצמו הרי שישאר במדריגת "פלג גופא" אף לאחר שישא אשה, וא"כ נשיאת אשה למה לי. וראה הערה הבאה.

(2197) הנה כאן מבאר שרק כאשר המדריגה הראשונה הושלמה, יש מקום למדריגה השניה לחול. אמנם מצינו שגם כתב לאידך גיסא, שדוקא שלימות המדריגה הראשונה חוסמת את חלות המדריגה השניה. דהנה בגבורות ה' פי"ב [סד:] כתב לגבי רבוי ישראל במצרים, וז"ל: "כל זמן שהיה הדור הראשון של שבעים נפש קיים, לא היו פרים ורבים... וכאשר כתיב [שמות א, ו] 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא', אז הבנים שלא היו נמנים ולא עלו במספר היו פרים ורבים מאוד [שם פסוק ז]... כי הדבר שאינו שלם ואינו בפעל, הולך ומשתוקק לצאת אל הפעל. וכאשר היו ישראל שבעים נפש, שזה מספר מוגדר שלם, והיו נמנים, לא היו פרים ורבים. רק כאשר מתו שבעים נפש, ואז לא היו מן אותם שהיו מוגדרים, ולא היה להם שלימות, היו מתנועעין מאוד לצאת אל הפעל. שכבר התבאר כי שלימות ישראל הוא ששים רבוא, וכל דבר מתנועע אל שלימותו, והיו פרים ורבים מאוד". וכתב על כך הפחד יצחק פסח סוף מאמר יז: "כי שלמותה של המדרגה התחתונה תשמש מניעה של אפשרות התנועה אל המדרגה הגבוהה ממנה" [הובא למעלה פ"ב הערה 249, ופ"ד הערה 2033, ולהלן הערה 2348]. וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שדוקא שלימות המדריגה התחתונה מאפשרת למדריגה העליונה לחול. ויש לומר, כי בגבורות ה' איירי שהמדריגה השניה מפקיעה מהמדריגה הראשונה, ולכך שלימות המדריגה הראשונה מונעת את הפקעתה שעלולה להיות ע"י המדריגה השניה. מה שאין כאן, המדרגה השניה אינה מפקיעה מהמדריגה הראשונה, אלא אדרבה, היא מבוססת עליה והמשכה הראוי. שהרי אין האשה מפקיעה ממדריגת האיש, אלא היא השלמתו. ובזה בודאי אמרינן שרק לאחר שהמדריגה הראשונה הושלמה כדת וכדין ניתן לבנות עליה את המדריגה השניה. וראה להלן הערה 2220, שגם שם נתבאר שרק לאחר שהגוף הושלם כדבעי, אז הצורה תושלם גם כן.

(2198) מקשה, שלכאורה אין התנא משמיענו דבר, כי הכל רואים בעיניהם שגידול האדם הוא עד שמונה עשרה שנה, ופשיטא הוא.

(2199) פירוש - אין התנא רק בא להשמיענו אודות גידולו של אדם [כי זה נראה בעיניים], אלא התנא בא להורות דרך גידולו של אדם דבר הנמצא אצל כל הנבראים, והוא שגידול הנבראים הוא ברבע הראשון לפעילותם, וכמו שמבאר.

(2200) פירוש - המחזור וההקף היומי של השמש והכוכבים הוא עשרים וארבע שעות, ועל כך אמרינן "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" [תפילת שחרית]. ורבינו בחיי [במדבר כג, ד] כתב: "כי מן הידוע שארבעה הקפים הם, הקף היום, והשבוע, והחודש, והשנה. הקף היום הוא שהשמש מקיף בגלגלו ביום אחד ממזרח למערב, וזהו הקף ראשון שהוא התנועה היומית, וכשנשלם היום חוזר חלילה, וכן בכל יום ויום", ומקורו הוא במו"נ ח"ג פמ"ג. וכן הרמב"ן [בראשית א, ה] כתב: "ויש מפרשים כי זה רמז לתנועת הגלגל על פני כל הארץ בעשרים וארבע שעות".

