אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים· רבי יהושע הרטמן

משנת 'כל ישראל'

הקדמה

(1) כן הוא בכל בו סוף סימן מ, וז"ל: "וכל פעם ופעם מתחילין קודם הפרק 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', כדי להפיס דעת עמי הארץ". וראה מציון 87 ואילך.

(2) כן כתב להלן בסוף הספר, וז"ל: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו'. כבר בארנו בהקדמה מה שקבעו המאמר הזה אחר כל פרק ופרק, וקבעו המשנה של 'כל ישראל יש להם חלק עולם הבא' קודם הפרק, הכל לטעם אשר נתבאר בהקדמה, והוא פירוש מבואר מאוד למעיין". והמקור לומר אחר כל פרק ופרק את המשנה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל" נמצא ברש"י להלן בסוף המסכת, ובמחזור ויטרי.

(3) מקשה על תרוייהו; על אמירת "כל ישראל" לפני הפרקים, ועל אמירת "רצה הקב"ה" לאחר הפרקים.

(4) כי פרק שביעי בסנהדרין דן בעיקרו בחייבי סקילה, פרק תשיעי דן בחייבי שריפה והרג, והפרק שלאחר מכן [פרק יא במשניות, ופרק עשירי בגמרא] דן בחייבי חניקה.

(5) שאמרו שם במשנה [סנהדרין צ.]: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", ומפרטים שם את אלו שאין להם חלק לעוה"ב, ויובא בהערה 8.

(6) מוסיף במשפט זה שאלו שאין להם חלק לעוה"ב "הם מתים ונאבדים מן העולם הבא", כדי לעשות צד השוה בין אלו שחייבים מיתה בעולם הזה, לאלו שמתים ונאבדים מן העולם הבא. וסדר זה יוסבר יותר על פי יסודו שהעוה"ב הוא שני לעוה"ז, וכפי שכתב בנצח ישראל פט"ו [שסו:]: "כי עולם הבא הוא עולם השני, כי עולם התחתון הוא ראשון לאדם. ונברא העולם בבי"ת של 'בראשית ברא' [בראשית א, א], כי יש עולם שני". ולכך אחר שדובר על החייבים מיתה בעוה"ז, דובר על אלו החייבים מיתה מן העוה"ב.

(7) שהרי אמרו שם במשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'". ולכאורה לפי דברי רש"י היה מן הראוי לדלג על משפט הפתיחה ["כל ישראל יש להם יש להם חלק לעולם הבא וכו'"], ולהתחיל במשפט השני "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", שהרי משנה זו הובאה לכאן מחמת הנאמר במשפט השני.

(8) האחרים שהוזכרו במשנה שאין להם חלק לעולם הבא, שזה לשון המשנה: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא; האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך' [שמות טו, כו]. אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו. שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. שלשה מלכים; ירבעם, אחאב, ומנשה... ארבעה הדיוטות; בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי".

(9) פירוש - ללא משפט הפתיחה ["כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"], היינו סוברים שאלו שהוזכרו בהמשך המשנה [ברשימת "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא"], לא אבדו את חלקם לעוה"ב לגמרי, ועדיין נשארה להם האפשרות שיזכו לעוה"ב אם יהיו להם מצוות נוספות המכריעות אותם לזכות. ורק משפט הפתיחה ["כל ישראל"] מפקיע אותם מעוה"ב בצורה החלטית וגמורה, שאף רוב זכיות לא יושיע אותם, וכמו שמבאר והולך.

(10) "משמע בהאי עלמא" [רש"י שם].

(11) "חיי העולם הבא" [רש"י שם].

(12) "והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן; כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" [המשך לשון הגמרא שם בציטוט מהמשנה בפאה פ"א מ"א]. ופירש רש"י שם: "הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת, אבל מצוה אחריתי לא, ואנן תנן [על כל המצות] 'מטיבין לו ונוחל את הארץ'".

(13) לשון הגמרא במילואו הוא: "אמר רב יהודה, הכי קאמר; כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו, מטיבים לו, ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה". ופירושו, כאשר מדובר במצוה המכריעה את הכף לטובת צד זכות, שם כל מצוה מועילה להטיה זו.

(14) פירוש - הגמרא מדייקת ממה שכל מצוה יכולה להטות את הכף לצד זכות, שהמצות המיוחדות שהוזכרו במשנה ["כבוד אב ואם, וגמילות חסדים וכו'"] הן עדיפות על פני מצות אחרות בכך שהעושן זוכה לשכר מרובה "אפילו לא קיים שאר מצות, בתמיה, והא רובא עונות הוא" [רש"י שם].

(15) "לומר שאם היתה שקולה מכרעת - הא דקתני 'אלו דברים' במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר, ויש במחצה זכיות אחת מאלו, מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות, ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין, וכי לית ליה בה חדא מהני, צריך למצוה יתירה" [רש"י שם].

(16) כי על אפשרות זו תמהה הגמרא "מכלל דהנך אפילו בחדא נמי", ופירש רש"י "ואפילו לא קיים שאר מצות בתמיה, והא רובא עונות הוא".

(17) פירוש - לצד זכות לא מצינו שיש בידי מצוה אחת להכריע לבדה את הכף לצד זכות, אלא יש בידה להכריע כן רק כאשר היא מצטרפת למחצה זכיות. ועוד אודות שלא יעלה על הדעת שמצוה אחת תוכל לבדה להכריע את הכף לצד זכות, כן האריך לבאר בסוף המסכתא [בביאור "רצה הקב"ה לזכות את ישראל", ד"ה ובודאי], וז"ל: "אין הפירוש שאם עבר כמה מצות, וקיים מצוה אחת, שבשביל אותה המצוה יזכה לעולם הבא. כי דבר זה אי אפשר לומר שמי שרובו עוונות יזכה לעולם הבא", ושם מאריך בזה.

(18) שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות [רש"י שמות כ, ו]. ואם לצד טובה לא מצינו שיש בידי מצוה אחת לבדה להכריע לכף זכות, כך בודאי היינו חושבים שה"ה לצד חובה, שלעולם לא תמצא עבירה אחת שיש בידה להכריע לכף חובה, ורק בצירוף למחצה חובות תוכל עבירה אחת [מאלו שהוזכרו בר"פ חלק] להכריע.

(19) שאמרו שם "המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חבירו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא". ובדר"ח שם [ד"ה והבן עוד] כתב: "והא דאמרינן בפרק חלק [סנהדרין צ.] 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו", ומשמע אבל כל האחרים יש להם חלק לעולם הבא... יש לומר גם כן, כי כל הני דחשיב התנא [סנהדרין צ.] 'האומר אין תורה מן השמים, והאומר אין תחית המתים מן התורה, ואפיקורס', כל הני אע"ג שיש לו כל המצות והמעשים והתורה, אין לו חלק לעולם הבא. אבל הני חמשה, דוקא אם חצי זכאי וחצי חייב, ואלו חמשה הם בכלל החובות המכריעים לכף חובה". הרי שביאר את המשנה להלן שהעבירות שהוזכרו שם יש בידן להכריע לכף חובה רק בציור שמחצה חובה ומחצה זכות. וכך היה עולה בדעתנו לבאר אף במשנה של ר"פ חלק לולא שהוקדם שם משפט הפתיחה "כל ישראל יש להם חלק וכו'", וכמו שמבאר.

(20) אודות שעולם הבא שייך לאלו שיש עליהם שם ישראל, ראה דבריו בתפארת ישראל פ"ה [צא.], שכתב: "מה שישראל הם מוכנים אל התורה, היא מדרגה בפני עצמה. כי מפני שהם מוכנים אל תורה, כמו שהתבאר למעלה, ואינם כמו שאר אומות עכו"ם שאין מוכנים לתורה... ואם לא היה מעלת ישראל במה שהם מוכנים אל התורה, באיזה צד נוכל לומר שאותם שלא היו יכולים לקיים מצות התורה, שמתו כשהם קטנים, שיהיו בני עולם הבא [סנהדרין קי:]. אבל הענין הוא במה שהם העם שיש להם תורה, ומוכנים לתורה ומצוה, בשביל הכנתם לתורה יזכו לחיי עולם הבא... כי זה מסגולת נפשם של ישראל שהם מוכנים אל המצות... ולפיכך אמרו 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', מפני הכנתם אל התורה. ויותר מזה אמרו שאפילו קטן שנולד יש לו חלק לעולם הבא... ואין זה רק מצד שלמות בריאתו בעצמו, שהוא מוכן אל התורה, ולכך זוכה לעולם הבא" [ראה להלן הערה 96]. ומה שכאן מדגיש שהכל תלוי בשם "ישראל", ואילו בתפארת ישראל הדגיש שהכל תלוי בהכנה לתורה, אין זו סתירה, כי כבר ביאר בתפארת ישראל פנ"ו [תתסד:], וז"ל: "שלא נקרא להם שם 'ישראל' עד סיני, שקבלו התורה, ואז נקרא להם שם 'ישראל'", והוכיח כן מפרק גיד הנשה [חולין קא:]. והוסיף: "הרי בפירוש כי לא נקראו 'בני ישראל' רק בשביל התורה. ומורה זה, כי 'בני ישראל' בגימטריא תר"ג, נגד תר"ג מצות, בלא עשרת הדברות", ושם הערה 79. וראה להלן הערה 171.

(21) חזינן שנקט שעולם הבא שייך רק לאלו ששם ישראל חל עליהם, ואילו אלו היוצאים מכלל ישראל מאבדים את חלקם לעוה"ב. אמנם בבאר הגולה באר השביעי [שפז:] כתב שפעמים אף בני אומות העולם זוכים לעוה"ב, וז"ל: "אשר לא מבני ישראל המה נתנו לו חלק לעולם הבא, דרבי יהושע דהלכתא כותיה לגבי דרבי אליעזר, סובר שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, וכדאיתא בפרק חלק [סנהדרין קה.]. ויותר מזה, ידוע כי זרע עשו מתנגדים לישראל. ובפרק קמא דע"ז [י:] שאל אנטונינוס את רבי, אתינא לעלמא דאתי, אמר ליה, אין. אמר ליה, והא כתיב [עובדיה א, יח] 'לא יהיה שריד לבית עשו'. בעושה מעשה עשו. תניא נמי הכי, 'לא יהיה שריד לבית עשו', יכול לכולם, תלמוד לומר 'לבית עשו', בעושה מעשה עשו, עד כאן. הרי שהם לא חסרו מדריגת בני אדם כלל, רק הכל הולך אחר המעשה, ודבר זה מבואר" [והובא למעלה בהקדמה לדר"ח הערה 39]. וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שעוה"ב תלוי בשם "ישראל". ונראה, כי מעין סתירה זו נמצאת בדברי הרמב"ם. שפסק בהלכות תשובה פ"ג ה"ה, בהלכות עדות פי"א ה"י, ובהלכות מלכים פ"ח הי"א שיש לחסידי אומות העולם חלק לעוה"ב. ובשלשת המקומות האלו ביאר הכסף משנה שפסק כרבי יהושע. והכס"מ בהלכות תשובה שם ציין לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות לפרק חלק [סנהדרין צ.], שאמרו שם שלבלעם אין חלק לעולם הבא, וכתב על כך הרמב"ם שם: "וזכר בלעם, והוא אינו מישראל, לפי שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, והודיעו כי בלעם מראשי אומות העולם, ואין לו חלק לעולם הבא". אמנם בהלכות איסורי ביאה פי"ד ה"ד כתב: "העולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל". וכבר הקשה כן המהר"ץ חיות [יבמות מז.]. אמנם הרמח"ל בדרך ה', ח"ב פ"ד אות ז כתב: "לעולם הבא לא תמצאנה אומות זולת ישראל. ולנפש חסידי אומות העולם ינתן מציאות, בבחינה נוספת ונספחת על ישראל עצמם, ויהיו נטפלים להם כלבוש הנטפל לאדם, ובבחינה זו יגיע להם מה שיגיע מן הטוב, ואין בחוקם שישיגו יותר מזה כלל". ובכך מיושבת הסתירה בדברי הרמב"ם; עיקר העוה"ב אינו צפון אלא לישראל, ומ"מ ינתן חלק בבחינת טפל לחסידי אומות העולם. וכך נבאר בנוגע לדברי מהר"ל.

