פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה
פרק טו
(701) ברש"י שלפנינו לא הקשה כך, אלא הקשה קושיא אחרת, וכלשונו: "ויסעו מרפידים - למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב [שמות יז, א] שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו". וישנם שני הבדלים בולטים בין דברי רש"י אלו לדבריו כאן; (א) רש"י לא שאל מהפסוק [שמות יט, א] "ביום הזה באו מדבר סיני", בעוד שכאן הביא ששאל כן. (ב) רש"י לא הביא את המשך הפסוק "ויחנו במדבר", בעוד שכאן הביאו. ושני הבדלים אלו נובעים מגורם אחד; לפי רש"י שלפנינו השאלה היא על נסיעתם מרפידים ["למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו... בידוע שמשם נסעו"], ואילו הגעתם למדבר ["ויחנו במדבר"] אינה נוגעת כלל לשאלה. לכך אין מקום לשאול מהפסוק הקודם ["ביום הזה באו מדבר סיני"], וכן אין מקום להביא את המשך הפסוק "ויחנו במדבר". אך לפי המהר"ל, השאלה היא על הגעתם למדבר [ולא על נסיעתם מרפידים], לכך שאל הרי כבר ידעינן כן מהפסוק הקודם, וכן השאלה מוסבת על המלים "ויחנו במדבר". ובגו"א שם אות ב [נג.] הצביע על הבדלים נוספים שבין המכילתא לרש"י [כמבואר שם הערה 33]. לכך קצת קשה שכאן מזכיר את המכילתא ורש"י כדבר אחד ["במכילתא המובאת בדברי רש"י ז"ל"], בעוד שבגו"א הראה את ההבדלים ביניהם.
(702) "דהא כתיב 'ויחן ישראל' [שמות יט, ב], 'כאיש אחד בלב אחד וגו'' [רש"י שם]" [לשונו בגו"א שמות פי"ט אות ג (נה.)]. ואחדות זו היא תוצאה מתשובת ישראל, וכפי שיבאר.
(703) שנאמר [שמות יז, א-ג] "ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם, וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', ויצמא שם העם למים וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". ובהמשך [שם פסוק ז] נאמר "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". ובגמרא [ערכין טו.] אמרו שתלונות ישראל ברפידים על המים הן אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו להקב"ה. ועוד נאמר [שם פסוק ח] "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ואמרו על כך במכילתא [שם] "אין 'רפידים' אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם. לפי שאין שונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה". ובגו"א שמות פי"ט אות ג [נה.] העיר: "אף נסיעתן מרפידים בתשובה. אף על גב שרפו ידיהם מדברי תורה, שלכך נקרא 'רפידים' שרפו ידיהם מדברי תורה... כשנסעו משם, בתשובה נסעו". ובח"א לסנהדרין קו. [ג, רמח.] עמד על חטאי ישראל ברפידים.
(704) כמו שנאמר [ישעיה נט, ב] "כי אם עונתיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע". והרמב"ם [הלכות תשובה פ"ז ה"ז] כתב: "אמש היה [חוטא] זה מובדל מה' אלקי ישראל, שנאמר 'עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם'. צועק ואינו נענה, שנאמר [ישעיה א, טו] 'כי תרבו תפלה וגו'', ועושה מצות וטורפין אותן בפניו, שנאמר [שם פסוק יב] 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי', [מלאכי א, י] 'מי גם בכם ויסגור דלתים וגו''". וזהו יסוד נפוץ בספריו. כגון, בנצח ישראל פי"א [רעז.] כתב: "כל חטא הוא הסרה מן השם יתברך". ושם פי"ג [שכא:] כתב: "כי אחר שחטאו אל השם יתברך, נפרדו מן השם יתברך". ושם פנ"ו [תתעב.] כתב: "איך אפשר שיהיה הדיבוק אל הקב"ה בשלימות מבלי שום מונע כלל, והרי חטאו ישראל, ודבר זה מעכב הדביקות בו יתברך". ובגבורות ה' פס"ו [ריג:] כתב: "אין התחברות רק בתחתונים, במה שהם עלולים באמת. עד שנמצא חטא בנמצאים העלולים, אז מפרידים הדבוק ההוא". ובהמשך הפרק שם [רנט.] כתב: "השכינה מקומה בארץ... אם לא היה החטא המבדיל בין הנמצאים ובין העלה". ושם ר"פ סז [רסב.] כתב: "התבאר לך בפרקים שעברו כי אל תפן אל מנחתם, היא מנחת שוא אשר הביאו אל ה', כי הוא יתברך קרוב אל המלאכים מצד שהם נמצאים עליונים. שאין הדבר כן, כי אם לא שהיה החטא מבדיל בין השם יתברך ובינינו, היה שכינתו בתחתונים, וזהו רוממות וגדולה אל השם יתברך". ושם פס"ט [שפג.] כתב: "היה ירא אברהם כי יתרחקו בניו מן השם יתברך בסבת חטאם". ובדר"ח פ"ג מ"א [לו:] כתב: "ולפיכך אמר [שם] 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא', שהוא הסרה מן השם יתברך". ושם פ"ו מ"ח [רנט.] כתב: "וזה שאמר [תהלים לו, י] 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', כי המקור אין לו הפסק כלל, והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים, ודבר זה מצד הדביקות שהם דבוקים בו יתברך. ואם מסלקים הדביקות הזה על ידי חטא ועון, הוא הכרת אשר כתוב בתורה [ויקרא יח, כט]... על ידי חטא נכרת מן הדביקות הזה". ובתפארת ישראל פ"ע [תתשא.] כתב: "החטא הוא התרחקות מן השם יתברך". ובנתיב העבודה ר"פ יג [א, קיז:] כתב: "החטא היא היציאה מן השווי, ודבר זה הסרה מן השם יתברך". ובדרשת שבת הגדול [תפו:] כתב: "כאשר חוטא האדם, העונות הם מפרידים בין השם יתברך ובין האדם". ומזוית אחרת כתב בנצח ישראל פנ"ו [תתע:]: "יש בחינה בישראל שהם נבדלים מן השם יתברך, ובמה שהם נבדלים מן השם יתברך ימצא בהם החטא". הרי שהחטא יוצר הבדלה, וכן ההבדלה מאפשרת את החטא. וכן השריש לאידך גיסא; הדבק בה' אינו בא לידי חטא, וכמבואר בבאר הגולה באר החמישי [קח:].
(705) אודות שתשובה היא התקרבות לה', כן לשון הרמב"ם [הלכות תשובה פ"ז ה"ו] "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר [הושע יד, ב] 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'. ונאמר [עמוס ד, ו] 'ולא שבתם עדי נאם ה''. ונאמר [ירמיה ד, א] 'אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב', כלומר אם תחזור בתשובה, בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים, בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר [הושע ב, א] 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי'". ובנתיב התשובה פ"א [יב:] כתב: "אמר דוד [לפני הקב"ה], אם אתה מקבלני בתשובה, מובטח אני שיעמוד שלמה ויבנה בית המקדש ומקריב כל הקרבנות [ויק"ר ז, ב], מפני שיצא שלמה מן דוד, שהיה [דוד] מקריב עצמו בתשובה אל השם יתברך. ולכך אם אתה תקבלני בתשובה, אשר התשובה הוא שמקריב עצמו אל השם יתברך, יצא ממני בן שהוא יבנה בית המקדש להקריב כל הקרבנות". ושם פ"ב [מד.] כתב: "כי התשובה מה שהוא שב אל השם יתברך בכל לבבו ובכל נפשו... כי התשובה היא שהנמצאים שבים אל השם יתברך... החוטא שב אל השם יתברך". ושם פ"ג [נג:] כתב: "כאשר תבין ענין התשובה, שהוא ההשבה אל השם יתברך". ושם פ"ד [סג:] כתב: "הבעל תשובה קרוב אל השם יתברך".
(706) אודות שהקב"ה נוהג ב"מדה כנגד מדה" [לכך כנגד מה שישראל התקרבו אל ה' בתשובה, ה' התקרב אליהם בנתינת התורה], הנה אמרו חכמים [סנהדרין צ.] "כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה". וכן כתב בגבורות ה' פי"ד [כ:]. ושם פל"ב [תקנז:] כתב: "כל מדותיו של הקב"ה הוא מדה כנגד מדה, [לכך] צריך אתה לומר שהיה במכות גם כן מדה כנגד מדה, שאם לא כן לא הביא הקב"ה עליהם מכה זאת, אף על גב שטעם יש בה, סוף סוף צריך שיהיה שעבוד ישראל דומה אל המכה כדי שיקיים בהם [בראשית טו, יד] 'וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי', ודין הקב"ה מדה כנגד מדה". ובגו"א בראשית פל"ח אות יד [רנ:] כתב: "כי מדותיו של הקב"ה לשלם לאדם במידה שמדד בה". ובדר"ח פ"ה מ"ח [ערב:] כתב: "כי כל מדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה". ובביאור הנהגה זו מצינו שני טעמים; (א) בח"א לסנהדרין צ. [ג, קעז.] כתב: "כי כאשר מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, בזה נודע שלא יבא רע מן השם יתברך, רק הטוב. והאדם מצד מדתו שהיה מודד מביא עליו הרע מצד עצמו. כמו מי שהלוה לאחר, כאשר משלם מה שהלוה לגמרי לא נקרא שבא זה מן המשלם, רק יאמר שבא מן אותו שהלוה. אבל אם לא היה משלם אותו שהלוה דבר עצמו שהלוה, יאמר שבא מן המשלם, שהרי לא דבר זה הלוה. ולפיכך כאשר מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, יאמר שהוא מן האדם עצמו, ולא מן השם יתברך". ולפי טעם זה יש לדון מדוע יש "מדה כנגד מדה" גם בנוגע למתן שכר, וכמו שאמרו [סוטה יז.] "בשכר שאמר אברהם אבינו [בראשית יד, יג] 'אם מחוט ועד שרוך נעל', זכו בניו לב' מצות; חוט של תכלת, ורצועה של תפלין". וכן כתב רבינו בחיי [שמות יד, לא] "הכל מדה כנגד מדה בין בעונש בין בשכר", וכמבואר בדבריו כאן. (ב) בח"א לסוטה ח: [ב, לו:] כתב: "דבר זה מבואר, כי העונש ראוי באותה מדה, כלומר באותו הענין שהיה בו החטא. משל זה הסוטה קשטה עצמה לעבירה, המקום מנוולה [סוטה ח:]. וכי אין ראוי שהשם יתברך, אשר הנהגתו ביושר ובמשפט, וכאשר היה הקשוט בחטא, וכי אין ראוי לפי מדת המשפט להפוך החטא לנוולה, וזהו העונש ראשון שהיא ראויה אליו, ודבר זה מבואר. וכן כל העונשים המגיעים לאדם, הם מגיעים דבר דומה לחטא, כמו היא גלתה עצמה לעבירה, המקום גלה עליה. הירך התחיל בעבירה, לפיכך תלקה הירך תחלה [שם]. וכל זה כי העונש הזה הוא ראשון שיבוא עליו כאשר הוא דומה אל החטא, לפי שדבר זה הוא משפט הישר הגמור". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקז.] כתב: "בא לבאר לך המכה שהביא השם יתברך על סנחריב, איך הביא עליו המכה כפי עונשו הראוי לו, עד שמדותיו יתברך אמת". ושם איירי בעונש של "מדה כנגד מדה" כמו שמבאר שם. ולפי טעם זה הוא הדין במתן שכר, כי גם מתן שכר צריך להיות דומה אל המעשה שעשה. וראה להלן הערה 1233.
(707) אודות שהתורה מגיעה ממקום העליון ביותר [ומרוחקת מהאדם], כן כתב בגבורות ה' פל"ד [תקצט:]: "עדיין לא נודע להם שהוא אלקים אין זולתו אף על השמים ממעל, עד שהיה נותן תורה, שנתן להם תורה אלקית שמעלתה על השמים, ואמר להם [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך וגו'', אמרו חכמים [דב"ר ב, לב] שקרע השמים ושמי השמים העליונים, והראה להם שאין עוד זולתו, כדכתיב [דברים ד, לה] 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד'". ובגו"א שמות פ"כ אות ג [פז:] כתב: "ועוד יש בזה במה שאמר [רש"י שמות כ, א] 'כל עשרת דברות בדבור אחד נאמרו', הוא מורה על המעלה הגדולה של תורה, שהדבר הזה נראה ונודע, שכל עוד שיתרחק הדבר מלמעלה ויבוא לעולם התחתון, יתפרד ויתחלק, כי העולם העליון נקרא 'עולם האחדות', וכל שקרוב אל השם יתברך, הוא האחד האמת, הוא יותר באחדות. שעולם הזה השפל, הרחוק מאתו יתברך, הוא עולם הנפרד. והתורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה. ולפיכך ניתנה התורה מפיו בדבור אחד לגמרי, לפי שראוי אל התורה האחדות לפי מדריגת מעלתה". ובתפארת ישראל פ"ו [צט:] כתב: "הדברים הטבעיים הם בארץ, והתורה לא תמצא אף בשמים, כי אם מעולם העליון". ושם פ"נ [תשפח:] כתב: "התורה אינה ראויה לאדם מצד עצמו, כי התורה היא מן העולם העליון בתכלית הרחוק מן האדם. ולכך אמר הכתוב [שמות לא, יח] 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו', לשון נתינה, דבר שאינו מענין האדם". ובדר"ח פ"ג מ"ג [צו:] כתב: "התורה היא למעלה מן השמים, ואם השמים הם [תהלים קטז, טז] 'שמים לה'', כל שכן וקל וחומר שהתורה היא לה'". ובח"א לב"מ פה. [ג, לט:], בביאור דברי הגמרא [שם] "כל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם", כתב: "ולפיכך אף אם האדם בעל תורה, אפשר כי אצל תולדותיו התורה מסתלק ממנו, שאין התורה קנין גמור אליו. אבל כאשר הוא ובנו ובן בנו [ת"ח], דבר זה החוט המשולש, ומורה על כי יש לתורה חבור וצירוף גמור אליו, ושוב אין כאן סלוק כלל. כי... התורה היא רחוקה מן האדם, שהיא מעולם העליון, שהוא עולם הג'. וכאשר הוא ת"ח ובנו ובן בנו, שהתורה היא מעולם העליון, שייך אליו לגמרי, ולדבר הזה אין הסרה כלל, כמו שהתורה בעצמו בשביל שהיא מעולם העליון אשר הוא נצחי ואינו תחת הזמן, לכך אין בזה שנוי ותמורה, וכך כאשר הוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח מתקשר במעלת התורה, שהיא מעולם העליון לגמרי, ואין פוסקת מזרעו". ובתחילת דרוש על המצות [נ:] כתב: "הנה התורה היא מעולם העליון, בתכלית הריחוק מן האדם". כדאי לצרף לכאן את הכתוב בספר "סברי מרנן, חינוך" [עמוד תקכג]: "הגאון הגדול רבי פנחס שיינברג זצוק"ל היה מספר; כשהגעתי לפני קרוב לתשעים שנה לפני מרנא החפץ חיים זיע"א, אמרו לו שהגיע בן ישיבה מאמריקה ללמוד במיר. אמר [החפץ חיים] האם זהו דבר גדול, חידוש שהוא הגיע ממקום רחוק ללמוד תורה במיר, הגדלות היא שהקב"ה הגיע מהשמים לתת לנו את התורה" [הובא כעדות שמיעה בנתיב התורה פט"ז הערה 30].
(708) מבאר שנתינת התורה נעשתה כדי "להיות להם אלקים קרובים". ואודות שנתינת התורה החילה את אלוקותו יתברך על ישראל, כן כתב בגבורות ה' פכ"ג [שא.]: "השם הראשון [של הר סיני, "הר האלקים" (שמות ג, א)] מורה ששם קבלו התורה, ונעשה הקב"ה להם לאלקים" [ראה למעלה הערה 428 שנלקטו שם כמה מקבילות ליסוד זה]. ואודות שעל ידי נתינת התורה נעשה הקב"ה קרוב לישראל ["להיות להם אלקים קרובים"], כן משמעות הפסוקים, שנאמר [דברים ד, ז-ח] "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום". ושוב נאמר [שם פסוק לג] "השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". וההעמק דבר [דברים ד, ז] ביאר שגם הפסוק "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו" עוסק בתורה, וכלשונו: "כי מי גוי גדול וגו'. ביאר עוד מה זה יתפלאו אומות העולם על חכמת ישראל בכח התלמוד... שיראו גדולת ישראל בעיני ה' על ידי התלמוד, שבזה ה' אלקינו קרוב אלינו בכל קראנו אליו. וכדאיתא בחגיגה [יב:] כל הלומד תורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר [תהלים מב, ט] 'יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי'. פירוש חוט של חסד מועיל שיקובל תפלה לאל חיי... ובב"ב [קטז.] מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם כו', וכן יש הרבה מאמרים. הרי רואין אומות העולם כמה גדול עסק התלמוד בעיני ה'". וראה להלן הערה 711. ובכמה מקומות כתב שרק על ידי התורה יש לאדם דביקות עם השם יתברך. כגון, בגבורות ה' פ"ח [שסט:] כתב: "כי אין דבר חבור ודבוק יותר כמו התורה, שהוא דבוק וחבור האדם אל בוראו". ובדר"ח פ"א מי"ב [שמט.] כתב: "על ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך, כמו שבארנו זה בכמה מקומות, כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר, דביקות בו יתברך". ושם פ"ב מ"ה [תקע.] כתב: "האיש אשר הוא חסר התורה השכלית, נקרא רחוק מן השם יתברך, כי הקירוב אל השם יתברך הוא על ידי התורה, עד שעל ידי התורה בני אדם דבוקים בו יתברך". ושם פ"ה מכ"ב [תקלז:] כתב: "התורה היא על הכל, שהיא הדבר המביאה אל השם יתברך להתדבק בו יתברך ביחוד, יותר מהכל, ולא כן שאר החכמות. ואילו ידעו בני אדם יושבי חושך להבין... לא היו מבלים ימיהם בדברי חכמי האומות, ועוזבין התורה, תורת אמת, אשר בצלה אנו חיים". ושם פ"ו מ"ב [כג:] כתב: "מי שלומד תורה לשמה, הנה יש לו קשור ודביקות עם השם יתברך". ובנתיב התורה פ"ה [רנו.] כתב: "אין אדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה. כי האדם הוא בשר ודם, ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב, כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בוראו". ושם פ"ז [דש:] כתב: "הדביקות בו יתברך אי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד התורה מאהבה, שהוא הדביקות בו". ובח"א לנדרים סב. [ב, כב.] כתב: "כי האהבה אל השם יתברך היא הדביקות בו יתברך, כי כל אהבה דביקות האוהב בנאהב, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד תורה מאהבה". לכך ברי הוא שנתינת התורה היא כדי "להיות להם אלקים קרובים", כי באמצעותה ניתן לאדם להתקרב ולהדבק בה'. וראה להלן הערה 1256. וטעמא רבה יש בדבר, שהרי אין דבר קרוב אל ה' יותר מן התורה, וממילא ברור הוא שהאדם קונה דביקות גמורה אל ה' על ידי התורה. ואודות שאין דבר קרוב להקב"ה יותר מתורה, כן כתב בתפארת ישראל פכ"ו [תב.]: "מי שמרחיק אוהבו וקרובו של אחד, מרחיק גם כן אותו שהוא קרוב לו. ולכך התורה, שהיא קרובו ואוהבו של השם יתברך, כאשר רחקו אותה העכו"ם [ע"ז ב:], נתרחקו מן השם יתברך ריחוק גמור". ושם פל"ד [תקד:] כתב: "התורה היא מן השם יתברך... ואין דבר קודם לתורה, והיא ראשונה... כי התורה היא קרובה אליו יותר מכל, ולכך התורה מתייחסת ביותר אל השם יתברך". ובגו"א שמות פ"כ אות ג [פח.] כתב: "התורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה". ובנתיב התורה פ"ד [קעד:], כתב: "אין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה". ובהספד [עמוד קצ (דפוס ב"ב)] כתב: "כי בעל התורה הוא תחת צל הקב"ה, ואין דבר שהוא תחת כנפי השם כמו התורה". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רסא.] כתב: "על ידי התורה הוא דביקות האדם בבוראו... כי אין לך דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה, שהיא אצולה מן השם יתברך. ולכך נקראת התורה 'עץ', שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר, וכך התורה היא אצולה מן השם יתברך". הרי שקרבת הקב"ה לתורה מחייבת כי הדבק בה ידבק בהקב"ה, וכן כתב להדיא בדר"ח פ"ג מ"ב [עז.]: "התורה נקראת 'בת' [של ה' (שמו"ר לג, א)], כי הבת היא תולדה מן האב, ובאה ממנו, כך התורה הוציאה השם יתברך לפעל לסדר אותה, כמו שהבת באה מעצמו של אב, כך התורה גם כן. לא כמו שיש סוברים כי השם יתברך נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד, שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם השם יתברך. אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת השם יתברך, ולכך התורה מביאה האדם אל השם יתברך, והשם יתברך עם האדם כאשר עוסק בתורה. ולפיכך נקראת התורה 'בת' להקב"ה, כי החכמה תקרא תולדה".
(709) כוונתו לדברי הגמרא [סנהדרין צט.] "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים [ישעיה סד, ג] 'עין לא ראתה אלקים זולתך'. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין שם צדיקים אינן עומדין שם, שנאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', ברישא 'רחוק', והדר 'קרוב'". ודבריו כאן הם כדעת רבי אבהו. ורש"י [שם] כתב: "ברישא לרחוק - שנתרחק מן הקב"ה ואחר כך שב אליו בתשובה, והדר שלום לקרוב, מעיקרא צדיק גמור, דגדול כחן של בעלי תשובה". ובביאור מחלוקת זו, ראה בתפארת ישראל פנ"ז [תתצב.], ונתיב התשובה פ"ד [ס:]. וכן כתב בגבורות ה' פי"ט [רב.], ויובא בהערה הבאה. וצריך ביאור, מה דחק את המהר"ל לבאר מאורע הנמצא בתורה [מתן תורה] על פי דעה אחת בגמרא [רבי אבהו], ולהכניס עצמו בפלוגתא של חכמים. ועוד, כיצד רבי יוחנן יבאר ענין זה. ויל"ע בזה.
(710) פירוש - הרחוק שנתקרב יש חבור יותר חזק ממי שלא נתרחק כלל, כי היה עליו להתגבר על הריחוק, מה שאין כן הקרוב, מעולם לא היה צריך להתגבר על הריחוק. וכן בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נ.] כתב: "ריעו הוא יותר טוב לו מאחיו. וזה כי הריע שהיה איש רחוק ונתקרב אליו, מזה תוכל לדעת ולהבין כי החבור הזה הוא גדול יותר, שאם לא כן לא התחבר אליו, ומפני כך גדול החבור שלהם. ולא כן אחיו, שאין החבור שלהם רק מצד שנולדו מן אב אחד, ואין החבור הזה כמו החבור של הריעים. ודבר זה תבין ממה שמקדים רחוק קודם קרוב, שנאמר [ישעיה נז, יט] 'שלום לרחוק ולקרוב'... מפני שהיה מרחוק ונתקרב החבור שלו יותר, ולכך מקדים לו שלום, שהשלום הוא החבור, וחבור הרחוק קודם". ובנתיב התשובה פ"ב [מא:] כתב: "דבר זה ענין עמוק מאוד, איך השב מאהבה נעשו לו הזדונות כמו זכיות. כי זה שחטא ושב אל השם יתברך הוא יותר מקובל ומרוצה אל השם יתברך. כי אין חדוש אם הצדיק שהוא בעל צדק בעצמו שהוא עם השם יתברך. אבל החוטא אשר הוא שב אל השם יתברך, כמו זה שחטא אל השם יתברך, וכאשר הוא שב אל השם יתברך דבר זה הוא יותר. כי האדם שהוא בא מרחוק, כמו שהוא החוטא שנתרחק מן השם יתברך, ובא עתה להתדבק בו יתברך, אין ספק שהדביקות הזה הוא יותר. כי כמו שתראה ביסוד האש, כאשר הוא למטה ומתנועע למעלה, ובודאי דבר זה בשביל גודל הדבוק שיש לאש אל המעלה, אף שהוא רחוק ממקומו, הוא שב אל מקומו אשר יש לאש דביקות לשם לגמרי. ואם לא היה כל כך הדבוק שלו למעלה, לא היה מתנועע כל כך מרחוק. וכן אמרו במדרש [שוח"ט תהלים מזמור קמו] על הגר... זה שהניח מקומו ובית אבותיו ובא אליכם להתגייר להתדבק בכם, [דברים י, יט] 'ואהבת את הגר'. ולכן נאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', כלומר השלום הוא הדבוק שנותן לאחר, והוא יותר אל אותו שבא מרחוק. והדר לקרוב, שאין מורה כל כך הדבוק בו יתברך" [ראה להלן הערה 1675]. לפי זה עדיפות בעל התשובה היא מחמת שהתגבר על המעכבים שעמדו בדרכו. אך בתפארת ישראל פנ"ז [תתצג.] ביאר את עדיפות בעל התשובה מצד שפרישתו מהחטא מורה על ריחוקו מהחטא ומאיסתו בו, לעומת צדיק מעיקרו שלא מצינו אצלו ריחוק ומאיסה מקבילים, וכלשונו: "רבי אבהו חולק ואומר במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וטעם זה דבר מופלג ועמוק מאד מאד... זה שהיה כל ימיו רשע, וחזר בתשובה להיות צדיק, אין ספק כי הפרישה מן הדבר יותר במעלה ממי שלא היה צריך לפרוש. לכך אמרו [פסחים מט:] אצל התורה, כי הפורש מן התורה יותר רחוק מן התורה ממי שלא ראה תורה מימיו... וזה שפירש מן החטא, שהיה נוטה אל עולם הזה הגשמי, הוא יותר במעלה ממי שלא היה נוטה אחריו כלל... ולפיכך במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". ובגבורות ה' פי"ט [רב.] כתב: "ואם תאמר, מה היתה הסבה עדיין להיות מתחתן משה רבינו עליו השלום במי שפטם עגלים לעבודה זרה... ובמדרש תנחומא [שמות אות יא] נתנו טעם שהעבודה זרה מאוסה בעיני עובדיה, עד כאן. ובאור ענין זה, כי הפורש מדבר שחטא בו, כאשר הוא מואס בדרכיו הראשונים ופורש מהם, הוא יותר נקי וטהור מהם מאילו לא עשה. וזהו על דרך שאמרו חכמים במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". הרי שלא ההתגברות על המעכבים היא נותנת לבעל תשובה את עדיפותו, אלא פרישתו מהחטא מורה על ריחוקו מהחטא. ובדר"ח פ"ג מ"ז [קצד.] כתב: "כל הפורש מדבר אחד, הוא מתנגד והפך אל אותו דבר שהוא פורש ממנו. ואם לא היה מתנגד אל אותו דבר, לא היה פורש ממנו, כי הדברים אשר הם שייכים זה אל זה, אין האחד פורש מן השני, ואדרבה, הדומה יאהב את הדומה, ומתחבר עמו". ובנתיב התשובה פ"ד [ס:] שילב בין שני הטעמים [ריחוק והתגברות], שכתב: "כי למאן דאמר בעל תשובה יותר גדול... שכאשר כבר חטא ושב בתשובה, דבר זה התרחקות יותר מן החטא, ממי שלא חטא והוא צדיק. שזה שלא חטא אין צריך להתגבר על יצרו, כמו מי שהוא בו חטא ושב בתשובה, שזהו צריך להתגבר על יצרו, ומתרחק מן החטא לגמרי. ולפיכך כתיב 'שלום לרחוק', ואחר כך 'לקרוב', ודבר זה מבואר".
(711) לשונו להלן [לאחר ציון 1014]: "הוא כאשר אמרנו, שבשובם אל השם יתברך וקרבו אליו, אז ירד גם הוא למטה ונתקרב אליהם". ויש להבין, הרי כבר מההתחלה היתה יציאת מצרים בשביל מתן תורה, ומקרא מלא הוא [שמות ג, יב] "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ופירש רש"י [שם] "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים". וכיצד כאן תולה את מתן תורה בזה שישראל עשו תשובה בנסעם מרפידים, בעוד שמעיקרא ישראל כבר היו הולכים לקראת מתן תורה. ויש לומר, שאין כוונתו לנתינת התורה, אלא למעמד הר סיני, שהוא מעמד של התקרבות ה' לישראל. וכן מפורש בקרא, שנאמר [שמות יט, ט] "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו'". ושוב נאמר [שם פסוק כ] "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר וגו'". ונאמר [שם פסוק יז] "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים וגו'", וכתב הרמב"ן [שם]: "ועל דעתי הוא נסיון ממש, יאמר הנה רצה האלקים לנסותכם התשמרו מצותיו... ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלקים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה... כי העמים אינם חייבים לי ככם, אשר ידעתי אתכם פנים בפנים" [ראה למעלה הערה 624]. הרי מעמד הר סיני הוא מעמד של התקרבות בין ה' וישראל. ובפרקי דר"א פ"מ אמרו "כל אותו הדור ששמעו קולו של הקב"ה בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת... ובמותם לא שלטה בהם רמה ותולעה, אשריהם בעוה"ז ואשריהם בעוה"ב, ועליהם אומר הכתוב [תהלים קמד, טו] 'אשרי העם שככה לו'". וכן כתב רש"י [שיה"ש א, ב] "ישיקני מנשיקות פיהו - זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה, מי יתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו כמו מאז, לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פה אל פה. כי טובים - לי דודיך מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה... ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו, וזהו 'ישיקני מנשיקות פיהו'". ובספר דעת חכמה ומוסר [ח"ב אות פה (עמוד רפג)] כתב: "מעולם לא היתה כל כך קרבות ודביקות בין הבורא יתברך לכלל ישראל כבמתן תורה, וזהו 'ישיקני מנשיקות פיהו'". ובמג"א [סימן ס ס"ק ב, בענין ברכת אהבה רבה] כתב: "איתא בכוונות ובכתבים [לאריז"ל], והזכירות הללו [שנצטוינו בתורה] הם מצוות עשה, לכן כשיאמר 'ובנו בחרת' יזכור מתן תורה, 'וקרבתנו' [יזכור] מעמד הר סיני'". הרי לשון קירבה נאמרה במיוחד ובמסוים בקשר למעמד הר סיני. וזו כוונתו כאן במה שכתב "היא שעמדה וגרמה שבא השם יתברך ונתקרב להם גם כן", לאמור שמעמד הר סיני נזקפת לזכות התשובה שישראל עשו בנסעם מרפידים. ולשון חכמים מרפא; בהגדה של פסח, בפיוט של "כמה מעלות טובות למקום עלינו", נתפרטו חמש עשרה מעלות טובות שהקב"ה השפיע על ישראל. אמנם רק במעלה אחת מהן נאמרה לשון קירבה, והיא "אילו נתן לנו את השבת, ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו. אילו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה דיינו". והרי גם אצל שאר המעלות היה ניתן לומר בהן לשון קירבה, ומדוע נאמרה רק במעמד הר סיני. אלא הם הם הדברים; בשאר מעלות, אע"פ שבודאי יש בהן קירבה, מ"מ הן לא ניתנו רק בשביל הקירבה, אלא לצורך עצמן ניתנו [תורה, שבת, וכיו"ב]. מה שאין כן מעמד הר סיני, כל עניינו אינו אלא הוראת קירבה, "אשר ידעתי אתכם פנים בפנים" [לשון הרמב"ן הנ"ל], לכך רק במעלה זו אומרים "קרבנו לפני הר סיני". והדברים משמחים.
(712) בא לענות על שאלתו השלישית בתחילת הדרשה, ששאל: "ג', 'ויחן שם ישראל' [שמות יט, ב] כתיב לשון יחיד, ולפני זה כתב [שם] 'ויחנו', לשון רבים".
(713) כמו שנאמר [משלי יח, א] "לתאוה יבקש נפרד". וכן נאמר [תהלים צב, י] "יתפרדו כל פועלי און". וזהו יסוד נפוץ בספריו. כגון, אמרו במשנה [אבות פ"ה מי"ח] "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו". ובדר"ח שם ביאר שמעלת הרבים היא נעלה מהחטא. וכתב על כך [תכט.]: "ואל יקשה לך, אם כן האיך מצאנו שהרבים עצמם חטאו, דכתיב [מ"א טו, ל] 'אשר חטא ואשר החטיא [את ישראל]'. דבר זה אין קשיא כלל, כי כל אחד ואחד בתוך הכללי הוא פרטי בפני עצמו, ולפיכך שייך חטא בכלל, דהיינו לכל אדם ואדם בעצמו שייך חטא, כי בפרטי יש השתנות בודאי... שאין שייך שנוי בכללי, והכללי עומד, והפרט הוא בעל שנוי. אבל המזכה את הרבים אין מזכה אותם מצד שהם פרטים, רק מצד שהם כלל. ומשה על ידו ניתן תורה לכל ישראל, והרי הוא זיכה את הכלל במה שהוא כלל... ולפיכך כאשר היה מזכה את הרבים, והתחבר אל המדריגה העליונה הזאת שאין בה שנוי, כמו שהוא ענין הרבים, אין חטא בא על ידו". ושם פ"ב מ"ד [תקמז.] כתב: "בצד הכלל אין חטא, כי החטא הוא בפרטים, אבל הכללי לא שייך חטא וקטרוג. לכך הקטרוג לצבור מצד הפרט בלבד, דהיינו מה שעשו היחידים, אבל מצד הכלל אין קטרוג". ובנצח ישראל פי"א [רעט.] כתב: "כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטיים בלבד, הם החוטאים". ובהמשך שם [רפח:] כתב: "לכן אמר בפרשת אתם נצבים [דברים כט, יג-יד] 'ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וגו''. ומעתה איך אפשר שיכרות ברית עם אשר לא נולדו עדיין, ואינם בעולם. אבל הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל, וכן בישראל הוא אומר [דברים כט, ט-י] שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם ישראל. ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית אשר היה חל על האומה הכללית, לא מצד אשר הם אלו בפרט, רק מצד הכלל בלבד". וכמו שמצינו שאין הצבור מתים [תמורה טו:], אך יש מיתה אצל הפרטים. כך הוא הדין לנידון דידן; אין חטא בכלל, אך יש חטא אצל הפרטי. ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה מצינו חטא של רבים הנעשה מפאת היותם כלל, והוא כאשר הורו בי"ד לעבור על אחת מהמצות ששגגתן חטאת, שמביאים על כך פר העלם דבר של צבור [רמב"ם הלכות שגגות פי"ב ה"א]. ועל כך נאמר [ויקרא ד, יג] "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו". ומשונה הוא לשון זה מהנאמר אצל שלשת האנשים האחרים שהוזכרו שם; כי נאמר שם [פסוק ג] "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו'". וכן נאמר שם [פסוק כב] "אשר נשיא יחטא וגו'". וכן נאמר שוב [שם פסוק כז] "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'". אך בפר העלם דבר של צבור הושמטה תיבת "יחטאו", ובמקומה נאמרה רק תיבת "ישגו". אלא הם הם הדברים; ענינו של חטא אינו שייך אלא בפרטי, ולא בכללי, וכמבואר כאן. והואיל ונאמר בפר העלם דבר של צבור שאיירי ב"כל עדת ישראל", מן הנמנע הוא להזכיר שם תיבת "יחטאו", ולכך תיבה זו הושמטה, ונאמר רק תיבת "ישגו" [מפי בני הגאון רבי חנוך דב שליט"א].
(714) הביטוי "זה בכה וזה בכה" לקוח מהנאמר [מ"א כב, כ] "ויאמר זה בכה וזה אמר בכה", והמצודות דוד [שם] כתב: "ויאמר זה בכה - מי מהם אמר באופן זה, ומי באופן אחר".
(715) פירוש - כאשר ישראל חוזרים בתשובה [ומסלקים את החטא], אז אחדות ה' חלה עליהם, והם נעשים לאחד, וכמו שכתב רש"י [בראשית מו, כו]: "מצאתי בויקרא רבה [ד, ו]; עשו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן [בראשית לו, ו] 'נפשות ביתו', לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן [בראשית מו, כו] 'נפש', לפי שהיו עובדים לאל אחד". וזהו יסוד עתיק בספריו, ונביא כאן כמה מקומות; נאמר [שמות א, י] "הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'", ופירש רש"י [שם] "רבותינו דרשו, נתחכם למושיען של ישראל, נדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם". ובגו"א שם אות ז [יב:] כתב: "אמנם לי נראה לומר דרז"ל [סוטה יא.] דרשו הכתוב קרוב לפשוטו, שכתוב 'נתחכמה לו' בלשון יחיד, מפני שכוונתם היה שנתחכמו לאחדות העם, והוא יתברך המאחד את העם שעושה אותם תמיד גוי אחד. והיינו דקאמר 'נתחכמה למושיען', ולא אמרו 'נתחכם להקב"ה', מפני שלשון 'נתחכמה לו' דהוא מורה על אחדותם אשר הוא אתם תמיד ומאחד העם, הוא השם יתברך. וכאילו אמר נתחכמה לאחדותו של עם בצד אשר הם בו אחד, וזהו השם יתברך המאחד אותם". ובגבורות ה' פי"ד [ו:] כתב: "עם [ישראל] הם מיוחדים ונעשים כאיש אחד, וזה במה שהוא יתברך אלוקיהם, ובזה הם נבדלים מכל האומות, ונעשים עם אחד". ושם פ"ס [שעח.] כתב: "ומפני שהשם יתברך לקח ובחר בישראל בפרט מכל האומות להיות שלו, מורה בזה שהוא יחיד, שכיון שהוא יחיד בוחר באומה יחידית, לא בכלל האומות, שזה נותן ענין האחדות להיות לו עם מיוחד. שאם אין כאן אחדות, לא היה בוחר באומה יחידית. אלא שהוא יחיד, בוחר ביחיד. וזאת העבודה [של ק"פ] היא עבודה מאומה יחידה למי שהוא אחד" [הובא למעלה הערה 680, ולהלן הערה 762]. ובהמשך הפרק שם [שפז:] כתב: "כלל הדבר, כי ראוי שיהיה הפסח קרבן אחד, מפני שהוא מורה על השם יתברך שהוא אחד, כי העבודה הזאת שיש לישראל היא מצד האחדות שהוא יתברך אחד, ולכך בחר באומה יחידי גם כן, כיון שהוא יחיד". ובסוף ספר הגבורות ב"הלכות פסח בקצרה" [תקטז.] כתב: "הלקיחה שלקח השם יתברך [את] ישראל היא מפני שהוא יתברך אחד, בוחר בעם מיוחד, ולא ברבוי האומות. שכשם שהוא אחד, בוחר בעם אחד. ולכך הקרבת הקרבן הזה [ק"פ] מעם אחד, אל השם יתברך, שהוא אחד". ובנצח ישראל ר"פ לח [תרצג:] כתב: "ודע, כי אשר הוא מאחד ישראל הוא השם יתברך, אשר הוא אחד, והוא אלקיהם, ולכך השם יתברך מאחד ישראל עד שהם עם אחד. וכמו שאנו אומרים בתפלה [מנחה של שבת] 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. הרי כי השם יתברך אשר הוא אחד, והוא אלקי ישראל, על ידי זה ישראל הם עם אחד... ויחידיות ישראל הוא מצד השם יתברך... כי הוא יתברך אחדות ישראל". וכן כתב קודם לכן שם ר"פ י [רמח:], ויובא בהערה הבאה. ושם ר"פ יא [רעג.] כתב: "ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו 'בנים', כי השם יתברך הוא אחד בעצמו [דברים ו, ד], ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש [מובא בתוספות חגיגה ג:] כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד". ובנר מצוה [י:] כתב: "האומה הזאת [ישראל] נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'... כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד". ובהקדמה שניה לדר"ח [פז:] כתב: "ויש לדעת, כי הפעולה אשר נמצא מן הפועל מתדמה אל הפועל, כאשר אותה פעולה היא עיקר ועצם פעולת הפועל. הלא תראה כי האש יפעול חום, וזה הפעולה הבאה מן הפועל מתדמה אל הפועל, שהוא האש שהוא חם. וכן המים פועלים ליחות, כי הפעולה מתדמה אל הפועל. ומפני כי ישראל הם עיקר פעולת השם יתברך, ובשבילם נברא הכל, ראוי שתהיה מתדמה הפעולה אל הפועל. וכמו שהוא יתברך אחד, כך הפעולה, שהם ישראל, הם גם כן אחד... כי הפעולה שהיא אחת מעידה על הפועל שהוא אחד, כמו שהתבאר". ובנתיב הצדקה פ"ב [א, קעב.] כתב: "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז [כתובות סח.]... הכתוב אומר אצל נתינת הצדקה [דברים טו, ט] 'פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ורעה עינך באחיך האביון וגו''. כלומר מאחר שהוא אחיך, איך אפשר שלא תרחם עליו, שהאדם מרחם על אשר הוא אחיו. ואם מעלים עיניו כאילו אינו אחיו, הרי הוא פורש מישראל שהם עם אחד, ובשביל שישראל הם עם אחד יש להם אל אחד, וכמו שאנו אומרים [מנחה של שבת] 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ולפיכך אם מעלים עיניו מן הצדקה, ואינו מרחם על ישראל, הרי הוא יוצא מן מה שישראל הם עם אחד והם לאל אחד, והיציאה מן האחדות נחשב כאילו דבק בעבודה זרה לגמרי, שהוא יוצא מן האחדות". ושם פ"ו [א, קפא:] כתב: "מפני שישראל הם אחד לגמרי, דבר זה מורה על שיש להם אל אחד". ובבאר הגולה באר השביעי [שצה.] כתב: "והנה אותם שהם עובדים אל השם יתברך, יש להם שיתוף וחבור יחד במה שיש להם אל אחד, הוא הסבה הראשונה, המקשר אותם ומאחד אותם". ובדרשת שבת הגדול [עד:] כתב: "מאחר שישראל גוי אחד בארץ, הם מעידים על הקב"ה שהוא אחד... כמו שנרמז בע' הגדולה במלת 'שמע' [דברים ו, ד], ובד' הגדולה במלת 'אחד' [שם], שהוא עד, כי ישראל הם עדות על הקב"ה שהוא אחד... ולפיכך בעולם הזה אחדותו יתברך מצד ישראל, שהם אומה אחת בתחתונים, מעידים על השם יתברך שהוא אחד... כי אחדותו יתברך בעולם הזה אינו רק מצד העדות בלבד מה שמעידין ישראל על האחדות". והרמח"ל [במאמר החכמה] כתב: "צריך שתדע שהנה האדון ב"ה הוא אחד, ואין הארתו מתחזקת אלא במה שמתאחד. והנה ישראל אע"פ שבאישיהם הם רבים, נקראים [ש"ב, ז, כג] 'גוי אחד', והם ראוים לשתתחזק בם הארתו יתברך. אמנם האומות הם רבים ונפרדים לגמרי, ואינם נתקנים ביחוד, ונמצאים רחוקים מהתיקון לגמרי". ובפחד יצחק אגרות וכתבים [אגרת נה], כתב: "עלינו לדעת כי זה שכנסת ישראל קרויה היא 'יחידה ליחדך' [בפיוט "אום אני חומה" להושענא רבה], עומק הכוונה בזה הוא דאלה שני היחודים הם כרוכים ומעורים ותלויים זה בזה, 'יחידה ליחדך'". וראה בסמוך הערה 718.
(716) לשונו בנצח ישראל ר"פ י [רמח:]: "כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר [ש"ב, ז, כג] 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה [במדבר טו, כט] 'תורה אחת תהיה לכם', ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד" [הובא למעלה הערה 663]. ומצינו בספריו ארבעה הסברים לכך שהתורה היא אחת; (א) בדר"ח פ"ג מ"ב [עט.] כתב: "מאחר שהתורה מושכל שבה מחוייב, כי כל מה שבתורה אי אפשר רק כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר, ומפני כך דברי תורה מיוחדים. וזה הטעם שהתורה היא אחת... שהתורה כל דבריה מוכרחים מחויבים, אי אפשר רק שיהיה כך, ולא אפשר שיהיה בענין אחר כלל... התורה היא אחת, כי אי אפשר שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה, שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך. ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך, אבל אינו מחויב שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר, ואז לא היתה התורה אחת, דבר זה אינו בתורה, כי הדבר הראוי בלבד, ואפשר שיהיה בענין אחר, אין זה מיוחד. אבל דברי תורה מחויבים שיהיה כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר, והמחויב הוא מיוחד". (ב) בדר"ח פ"ו מ"י [שמט:] כתב טעם שני: "התורה היא ענין אחד בלבד... כי התורה היא כוללת, והכל בה, ואם כן אי אפשר שיהיה דבר זולתה. כי הדבר שהוא חלק בלבד, אפשר שיהיה עוד דבר שהוא החלק השני. אבל דבר שהוא הכל, אי אפשר שיהיה עוד אחר עמו" [ראה להלן הערה 759]. (ג) בתפארת ישראל פל"ד [תקג.] כתב טעם שלישי: "התורה היא אחת, וזה כי כבר אמרנו כי התורה כמו סדר העולם, עד שהעולם אחד, ולפיכך התורה היא אחת... כי התורה הפך העולם, שהוא הרבוי, והתורה היא סדר העולם וקשור העולם, עד שהיא אחד, מורה על מסדר שהוא אחד, לכך בא מאתו סדר אחד. ולפיכך התחלת התורה באל"ף ["אנכי" (שמות כ, ב)], ובריאת העולם בב' ["בראשית" (בראשית א, א)]... כי התורה היא אחת לגמרי, כאשר ראוי לדבר שהוא סדר אחד". (ד) להלן [לאחר ציון 756] כתב טעם רביעי: "אין דבר משותף עם התורה כלל, כדכתיב [יהושע א, ח] 'והגית בו יומם ולילה'... התורה היא אחת ואין משתתף עמה דבר". נמצא שיש ארבעה טעמים לכך שהתורה היא אחת; כל דברי התורה מוכרחים. וכן התורה כוללת הכל. וכן התורה היא סדר העולם, והסדר הוא אחד. וכן אין דבר שמשתתף עם התורה. הטעם הראשון כתב בדר"ח פ"ג מ"ב [עט.], נצח ישראל פ"י [רמט.], באר הגולה באר הראשון [פא:], שם באר השני [קיח.]. הטעם השני כתב בדר"ח פ"ו מ"י [שמט:], נצח ישראל פמ"ה [תשסד:], וח"א לסנהדרין צז: [ג, רי:]. הטעם השלישי כתב בתפארת ישראל פל"ד [תקג.], ושם פמ"ו [תשכב.]. הטעם הרביעי כתב להלן [לאחר ציון 757]. וראה להלן ציון 1601.
(717) כי התורה היא צורת ישראל, וכמו שכתב להלן [לאחר ציון 1205] שכאשר ישראל אינם במקום אחד [בגלותם], כך אז גם התורה לא תמצא במקום אחד. ומאידך גיסא; כאשר התורה היא אחת לגמרי [כפי שהיתה במתן תורה], כך ישראל יהיו אחד לגמרי, כאיש אחד בלב אחד. ובפחד יצחק פורים [מאמר לא] כתב: "בשבת [קלח:] איתא ברייתא דרבי שמעון בר יוחאי, חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר [דברים לא, כא] 'כי לא תשכח מפי זרעו'. אלא מה אני מקיים [עמוס ח, יב] 'לבקש את דבר ה' ולא ימצאו', שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ובא על זה הביאור ממאור עינינו המהר"ל [תפארת ישראל פנ"ו (תתסא.), ולהלן (לאחר ציון 1205)] כי משום שהתורה היא צורת ישראל, על כן מכיון שבגלות ישראל הם מפוזרים ומפורדים בין העמים על ידי גזירת השם יתברך שלא יהיו במקום אחד, כך צורתם, שהיא התורה, לא תמצא במקום אחד, אלא מפוזר ומפורד. ולפי דברי המהר"ל הללו, עלינו לתפוס דברי חז"ל [מכילתא שמות יט, ב] שחניית ישראל אצל הר סיני הייתה כאיש אחד בלב אחד [הובא ברש"י שמות יט, ב], לא בתור תיאור מעלתם של ישראל בשעת מתן תורה, אלא שדרגא זו של 'ויחן' קשורה היא במתן תורה כשלהבת בגחלת. דמכיון שהתורה היא צורתן של ישראל, ובשעת מתן תורה הרי כל התורה היתה מכונסת במקום אחד, כמו כן גם לבבם של ישראל היה צריך להיות מכונס למקום אחד". וראה להלן הערה 1521 שנתבאר שם שמחמת כן אין הגליות מתכנסות אלא בשביל לימוד משניות.
(718) לשונו להלן [לאחר ציון 760]: "והוא שכתוב 'ויחן ישראל' בלשון יחיד, שאי אפשר לישראל לקבל התורה שהיא אחת, רק כאשר הם גם כן אחד לגמרי, כי כל דבר אחדות לא יאות כי אם לאשר גם הוא אחד... רמז כאן שראויה להם [התורה] בבחינה זאת, כי הם אחד". ונמצא שביאר כאן שלשה טעמים לכך שישראל היו במתן תורה כאיש אחד בלב אחד; (א) כאשר ישראל חזרו בתשובה יש להם לב אחד לקל אחד. (ב) התורה היא אחת, מוכרח מזה שישראל יהיו אחד, כי התורה היא צורת ישראל. (ג) התורה שהיא אחת, יכולה להנתן לרק למקבל שהוא אחד. ועל טעמו השלישי יש להעיר, שישראל תמיד נחשבים שהם עם אחד, אף ללא שיהיו "כאיש אחד בלב אחד", וכפי שכתב בהרבה מקומות, וכמלוקט למעלה הערה 715. [ראה בגבורות ה' פ"ג הערה 60 שלוקטו שם שלשה טעמים עיקריים להיות ישראל עם אחד; (א) במה שהקב"ה הוא אלקיהם. (ב) במה שיש להם את התורה. (ג) במה שאין להם שום שייכות לאומות העולם]. ויש לומר, שיש דרגות שונות באחדות ישראל, ופסגת האחדות היא בהיותם כאיש אחד בלב אחד, וכמו שכתב באור חדש פ"ג [תרפד:]: "כי מצד שהם 'עם אחד', ראוי להם החבור ביותר, יותר מבשאר עמים". ובכדי להשתוות לאחדות התורה, יש על ישראל להיות בפסגת אחדותם. ועוד יש לומר, כי זו הפעם הראשונה שאחדות ישראל הבהיקה ובאה לעולם, וכל דבר המתגלה בפעם ראשונה, הוא מתגלה במלוא עוצמתו ועניינו. וכמו שכתב בתפארת ישראל פי"ח [רפא:]: "כי כל דבר המתחדש, כמו הירח שמתחדש אחר שלשים יום, חידוש שלו הוא אמתת עצם הויתו. כמו האדם שנולד, הלידה היא אמתת הוייתו. ולא כך כאשר כבר נמצא והוא מוסיף עליו, כגון האדם שהוא מוסיף בגידול, אין זה אמיתת הויתו", ולמעלה הערה 80 נלקטו מקבילות נוספות ליסוד זה. וכן להלן הערה 735 מתבאר שהעיקר מתגלה בהתחלה. לכך אחדות ישראל במתן תורה היתה הגלוי המובהק ביותר של אחדות זו, וכל אחדות שהיא פחותה מאיש אחד בלב אחד, אינה האחדות הראויה לשעה זו.
(719) מה שכתב כאן "כאשר ראינו שפותחת באל"ף", כוונתו שהתורה פותחת באות אל"ף, כי תחילת עשרת הדברות נחשבת לתחילת התורה, וכמו שיתבאר בהמשך. והטעם הוא שעשרת הדברות היו הפעם הראשונה שהקב"ה דיבר עם ישראל, וכפי שכתב בתפארת ישראל ר"פ לה [תקי.]: "התבאר לך ההפרש שיש בין עשרת הדברות שנאמרו לישראל, ובין שאר התורה. כי עשרת הדברות הם בראשונה מן השם יתברך, לשאר מצות התורה, אשר הם אחר עשרת הדברות, ותוספת עליהם". לכך "אנכי ה' אלקיך" נחשבת למצוה ראשונה, וכמו שכתב בגבורות ה' פמ"ד [רנט:], ושם הערה 5.
(720) כמו שמיד יבאר על פי המדרש אותיות דרבי עקיבא. ודרך המהר"ל לסיים קטע אחד בדברים שהם הקדמה לקטע שלאחריו [כמבואר למעלה הערות 264, 661].
(721) מדרש זה נקרא "מדרש אותיות דרבי עקיבא", והמאמר שיביא נמצא בנוסח ב עמוד נט [בהוצאת רבי שלמה אהרן ווערטהיימער, ירושלים שנת תרע"ד]. וכן בבתי מדרשות חלק ב, ירושלים שנת תשט"ו, הוצאת מוה"ק, עמוד שצו, והובא בילקו"ש ח"א סוף רמז א.
(722) לשון מדרש אותיות דרבי עקיבא "השיב הקב"ה ואמר לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים כדי לאבדם מן העולם לעתיד לבוא, שנאמר [יחזקאל ט, ד] 'ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה'". ובגמרא [שבת נה.] אמרו על פסוק זה "אמר לו הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה".
(723) לשון הילקו"ש [ח"א סוף רמז א] "ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברוא את העולם". ובמדרש אותיות דרבי עקיבא שלפנינו אמרו "אל"ף, כיון ששמע הדבר וראה שהקב"ה ביקש לברוא העולם בב"י".
(724) מדרש זה הובא גם בתפארת ישראל פל"ד [תצח:], נצח ישראל פמ"ה [תשסג.], דר"ח פ"ג מ"ב [פ.], שם פ"ו מ"ב [טז.], באר הגולה באר הרביעי [תקכד.], וח"א לסנהדרין צז: [ג, רי:], וחלקם יושלבו בהערות הבאות. וכן הזכירו להלן בדרשה [לאחר ציון 1392].
(725) פירוש - בעולם נמצא הרבוי, כמו שמבאר והולך.
(726) מה שמדגיש "והרי אף בתחילת הבריאה" כוונתו היא דבשלמא בהמשך השתלשלות הבריאה יובן שיש בו הרבוי, כי ההמשך מרוחק מנקודת ההתחלה. אך בתחילת הבריאה, הסמוכה לנקודת ההתחלה, היה מקום יותר לחשוב שהעולם יהיה אחד ולא ברבוי, כי כבר השריש ש"כל התחלה במה שהוא התחלה הוא אחד" [לשונו בדר"ח פ"ו מ"י (שנו:)]. ובנצח ישראל פ"ג [מו.] כתב: "כל התחלה היא יחידית". לכך מדגיש שבבריאת העולם, אף ההתחלה באה ברבוי. וראה הערה 728.
(727) אמרו חכמים [ב"ב עד:] "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראם". וראה הערה הבאה.
(728) יסוד נפוץ בספריו. הנה נאמר [בראשית ב, יח] "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", ופירש רש"י שם "לא טוב היות וגו' - שלא יאמרו שתי רשויות הן; הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג". ובנצח ישראל פ"ג [מד.] כתב: "זה כי הנברא מצד שהוא עלול הוא חסר, וצריך השלמה. כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא השלמתו עמו, ולא יהיה חסר, אם כן היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר. רק שנברא חסר, והושלם על ידי דבר שהוא עזר, כי הוא חסר בעצמו כמו שראוי אל העלול. ודבר זה רמזו חכמי אמת במדרש [פרקי דר"א פי"ב] באמרם על בריאת האשה 'לא טוב היות האדם לבדו', ופירשו ז"ל שאם נברא אדם בלא עזר היו אומרים כי הוא אלוה. והדברים כמו שאמרנו, כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ואם לא היה האדם צריך לעזר, אם כן לא היה עליו דין עלול... כי לא נברא דבר שלא יהיה צריך אליו השלמה". ובתפארת ישראל פ"מ [תרכט.] כתב: "אי אפשר שיהיה נמצא דבר שהוא אחד לגמרי, רק השם יתברך שהוא אחד שלם. אבל שאר הנמצאים, אם הוא אחד לגמרי, הוא חסר. שאם היה אחד והוא שלם, היה הוא אלוה. כי הוא יתברך הוא אחד, ואין זולתו... וזה אמרם במדרש [פדר"א פי"ב] 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' [בראשית ב, יח], שלא יאמרו כשם שהשם יתברך אלוק בעליונים, כך האדם אלוה בתחתונים, לכך 'אעשה לו עזר כנגדו', והוא זיווג שלו, שלא יהיה אלוה בתחתונים. ורצו בזה כי אם היה האדם אחד, היה הוא אלוה, שאי אפשר שיהיה דבר אחד זולת השם יתברך". ובגו"א בראשית פ"ב אות לד [סח:] כתב: "אין ראוי האחדות אלא ליחיד הקב"ה, ומאחר שהוא [האדם] אינו אלוה, בהכרח שיהיה לו זוג, ולא היה ראוי לו אחדות... שאין ראוי לאדם האחדות מצד עצמו, שאם היה ראוי לו האחדות, היה אלוה". ובהקדמה שניה לדר"ח [צב:] כתב: "כי הנמצאים שהם בעולם אי אפשר בלא הזדווגות והתחברות, כי השם יתברך הוא אחד ואין זולתו, ואילו הדברים שהם בעולם הם זוגות. וכן אמרו בפרק הספינה [ב"ב עד:] כל אשר ברא הקב"ה, זכר ונקיבה בראם. כלומר כל מה שנברא בעולם יש לו זוג, ואינו יחיד בעולם, כי אם השם יתברך, שהוא יחיד מיוחד בעולם". ובגבורות ה' פ"ט [תפח:] כתב: "כל דבר שהוא אחד הוא חסר וצריך השלמה, ואין האחדות כי אם להקב"ה, שהוא יחיד, ואליו השלימות בלי חסרון, אבל כל שאר אחד יש בו חסרון, שאינו שלם וצריך להשלים אותו... ולפיכך היו האבות ג', ולא אחד, כי אחר שאין ראוי להיות הסבה אחד בלבד, שאין סבה בתחתונים ראוי שיהיה אחד, רק השם יתברך, שהוא אחד בעליונים. ואם הסבה בתחתונים אחד, הוא חסר, שכבר אמרנו שצריך להשלמה". ושם ממשיך לבאר מדוע אי אפשר שיהיו רק שני אבות. ובח"א לב"ב נח. [ג, פג.] כתב: "ההתחלה ראוי שתהיה אחת, בעבור שההתחלה הוא מפועל אחד, שהוא סבת ההתחלה, ולכך מתדמה במה אל הסבה שממנו ההתחלה... וכן כאשר נברא אדם הראשון, מפני שהיה ראשון והתחלה נאמר עליו [בראשית ב, כד] 'והיו לבשר אחד'. ומפני שאי אפשר שיהיה דומה אל מי שממנו התחלה, ולכך היו שנים מצד מה, ואחד מצד מה". הרי שחייב להיות רבוי בבריאה, כי מן הנמנע שהבריאה תהיה אחת ובזה תהיה דומה להקב"ה, האחד היחידי.
(729) כי ברכה פירושה ריבוי, וכפי שכתב רש"י [סוטה י. ד"ה במה ברכו] "כל ברכה שבמקרא לשון ריבוי הוא, דבר המרבה ומצוי בו שובע, פוייש"ן בלע"ז". וכן כתב רש"י בעוד מקומות [שמות טז, ה, משלי יא, כה, יבמות סג. ד"ה ברכה, ב"מ מב. ד"ה אין ברכה, ועוד]. והרשב"א בחידושי ההגדות שלו [עמוד טז] כתב: "הברכה לשון תוספת ורבוי, מלשון [שמות כג, כה] 'וברך את לחמך ואת מימך'... וגורמת לרבות הרחמים על בריותיו". וכן כתב הרשב"א בשו"ת ח"ה סימן נא: "באמת לשון ברכה תוספת ורבוי הוא", וראה ברבינו בחיי דברים ח, י. והרד"ק בספר השרשים שורש ברך כתב: "תוספת טובה". ואמרו חכמים [ע"ז יט.] "כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם", ובח"א שם [ד, מט.] כתב: "כי הרב האחד אין לו השגה כוללת, רק השגה מיוחדת. אבל כאשר לומד תורה מהרבה, יש לו השגה כוללת וחלופי הדעות, והברכה הוא ברבוי, כאשר יש לו השגות הרבה, וזהו סימן ברכה". ובגו"א בראשית פ"ב אות ג [נג.] כתב: "לא נקרא 'ברכה' אלא כאשר יש תוספות". ושם פכ"ו אות יא [כו:] כתב: "הפירדה אינה בכלל ברכה, שהרי אינה פרה ורבה כלל". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקטז:] כתב: "דבר זה נקרא 'ברכה', כי כל ברכה הוא תוספת ורבוי יותר מן השעור המוגבל, שאין הברכה שנותן לו מה שהוא צרכיו בלבד, כי לא היה זה ברכה מה שהוא נותן לו צרכיו, אבל עניין הברכה שיהיה לו תוספת חוץ מן השעור". ובנצח ישראל פמ"ג [תשמג.] כתב: "וכן הא דאמר שם [סנהדרין צד.] כיוצא בדבר אתה אומר 'ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'' [שמות יח, י], תנא משום רבי פפייס, גנאי למשה רבינו שלא אמר 'ברוך' עד שבא יתרו ואמר 'ברוך', עד כאן. ואין הפירוש שלא היו רוצים לומר 'ברוך'. כי הפירוש הוא שידעו שאין ראוי לומר 'ברוך', כי לשון 'ברכה' הוא על הברכה שהעולם מקבל. ולא היו הם דבקים במדת הברכה, שהרי אין כאן ברכה להם, רק היציאה מסבלותם, ואין זה תוספות ברכה להם כלל. ולפיכך לא אמרו 'ברוך'. אבל יתרו שלא היה בצרה... היה זה נחשב ברכה. ולפיכך אמר יתרו 'ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו''. אבל למשה וישראל שהיו במצרים בסבלות קשה, ולא היה כאן תוספות ברכה, לא היה אפשר לומר 'ברוך'... ואין להקשות, אם כן מה גנאי היה למשה, כיון שלא היה ראוי להם לומר 'ברוך'. מכל מקום נחשב זה קצת גנאי, שלא נמצא מדה זאת אצלם, ודבר זה ענין נפלא כאשר תבין" [הובא למעלה בהקדמה הערה 87].
(730) לשונו בתפארת ישראל פל"ד [תצט:]: "ועוד יש במדרש [ב"ר א, י] למה בבי"ת, שהוא לשון 'ברכה'. ולא באל"ף, שהוא לשון 'ארור', עד כאן. והנה דברים אלו מגלים לך דברים גדולים. כי ראוי העולם שנברא בב', וזה כי הבי"ת בפרט הוא התחלת הרבוי, שהרי האל"ף אין בו רבוי, ואילו הבי"ת הוא התחלת הרבוי, והוא ברכה... כי בריאת עולם הוא הרבוי שהוא מן השם יתברך, ראוי שיהיה נברא בבי"ת, שהוא התחלת הרבוי והברכה, ולא באל"ף. שהבריאה היא הברכה בעולם, ואיך יהיה נברא באל"ף, שאין בזה ברכה כלל, רק סימן ארירה". ובנצח ישראל פמ"ה [תשסג:] כתב: "דע כי השם יתברך כאשר ברא העולם, ברא אותו בבי"ת, שהוא אות שניה. והטעם מבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא [מביא את המאמר שלפנינו]... וביאור ענין זה, שאין ראוי שיהיה נברא העולם רק בב', שהרי הב' מורה על הברכה. אבל באחדות אין כאן ברכה, שהרי הברכה על כל פנים יותר מאחד... ולכך לא היה אות ראוי לברוא בו את העולם רק הב', מפני שבו הברכה. כי בבריאת העולם, רבוי מינים הם בעולם, וזהו הברכה. ולכך התחיל הבריאה בב', שבו רבוי וברכה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקכד.] כתב: "כי לכך בריאת עולם מתחיל בבי"ת, שהוא ברכה, כמו שהתבאר במקום אחר, כי עולם הזה המושפע מן השם יתברך, הוא עצם הברכה... ועל ידם נמצא השם יתברך אל עולמו במדת הברכה". ובדר"ח פ"ג מ"ב [פ:] כתב הסבר אחר מדוע העולם נברא באות בי"ת, וכלשונו: "כי העולם יש כאן עולם שני, עולם הבא, ולכך העולם נברא בבי"ת". וכן כתב בנצח ישראל פט"ו [שסו:]: "עולם הבא הוא עולם השני, כי עולם התחתון הוא ראשון לאדם, ונברא העולם בב' של 'בראשית ברא', כי יש עולם שני". הרי שסבת בריאת העולם באות בי"ת היא משום שמכלל בריאת העולם הוא גם בריאת עוה"ב, כי "אף עוה"ב נברא בששת ימי בראשית, שהרי כתוב [קהלת א, ט] 'אין כל חדש תחת השמש'. וכן דרשו בב"ר [יב, י] שאף עולם הבא נברא בששת ימי בראשית, שהרי כתיב [ישעיה כו, ד] 'כי ביה ה' צור עולמים', מטעם ש'אין כל חדש תחת השמש'" [לשונו בגו"א בראשית פ"א סוף אות כא (יד.)].
(731) בראשית א, ב "והארץ היתה תהו ובהו וגו'", ופירש רש"י [שם] "בהו - לשון ריקות". וכן נאמר [ישעיה לד, יא] "קו תהו ואבני בהו". ודע, שהראב"ע [בהקדמה לתורה] לא הביא את תיבת "בהו".
(732) לשון הפסוק הוא "בוקה ומבוקה ומבלקה ולב נמס", ופירש רש"י [שם] "בוקה - ריקנית. ומבוקה - ומרוקנת על ידי בוקקים. ומבולקה - מפורצת בחומותיה". והראב"ע לא הביא פסוק זה, אלא [ישעיה כד, א] "הנה ה' בוקק הארץ ובולקה", ופירש רש"י [שם] "בוקק - מרוקן. ובולקה - מחריבה".
(733) כן כתב הראב"ע בהקדמה לתורה, וביאר שמחמת שאלתו לא יפרש בדרך זו את המקראות. ובתפארת ישראל פל"ד [תקב.] העתיק את לשון הראב"ע, וכלשונו: "והראב"ע הרבה דברים מאוד כנגד הדרש הזה, ואמר כי יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים. כי יש עוף שאינו רואה ביום בנוגה, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות. בדרש שהעולם נברא בבי"ת בעבור ברכה, ואם דבר כזה הרי [ישעיה כד, א] 'בוקק ומבולקה', [ישעיה ה, ו] 'ואשיתה בתה', [קהלת יב, ג] 'ובטלו הטוחנות', [תהלים קמז, כ] 'בל ידעום'". הרי שיש הרבה מלים הפותחות באות בי"ת, ואינן לברכה.
(734) לשונו בתפארת ישראל פל"ד [תקב:]: "ובודאי הראב"ע בל ידעום דברי החכמים הנאמנים, כי דבריהם הם אמת בחכמה, הוא לא הבין דברי חכמה... ודרך זה החכם להשיב על דברי חכמים, עם ריחוק שלו מדברי חכמים, ודי בזה". ובהרבה מקומות המהר"ל דוחה את דברי הראב"ע בתוקף כאשר הראב"ע חולק ומעורר על דברי חכמים. כגון, בגו"א בראשית פ"א אות מה [כח.], שם פכ"ח אות יז [סב:], שם פל"א אות יג [קיז.], שם שמות פי"ט אות ד [נה.], שם פכ"ג אות יח [רלט:], שם פכ"ה אות כג [רפא.], שם ויקרא פ"ח אות א [קסה:], שם במדבר פכ"ח אות יא [תסה.], שם דברים פכ"ו אות יב [תי:], גבורות ה' פט"ז [סו.], שם פנ"ד [קסו:], תפארת ישראל פכ"ז [תי.], שם פ"מ [תרטז:], שם פס"ו [תתרמב.], נתיב העבודה פי"ב [א, קיז:], ח"א לשבועות ט: [ד, יא.], ועוד.
(735) במתק לשונו מיישב שאלה מתבקשת; נהי שאות בי"ת מורה על הרבוי, אך שאר אותיות יש בהן יותר רבוי, ומדוע אות בי"ת היא אות הרבוי. ועל מיישב שאות בי"ת היא התחלת הרבוי, ולכך היא בפרט מורה על הרבוי. וכן כתב להדיא בתפארת ישראל פל"ד [תק.]: "אף כי שאר האותיות יש בהן רבוי יותר, מכל מקום הב' הוא התחלת הרבוי, כאשר היה בתחלת בריאת העולם התחלת הרבוי". אמנם בנצח ישראל פמ"ה [תשסג:] ביאר ענין זה, ויישב באופן אחר מדוע אין בשאר האותיות שלאחר בי"ת הרבוי שיש בבי"ת, וכלשונו: "דע כי השם יתברך כאשר ברא העולם, ברא אותו בבי"ת, שהוא אות שניה. והטעם מבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא [מביא את המאמר שלפנינו]... וביאור ענין זה, שאין ראוי שיהיה נברא העולם רק בב', שהרי הב' מורה על הברכה. אבל באחדות אין כאן ברכה, שהרי הברכה על כל פנים יותר מאחד. ואף על גב שג' וד' הוא יותר, אין זה קשיא, כי הג' הוא חוזר לאחדות, כי השנים הם כנגד שני הפכים, שהם שנים, והם מחולקים ואין להם אחדות כלל. ולכך שנים יש בו רבוי, ואין בו אחדות, אחר שהם נגד שני הפכים אשר לא יתאחדו. אבל מן שנים ואילך אי אפשר שיהיו שלשה הפכים, ולפיכך בג' יש התאחדות, ולא בשנים, שיש בו רבוי. ולכך אמר שהתחיל בב', מפני שכתוב בו 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן', רוצה לומר שהב' מורה ברכה... ולכך לא היה אות ראוי לברוא בו את העולם רק הב', מפני שבו הברכה. כי בבריאת העולם, רבוי מינים הם בעולם, וזהו הברכה. ולכך התחיל הבריאה בב', שבו רבוי וברכה". וכן כתב בח"א לסנהדרין צז: [ג, רי:]. הרי שבתפארת ישראל ביאר שמספר שתים הוא התחלת הרבוי, ובנצח ישראל ביאר שהוא רבוי שאינו מתאחד. ובדר"ח פ"ג מ"ג [קה:] שילב את שני ההסברים להדדי, שכתב: "כי שנים הם מחולקים, ואין למספר זה מאחד כלל. ולפיכך לא תמצא מספר שנקרא לגמרי על שם רבוי כמו 'שנים', במ"ם הרבוי, כי שנים תחלת הרבוי, ולכך יבא מלת 'שנים' במ"ם הרבוי". ונראה ששני הסברים אלו - חד הם, כי כבר נתבאר [למעלה בהקדמה הערה 106, למעלה הערה 271, ולהלן הערה 920] שהעיקר מתגלה בהתחלה, ובארמית ההתחלה נקראת 'מעיקרא', והוא מלשון "עיקר". ולכך התחלת הרבוי [מספר שנים] היא בהכרח עיקר הרבוי, ועיקר זה מתגלה בכך שאין במספר שנים אחדות כלל [ראה למעלה הערה 718 אודות שכל דבר בעת התחדשותו הוא במלוא כחו]. נמצא שדבריו בתפארת ישראל מורים על הסימן ששנים הם עיקר הרבוי ["התחלת הרבוי"], ודבריו בנצח ישראל מורים על הסבה ששנים הם עיקר הרבוי [אינו מתאחד]. וראה הערה הבאה.
(736) פירוש - מיעוט רבים הוא שנים [נדה לח:]. וכן בכמה מקומות כתב שמספר שנים הוא התחלת הרבוי. כגון בדר"ח פ"ג מ"ג [קה:], תפארת ישראל פל"ד [תצט:], שם פל"ח [תקפו.], נצח ישראל פ"ה [פו.], גו"א דברים פכ"ז אות ט [תכו:], ועוד. אמנם בכמה מקומות כתב שמספר שלש הוא התחלת הרבוי. כגון, בגבורות ה' פ"ח [תיח.], נצח ישראל פ"ו [קנב.], נתיב העבודה פ"א [א, עח.], ועוד. ונראה לבאר, שיש שני סוגי רבוי; (א) הפך מאחדות. (ב) הרבה והמון. מספר שנים הוא התחלת הרבוי המופקע מאחדות, ומספר שלשה הוא התחלת הרבוי של הרבה והמון [שמעתי מידי"נ הרה"ג ר' הדר מרגולין שליט"א]. וחילוק זה מדוייק מאוד בלשונות המהר"ל כאשר עסק בענין זה.
(737) לשונו בתפארת ישראל פל"ד [תצט:]: "וזה כי הבי"ת בפרט הוא התחלת הרבוי, שהרי האל"ף אין בו רבוי, ואילו הבי"ת הוא התחלת הרבוי, והוא ברכה. ולפיכך מלת 'ברך' כלם אותיות השניות, שהם לשון ברכה; הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות, שמן השני התחלת הרבוי, שהוא ברכה... שהיא מורה בצד עצמה ברכה, שהיא התחלת הרבוי". ובנצח ישראל פמ"ה [תשסד.] כתב: "ויש לך לדעת, כי 'ברוך' כל האותיות שלו מענין זה, שהרי הב', שנים באחדים. והכ', שנים בעשריות. והר', שנים במאות. ולכך לא היה אות ראוי לברוא בו את העולם רק הב', מפני שבו הברכה". וקודם לכן בנצח ישראל פט"ו [שסו:] כתב: "תמצא כי אותיות 'בכר' הכל שניים; הב' באחדים, הכ"ף בעשרות, הרי"ש במאות. ולכך אמר יעקב לעשו [בראשית כה, לא] 'מכרה בכורתך לי', הוא עולם הבא, שהוא עולם שני". [ובמקום אחר נתבאר מדוע אותיות "ברך" אינן לפי הסדר, ואילו אותיות "בכר" הן לפי הסדר]. ואלו שתי דעות במדרש [ב"ר א, י]: "למה נברא העולם בב', להודיעך שהן שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. דבר אחר, ולמה בב', שהוא לשון ברכה".
(738) "הרי עצם הבי"ת ברכה מצד מספרה, לא בשביל שנכתב בה לשון 'ברכה'" [לשונו להלן לאחר ציון 748].
(739) לשונו בח"א לתמיד לב: [ד, קנ:]: "מצד שנקרא שם קצה ותכלית, וכל קצה ותכלית שם הוא ההעדר". ואודות שהאותיות הסופיות מורות על ההעדר והמיתה, כן כתב בח"א לע"ז יז. [ד, מ.]: "אין התשובה רק אם נשאר דבר אצלו עד שאינו נפרש לגמרי מן השם יתברך. וכך מורה שם 'תשובה', כי השורש שהוא 'שב', השי"ן מורה כי לא הגיע אל האחרית, כי התי"ו היא אחרונה, וכמו שאמרו [אבות פ"ב מ"י] 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. ולאחר מיתה אין תשובה מועלת, ויהיה שב מן התי"ו, שהיא קודם למיתה". ובדר"ח פ"ה מ"ז [רמב.] כתב: "השקר הוא בלתי נמצא, והוא נעדר בעצמו. והאמת הוא הפך, כי אין באמת העדר, רק הוא נמצא, והשקר אינו נמצא [ראה להלן הערה 1388]. ולפיכך האמת דומה אל האמצעי, שהאמצעי רחוק מן הקצה, כי הקצה מפני שהוא קצה הוא קרוב אל ההעדר... השקר דומה אל הקצה, אשר הקצה קרוב אל ההעדר, כי הסוף הוא ההעדר... האותיות 'שקר' שהם נוטים אל הקצה לגמרי, כי הם בסוף אל"ף ביתא. ומה שאין בו התי"ו, שהוא בסוף יותר, כי האמת והשקר הפכים, ואין ראוי האות של 'אמת' שיהיה בתוך השקר, מאחר שהם הפכים". אך יש להעיר מהמשך דבריו שם [רמג:, בהסברו השני מדוע אין אות תי"ו בתיבת "שקר"], וכלשונו: "ועוד, כי התי"ו אף על גב שהוא בסוף, אינו קצה נחשב, כאשר היא עומדת בגבול, ומגביל האל"ף בית"א, לא נקרא זה קצה, אבל הם עומדים בגבול. לפיכך האל"ף והתי"ו שהם אותיות שהם על הגבול, הם ב'אמת', כי האמת אינו יוצא מן הגבול. אבל אותיות 'שקר' הם נוטים אל הקצה, שאין בהם הגבול, ודבר זה ברור מאד למי שמבין". ויש לדון אם דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן.
(740) פירוש - זהו הפסוק שאות תי"ו הביאה כדי להורות שמן הראוי שהעולם יברא על ידה, וכפי שהביא למעלה מהמדרש [לפני ציון 722]. ומעתה יבאר מדוע פסוק זה מורה שיש לבראות את העולם על ידי אות תי"ו.
(741) ומחמת כן התורה כוללת את כל סוגי התכלית, וכמו שיבאר. ומה שכתב "שהתורה היא תכלית הכל", אין כוונתו למה שכתב בדר"ח פ"ה סוף מכ"ב [תקעא.]: "התורה היא... תכלית הכל, כי על ידי התורה האדם זוכה אל תכליתו האחרון, ומגיע אליו", שאם כן מה תהיה ההשוואה לשמים, שכתב בסמוך "השמים הם תכלית העולם". לכך נראה שכוונתו היא שהתורה היא הצורה של הכל, וכמו שכתב בתפארת ישראל ס"פ יב [קצז.]: "אשר רצו חכמים לבאר כי העסק בתורה הוא תכלית האדם, ועל זה אמר הכתוב 'והגית בו יומם ולילה'. וביאור ענין זה, אחר שהתורה היא צורת כל המציאות, ראוי שיהיה עמל בתורה יומם ולילה, ויום ולילה הם כל המציאות" [ראה להלן הערה 757]. דוגמה לדבר שהוא צורה לעולם; בגבורות ה' פכ"ג [שמ:] הביא את המדרש [שמו"ר ב, ה] שאמרו "רבי יוחנן אמר, מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנה, כך ישראל גדר לעולם", וכתב: "ורבי יוחנן מפרש הטעם שנגלה בסנה [שמות ג, ד], שהוא מורה יותר מעלת ישראל. וזה כי ישראל הם תכלית ושלימות העולם, נבדלים מכל המציאות, ונותנים לעולם השפל הזה גדר והשלמה, כמו הגדר שהוא השלמה אל הגנה. לכך נגלה הקב"ה בסנה, שאין הסנה רק להיות גדר אל דבר. וידוע כי הגדר שהוא גדר והשלמה, מובדל מן הגנה. וענין זה לישראל גם כן, כי הם נבדלים מכל המציאות, ונותנים גדר והשלמה לעולם. לכך נגלה הקב"ה בדבר שיש לו התיחסות ודמיון אל ישראל... והסנה מובדל מכל האילנות, ובשביל שהוא נבדל מן האילנות נעשה גדר, שהגדר נבדל מן הדבר". ופירושו, ישראל הם הצורה לעולם, ונותנים לעולם את מה שהצורה נותנת לחומר, והוא גדר והשלמה. וכך יחס התורה לעולם. ובגבורות ה' פנ"ו [רנא:] כתב: "החומר אינו רק התחלה, כי הצורה היא שלימות הנמצא... כי החומר נקרא התחלה, והצורה נקרא תכלית ושלימות". ובתפארת ישראל פי"ב [קצה.] כתב: "לכך תמצא הסגולה של צורה באדם, וכמו כן בישראל. כי כל הדברים, הצורה באה באחרונה, והחומר קודם. כי הצורה הוא המשלים, ראוי שיהיה באחרונה. ולפיכך נברא האדם באחרונה לכל מעשה בראשית... כי יש על האדם משפט הצורה שהיא באה באחרונה. וכן תמצא בישראל, שכל האומות נבראו קודם... כי יש על ישראל משפט הצורה, שהיא יוצאת באחרונה... שהם צורת השלמה לעולם" [ראה למעלה הערה 154, ולהלן הערה 964]. ובביאור המושג של "צורה", הנה ביחס של אדם הראשון לבעלי החיים מצינו שבטרם שנברא האדם נאמר על בעלי החיים [בראשית א, כה] "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'", ולאחר בריאת האדם נאמר על בעלי החיים [בראשית ב, יט] "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'". ובביאור הבדל זה פירש רש"י [שם] "יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו [דברים כ, יט] 'כי תצור אל עיר', שכבשן תחת ידו של אדם". וכתב על כך בגו"א שם אות לו [עא.]: "אל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא. כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו... ומתחילה כאשר לא היה האדם, נכתב 'ויעש', ועכשיו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה [האדם] נותנת לדבר [לבהמות] חוק וגבול, ולכך נקרא [האדם] 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה [הקב"ה] כובשן [את בעלי החיים] שיהיו תחת האדם". הרי ש"צורה" היא נותנת כיוון ומטרה אל החומר. לכך כל עוד שלא נברא האדם, היו בעלי החיים משוללים כיוון ומטרה, ורק לאחר יצירת האדם נקבע הכיוון והמטרה של בעלי החיים. וכך ישראל, שהם הם הנקראים "אדם" [יבמות סא.], חוזרים ונותנים כיוון ומטרה לעולם, וזהו מה שכתב בגבורות ה' שישראל "הם תכלית ושלימות העולם" [ראה להלן הערה 1051]. וכל דבריו לגבי ישראל ואדם, כחם יפה לגבי התורה, ולגבי יחס השמים לעולם, וכמו שיתבאר.
(742) פירוש - אות תי"ו היא האות האחרונה, לכך "היא בתכלית", ומכך יש לה צד השוה עם התורה, שהתורה היא "תכלית הכל". ואף על פי שהתורה היא "תכלית הכל" מחמת היותה צורה לכל [כמבואר בהערה הקודמת], ואילו אות תי"ו אינה צורה לאותיות שקדמו לה, מ"מ יש כאן מספיק צד דמיון ביניהם; התורה היא תכלית [מחמת היותה צורה], ואות תי"ו היא תכלית [מחמת היותה האות האחרונה].
(743) פירוש - כשם שלגבי אות בי"ת יש שלשה שלבים; (א) האות בי"ת היא האות השניה. (ב) לכך האות בי"ת מורה בעצם על ברכה. (ג) העולם הוא ברכה מה', לכך יש לברוא את העולם באות בי"ת. כך באות תי"ו יש בהקבלה אותם שלשה שלבים; (א) האות תי"ו היא האות האחרונה. (ב) לכך האות תי"ו מורה בעצם על תכלית. (ג) בעולם יש תכלית, לכך יש לברוא את העולם באות תי"ו. ועתה יבאר מהי התכלית שיש בעולם.
(744) מקישור דבריו משמע שכוונתו היא שהשמים הם הקרובים יותר אל הקב"ה, ובכך הם הצורה והתכלית לתחתונים, וכמו שנאמר [תהלים קטו, טז] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ונקודה זו [שהשמים קרובים לה'] נתבארה היטב בבאר הגולה באר הרביעי [תקנא.]: "ואמר [פדר"א פ"ג] כי השמים נבראו מאור לבושו, והארץ משלג שתחת כסא הכבוד. וזה כי העולם הזה, שהוא עלול מן העילה, הוא השם יתברך, יש לעלול הזה שתי בחינות; הבחינה האחת מפני שהוא יתברך עילה לכך יש לו לעלול חבור וקירוב אל העילה, כמו שיש לבן חבור וצירוף אל האב שבא ממנו, וכך השם יתברך, שהוא עילה אל העולם, יש אל העולם קירוב אל העילה. הבחינה השנית מצד שהשם יתברך עילה, והעולם הוא עלול, בודאי העילה הוא נבדל מן העלול, שזה עילה וזה עלול. ואלו שתי בחינות שהם מחולקות, הם בעולם בכלל. והשמים שהם עלולים, יש בהם הבחינה הראשונה, שיש להם קירוב וחבור יותר אל השם יתברך, מצד שהוא יתברך עילתם. והארץ יש לה הבחינה השנית, שהשם יתברך נבדל מהם, מצד שהוא יתברך עילה, והעולם הוא עלול. ולכך אמר, כי השמים נבראו מאור לבושו, כי להלבוש יש צרוף וחבור אל מי שהוא לובש אותו, כי הוא מלבוש של הלובש, ומצד בחינה זאת נבראו השמים. ואמר כי הארץ נבראת משלג אשר תחת כסא הכבוד. ורוצה לומר כי בחינה שנית שיש לנמצאים, שהוא יתברך נבדל מהם, והוא מולך עליהם, וזה שייך לארץ. ולכך אמר שהארץ נבראת משלג שתחת כסא הכבוד, רוצה לומר כי התחלת הארץ מתחת מלכותו יתברך, כי במה שהוא יתברך מלך מושל נבדל מהכל, ומזה הצד נבראת הארץ, כי הארץ מיוחדת לזה, שהרי היא בתחתונים".
(745) פירוש - ההגדרה של "תכלית" היא לפי קירבתה אל ה', שככל שהדבר קרוב יותר אל ה', כך הוא משמש כתכלית לאלו שאינם כל כך קרובים אל ה'. וכאשר אנו באים לדון על ארץ ושמים, והשמים קרובים אל ה' יותר מן הארץ [כמבואר בהערה הקודמת], בזה עצמו נקבע שהשמים הם תכלית הארץ.
(746) פירוש - כאשר אות תי"ו ביקשה שעל ידה יברא העולם, עיקר כוונתה היה שעל ידה יבראו השמים, שהם תכלית כמותה. ומה שאמרה "רצונך שתברא בי את עולמך" [לשון המדרש, והובא למעלה לאחר ציון 721], כוונתה בעיקר לשמים, ושאר העולם יברא אגב השמים,
(747) אודות שהמיתה מרוחקת מהקב"ה, כן כתב בדר"ח פ"ד מכ"ג [תעו.]: "ואמר [אבות שם] 'והחיים לדון', כלומר מצד שהם חיים השם יתברך דן אותם, כי החיים יש להם קירוב אצל השם יתברך, שהוא 'אלקים חיים' [דברים ה, כג], ומפני כך מקבלים מאתו יתברך דין, כי נאמר [תהלים נ, ג] 'וסביביו נשערה מאד'. ולא כן המתים, שאין המתים מצד שהם מתים עם השם יתברך".
(748) בתפארת ישראל פל"ד [תק.] סלל לו דרך אחרת בביאור בקשת אות תי"ו שעל ידה יברא העולם; בעוד שכאן מבאר זאת מחמת שיש לעולם תכלית בדמות השמים, הרי שם ביאר זאת שתכלית התורה מחייבת שהעולם יברא על ידה, וכלשונו: "ולפיכך השיב כי אין לברוא העולם בתי"ו, אף שהתי"ו אי אפשר שלא יהיה בה דבר טוב, שכל האותיות אין ספק שהם משמשים לטוב, מכל מקום משמשים לרע גם כן, ואם כן יצא שכרן בהפסדן. ומה שאמר התי"ו יש בה לעתיד ליתן התורה, שנאמר [דברים לג, ד] 'תורה צוה לנו משה'. פירוש זה כי התי"ו הוא תכלית כל האותיות, והיא בסוף. ולכך אמר 'תורה צוה לנו משה', כי משה עלה אל המדרגה האחרונה שהיא סוף כל המעלות, והוריד לנו התורה [ראה להלן הערה 1760]. ולכך ראוי שיהיה התחלת בריאת העולם בתי"ו. ועם כל זה השיב לה השם יתברך, שודאי יש לה תכלית שהוא טוב, כמו בתורה, שהגיע משה אל תכלית ההשגה אשר אפשר. ומכל מקום יש סוף ותכלית שאינו טוב, כמו שהוא כאשר נגזר על האדם המיתה. ולכך נאמר [יחזקאל ט, ד] 'והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'', לומר כי הגיע תכלית שלהם אל המיתה. ובריאת העולם, שהוא הטוב בלי רע, אין להתחיל בתי"ו, שמורה על התכלית".
(749) כפי ששאל הראב"ע, והובא למעלה [לאחר ציון 730].
(750) לשונו בתפארת ישראל פל"ד [תקא:]: "ואם הב' הוא משמש לרע, מכל מקום דבר זה עצם הב' שהיא אות שני, שהשני הוא התחלת הרבוי, והוא עצם הברכה. ואף כי הב' משמש גם כן לרע, אין זה רק במקרה, ואין מה שבמקרה מבטל מה שבעצם".
(751) אודות הבטוי "חסרון בחקו", ראה למעלה הערה 136.
(752) במיוחד יש להעיר כן לפי דברי המדרש [ב"ר א, י] "למה נברא העולם בב'... שהוא לשון ברכה, ולמה לא באל"ף, שהוא לשון ארירה". והיפה תואר [שם] כתב: "ולמה לא באל"ף. ואף על גב דנתן טעם על הב' שהוא ברכה, מ"מ אם לא היה א' מלשון ארור לא היתה נדחית מפני הבי"ת, משום שהוא אות הראשון". ובתפארת ישראל פל"ד [תצט:] כתב: "'ארור' התחלתו באל"ף, כי האל"ף הוא אחד, ואין באחד רבוי, שהוא ברכה... ואיך יהיה נברא באל"ף, שאין בזה ברכה כלל, רק סימן ארירה". ובגו"א דברים פכ"ז אות ט [תכו:] כתב: "הקללה במעוט, והברכה ברבוי. ולפיכך א' הוא ארור, שאין בו רבוי. וכן ב' הוא ברכה, לפי שהוא התחלת הרבוי. ולפיכך אות ראשון מן 'ארור' א', ואות ראשון מן 'ברוך' ב'. ובמדרש [ב"ר א, י], ברא העולם בב', ולא בא' אות ראשון, מפני שהאל"ף היא 'ארור', ובי"ת 'ברוך', כדי שיהיה קיום לעולם". ובגבורות ה' ר"פ לא [תקלד.] כתב: "כי האחד אין בו רבוי". ובדרשת שבת הגדול [פ.] כתב: "האל"ף... הוא אחד לגמרי, בלא שום רבוי". ותוספות קידושין ב. [ד"ה היבמה] כתבו: "בחדא מילתא אין לשנות מנינא".
(753) כמו שאמרו [שבת מא.] "כשהוא נועל, נועל של ימין, ואחר כך נועל של שמאל... כשהוא רוחץ [את גופו], רוחץ של ימין, ואחר כך רוחץ של שמאל. כשהוא סך, סך של ימין, ואחר כך של שמאל. והרוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו". הרי החשוב קודם לאינו חשוב, וממילא הקודם לשני הוא חשוב יותר מהשני. ורש"י [דברים כט, ט] "זקניכם ושוטריכם - החשוב חשוב קודם, ואחר כך 'כל איש ישראל'". ובחידושי הר"ן [מו"ק כט.] כתב: "תלמיד ועם הארץ [שמתו], מוציאין את התלמיד, כלומר בכל מקום החשוב קודם, אע"פ שמת אחרון". וכמה פעמים כתב "החשוב חשוב קודם" [גו"א בראשית פל"ב אות כח (קנ:), שם במדבר פט"ז אות כח (רנט.), וח"א לע"ז ח. (ד, לג:)]. והמהרש"א [סוטה יא.] כתב: "דרך הכתוב להזכירם... החשוב חשוב קודם". והמג"א [או"ח סימן קלז ס"ק ב] כתב: "מצינו לעולם החשוב חשוב קודם".
(754) והראש הוא אחד, וכמו שכתב בח"א לסוטה מה: [ב, פב.]: "הראש הוא אחד, כמו השורש שהוא אחד". נמצא שחשיבות אות אל"ף [בהיותה "ראש האותיות"] היא באחדות, וכמו שיבאר.