(2201) פירוש - השמש עולה מן המזרח ובשש שעות הראשונות של היום היא מטפסת ועולה עד שמגיעה לרום גובהה בחצות היום. הרי הרבע הראשון של הקף החמה הוא בסימן של עליה וגידול. ואמרו חכמים [פסחים צד.] "תדע שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב, חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם". ובבאר הגולה באר הששי [קצח.] כתב: "כאשר החמה בגובה השמים נגד ראש האדם, כי אז החמה היא באמצע השמים". ושם בהערה 386 נתבאר שתכלית הגובה של החמה היא בחצי היום, שזה סוף גובהה [כן מבואר בספר העיבור לר"א ב"ר חייא הנשיא, מאמר א שער ט]. וראה בבעל המאור ר"ה כ: על ארבע נקודות בקו המקיף את הארץ.

(2202) כמו שנאמר [תהלים צ, י] "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". ואמרו חכמים [שבת פט:, פסחים צד:, חגיגה יג.] "כמה שנותיו של אדם, שבעים שנה". ועוד אמרו חכמים [יבמות סד:] "בימי דוד אימעוט שני, דכתיב 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה'". וראה למעלה הערות 2143, 2166, ולהלן הערה 2260.

(2203) בגו"א בראשית פכ"ו אות כא גם כן ביאר ש"בן שמונה עשרה לחופה" הוא שזהו מחמת רביע ימי חייו, אך לא למד כן מעליית השמש, אלא מארבע עונות השנה, וכלשונו: "ודבר זה הוא כמו שאמרו רז"ל במסכת אבות 'בן שמונה עשר לחופה', והוא רביעית שבעים שנה פחות חצי שנה, שכן שערו חכמים כי עד רביעית שניו אין צריך שיהיה לו זוג. אבל כאשר עברו רביעית שניו, שהם חלק אחד מארבע חלקים שלו, צריך שיהיה לו זוג, שכן ימי האדם מתחלקים לארבע רביעיות, והם ידועים בפי הכל, והם כנגד ימי החמה. וידוע כי החמה היא מתחלת מן תקופת טבת לקרב אלינו ולגדל הצמחים עד תקופת ניסן, ואז נותנים הצמחים פרי. הרי כי רביעית ימי החמה אינם מולידים עד אחר רביעית, ולפיכך יש לישא גם כן אחר רביעית ימי חייו, ולפיכך אמרו 'בן שמונה עשרה לחופה'. וכל ענין תולדות האדם נמשך בערך ויחוס שנות החמה כאשר תדקדק. ולפיכך חלקו גם כן ימי האדם לד' חלקים הידועים, נגד ארבע תקופות השנה".

(2204) עירובין מח. "הני ארבע אמות [של שבת] היכא כתיבא, כדתניא, 'שבו איש תחתיו' [שמות טז, כט], כתחתיו, וכמה תחתיו, גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו". ובפסחים קט. אמרו [לגבי טבילת מקוה] "מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן, אמה על אמה ברום שלש אמות" [ובסמוך יובאו ראיות נוספות]. אך תוספות בפסחים שם [עמוד ב, ד"ה ברום] כתבו: "ואע"ג דקומת אדם שלש אמות בלא הראש... במקוה סגי בשלש אמות, דכשטובל עולין המים למעלה". ועוד כתבו תוספות [יומא לא. ד"ה אמה] ש"אין לומר דגובהו של אדם מראשו עד רגליו אינו אלא שלש אמות, דא"כ גבי היזק ראייה דבעי ארבע אמות בפ"ק דבבא בתרא [ב:], למה לי כולי האי, אלא י"ל דעד כתיפיו הוא שלש אמות. ואף על פי שאין צוארו וראשו מחזיק אמה, כיון דאפיקתיה משלש אמות, אוקמא אארבע אמות". אמנם רש"י כתב שקומת אדם היא שלש אמות [שבת צב., בכורות מד.]. ובחידושי הר"ן [ב"ב ק:] הביא בזה מחלוקת ראשונים, וכתב: "אבל הרמב"ן ז"ל [שם] כתב דגבהו של אדם שלש אמות מצומצמות, כפשטא דההיא דפרק מי שהוציאוהו [עירובין מח.]. ועוד דאמרינן בואלה הדברים רבה [לפנינו הוא בילקוט המכירי עמוס ב, ט], אמר ריש לקיש מנוול היה עוג מלך הבשן, אע"פ שהיה גבור שהיה ארכו ט' אמות ורחבו ד' אמות והרי רחבו קרוב למחצית ארכו, שאין בריות בני אדם כן; ארכו של אדם ג' אמות, ורחבו אמה, שליש ארכו. ועוג לא היה כן, אלא רחבו ד' אמות, קרוב לחצי ארכו... ואמרינן נמי בפרשת עשר תעשר בילמדנו [תנחומא ראה אות טו] אמרו לאיוב כלום יש לך עליה אלא ג' אמות בשעת מיתתך [לפנינו במדרש ד' אמות, ובילקו"ש ח"א רמז תתצב הביא את שתי הגירסאות]... משמע מפשטה דכל הני דקומת אדם ג' אמות". וכל דברי הר"ן שם שאובים מדברי הרמב"ן שם, שהסיק שם "אלא שלש אמות דגופו מכוונות הן עם ראשו". נמצא שכאן מבאר כדעת רש"י והרמב"ן. ועיין ספר גולות עליות על מקוואות פ"א מ"ז שהאריך להוכיח שהעיקר כדעה זו.

(2205) פירוש - הואיל ותכלית גובה האדם הוא יח טפחים, לכך ניתן לומר שאדם מגיע לגובה זה בשמונה עשרה שנה, וכשמשלים גובהו ראוי לו שישא אז אשה, וכמו שביאר. ונראה קצת להטעים זאת, כי כבר נתבאר למעלה [בתחילת המשנה] שימי האדם הם מאה שנה, כפי גובה ההיכל. וההשוואה בין קומה לזמן היא מחמת שזמן ומקום שוים, וכמבואר למעלה [הערה 2145]. לכך אף כאן יש השוואה בין קומת אדם לשנותיו; כי הואיל וקומת אדם היא יח טפחים, לכך מגיע לכך בזמן של שמונה עשרה שנה.

(2206) מדוע בן שמונה עשרה לחופה. ועד כה תלה זאת בגובה האדם, שכאשר האדם מגיע לתכלית צמיחתו, אז ישא אשה. אך מעתה יבאר זאת מחמת שמונה עשרה צלעות האדם.

(2207) אין כוונתו לצלעות ממש, שהרי אמרו במשנה [אהלות פ"א מ"ח] "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם, שלשים בפסת הרגל, ששה בכל אצבע... אחת עשרה צלעות... ושמונה עשר חליות בשדרה". הרי שיש לאדם יא צלעות בכל צד, שהם כב צלעות. אלא כוונתו היא לשמונה עשרה חוליות שבשדרה [כמבואר במשנה שם], שלהן יש צלעות גדולות וקטנות. וכך כתב להדיא בנתיב העבודה ס"פ ט [א, קו.], בביאור הדעה ששמונה עשרה ברכות בתפילת עמידה הן כנגד יח חוליות שבשדרה [ברכות כח:], וז"ל: "ויש לך לדעת כי החוליות שבשדרה הם מחולקים, י"ב חוליות שיש להם צלעות גדולות, כאשר ידוע. וששה הם בלא צלעות גדולות. וכן תמצא בתפלה שמחולקים י"ב ברכות, הם צרכי האדם, ואילו ג' ראשונות וג' אחרונות הם שבח המקום".