(22) מדוע המשנה פתחה במשפט "כל ישראל", כאשר החבור למסכת סנהדרין נעשה מחמת המשפט השני ["ואלו שאין להם חלק לעולם הבא"].

(23) שנאמר [תהלים קיט, קל] "פתח דבריך יאיר מבין פתיים", ודרשו על כך חכמים [שמו"ר נ, א] שהקב"ה ברא תחילה את האור [בראשית א, ג], ואחר כך את שאר העולם, ו"ממנו למדו צדיקים, כשהיו מתחילין בדבר, היו פותחין באורה". וראה גו"א בראשית פמ"ב אות ג. וכן בגו"א דברים פ"א אות ב, ביאר שחטאי ישראל הוזכרו ברמז בתחילת חומש דברים [רש"י דברים א, א], אע"פ שהוזכרו להלן בספר בפירוש, "לפי שהוא ראש הספר, ואין להתחיל בחטא ישראל, שהוא גנותן". ושם הביא ראיה לכך מרש"י במדבר ט, א, שכתב: "ולמה לא פתח בזו, מפני שהיא גנותן של ישראל". הרי שיש קפידא מיוחדת שלא להתחיל בדבר שאינו טוב. וכן בתחילת פרק שמיני במסכת בבא בתרא [ב"ב קח.] הגמרא תמהה מדוע הפרק מתחיל בדבר לא טוב, היה עדיף להתחיל בציור שהוא טוב, משום "דאתחולי בפורענתא לא מתחלינן". וכן ביארו בב"ב יד: שסדרן של הכתובים אינו מתחיל בספר איוב מהטעם "אתחולי בפורענתא לא מתחלינן".

(24) אמנם לפי"ז קשיא, איך התנא התחיל את שאר הפרקים במסכת סנהדרין "בדבר שאין טוב", וכמו פרק תשיעי בסנהדרין [עה.] מתחיל במשפט "ואלו הן הנשרפין". והפרק שלאחריו [סנהדרין פד:] מתחיל במשפט "אלו הן הנחנקין". ויש לישב, כי כמה פעמים ביאר שעונשי בי"ד של מטה נועדו להטיבו באחריתו. וכגון, בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנ.] כתב: "עיקר התורה הוא הטוב... ולא יהיה שום רע בעולם. ואם יש שום רע - כוונת התורה שיהיה התכלית והסוף אל הטוב, אף אם נמצא בעולם הרע, יהיה בסוף מסולק, עד שיהיה הטוב נמצא, לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב, כאשר הרע מסולק מן העולם על ידי מיתות בית דין ושאר עונשים. ותכלית שלהם הם להעלות על העולם הטוב, ולהסיר הרע, ויהיה חוזר הכל אל הטוב". וכן כתב בתפארת ישראל פ"כ [רצה.], ושם פנ"ט [תתקכד:]. ולהלן פ"ג מט"ו [ד"ה וכן המאמר] כתב כן לגבי עונשי הקב"ה, בביאור המשנה שם "בטוב העולם נדון", וז"ל: "מדת הטוב של הש"י חפץ שיהיה העולם בטוב, ולכך מביא פורעניות לעולם לעושה רעה, ואז מסולק הרע מן העולם, ונשאר הטוב... כיון שגם הרעה באה ממדת הטוב... כי העולם, אף כאשר נדון במדת דינו של הקב"ה, הוא נדון מצד מדת הטוב שבו, כי מפני שהוא טוב הוא רוצה בטוב, ובמה שיביא פורעניות בעוה"ז - נפרע האדם על מעשיו, ומסולק בזה הרע, ונשאר הטוב... וזהו 'ובטוב העולם נדון', שר"ל שאף הרע... אינו בא רק מפני הטוב שבו יתברך, לא כמו האדם שעושה רעה לאחר מצד הרע שבו". ובגו"א דברים פכ"ח אות ז [ד"ה ובזה] כתב: "יסורין של הקב"ה הוא להטיב באחריתם, כי אין דבר רע יוצא מאתו... אין הקב"ה מביא רע בעצם, כי אם לנקותם מן החטא להטיב להם באחריתם". ולכך כל עוד הפורענות מאפשרת "להטיב להם באחריתם", אין היא מסווגת כ"דבר שאין טוב". אך אם מדובר באלו שאין להם חלק לעוה"ב, זהו בודאי בגדר "דבר שאין טוב", כי הרי מדובר באחרית שאינה טובה. וראה להלן פ"א הערה 591.

(25) לעומת דברי רש"י במשנה שם שפירש שהתנא אכן בא להשמיענו כן, וכפי שהביא למעלה.

(26) שהרי עונשו בבית דין של מעלה, ולא בבי"ד של מטה, לעומת המשניות שביארו "ואלו הן הנשרפים" [סנהדרין עה.], "אלו הן הנחנקין" [סנהדרין פד:], שיש בכך נפק"מ לדינא לברר איזה עונש יוטל עליו בבית דין. ואם תאמר, הרי סוף סוף הוזכרו במשנה שם [סנהדרין צ.] "אלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה וכו'", ואם אין בזה נפק"מ לדינא, לשם מה הובאו במשנה כלל. ויש לומר, שכוונתו לומר שהתנא אינו בא לעשות לפנינו רשימה של אלו שאין להם חלק לעוה"ב, כי אין בזה נפק"מ להלכה. אך בודאי שנמצא שהתנא מציין שהעובר עבירה פלונית אין לו חלק לעולם הבא, כדי להשמיענו חומרת העבירה, ולהרתיע אנשים מלעשות כן. וכמו ששנינו להלן [פ"ג מי"א] "המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חבירו ברבים... אין לו חלק לעולם הבא". וכן שנינו במשנה [סנהדרין פט.] "הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתו בידי שמים". ובגמרא שנינו [ברכות סא.] "וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא", וכן אמרו [ב"מ נט.] "המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". ואע"פ ששנינו [כריתות ב.] "שלשים ושש כריתות בתורה", וכרת אינה מסורה לבית דין, מ"מ יש שם נפק"מ לדינא, שחייבין על שגגתן חטאת, וכמבואר בהמשך המשנה שם.

(27) שאם היה נדון, בודאי שיש לו חלק לעוה"ב, שהרי כל המומתים מתכפרים [סנהדרין מג:, וראה גו"א בראשית פכ"א ציון 101]. ועוד אמרו [שם] "כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא". וראה הערה הבאה.

(28) מעין זה כתב המהרש"א בח"א לסנהדרין צ., וז"ל: "לפי שבפרקים הקודמין זכר כל החוטאין בגדלות, שהם החייבים בד' מיתות, ואמר עליהם 'כל ישראל', שאע"פ שחטא ישראל הוא [סנהדרין מד.], ויש להם חלק לעולם הבא, כדאמרינן פרק נגמר הדין [סנהדרין מג:] גבי עכן". אך המהר"ל מוסיף שהחידוש בזה הוא כאשר "לא ידעו בית דין, ולא היה נדון למיתה, מ"מ יש לו חלק לעולם הבא". והוצרך להוסיף כן, משום שאם מדובר באלו שנדונו למיתה בבית דין, פשיטא שיש להם חלק לעוה"ב, וכמבואר להדיא במשנה פרק נגמר הדין [סנהדרין מג:], וכמובא בהערה הקודמת, ולא היה צורך במשנה בר"פ חלק לשוב ולומר כן. ועכ"פ מתבארת השייכות של פרק חלק למסכת סנהדרין, שהתנא בר"פ חלק מתייחס לאלו שחייבים מיתות בי"ד [שהוזכרו במסכת סנהדרין], לומר שיש להם חלק לעוה"ב, אף שלא נידונו בבית דין.

(29) בנוסף לקושיא שנשארה מלמעלה [מה טעם ראו להנהיג לומר משנת "כל ישראל" לפני אמירת פרקי אבות].

(30) במשנה שיש לכל ישראל חלק לעולם הבא, ולמדו כן מהפסוק [ישעיה ס, כא] "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", וכפי שמביא מיד.

(31) אלא "ארץ", והיא בפשטות ארץ ישראל [ולא עולם הבא], וכפי שביאר שם הרד"ק [ישעיה ס, כא] "לעולם ירשו ארץ - שלא יגלו ממנה לעולם". וראה ציון 40.

(32) "נצר - ענף" [מצודת ציון שם].

(33) שאלה זו צריכה ביאור, שהרי לא נמצא במקרא תיבת "אילן" בלשון הקודש, אלא בלשון ארמית [בספר דניאל פרק ד, פסוקים יא, יז, כ, כג]. וכי יש מקום לתמוה מדוע כתב בלשון הקודש ולא כתב בלשון ארמית. אמנם מהמשך דבריו מבואר שכוונתו לשאול מתיבת "עץ", המרובה בענפים, והיא תיבה שהוזכרה בתנ"ך מאות פעמים, לעומת תיבת "נצר" שהוזכרה בתנ"ך ארבע פעמים בלבד. וכן הקשה בגו"א בראשית פ"ד אות כד [ד"ה אבל] "שהיה ראוי לכתוב... כדכתיב בכל המקומות, ולמה כתב לשון כזה". ונמצאו כאן ארבע שאלות; (א) מה הטעם למנהג להתחיל לימוד פרקי אבות במשנת "כל ישראל". (ב) מה הראיה מתיבת "ארץ" שמדובר על עולם הבא [ראה הערה 59]. (ג) מדוע נאמר "מטעַי" בלשון רבים, ולא "מטעִי" בלשון יחיד, כפי שתיבת "נצר" היא בלשון יחיד [ראה הערה 68]. (ד) מדוע נאמרה תיבת "נצר", ולא תיבת "אילן" או "עץ" [ראה הערה 68].

(34) בב"ב ז: "כתיב [תהלים קלט, יח] 'אספרם מחול ירבון', 'אספרם' למאן, אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו [בראשית כב, יז] 'כחול אשר על שפת הים', צדיקים עצמם מחול ירבון [בתמיה]". הרי ש"אי אפשר שיהיו כולם צדיקים". וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [קמט:], וז"ל: "שאין ספק כי אין כלל העולם כולו צדיקים, עד הזמן שיקויים [דברים ל, ו] 'ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך וגו"". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ו סוף אות יד: "כי בריאת הרשעים הם מפני שאי אפשר לעולם בלא רשעים". ושם מביא שרש"י [בראשית ו, ו] חולק על זה, וסובר "שאפשר לעולם בלא רשעים, רק שנבראו מפני שיעמדו צדיקים ממנו", אך חלק על כך לשיטתו, וכתב: "ויותר היה נכון לומר מפני הצדיקים נבראו הרשעים, שאי אפשר לעולם בלא רשעים, ולא שבשביל שהרשעים יצאו מהם צדיקים". וכן בח"א לסנהדרין לח: [ג, קנב:] כתב: "כי בודאי כמה רשעים בעולם". וראה הערה הבאה, ולהלן פ"ב הערה 21.

(35) צריך ביאור, מדוע ניתן לומר ש"כל ישראל" הם "צדיקים בעצמם", אך לא ניתן לומר ש"כל ישראל" הם צדיקים מחמת מצות ומעשים טובים. והנראה, שכאשר מדובר בצדקות שהיא בעצם, בהכרח שהיא באה מצד שכך הקב"ה בראם ["שהשם יתברך ברא את ישראל כסולת נקיה בלא פסולת" (לשונו בסמוך)], אך כאשר מדובר בצדיקים מחמת מצות ומעש"ט, זהו מצד המקבלים. והואיל והיצה"ר עדיין מרקד בתוכנו, מן הנמנע שכולם יהיו צדיקים, וכמו שאמרו [סוכה מה:] "ראיתי בני עליה והם מועטין", ופירש רש"י שם "רואה אני לפי מעשה הבריות שבני עלייה... מועטים הם". דוגמה לזה; בדרשת שבת הגדול [רה.] כתב: "נראה שהוקשה, מה שאמר [בראשית יב, א] 'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו", מבלי שיוקדם לפניו מעלת אברהם. שראוי לומר קודם שהיה צדיק, ובשביל כך נגלתה השכינה ואמרה 'לך לך מארצך'. וכמו שתמצא אצל נח, שקודם זה מקדים מעשיו [בראשית ו, ח] 'ונח מצא חן בעיני ה", ואחר כך כתיב [שם פסוק יג] 'ויאמר ה' לנח וגו". וכאן מיד כתיב 'ויאמר ה' אל אברם', מבלי הקדמה ממעשה אברהם כלל. וקושיא זאת הקשה הרמב"ן ז"ל בפירושו לתורה [בראשית יב, ב], כמו שתמצא בדבריו. וכבר פירשנו קושיא זאת בכמה מקומות [ראה להלן פ"ה סוף מי"ז], כי דבר זה היה להודיע כי הש"י בחר באברהם ובזרעו מצד עצמו, ולא בחר הש"י באברהם וזרעו אחריו מצד המעשים שגרמו... כי הבחירה באברהם ובזרעו היה מצד עצם אברהם ובזרעו, מבלי מעשה... ולפיכך לא כתיב לפני זה צדקת אברהם, שהיה משמע כי בשביל המעשים בחר באברהם ובזרעו, והיה משמע כאשר אין המעשים בטל הבחירה. ואצל בני נח המעשים גורמים. ובמדרש [ילקו"ש ח"ב, שיב], מעלה זו יש בין ישראל לבני נח, דאילו בישראל כתיב [יחזקאל לז, כז] 'והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם'. ואילו בבני נח כתיב [ירמיה ל, כא] 'מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים', עד כאן. הרי לך כי זה הפרש אשר יש בין ישראל לבני נח. דאילו בני נח הם צריכים לקרב עצמם, ואז הש"י מקרב אותם. אבל ישראל, הש"י מקדים אותם לקרב, אף שלא קרבו ישראל עצמם. כלומר כי אין תולה אהבת הש"י לישראל מצד צדקתם, רק כי הוא יתברך בחר באומה זאת בעצם, שרוצה בהם, והם בניו בעצמם, ואין הבן צריך לקרב עצמו אל האב, רק האב מקרב הבן. לכן יש לפרש שלא הקדים בתורה צדקת אברהם, לפי שקרבו השם יתברך ואמר לו 'לך לך מארצך'". הרי שיש בחירה בעצם [יחס ה' לישראל], ויש בחירה במעשים [יחס ה' לבני נח]. ובעוד שהבחירה בעצם היא מצדו יתברך, הרי הבחירה במעשים היא מצד המקבל, וכמו שנתבאר. וכן הוא בנצח ישראל פי"א [רפו:]. וראה הערה 37.

(36) יש להעיר, מאיזה צד ישראל זוכים לחיי העוה"ב, אם זכיה זו אינה מבוססת על מעשים טובים, והם לא עמלו ולא טרחו בדבר. אלא שרואים מכאן יסוד גדול. כי שגרת המחשבה תופסת את השכר השמור לעולם הבא, שהוא ניתן על היגיעה והטרחה והעמידה בנסיונות שהיה לאדם בעוה"ז. ולפי תפיסה זו אין מקום לומר שקטן שמת יהיה בן עוה"ב [סנהדרין קי:], שהרי נחסרות ממנו היגיעה והטרחה והעמידה בנסיונות. אמנם מדבריו מתבאר שהשכר המתוקן לעוה"ב הוא מפאת ההתאמה הקיימת בין האדם לעוה"ב. שהואיל והעוה"ב הוא עולם רוחני, והאדם העמל בתורה ומצות נעשה אף הוא לאדם רוחני, ממילא ישנה התאמה בינו ובין העוה"ב, ולכך זוכה הוא לעוה"ב. ופשיטא, שככל שהאדם הוא בעל מדריגה גדולה יותר, כך ישנה יותר התאמה בינו לבין עוה"ב, וממילא יזכה לחלק נכבד יותר בעוה"ב. ומשום כך, אף קטן שמת זוכה לחיי העוה"ב, כי הואיל וקטן זה - בשם "ישראל" יכונה, הרי שבנפשו נמצאת ההכנה וההכשרה לתורה ומצות, ומפאת כן אף קטן זה משתייך לבני האדם הרוחניים, התואמים היטב לעוה"ב, ונמנים על באי שעריו [ראה למעלה הערה 20, ולהלן הערות 96, 111, ופ"ב הערה 193]. ודבר זה מפורש להלן פ"ו סוף מ"ה, שכתב: "כאשר לא היה נמשך אחר הגוף בעולם הזה, רק היה כולו נבדל, ולפיכך בעולם הבא , שאין שם אכילה ושתיה גופנית, אז יהיה טוב לו, כי זה האדם נבדל לגמרי מן החומר, ובעולם הבא - שהוא נבדל - שם טוב לו". ובסנהדרין פח: אמרו "שלחו מתם, איזהו בן עוה"ב, ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא". וכתב שם בח"א [ג, קעד.]: "דבר זה מבואר, כי אין ראוי לעוה"ב, שהוא נבדל מן הגשמי, והוא עולם פשוט... רק מי שהוא בעל ענוה ובעל תורה. כי בעל ענוה הוא פשוט... כי אלו שניהם צמודים יחד - הענוה והתורה, כי אל השכל ראוי מדת הפשיטות. ולכך עוה"ב, שהוא עולם נבדל פשוט, צריך שיהיה בעל ענוה ובעל תורה, ואז ראוי לעוה"ב שהוא פשוט נבדל. ומה שאמר 'שייף עייל שייף ונפיק', פירוש כאשר הולך בנחת ויוצא בנחת, שהוא בעל השקט ומנוחה, ולכך אינו הולך במהירות. וזה ראוי לעוה"ב, כי עוה"ב הכל שקט ומנוחה". והרי כך מוכח מיניה וביה מאותו מאמר, "שלחו מתם, איזהו בן עוה"ב, ענוותן ושפל ברך וכו'". ומדוע לא אמרו "איזהו בן עוה"ב, המקיים כל מצות עשה, והפורש מכל מצות לא תעשה". אלא הם הם הדברים. אין שכר העוה"ב ניתן על המעשה לכשעצמו, אלא הוא ניתן על המעלה הנבדלת הצומחת ועולה מהמעשה. ושאלת הגמרא היתה מהו הבטוי בפועל למעלה המזכה את בעליה בשכר העוה"ב, ועל כך השיבו "ענוותן ושפל ברך וכו'". ודייק לה עוד, שהמשך לשון הגמרא שם הוא "יהבו ביה רבנן עייניהון ברב עולא בר אבא". מהי משמעותה של שימת עין זו ברב עולא בר אבא. אלא ששאלת הגמרא מעיקרא היתה על הבטוי המעשי למעלה הרוחנית של האדם המזכה את בעליה בעוה"ב, ולכך בתשובת הגמרא ישנה הדגשה שמעלה זו אכן ניתנת להראות בעליל ובמוחש, עד שרבנן נתנו את עיניהם ברב עולא בר אבא. והוא הדין לאידך גיסא. אפשרי שאדם יקיים מצות, אך מחמת שאינו נעשה מהן בעל מעלה נבדלת, אינו זוכה מחמתן לעוה"ב. וכמו שנאמר [משלי ג, טז] "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", ודרשו חכמים [שבת סג.] "למשמאילים בה ["שלא לשמה" (רש"י שם)] עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא". ולהלן פ"ד מ"ט [ד"ה ועוד יש] כתב: "קרא כתיב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', וגמרא מוקי לה הך קרא למיימינים בה אורך ימים איכא, כל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא... ומפני שהוא עוסק בתורה לשמה, כפי מה שנתנה התורה לעסוק בה, נמצא עם התורה אריכות ימים שהוא עולם הבא, וגם מדריגת עולם הזה... אבל למשמאילים בה, דהיינו שעוסקים בתורה שלא לשמה, שהוא להנאת עצמם, ודבר זה מדריגת עולם הזה בלבד. וכפי התכלית אשר הוא מכוין אליו יקנה על ידה, שהוא מדריגת עולם הזה, דהיינו עושר וכבוד בלבד, שהם דברים אשר הם בעולם הזה". וכן כתב שם בפ"ו סוף מ"ח, ובח"א לשבת סג. [א, לט.]. וראה עוד ביומא עב: שרבא הזהיר את רבנן שיעסקו בתורה רק עם יראת שמים, שאם לא כן ירשו שני גיהנום. ופירש רש"י שם "תרתי גיהנם - להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה, ולא תקיימוה, ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם". וא"כ מה שקטן זוכה לחיי העוה"ב, ומאידך יתכן שהעוסק בתורה לא יזכה לעוה"ב - שני דברים אלו מורים בעליל שהעוה"ב אינו ניתן על המעשה לכשעצמו, אלא על המעלה הרוחנית שהאדם רוכש כתוצאה מתורה ומעשים טובים. ולכך ישראל זוכים לעוה"ב בעצם, בלי לנקוף אצבע, ו"בלא צד מצות ומעשים טובים", כי הקב"ה יצר אותם "כסולת נקיה בלא פסולת". וראה תפארת ישראל פ"ג הערה 31, שם פ"ה הערה 41, ובנתיב התשובה פ"ד הערה 45.

(37) אודות שישראל נבראו כסולת נקיה בלא פסולת, כן מבואר בילקו"ש ח"ב שיר השירים תתקצב, שאמרו שם שהאומות נמשלו לקש ומוץ, ואילו ישראל נמשלו לחטים. ובב"ר מא, א אמרו "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל... כך הם ישראל אין בהם פסולת, אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי הגדה". ובגבורות ה' [כת"י] פרק ד [עמוד שא:] כתב: "הקב"ה בחר באברהם מצד עצמו שיהיה אברהם לחלקו... ומצד שעצמו הוא דבר טוב היה הבחירה בו, לא מפני המעשים, רק מצד הטפה הכשירה והקדושה, וזהו ענין זולת הצדקת שבו. ובתשובה הזאת יש לשבר שיני האומה האומרים על ישראל כי מפני שעזבו ה' אלקי אבותם רחק ועזב אותם, ולקח אומה אחרת. ואילו היה נזכר בתחילת הבחירה, שבחר באבותם ובזרעם מפני צדקותם וחסידותם, אז יש להשיב שהאהבה התלויה בדבר, בטלו דבר בטל האהבה. והנה לא נזכר דבר כאשר בחר באברהם ובזרעו אחריו... כי הקב"ה בחר באברהם מצד עצמו הטיפה הכשירה והקדושה. ואל תתמה, איך נאמר כי בחר באברהם מפני טיפה קדושה, והרי מתרח יצא... שאין זה קשיא, שאע"ג שתרח ואברהם הפכים, יצא אברהם מתרח, כי כל הפכים יש להם סיבה אחת. ולכך היה יוצא מתרח אברהם, אע"ג שהוא הפכו, היה נושאו לו והולידו".

(38) לשונו בגו"א בראשית פ"א אות כא: "כל דבר, אף מה שיהיה לעתיד, הכל נברא בששת ימי בראשית, 'ואין חדש תחת השמש' [קהלת א, ט]. וכן דרשו בב"ר [יב, י] שאף עולם הבא נברא בששת ימי בראשית, שהרי כתיב [ישעיה כו, ד] 'כי ביה ה' צור עולמים', מטעם ש'אין כל חדש תחת השמש'". וראה בבאר הגולה באר השני הערה 653.

(39) פירוש - בריאת עוה"ב מוכיחה שיש הראויים לה בעצם וללא תנאי [ישראל], שאל"כ, למי נברא, שהרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה" [שבת עז:], ורק ישראל ראויים לעוה"ב, מפאת מעלתם הרוחנית. וכן אמרו [ברכות סא:] "לא איברי עלמא אלא לאחאב בן עמרי ולרבי חנינא בן דוסא; לאחאב בן עמרי העולם הזה, ולרבי חנינא בן דוסא העולם הבא". ובח"א לב"ב י: [ג, סד:] כתב: "כי עוה"ז הוא כולו גוף, ועוה"ב נבדל לגמרי, ולפיכך אשר הם מוכנים אל עוה"ז הגשמי אין להם עולם הנבדל. וכמו שאמרו בפרק הרואה [ברכות סא:] לא אברא עלמא אלא לאחאב, כלומר שאין ראוי לו כלל עוה"ב... שהם הפכים. ולא אברא עוה"ב אלא לרבי חנינא בן דוסא וחבריו [שם], כי אין ראוי לעוה"ב רק מי שאין לו עוה"ז, כמו שהיה רבי חנינא בן דוסא, כי הם הפכים, זה נבדל, וזה גשמי", וראה להלן פ"ב הערות 1022, 1491. וכן כתב בח"א לערכין טז: [ד, קמב:]. ובנתיב היסורין פ"ג [ב, קעט:] כתב: "כי עוה"ב הוא הפך העוה"ז הגשמי, ולפיכך מי שראוי ומוכן אל העוה"ז - אינו מוכן לעוה"ב. ולכך אין ראוי לצדיקים עוה"ז, כי עוה"ב הוא נבדל, וזה גשמי, והם הפכים. וכבר אמרו [פסחים נ.] 'עולם הפוך ראיתי'... שמזה תדע כי העוה"ב הוא הפך עוה"ז לגמרי, שזה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי". ובדרוש לשבת תשובה [עו:] כתב: "לא נברא העוה"ז אלא לאחאב וחבריו, ולא נברא עוה"ב אלא לרבי חנינא בן דוסא. הרי כי העוה"ז פונה מן העוה"ב, ואשר זוכה לעוה"ז אינו זוכה לעוה"ב, ואשר זוכה לעוה"ב אינו זוכה לעוה"ז... כי ברא השי"ת עוה"ז לרשעים, ועוה"ב לצדיקים". וכן הזכיר בקצרה בח"א לב"מ פו. [ג, מג:]. וראה בנצח ישראל פט"ו הערה 26, תפארת ישראל פנ"ו הערה 162, ובבאר הגולה באר הראשון הערה 187, ולהלן פ"א הערות 770, 1062, ופ"ב הערות 1022, 1491.

(40) מהמשך דבריו משמע שכוונתו לכל העולם, שהוא יסוד הארץ. וראה הערה 45.

(41) והולך להביא פסוקים שבהם הארץ נקראת "חיים". אמנם לשונו קצת צריך ביאור, שאמרו [אבות דרבי נתן פל"ד מ"י] "עשרה נקראו 'חיים', הקב"ה, [ירמיה י, י] 'וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים'. תורה נקראת חיים, שנאמר [משלי ג, יח] 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'. ישראל נקראו חיים, שנאמר [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'. צדיק נקרא חיים, שנאמר [משלי יא, ל] 'פרי צדיק עץ חיים'. גן עדן נקרא חיים, שנאמר [תהלים קטז, ט] 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'... עץ נקרא חיים... ארץ ישראל נקראת חיים, שנאמר [יחזקאל כו, כ] 'ונתתי צבי בארץ חיים'. ירושלים נקראת חיים... גמילות חסדים נקרא חיים, שנאמר [משלי יג, יד] 'תורת חכם מקור חיים'. מים נקרא חיים, שנאמר [זכריה יד, ח] 'ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים'". ומדוע כתב כאן "כי אין דבר שנקרא בשם 'חיים' כמו הארץ", והרי ישנם עוד תשעה דברים שנקראו "חיים".

(42) ובב"ר עד, א פירשו שפסוק זה עוסק בארץ ישראל. וראה הערה 40, ובסמוך הערה 45.

(43) ופירש רש"י שם "מארץ החיים - היא ארץ ישראל".

(44) ואונקלוס תרגם שם "ואתן חדוא בארעא דישראל", וכן רש"י והרד"ק שם פירשו שהפסוק עוסק בארץ ישראל [עפ"י כתובות קיא.].

(45) ארבעה היסודות הם; אש, רוח, מים, וארץ [רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"א]. וממשפט זה משמע ש"ארץ" מוסבת על כל כדור הארץ, ולאו דוקא על ארץ ישראל. אמנם הפסוקים שהביא כאן נאמרו על ארץ ישראל. ובנתיב העבודה פ"ה [א, פח:] התייחס לדבריו כאן, שכתב: "כי ארץ ישראל היא ארץ החיים, כמו שהתבאר בהקדמה בפרקים" [יובא בהערה 48]. הרי שביאר שם שדבריו כאן מוסבים על ארץ ישראל. ואולי יש לומר שמדריגת החיים של יסוד הארץ מתבטאת ביתר שאת ועוז בארץ ישראל, כי א"י היא אמצע הישוב [תנחומא קדושים אות י], ולכך א"י היא האמצע שבאמצע.

(46) יסוד נפוץ בספריו. כגון, בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תסט:] כתב: "שכאשר תבין בארץ, שהיא הנקודה האמצעית, אשר איננה נוטה אל אחד מן הקצוות, והיא הקטנה ביסודות... שהיא בפרט עומדת באמצע", ושם הערה 69. ובנתיב הצדק פ"א [ב, קלה.] כתב: "והדבר הזה נראה בארץ בשביל שהיא עומדת באמצע, ואינה יוצאת מן המיצוע, רק עומדת בשוה. לכך היא עומדת קיים לעולם יותר מכל שאר יסודות... וכבר פרשנו דבר זה בהקדמת הפרקים" [המשך דבריו מובא בהערה 55]. ובנתיב התמימות פ"א [ב, רה.] כתב: "יש דבר בארץ שמורה על נצחית הארץ, מפני שהארץ עומדת באמצע, כמו הנקודה בעגול, אינו יוצא לשום קצה... ולכך הארץ שהיא עומדת באמצע ואין לה קצה מצד המקום, אין לה קצה ג"כ מצד הוייתה... ופרשנו זה ג"כ בתחלת מסכת אבות". וכן כתב בנתיב השלום פ"ג [א, רכה.]. ובתפארת ישראל פמ"ו [תשי:] כתב: "שהאדמה באמצע העולם, שאינה נוטה לשום צד חיצון", ושם הערה 33. וכן מבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ג ה"ד "כל הגלגלים האלו מקיפין את העולם הן עגולין ככדור, והארץ תלויה באמצע". וראה בבאר הגולה באר הששי הערה 692. וכן הוא ברמב"ן ובראב"ע לאיוב כו, ז. ובנתיב הענוה פ"ב [ב, ו.] כתב: "חכמי האומות נתנו טעם בענין עמידת הארץ באמצע, והרבה דברים נאמרו בזה. אבל דברי חכמים הם חכמה אמתית, ודעתם כי הארץ ראויה היא לעמידה בעצמה מצד הפשיטות הגמור שיש בארץ. כי הארץ היא בתכלית המטה, אשר תכלית המטה יש לו פשיטות שאין לו גבהות ומעלה, וזה מדת הפשיטות, וזה עמידת הארץ באמצע. כי הדבר הפשוט לא שייך בו נושא כלל, כי אם היה שייך אליו נושא, לא היה פשוט, כי היה מצורף ומחובר אל הנושא שלו, ואינו פשוט כלל, רק הוא בעל הרכבה. ולפיכך אמר הכתוב [איוב כו, ז] 'תולה ארץ על בלימה'. כי תלויות הארץ מצד שהיא ראויה אל המטה, אשר המטה מצד שהוא מטה הוא פשוט ביותר. לא כמו המעלה שאינו פשוט, שהוא מיוחד במעלה, ולדבר זה יש נושא. ולפיכך המטה במוחלט הוא גורם עמידת הארץ באמצע".

(47) לשונו בבאר הגולה באר הששי [שד:]: "כל דבר שהוא קצה, הוא הולך אל הקצה, אשר בקצה דבק ההעדר". ובנצח ישראל פ"ח [רד:] כתב: "כי נקראו 'קצוות' שיש להם קצה וסוף. אבל השוה אינו הולך אל הקצה". ובתפארת ישראל פ"נ [תשצד:] כתב: "כי הדבר שיש לו הפסק, יש לו קצה, שכאשר הוא נפסד, הרי יש לו קצה", ושם הערה 60. ובגו"א בראשית פ"ב אות כא כתב: "הקצוות אינם טובים... כי החטא הוא בעבור שהוא נוטה אל אחד הקצוות", ושם הערות 62, 65. וכן כתב בגו"א בראשית פמ"ט אות כד [ד"ה ועוד]. ובבאר הגולה באר הששי [קסט:] כתב: "כי ד' קצוות יש בהם העדר, לפי שכל אחד ואחד קצה", ושם הערה 179.

(48) לשונו להלן פ"ב מי"ד [ד"ה וכדי שלא]: "יש לך לדעת כי המיתה מגעת אל האדם כאשר הוא סר מן האמצע אשר נברא האדם עליו, ונוטה אל אחד הקצוות, בזה מגיע אל האדם מיתה. ודבר זה מבואר שכל מיתה הוא קצה, אבל השיווי והמצוע הוא החיים, כמו שהארכנו למעלה בהקדמה, עיין שם", ושם הערה 1531. ולהלן פ"ה מ"ט [ד"ה השלישית שנקראת] כתב: "הטעם שנקראת [ארץ ישראל] 'ארץ החיים', כמו שארץ ישראל באמצע העולם [תנחומא קדושים אות י]... וכל דבר שיש לו מדריגת האמצעי ואינו נוטה אל הקצה, מתייחס אל החיים, כי הקצה יש לו סוף ותכלית, וזהו ענין מיתה, שהמיתה היא הסוף ותכלית". וראה להלן פ"א הערות 200, 343. ובנתיב העבודה פ"ה [א, פח:] כתב: "כי ארץ ישראל הוא 'ארץ החיים', כמו שהתבאר בהקדמה בפרקים. ולמה הוא 'ארץ החיים', רק בעבור שהוא באמצע העולם, ודבר שהוא באמצע מקבל החיים ממקור העליון... כי ארץ ישראל בשביל זה היושבים עליה יש להם חיים, בשביל כי ארץ ישראל תחת מדריגת החיים, כאשר ידוע לחכמים ולנבונים". ובח"א לכתובות קיא: [א, קסה.] כתב: "כל שהוא באמצע העולם מתיחס אליו החיים, והיוצא אל הקצה הוא המיתה, שהקצה הוא המיתה בעצמה. ודבר זה בארנו בהקדמת אבות, עיין שם ותמצא מבואר". וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [שד:], ושם הערות 954, 955. וראה נצח ישראל פכ"ה הערה 180. ועוד אודות השייכות בין חיים לאמצע, הנה אמרו חכמים [תענית ה:] שיעקב אבינו לא מת. ובגו"א בראשית פמ"ט אות כד [ד"ה ועוד] כתב לבאר: "ידוע כי המיתה היא קצה וסוף, ודבר שאין לו קצה אין לו מיתה. ומפני שיעקב אין מתיחס לו קצה, כי הקצה הוא לשני גבולים שהם קצה, כי כאשר תניח ג' נקודות זו אצל זו אין לנקודה האמצעית קצה כלל. ומפני שיעקב הוא האמצעי בין אברהם ובין יצחק, והוא השלישי המכריע ביניהם, הוא כנגד הנקודה האמצעית שאין מתיחס לה קצת וגבול, ולפיכך יעקב אבינו לא מת. ודבר זה אמת וברור מאוד על פי החכמה". ובגבורות ה' פנ"ד [רמב.] כתב: "יש בו חיות בעבור שיש בו שלישי, שהוא אינו קצה, כי השנים כל אחד קצה, ומה שיש בו קצה יש בו סוף, שהוא המיתה. אבל האמצעי הוא שאין לו קצה. והוא סוד יעקב אבינו לא מת, במה שהוא שלישי לאבות והוא אמצעי, כאשר ידוע למבינים". וכן כתב בתפארת ישראל ס"פ נ [תשצו.], ושם הערות 61, 68, אור חדש [רכ.], נתיב השלום [א, רטז:], נתיב התמימות פ"א [ב, רו.], ח"א לשבת קיח: [א, נד:], דרוש על התורה [כד:], דרוש לשבת תשובה [עט:], ועוד. נמצא מה ש"יעקב אבינו לא מת", וכן שהארץ נקראת "ארץ החיים", הם מחמת אותו גורם, שהאמצעי מופקע מהקצה והמיתה. וראה להלן הערות 64, 132, 133.

(49) ממשפט זה ["שיהיה להם החיים הנצחיים, ולכך ירשו הארץ, שהיא ארץ החיים"] משמע שהואיל ויהיו להם החיים הנצחיים, לכך ירשו הארץ, ולפי"ז ה"ארץ" היא המסובב מהחיים הנצחיים. אך למעלה כתב: "ומאחר כי ירשו הארץ, ראוים לעולם הבא", ולפי"ז ה"ארץ" היא הסבה לחיים הנצחיים. וכן בסמוך כתב: "ובזה גם כן קיימים לעולם, כאשר ירשו דבר נח עומד קיים". ויש לעיין בזה. ובדרוש על התורה [כט:] כתב: "'כי לי כל הארץ' [שמות יט, ה], הוא הרמז על עולם הבא, דכתיב ביה [ישעיה ס, כא] 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ'... הוא הנצחיות, הוא הנרמז במלת 'ארץ', כדכתיב [קהלת א, ד] 'והארץ לעולם עומדת'. וכאשר בארנו בהקדמתנו למסכת אבות. ולכך כתיב 'לעולם יירשו ארץ', בלשון ירושה".

(50) לשונו בנצח ישראל פל"ו [תרעה:]: "כי כל שנוי אין שם מנוחה כלל". ובנתיב הזריזות פ"ב [ב, קפח.] כתב: "השבת ראוי שיהיה בו מנוחה ושביתה, ואין ראוי שיהיה בו יגיעה ותנועה, אשר הוא שנוי הסדר, רק מנוחה". ולהלן פ"ה מ"ט [ד"ה ולפיכך אם] כתב: "כי כל מי שאין לו מנוחה, לא הגיע אל השלימות, ולכך הוא מתנועע... כי המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל, ואז הוא בעל מנוחה. אבל כאשר לא הושלם ואינו בפועל, אז שייך אליו התנועה". ובח"א לב"ב עד. [ג, קא:] כתב: "ואל יהא לך ספק בזה, שהדבר אשר מתנועע הוא בעל שנוי, שאינו עומד על ענין אחד".

(51) כפי שכתב בגו"א בראשית פי"ז אות ג: "דע כי הוויות התורה הם מקויימים נצחיים לא ישתנו. כי ענין התורה והוויותיה באים ממקום שהוא למעלה מן ההפסד... כי התורה לא תפול תחת השינוי". הרי ששנוי שוה להפסד. ובנצח ישראל ר"פ כה [תקכב.] כתב: "הדבר אשר הוא שנוי, יוצא מסדר המציאות, צריך שמירה וחיזוק ביותר שיעמוד", ושם הערה 3. ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכו.] כתב: "כל דבר שהוא כסדר, יש לו קיום. וכל דבר שהוא יוצא מן הסדר, והוא שנוי, אין לו קיום... כל דבר שהוא לא כסדר הוא שנוי, ואין לו קיום". ובח"א לכתובות עז: [א, קנט.] כתב: "כל שנוי הוא בחומר... ואין בעל חומר מקבל הקיום מן השם יתברך... מפני שהוא בעל שנוי, והוא הפך הקיום". וראה בגו"א שמות פי"ח הערה 198, שנתבאר שם שהעדר תנועה הוא קיום. וראה להלן פ"א הערות 1338, 1652. ואמרו [ראה ברכות נז:] ששבת היא מעין עולם הבא.

(52) "אש היסודי" היא אחד מארבעה היסודות; עפר, מים, רוח, ואש [רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"ב, כוזרי ב, מד]. וכן הזכיר את האש היסודי בגו"א דברים פ"ד אות כ [ד"ה אך], ושם הערה 113. ובנתיב השלום פ"ג [א, רכה:] מנה את ארבעת היסודות לפי דקותם, וז"ל: "האש היסודי הוא דק מאוד, והוא קרוב אל המקיף, ואחר כך האש, ואחר כך האויר שהוא דק, ואינו דק כמו האש, ואחר כך המים, ואחר כך הארץ שהיא כבידה לגמרי". הרי שיש "אש יסודי" שהיא קרובה למקיף, ויש אש רגילה. וראה בנר מצוה [צג:], ושם הערה 128. ובבאר הגולה באר השני [רלו:] ביאר את החילוק שיש בין אש היסודי ובין האש הרגילה.

(53) לשונו בנתיב התמימות פ"א [ב, רה.]: "כי הארץ יש לה הקיום ביותר מכל היסודות, כדכתיב [קהלת א, ד] 'והארץ לעולם עומדת'. והדבר הזה נראה בארץ, כי כל היסודות נעים; כי יסוד האש מתנועע, וכן יסוד הרוח, וכן יסוד המים, ואין הארץ מתנועעת רק נחה. ומפני כך יש קיום יותר לארץ מכל היסודות, כי כל תנועה הוא שנוי, ומפני כך יש שנוי אל כל היסודות, והארץ אין לה תנועה, לכך אין שנוי לה. וזה כי הכתוב אומר 'והארץ לעולם עומדת'". ובנתיב הצדק פ"א [ב, קלה.] כתב: "שכל הנמצאים נמצא בהם התנועה, ואילו הארץ אין בה כח תנועה כלל, ולכך היא קיימת... ולכך כתיב [תהלים לז, כט] 'צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה'". ובסנהדרין פח. אמרו "שלחו מתם, איזהו בן עולם הבא, ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא", ובח"א שם [ג, קעד:] כתב: "ומה שאמר 'שייף עייל שייף ונפיק', פירוש כאשר הולך בנחת ויוצא בנחת, שהוא בעל השקט ומנוחה, ולכך אינו הולך במהירות, וזהו ראוי לעולם הבא, כי עולם הבא הכל השקט ומנוחה". וראה למעלה בהקדמה הערה 84, ולהלן פ"א הערה 547, ופ"ב הערה 1498.

(54) לשונו בנתיב הצדק פ"ב [ב, קלז:]: "מה שנקרא 'צדיק', היינו שאינו יוצא מן הצדק ומן היושר". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה ואז] כתב: "הצדיק גם כן אינו נוטה מן האמצעי... כי הצדיק הוא מי שהוא אינו נוטה מן היושר, ואינו נוטה מן הצדק, ונשאר על הנקודה, ובאמצע". וראה להלן הערה 62, פ"א הערה 942, ופ"ב הערה 1426, 1568.

(55) אע"פ שכאן מבאר טעם שני לקיום הארץ [שאינה בתנועה, אלא נחה], מ"מ משלב לכאן את טעמו הראשון לקיום הארץ [היותה באמצע העולם]. וכן שילב בין הטעמים הללו בריש נתיב הצדק [ב, קלה.], וז"ל: "צדיק שהוא צדיק בשביל הצדק, אשר הצדק אינו יוצא מן המיצוע, ולכך הוא יסוד עולם. כי כן כל דבר שהוא הצדק, אינו יוצא מן המיצוע, כמו הצדיק הוא יסוד קיים. והדבר הזה נראה בארץ, בשביל שהיא עומדת באמצע, ואינה יוצאת מן המיצוע, רק עומדת בשוה, לכך היא עומדת קיים לעולם יותר מכל שאר יסודדות. כמו שאמר הכתוב [קהלת א, ד] 'והארץ לעולם עומדת'. וכבר פרשנו דבר זה בהקדמת הפרקים על הכתוב שאמר [תהלים לז, כט] 'צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה', עיין שם [אמנם כאן לא הזכיר פסוק זה]. וזה שנאמר כאן [משלי י, כה] 'וצדיק יסוד עולם', כמו שהארץ היא יסוד עולם בשביל המיצוע, שאינה יוצאת מן השווי, לכך היא עומדת לעולם, וכך הצדיק, שהוא הפך הרשע היוצא אל הקצה, הוא יסוד עולם... שכל הנמצאים נמצא בהם התנועה, ואילו הארץ אין בה כח תנועה כלל, ולכך היא קיימת... כי הצדיקים ראוי להם הארץ אשר אינה יוצאת מן המיצוע כמו הצדיק, ובשביל כך ישכנו לעד עליה, כמו שהארץ היא קיימת לעולם". וראה בבאר הגולה באר הששי [רנז:], ושם הערה 692, ולהלן פ"ב הערה 1532.

(56) בעצם, ולא מחמת מעשיהם, וכפי שביאר למעלה [ד"ה אבל פירוש].

(57) אם נפרש "ונוחל את הארץ" כפשוטו, שמוסב על נחלת ארץ ישראל.

(58) שהיא ירושת יסוד הארץ, וכמו שביאר למעלה.

(59) לשון הרמב"ם בפיהמ"ש שם: "וענין 'נוחל את הארץ', ארץ החיים, רוצה לומר העולם הבא, ואנו עתידין לבאר אותו בסנהדרין בפרק עשירי". ורש"י שם [קידושין לט:] פירש "ונוחל את הארץ - חיי העולם הבא". ובינתיים יישב את השאלה השניה [שהובאה בהערה 33, והיא מה הראיה מתיבת "ארץ" שמדובר על עולם הבא], שתיבת "ארץ" מוסבת על יסוד הארץ, שנקראת "חיים", והואיל ויורשים דבר שקיומו תמידי, ממילא אף הם יזכו לחיים נצחיים, שהם חיי העוה"ב.

(60) לשון הרד"ק ספר השרשים שורש נצר: "ענינם יונק או ענף". והמלבי"ם [ישעיה יא, א] כתב: "שם 'נצר' מציין הצומח מן השורש באילן... ונקרא 'נצר' על שצריך לבצרו ולשמרו, שהוא רך ויונק". הרי ש"נצר" הוא התחלת צמיחת האילן, ולכך הוא זקוק לשמירה מיוחדת. וראה להלן ציון 112.

(61) אמרו חכמים [נדה כה.] "תחלת ברייתו [של ולד] מראשו... וחתוך ידים ורגלים אין לו", ובח"א שם [ד, קנח.] כתב: "כי האדם הוא דומה אל עץ השדה, וכדכתיב [דברים כ, כ] 'כי האדם עץ השדה וגומר'... ושורש שלו הוא הראש, והידים והרגלים הם הענפים שמתפצלים אילך ואילך. והנה האדם עץ הפוך, כי שרשו למעלה... אין השורש והענפים יוצאים בפעם אחד, אבל תחלה יוצא השורש, ואחר כך הענפים, כמו שתראה אצל אילן... כי הידים והרגלים הם יוצאים ומתפשטים לחוץ... ולפיכך קודם וראשון הבריאה שהוא גוף האדם עצמו, והוא ראשון אל האדם עצמו, מאשר הוא הדבר שהוא יוצא ממנו מתפשט ממנו. ולפיכך ראשון הוא ראש, שהוא יותר עיקר, וגם הגוף שהוא עיקר, וזהו ראשון. והידים ורגלים שהם מתפשטים חוץ מן האדם, ודבר זה אינו ראשון, ולפיכך דבר זה נברא אחרון". הרי שתחילה נוצר החלק הישר של האילן, ולאחריו נוצרים הענפים המתפשטים החוצה. וראה להלן פ"ב הערה 622.

(62) כי הצדיק אינו יוצא מנקודת האמצע, וכמבואר בהערה 54.

(63) כמבואר למעלה [ד"ה אבל פירוש, ושם הערות 47, 48], שלכך הארץ נקראת "חיים", כי אין לה יציאה לשום צד, ולכך מופקעת מקצה ומיתה.

(64) אודות שישראל אינם יוצאים לצד ולקצה, לעומת אומות העולם, ראה דבריו בח"א לר"ה כג. [א, קכד.], והובא בהערה 70. ובנצח ישראל פ"ח [רד:] כתב: "כי הזמן אשר הוא מיוחד לישראל, ובו מתעלים ישראל, הוא הזמן... כמו ניסן ותשרי, כי זה הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה. כי נקראו קצוות, שיש להם קצה וסוף. אבל השוה אינו הולך אל הקצה. לכך בחודש ניסן ותשרי יש בהם לישראל המועדים והחגים, והם זמני ששון ושמחה [דברים טז, יא-טו], ומורה כי לשמחת ישראל ושלימות מעלתם לא יהיה קצה והפסק. אבל הזמן אשר היו גוברים המתנגדים להם, והיו מחריבים אותם, הוא בתמוז ואב, שהם בקצה החמימות, והם בקצה כאשר גבר החמימות. ומורה כי לחורבן ישראל ותגבורת האומות יהיה קצה וסוף. כי כל דבר שהוא קצה יש לו סוף, כמו שמשמע לשון 'קצה'. ואין לך נטיות קצה יותר כמו כאשר הוא בתמוז ובאב, שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל, שהוא הזמן אשר בו השווי". וראה למעלה הערה 48, ולהלן הערות 70, 71, 168.

(65) על פי לשון חכמים [שמו"ר לה, א] "'ועשית את הקרשים למשכן' [שמות כו, טו], הדא הוא דכתיב [תהלים קד, טז] 'ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע', הרבה בריות ברא הקב"ה בעולמו". הרי שמימרא זו נאמרה בקשר לנטיעותיו של הקב"ה בעולם, וכמבואר שם בהמשך המדרש. וכאן כוונתו לומר שישראל והאומות נקראים "נטיעות", וכמו שמבאר.

(66) של אומות העולם.

(67) ונאמר לשון רבים ["נצר מטעַי"], שהוא נצר אחד מתוך הרבה נטיעות אחרות, הנחשבות לענפים. דוגמה לדבר; נאמר [בראשית כה, ו] "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וגו'", ופירש רש"י שם "לא היתה אלא פלגש אחת". וכתב על כך הגו"א שם [אות ה]: "וקשיא, דאם כן מה תהיה המ"ם של רבוי 'הפלגשים'... ויראה דכך פירושו, שהיו בני פילגש אחת מן הפילגשים דעלמא. כמו 'ויקבר בערי הגלעד' דכתיב ביפתח [שופטים יב, ז], דפירושו בעיר אחת מן ערי גלעד... וכן [זכריה ט, ט] 'על עיר בן אתונות', שפירושו עיר אחת מן האתונות". וכן כתב בגו"א במדבר פ"ל אות ד לגבי הפסוק [במדבר ל, ב] "ראשי המטות", שפירושו יכול להיות אחד מראשי המטות. וכן [דברים כז, כו] "אשר לא יקים את דברי התורה" יכול להתפרש על מצוה אחת מדברי התורה, וכמבואר בתפארת ישראל פנ"א [תתה:], ושם הערה 37.

(68) יש כאן רמז לכך ש"נטיעה" היא דבר שבדרך כלל אין לו הסרה וסילוק, וכפי שכתב למעלה בהקדמה [ד"ה ובמדרש ויקרא רבה]: "ומה שנקרא התורה 'עץ'... כי התורה היא נטיעה חזקה, כמו העץ הזה שהוא נטוע בחוזק, ויש לו שרשים גדולים, אשר אם כל הרוחות בעולם באים, אין מזיזין העץ הזה ממקומו", ושם הערה 43. ובגו"א בראשית פכ"א אות כח כתב: "אברהם הוא הנטיעה הראשונה... ולא היה מציאות עד שבא אברהם, אם כן אברהם היה נטיעה ראשונה שנטע השם יתברך בעולמו", ושם הערה 129. ונמצא שעד כה השיב על שלש מתוך ארבע שאלות ששאל [ראה הערה 33]; (א) מה הראיה מתיבת "ארץ" שמדובר על עולם הבא [ראה הערה 59]. (ב) מדוע נאמרה תיבת "נצר", ולא תיבת "אילן" או "עץ" [ועל כך ביאר ש"נצר" הוא ללא קצה, לעומת הענפים]. (ג) מדוע נאמר "מטעַי" בלשון רבים, ולא "מטעִי" בלשון יחיד, כפי שתיבת "נצר" היא בלשון יחיד [ועל כך ביאר שישראל הם נטיעה אחת מתוך שאר נטיעות. ומיד יביא תשובה שניה על שאלה זו]. ובהמשך [ד"ה וקבעו המשנה, ליד ציון 87] יענה על השאלה הרביעית; (ד) מה הטעם למנהג להתחיל לימוד פרקי אבות במשנת "כל ישראל".

(69) בדיבור הקודם, שישראל אינם יוצאים לקצה, לעומת אומות העולם.

(70) אודות ההבדל בין יד ימין לחוד ויד שמאל לחוד, לעומת שתי ידים כאחת, ראה דבריו בגו"א בראשית פכ"ח אות כג [ד"ה ומסתייעא], שכתב: "פרק קמא דכתובות [ה.] אמרו גדול מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו שמים וארץ נברא ביד אחת, שנאמר [ישעיה מח, יג] 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים'. ואילו במקדש כתיב [שמות טו, יז] 'מקדש ה' כוננו ידיך'. והנה הורו בזה כי העליונים [והתחתונים] נבדלים זה מזה ומתחלקים זה מזה, ובשביל שהם נבדלים זה מזה, אין אחד הכל. ולפיכך נברא שמים ביד ימין, וארץ נבראת ביד שמאל, כי סתם יד הוא שמאל [מנחות לז., וראה להלן פ"א הערה 196]... ואילו בית המקדש נברא בשתי ידים, במה שהוא כולל הכל, והוא החבור בין עליונים ותחתונים, ראוי שיהיה נברא בשתי ידים. שהידים הם מורים על חלוק והבדל צד, ואילו בית המקדש יש בו כח הכל כמו שנתבאר, שהוא הוועד בין עליונים ותחתונים". ובח"א לר"ה כג. [א, קכד.] כתב: "ישראל לא היו יושבים במציאות בקצה כלל, רק היו יושבים באמצע, ולא היו נוטים אל הקצה. רק כי פרס הוא היושב לימין שלהם, יש לו קצה אחד, מצד שהוא יושב לימין שלהם. ואדום יש לו קצה אחד, והוא יושב לשמאלו של ישראל". וראה הערה הבאה, ופ"א הערה 1413.

(71) לשונו בנצח ישראל פכ"א [תנ.]: "כי ב' הקצוות יש להם קץ וסוף, שלכך הם קצוות, שהוא לשון קצה וסוף. ולכך יש למלכות פרס ומלכות רביעית, שהם ימין ושמאל, קץ וסוף... ומפני זה אמר הכתוב [זכריה יג, ח] 'והיה בכל הארץ פי שנים יכרתו', הם המלכיות המחולקות, שהם הקצוות. כי אלו שני מלכיות מחולקים, והם כמו שני קצוות. ולכך ראה דניאל האחת שהיא של כסף [דניאל ב, לב], והשנית של ברזל [דניאל ז, ז]". וכן כתב בח"א לב"ב עג: [ג, צ:]: "וימין ושמאל רוצה לומר שהם מחולקים זה מזה, וכל אחד נוטה אל הקצה אחר". ולהלן ס"פ ג כתב: "אבל הנוטה לימין ואל השמאל, הוא שנוטה אל הקצה, ויש לו נטיה במה אל המיתה, כי הקצה יש לו סוף וקץ".

(72) פירוש - בריאת ישראל אינה מתייחסת לשום צד, ולכך היא בהכרח נובעת ממקור שכולל את כל הצדדין המחולקים, וזהו השם יתברך בעצמו. ובנר מצוה [טו:] כתב: "אל תאמר כי הוא יתברך אחד ואין כחו יתברך על הכל, והוא כמו שאר דבר שהוא אחד, ואין כחו על הכל. אבל השם יתברך הוא אחד, וכחו מתפשט אל הכל... כי עם שהוא יתברך אחד, יש בכחו הכל". ובתפארת ישראל פמ"ו [תשטז:] כתב: "מעלת התורה אינו כמו שאר הדברים, שאין דבר אחד כולל הכל, כי יש לדברים מעלות מחולקות, שאין זה כזה. אבל התורה כוללת הכל". וצרף לכאן שעשרת הדברות נאמרו בדיבור אחד [רש"י שמות כ, א], וכמבואר בגו"א שם אות ג. ובתחילת נתיב התשובה ביאר שהתורה כוללת בתוכה כל החכמות, והובא בהערה 74. ובגו"א שמות פי"ח אות א [ד"ה ואם] כתב אודות עובדי ע"ז, וז"ל: "כי ידוע כי העובדים עבודה זרה גם מייחסים אל הע"ז כוחות פרטיות, שזה ממונה על האש, וזה על המים, וזה על דבר זה, וזה על דבר אחר. ואין אחת שאומרים עליה שהיא כללית". וראה שם הערה 11. ולהבדיל, מעין זה כתב בגבורות ה' פנ"ה [רמה.] לגבי המלאכים, וז"ל: "לא תמצא כח הכולל הכל זולת השם יתברך. כי כל המלאכים, זה ממונה על זה, וזה ממונה על זה, אבל השם יתברך הוא הכל". ובגבורות ה' פמ"ז [קפד.] האריך בזה עוד, וכתב בתוך דבריו: "שהוא יתברך הכל ביכלתו... ואחר שהכל הוא ברשותו יתברך, הוא אחד ואין זולתו. וזה כי הכחות הפרטים, אין בידם רק דבר אחד פרטי כמו שהוא פרטי... כי מיכאל ממונה על מים... אין יכול לשנות המים לדבר שאינו ברשותו ובממשלתו".

(73) וההפכים אינם נמצאים ביחד, וכפי שכתב בבאר הגולה הבאר הרביעי [שכ:]: "כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם". וזהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בתפארת ישראל פ"ט [קמג.] כתב: "הדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד". ובגבורות ה' פנ"ב [רכח.] כתב: "שני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובגו"א ויקרא פט"ז אות ח כתב: "ההפכים לא יסבלו בענין אחד". וכן הוא שם בדברים פ"י ריש אות ט. ולהלן פ"ו תחילת מ"ה כתב: "איך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החומרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". וכן כתב בנצח ישראל פ"ז [קפב:] ושם הערה 174, שם פכ"ג הערה 2, דרוש על התורה [י:, טז:], באר הגולה באר השלישי הערה 55, שם בבאר הרביעי הערה 1292, ועוד ועוד. ובנתיב העבודה פי"ז [א, קלא.] ביאר שאין משיחין בשעת הסעודה [תענית ה:], שהאכילה והדיבור הם הפכים, ולכך אין משיחין בשעת הסעודה. וראה להלן פ"א הערות 429, 744, 1470, ופ"ב הערות 256, 567.

(74) הרי שהאחד שכולל את הכל, ניתן לומר עליו לשון רבים. וכגון, בנתיב התשובה ר"פ א כתב: "כי התורה שהיא החכמה, ולכך לא כתיב [משלי א, כ] 'חכמה', רק 'חכמות', שהיא חכמה העליונה שאין אחריה דבר". ושם בהערה 3 נכתב שדבריו שם טעונים ביאור, דמדוע חכמתה העליונה של התורה מחייבת שהתורה תיקרא בלשון רבים ["חכמות"] דוקא, ולא בלשון יחיד. אמנם כונתו היא, שככל שהדבר מרומם יותר, כן הוא כולל יותר. וחכמת התורה כוללת בתוכה את שאר החכמות, ולכך נקראת בלשון רבים. וכפי שכתב בח"א לשבת לב: [א, כד:]: "הדבר השכלי כולל הכל, ודבר זה אמרנו פעמים הרבה מאוד". ובח"א לסנהדרין צח: [ג, ריט:] כתב: "ודבר זה רמזו חכמים על הש"י, שאמר [שמות כ, א] 'אנכי ה' אלקיך', מלמד שעם כל אחד ואחד היה מדבר כפי מה שהוא; לזקנים ככוחם, ולבחורים כפי כוחם [שמו"ר ה, ט]... וזה מפני כי הוא יתברך כולל הכל, ולכך הוא נדמה לכל אחד כפי המשיג אותו". ועל כך אמרו חכמים [אבות פ"ה מכ"ב] "הפוך והפוך בה דכולא בה". ויש בזה הטעמה מיוחדת, כי הנה בבריאת אדם נאמר [בראשית א, כז] "ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו'", ופירש רש"י שם "הכל נברא במאמר, והוא נברא בידים". ובגו"א שם אות סו כתב: "דודאי אותו שנברא בידו הוא קרוב אל הקב"ה יותר, שבעצמו בראו, אבל המאמר אינו עצמו". ובהמשך דבריו שם הביא ש"ידים" שהוזכרו שם הן עשר אצבעות היד. הרי שאדה"ר נברא בשתי ידים. וישראל שהם הם הנקראים "אדם" [יבמות סא.], נמצא בבריאתם אותם שתי ידים שבראו את האדה"ר.

(75) לשונו בח"א למנחות מד. [ד, פ:]: "כי ישראל נקראים חלק שלישי לאומות, וכדכתיב [זכריה יג, ח] 'והיה פי שנים בכל הארץ יכרתו והשלישית תשאר וגו"... והשלישי הם ישראל. וזה מפני כי ישראל הם כנגד חלק האמצעי שיש לו היושר, והאומות כנגד הקצות היוצאים מן היושר, ולכך יכרתו, שהם נוטים אל הקצה... ואילו ישראל, שהם המצוע והיושר, והוא החלק השלישי". וראה עוד בח"א לר"ה כג. [א, קכד.], ובח"א לסנהדרין קיא. [ג, רסח:] שנגע בענין זה. ולהלן פ"ו מ"י [ד"ה ועוד יש] מזכיר את דבריו כאן.

(76) אודות שרק ישראל נקראו "בנים" לה', כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, בבאר הגולה באר השלישי [רסה:] כתב: "ישראל המה נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו שאר נמצאים שאין נבראים מן השם יתברך בעצם, רק שהם נבראים לשמש אחרים. לכך לא נקראו בשם 'בנים', המורה על התולדה והבריאה, רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם, ולכך שם זה נקרא על ישראל [דברים יד, א] 'בנים אתם לה' אלקיכם'". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:] כתב: "האהבה שיש מן הש"י אל ישראל... כי ישראל נקראו 'בנים' למקום, וידוע כי האב אוהב את בנו מפני שבא הבן ממנו, ודבר שבא ממנו מצורף אליו ביותר. וישראל הן מן הש"י נבראים, כי אע"ג שכל הנבראים הם מן הש"י, מ"מ אין דבר שבא ממנו בעצם ובראשונה כמו ישראל. כי שאר האומות הם טפילים בבריאה... וכל האומות הם בשביל ישראל, וא"כ הם [ישראל] בריאה שברא מן הש"י". וכן כתב כדבריו כאן אות באות בח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:]. ולהלן פ"ג סוף מי"ד, בביאור המשנה "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", כתב: "ואמר 'חביבין ישראל שנקראים בנים למקום'. כי ישראל נקראו 'בנים' בשביל שהם נבראים בשביל עצמם שיהיו אל הש"י, כמו הבן שהוא בשביל עצמו, והוא אל אביו. וכן ישראל נבראו בשביל עצמם. ואף המלאכים נבראו לשמש את העולם, וכולם נקראו 'עבדים', כמו העבד שנברא לשמש את העולם. אבל ישראל כל העולם נברא בשבילם, ולכך נקראו ישראל 'בנים', שהם אינם רק בשביל עצמם... ודבר זה גורם החבה כמו חבת בן לאב והדביקות לגמרי בו. ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת להם וכו", ובזה תדע תמיד מעלת ישראל". ובנצח ישראל ר"פ יא כתב: "ויש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל 'בנים' לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו 'בנים'... אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו". ושם מאריך לבאר יסוד זה [ראה להלן הערות 105, 151]. וכן כתב בגו"א דברים פי"ד אות א, גבורות ה' פכ"ט [קיג.], שם פל"ט [קמה:], שם פמ"ז [קפו.], שם פס"ד [רצד.], שם פס"ז [שי:], באר הגולה באר הרביעי [שצ:] ושם הערה 464, בהקדמתו לאור חדש [נו:], שם בהמשך [עט:, קעז:, רא.], ח"א לקידושין לא. [ב, קלח:], ועוד. וראה להלן פ"א הערות 455, 597.

(77) כי חסרון העלול מורה על העלה. ובהקדמה לאור חדש [נו:] כתב: "כי ישראל הם עלולים מן השם יתברך בעצם ובראשונה, והעלול מורה על שבחו של העילה, כי אין עלול בלא עילה, ויורה העלול על מציאות העילה, ועל מהות העילה". ובגו"א דברים פי"ד אות א [רלה:] כתב: "וזהו שאמר הכתוב [דברים יד, א] 'בנים אתם לה' אלקיכם', ואם היה בכם שום שניות וחילוק, כאילו היה ח"ו בו, כי העלול מורה על העלה". וראה בגבורות ה' ר"פ כט, ונצח ישראל פל"א [תרה.], ושם הערה 114. אך קשה, כי כמה פעמים כתב שמן ההכרח שיש חסרון לעלול, אך אין חסרון זה מתייחס לעילה, וכגון בנר מצוה [ד:] כתב: "אי אפשר שיהיה העולם, שהוא העלול מן השם יתברך, שיהיה העלול הזה בלא חסרון... כאשר נמצא ממנו הבריאה, אי אפשר שיהיה בלא חסרון. ואין דבר זה מן השם יתברך, כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל. אבל החסרון הוא מצד חסרון העולם, שהוא העלול". ושם מאריך לבאר יסוד זה [ראה שם הערה 32, ובבאר הגולה באר הששי הערות 876, 878]. ומדוע כאן מבאר שהעדר נצח ישראל לעולם הבא הוא "חס ושלום חסרון במעשה ידיו", הרי כך הוא דינו של העלול שאינו נמצא בתמידיות. וכן כתב בנצח ישראל פכ"ז [תקס:]: "כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים. אם היה העלול נמצא תמיד, היה משתוה אליו [אל העלה] העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה". ובח"א לסנהדרין צז: [ג, רט.] כתב: "ואם יאמר האדם כי הוא [האדם] נמצא תמיד מכח העלה... הנה דבר זה א"א, במה שהעלול נבדל מן העלה יתברך. ואם היה נמצא עמו תמיד, לא היה נבדל מן העלה שנותן המציאות אל העלול. ומאחר כי על זה שם עלה ועל זה שם עלול, הרי נבדל העלה מן העלול". אמנם להלן פ"ד מי"ז [ד"ה ואל יקשה] כתב שחסרון העלול ניכר רק למשך ימי העוה"ז, ולא לעוה"ב, וכלשונו: "ואל יקשה לך למה צריך העוה"ז, יברא העוה"ב בלבד. כי דבר זה אינו קשיא, כי חסרון העלול הוא נראה בעוה"ז שהוא התחלה, ואח"כ יושלם. כי אף שראוי מצד הפועל שתהיה הפעולה מתייחסת בשלימותה אל הפועל... אבל מצד הפעולה עצמה, שהיא עלולה, הרי מצד עצמה ראוי לה ההעדר, שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה, ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון, והיא העוה"ז, עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר, שהוא ראוי אל הפעולה עצמה. ולפיכך נולד האדם מטפה סרוחה, עד שקרוב האדם אל ההעדר, ומקבל העדר, הוא המיתה, וזהו העוה"ז. ואח"כ בא העוה"ב, ואז יש לפעולה התיחסות בשלימותה אל הפועל. ודומה בזה אל האדם הנולד, שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל, ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר, די בזה שהוא קטן ופחות. ואחר שהתחיל לגדל עד אחר כך יתרומם. וכן הוא העולם, אין ראוי שיהיה העוה"ב בתחילה. וכי אפשר שיהיה בריאת האדם בתחילתו בשלימות, או שיהיה האילן גדל בתחילתו בשלימות גדול. אבל בתחילה הוא קטן, ואין לו מעלה שמגיע אליו בסוף". וכן בח"א לשבת קיח: [א, נח.] כתב: "מפני שיש לו [לעלול] התחלה, מורה שהוא עלול, וכל עלול אין מציאותו מצד עצמו, רק מצד סבתו. ולכך אינו נמצא תמיד, אבל היה נעדר מצד עצמו, וימצא אחר כך, כי נמצא מצד עלתו". וראה תפארת ישראל פט"ז [רמט.], ושם הערה 88, ובבאר הגולה הבאר הרביעי הערה 670. א"כ העדר לעוה"ב הוא חסרון המגיע אל מעשה ידיו, ולכך בהכרח שתהיה לישראל הנצחיות לעולם הבא. ובנצח ישראל פי"ט [תכד:] כתב: "כי יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו [ברכות ז.], ודבר זה יחשב חסרון... כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה. ומפני כי השלמה זאת אינה רק מצד עולם הבא, ועל ידו יושלם הכל... כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל". אך אם תחסר לישראל הנצחיות לעוה"ב, אזי בודאי יהיה חסרון גדול, כי השלמת ישראל באה מהעוה"ב, ובלעדי עוה"ב - העוה"ז נשאר בחסרונו. וראה להלן פ"א הערה 327, ופ"ב הערה 853.

(78) כפי שכתב בבאר הגולה באר החמישי [לד:]: "ועל זה באו לגלות, כי אין חסרון במעשה ידיו". ובגו"א דברים פ"ח אות ג [ד"ה ואם] כתב: "שלא בא דבר בלתי שלם מן השם יתברך". "ואל תאמר כי יהיה ח"ו בפעל השם יתברך דופי" [לשונו בתפארת ישראל פ"ב (נג.)]. "ואיך יהיה מעשה האלקים חסר" [לשונו בתפארת ישראל פל"ה (תקיד.)], "כי הדבר הבא מן השם יתברך הוא בשלימות" [לשונו בח"א לקידושין לט: (ב, קמג:)]. וראה נר מצוה ח"א הערה 35.

(79) מדובר שם על המצריים שטבעו בים סוף, והמלאכים רצו לומר אז שירה. ובבאר הגולה תחילת הבאר השביעי כתב: "כי כל בני אדם הם ברואיו מעשה ידיו", ושם הערה 6.

(80) כמבואר בהערה 76.

(81) "תפארת" כנגד "מעשי ידי להתפאר", והיא הפך החסרון. וכוונתו היא שאין שאר הנבראים צריכים לשקף את שלימות המעשים של הקב"ה, וכמו שמבאר.

(82) לשונו בתפארת ישראל פי"ז [רסב:]: "כי ישראל נקראו 'בנים' למקום, כדכתיב [דברים יד, א] 'בנים אתם לה' אלקיכם', כי הבן אינו נברא לשמש את האחר".

(83) וצרף לכאן את דבריו בבאר הגולה באר הרביעי [שצח:], בביאור מצות תפילין, שכתב: "דע כי התפילין אשר המצוה הזאת נתן השם יתברך לישראל [דברים ו, ח], הוא מפני שיש בישראל מעלה מיוחדת מצד שהוא יתברך שמו נקרא עליהם. והוא יתברך יחיד באלקותו, כמו שכתוב בתפילין [מנחות לד:] 'שמע ישראל וגו" [דברים ו, ד]. והוא כל יכול, כדכתיב יצ"מ בתפילין [מנחות לד:], המורה על יכולתו. ושלימות מעלת הקב"ה היא תפארת לבנים, כדכתיב [משלי יז, ו] 'עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם', שהבנים מתפארים במעלת אבותם. ונקראו [התפילין] 'פאר' [יחזקאל כד, יז "פארך חבוש עליך", ודרשו על כך חכמים (ברכות יא.) שהפסוק מוסב על תפילין], כי ראוי שיהיו ישראל מתפארים ומתרוממים במעלת וברוממות השם יתברך". וזהו שכתב כאן "והם נקראו 'בנים', וראוי שיהיה בהם התפארת". ובגו"א בראשית פ"א אות ז כתב: "כל מה שנברא בעולם, בשביל הקב"ה נברא, ולכבודו נבראו [יומא לח.]... ואין כבוד מן הנבראים אלא כאשר יקיימו את מצוותיו ועובדים אותו, ואין זה רק באומה הישראלית... וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל". וראה להלן הערות 152, 163, פ"ב הערות 1039, 1394, ופ"ו מ"י [ד"ה אבל נראה].

(84) בח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:] כתב עד כאן אות באות, והוסיף: "ולכך יש להם קיום גם כן, כי הדבר החסר יש לו הפסד, ולא דבר שהוא בלא חסרון". וזה לשונו בח"א לשבת קיט. [א, סב:]: "לפי שישראל הם נבראו מן הש"י בעצם, לא כמו האומות. שאף שהם נבראו מן הש"י, אינם נבראים ממנו בעצם, כי הבריאה בעצם הם ישראל, רק שבריאת האומות נמשך אחר הבריאה בעצם, הם ישראל... והנה העלול בעצם מורה על העלה, ולא כן מי שאין בריאתו בעצם, כמו שהוא בריאת שאר האומות, שלכך דוקא ישראל נקראו 'בנים', כלומר שהם הבריאה בעצם ובראשונה. ולפיכך ישראל שהם עלולים בראשונה בעצם, מעידים על העלה יתברך".

(85) "המשנה והכתוב" - פירוש המשנה [סנהדרין צ.] "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב", והכתוב [ישעיה ס, כא] "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ".

(86) בח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:] הביא את כל דבריו שכתב כאן כמעט אות באות, ולאחר מכן הוסיף: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו'. פירוש, ישראל נבדלים וקדושים מן האומות, שהאומות נוטים אל הגשמי, וישראל נוטים אל הנבדל מן הגשמי. וזהו גדר ישראל... וזה אמרם ז"ל [יבמות סא.] אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם. רוצה לומר, כי ישראל יש להם מעלת האדם הנבדל יותר מן הגשמי... כי האומות הם נוטים אל הגשמי, וישראל יש בהם מעלת האדם שהוא נבדל. ולפיכך ראוי להם עולם הנבדל, הוא עולם הבא, מצד הזה. והכל נרמז בשם 'ישראל', שדבק בשם 'ישראל' שם 'אל'. לרמוז כי ישראל דבוקים בשמו יתברך. ומפני שהם מכלל השם הזה, יש לו החיים, הוא חיי עולם הבא, ושייך עליו [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם', לכך כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". וראה להלן הערות 94, 146.

(87) פירוש - נקבע שהמשנה הזו ["כל ישראל"] תאמר לפני אמירת פרקי אבות בשבתות, וראה הערה 1. ובא לענות על השאלה שפתח בה "מה ראו לנהוג כך" [ראה הערות 3, 68].

(88) היא גלות של מלכות רביעית. וכמו שאומרים עליה [בפזמון "מעוז צור"] "נקום נקמת עבדיך מאומה הרשעה, כי ארכה לנו השעה, ואין קץ לימי הרעה". ובנצח ישראל הקדיש ארבעה פרקים [טו-יח] לבאר את אריכות וקושי הגלות של מלכות רביעית. וכן הוא בנר מצוה [סח.]. ובמבוא לנצח ישראל [עמודים 18-20] הובאו ששה טעמים שביאר לאריכות גלות רביעית.

(89) מעין זה הוא בכל בו סוף סימן מ, וז"ל: "וכל פעם ופעם מתחילין קודם הפרק 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', כדי להפיס דעת עמי הארץ". וכן כתב להלן בסוף הספר, וז"ל: "כבר בארנו בהקדמה מה שקבעו... המשנה של 'כל ישראל יש להם חלק עולם הבא' קודם הפרק, הכל לטעם אשר נתבאר בהקדמה, והוא פירוש מבואר מאוד למעיין". ולהלן יתבאר מדוע קבעו דברי עידוד אלו דוקא בקשר ללימוד פרקי אבות בשבת בזמן מנחה.

(90) אודות שהעושר שייך לאומות ולא לישראל, כן כתב בח"א לסוטה מט. [ב, פז:], וז"ל: "בא להגיד על ישראל שאין ראוי להם העושר, כי העושר אין ראוי רק לאומות, ודבר זה כי... עצם העושר אין ראוי זה לישראל... שהוא קנין במה שהוא עוה"ז... כי ישראל מוכנים לעוה"ב... אין להם חלק בעוה"ז אשר הוא גשמי". וכן הזכיר בקצרה בח"א לב"מ קיד. [ג, נו:]. וראה תפארת ישראל פל"ט [תקצט:], ושם הערה 48. ובחגיגה ט: אמרו "מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות... היינו דאמרי אינשי יאה עניותא ליהודאי".

(91) אודות עדיפות השמחה של ישראל בהצלחתם האחרונה על פני שמחת האומות בהצלחתם בעוה"ז, ראה דבריו בנצח ישראל פ"כ [תלד.], שכתב: "כל דבר שהוא בעל גשם, או מתיחס אל גשם, הוא בעל תכלית... ומעלת ושלימות הגשם בתכלית שלו, כי בתכלית הדבר שם נשלם הדבר, ולכך שם שלימותו... ודבר זה מה שאמר [משלי טז, יח] 'לפני שבר גאון'. שרוצה לומר כי לפני השבר, שהוא הסלוק וההעדר, היה התכלית שלו. ותכלית הדבר שם הוא שלימתו... ומזה תדע כי הדבר שהוא בשלימותו ובמעלתו בעולם הזה, תדע כי זהו תכלית, ואינו מוכן לשלימות אחר יותר גדול מזה. ואינו כך הדבר שאינו בשלימותו, מורה על שאינו בתכליתו וסופו, שאם היה בתכליתו וסופו, היה גם כן בשלימותו, אחר כי תכלית וסוף הדבר - שם שלימותו. וכאשר אינו בשלימותו, יוודע שהוא מקוה ועומד לשלימות עוד. ומזה תדע ותבין, כי כאשר אתה רואה שלימות האומות בעולם הזה, תדע שזהו תכליתם וסופם, אין עומדים לשלימות אחר יותר גדול מזה. אבל ישראל אינם כך, אחר שתראה שהם אינם בשלימותם בעולם הזה, תראה מזה כי לא הגיעו לתכלית וסוף שלהם... שלא היו בהם שקט ושלוה, ומזה נראה כי הם עומדים לקבל שלימות יותר. וכאשר תבין דברים אלו בענין האומות, אז אין לך לקנאות על גדולתם בעולם הזה". וראה להלן הערה 230, ופ"א הערה 1207.

(92) פירוש - זהו הסדר של אמירת פרקי אבות; (א) מקדימים לומר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" [טובים בעצם]. (ב) לומדים פרקי אבות, שבהם מפורטות המדות הטובות. (ג) בתום הלימוד אומרים "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" [מעלת התורה].

(93) פירוש - אין חלקם לעוה"ב ניתן בעבור שכר קיום המצות, אלא מצד עצם מהותם הרוחנית, וכמו שמבאר.

(94) לשונו בנצח ישראל פ"ה [קלט:]: "כי פושעי ישראל נתן השם יתברך בהם נשמה טהורה, רק שאחר כך בעולם הזה נטו אחר הרשעות, ולפיכך חטאם מקרה בעולם הזה... כי יש להם שורש טוב... אבל פושעי אומות העולם על פתחי גיהנם אינם חוזרים [עירובין יט.], וזהו מטעם שעצמם רע, לכך נשארים רע אף אחר מותם, כי אין שינוי לדבר שבעצם". וראה תפארת ישראל פל"ח הערה 154.

(95) "זרע המסופר יעבדנו לה' לדור ודור, שיחזור לו ויחיה" [רש"י שם].

(96) כמבואר בהערה 36. ובתפארת ישראל פ"ה [צא.] כתב: "מה שישראל הם מוכנים אל התורה היא מדרגה בפני עצמה. כי מפני שהם מוכנים אל תורה... אם נתן להם מעט מצות, לא היה הזכות שלהם כל כך כמו שיש להם זכות במה שיש להם תורה שיש בה מצות הרבה, ומוכנים אל הרבה מצות. ואם לא היה מעלת ישראל במה שהם מוכנים אל התורה, באיזה צד נוכל לומר שאותם שלא היו יכולים לקיים מצות התורה, שמתו כשהם קטנים, שיהיו בני עולם הבא. אבל הענין הוא במה שהם העם שיש להם תורה, ומוכנים לתורה ומצוה, בשביל הכנתם לתורה יזכו לחיי עולם הבא. וכן חס ושלום לומר שאנחנו בני גלות, ואין אנו יכולים לקיים הרבה מצות, שלא יהיה לנו חלק באותן מצות שלא נוכל לקיים, חס ושלום לומר דבר כזה, למעט משלמות הדורות שמתו. אבל במה שאנו בני תורה, ויש לנו הכנה אל התורה, יש לנו שכר בכל התורה כולה... כי זה מסגולת נפשם של ישראל, שהם מוכנים אל המצות... ולפיכך אמרו 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', מפני הכנתם אל התורה. ויותר מזה אמרו, שאפילו קטן שנולד יש לו חלק לעולם הבא... ואין זה רק מצד שלמות בריאתו בעצמו, שהוא מוכן אל התורה, ולכך זוכה לעולם הבא" [והובא בחלקו למעלה בהערה 20]. ולהלן ספ"ו [ד"ה ובודאי ראוי] כתב: "כי אף מצוה אחת אין צריך [כדי לזכות לעוה"ב], אם לא עשה חטא... כמו קטן, דאמרינן בפרק חלק קטן מאימתי בא לעולם הבא... משעה שנולד... משעה שספר".

(97) כנגד לימוד פרקי מסכת אבות, שהיא המסכת שנשנו בה המדות הטובות, וכמו שהתבאר כמה פעמים למעלה בהקדמה [הערות 115, 116, 127].

(98) דוגמה לדבר; אמרו חכמים [יבמות עט.] "שלשה סימנים יש באומה זו; הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים". וכתב על כך בח"א שם [א, קמד:]: "ויש לך לדעת מה שאלו ג' סימנים הם באומה הישראלית, כי ירשו אלו ג' סימנים מן האבות. כי בא להם מדת הרחמים מן יעקב... וכן ירשו מדת הבושה מן יצחק... גמילות חסדים מן אברהם". הרי שהמדות הטובות של ישראל הונחלו להם מהאבות, ומוכח מכך שמדותיהם הטובות של ישראל קשורות למהותם הפנימית ולתחלת יסודם של ישראל [ראה הערה 102]. ולמעלה בהקדמה [ד"ה ואין פשט] כתב: "נקראו המדות הטובות 'דברי מוסר', שהם מייסרים את האדם שלא ילך אחר תאות גופו". הרי שהעמיד "מדות טובות" לעומת "תאות גופו", ושם בהערה 116 נתבאר הדבר. וכן בסמוך מבאר שההפך ממדות טובות הוא בעלי זנות ושופכי דם. הרי שמדות טובות שקועות במהותו הפנימית של האדם.

(99) כמו בני אומות העולם [כמובא בהערה 94].

(100) כמבואר גו"א במדבר פל"א אות יח, וז"ל: "דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבעלי חיים הם חומרים, והאדם, שיש בו נפש נבדלת, אינו חומרי כמו הבעלי חיים, ודבר זה מבואר. ועל זה אמרו [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם'. כי האומות, אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר... ומכל שכן מן המדות הטובות שיש לישראל, שהם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב [ויקרא יח, ג] כי הם פרוצים בעריות. שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם'. שההבדל שיש בין הבעל חיים והאדם נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים. ודבר מבואר הוא זה". וראה שם הערה 86. ובנצח ישראל פכ"ה [תקלב.] כתב: "מדת הזנות [אינה נמצאת בישראל], כי המדה המגונה הזאת אין לה שורש טוב, רק רע בלבד, ודבר זה מורה על פחיתות גדול. אבל אצל ישראל אינו כך, כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". ובגו"א ויקרא פי"ח אות ג כתב: "אין ראוי לישראל לעשות מעשים אלו [המתועבים בעריות], שדבר זה מרוחק מישראל, ואם עושים דברים אלו הם מקלקלים מעלתם, ואין שם 'ישראל' עליהם".

(101) אודות שבני אומות העולם הם שופכי דמים, הנה אמרו חכמים [ספרי דברים לג, ב] שבני עשו סרבו לקבל התורה משום שנאמר [שמות כ, ג] "לא תרצח", ואילו ברכתם של בני עשו היא [בראשית כז, מ] "ועל חרבך תחיה". ולהלן פ"ה מ"ט [ד"ה ועל ידי] ביאר ש"על ידי שפיכות דמים הם הפך ליעקב... כי יעקב ועשו הם הפכים, עשו נקרא 'אדמוני' [בראשית כה, כה], והוא איש דמים [רש"י שם], ויעקב אתו החיים... ולפיכך אם היו [ישראל] ח"ו נוטים אחר שפיכות דם, הם יוצאים ממדת יעקב".

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה