פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה
פרק כה
(1224) מביא מאמר זה להורות מה הם הדברים הגורמים לכבוי אור התורה וחכמיה, כאשר דברים אלו מורים ש"אינם חפצים ואוהבים התורה בעצם, עד שאין חוששין בסלוקה והעדרה" [לשונו להלן לאחר ציון 1263], "כי ג' הראשונים הם על מה שאין להם בתורה חבור ותשוקת האהבה" [לשונו להלן לאחר ציון 1335], וכפי שביאר עד כה את החשיבות של אהבת התורה. וזו הקדמה להמשך דבריו אודות קלקול סדר הלימוד. ובבאר הגולה באר הששי [קמח.] גם הביא מאמר זה, אך ביארו באופן אחר ממה שביארו כאן. וראה להלן הערה 1263.
(1225) "לא שמעתי טעם הדבר" [רש"י שם].
(1226) בהמשך יבאר עבירות אלו.
(1227) "ירח וכוכבים" [רש"י שם].
(1228) "שטרות מזוייפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם, לכתוב בשמו מה שלא צוה" [רש"י שם]. אמנם המהר"ל יבאר שהמדובר הוא בדברים המסלקים את כבודם של חכמים, וכמבואר להלן [לאחר ציון 1347].
(1229) "מחריבין את הארץ, שאינם יכולים לשמרם מלרעות בשדות חבריהם" [רש"י שם].
(1230) "ואפילו הם שלהן, שמשחיתין הן, ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו" [רש"י שם].
(1231) בבאר הגולה באר הששי [קמח.] הביא שאלה זו בשם "לפי דעתם" של אלו המתלוננים על מדרשי חכמים [מובא בהערה הבאה]. ובענף יוסף בעין יעקב [סוכה כט.] כתב: "צחקו צעירים על דברי חז"ל".
(1232) לשונו בבאר הגולה באר הששי [קמח.]: "סבות אלו שנתנו בלקות המאורות, לפי דעתם יכחיש החוש הנגלה, כי ידוע שלקות המאורות תלוי במהלך המאורות, בחבורם ובנגודם, בהתרחקם ובהתקרבם, באורך וברוחב. ואם כן, איך אפשר לומר שיהיה לקות המאורות תלוי בדברים כאלו, שהאדם יודע זמן הלקות, שהם על פי החשבון, ואיך יתלו הלקות בחטא המעשים". ובענף יוסף בעין יעקב [סוכה כט.] כתב: "צחקו צעירים על דברי חז"ל, שדבר זה טבעי הוא על פי חשבון, ויכול אדם לחשוב מהיום עד סוף העולם כמה שנים יהיה בו הליקוי המאורע, באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום, ועל המדינות יאמר איזה ירגישו ואיזה לא ירגישו, ואם כן מה זה דיתייחש לחטא ועונש". ובחידושי הגאונים בעין יעקב [שם] ביאר בפירוט רב את הגורמים ללקוי מאורות. ומהידוע כיום הוא, שכדור הארץ מקיף את החמה, והירח מקיף את כדור הארץ. אלו שני מסלולים שונים, אך לפעמים שני מסלולים אלו נפגשים בשתי נקודות מפגש; כאשר מגיע הירח בתנועתו בחלל לקו שבין כדור הארץ והחמה, מתרחש לקוי חמה, שהירח מונע למשך זמן מה מאור החמה להגיע לאזורים מסויימים שעל פני הארץ. ואילו לקוי לבנה מתרחש בעת שהירח מלא, ואז לפעמים כדור הארץ חוצץ בין החמה ובין הירח, וצלו של כדור הארץ מונע למשך זמן מאור החמה להגיע לירח. אך לא כל אימת שהירח מלא מתרחש לקוי לבנה, כי על פי רוב אין הירח נמצא בהמשך הקו המחבר בין כדור הארץ לחמה. לקוי לבנה, שלא כלקוי חמה, נראה בכל המקומות שעל פני כדור הארץ שאפשר לראות מהם את הירח באותה עת.
(1233) פירוש - מהי השייכות בין שמונת החטאים שהובאו במאמר [ארבעה המביאים ללקוי חמה, וארבעה המביאים ללקוי מאורות] לליקוי חמה ומאורות, דמהי ה"מדה כנגד מדה" בזה. ובבאר הגולה באר הששי [קנב.] כתב: "למה על ד' דברים אלו בפרט, ולא בשביל שאר חטאים... ואם הדברים הם רחוקים מן הדעת, למה בשביל חטא אלו דברים דווקא, זה עצמו מורה על העלם דבריהם וחכמתם. ואם אמרו בשביל עבודה זרה וכיוצא מן העבירות השכיחים ורגילים, היה לך לומר שהם בחרו חטאים לפי דעתם, אותם חטאים שהם גדולים ביותר. אבל עתה אין לך לומר רק שדבריהם נאמרו על פי החכמה והדעת". ואודות שהקב"ה משלם ב"מדה כנגד מדה", כן אמרו [סנהדרין צ.] "תנא, הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה". וכן כתב בגבורות ה' פי"ד [כ:]. ושם פל"ב [תקנז:] כתב: "כל מדותיו של הקב"ה הוא מדה כנגד מדה, [לכך] צריך אתה לומר שהיה במכות גם כן מדה כנגד מדה, שאם לא כן לא הביא הקב"ה עליהם מכה זאת, אף על גב שטעם יש בה, סוף סוף צריך שיהיה שעבוד ישראל דומה אל המכה כדי שיקיים בהם [בראשית טו, יד] 'וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי', ודין הקב"ה מדה כנגד מדה". ובגו"א בראשית פל"ח אות יד [רנ:] כתב: "כי מדותיו של הקב"ה לשלם לאדם במידה שמדד בה". ובדר"ח פ"ה מ"ח [ערב:] כתב: "כאשר מתקלקל בגזירה, עונשו מדה כנגד מדה שיבוא חרב לעולם [שם], כי כל מדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה, ואין לך מדה כנגד מדה יותר מזה". ובח"א לסוטה ח: [ב, לו:] וח"א לסנהדרין צ. [ג, קעז.] ביאר טעמים שונים להנהגה זו, והובאו למעלה הערה 706.
(1234) הנה כמה פעמים כתב שניתן לבאר את המאמר כפשוטו, אך עם כל זה יש בו עומק נוסף. כגון, בגו"א בראשית פ"א אות נב [לא.] כתב: "רש"י פירש שם... פירש לך פשוטו של המאמר, והוא גם כן נכון. אך עיקר הדבר הוא וכו'". ובנתיב העבודה פ"ה [א, פח.] כתב: "כך יש לפרש המאמר הזה לפי פשוטו, והוא נכון. אמנם הפירוש הברור במאמר הזה כאשר וכו'". ובבאר הגולה באר החמישי [מד.] כתב: "ואף כי כבר תמצא בתוספות למה נכתבו אלו דברים, אבל יש לך לדעת כי התוספות כתבו לאותם שאי אפשר להם להבין דברי חכמה, אבל האמת כי דברים אלו הם סתרי החכמה". ובח"א לשבת קיט. [א, ס.] כתב: "נראה אף כי המאמר הזה יש לפרש כפשוטו, הנה יש במאמר הזה סתרי חכמה". ובח"א לנדרים לט. [ב, יג:] כתב: "יש לפרש המאמר הזה לפי פשוטו, אבל עיקר פירוש זה כי רז"ל יודעי מצפוני החכמה וכו'". אך כאן מבאר שאי אפשר לפרש המאמר כפשוטו, אלא רק באופן אחר. והנה התוספות יום טוב [אבות פ"ב מ"ו] כתב: "כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו [שבת סג.], כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל". ומכך לכאורה משמע שכל מאמר ניתן להבינו לפי הפשט, כמו שכל מקרא ניתן להבינו לפי הפשט. וזה לכאורה דלא כדבריו כאן שכתב "אין המאמר כפשוטו". ואולי יש לחלק בין מה שנשנה במשנה לשאר מאמרים. אך מצינו בכמה מקומות שכתב כדברי התוספות יום טוב בנוגע לשאר מאמרים. כגון, בגבורות ה' פנ"ח [שלב.] כתב: "ואין לפרש יותר בדברים העמוקים. ואתה אל תאמר שהדברים האלו הם רחוקים מפשט המאמר, או לא כיונו עליהם החכמים. דע, שאם לא ידענו בביאור שכך הוא דעת החכמים בראיות ברורות שאין להאריך, לא אמרנו דבר זה. אבל דברים אלו הם ברורים, והם דברים עמוקים, יוצאים מחכמה פנימית". הרי שאף "דברים עמוקים, יוצאים מחכמה פנימית" הם אינם רחוקים מפשט המאמר. וכן בגו"א בראשית פל"ג אות טז [קסג.] כתב: "ויש שהיו גורסין בב"ר... ואינה נכונה כלל הגירסא הזאת... כי איך יאמרו ז"ל דבר שאין לו משמעות... ואיך יובן דבר זה. אע"ג שדברו רז"ל דברים נעלמים, מ"מ הדברים הנגלים יש להם הבנה, אבל לדבר זה אין לו הבנה כלל, ולא דברו חכמים כלל בענין הזה". וכן בבאר הגולה באר החמישי [י.] ביאר שבנקודה זו נמצא ההבדל בין דברי חכמים לדברי חכמי האומות, וכלשונו: "ויותר במעלה דברי חכמים, כי חכמי האומות כאשר דברו דבריהם בדרך חידה ומשל, לא היה לדבריהם שום פירוש ותועלת נגלה למי שאינו מבין דברי חידותם. אך דברי חכמים נמשכים לדברי תורה ולדברי נביאים, שיש להם נגלה ונסתר, והמה נמשלים אל 'תפוחי זהב במשכיות כסף' [משלי כה, יא], שהפנימי נמשל לזהב, והנגלה לכסף, ושניהם יקרים. כך דברי חכמים, שיש להם נגלה ונסתר, שהנסתר הוא יקר בחכמה, והנגלה הוא נחמד וטוב למראה" [ראה למעלה הערות 159, 623]. וממקומות אלו משמע שבכל דברי חכמים נוהג הכלל ש"אין יוצא מידי פשוטו", לעומת דבריו כאן שכתב "אין המאמר כפשוטו". ויל"ע בזה.
(1235) לשונו להלן [לאחר ציון 1371]: "ומפני כי על כל פנים המאמר הזה צריך ביאור, ואין קרוב אצלינו יותר מהביאור הזה". ומדבריו כאן משמע שפירוש זה נכתב באיזה מקום, שכתב "והפירוש הקרוב היותר ממה שראיתי בו", ואם כן לא מצאתי מקורו. ואינו מתייחס כלל לביאורו [האחר] שכתב בבאר הגולה באר הששי [קנב:-קע.]. וכנראה זהו משום שבאר הגולה נדפס בשנת שנ"ח, ודרשה זו נאמרה שש שנים קודם לכן [שנת שנ"ב], לכך סביר לומר שביאורו בבאר הגולה עדיין לא בא לעולם בשנת שנ"ב. וראה להלן הערות 1329, 1349.
(1236) פירוש - התורה היא אור בלי שום גוף, לעומת הנר שהוא אור הנתלה בגוף [וזהו היחס שבין החמה לשאר מאורות, וכמו שיבאר]. וכן רש"י [קהלת א, ג] כתב: "תחת השמש - תמורת התורה שהיא קרויה 'אור', שנאמר 'ותורה אור'". הרי התורה נמשלה לשמש מחמת אור השמש. ובתפארת ישראל פי"א [קפא.] כתב: "התורה היא שכל גמור, ובשביל טעם זה תקרא התורה 'אור', שנאמר [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'". ושם פי"ד [ריז:] כתב: "התורה אינה נתלה בגוף, והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה 'אור', כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם". ובהקדמה לדר"ח [יא.] כתב: "התורה נקראת 'אור', כי האור אינו תולה בדבר, אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור... התורה היא בלא גוף, שהיא השגת השכל, אין לגוף עסק בה". ובנתיב התורה פ"א [עג.] כתב: "התורה היא השכל העליון שנתן השם יתברך לעולם. ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים. ואפילו חפצי שמים שהם המצות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי... וכמו שבארנו בהקדמת אבות". ובהמשך שם [עט.] כתב: "ובירושלמי [פאה פ"א ה"א], רבי ברכיה ורבי חיא דכפר תחומין; חד אומר, כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה. וחד אומר, אפילו כל מצותיו אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה, עד כאן. וביאור ענין זה כמו שהתבאר, כי המצוה הם על ידי הגוף האדם, והתורה היא שכלית לגמרי, שעל זה אמר הכתוב 'כי נר מצוה ותורה אור'... ולפיכך בודאי כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה, שהרי העולם הזה הוא גשמי, והתורה היא שכלית. ואף המצות יש להם התיחסות אל הגוף, כי המצות נעשות על ידי גוף האדם, ומפני כך כל המצות אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה". ובח"א לב"ק ט: [ג, א.] כתב: "מפני כי המצוה היא דבר גשמי, כמו אתרוג ולולב ושופר, וכל המצוות שהם דבר גשמי... ומפני כך נקראת המצוה 'נר', שנאמר [משלי ו, כג] 'נר מצוה ותורה אור'. פירוש כי התורה היא שכלית לגמרי, ואינה גשמית. ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי. אבל המצוה היא נר, כי הנר הוא דבר גשמי, שיש בו פתילה ושמן, שהוא דבר גשמי, והאור נתלה בדבר גשמי. לכך המצוה היא דבר גשמי, ודבר אלקי במה שהיא מצוה אלקית" [ראה למעלה בהקדמה הערה 62, למעלה הערה 669, ולהלן הערות 1544, 1752]. וכן החמה היא גם כן עצם מאיר, וכמו שכתב בנצח ישראל פי"ז [שפח:]: "שמש... היא עצם מאיר". ובבאר הגולה באר הששי [קסז:]: "החמה היא עצם האור". ובח"א לסנהדרין קח: [ג, רנז:] כתב: "ומפני כך אמר [הקב"ה לנח] שיקבע בה [בתיבה] אבנים טובות ומרגליות, ולא יסמוך על אור הנר, כי צריך שתהיה התיבה דומה לעולם... ולפיכך ציוה לעשות אבן טוב ומזהיר דומה אל השמש... שהוא עצם מזהיר". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ו אות לג [קמג.]. ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלז:] כתב: "גלגל חמה, שהוא הזוהר העליון שהוא לגשם". ובתפארת ישראל פ"ד [פ.]: "החומר היותר עליון הוא לשמש, כי יש לו חומר זך". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ד:] כתב: "ידוע כי השמש יש בה הזוהר העליון, וידוע כי אין לך בכל הנמצאים מסולק מן הגשמית כמו השמש, עד שיש לו גוף זוהר, עד שכמעט אין לו גשמית". ובח"א לשבת פח: [א, מד:] כתב: "השמש המאירה יש לה גשם זך מאיר, עד כמעט שמסולק מן הגשמית". ובח"א לב"ב נח. [ג, פד:] כתב: "כי אין בעולם דבר יותר זך מן הגלגל [החמה] מכל הדברים הגשמיים". ובח"א לע"ז ב: [ד, יח.] כתב: "השמש יש לה חומר דק וזך". אמנם עם כל זה יש לחמה נושא גשמי, וכפי שכתב בנתיב הצדק פ"א [ב, קלו:]: "כאשר יהיה העולם מסולק מן הגשמי יהיה משמש האור הנבדל מן הגשמי לגמרי, אבל בעולם הזה שהצדיק יש לו גוף, אין ראוי לעולם רק אור שיש לו נושא גשמי, כמו החמה והלבנה". ובהקדמה שניה לגבורות ה' [קז:] כתב: "יש לאדם הצדיק מעלה יותר מן השמש, כי נשמתו נבדלת מן החומר, ואילו השמש עיקר מעלת השמש הגשמית, שהיא עצם גשמי". ולכך כתב בנתיב הענוה פ"א הנ"ל "השמש... יש לו גוף זוהר, עד שכמעט אין לו גשמית". וכן בנתיב התורה פ"י [תח:] כתב: "השמש מאיר בעצמו... וכאילו אין לה גוף". וראה הערה הבאה.
(1237) לשונו בדר"ח פ"א מ"א [קכח.]: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה [ב"ב עה.]. וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה". ובהמשך שם [קלא.] כתב: "הנה מדריגת משה היה כמו חמה, שהיתה כולה אור, וכאילו שאין לה גוף כלל. כך היה משה כאילו הוא נבדל לגמרי מן החומר... אמנם יהושע נמשל ללבנה, שיש לה גוף מקבל זוהר מן החמה. וכך היה יהושע מקבל מזוהר משה... והוא מדריגת יהושע מתדמה ומתיחס אליו כיחוס הלבנה אל החמה" [הובא למעלה הערה 627]. נמצא שתלמידי חכמים דומים בזה ללבנה וליהושע, שהם בעלי גוף המקבלים אורם מהחמה ומהתורה. ובבאר הגולה באר הששי [שט.] כתב על מחבר מסוים: "אין ספק כי על דברי פלסתר שלו כל מאורות השמים נלקו, כי הוא רוצה להחשיך בשבושיו כל מאורות שנתן השם יתברך בעולם". הרי רומז למאמר שלפנינו, ומבאר שהמאורות מורים על תלמידי חכמים, וכדבריו כאן. אך יש להעיר מדברי הגמרא [ב"ב ח:]: "ורבנן מאי ["תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו" (רש"י שם)], אמר רבינא [שופטים ה, לא] 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". ובנתיב התורה פ"י [תח:] כתב: "כלומר, כי השמש מאיר בעצמו, ואינה מקבלת האור, והיא כולה אור, וכאילו אין לה גוף. כך התלמידי חכמים, מצד השכל שבהם הם נחשבים נבדלים לגמרי, מסולקים מן הגוף החשוך, לכך מדמה אותן לשמש המאיר". הרי שביאר שתלמידי חכמים דומים לשמש בזה ששניהם נבדלים מן הגוף. וכך גם עולה ממאמר חכמים [חגיגה כז.] "תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא ["חיה הנבראת מן האור" (רש"י שם)], שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב [ירמיה כג, כט] 'הלוא כה דברי כאש נאם ה'', על אחת כמה וכמה". הרי האש שיש בדבר ה' ["הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (התורה)] עושה שגם תלמידי חכמים עצמם הם אש. לעומת זאת כאן מחלק בין השמש לבין ת"ח, ורק התורה עצמה דומה לשמש, ואילו תלמידי חכמים הם "בעלי גוף, המקבלים הזוהר והאור מהתורה". וכן בנתיב התורה פי"א [תמז.] ביאר שהתלמיד חכם הוא עצם התורה ממש, ויש לקום בפניו כמו בפני ספר תורה [הובא למעלה הערה 987]. ויל"ע בזה.
(1238) לשונו בנתיב התורה פ"י [תה.]: "הירח יש לו גוף מקבל אור, וכן הכוכבים יש להם גוף מקבלים האור, כי משפט הירח והכוכבים משפט אחד, דכתיב [בראשית א, טז] 'המאור הקטן לממשלת הלילה והכוכבים'... הכוכבים יש בהם גוף, והם מאירים". ובאור חדש פ"ב [תקכד.] כתב: "מקבל הירח האור מן השמש". ובזוה"ק [ח"ב רטו.] אמרו "משה אנפוי כאנפי שמשא, ויהושע כאנפי סיהרא, דלית נהורא לסיהרא, אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא". ובזוה"ק [ח"א רמט:] אמרו "ודאי לית לה נהורא לסיהרא מגרמה, אלא מה דיהיב לה שמשא". ובניצוצי זהר שם אות ה הביא את הגמרא [שבת קנו.] "האי מאן דבלבנה יהי גבר... אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה". וכן הוא בזוה"ק [ח"ב קמה:, ושם ח"ג קיג:].
(1239) נראה שצריך לומר "האחרונים", והם: כותבי פלסתר, מעידי עדות שקר, מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, וקוצצי אילנות טובות.
(1240) פירוש - התורה של החכמים, אך לא התורה עצמה. ולהלן [לאחר ציון 1345] כתב שהמאורות לוקין "המה התלמידי חכמים בעצמם כמו שאמרנו, ולקוי שלהם הוא כאשר יסולק הכבוד הראוי לחכמים".
(1241) לשונו להלן [לאחר ציון 1261]: "כאשר [האב בית דין] מת כבר, מהראוי כשבטל דבר, בטלה שנאה, ועם כל זה לא נספד כהלכה, אין זה כי אם רוע לב, בשביל שאינם חפצים ואוהבים התורה בעצם, עד שאין חוששין בסלוקה והעדרה".
(1242) כמבואר למעלה [מציון 1214 ואילך].
(1243) יבאר שהאהבה היא על ידי ג' דברים, ו"בהפך זה, בחסרון אלו ג' סוגי אהבת התורה, היא נלקה ומתמעטת" [לשונו להלן (לאחר ציון 1257)], ויבוא להקביל שלשה הדברים הראשונים [אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, נערה מאורסה, ומשכב זכור] כנגדם, והדבר הרביעי [שני אחים שנשפך דמם] הוא בפני עצמו, וכמו שיבאר [להלן לאחר ציון 1320].
(1244) כמבואר למעלה [הערה 1120] שהלב הוא משכן החכמה והשכל. והרמב"ן [בראשית יח, יז] כתב: "וכן כל אמירה עם הלב, מחשבה". ועוד כתב הרמב"ן [שמות יג, טז] "הנה שורש המצוה הזאת [של תפילין] שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח, שהם משכנות המחשבה". ובגמרא [סנהדרין כו:] אמרו "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה", ופירש רש"י [שם] "מחשבה - דאגת הלב על מזונותיו של אדם. מועלת - מהניא לשכח למודו". ובמדרש אותיות דרבי עקיבא [נוסח א אות נ] אמרו "הלב מבין בינה ומחשב מחשבה". ובאור חדש פ"ו [תתקצ.] כתב: "הלב הוא התחלת המחשבה והדעת, אשר יחשוב בלבו". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלג:] כתב: "הלמ"ד מורה על הלב, כי לשון למ"ד שהוא לשון למוד, הוא הלב שבו החכמה. ובמדרש [ילקו"ש ח"ב רמז תתקכט], למ"ד, אל תקרי למ"ד אלא 'לב', שהלב מבין דעת, שנאמר [משלי י, ח] 'חכם לב יקח מצות'". ובהמשך הילקו"ש [שם] אמרו "מפני מה ניתנה חכמה בלב, לפי שכל האברים תלוים בלב". ודע, שבתפארת ישראל פנ"ז [תתצו:] ביאר שהלב מורה על גוף האדם [ולא על המחשבה והשכל], וכלשונו: "האהבה היא על ידי שלשה דברים, כמו שכתוב 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. הלב הוא גופו של אדם, ולכך פירשו ז"ל [ברכות נד.] 'בכל לבבך' בשני יצריך, יצר הרע ויצר הטוב. שאף אם יצר הרע, אשר הוא בגוף, מסית אותו לסור מן השם יתברך, אל ישמע ליצר הרע". וכן בנתיב התורה פ"ט [שצא.] ובנתיב אהבת ה' פ"א [ב, מה:] כתב אות באות כדבריו בתפארת ישראל [ראה למעלה הערה 504, ולהלן הערה 1253]. וכן בח"א לשבת לג: [א, כח.] ובח"א לסנהדרין קו: [ג, רנא:] כתב ש"בכל לבבך" הוא כנגד הגוף. נמצא שכאן הוא המקום היחידי שמבאר ש"בכל לבבך" הוא כנגד המחשבה והשכל. ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים.
(1245) מה שכתב "שיהיו כל מעשיו לאהבתו יתברך" אינו משום שנאמר "בכל נפשך", כי גם נאמר "בכל מאודך", ומ"מ לא כתב לגבי ממון "ושיאהבהו בכל ממונו", אלא כתב "ושיאהבהו בממונו". לכך נראה שבא לרמוז לדברי המשנה [אבות פ"ב מי"ב] "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ולכך כתב "שיהיו כל מעשיו לאהבתו יתברך".
(1246) יסוד נפוץ בספריו. כגון, בגבורות ה' פמ"ג [רנב.] כתב: "לא היה מנוח לנפש מחמת רבוי העבודה, והיה הנפש צריכה תמיד להיות בתנועה, והתנועה שייך לנפש". ושם פ"ס [תיט:] כתב: "כאשר הגוף חזק, הוא נושא משא גדול. וכאשר הנפש קל וזריז התנועה, הוא מוכן להיות זריז ומהיר בעבודה. ותמצא בהמה כמו החמור, שהוא בעל אברים חזקים, נושא משא כבד, אבל אינו מהיר בתנועה. ותמצא מי שהוא ממהר בתנועה מאוד, אבל לא יוכל לסבול משא גדול. מזה תדע כי משא גדול שייך לגוף, ומהירות התנועה לנפש". ושם פע"ב [תקד:] כתב: "כי הנפש היא פועלת, והחומר מתפעל בלתי פועל". ובתפארת ישראל פ"א [לב.] כתב: "התנועה היא מן הנפש". ושם פכ"ט [תמ:] כתב: "בכל אדם יש שני דברים; כח האחד, הוית הנפש, שהוא פועל המעשה. והשני, הוא השכל". ושם פנ"ד [תתמא:] כתב: "יהיה שלם מצד נפשו, וזהו [תהלים טו, ב] 'פועל צדק', כי הפעל הוא מצד נפשו אשר יפעל". ושם פנ"ז [תתצח.] כתב: "כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם, הוא מן הנפש, אשר הוא בעל מעשה, כאשר ידוע... הפעולה מתיחס אל הנפש". ובנצח ישראל פ"ה [קד:] כתב: "אם אין הנפש, הגוף הוא אבן דומם, ואינו בעל מעשה". ובדר"ח פ"א מי"ז [שצט:] כתב: "כל גוף אינו פועל כלל, כי הפעולה מתייחס אל הנפש, שהנפש פועלת, ולא הגוף". ושם פ"ב מ"ח [תרנא:] כתב: "כי המלאכה היא לנפש [ולא לשכל]... שהרי המלאכה היא גם כן לבהמה". ושם מי"ב [תת.] כתב: "ומה שאמר [שם] 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים', דבר זה מוסר לנפש, כי בו תלויים פעולת ומעשה האדם כולם, כי הנפש הוא הפועל, ולכך הפעולות הם באים מן הנפש. ולכך אמר כנגד זה 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'". ושם פ"ג מ"ט [רכב:] כתב: "המעשים שייכים לנפש האדם". ושם פ"ד מי"ד [רפז:] כתב: "אין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פג.] כתב: "הנפש היא בעלת מלאכה ובעלת תנועה, כמו שהתבאר פעמים הרבה דבר זה". ושם פי"ח [א, קלט:] כתב: "כל פעולה אשר יפעול אדם מתייחס אל הנפש, שהוא כח פועל, כאשר ידוע". ובנתיב האמונה פ"ב [א, רי.] כתב: "דבר זה ידוע כי הפעולה שפועל האדם הוא מצד הנפש החיוני, שאליו הפעולה, שהרי הבהמה שאין לה השכל, היא גם כן בעלת הפעולה". ובדרשת שבת הגדול [נז:] כתב: "כל מעשה הוא על ידי הנפש, כי על ידי הנפש פועל האדם". וכן כתב בח"א לסוטה מב: [ב, פא.], ח"א לגיטין סח: [ב, קכח:], ח"א לב"ק לב. [ג, ה:], ח"א למכות כג: [ד, ז:], ועוד. והרמב"ן [בראשית ב, ז] כינה זאת "נפש התנועה". וראה למעלה הערות 63, 100, 831, ולהלן הערות 1254, 1300.
(1247) פירוש - מה שנאמר "בכל מאודך" פירושו בכל ממונך [ברכות נד.]. ומוסיף מלים אלו ["שהוא קנינו של אדם"] כדי להדגיש שהממון אינו דבר מנותק מן האדם, אלא מתייחס אליו, כי הוא קניינו, ולכך נתינת ממונו לה' מורה על אהבתו לה', כי הממון הוא קנינו של אדם. ובגבורות ה' פס"ט [שמז:] כתב: "כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו, וכל הנמצאים אפס זולתו. ולפיכך נצטוה העלול בהקרבת הקרבן, כי כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו, והממון קנינו והוא שייך אל האדם, ונחשב כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו השבת העלול אל העלה". ובדר"ח פ"ו מ"ט [שכח:] כתב: "אין הכסף והזהב האדם עצמו, רק שהוא ממונו של אדם וקנינו". ולכאורה בנתיב גמילות חסדים פ"ה [א, קסה:] כתב טעם אחר מדוע הממון הוא מצטרף לאדם, וכלשונו: "הנה האדם יש בו ד' חלקים אלו; הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם. אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם, לפי שהממון הוא חיותו". וכן כתב בח"א לעדיות ד: [ד, סב.]. הרי שביאר זאת מצד שהממון הוא חיותו, ולא מצד שהוא קניינו. אך זה לא קשה, כי כאן אינו בא לבאר מדוע הממון הוא אחד מחלקי האדם [אף שיזכיר זאת מיד], אלא בא לבאר כיצד נתינת הממון יורה על אהבת ה' של הנותן, ועל כך מבאר שהואיל והממון הוא קנין האדם, לכך יש בזה להורות על אהבת ה' של הנותן. אך בנתיב גמילות חסדים בא לבאר מדוע הממון הוא אחד משלשת חלקי האדם, ועל כך מבאר "כי גם הממון נכנס בגדר האדם, לפי שהממון הוא חיותו". וראה להלן הערה 1337.
(1248) הנה למעלה [לאחר ציון 830] כתב ששלשת חלקי האדם הם; גוף, נפש, ושכל. וחלוקה זו לשלשה [גוף, נפש, ושכל] היא נפוצה מאוד בספריו, וכמלוקט למעלה הערה 833. אמנם כאן נוקט בחלוקה אחרת לשלשה; שכל, נפש, וממון. וכן חילק בדר"ח פ"א מי"ח [תט:, ושם הערה 1510], ושם פ"ד מ"א [ו:, כו.]. וראה להלן הערה 1680. ומה שמדגיש שיש לאהוב את ה' בכל חלקי האדם, נראה ביאורו כי כבר השריש כמה פעמים שאהבה היא הדביקות והאחדות בין האוהב לנאהב [כמבואר למעלה הערה 1067]. כגון, בגו"א דברים פ"י אות ט [קסה:] כתב: "כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב, עד שנעשה אחד עם האוהב". ובדר"ח פ"ו מ"ב [כב.] כתב: "אהבה הוא קשור הנפש בנאהב לגמרי, עד שנחשב כמותו.... כבר התבאר כי האהבה היא קשור הנפש בנאהב והתאחדות לגמרי". ובנתיב העבודה פי"ג [א, קכ.] כתב: "העובד מאהבה הוא דבק בו, שנאמר [דברים יא, כב] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה'". ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נב.] כתב: "בודאי האהבה הוא הדבוק בו יתברך לגמרי, כדכתיב 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו'". ובנתיב התשובה פ"ב [מה:] כתב: "האהבה הוא הדבוק בו יתברך לגמרי, כמו שנאמר [דברים ל, כ] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו'". לכך כאשר האדם מצֻוה לאהוב את ה', הכוונה שיש לאדם להדבק ולהתאחד עם ה'. ואם אהבה זו לא תכלול את כל חלקי האדם, הרי שלא תהיה דביקות ואחדות בין האדם לה' באותם חלקים שנשארו מחוץ לאהבה זו. לכך בכדי שתהיה דביקות ואחדות שלימה בין האדם לה', חייבים כל חלקי האדם להשתתף באהבת ה', ואז האדם על חלקיו מתדבק ומתאחד עם ה'.
(1249) לפנינו בכתובות [קיא:] לא הביאו פסוק זה, אלא רק אמרו "וכי אפשר לידבק בשכינה", מבלי להוסיף דבר. וכן בתפארת ישראל פנ"ז [תתצט.], נתיב התורה פ"ט [שצד.] ונתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:], הביא מאמר זה מכתובות בלי הוספה זו. אמנם בכתובות [שם] קודם לכן אמרו על הפסוק [דברים ד, ד] "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", "וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב [שם פסוק כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה'". וכנראה שהמהר"ל סובר שהנאמר במאמר הראשון, חוזר ונאמר גם במאמר השני שבא בעקבותיו, ובשניהם נתחבטו בשאלה "וכי אפשר להדבק בשכינה, והלא כתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'". וראה להלן הערות 1256, 1318.
(1250) כאמור בהערה הקודמת, מאמר זה הובא בעוד שלשה מקומות; תפארת ישראל פנ"ז [תתצט.], נתיב התורה פ"ט [שצד.] ונתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:]. ובשלשה מקומות אלו ביאר את המאמר באופן אחד, וכאן מבארו באופן אחר, וכמו שיתבאר.
(1251) פירוש - איפוה נזכר בכתוב ["לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו"] שלשת הדברים האלו ["משיא בתו לתלמיד חכם, ועושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנהו מנכסיו"]. וכן בהקדמה שלישית לגבורות ה' [קכד:] כתב: "וראוי לתמוה לפי המדרש הזה, שזכר הכתוב אלו דברים דוקא". ורומז ליסודו שהדרש מן הכתוב הוא עומק פשט הכתוב, ועולה ממנו, וכפי שכתב בבאר הגולה באר השלישי [רפ.]: "כל איש חכם ונבון, יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט, עם עומק המופלא מאוד מאוד. ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה, יתפלא על הריחוק מן פירוש הכתוב... וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם, אין אחד מהם, הן גדול הן קטן, שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו, כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו. שלכך נקרא 'דרשה', כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאוד מאוד, עד עומק הכתוב. ואף כי לפעמים ימצא זה דורש בעניין זה, וזה בעניין אחר, דבר זה אינו קושיא, כי בודאי צורת הפשט הוא אחד, אבל הדברים העמוקים היוצאים ממנו הם הרבה מאוד". אמנם כלשון שכתב כאן ["הנה ראוי לדעת מה ראו על ככה להפיק דברים אלו מן הכתוב הזה"] לא מצאתי בשאר ספריו.
(1252) לשונו בדר"ח פ"א מ"ה [רסג.]: "הזהיר יוסי בן יועזר [אבות פ"א מ"ד] שיהיו חכמים בביתו, ויהיה מתאבק בעפר רגליהם. ואמרו [ספרי דברים יא, כב] 'לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו' [דברים יא, כב], וכי אפשר להדבק בשכינה, והלא אש אכלה הוא. אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם, ומעלה עליך הכתוב כאילו דבק בשכינה, עד כאן. הרי הדבוק בחכמים הוא אהבת השם יתברך, ולכל הפחות הוא ענף מן אהבת השם יתברך. ולפיכך יוסי בן יועזר... בא לתקן בית האדם שיהיה נמצא בו אהבת השם יתברך על ידי אהבת חכמים, שזהו מדת אהבת השם יתברך, או ענף ומדריגה למטה מן אהבת המקום עצמו". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה.] כתב: "הדבר שהיא תולדה וענף אל אהבת השם יתברך הוא אהבת חכמים, שכאשר אחד אוהב את אחד, כל אשר הוא שייך אליו ודבק בו הוא גם כן אוהב אותו. וכבר התבאר כי הת"ח הוא עם השם יתברך ודבק בו... ולפיכך האוהב את החכמים, שהם יודעי התורה, כאילו אוהב את השם יתברך... מזה תלמוד כי אהבת חכמים היא כמו אהבת השם יתברך". ובנתיב יראת השם ר"פ ה [ב, לד.] כתב: "כבר בארנו, כי אהבת החכמים נמשך אחר אהבת השם יתברך, כי מי שאוהב את השם יתברך אוהב את החכמים גם כן". ויבאר שג' הדברים הנמצאים באהבת ה' ["בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"] נמצאים בהקבלה גמורה באהבת תלמידי חכמים.
(1253) "דעתו של אדם קרובה אצל בנו" [ב"ב קלט.], ו"רחמי האב על הבן" [רש"י שמות כב, ב]. לכך כאשר האב מוסר את בתו לתלמיד חכם, הוא מסר לו צאצא שכל לבו ומחשבתו קשורים בו. ובנתיב התורה פ"ג [קמא:] כתב: "נפשו ודעתו קשורה בבניו". ושם פי"ד [תקמט.] כתב: "נפשו קשורה בנפש הבן, ולכך הוא מרחם על הבן ביותר". ובנתיב יראת השם פ"ה [ב, לה:] כתב: "כי אין ספק שנפשו של אדם קשורה בבנו לגמרי". ובנצח ישראל פמ"ב [תשלה.] כתב: "כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב [תהלים קג, יג] 'כרחם אב על בנים', מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב [בראשית מד, ל] 'ונפשו קשורה בנפשו'". ובח"א לשבת לב: [א, כא:] כתב: "כי אין דבר יותר קשור ומחובר אליו כמו בניו". וראה למעלה הערה 1067. וכאן מדובר בקשר של אדם עם בתו [שמשיאה לתלמיד חכם], ואודות הקשר והיחס של אדם אל בתו, כן כתב בנצח ישראל פ"ז [קסד:]: "כל לשון 'בן' ו'בת' הוא מלשון בנין. כי 'בן' מלשון בנה, ו'בת' גם כן מלשון 'בנת', שכן בתרגום יאמר 'בנתא'. ולכך 'בִּתּוֹ' [שמות כא, ז] התי"ו דגושה, להורות על הנו"ן החסירה, כי הבן והבת הם בנין אב... ויותר נקראת הבת בנין האב, והוא דבר נפלא ואין כאן מקומו. וראיה לזה, כי הבת היא ברשות אביה, ואין הבן ברשות אביו, שנאמר [במדבר ל, יז] 'בנעוריה בית אביה'... והוא מובן ממה שאמרו חז"ל [נדה לא.] האיש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנאמר [בראשית מו, טו] 'ואת דינה בתו'". ושם פמ"ד [תשנז:] כתב: "מדמה הנשמה הנבדלת לבת מלך [ויק"ר ד, ב], כי הנשמה היא נאצלת מן השם יתברך". ובח"א לב"ק נ. [ג, ט.] כתב: "הבת יותר זרע אביה מן הבן, כדכתיב 'ואת דינה בתו', ואמרו איש מזריע תחילה יולדת בת, ולפיכך הבת היתה ניצלת... ונעשה לה נס בזכות אביה, ולבנו לא נעשה נס". וראה גו"א בראשית פמ"ו אות ו [שנט:]. ושם במדבר פכ"ז אות ט [תנג:] כתב: "אין הבת עיקר זרעו", ומכך משמע שהבן הוא יותר עיקר מהבת, ועיין שם הערה 27. וכן רמז ליסוד זה בגבורות ה' פכ"ג [שיח:], אור חדש פ"א [שצג:], ושם פ"ו [תתרלב:]. ובח"א לסנהדרין יא. [ג, קלה:] ביאור מדוע אומרים "בת קול", ולא "בן קול", וז"ל: "לכך נקרא 'בת קול', כלומר זה שנולד ונגזר מן השמים כך. ולא נקרא 'בן קול', כי הבת מיוחסת יותר לתולדה מן הבן. כי אע"ג שהבן נולד, מתייחס בעצמו לפועל. אבל הבת מתיחסת בעצמו ג"כ לתולדה... כי כל נקבה אינה פועלת, עד שהבת היא תולדה לגמרי". וצרף לכאן את מאמרם [סוטה ב.] "בת קול יוצאת ואומרת 'בת פלוני לפלוני'", ולא אמרו "פלונית לפלוני". ובעוד שכאן מבאר ש"משיא בתו לתלמיד חכם" מורה על מחשבת האב [כפי שביאר למעלה ש"בכל לבבך" מורה על המחשבה והשכל], הרי בשלשת המקומות האחרים שהביא מאמר זה [כמלוקט בהערה 1250] ביאר ש"משיא בתו לתלמיד חכם" נאמר כנגד חלק הגוף [לשיטתו במקומות אלו ש"בכל לבבך" מורה על הגוף, וכמובא למעלה הערה 1244]. כגון, בתפארת ישראל פנ"ז [תתצז.] כתב: "סוף סוף האהבה היא כאשר דבק בו בדבר שהוא שייך לו, דהיינו או בגופו, או בנפשו, או בממונו. וזה שאמר 'המשיא בתו לתלמיד חכם', כי כאשר משיא בתו לתלמיד חכם הרי גופו דבק בתלמיד חכם, שבתו מן יוצאי חלציו כגופו נחשב, והרי גופו מתדבק בתלמיד חכם". וכן כתב אות באות בנתיב התורה פ"ט [שצב.]. וכן הוא בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:]. ויש להעיר, כי אמרו חכמים [שבת כג:] "דרחים רבנן הוי ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן הוי ליה חתנוותא רבנן". ובנתיב יראת השם פ"ה [ב, לה:] כתב: "דבר זה צריך ביאור, מה ענין החלוקים האלו. הרי ידוע כי כל מדות השם יתברך מדה כנגד מדה, ולפיכך מי שאוהב רבנן, קשורה נפשו בתורה ובתלמידי חכמים, כי מי שהוא אוהב את אחר נפשו קשורה בו. לכך זוכה שיהיה לו בנים תלמידי חכמים, והתורה קשורה עמו. כי אין ספק שנפשו של אדם קשורה בבנו לגמרי. וכמו שהוא עושה שהוא אוהב את החכמים, ונפשו קשורה בתורה, והיה לו קשור לגמרי אל התורה, זכה שיהיה בנו תלמיד חכם. ומאן דמוקיר רבנן, בשביל שמכבד את התורה, ראוי שיהיה מכובד מן התורה, כמו שכתוב [ש"א, ב, ל] 'כי מכבדי אכבד'. ומפני זה יהיה לו חתנותא רבנן, שחתניו הם כבודו בלבד. ואין דומה דבר זה לבן, שהוא עצמו ובשרו של אדם, אבל חתנותא אינם עצמו, רק הם כבודו, שהכבוד דבק עם האדם בלבד, ואינו האדם עצמו. וכן חתניו הם כבודו בלבד, שהם דבקים בו, ודבר זה ידוע". הרי הקשר של המשיא בתו לתלמיד חכם [חתנו] אינו נחשב לקשר של עצמו ובשרו, ואילו מדבריו כאן משמע שהמשיא בתו לתלמיד חכם דבוק בחתנו לגמרי. ויל"ע בזה.
(1254) למעלה [הערה 1246]. ובנתיב התורה פ"ט [שצג.] כתב: "'ועושה פרקמטיא לתלמידי חכמים' דבק בו בנפשו, כי כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם, הוא מן הנפש, אשר הוא בעל מעשה, כאשר ידוע. וביאור זה, כי העושה פרקמטיא אינו נותן לו דבר כלל, רק שפועל בעדו, והפעולה מתיחס אל הנפש". וכן כתב בתפארת ישראל פנ"ז [תתצח.]. ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:] כתב: "כאשר מטריח בנפשו לעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, זהו שדבק בו בנפשו". וראה להלן הערה 1300.
(1255) לשונו בנתיב התורה פ"ט [שצד:]: "'ומהנה תלמיד חכם מנכסיו', דבר זה הוא מבואר, שהוא דבק בו מצד הממון". וכן כתב בתפארת ישראל פנ"ז [תתצט.]. ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:] כתב: "ומהנה תלמיד חכם מנכסיו אוהב אותו בממונו".
(1256) יש להעיר, כי בכמה מקומות כתב שהדרך היחידה להדבק בה' היא רק על ידי לימוד תורה. כגון, בדר"ח פ"א מי"ב [שמט.] כתב: "על ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך, כמו שבארנו זה בכמה מקומות, כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר, דביקות בו יתברך". ושם פ"ה מכ"ב [תקלז:] כתב: "התורה היא על הכל, שהיא הדבר המביאה אל השם יתברך להתדבק בו יתברך ביחוד, יותר מהכל, ולא כן שאר החכמות. ואילו ידעו בני אדם יושבי חושך להבין... לא היו מבלים ימיהם בדברי חכמי האומות, ועוזבין התורה, תורת אמת, אשר בצלה אנו חיים" [ראה להלן הערה 1545]. ובנתיב התורה פ"ז [דש:] כתב: "כי האהבה אל השם יתברך הוא הדביקות בו יתברך, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד התורה מאהבה, שהוא הדביקות בו". ובח"א לנדרים סב. [ב, כב.] כתב: "כי האהבה אל השם יתברך היא הדביקות בו יתברך, כי כל אהבה דביקות האוהב בנאהב, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד תורה מאהבה" [ראה למעלה הערה 708, שנלקטו שם מקבילות נוספות]. ואיך כאן מדלג על לימוד התורה, ומבאר שאפשר להדבק בשכינה על ידי דביקות בתלמידי חכמים באמצעות השכל הנפש והממון, ותורה מה תהא עליה. אך לא קשה מידי, כי אין הכי נמי, שעל כך גופא מוסבים דברי הגמרא האלו [כתובות קיא:]; בתחילה רבי אלעזר אמר שעמי הארצות לא יזכו לתחיית המתים [מחמת שאין להם זכות התורה], ועל כך אמר "כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו". וכששמע זאת רבי יוחנן נצטער על כך. וממשיכה הגמרא ואומרת "כיון דחזייה [רבי אלעזר] דקמצטער [רבי יוחנן], אמר ליה [רבי אלעזר לרבי יוחנן] רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה; 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום' [דברים ד, ד], וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב [שם פסוק כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". הרי להדיא ביארו ששלשת הדברים הללו [משיא בתו לת"ח, עושה פקרמטיא לת"ח, והמהנה ת"ח מנכסיו] הם עומדים במקום לימוד תורה, עד כדי כך שמעתה יש תקנה לעמי הארצות [שאינם לומדי תורה] שיזכו לתחיית המתים. והביאור הוא, שמעלת התורה מעיקרא בודאי קיימת ללומדיה, אך מעלה זו יכולה להמצא גם באלו שאינם לומדיה [כמו עמי הארצות], שכאשר הם דבקים בתלמידי חכמים באופן הנכון, יש להם מעלת התורה גם כן. וכשם שהלומד תורה דבק בה', כך הדביקים בתלמידי חכמים דביקים בה'. ועולה לפי זה שלומדי התורה עצמם לא יצטרכו לשלש העצות האלו כיצד להדבק בה', כי הם מקיימים דביקות ה' באופן הנעלה ביותר, שהוא לימוד התורה. וכן מוכח מדבריו להלן [ראה להלן הערה 1318]. וראוי לצרף לכאן את סדר מצות עשה שבספר המצות לרמב"ם, כאשר הציב ראשונה את המצות העוסקות ביסודות הדת ביחס שבין אדם למקום; מצות עשה ראשונה היא להאמין בה'. מ"ע שניה היא להאמין ביחודו. מ"ע שלישית היא לאהוב את ה'. מ"ע רביעית היא לירא את ה'. מ"ע חמישית היא לעבוד את ה'. ובהגיעו למ"ע ששית כתב הרמב"ם: "היא שצונו להדבק עם החכמים, ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם... ואמר [דברים יא, כב] 'ולדבקה בו', ובא הפירוש [סיפרי שם] 'ולדבקה בו', הדבק בחכמים ותלמידיהם... וכן הביאו ראיה על חיוב האדם לישא בת תלמיד חכם, ולהשיא בתו לתלמיד חכם, ולהאכיל תלמיד חכם, ולתת להם עסק". ותמוה, מדוע מצוה זו נמצאת בתחילת המצות העוסקות ביסודות הדת. וביותר יקשה, שמצות תלמוד תורה גופא היא מ"ע י"א, וכיצד הדבקות בתלמידי חכמים תוקדם למצות תלמוד תורה. אך לפי המתבאר כאן הדברים מחוורים, כי המצוה להדבק בתלמידי חכמים היא היא המצוה להדבק בה', כי סוף מעלת תלמידי חכמים אינו רק בידיעת התורה הקדושה, אלא שזהו האופן להדבק בה'. לכך לאחר המצות העוסקות באהבת ה', יראת ה', ועבודת ה', אכן באה המצוה של דביקות בה', כי שם מקומה, ואף לפני המצוה של תלמוד תורה גופא. וראיה מוכחת לכך, כי ברשימה הקצרה של תרי"ג מצות הנמצאת בתחילת יד החזקה, הרמב"ם כתב את חמש המצות הראשונות בדיוק כפי שכתבן בספר המצות. אך במצוה ששית שם, לא חזר וכתב שהיא להדבק בתלמידי חכמים, אלא כתב: "[מצות עשה] ו, לדבקה בו, שנאמר [דברים י, כ] 'ובו תדבק'". וכיצד דבר זה עולה בקנה אחד עם דבריו בספר המצות, שמ"ע הששית היא להדבק בתלמידי חכמים. אלא הם הם הדברים שנתבארו כאן; דביקות בתלמידי חכמים היא האופן של דביקות בה', ורק בספר המצות ביאר את האופן להדבק בה', ובהתחלת היד החזקה כתב בקיצור "לדבקה בו".
(1257) ממסכת סוכה [כט.] אודות ארבעה הדברים הגורמים לליקוי חמה, וארבעה הגורמים לליקוי מאורות [הובא למעלה לאחר ציון 1223].
(1258) פירוש - כאשר יקרה ההפך, ויחסרו שלשת אופני האהבה שנזכרו בפסוק "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
(1259) כי הטוב יאהב את הטוב, ומי שאינו אוהב את הטוב מורה על עצמו שהוא אינו טוב. וכן כתב להדיא בח"א לנדרים סב. [ב, כב:]: "מפני שהתורה יש בה דברים אלו, ראוי שיאהב התורה, כי האדם בטבע אוהב דבר שהוא טוב בעצמו. ואם אין אוהב דבר שהוא טוב, אין האדם טוב בעצמו, כי הטוב הוא אוהב את הטוב". ומעין כן כתב הרבינו יונה בשערי תשובה [השער השלישי אות קמח]: "נאמר [משלי כז, כא] 'מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו'. פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל; אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא, ושורש הצדק נמצא בו. כי לא ימצא את לבו רק לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות את העבירות ולהבזות בעליהן, מבלי מאוס ברע ובחור בטוב. ואם יתכן כי יש בידו עונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שורש בבחירה, והוא מעדת מכבדי ה'. והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת השם יתברך".
(1260) כוונתו למאמר חכמים [כתובות קה:] "האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" [תרגום: תלמיד חכם שאוהבים אותו בני עירו, אין זה מחמת שהוא מעולה יותר, אלא משום שאינו מוכיחם בדברי שמים]. ומכך משמע שאם הת"ח מוכיחם במילי דשמיא, לא יאהבוהו, אלא ישנאוהו. וראה הערה הבאה.
(1261) כוונתו להמשך דברי הגמרא [כתובות קה:] "אמר רבא, מריש הוה אמינא, הני בני מחוזא כולהו רחמו לי. כיון דהואי דיינא, אמינא מינייהו סנו לי, ומינייהו רחמו לי". ופירש רש"י [שם] "מינייהו - מקצתם אוהבים אותי, אותם שזכיתי". ומכך עולה שהשונאים הם אלו שרבא חייבם.
(1262) על המשקל של דברי המשנה [אבות פ"ה מט"ז] "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה". ונאמר [קהלת ט, ה-ו] "כי החיים יודעים שימתו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם, גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וגו'". ובגמרא [הוריות ריש יד.] למדו מפסוק זה שאין להחזיק בשנאה וטינה לאחר מות בעלי הדבר.
(1263) כאמור [למעלה הערה 1224] בבאר הגולה באר הששי [קמח.] הביא מאמר זה וביארו באופן אחר. ובביאור "על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה", כתב [קנה:]: "כי האב בית דין ראוי לכבוד במיתתו, כי המת נסתלק מן הגוף, וכאשר נסתלק מן הגוף ונשאר הנפש בלבד, וראוי לכבוד" [הובא למעלה הערה 402].
(1264) למעלה [לאחר ציון 1213].
(1265) כי מיתת תלמיד חכם היא סילוק והעדר לתורה. ואמרו חכמים [כתובות יז.] על מיתת תלמיד חכם "נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא", ופירש רש"י [שם] "נטילתה - של תורה ממנו כנתינתה בסיני, נטילתה היינו כשמת, ותלמודו בטל". ועוד אמרו [שבת קה:] "העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע, הא למה זה דומה, לספר תורה שנשרפה", ופירש רש"י [שם] "הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע, כדאמרינן במועד קטן [כו.]... אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות", וק"ו לתלמיד חכם. ובאמת כך אמרו בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ז] "הרואה תלמיד חכם שמת, כרואה ספר תורה שנשרף". ועוד אמרו [ב"ר צא, ט] "תלמיד חכם שמת אין אנו מוציאים תמורתו". וכן אמרו [ר"ה כג.] "תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין". וכן אמרו [הוריות יג.] "חכם שמת, אין לנו כיוצא בו. מלך ישראל שמת, כל ישראל ראוים למלכות".
(1266) כי המספידים הם לאו דוקא תלמידי חכמים, אלא גם המון העם.
(1267) פירוש - תלמיד חכם שמת ולא נספד כהלכה ניתן לבאר שזהו משום שלאנשים ההמוניים אין שייכות עם התלמיד חכם, ומחמת כן לא נספד כהלכה, ולא משום שאינם אוהבים את התורה. ואודות שאין להמון העם "שתוף ושייכות אל התלמיד חכם", כן הוא מצד שני הצדדים; מצד הת"ח, ומצד המון העם. ואודות שמוטל על הת"ח להתרחק מהמון העם, כן כתב בנתיב התורה פ"ד [רט.]: "עיקר הכנה הזאת [של האדם לקבל תורה] שיהיה דומה ומתיחס לשכל לגמרי, עד שהוא ראוי לקבל אותו. כי אשר הוא דומה ומתיחס אל דבר, ראוי שיהיו ביחד. ומפני כי השכל הוא עם האדם, ואין השכל מוטבע באדם לגמרי, רק השכל הוא נבדל מן האדם, וכך התלמיד חכם שהוא במדריגת השכל בערך שאר בני אדם, אין ראוי שיהיה לו עירוב עמהם... וכך ישים האדם עצמו, כי לא יהיה אדוק עם הבריות, רק יהיה רואה ואינו נראה, כלומר שיהיה רואה את הבריות, ואל יהא נבדל מן הבריות לגמרי עד שלא ישגיח עליהם, אבל ישגיח על הבריות, ובזה הוא רואה אחרים, אבל אינו נראה מהם, כי לא יהיה לו חבור וצירוף אל הבריות. וכאשר עושה כך תלמודו מתקיים, כי כאשר יש לו יחוס ודמיון אל השכל, מקבל התורה השכלית. והשכל אשר הוא עומד באדם, יש לו דביקות באדם, ואינו דבק עם האדם עד שיהיה מעורב לגמרי השכל עם הגוף. וכך יהיה תלמיד חכם עם הבריות כענין זה לגמרי; שהוא נבדל מן הבריות, ואינו נבדל לגמרי. כלומר שיהיה לו חבור עם הבריות, אבל לא יהיו הבריות מעורבין עמו, כי אם יהיו הבריות מעורבין עמו, הרי הוא דומה אל שכל שהוא מוטבע בחומר, ואם הוא מוטבע בחומר, לא יקנה התורה השכלית. וכאשר התלמיד חכם הנהגתו בענין זה, אז תורתו מתקיימת. וזה כמו שאמרנו, כי התלמיד חכם צריך שיהיה חבור שלו אל הבריות יחוס השכל אל הגוף, כי התלמיד חכם נחשב כמו שכל אל שאר בני אדם שהם בעלי גוף, וכאשר הוא כך, ראוי לו התורה" [ראה למעלה הערה 318]. ואמרו חכמים [נדרים פא.] "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן, משום דקרו לאינשי חמרי". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיא:] כתב: "ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'... רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו". ואודות שמוטל על בני אדם לשמור מרחק מן התלמיד חכם, הנה אמרו במשנה [אבות פ"א מ"ד] "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם", ובדר"ח שם [רמג.] כתב: "יהיה מתאבק בהם להשפיל עצמו לגמרי, עד שיהיה מתחבר אל שפלותם. ודבר זה ראוי, וזה מפני כי השכל גם כן הוא נבדל מן האדם, ואם מתחבר לתלמיד חכם כמו שני חבירים, לא היה החכם אצלו במדריגת השכל, שהוא נבדל. ולא שיהיה נבדל לגמרי מן התלמיד חכם, שאם כן לא היה התלמיד חכם אצל האדם במדריגת השכל שהוא באדם, שנמצא השכל בביתו, הוא גוף האדם הגשמי, שדומה לבית. כי השכל נבדל מן האדם, רק יש אל האדם קשור עם השכל, ובזה האדם מתאבק בשכל. וכך יהיה נוהג עם תלמיד חכם בביתו, שיהיה נמצא תלמיד חכם בביתו, אבל לא יהיה לו חבור גמור אליהם, רק מתאבק בעפר רגליהם כאשר ראוי לנהוג. וכאשר ימצא השכל באדם, שהוא נבדל מן האדם, אין לו חבור גמור עמו, רק שנמצא עמו, והבן זה". ואמרו חכמים [גיטין סב.] שכופלים שלום למלך ולתלמיד חכם. ובח"א שם [ב, קכג:] כתב: "כופלים שלום למלך הוא בשביל מדריגת המלך... שמדריגת המלך נבדל מן העם, ואין שני דברים שהם מחולקים האחד נותן שלום לאחר. כי השלום הוא בין השוין, וכמו שאמרו [שבת פט.] כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, כלום קטן שנותן שלום לגדול, כי השלום שייך בין השוים. ולפיכך כופלים שלום למלך, לומר כי אין לו שווי עם המלך, רק נבדל ממנו, שהרי המדריגה הראשונה הוא העם, המדריגה השנית הוא המלך, וכנגד זה כופלים שלום למלך. וכן לפי מדריגתן של תלמידי חכמים, שגם התלמיד חכם נבדל מהכל, כופלים שלום לתלמיד חכם". דוגמה לדבר; יחס הת"ח לבריות הוא בדיוק כיחס האתרוג לג' מינים האחרים, שמחד גיסא אין האתרוג מאוגד עם שלשת המינים האחרים [שו"ע אור"ח תרנא סעיף א], אך מאידך גיסא "צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת נענועו" [שם סעיף יא]. ובאדרת אליהו [דברים לג, ה] מבואר ש"אתרוג שהוא כנגד הת"ח, שהם בעלי תורה ומצות, הוא באמת פרוש מן העולם, ואעפ"כ בשעת נטילה צריך לאחדם כולם ביחד, שאף שהת"ח שהם בבחינת אתרוג מופרשים ומובדלים לעצמם, אפילו הכי הם מאוחדין עם הכלל כולו. ולכן אף שאינם נקשרים באגודה אחת, דהם מופרשין לעצמם, אבל הם מתאחדים בנטילה, להראות שכל הכיתות כולם אחודין זה בזה" [לשון הספר "זמן שמחתינו" מאמר מא אות א].
(1268) לכך יש לכלם שייכות עם האב בית דין. והרמב"ם [הלכות אבל פ"ט הי"ד] כתב: "אב בית דין שמת, הכל קורעין עליו". ובמשנה [יומא עא:] אמרו "אין נשאלין [באורים ותומים] אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך בו". והמשאת בנימין [או"ח סימן לג] כתב: כל היכא דאיכא מקום סחורה ורבים מתקבצים שם לסחורה, מסתמא אדעתא דידהו בנו הביהכ"נ והקדישוה, ויש לה דין ביהכ"נ של כרכים. והוא הדין נמי מקום שיש חכם גדול ואב בית דין, שמתקבצין רבים שצריכין לו ולתורתו, כגון רב אשי במתא מחסיא, שהיה אצלו קבוץ גדול מהחכמים ותלמידים כדי ללמוד ממנו, וכן שאר עדת ישראל היו שכיחין אצלו לדין ומשפט בין איש לרעהו, כל כזה וכיוצא בזה יש לנו לדון בדין כרכים".
(1269) כי יש אהבה כלפי מי שמטיב עמו, וכמו שכתב בדר"ח פ"א מ"ג [רכו.]: "כל מי שעשה השם יתברך טוב אליו, יש לו לאהוב אותו ויעבוד אליו, כי גם זה אהבה היא, שהרי אוהב אותו יתברך בשביל הטוב שעשה לו". ושם משנה י [שיד:] כתב: "כי מי שנותן מתנה לאחר, ואותה מתנה מקובלת ואהובה על המקבל ביותר, איך אפשר שלא יאהב מאוד מי שנותן המתנה אליו". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מ:] כתב: "באיזה צד האהבה מאוד... כל מי שמודה על הטוב שעשה השם יתברך אליו... שהוא משבח ומברך על הטוב שעשה לו השם יתברך, הנה דבר זה אהבה מצד עצמו, כי מי שעושה טוב לאחד, בודאי הוא אוהב אותו". ושם פ"ב [ב, מט.] כתב: "ועוד יש עבודה... שאוהב השם יתברך, ואוהב אותו בשביל שהטיב עמו ונתן לו חיות, והציל אותו, ובשביל כך הוא עובד לו". ובהקדמה לתפארת ישראל [ט.] כתב: "כי זה ענין הברכה על התורה, שהוא יתברך מבורך על זה, ואוהב השם יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה". ובהמשך ההקדמה שם [יב:] כתב: "[יש] לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו ענין הברכה... במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך השם יתברך ויתעלה שמו על זה בכל לבו... הטובה העליונה". ובח"א למכות כג. [ד, ד:] כתב: "האדם היה לו להכיר הטוב שהשם יתברך עושה עמו, ומזה היה ראוי שיהיה לאדם האהבה". וראה למעלה הערות 238, 663.
(1270) יש להבין, מדוע כאשר אינם מספידים את האב בית דין כהלכה זה נחשב "שעושים בהפך מוחלט" לאהבה, הרי סוף סוף איירי בשב ואל תעשה, ולא בקום ועשה, וכיצד שב ואל תעשה נחשב ל"הפך מוחלט" לאהבה. ולכאורה אין בזה אלא העדר אהבה, אך לא "הפך מוחלט" לאהבה. ויש לומר, שכאשר אמורה להיות אהבה, והיא נעדרת, יש בזה פרישה מאהבה, ולא רק העדר אהבה, ופרישה מדבר היא הפך הדבר שפורשים ממנו. וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ז [קצד.]: "כל הפורש מדבר אחד, הוא מתנגד והפך אל אותו דבר שהוא פורש ממנו. ואם לא היה מתנגד אל אותו דבר, לא היה פורש ממנו, כי הדברים אשר הם שייכים זה אל זה, אין האחד פורש מן השני, ואדרבה, הדומה יאהב את הדומה, ומתחבר עמו". ושם מ"ח [רא.] כתב: "כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, מפני שהאש הפך המים. ומפני כי התורה היא שכלית, ויש אל השכל מציאות שהוא קיים ביותר... והפורש מדבר הוא הפכי לו, ולכך הפורש מן התורה הוא הפך המציאות". ובנתיב התורה פט"ו [תריב.] כתב: "כי הפורש מן התורה הוא יותר פרישה מן פרישת האומות, שגם הם רחוקים מן התורה... ואמר [פסחים מט:] 'שנה ופירש יותר מכולם', כי זה יותר חמרי מה שהיה לו התורה, ופורש מן התורה. וזה מורה שהוא מתנגד אל השכלי לגמרי, כיון שפירש. ולכך הוא יותר נוטה אל החמרי מן עם הארץ אשר לא רצה לקנות התורה, אבל זה בשביל החמרית שבו פורש מן התורה, לכך הוא יותר קשה מהכל, ודבר זה מבואר". ובח"א לנזיר כג: [ב, כו.] כתב: "כי הפורש הוא יותר קשה מאותו שהיה רחוק מעולם. כי הרחוק בהתחלה, אפשר שיהיה בין שניהם קצת קירוב, אף שהם רחוקים. אבל לוט שהיה קרוב [אצל אברהם] ונתרחק, אין כאן שום צד קירוב, שאם היה צד קירוב לא היה מתרחק, לכך הוא הפכו לגמרי. ולכך נגזר על עמון ומואב מה שלא נגזר על שום אומה [דברים כג, ד] 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה''". וכן כתב בח"א לסוטה מב: [ב, פא.]. וראה עוד במבוא לדרשות המהר"ל [עמוד 28] אודות היסוד שקרוב שנתרחק הוא יותר רחוק ממי שלא היה קרוב מעולם. לכך פרישת הבריות מלהספיד אב בית דין כהלכה מורה על מאסם בתורה, ועל היותן הפך לתורה [הובא למעלה הערה 430]. וצרף לכאן דברי הפחד יצחק יוה"כ [מאמר ג אות יז], שכתב: "שלשה סוגי יחסים יתכנו בין אדם לחבירו; אהבה וקירוב, תרעומת וריחוק, ויחס של לא איכפת... [אך] בין איש לאשתו ישנן רק שתי אפשרויות; או אהבה וקירוב, או קפידה וריחוק. וכמעט שנמנעת היא בזיקה כזו יחס של לא איכפת". והוא הדין ביחס לאב בית דין, שאין אפשרות של "לא איכפת", שהרי הכל זקוקים לו, ולכך ישנן רק שתי אפשריות; אהבה וקירוב, או שנאה וריחוק.
(1271) פירוש - כנגד מה שנאמר "בכל מאודך", שפירושו לאהוב את ה' בכל ממונו [ברכות נד.], וכן כנגד מה שאמרו [כתובות קיא:] "והמהנהו [לת"ח] מנכסיו", וכמובא למעלה [מציון 1246 ואילך].
(1272) לעניי תורה ללמוד - לעניים ללמוד תורה.
(1273) ועוד אמרו חכמים [ברכות נז.] "הבא על נערה מאורסה [בחלום] יצפה לתורה, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', אל תקרי 'מורשה', אלא 'מאורשה'".
(1274) כן כתב רש"י [פסחים מט:] "מאורסה - לכל קהילות יעקב".
(1275) "מללמדו" [רש"י שם].
(1276) "דכתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא', בשביל התורה שהיא ראשית, וישראל נקראו [ירמיה ב, ג] 'ראשית תבואתה', שעתידין להנחילה, [בראשית שם] 'ברא אלקים את השמים וגו''" [רש"י שם].
(1277) נראה לבאר הדגשה זו [שהתורה מאורסה לכל קהל ישראל, ולא רק ליחידי האומה] על פי דבריו בבאר הגולה באר הששי [קנט:], שכתב: "החטא בכל מקום שכאשר רוצים להפליג בחומר החטא, אמרו שבא על נערה מאורסה. והטעם, מפני כי הבא על נערה המאורסה לפי שהוא חוטא בקדושה, שהנערה היא מקודשת לאחר, והנה בא עליה, לכך הוא חוטא בקדושה. ואינו כמו מי שבא על בעולת בעל, שכבר היא אשתו, ואין כאן שם קדושין. ואף על גב דלא פקע מינה קדושין הראשונים, מכל מקום אין שם 'מאורסה' עליה, רק בעולת בעל. ולכך המיתה של ארוסה חמורה מבעולת בעל" [הבא על ארוסה מיתתו בסקילה (דברים כב, כד), והבא על אשת איש מיתתו בחנק (ויקרא כ, י, ורש"י שם), וסקילה חמורה מחנק לכולי עלמא (סנהדרין מט:)]. ובח"א לסנהדרין מד. [ג, קס.] כתב: "כי עכן בא על נערה המאורסה, והוא החטא והערוה היותר גדול. ולמה הוא חטא יותר מתועב, כי הנערה המאורסה מקודשת לאחר, וכל זמן שיש עליה שם קדושין, עד אחר הנשואין, שאז אין שם קדושין, רק נשואין. אבל המאורסה יש עליה שם קדושין, והבא עליה, אין תעוב כמו זה. ולכך משפט נערה מאורסה חמור ממשפט זנות של נשואה... ודבר זה הוא ערוה יותר מכל העריות... וערוה זאת [של נערה מאורסה] לא שייך באומות, כי אין להם קדושין, וכן אמרו [ראה סנהדרין נז:] בעולת בעל יש להם, אבל ארוסה אין להם". ביאור דבריו; כל התיחדות של דבר שייכת רק במערכת של קדושה, כי במערכת של גשמי אין שום התייחדות, כי הגשם פושט צורה ולובש צורה, ואינו מתאפיין ומתייחד במאומה. ולכך אומות העולם מופקעות מתורת אירוסין, כי אינן בתורת התייחדות והזמנה לדבר. ובנידון דידן אמרינן שהתורה מאורסה לישראל, ומכך למדו [סנהדרין נט.] ש"עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה", כי הוא כבא על נערה המאורסה. ומדוע החבור מתאפיין ע"י ארוסין, ולא ע"י נשואין, הרי אירוסין אינם חבור גמור כמו נישואין. אלא שהם הם הדברים; כל חבור של קדושה נקרא בשם "אירוסין", וכשם שלאומות אין שייכות לאירוסין מפאת חומריותם, כך לאידך גיסא, חבור ישראל בתורה הוא לעולם בגדר אירוסין מפאת קדושתם, כי קשר של קדושה נקרא בשם "אירוסין", ולא בשם "נישואין". לכך הפסוק המורה שהתורה מיוחדת לישראל ולא לאומות ["תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"], נוקט דוקא בסוג קשר שאינו בנמצא אצל האומות, והוא קשר של אירוסין. באופן, שאם היה משתמע מהפסוק שהתורה נשואה לישראל [ולא ארוסה], לא היה בכך למעט את האומות מן הענין, כי קשר של נשואין נמצא גם אצלן. ובכדי להודיע שכאן נרקם קשר שהוא יחודי רק לישראל, נקט בלשון המורה על אירוסין, ולא נשואין. ויחודיות ישראל לתורה נתבארה בתפארת ישראל פס"ח [תתרסט:], שכתב: "התורה היא מיוחדת לישראל, כדכתיב [דברים לג, ד] 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. ובפרק ארבע מיתות [סנהדרין נט.], אחד ממכחישי ה' שעסק בתורה חייב מיתה, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', אל תקרי 'מורשה', אלא 'מאורסה', והבא על נערה המאורסה חייב מיתה. ודבר זה תבין... כי התורה היתה מתיחסת לישראל בפרט, ולכך היא מאורסה לישראל דוקא, ואינה שייכת לאחרים... אבל התורה שבכתב, מאחר שהיא בכתב, אינה מיוחדת לישראל, כמו התורה שבעל פה, שלהם לבדם היא, והיא עמהם, לא למכחישים התורה". והואיל ואיירי ביחוד ישראל לתורה, ולא בידיעת התורה בפועל, לכך בזה אין הבדל בין קטן לגדול, כי כל ישראל, אף הקטנים שבהם, בכח לדעת את התורה. וכן כתב בבאר הגולה באר השביעי [שסט:]: "כל אדם, אף אם אינו בעל תורה, הוא בכח להיות בו תורה, שכל שעה אפשר שיקבל התורה. ומפני שהוא בכח על זה, הוא כמו שאר אדם שיש בו תורה. וכמו התינוק, אף שאינו יודע דבר, מכל מקום מצד הכח אשר הוא מוכן לתורה... שכל אדם הוא בכח להיות תלמיד חכם, שהרי אמרו [מגילה ו:] 'יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין', ולכך כל אדם... בכח להיות תלמיד חכם" [ראה למעלה הערה 1139].
(1278) אודות שהתורה נמצאת אצל כל ישראל בשוה, כן אמרו במדרש [ויק"ר ט, ג], שרבי ינאי הכניס לביתו אדם, והאכילו והשקהו, ובדקו במקרא ובמשנה, וראה שהוא עם הארץ. לאחר שרבי ינאי ביישו על כך, קם האורח ותפס לרבי ינאי ואמר לו "ירותתי גבך דאת מונע לי... 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', 'מורשה קהלת ינאי' אין כתיב כאן, אלא 'קהלת יעקב'". וכתב המתנו"כ [שם] "האורח אמר לרבי ינאי, ירושתי יש לי אצלך ואתה מונע אותו ממני, ורצה לומר התורה היא ירושת כל ישראל בשוה, ואתה הוא היודע אותה ומונעה ממני... כאילו אין לי חלק בה".
(1279) פירוש - כאשר הפרט תופס את התורה כדבר המשתייך אל הפרט, בזה הוא מפקיע את התורה משייכותה הכללית, ולכך נחשב שבא על ארוסת חבירו, כי הפרט בא על דבר השייך לכלל. ואודות שהתורה ניתנה לכלל, ולא לפרט, כן כתב בתפארת ישראל פי"ז [רסו:] בביאור מדוע התורה לא ניתנה לאבות, וכלשונו: "ואיך יהיה ניתן הסדר התמידי, אשר אין שנוי לו, לאברהם ליצחק וליעקב, כי במה שהם פרטיים, והפרט יש לו שנוי. כי כאשר מת אברהם, אין כאן אברהם. וכן יצחק, וכן יעקב, אין ראוי להם דרכי ה' אשר אין שייך שנוי בהם כלל. כי לא שייך התורה, שהיא סדר השם יתברך אשר הוא תמידי, רק אל המקבל אשר עומד בלי שנוי, כי שם הכללי שמו נשאר תמיד. ואין שם 'עם', שהוא עם כללי, על אברהם ויצחק ויעקב. רק כאשר יצאו ממצרים אז היו לעם. ובשביל זה לא נתנה התורה עד שהיו ששים רבוא, כי מפני כי מספר ששים... הוא מספר כללי. ודבר זה ראיה ומופת חותך על נצחיות התורה שלא תשתנה אצלנו לנצח נצחים. כי אם היה לתורה שנוי, למה לא נתנה לאברהם ויצחק ויעקב. ואין מספיק לך שום טעם וסברא בזה הענין, רק כי מפני שאברהם יצחק ויעקב הם פרטיים, ולא נתנה התורה, שהיא תמידית נצחית בלי שנוי, רק כאשר יש מקבל שהוא בלי שנוי כלל". הרי אי נתינת התורה לאבות, ונתינתה לששים ריבוא, מורה באצבע שהתורה ניתנה לכלל, ולא לפרטים שבכלל. ובדר"ח פ"ה מי"ח [תל.] כתב: "המזכה את הרבים אין מזכה אותם מצד שהם פרטים, רק מצד שהם כלל. ומשה על ידו ניתן תורה לכל ישראל, והרי הוא זיכה את הכלל במה שהוא כלל". וכן כתב שם פ"ו מ"ז [קצה. (יובא להלן הערה 1294)], ונתיב אהבת ריע פ"א [ב, נא:]. ובגו"א שמות פ"כ אות ח [צה.] כתב: "כי המצוות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה, וזה תראה כי המצוה אינה לישראל רק בצד הזה".
(1280) בא לבאר טעם שני אודות זיקת העניים לתורה. ועד כה ביאר שהתורה ניתנה לכלל ישראל, כעני וכעשיר. אך מעתה יבאר שיש עדיפות לעניים.
(1281) "שלא יהו קלים בעיניכם ללמדם תורה" [רש"י שם].
(1282) "הזהרו בבני עניים - להשתדל ללמדם תורה, שמהן תצא תורה, שאין להם עסק אחר. ועוד, שדעתם שפלה עליהם" [ר"ן שם].
(1283) לשונו בנתיב התורה פ"י [תכה:]: "ואשר יותר ראוי לתורה הם בני עניים, כדאיתא בפרק אלו נדרים [נדרים פא.], שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל, שנאמר [במדבר כד, ז] 'יזל מים מדליו', מדלים שבהם תצא תורה". ובח"א לנדרים פא. [ב, כד.] כתב: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל, ורצה לומר כי העני יותר מוכן שיהיה לו זרע תלמידי חכמים, וכאשר גם כן דבר זה עינינו רואות, כי לא יצליחו בני העשירים הרבה". וראה למעלה הערה 509 במה שנתעורר שם מדבריו כאן.
(1284) בהרבה מקומות; לאחר ציונים 314, 323, 446, 539, 613. וראה הערה הבאה.
(1285) לשונו למעלה [לאחר ציון 314]: "במה שאמר הכתוב במיותר [שמות יט, א] 'באו מדבר סיני', ירמוז לנו באיזה צד קבלת התורה אפשרית, דהיינו כאשר אין האדם נמשך אחר תאוות הגוף, ומשים עצמו כמדבר הזה שלא ימצא בו מכל הדברים הגופניים, שאינו לא 'ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורמון' [דברים ח, ח], ולא שום דבר. וכאשר האדם פורש עצמו מתאוות הגוף, ועושה עצמו בבחינה זאת כמדבר הזה, אז הוא ראוי אל קבלת התורה, ולא זולת זה... לכן כתיב 'באו מדבר סיני', רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה, צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר, אשר אין לה מכל תאוות הגוף, אין גם אחד, רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל, שאינם רודפים אחר תאוות הגוף כמו האומות, רק שהם כמו המדבר, כאשר נפרש בסמוך, כי ישראל אגודים בזאת המדה, ולכך הם ראוים בפרטית אל התורה יותר". ולמעלה [לאחר ציון 323] כתב: "כי אי אפשר להתקיים באדם התורה השכלית כשהוא בעל גוף ובעל תאוה... לכן כתיב 'באו מדבר סיני', רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה, צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר, אשר אין לה מכל תאוות הגוף, אין גם אחד, רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל, שאינם רודפים אחר תאוות הגוף כמו האומות, רק שהם כמו המדבר". ולמעלה [לאחר ציון 446] כתב: "שוב נגלה במדבר, נגד ישראל שהם כמו המדבר, כאשר אמרנו שהם מסולקים מהתאוות הגשמיות כמדבר הזה, וכל מעלתם לא קנו כי אם במדבר. ואמר הכתוב [דברים לב, י] 'ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו'. רצה לומר כי מצא ישראל שהם בארץ מדבר, כלומר מסולקים מהדברים הגופניים והגשמיים כמו המדבר, לכן 'יסובבנהו' בענני כבודו והשרה שכינתו עמהם, וגם 'יבוננהו' בתתו להם הבינה, היא התורה השכלית, שכתוב בה [משלי ח, יד] 'אני בינה לי גבורה'. שמפני היותם במדבר מסולקים מתאוות הגוף, נתן להם אלה הדברים הקדושים הנבדלים מהגשם". ולמעלה [לאחר ציון 539] כתב: "בשביל זה ניתנה התורה במדבר, וכמו שאמרנו כי עיקר התורה במקום אשר אין שם דברים גופניים ותאוות גופניית". ולמעלה [לאחר ציון 613] כתב "היה המקום המסוגל למתן תורה במדבר, שאין בו רק נבדלים מהגשם". וראה למעלה הערות 470, 540, 614, 1047.
(1286) לשונו בתפארת ישראל פ"ה [צ.]: "כי העני ידוע שאין לו עולם הזה כלל, ואין נהנה מטובת עולם הזה". ובנצח ישראל פכ"ח [תקעב.] כתב: "לכך אמר [סנהדרין צח.] שהמשיח יושב בין עניים, כי אין למשיח חלק מן עולם הזה כלל, והוא כמו העני שאין לו עולם הזה". ושם פנ"ט [תתקח:] כתב: "עניים אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה... והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי". ובדר"ח פ"ד מ"ט [קעח.] כתב: "הוא עני, שהוא בחיי צער עד מאוד". ובהמשך שם [קפט:] כתב: "השם יתברך רוצה לתת להם [לאוהביו] בעולם הבא יש, ולכך נותן להם בעולם הזה האין, הוא העניות, כדי שיהיה להם בעולם הבא היש". ובנתיב התורה פ"י [תכו:] כתב: "העשיר מצד שהוא הוא בעל העולם הזה... [ו]העני... הוא משולל מן העולם הזה, ואין לו חלק בעולם הגשמי". ובח"א לנדרים פא. [ב, כד:] כתב: "העני... משולל מן קניני עולם הזה לגמרי". וכן הוא בח"א לב"ב י: [ג, סד:]. ובח"א לע"ז יח. [ד, מד.] כתב: "כי העני אין לו עולם הזה כלל, והוא מסולק מן עולם הזה, רק העני מבקש שיוכל לעמוד בחיותו, ואין מבקש התאוה הגופנית. ולפיכך אמרו [ברכות סא:] 'לא אברא עולם הבא אלא לרבי חנינא בן דוסא וחביריו', מפני שלא היה לו טובה והנאה בעולם הזה, ולכך מיוחד לעולם הבא". וראה להלן הערה 1772.
(1287) מדבריו משמע שהעני חשוב כמת משום שהוא מסולק מהעולם הזה ותאותיו. אך לא כך ביאר בשאר ספריו. כגון, בגו"א בראשית פכ"ט אות ז [עט:] כתב: "עני חשוב כמת לפי שאין לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד, ואינם צריכים לזולתם, והעני אין לו חיות מצד עצמו, רק מצד אחרים, לכך מצד עצמו הוא חשוב כמת". ובגו"א שמות פ"ד אות יג [עד.] כתב: "דבר זה ידוע כי העני שאין לו חיות מעצמו, רק שהוא מקבל מזולתו, ובעצמו אין עומד בו החיות, הרי הוא כמת. כי החי הוא שצריך שיהיה חי מעצמו, ולא נתלה מזולתו, ולפיכך העני חשוב כמת... העני אשר בעצמו חסר וצריך לזולתו, הוא כמת בעבור חסרונו". ובנתיב התורה פ"ד [רב:] כתב: "המקבל דבר מזולתו אין ראוי לו החיים, כי החי עומד בעצמו. ולפיכך אמרו כי העני חשוב כמת, וזה מפני שאין לו החיים בעצמו, כאשר הוא צריך לזולתו, ואין לו בעצמו החיים... ולכן יקרא המעיין שהוא נובע בעצמו, ולא קבל המים, נקרא 'מעיין חיים' [ר' שיה"ש ד, טו], כי חיותו בעצמו, ואינו מקבל המים". ובנתיב העושר פ"א [ב, רכג:] כתב: "המעין שנקרא 'מים חיים', מפני שהוא נובע מעצמו נקרא [בראשית כו, יט] 'מים חיים', ואין מקבל מזולתו. והבור אשר הוא מקבל, לא נקרא 'מים חיים' כלל. ולפיכך העני נחשב כמו מת, לפי שהוא מקבל מאחר, ואינו חי כלל מעצמו, ודבר זה לא נקרא 'חי', רק מי שהוא חי מעצמו זה נקרא שהוא 'חי'". ובכמה מקומות ביאר הסבר שני, והוא שהעני חשוב כמת משום שהוא נעקר ממקור הברכה, וחיות היא קבלת ברכה שאינה פוסקת. כגון, בגו"א שמות פ"ד אות יג [עד:] כתב: "ודע לך עוד, כי החיות הוא קבלת הברכה העליונה שאינו פוסק, וזהו נקרא 'חיים', כי הדבר שיש לו הפסק הוא המיתה, ודבר שאין לו הפסק הוא החיים. וכאשר העני הוא חי ופסק ממנו הברכה, נחשב כמת. למה הדבר דומה, למעיין חיים, ונסתם המקור שלו. אף על גב שיש בו מים, כיון דהמקור שלו נסתם, אינו נקרא 'מעיין חיים'. וכך העני אשר יבש מן שפע הברכה, נחשב כמת, אף על גב שלא נעדר לגמרי, מכל מקום בשביל שנסתם ממנו מקור הברכה, ויבש מעין הברכה שלו, בשביל זה אין לו שֵׁם 'חיים' כלל, ונחשב כמת" [ראה למעלה הערה 507]. וכן כתב בנתיב יראת השם פ"ג [ב, כט:], ובהקשר אחר בגו"א בראשית פ"ל אות ג [פז:], הקדמה לדר"ח [יז:], וח"א ליבמות סד. [א, קמא. (יובא בסמוך)]. אך כאן מבאר הסבר שלישי; העני חשוב כמת משום שהוא מסולק מהעולם הזה וחסר מכל תאותיו. ולא מצאתי שיבאר כן בשאר ספריו. ועל פי דבריו כאן תתיישב קושיא אלימתא; אמרו חכמים [יבמות סד.] שהאבות היו עקורים. וכתב בח"א שם [א, קמא:]: "אבל יעקב לא היה עקור, כי יעקב היה דבוק במקור החיים אשר ממנו הבנים, שהרי יעקב אבינו לא מת [תענית ה:], לפיכך לא היה יעקב עקור. אבל יצחק היה עקור, ואברהם ושרה עוד יותר". וקשה, שרש"י כתב [בראשית כט, יא] ש"רדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו [של יעקב] להורגו, והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר לו מה אעשה לציווי של אבא. אמר לו יעקב, טול מה שבידי, והעני חשוב כמת". ואם מן הנמנע שיעקב יהיה עקור מחמת שמי שאין לו בנים חשוב כמת [נדרים סד:], הרי באותה מידה היה צריך להיות מן הנמנע שיעקב יהיה עני, כי העני חשוב כמת [שם]. ובדר"ח פ"ה הערה 1316 נשאר שאלה זו בתמיה. אך לפי דבריו כאן שאלה זו מיושבת היטב; יעקב מעולם לא השתייך לעולם הזה, וכמו שאמרו חכמים [ילקו"ש ח"א רמז קיא] שעשו נטל עולם הזה, ויעקב נטל עולם הבא [וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ה אות כו (יא.)]. לכך מה ש"עני חשוב כמת" [מחמת שהוא מסולק מן העולם הזה] אינו נוגע ליעקב, כי בלאו הכי יעקב מסולק מן העולם הזה. ורק לשיטתו של עשו, שהוא בעל עולם הזה, אמר יעקב שכאשר אליפז יקח את ממונו יהיה יעקב עני החשוב כמת.
(1288) לשונו בנצח ישראל פנ"ט [תתקח:]: "הנה בארו מה שאמר [במדבר כד, ז] 'יזל מים מדליו' נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר 'מדליו', רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי". ובנתיב התורה פ"י [תכו.] כתב: "'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל', כי העני יותר מוכן שיהיה לו זרע תלמידי חכמים, וכאשר גם דבר זה עינינו רואות. כי העשיר מצד שהוא בעל העולם הזה, אינו מוכן לקבל הזרע שהוא מוכן אל התורה השכלית. רק העני, מפני שהוא משולל מן עולם הזה, ואין לו חלק בעולם הגשמי, הוא מוכן שיצא ממנו הזרע שיהיה תלמיד חכם. וזה תבין כי אין הכהן רשאי לכנוס לפני ולפנים ביום הכפורים כי אם בבגדי לבן, לא בבגדי זהב [ר"ה כו.]. כי בית קדש הקדשים לקדושתו הוא מסולק מן עולם הזה הגשמי לגמרי, ולכך לא היה רשאי לכנוס לבית קודש הקדשים כי אם בבגדי לבן. לכך העני, שאין לו חלק בעולם הזה, ראוי שיהיה לו הזרע שהוא מוכן לתורה, לא העשיר. וגם העני בשביל שאין לו גדולה וחשיבות, יש לו מדת הפשיטות, כמו שהוא לשון 'עני', שהוא לשון הכנעה וענוה ועני, הכל לשון אחד. ואין ראוי אל התורה רק מדת הפשיטות". וכן כתב בח"א לנדרים פא. [ב, כג:]. ובהמשך שם [ב, כד.] כתב: "כי העשיר מצד שהוא בעל עולם הזה גם כן, אין מוכן לקבל זרע שהוא מוכן אל התורה השכלית. רק העני, מפני שהוא משולל מן עולם הזה לגמרי, הוא מוכן לקבל זרע העליון הנבדל, הוא הזרע שיהיה ת"ח, כי העני משולל מן קניני עולם הזה".
(1289) נראה שכוונתו לתקנת רבי יהושע בן גמלא [ב"ב כא.] שתיקן "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר". וביד רמ"ה [שם אות נח] כתב: "שמעינן מינה דמחייבין ציבורא לאותוביה מקרי דרדקי בכל מאתא, ומיתב ליה אגרא ומדציבורא... והכי נמי מסתברא, מדקתני התקין יהושע בן גמלא שיהו מושיבין מלמדי תינוקות, ואי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא, מאי 'שיהו מושיבין', אלא לאו דיהבינן להו אגרא מדציבורא. והכין עדיף, כי היכי דלילפו בני עניים כבני עשירים". והערוך השלחן [יו"ד סימן רמה ס"ט] כתב [אודות תקנת יהושע בן גמלא]: "מכריחין כל אנשי העיר לעשות תלמוד תורה להושיב מלמדים ללמד תינוקות בני עניים ויתומים... וכן נהגו בכל תפוצות ישראל שיהא להם בתי תלמוד תורה והולכין לשם בני עניים".
(1290) תיבות "גם הם" אינן ברורות, ואולי כוונתו שהיו מעמידים בתי מדרשות מיוחדים בכדי שגם בני העניים יוכלו ללמוד תורה [בנוסף לבני עשירים הלומדים].
(1291) פירוש - בתי המדרשות שהועמדו לטובת בני העניים לא היו בשביל לימוד עראי ומקרי, אלא בשביל לימוד קבוע, מדי יום ביומו. ואולי כוונתו שבני עניים היו זקוקים למקום שילמדו בו באופן קבוע, לעומת בני העשירים, שהיו לומדים בבתיהם משום שמלמדים פרטיים היו באים לבתיהם.
(1292) כמו שאמרו חכמים [כתובות סח.] "'עני', עני בדעת. 'עשיר', עשיר בדעת". ועוד אמרו [נדרים מא.] "נקטינן, אין 'עני' אלא בדעה".
(1293) מעין כן כתב הבני יששכר [קונטרס תקנות תמכין דאורייתא, אות ג]: "מתקנת יהושע בן גמלא ואילך מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר... וזאת לדעת את אשר עם לבבי אשיחה, הנה מצות עשה מדאורייתא הוא על כל אחד ואחד מישראל ללמד את בנו ואת בן בנו תורה, כמו דאמר [דברים יא, יט] 'ולמדתם אותם את בניכם'. וכשראה יהושע בן גמלא בדורו שהרבה מבני אדם לא היה סיפוק בידם ללמד את בניהם, אז תיקן מלמדים בכל עיר ועיר ללמד כל אחד יחד, כעשיר כעני. והדבר הזה היה ככל תקנת חכמים, ומחויבים לשלם שכר המלמדים מקופת הקהל, ומעריכין את אנשי העיר לפי הממון. והנה הגם שיוצאים מן התורה ידי חובת המצות עשה 'ולמדתם' בלימוד תורה לבניו, עם כל זה מדרבנן אינם יוצאים המצות עשה רק בלימוד תורה לכל בני העיר יחד, עשיר ואביון. והנה נראה לי לפי זה כי אחר התקנה, מדאורייתא אין יוצאין המצות עשה רק בלימוד תורה לכל התינוקות שבעיר... בנידון דידן כיון שתיקן יהושע בן גמלא חומרא באיכות המצות עשה ד'ולמדתם' להשתדל בלימוד לכל ילדי בני העיר, אם כן המחזיק לבניו לבד, ואינו משתדל ואינו חושש לבני עניים, הנה הוא ודאי עבר אדרבנן [דברים יז, יא] 'לא תסור כו'' תקנת יהושע בן גמלא, אבל נוסף לזה גם המצות עשה מדאורייתא 'ולמדתם וגו'' לא קיים".
(1294) אלא לכלל ישראל [כמבואר למעלה לאחר ציון 1276]. ואודות שהיחיד אינו יכול להשיג בתורה, ורק יכול להשיג כן אם הוא בתוך הכלל, כן כתב בדר"ח פ"ו מ"ז [קצה.], בביאור הקנין השלשים ואחד של התורה ["אוהב את הבריות"]: "צריך שיהיה אוהב את הבריות [כדי לקנות את התורה], כי כאשר הוא אוהב הבריות הנה הוא תוך כלל הבריות, וראוי אל התורה שנתנה אל הכלל. אבל אם אינו אוהב את הבריות, הנה נבדל מן הכלל, ואיך יזכה אל התורה, שהתורה היא אל הכלל, שהרי הוא יחיד בעצמו, ולא נתנה התורה אל היחיד. ועוד, כי התורה היא השכל, אשר השכל אינו פרטי, כי השגתו כללית. ואם האדם נבדל מן הבריות עד שהוא פרטי, אין ראוי להשגת השכל, אשר השגתו כללי, לא פרטי". וקודם לכן שם [קסה.] כתב לגבי הקנין העשירי של התורה: "היו"ד, בדבוק חברים. כי האדם כאשר הוא יחידי אינו מקבל התורה". וראה להלן הערה 1482.
(1295) עומד על תיבת "בעיר".
(1296) אודות שהעשיר יושב בביתו, כן כתב רש"י [שבת קיג.] "מדת עשירים היושבים בביתם, ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה". ושוב כתב רש"י [עירובין מז., מט:] "ואחד עשיר - היושב בביתו". ואמרו במשנה [שבת ב.] "העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים".
(1297) כמו מה שאמרו בזוה"ק [ח"ג ערב.] "עניותא קא רדיף אבתריה, ואזיל נע ונד". ורש"י [בראשית מט, ז] כתב "אחלקם ביעקב - אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים". ובספר מלוא הרועים [דרוש לפרשת שופטים] כתב: "מצות צדקה לרחם על העניים האומללים ומדוכאים, ורבים מכתתים רגליהם למרחקים לסבת שעת הדחק וצוק העתים". ובספר אהבת חסד [חלק שני פי"ז] כתב: "העני הולך מעיר לעיר, ומכתת את רגליו לבקש מזון להחיות נפשו, על אחת כמה וכמה שגדול העון מי שסוגר דלת בעדו, ומונע ממנו לחם".