(2208) שנאמר [בראשית ב, כא] "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה". ואמרו חכמים [קידושין ו.] "איבעיא להו, [המקדש אשה ואמר לה] 'מיוחדת לי' מהו... 'צלעתי' מהו". וכתב הרשב"א שם "ותדע לך דהא אנן כי בעינן 'צלעתי'... לאו משום ד'ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר' משמע לן דהוי לשון קדושין ממש, אלא משום דנאמר בענין אישות". ובאור חדש [קד:] כתב: "כי האיש מחזיר על אשתו, ואין האשה מחזיר על בעלה. וכך אמרו חכמים [קידושין ב:]. וזה מפני כי האשה נלקחה מצלעותיו, ובזה נעשה האיש חסר כאשר הוא בלא אשה, וכל מי שחסר דבר הוא מחזיר אחר דבר שהוא השלמתו... וכך אמרו רז"ל [קידושין ב:] בעל אבידה מחזיר אחר אבידתו אשר הוא חסר כאשר אין לו אשה, ולכך צריך שיהיה מחזיר אחריה".

(2209) ופירושו מצדדיו [ראב"ע שם], וקשה לפי"ז שאין האשה באה מאחת מצלעות האדם, אלא נבראה מצדדיו.

(2210) כמו שנאמר [דניאל ז, ה] "תלת עלעין בפומא", ופירש רש"י שם "ותלת עלעין בפומיה - שלש צלעות".

(2211) נדה לא: "מפני מה אשה קולה ערב, ואין איש קולו ערב. זה ממקום שנברא, וזו ממקום שנבראת", ופירש רש"י שם "עצם כשמכין אותו קולו נשמע, אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע". הרי שהאשה נבראה מעצם. וכן בב"ר יז, ו אמרו "שמואל אמר עילעא חדא מבין צלעותיו נטל". ובילקו"ש ח"א רמז כג כתב: "'ויקח אחת מצלעותיו' מבין ב' עלעוהי".

(2212) לא מצאתי שיבאר ענין זה בשאר ספריו.

(2213) לא מצאתי שיבאר בסמוך טעם נוסף מדוע "בן שמונה עשרה לחופה". וכאן ביאר שלשה טעמים; (א) אז נשלמת קומת האדם. (ב) קומת האדם היא שמונה עשרה טפחים. (ג) כנגד שמונה עשרה צלעות.

(2214) בא לאפוקי מטעמו השני של הרע"ב, שכתב כאן: "בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו. שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים", ולפי זה "לרדוף" מתפרש שהוא יהיה נרדף מאחרים. ולהוציא מזה מבאר ש"פירושו לרדוף את אחרים".

(2215) כי עד עשרים שנה הצורה מוטבעת בחומר, וכמו שיבאר בסמוך. והאברבנאל כתב כאן "בן עשרים לרדוף, שהם קלי המרוץ, והדם רותח".

(2216) במדבר א, ג "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל וגו'", ופירש רש"י שם "כל יוצא צבא - מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים". וכן בפירוש הגר"א כאן כתב: "בן עשרים כו'. כמו שנאמר 'מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא וגו'". וכן במילי דאבות כתב כאן: "בן עשרים לרדוף - רוצה לומר להלחם, וכאמרו [ויקרא כו, ח] 'ורדפו מכם חמשה מאה', [בראשית יד, יד] 'וירדוף עד דן', זהו דרך הלוחמים. וכאמרו 'מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל', וכתב רש"י ז"ל מלמד שאינו יוצא במלחמה פחות מבן עשרים". ואמרו חכמים [חגיגה יד.] "אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור". אמנם בגו"א שמות פי"ד אות יא כתב: "בן ארבעים ואינו נקרא עוד בחור, יותר טוב למלחמה". הרי שם ביאר שבן ארבעים למלחמה עדיף מבחור, וראה שם הערה 54. ויל"ע בזה.

(2217) בתפארת ישראל פנ"ו [תתעח.] כתב: "אמנם כאשר מגיע לימי הזקנה, וכבר סרו ממנו ימי הילדות, אשר בימי הילדות הוא אוהב לרדוף ולנצח בהלכה, הן בפלפול שיש בו ממש, הן בפלפול שאין בו ממש, ויכול לומר כי יודע ציד אני. ולעת זקנתו כבר סר תשוקה זאת מאתו" [הובא למעלה הערה 1681]. ולפי דבריו כאן נצטרך לומר שמה שכתב בתפארת ישראל ש"בימי הילדות הוא אוהב לרדוף ולנצח בהלכה" איירי מבן עשרים שנה ואילך. וכן למעלה פ"ד סוף מכ"ב [תסו:] כתב: "כאשר הוא יניק וחכם, הוא מבקש כבוד וגדולה ביותר, כדרך הילדים שהם רודפי כבוד", ושם הערה 2004.

(2218) אודות שבימי הילדות הצורה מוטבעת בחומר, כן כתב למעלה פ"ד מכ"א [תכב:], וז"ל: "שכל הילדים, שהשכל שלהם מוטבע בחומר, ולא יצא השכל לפעל להיות נבדל מן הגוף. וזהו בעת נערותו של אדם, כי בעת נערותו השכל מוטבע בגוף, ואין החכמה של אדם חכמה נבדלת מן הדמיון. אבל שכל הזקן הוא נבדל לגמרי, כי לעת זקנה כח הגוף תש, וכח השכל גובר ביותר, עד שהשכל נבדל לגמרי". ובנצח ישראל פט"ו [שסד.] כתב: "כי בימי הקטנות והבחרות... נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. לכך פונה אל התאוות החומריות, והוא עוזב השכל מכל וכל", ושם הערה 70. ובנתיב הצדק פ"ג [ב, קמד.] כתב: "כי זמן הילדות הולך האדם אחר תאותו". ובנר מצוה [סה.] כתב: "כי חומר האדם בילדותו גובר על השכלי", ושם הערה 375. ובח"א לבכורות ח: [ד, קכו:] כתב: "בילדות האדם ובקטנות, הוא שקוע בתוך מדריגה החמרית, הנה מדריגה החמרית שהאדם שקוע בו הוא מונע ומעכב אותו מן הדביקות בו יתברך... וכך הוא באמת בילדותו, שהוא שקוע בתוך מדריגה החמרית, כאילו לא יצא אל העולם להיות נמצא בפעל, עד שהוא גדול, ואז יצא ממדריגה החמרית שלו... לקטנים לא נמצא אתם השכל... שנפשם מוטבע בגוף, שהוא מונע הדביקות" [הובא למעלה פ"ד הערה 1804]. והמורה נבוכים ח"ג ס"פ נא כתב: "כבר בארו הפילוסופים כי הכוחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשקו יתברך. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופנית. כי כל אשר יחלשו כוחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו, וישמח במה שהשיג" [הובא למעלה פ"ד הערה 1813]. וראה הערה הבאה.

(2219) פירוש - כאשר הצורה אינה מוטבעת בגוף, אז יש לה "משפט הצורה", שהם הנהגות וגינונים הראוים לצורה שלימה. ומעין זה כתב בתפארת ישראל פכ"ט [תמא.], וז"ל: "כאשר השכל הוא מוטבע בגוף... אין השכל בן חורין, שהוא מוטבע בגוף, ואין זה בן חורין". אך כאשר השכל אינו מוטבע בגוף, אזי הוא עומד ברשות עצמו, ונעשה בן חורין. וכך היא המדה לגבי צורה שאינה מוטבעת בחומר, שאז היא עומדת ברשות עצמה, ויש לה בשלימות "משפט הצורה", ו"הצורה מבקשת למשול על הכל" [לשונו בסמוך]. ובגבורות ה' פ"ד [ל:] כתב: "כאשר האדם אינו בשלימות, והוא בילדותו, החומר מושל על הצורה, עד שהחומר מנהיג האדם, הולך אחר דברים שהם מעשה גוף שהוא חמרי [ראה הערה קודמת]. עד שגדל האדם, ואז הצורה מושלת על החומר, והצורה מנהגת את האדם, ובהכרח החומר הוא מקבל הנהגה מן הצורה". וראה להלן הערה 2228.

(2220) פירוש - לאחר שהושלם המדריגה התחתונה [הגוף], אז תושלם המעלה העליונה הימנה [הצורה], וכפי שנתבאר למעלה הערה 2197, שרק לאחר שהושלם מצד עצמו, יושלם ע"י אשתו. וכן כתב בסמוך [אחרי ציון 2235], וז"ל: "כי אף על גב שתכלית גידול של אדם עד שמונה עשר, מכל מקום כאשר הוא בן עשרים הוא השלמת האדם בצורתו, שאחר גידול הגוף יושלם האדם בצורתו. כי קודם שגדל הגוף אין הצורה בשלימות, כי הצורה מוטבעת בחומר. ולפיכך אחרי שהגוף הוא בשלימות גידול שלו, וזה כאשר הוא בן שמונה עשר, אז אחר כך כאשר הוא בן עשרים האדם בשלימות צורתו בלתי מוטבעת בחומר".

(2221) לפנינו בגמרא אמרו "עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר תיפח עצמותיו".

(2222) אודות שהאיש הוא צורה לאשה, כן ביאר למעלה פ"א מ"ה [רנד.], וז"ל: "כי האשה היא יותר חמרית מן האיש, כי האיש נחשב במדריגת הצורה לאשה". ולמעלה פ"ד מי"א [רכא.] כתב: "האיש נוטה אל הצורה, והאשה נוטה אל החומר". וכן ביאר הרמב"ם במו"נ ח"א פי"ז, וז"ל: "היה קורא את החומר נקבה, והיה קורא את הצורה זכר". וכן הוא שם בח"ג ר"פ ח. והוזכר פעמים רבות בספרי המהר"ל, וכגון בבאר הגולה באר הראשון [קא.] כתב: "כי ההעדר דבק בחומרי, ודבר זה מבואר לכל, כי החטא הראשון היה בא מן האשה, שהוא נחשב כמו צורה". ובתפארת ישראל פ"י [קס:] כתב: "וידוע כי האשה יותר חמרית מן הזכר". ובגבורות ה' פנ"ו [רמט.] כתב: "כי הזכר הוא הצורה, והנקבה היא החומר, ודבר זה ידוע". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] כתב: "'זכר' בגמטריה 'ברכה'... שהוא כנגד הצורה שהיא ברכה. והנקבה כנגד החומר, שאין בחומר ברכה, רק הוא מקבל" [ראה למעלה הערה 275 שהובאו שם מקבילות נוספות]. אמנם כאן מוסיף שראוי לצורה שתהיה בפועל, ולכך כאשר אדם הגיע לשלימות צורתו [בן עשרים] ראוי לו לשאת אשה, כדי "שיהיה האיש צורה לאשה". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ב אות מב: "כל צורה הוא מתחבר לאשר הוא צורה לו" [הובא למעלה פ"ג הערה 249]. ולמעלה במשנה טו [לאחר ציון 1583] כתב: "המדריגה שהיא על זאת היא שאינה גשמית לגמרי, גם אינה נבדלת לגמרי, והיא מדריגת הצורה שהיא בחומר. ואי אפשר לצורה שהיא בלא חומר, רק היא עם החומר". וביבמות סג. אמרו "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", ובח"א שם [א, קלו.] כתב: "וכאשר תבין עוד ותעמיק בזה, כי האדם כאשר לא נמצא לו זוגתו, והאדם שהוא כמו צורה, צריך הוא לדבר שהוא אליו כמו חומר, וכאשר עדיין לא נמצא הנקיבה, שהיא לאדם כמו חומר לצורה, אז יש לצורה זאת התחברות אל הדברים שהם יותר חומרים, והם כל בעלי חיים שאינם מדברים. והכל כדי שימצא לו דבר שהוא לו נושא, והוא כמו חומר, כי הצורה אי אפשר מבלעדי חומר, ולפיכך אומר שבא על כל בהמה חיה ועוף", והובא למעלה הערה 1585.

(2223) מקשה מדוע העונש של "תיפח" נעשה רק במי שהוא בן עשרים שנה [ולא נשא אשה], ולא שנתיים קודם, שהרי מהיות האדם בן שמונה עשרה מוטל עליו לשאת אשה, שעל כך אמרו "בן שמונה עשרה לחופה".

(2224) פירוש - הראשונים נחלקו בגדר חופה. דעת הרמב"ם [הלכות אישות פ"י ה"א] שחופה היינו יחוד. ודעת הר"ן [ריש כתובות בשם אחרים] שאין החופה יחוד, אלא החופה היא הכנסה לרשותו, שכל שהביא הארוס את ארוסתו מבית אביה לביתו לשם נשואין הרי זו חופה. הרי דלכולי עלמא אין החופה אלא התחלת הנשואין, כי יחוד או הכנסה לרשות אינם אלא ההתחלה.

(2225) ולא אמרו "בן שמונה עשרה לנשואין", מוכח מכך שאיירי בהתחלת הענין של נשואין, אך לא בתכליתם.

(2226) של "תיפח" כאשר לא נשא אשה.

(2227) בכת"י ביאר יותר מדוע העונש ניתן לבן עשרים, אע"פ שכבר בן שמונה עשרה לחופה, וכתב שני הסברים, כאשר הסברו הראשון הוא העמקה לדבריו כאן, והסברו השני אינו נזכר כאן כלל, וז"ל: "כי בן י"ח הגוף הוא בשלימות הגידול שלו, לכך ישא אשה בן י"ח, אבל הצורה (אין) [של] האדם אינה בשלימות עד שהוא בן כ'. כי הצורה אין שייך בה רק השלימות ולא החסרון [כמבואר למעלה פ"א הערות 816, 1501], לכך דוקא כאשר הוא בן עשרים, שהמספר הוא עשרה שלם, אז צורת האדם היא בשלימות, ואז ראוי שיהיה האדם שלם על ידי אשתו, שהיא השלמת האדם. לכך אף על גב לענין גופו שהוא בשלימות הוא בן י"ח, מכל מקום לענין העונש אינו נענש רק שהוא בן עשרים, ונשלמה הצורה מן עשרים ומעלה, ולכך אם לא נשא אשה, אשר האשה היא שלימותו, ואמרו ז"ל [יבמות סב:] כל זמן שלא נשא אשה לא נקרא 'אדם', שנאמר [בראשית ה, ב] 'זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם', ואם כן הוא חסר, וכאשר הוא חסר, אז מקבל עונש מבית דין של מעלה. ועוד נראה, כי אע"ג שאכתי [בני] אדם הם בשלימות(ם) קומתם כאשר הם י"ח, ולפיכך טוב הוא שישא בן י"ח, מכל מקום יש בני [אדם] שמגדילין עד כ' [ראה למעלה הערה 2194]. וכיון שיש מעט שמגדילין עד כ', אין ב"ד מעניש כאשר לא נשא כן. אבל כאשר הוא בן כ', שכל בני אדם הם בשלימות קומתם, ואז בודאי צריך שיהיה בשלימות ג"כ מצד האשה, כמו [שהוא] שלם בקומה שלו, ואם לא נשא הוא חסרון אליו, ובית דין של מעלה מענישין על זה. וכך אמר, שהקב"ה ממתין לו עד שהוא בן עשרים".

(2228) כן כתב למעלה פ"ד מי"ד [רפד:], וז"ל: "כי היא האשה גם כן גופנית יותר מן האיש, כי האיש דומה לנפש שהוא מושל, כדכתיב 'והוא ימשול בך', והאשה דומה לגוף". ובח"א לב"מ עה: [ג, ל:] כתב: "מי שאשתו מושלת עליו, מבטל ממנו מה שנקרא 'איש' [ראה להלן הערה 2230], עד שאין לו חשיבות הצורה, שהיא מושלת בחומר, וזה מבטל ממנו שם צורה". ובגבורות ה' פ"ד [ל.] כתב: "וענין זה רמזה התורה באדם דכתיב [בראשית א, כו] 'וירדו בדגת הים'. רמז לך הכתוב בלשון 'וירדו', ולא כתב בלשון 'וימשלו בדגת הים', אלא אם הוא זוכה והאדם הוא בצורה שלימה, ראוי לו להיות מושל על הדברים החמריים, הם בעלי חיים שאינם מדברים, שהם במדריגת החומר, והצורה מושלת עליהם. ואם אינו זוכה, שאין הצורה בשלימות, הרי הוא ירוד לפניהם, שהוא נמסר ביד בהמה חיה ועוף, שהם חמריים. כי הצורה השלימה, אם אינה בשלימותה הגמור, היא בטילה לגמרי". ובגבורות ה' פ"ט [נו.] כתב: "יש בישראל, אשר הם שלימי צורה נבדלת, עד שלמעלתם הם ראוים להיות מושלים על האומות, כאשר ראוי לצורה להיות מושלת על החומר". ובנצח ישראל פי"ד [שמו.] כתב: "וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר". ובח"א לגיטין סח: [ב, קכח:] כתב: "מצד הצורה האדם מושל, כדכתיב 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים'". וראה למעלה הערה 2219. ויש בזה הטעמה נפלאה; הנה בטרם בריאת אדם נאמר על הבהמות [בראשית א, כה] "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'", ולאחר בריאת האדם נאמר על הבהמות [בראשית ב, יט] "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'". ובביאור הבדל זה פירש רש"י [שם] "יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו [דברים כ, יט] 'כי תצור אל עיר', שכבשן תחת ידו של אדם". וכתב על כך בגו"א שם [אות לו]: "ואל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא, כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו... ומתחילה כאשר לא היה האדם, נכתב 'ויעש', ועכשו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה [האדם] נותנת לדבר [לבהמות] חוק וגבול, ולכך נקרא [האדם] 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה [הקב"ה] כובשן [את הבהמות] שיהיו תחת האדם" [הובא למעלה הערות 1008, 1584]. הרי שלשון "צורה" מצד עצמה היא לשון רדוי וכיבוש, והם הם דבריו כאן שהצורה מבקשת למשול.

(2229) אודות שאצל בית דין של מעלה הכל בשלימות, צרף לכאן את דברי הגמרא [יומא סט:], שכאשר רצו לבטלו יצה"ר דעריות, אמרו "היכי נעביד, נקטליה [נהרוג את יצה"ר דעריות לגמרי], כליא עלמא ["יכלה העולם, שלא תהא פריה ורביה" (רש"י שם)]. ניבעי רחמי אפלגא ["שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו, ולא לאחרת" (רש"י שם)], פלגא ברקיעא לא יהבי" [הובא למעלה פ"ב הערה 173, פ"ד הערה 191, ולמעלה הערות 293, 1600]. הרי שאין התחלה ופלגא בבית דין של מעלה. אך קשה, כי בגו"א בראשית פ"ה אות ה [קיז.] ביאר שאף בית דין של מעלה מענישים בפחות מבן עשרים בעונשים הקבועים, וכלשונו: "ומה שאמר [רש"י בראשית ה, לב] שקודם מתן תורה לא היה ראוי לעונש אלא אם כן היה בן ק', יש להקשות למה נענשו ער ואונן בידי שמים [בראשית לח, ז-ט], ולא היו בני מאה, ויש לתרץ שבית דין של מעלה אין מענישין, אבל עונש הקבוע לחטא, שהמוציא שכבת זרע לבטלה עונשו מיתה בידי שמים כדאיתא בפרק כל היד [נדה יג.], וכיון שאין צריך דין, שזה דינו קבוע, חייב מיתה. דאם לא כן, אחר מתן תורה בית דין של מעלה עד כ' שנה אין מענישין, אם אוכל חלב לא יהא חייב מיתה בידי שמים או כרת [בתמיה], אלא כמו שאמרנו". הרי שכתב שאף בית דין של מעלה מענישים בפחות מבן עשרים בעונשים קבועים [וכן הוא בתשובת חת"ס יור"ד סימן קנה], וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שבית דין של מעלה ק מענישים רק לכשתושלם צורת האדם, בהיותו בן עשרים שנה. וצ"ע.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה