אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק לו

פרק לה

(1) בפרק הקודם [מציון 45 ואילך].

(2) לשונו למעלה פל"ה [לאחר ציון 45]: "ואחר כך לזבוח אותו בי"ד, והוא מורה על הפרישה מעבודה זרה לגמרי. כי כל ענין הפסח מורה על העבודה שהיא להשם יתברך שהוא אחד, כמו שיתבאר". ומעתה יבאר כיצד הלכות פסח מורות על אחדות זו [ראה להלן הערה 9]. ובגו"א במדבר פי"ט אות כ [שה:] כתב: "כאשר נדע הלכות דבר אחד, נוכל לעמוד על מהותו. ואין ספק שהלכותיו נמשכים אחר עצמו, לכך מתוך זה אנו עומדין על מהותו. ולפיכך אמרו רז"ל [עירובין טו:] שאין עושין גולל ודופק מבעלי חיים, כדי ללמוד הטעם, וממנו תבין ענין גולל ודופק" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 387]. וראה להלן הערות 63, 92.

(3) מצינו בזה מחלוקת תנאים [פסחים פו.]; רבי יהודה סובר שהפסח נאכל בשתי חבורות, ורבי שמעון סובר שאינו נאכל בשתי חבורות. והרמב"ם בהלכות קרבן פסח פ"ט ה"א פסק כרבי יהודה, וביאר הכס"מ שם "וידוע דהלכה כרבי יהודה". ולפי זה דבריו כאן הם דלא כהלכתא. ואולי נקט כדברי המכילתא [שמות יב, מו], שאמרו שם: "בבית אחד יאכל. בחבורה אחת הכתוב מדבר. אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחד כמשמעו. כשהוא אומר [שמות יב, ז] 'על הבתים אשר יאכלו אותו בהם', שומע אני שהוא נאכל בבתים הרבה. הא מה תלמוד לומר 'בבית אחד יאכל', בחבורה אחת... מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות, ואין נאכל בשני חבורות". וכן אונקלוס [שמות יב, מו] תרגם "בבית אחד יאכל" "בחבורא חדא יתאכיל". וכן כתב רש"י [שמות יב, מו]: "בבית אחד יאכל - בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו. אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים, שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר 'על הבתים אשר יאכלו אותו בהם'. מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות". ובגו"א שם אות עו [רמה.] כתב: "תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו וכו'. כרבי שמעון דסבירא ליה כך". וכן בדרשת שבת הגדול [קצז:] כתב דבריו לפי רבי שמעון, ויובא בהערה הבאה. אמנם להלן פ"ס לא הגביל עצמו לדעת רבי שמעון, אלא הוכיח דבריו גם מדעת רבי יהודה, וכלשונו: "כל ענין עבודה זאת בקרבן הזה להורות על האחדות. וכן 'בבית אחד יאכל', כל הענין הזה שאסור לחלק הקרבן לשתי חבורות, או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, דפלוגתא דתנאי הוא במסכת פסחים [פו.]. כל הדבר הזה שיהא מעשה הקרבן ואכילתו בענין האחדות, ולא בענין החלוק". ועל כל פנים אחדותו של קרבן פסח עולה מדיוק לשונו הזהב של רש"י [שמות יב, מו], שכתב "בבית אחד יאכל - בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו".

(4) לשונו בדרשת שבת הגדול [קצז:]: "מפני כי כבר אמרנו כי הפסח הוא עבודת השם יתברך, והעבודה הזאת היא שאנו עובדין לו שהוא יתברך אחד ואין זולתו, ולפיכך ראוי לעבוד אותו. ולפיכך כל ענין עבודת הפסח שהיה הקרבן אחד בכל צד, מפני שהוא לאל אחד יתברך. ולפיכך פירשנו בחבור גבורות השם [כאן ולהלן פ"ס] שהיה הקרבן הזה כל ענין שלו שיהיה אחד. הראשון, שהרי נאמר בפירוש 'בבית אחד יאכל', שאסור לחלקו ולאכול אותו בשתי חבורות, שלא יהיה נחלק קרבנו של השם יתברך, שהוא עבודה לאל אחד".

(5) עפ"י איוב ט, יב "הן יחתוף מי ישיבנו מי יאמר אליו מה תעשה". וכן נאמר [קהלת ח, ד] "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה". ובתפילת נעילה אומרים "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמד לפניך כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך". והרמב"ן [דברים כב, ו] כתב: "הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים 'אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך'".

(6) לשון המחבר [שו"ע או"ח סימן כה ס"ה]: "יכוין בהנחתם [של התפילין] שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו". והרמב"ן [שמות יג, טז] כתב: "כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוק מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול" [הובא למעלה פ"ג הערה 9, ופ"ט הערה 94]. ובנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קסב.] כתב: "כאשר השם יתברך עשה לו נס, והצילו מן המיתה, או כל נס שעשה לו. וכאשר השם יתברך עושה לו נס, מורה כי הוא יתברך אחד בעולמו, ומפני שהוא אחד עושה בעולמו מה שהוא רוצה, ויכול על הכל, ולכך עשה לו נס" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 135, ולהלן פל"ט הערה 10]. ולמעלה פל"ד [לאחר ציון 44] ביאר שהמכות נועדו להראות לפרעה שה' מושל בתחתונים מתחת לארץ עד שמי השמים העליונים ביותר. ושם [לאחר ציון 69] כתב: "ואז יצאו ישראל, כי אז נודע למצרים כי הוא יתברך מושל בארץ מתחת ובשמים ממעל; 'בארץ מתחת' הם המים אשר מתחת לארץ, ו'בשמים ממעל' היא הנשמה, שהיא למעלה מן השמים, וראוי אז לצאת. לכך אז יצאו, אחר שהוא יתברך מושל למעלה מן השמים". ובהמשך שם ביאר שעדיין יש צורך בקרי"ס, וכלשונו שם [לפני ציון 73]: "ומפני שאמרו 'אצבע אלקים היא' [שמות ח, טו], כלומר שכל המכות היו מכות פרטיות, כמו האצבע שהוא אצבע פרטי, ושמא אין ממשלתו בכלל מציאות העולם. לכך קרע להם הים, לפי שהים אינו פרטי כמו היאור, שהוא נהר פרטי, אבל הים הוא כללי במה ש'כל הנחלים הולכים אל הים' [קהלת א, ז], והוא מציאות כללי, ולפיכך הים נבקע". וכן כאן כוונתו גם לקריעת ים סוף, וכמו שיתבאר בהערה הבאה.

(7) ופירש רש"י שם "מכל האלהים - מלמד שהיה מכיר בכל ע"ז שבעולם, שלא הניח ע"ז שלא עבדה". הרי בעקבות נסי מצרים יתרו הגיע להכרה שה' גדול מכל ע"ז בעולם, וזה מורה שנסי מצרים מגלים שהקב"ה הוא יחיד בכל העולמות [ראה להלן הערה 9]. ויתרו אמר כן לאחר קריעת ים סוף, וכמו שנאמר בפסוק הזה [שמות יח, יא] "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם", ופירש רש"י [שם] "כי בדבר אשר זדו עליהם - כתרגומו במים דמו לאבדם, והם נאבדו במים". ומכך מוכח שמה שכתב למעלה "וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים" כוונתו גם לקריעת ים סוף.

(8) תחילת פ"ס [ששב וביאר שם שדיני קרבן פסח מורים על אחדות ה'].

(9) בכת"י [תפג.] הוסיף כאן: "וכל מעשה קרבן זה היה בענין זה. וכן מה שהיה קרבן זה מן הכבשים ומן העזים, וכן מה שהיה זכר בן שנה, הכל מורה על האחדות, כי הוא יתברך אחד בעליונים ותחתונים, וצריך שיהיה קרבן זה גם כן אחד. וכל זה יתבאר לקמן [פ"ס] אצל 'פסח שאנו אוכלים'". ועוד אודות שקרבן פסח מורה על הפרשה מע"ז [כפי שאמר יתרו], כן כתב למעלה פל"ה [לאחר ציון 44], וז"ל: "כי הלקיחה היא פרישה קצת מעבודה זרה לקרב אל הקב"ה, ואחר כך לזבוח אותו בי"ד, והוא מורה על הפרישה מעבודה זרה לגמרי. כי כל ענין הפסח מורה על העבודה שהיא להשם יתברך שהוא אחד, כמו שיתבאר" [הובא בהערה 2]. והריב"א [שמות יב, ו] כתב: "שהיו שטופין בע"ז, אמר להם משה, משכו ידיכם מע"ז, וקחו לכם צאן של מצוה... הרי שהיה פסח מצרים בא על ע"ז, ודינו כקרבן ע"ז שטעון בקור ד' ימים. לכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים לביקור, כך פירש הר"ר אליקים" [הובא למעלה פל"ה הערה 46, עיי"ש]. ובספר עמק ברכה [עמוד עז] הוכיח ג"כ ששונה קרבן פסח משאר קרבנות, שקרבן פסח אינו בא לשם ריח, אלא לאפרושי מע"ז, בעוד ששאר קרבנות באים לשם ריח, וז"ל: "שמעתי בשם הגאון הנצי"ב מולוז'ין ז"ל לבאר [כן הוא בהעמק דבר ויקרא כו, לא]... שלאחר חורבן המקדש עד חורבן ביתר הקריבו ישראל קרבן פסח בירושלים במקום המקדש. והנה מדהקריבו קרבן פסח על כרחך שבנו שם מזבח, וא"כ קשה למה לא הקריבו גם שאר קרבנות, כיון שהיה להם מזבח. ואמר על זה דכיון דבעינן שחיטת הזבח לשם ריח לשם ניחוח, כדתנן [זבחים מו:] ד'לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו', לשם ריח לשם ניחוח'... אבל לאחר החורבן, שהתורה אמרה [ויקרא כו, לא] 'והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם', והעידה התורה שהקרבנות שוב לא יהיו לריח ניחוח, ונמצא ששוב אינם ראוים לריח ניחוח. ועל כן, שאר קרבנות כיון דצריך בהם ריח ניחוח, אי אפשר להקריב, דפסולים הם... מה שא"כ בקרבן פסח, דלא כתיב ביה 'ריח ניחוח', ולא צריך בו שחיטה לשם ריח ניחוח, שפיר היה אפשר להקריב גם לאחר החורבן, עד כאן דבריו ז"ל. וטעם הדבר מה שקרבן פסח שאני מכל הקרבנות דלא צריך ריח ניחוח, נראה... שכל הקרבנות היסוד שלהם הוא עשיית רצון השם, כמו שאמרו חז"ל 'ריח ניחוח - נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני' [רש"י ויקרא א, ט], ועל כן צריך בהו ריח ניחוח. אבל קרבן פסח עיקר יסודו אינו אלא משום ביטול ע"ז, שהמצרים היו עובדים להם, והיו צריכים לשחוט הצאן כדי למשוך ידיהם מע"ז, כמו שאמרו חז"ל [מכילתא שמות יב, ו] 'משכו וקחו' [שמות יב, כא], משכו ידיכם מע"ז" [הראני לזה בני הרה"ג רבי חנוך דב שליט"א].

(10) שנאמר [שמות יב, ח] "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו". אמנם הלשון שנוקט נמצא במדויק בפרשת בהעלותך, שנאמר [במדבר ט, יא] "בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו". וכן בגמרא אמרו [פסחים קטו.] "תניא, אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ["פסח מצה ומרור" (רש"י שם)] ואוכלן, שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלהו'". ולכאורה יש להעיר מדוע הגמרא העדיפה את הפסוק שבפרשת בהעלותך, הרי שם מדובר בפסח שני, ואילו אצל הלל מדובר בפסח ראשון, והיה לגמרא להביא את הפסוק שבפרשת בא. הנה רבים עוררו שאלה זו, יעויין במפרשי ההגדה שהאריכו בזה, ואכמ"ל.

(11) כי מצות ומרורים מורים על דברים הפוכים; המצה מורה על החירות, והמרור על השעבוד, וכמו שמבאר.

(12) משל נפוץ בספריו. וכגון להלן פנ"ב כתב: "הפועלים תמצא אותם מיוחדים, שלא יצא דבר מכל דבר. כמו שתראה... כי האדם יוליד אדם, והשור שור... והפעל הוא לפי ענין הפועל, ודבר זה נראה בכל דברים הטבעיים... הפעולה דומה מתיחס אל הפעל. כי כאשר נמשך מן האש פעולה, נמשך היבש, לפי ענין האש שהוא יבש. וכן הליחות מן המים תמיד מתיחס הפעולה אל הפועל, ודבר זה מוסכם מן המעיינים... ודבר זה עמוק מאוד ביחס הפועלים". ובתפארת ישראל פ"א [כט.] כתב: "כל פעולה היא מתייחסת אל הפועל; כי החמימות, אשר הוא פעולת האש, מתיחס אליו. וכן הקרירות מתייחס אל המים, אשר פועלים הקרירות. וכן בכל הדברים מתיחסות הפעולה אל הפועל". ובנצח ישראל פ"ג [מא.] כתב: "שהיו הראשונים טועים אחר העבודה זרה מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היה ההתחלה אחת איך יבוא מזה רבוי בעולם. וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הרבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה, מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חלופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד. ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי רבוי ההתחלות יבואו רבוי הנמצאים בעולם". ובביאור משנת "כל ישראל" בהקדמה לדר"ח [פז:] כתב: "ויש לדעת כי הפעולה אשר נמצא מן הפועל, מתדמה אל הפועל, כאשר אותה פעולה היא עיקר ועצם פעולת הפועל. הלא תראה כי האש יפעול חום, וזה הפעולה הבאה מן הפועל מתדמה אל הפועל, שהוא האש, שהוא חם. וכן המים פועלים ליחות, כי הפעולה מתדמה אל הפועל". ושם פ"ד מי"ז [שנו.] כתב: "כי התבאר בראיות ברורות כי הפעולה יש לה התיחסות אל הפועל, כמו שתראה בדברים הטבעיים שיש לפעולה התיחסות אל הפועל; כי הפועל שהוא חם, מוליד חמימות. ופועל שהוא קר, מוליד קרירות, וכל אחד מוליד בדומה לו וכיוצא בו". ובנר מצוה [טז.] כתב: "היו אומרים [הפילוסופים] שאי אפשר שיהיה הוא יתברך אחד בעולמו, כי אם כן לא היה נברא ממנו רק אחד. כי תמיד מתחייב ונברא מן הפועל דבר שהוא מתיחס אל הפועל; כי מתחייב מן האש שהוא חם, וכן הקרירות מתחייב מן הפועל שהוא קר, וכן כל הפעולות הבאות מן הפועלים כל אחת היא מתיחסת אל הפועל. ולכך גזרו ואמרו, מן הפועל שהוא אחד לא יבוא ממנו גם כן רק פעולה אחת. וכאשר נראה לפנינו רבוי פעולות מתחלפות בעולם, דבר זה מורה על התחלות מתחלפות". וכן הוא בח"א לסנהדרין קב. [ג, רלז.]. וראה למעלה הקדמה שניה הערה 149, פ"ה הערה 116, פכ"ט הערה 5, פ"ל הערה 64, ובסמוך הערה 14.

(13) לשונו בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מב.] "היו אומרים המינים אחר שראינו כי מגיעים הטובות בעולם, ומגיעים הרעות בעולם, ומן הטוב לא יצא רע, ומן הרע לא יצא טוב, לכך היו טועים והיו אומרים כי יש כאן שתי התחלות. התחלה אחת טובה, והתחלה השניה הרע, שהיו אומרים 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', רק הטוב יש לו התחלה אחת, והרע יש לו התחלה אחרת". וראה למעלה פ"ז הערה 36, פט"ז הערה 90, פכ"ג הערה 37, והערה הבאה.

(14) כמובא למעלה הערות 12, 13. ולהלן פ"ס כתב: "מה שאמרה תורה לאכול הפסח על מצות ומרורים, הוא גם כן דבר זה, כדי להוציא מלבן של אפיקורסים, שהם אומרים כי מן האחד לא יבא רבוי, רק מכח אחד יבא דבר אחד בלבד. ולפיכך כאשר יראו הרבוי בעולם, וכבר הוחלט להם כי מן האחד הגמור לא יבא הרבוי, אמרו שהתחלות הם יותר מאחד, כמו שמבואר בדבריהם מי שראה דבריהם". ובבאר הגולה באר החמישי [יז.] כתב: "כי הרבה מבני אדם, והמה המינים, הניחו ליסוד מוסד כי מפועל אחד לא יבא דברים מתחלפים. וכאשר ראו דברים מתחלפים בעולם, בפרט הדברים אשר התורה אמרה להרחיקם, כמו דברים הטמאים שאסרה התורה, ולכך חשבו מחשבת און כאילו הוא בא מפועל אחר זולתו, ולכך הרחיקה התורה אלו דברים" [הובא למעלה פ"ה הערה 107]. ובתפארת ישראל פל"א [תסב:] כתב: "מן השם יתברך שהוא אחד מתחייב הרבוי, הפך מה שאומרים הפילוסופים כי מן האחד לא יבא הרבוי, ולכך היו באים לידי שבושים הרבה". ובדרשת שבת הגדול [קצד:] כתב: "וידוע כי הפועל שהוא אחד, יבוא ממנו פעולה אחת. ודבר זה הסכימו עליו הכל... ולפיכך היו אומרים כמו שהעולם אינו אחד, כך הפועלים הם יותר מאחד. כי לעולם מפועל אחד יבוא פעולה אחת. וכאשר הפעולה אחת ג"כ הפועל אחד, כי הפעולה מתייחסת ודומה אל הפועל. ודבר זה הסכימו עליו הכל... איך יבוא ריבוי מן הפועל שהוא אחד". וכ"ה בח"א לסנהדרין לח. [ג, קמח:]. והמו"נ ח"ב פכ"ב הביא דעה זו בשם "אריסטו ומכל מי שנתפלסף".

(15) כמבואר למעלה הערה 6. ובספר לקוטי הלכות [ברסלב] חו"מ הלכות אפוטרופוס, אות מא, כתב: "וזה 'ועברתי בארץ מצרים' [שמות יב, יב], אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, 'אני ה'', אני הוא ולא אחר' [הגדה של פסח]. הינו שביציאת מצרים היה התגלות אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות כל כך, עד שגם למעלה נתגלה אחדותו הפשוט יתברך, כמו שמבאר שם בתורה הנ"ל, שכשנתגלה אחדות הפשוט למטה, נתגלה אחדותו הפשוט גם למעלה, בחינת [מנחה של שבת] 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו''. וזה 'ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו'', כי נתבטלו כל ההסתרות וההעלמות. כי לפעמים ה' יתברך מלביש הנהגתו על ידי המלאכים בבחינת [שמות כג, כ] 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך'... וכן הטעותים של חכמי הטבע של עכשו, כי המלאך נקרא 'אלהים', שהוא בגימטריא 'הטבע'. אבל אז ביציאת מצרים חמל עלינו ה' יתברך, וגלה אחדותו הפשוט למטה ולמעלה, שאין שום הנהגה בעולם כי אם על ידו בעצמו בבחינת 'אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו' אני ה' אני הוא ולא אחר', כי כל הפעלות המשונות שבעולם, הכל ממנו יתברך בעצמו".

(16) אודות שה' הביא השעבוד על ישראל, כך נאמר בברית בין הבתרים [בראשית טו, יג] "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה". ובמדרש [ב"ר מד, יח] אמרו על כך "ויאמר לאברם ידוע תדע וגו'... 'ידוע' שאני מפזרן, 'תדע' שאני מכנסן. 'ידוע' שאני ממשכנן, 'תדע' שאני פורקן. 'ידוע' שאני משעבדן, תדע שאני גואלן". הרי אמרו להדיא "'ידוע' שאני משעבדן". ואודות שאחדות ה' מביאה לכך שה' יפעל דבר והיפוכו, כן כתב למעלה פ"ה [רעא.], וז"ל: "ובמדרש במדבר רבה [יט, א], 'מי יתן טהור מטמא לא אחד' [איוב יד, ד], כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, ישראל מאומות. מי עשה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם, עד כאן. ביארו רז"ל כי המדה נותן כן להיות יוצא טהור מטמא, לכך הכתוב אומר 'לא אחד'. ולמה לו לומר 'לא אחד', רק רצה לומר כי מפני שההפכים יש להם סבה אחת, שאין המציאות מחולק, רק יש להם סבה אחת. וזהו הסבה הראשונה שבאו ההפכים מאתו, ומפני זה יוצאים זה מזה. לכך אמר 'לא אחד', יחידו של עולם המאחד את המציאות, ובשביל שהוא מאחד הכל, לפיכך יוצאים ההפכים זה מזה. שאילו לא היה להם התאחדות, לא היו יוצאים זה מזה. ומצד שהוא יתברך מאחד את המציאות, יצאו זה מזה... והנה התבאר כי אף על גב שהיה תרח עובד עבודה זרה [רש"י בראשית טו, טו], היה יוצא ממנו צד קדושה, מצד כי ההפכים יוצאים זה מזה". ולהלן פ"ס כתב: "שהם [האפיקורסים] אומרים, כי מן האחד לא יבוא ריבוי... ויותר מזה, כי הפך הדבר מה שחשבו; כי הם אמרו כי מן האחד לא יבואו פעולות הפכים. הדבר הוא הפך זה, כי מפני שהוא אחד הוא הכל, שהרי אין בלתו. ולפיכך מאתו באו ההפכים... כי ההפכים הם גם כן הכל, בעבור שלא ימצא עוד חלק". ובנר מצוה [טז:] כתב: "ולכך גזרו ואמרו, מן הפועל שהוא אחד לא יבוא ממנו גם כן רק פעולה אחת. וכאשר נראה לפנינו רבוי פעולות מתחלפות בעולם, דבר זה מורה על התחלות מתחלפות. וכבר בארנו זה במקום אחר ובטלנו שבוש זה. הפך זה, כי מורה רבוי הפעולות על התחלה אחת, כמו שבארנו זה באריכות בחבור גבורת השם אצל קרבן פסח, שצוה לאכול [במדבר ט, יא] 'על מצות ומרורים', עיין שם". ובתפארת ישראל ר"פ לא [תסב:] כתב: "כי כן הדבר שהוא יוצא מן השם יתברך בעוה"ז הוא מתחלק לשבעים, כמו שהם שבעים אומות, והלשונות הם שבעים לשון... שמן השם יתברך שהוא אחד מתחייב הריבוי. הפך מה שאומרים הפילוסופים כי מן האחד לא יבוא הריבוי... אבל מן השי"ת שהוא אחד יבוא הריבוי, כאשר הריבוי הוא מתדמה לאחד". וכן הוא בנצח ישראל פ"ג [מג.], דרשת שבת הגדול [סוף קצד:], ח"א לסנהדרין לח. [ג, קמח:], ועוד. וכאמור להלן פ"ס כתב "ויותר מזה, כי הפך הדבר מה שחשבו; כי הם אמרו כי מן האחד לא יבואו פעולות הפכים. הדבר הוא הפך זה". אמנם לשונו כאן לא משמע עד כדי כך [שהוא איפכא מסתברא], שכתב כאן "הוא יתברך אחד ומיוחד, כמו שהורה לנו בהוציא אותנו ממצרים, ונודע אחדותו בעולם, מכל מקום הוא פועל פעולות הפכיות". והתיבות "מכל מקום" אינן מורות שאדרבה כך צריך להיות, אלא יותר משמע ש"עם כל זה" הוא פועל פעולות הפכיות. וראה להלן הערות 118, 196. ויל"ע בזה.

(17) בסמוך יבאר כיצד מצה ומרור מורים על גאולה ושעבוד.

(18) לשונו להלן פמ"ז: "כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה, שהוא דבר אל הפכו, בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל, ואין חוץ ממנו. וזה כי כאשר אחד מושל על דבר אחד, הנה אין בידו הכל, רק דבר אחד פרטי. אבל כאשר הוא מושל על דבר והפכו, שהיה משנה המים ליבשה, הרי ברשותו הים, כיון שמשל עליו, ובידו היבשה, כיון שעשה הים יבשה, והרי אין בידו דבר אחד פרטי. וההפכים במה שהם הפכים אין להם שייכות זה אל זה כלל, שתאמר שהוא מושל על ענין אחד, רק נראה שהכל ברשותו, ואין חוץ ממנו. ולפיכך הוא יתברך בלבד מושל על ההפכים שהם בעולם". ובדר"ח פ"ה מט"ז [שצו.] כתב: "כי הוא יתעלה ויתברך הוא המאחד שני הפכים. כי אף אם מחולקים והפכים הם בעצמם, מכל מקום מצד השם יתברך הם מתאחדים, כי הוא יתברך שהוא אחד, הוא סבה לשני הפכים. ומה שהוא סבה לשני הפכים דבר זה בעצמו אחדותו יתברך. שאם לא היה הוא סבה רק לדבר אחד, כאילו תאמר שהוא סבה לאש, ואם כן חס ושלום יש עוד סבה להפך האש, הם המים, שהם הפך האש. ומפני כי הוא יתברך סבה להפכים, הוא יתברך אחד, שהרי אין זולתו, כי הוא סבה אל הכל, ואף אם הם הפכים, והרי בשביל ההפכים אשר הוא סבה להם הוא יתברך אחד. ודבר זה בארנו במקומות הרבה בספר גבורות השם, כי השם יתברך שהוא אחד, הוא סבה להפכים". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד הביא את דברי הגמרא [ברכות ו:] שהמשמח חתן וכלה כאילו הקריב תודה, וכתב שם [א, קסב.] לבאר: "ומה שאמר כאילו הקריב תודה, פירוש כי התודה כאשר השם יתברך עשה לו נס... מורה כי הוא יתברך אחד בעולמו... ולכך יש להקריב אליו חמץ ומצה [רש"י ויקרא ז, יב], כלומר שראוי להקריב אליו ההפכים, במה שהוא אחד, ומי שהוא אחד כולל הכל, אף שני ההפכים. כי המלאכים, מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש [במדב"ר יב, ח], ולכך אין אחד [שהוא] הכל. אבל השם יתברך הוא מושל על ההפכים, ולכך מקריבין אליו ההפכים. וזה מורה שהוא אחד. ודבר זה בארנו בחבור גבורות השם. וזה שמשמח חתן וכלה, אשר חתן וכלה זכר ונקבה, גם כן הם הפכים, והשם יתברך מאחד אותם. שהרי היו"ד הוא באיש, והה"א באשה [רש"י סוטה יז.], לומר כי השם מחבר אותם אשר הם הפכים. ודבר זה נחשב כמו הקרבת תודה. כי החמץ והמצה שהם הפכים, כאשר מקריבין אותם אל השם יתברך מורה כי הוא יתברך אחד. וכן כאשר משמח חתן וכלה, ובזה הזיווג שהם הפכים הוא אחד על ידי השם יתברך, אשר הוא מאחד אותם, ובזה השם יתברך הוא אחד". וראה למעלה פכ"ד הערה 121, פכ"ו הערה 21, ופכ"ז הערה 64.

(19) על פי הפסוק [דברים לב, לט] "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". וכן כתב ביטוי זה להלן פ"ס [יובא בהערה הבאה]. ובסוף הספר, ב"הלכות פסח בקצרה", כתב: "ונאכל על מצות ומרורים, גם זה מפני שאשר אליו העבודה הוא אחד לגמרי, ומי שהוא אחד גמור יש בו כח על שני הפכים, מפני שהוא כולל הכל. ולכך נאכל הפסח על מצה ומרור; המצה הוא בשביל החירות, המרור הוא בשביל השעבוד... והם שני דברים הפכים. שמפני שהוא אחד גמור, הוא המוחץ והוא הרופא, וממנו שני הפכים, דבר זה מִצְות פסח שנאכל על מַצוֹת ומרורים". ולפי זה מאוד מובנת הדגשת הפסוק בתחילתו "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי", כי הואיל ו"אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא", ומאחד הפכים, לכך זה מורה שה' אחד בעולמו, "ואין אלהים עמדי".

(20) פ"ס, וז"ל שם: "ומה שאמרה תורה לאכול הפסח על מצות ומרורים, הוא גם כן דבר זה, כדי להוציא מלבן של אפיקורסים, שהם אומרים כי מן האחד לא יבא רבוי, רק מכח אחד יבא דבר אחד בלבד. ולפיכך כאשר יראו הרבוי בעולם, וכבר הוחלט להם כי מן האחד הגמור לא יבא הרבוי, אמרו שהתחלות הם יותר מאחד, כמו שמבואר בדבריהם מי שראה דבריהם. ודבר זה בא להוציא מלבם. ואמרה תורה כי הקרבן הזה, שהוא לא-ל אחד יתברך ויתעלה, יהיה הקרבן נאכל על מצות ומרורים. כי המצה מורה על החירות, והמרור הוא שמורה על השעבוד. כי מאתו שהוא אחד, יבא החירות, והפכו הוא השעבוד, שהוא המוחץ והוא הרופא. ויותר מזה, כי הפך הדבר מה שחשבו; כי הם אמרו כי מן האחד לא יבואו פעולות הפכים. הדבר הוא הפך זה, כי מפני שהוא אחד הוא הכל, שהרי אין בלתו, ולפיכך מאתו באו ההפכים... כי ההפכים הם גם כן הכל, בעבור שלא ימצא עוד חלק, ועל ידי הפכים יש הכל. ולפיכך ראוי שיצאו ההפכים מן אותו שהוא מיוחד, כי ראוי שיהיה ממנו הכל, כי ההפכים הם הכל, ואין חוץ מהם, כמו שנתבאר למעלה כמה פעמים".

(21) פירוש - מקשה איך ניתן לומר שהחיוב שיש באכילת קרבן פסח ["על מצות ומרורים יאכלוהו"] מוסבר על ידי זה שהמצות מורות על הגאולה, הרי אכלו קרבן פסח בליל טו לפני שיצאו ממצרים בחצי הלילה, והחירות שיש במצות לכאורה מתחילה רק בחצי הלילה [שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ], וכיצד מַצוֹת שלפני שעת היציאה מורות על הגאולה. [ומה שכתב "בצקת של אבותינו", ולא "בצקם שלא אבותינו", כן הוא הנוסח בהגדת פראג, וכמבואר להלן הערה 44].

(22) כי השעבוד בקביעות התחיל לאחר מות השבטים [רש"י שמות ו, טז], וכמבואר למעלה ר"פ יב [תקנו.], ופכ"ו הערה 37. וברי שבזמן אכילת פסח מצרים היה המרור מורה על השעבוד.

(23) אין זה נמצא ברמב"ן שלפנינו. וכן להלן פנ"א, ובגו"א שמות פי"ב אות סג [רלד.], ושם דברים פט"ז אות ג [רנה.], הביא פירוש זה בשם הרמב"ן [על קושי דומה, וכמובא להלן הערה 47]. נמצא שבארבעה מקומות [שנים בספר הגבורות ושנים בספר גור אריה] תלה תשובה זו ברמב"ן, ויל"ע בזה. והרא"ם [שמות יב, לד] הביא תשובה זו בשם רבי ישעיה. והרב שעוועל זצ"ל בנימוקי חומש לרבינו ישעיה [שמות יב, לט] כתב שאינו נמצא בספרי רבי ישעיה שלפנינו. אמנם בספר "וענפיה ארזי אל" על הגדה של פסח [לגאון רבי אברהם גורביץ שליט"א] הביא כן [בעמוד מא] בפירוש המיוחס לתוספות רי"ד על ההגדה, עיי"ש.

(24) לשונו בגו"א שמות פי"ב אות סג [רלד.]: "פירש הרמב"ן דהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה כי לא יניחו אותם המצריים להחמיץ את בציקם, ולפיכך הקדים והזהיר אותם על החמץ".

(25) פנ"א ופ"ס.

(26) "כמו שהשעבוד נרמז במרור, על שם המרירות המופלג המורה על שעבוד, כי כל מרור האוכלו מתפעל מן מרירותו" [לשונו בסמוך]. וצרף לכאן שאמרו חכמים [פסחים קטו:] "בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא", ופירש הרשב"ם [שם]: "בלע מצה - ולא לעסה יצא, שהרי קיים [שמות יב, יח] 'בערב תאכלו מצות', שהרי אכילה היא לו. בלע מרור לא יצא - דבענין טעם מרור וליכא, דמשום הכי קפיד רחמנא למרר פיו של אוכל זכר ל'וימררו את חייהם' [שמות א, יד]". הרי שיש להרגיש במרירות של המרור, ולכך אם בלע המרור לא יצא. וראה להלן הערה 29.

(27) אודות שהמשועבד מתפעל, כן כתב למעלה בכת"י [שיד.], וז"ל: "כל אשר משועבד לאחרים מקבל התפעלות מאחר, במה אשר הוא משועבד לאחר. וכל אשר מתפעל אין לו חוזק במציאות, כי אם היה מציאות חזק, לא היה מתפעל. וכאשר היו ישראל מאמינים, היו חזקי המציאות, אשר אין ראוי לקבל התפעלות השעבוד מאחרים" [הובא למעלה פ"ז הערה 133]. ולמעלה פ"ט [תסט:] כתב: "כי כל משועבד מתפעל מן המשעבד, ולא יתכן ההתפעלות רק אל בעלי החומר שהוא מתפעל, לא אל הצורה הנבדלת". ולמעלה פט"ז [לאחר ציון 65] כתב: "כי כבר אמרנו לך למעלה שהשיעבוד הוא שייך דוקא לחומר, שהוא מוכן להשתעבד בו ולהיות מתפעל". ולמעלה פי"ט [לאחר ציון 39] כתב: "אין מקבל התפעלות ושעבוד רק הגשם, שהוא מקבל התפעלות, ואין שייך התפעלות בצורה כלל". ולהלן ר"פ מד כתב: "כבר התבאר כי העבד הוא חמרי, וכמו שאמרו חכמים [יבמות סב.] 'שבו לכם פה עם החמור' [בראשית כב, ה], עם הדומה לחמור. והרבה פעמים התבאר זה, כי העבד שהוא משועבד, דומה לחמור שהוא משועבד, מתפעל ואינו פועל, כמו העבד הזה". וכן כתב בדר"ח פ"ו מ"ג [צ.], ויובא בהערה 32. ובגו"א שמות פי"ח אות כו [כו.] כתב: "כי כל חמרי מתפעל משועבד". ובח"א לקידושין מט: [ב, קמז.] כתב: "העבדים כל ענין שלהם שהם חמריים, ולכך הם משועבדים, כי החומר משועבד מתפעל, ולכך העצלות והשינה נמצא בהם" [ראה למעלה פ"ט הערה 134, פט"ז הערה 67, ופי"ט הערה 40].

(28) אמנם להלן בסוף הספר ב"קצור הלכות פסח" כתב: "כי המרור הוא מורה על השעבוד, שהרי השעבוד הוא מרירות", וזהו לכאורה טעם אחר מדבריו כאן.

(29) אין כוונתו שאין למצה שום טעם, שהרי לקמן פמ"ח כתב: "אין יוצא במבושל, דבעינן טעם מצה... לא נקרא מצה כיון שאין בו טעם מצה, שהוא מבושל". ולהלן פס"ג כתב: "מצה הבאה באחרונה אינה אלא שלא ישכח טעם מצה". וכן להלן ס"פ סה כתב: "שאר שתיה אסור, דהכל מפיק טעם המצה, חוץ מן המים שהמים אין בהם טעם כלל, וכיון שאין בהם טעם אינו מוציא טעם מצה, ומותר". אלא כוונתו שאין הטעם חזק דיו שהאוכל המצה יקבל שום התפעלות [כמו שאומר מיד בהמשך], לעומת הטעם של מרור. וראיה לדבר, שהבולע מצה יצא [פסחים קטו:], אע"פ שאינו טועם את המצה בבליעה, וכמובא למעלה הערה 26. והט"ז או"ח סימן תסא סק"ב כתב: "בלע מצה יצא, דלא בעינן שיטעום טעם מצה, היינו שאין צריך שיהיה טעם מצה בפה כמו מרור, אבל היא עצמה צריכה שיהא בה טעם מצה".

(30) לשון הגמרא שם "שלשה עורות הן; מצה, וחיפה, ודיפתרא. מצה כמשמעו, דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ". ופירש רש"י שם "מצה כמשמעו - שאין לה שום תיקון". ורש"י [גיטין כב.] כתב "מצה כמשמעו - כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם".

(31) לשונו להלן פנ"א: "כי לשון 'מצה' בא על דבר שהוא פשוט, כמו שנקרא העור שהוא פשוט 'דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ', והוא עור פשוט בשם 'מצה'". ולהלן פ"ס כתב: "שכבר ידעת כי רבותינו קראו הדבר שהוא פשוט 'מצה', כמו שהתבאר דבר זה פעמים הרבה מאוד, ובשביל כך קראו חכמים העור דלא מליח ולא קמיח 'מצה', בשביל הפשיטות".

(32) לשונו למעלה פ"ט [תסט:]: "תלמידי חכמים מצד עצמם אין ראוי לשעבד, כי כל משועבד מתפעל מן המשעבד, ולא יתכן ההתפעלות רק אל בעלי החומר שהוא מתפעל, לא אל הצורה הנבדלת והשכל הנבדל, כיון שאינו בעל חומר, אינו מתפעל. ומאחר שאינו מתפעל, לא שייך בו שיעבוד. ולפיכך ראוי שלא יהיה שום שיעבוד אל תלמידי חכמים, אשר יש להם שכל נבדל... שאין שיעבוד בשכל, רק ראוי לשכל להיות בן חורין... כי לא תמצא מעלת צורה נבדלת מן החומר אשר אין בה מפחיתות החומר כמו שיש בישראל, אשר הם שלימי צורה נבדלת, עד שלמעלתם הם ראוים להיות מושלים על האומות, כאשר ראוי לצורה להיות מושלת על החומר, ואין בצורה התפעלות. כלל הדבר, מצד עצמות ישראל אשר יש להם צורה שלימה, אין ראוי שיעבוד בהם", ושם הערות 134, 135. ובדר"ח פ"ו מ"ג [צ.] כתב: "כל דבר שהוא צורה, ראוי שיהיה נקרא בלשון חירות. ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי השעבוד הוא מצד החומר, כי מצד הצורה אין שעבוד. ודבר זה רמזו ז"ל [יבמות סב.] על עבד כנעני 'שבו לכם פה עם החמור' [בראשית כב, ה], עם הדומה לחמור. כי מצד השעבוד שבו הוא דומה לחומר, כי המשועבד מתפעל מאחר, ודבר זה ענין החומר, שהוא מתפעל. אבל בצורה, כיון שאין בצורה התפעלות כלל, לא שייך לומר על הצורה שעבוד, רק חירות, ודבר זה מבואר... שלא יקרא בן חורין רק כאשר לא ימצא בו צד אפשרות שעבוד, וזה לא ימצא רק במי שעוסק בתורה, שהוא בן חורין לגמרי, כמו שבארנו. כי השכל הוא בן חורין, אין שייך שעבוד בו". ובתפארת ישראל פל"ז [תקמג.] כתב: "הצורה היא בת חורין, ודבר זה רמזו חכמים בברייתא דשנו חכמים [אבות פ"ו מ"ג] ובשאר מקומות שאין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה, שנאמר [שמות לב, טז] 'חרות על הלוחות', אל תקרי 'חָרות', אלא 'חֵירות'. והרצון בזה כי ראוי שיהיה השכל בן חורין בלתי משועבד, שאין ראוי שיהיה שעבוד רק אל החומר" [הובא למעלה פ"ד הערה 87, פט"ז הערה 67, ופי"ט הערה 40].

(33) מוכיח מהמרור את ענין המצה; כשם שהמרור מורה על השעבוד מחמת ההתפעלות שבו, כך המצה מורה על החירות מחמת העדר ההתפעלות שבה. וכבר השריש ש"ידיעת ההפכים אחת", וכמבואר למעלה פכ"ה הערה 45, ושם נסמן.

(34) בכת"י [תפג:] הוסיף כאן בזה"ל: "ואף בעצמו הדברים כך הוא, שכל אשר יש בהם טעם, כגון מרור, אותו דבר מתפעל מטעמו שיש בו. ודבר שאין בו טעם אינו מקבל שום התפעלות מדבר, רק הוא עומד בעצמו... שכל דבר שמקבל טעם הוא מתפעל מן הטעם שמקבל".

(35) יבאר טעם שלישי מדוע המצה ניתנה אף לפני חפזון היציאה. ועד כה ביאר שהמצה ניתנה על שם העתיד, שגלוי לפני הקב"ה שעתידין לצאת בחפזון. וכן ביאר שאין למצה טעם כלל, ולכך האוכלה לא מקבל התפעלות, ועצם החירות שאין בה התפעלות. ומעתה יבאר שהגאולה נעשתה ללא המשך זמן, ומצה נעשית אף היא ללא המשך זמן. וראה להלן הערה 55 בסיכום הטעמים שכתב.

(36) להלן פנ"ב, שביאר שני טעמים, וז"ל: "וזהו שאמר אחריו 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו''... שלא תאמר שאף שהיתה ההוצאה על ידי הקב"ה, אפשר ויכול להיות ההוצאה על ידי אחר בדורות הבאים, אין זה כן... ומה שלא היו יכולים לצאת כי אם על ידי הקב"ה הוא דבר עמוק, וזהו על דרך שאמרו רז"ל בפרק קמא דתענית [ב.] שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח; מפתח של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים... וכאשר היו ישראל במצרים והוציאם הקב"ה אל הפועל להיות יוצאים מרשותם, הרי היו דומים בודאי לעובר הנולד... והיו ישראל יוצאים ונחשבים עם נולד מתחדש עתה, לכך לא אפשר יציאתם רק על ידי הקב"ה... ועוד תדע להבין כי אי אפשר שיהיה יציאת מצרים כי אם על ידי הקב"ה... שצריך להיות הפועל מתיחס אל הפעולה והפעולה אליו כמו שאמרנו... שכאשר השם יתברך הוציא את ישראל ממצרים, לא שהוציא אותם שהיו במצרים בלבד, אלא כל הדורות הוציא, כמו שאנו אומרים בסוף ההגדה 'לא את אבותינו גאל אלא אף אותנו גאל עמהם'... הקב"ה לא שם עינו אל אותו דור, אלא שם עינו לכלל ישראל, ראשונים ואחרונים, ואותם הוציא. ודבר זה ראוי דוקא אל הקב"ה, כי הוא יתברך כולל הכל... ואילו היתה ההוצאה על ידי מלאך... מצד כי המלאך אינו כולל הכל, לא היתה היציאה רק לאבות".

(37) לשונו באור חדש פ"א [תמב.]: "פירוש 'יודעי העיתים' [אסתר א, יג], פירוש שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם, שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חליפי הזמן. ולכך אמר 'יודעי העתים', כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העתים. ודבר זה הוא ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. וזהו 'יודעי העיתים', כאילו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן, והם הדברים שמתהוים בעולם... וזהו עניין הזמן, וכיון שהם יודעים עניין הזמן, גם כן הם יודעים הדברים שהם תחת הזמן באמיתת שלהם". ובנצח ישראל ר"פ כז [תקנח.] כתב: "בחבור הזה התבאר כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת אל הפועל בכל הדברים אשר הם בעולם, כי הכל תלוי בזמן. ומפני שהם תלוים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו. וכמו שאמר שלמה 'לכל זמן ועת לכל חפץ'... למדנו שכל הדברים הם מתחדשים בזמן המיוחד להם". ובדר"ח פ"ד מ"ד [פז:] כתב: "כל דבר הוא תחת הזמן" [ראה למעלה פכ"א הערה 16, פכ"ט הערה 94, פל"ב הערה 76, ובסמוך הערה 46].

(38) לשונו למעלה פכ"ט [לאחר ציון 93]: "כי הזמן מסודר להיות נבראים בו הבריות, כמו שהיה כל יום ויום מששת ימי בראשית נברא בו מה שראוי להיות נברא בו". ובבאר הגולה באר החמישי [קלג:] כתב: "נברא העולם קודם ביום הראשון, ואחר כך נבראו המלאכים. ורוצה לומר, כי העולם הוא אחד, וראוי שיהיה נברא עולם אחד ביום ראשון, שהוא יום אחד, כדכתיב [בראשית א, ה] 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד', ולא כתיב 'יום ראשון', כמו 'יום שני' [בראשית א, ח]. אבל המלאכים אינם אחד, כי יש מיכאל, ויש גבריאל, לכך אין ראוי להם הבריאה ביום שהוא אחד... מפני שכל דבר נברא בזמן המיוחד אליו הראוי לו". ואמרו חכמים [ב"ר ד, ו] שהמחלוקת נבראה ביום השני. ובנתיב השלום ס"פ ב [א, רכה.] כתב: "כי המחלוקת ראוי שיהיה נברא ביום ב', כי השני הוא מחולק, וראוי שיהיה נברא בו המחלוקת, שהוא חלוק דברים". ולהלן פנ"א כתב: "כי הדבר שנתהוה מתיחס אל הזמן שנעשה בו אותה הויה". ובכת"י [תמ.] כתב: "ודבר זה ידוע למבינים כי ימי בראשית סבה לכל הדברים ההוים, וששת ימי בראשית הם סבה לטבע בעבור שהם ימי חול, ובין השמשות [סבה] לדבר שהוא על הטבע". ובפרקי מבוא לדרשות המהר"ל [עמוד 21] כתב: "הזמן מתייחס אחר האירוע המתארע בו, והוא זמנו" [ראה למעלה פ"י הערה 34, פכ"ג הערה 237, ופכ"ט הערה 95].

(39) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן פנ"א כתב: "וזהו פירוש הכתוב [דברים טז, ג] 'שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים', כי מה שהיו יוצאים בחפזון בלי המשך זמן מורה שיצאו במדריגה ובמעלה עליונה, והפועל שבא משם נעשה בלי זמן". ובגו"א שמות פי"ב אות מב [רטו.] כתב: "הענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן, ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולפי מדריגת חשיבותם פעולתם בלי זמן. ולכך ציווה שאין מחמיצין את המצה, להודיע כי פעולת השם יתברך בלי זמן כלל". ובהקדמה לאור חדש [עו:] כתב: "השם יתברך פעל דבר זה [של גאולת פורים], והיה על ידי נס, ולכך לא היה נעשה ענין המגילה הזאת בזמן נמשך. כי הדבר שהוא בזמן, הוא הטבע ומנהגו של עולם, שנעשה בזמן. אבל דבר שהוא מן השם יתברך, פעל זה נעשה בלא זמן נמשך. כמו שתמצא בכל המגילה שהיה הנס במהירות ובקפיצה, דכתיב [אסתר ה, ה] 'ויאמר המלך מהרו את המן וגו'', [אסתר ו, י] 'ויאמר המלך מהר קח את הלבוש ואת הסוס', [אסתר ו, יד] 'ועודם מדברים ויבהילו את המן וגו''. הרי כי הכל נעשה במהירות הגדול, מפני כי הוא מן השם יתברך, ואינו תחת המשך הזמן". ובדר"ח פ"א מי"ב [שמ.] כתב: "השלום, למדריגתו הוא דבר אלקי... וזהו שאמר [אבות פ"א מי"ב] 'הוי רודף שלום', בלא שהיית זמן לגמרי". ובדר"ח פ"ד מ"ד [פז:] הביא את מאמרם שאין מקיפין [ממתינין] בחילול השם [קידושין מ.], וכתב לבאר: "כי שאר החטאים, מפני שלא היה החטא במדריגה הנבדלת לגמרי, וכל דבר הוא תחת הזמן, ולפיכך אין עונש החטא יוצא לפועל מיד, אך יוצא העונש לפעל בזמן. אבל החטא בשמו יתברך, אשר השם בא על המהות המופשט הנבדל, ולא שייך זמן בדבר זה כלל, ולפיכך אין מקיפין בחילול השם, ויוצא העונש לפועל מיד, כי חטא במדריגה שאינה תחת המשך הזמן כלל". ובנתיב התורה פ"א [נה.] הביא את מאמרם [סוטה כא.] "'כי נר מצוה ותורה אור' [משלי ו, כג], תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם", וכתב לבאר בזה"ל: "ביאור דבר זה, כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן. ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן, אשר אין לו שנוי. אבל המצוה מגינה לזמן, מפני שהיא על ידי מעשה הגוף... והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן. ולפיכך אין המצוה מגינה לעולם, כמו כל דבר שהוא גשמי, שהוא נופל תחת הזמן, ויש לו הפסק". ובנתיב העבודה ספ"י [א, קט.] ביאר שהכריעה בברכה נעשית בפעם אחת כחיזרא [ברכות יב:, ופירש רש"י שם "שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת"], וז"ל: "כי הכריעה הוא מצד השי"ת אשר לפניו יכרע הכל, ולפיכך ראוי שיהיה בפעם אחד, כי הוא יתברך אינו גשם אשר פעולתו הוא בזמן... ולפיכך ראוי שתהיה הכריעה בלא זמן, רק בפעם אחד". וכן כתב בהקדמה לדר"ח [יג.], שם פ"א מי"ב [שלח:], שם פ"ב מט"ו [תתיד:], שם פ"ד מ"ד [פז.], ועוד [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 46, פי"ח הערה 146, ופכ"ח הערה 11].

(40) לשונו למעלה ר"פ לה [לאחר ציון 5]: "מפני כך נאסר החמץ שנעשה באריכות הזמן, ששוהה להחמיץ". ולהלן פ"ס כתב: "כי הגאולה להוציא אותם ממצרים היה בחוזק... וכל דבר שהוא פועל בחוזק פועל במהירות, לפי חוזק פעולתו. ולפיכך כתיב [שמות יג, ג] 'זכור את היום אשר יצאתם ממצרים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ'. פירוש, כי החמץ שנעשה בעכוב זמן, אין זה חוזק. אבל החוזק מה שנעשה בלי זמן. ומפני שהוציא אותם בחוזק, לא יאכל חמץ". ובצק אף שלא נראו בו סימני חימוץ, מ"מ אם שהה כשיעור שיהלך אדם מיל, כבר החמיץ וישרף מיד [פסחים מו.]. והוא הדין כשאינו בקי בסימני חימוץ, כתבו ראשונים ששיעורו מיל [יראים השלם סימן נב]. ואף על ידי עיסוק, אם שהה כשיעור מיל אסור [ריטב"א פסחים מו.], והובא למעלה פל"ה הערות 6, 7, ולהלן פל"ז הערה 25.

(41) לשונו להלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה": "טעם איסור חמץ בשביל שהוציא אותם בחוזק, וזה כי המהירות מורה על חוזק, שכל דבר שהוא במהירות הוא על ידי שפועל בחוזק, והשם יתברך היה מוציא אותם בידו החזקה ובזרוע הנטויה, כי להוציא מן שעבוד ומרשות אחר צריך חוזק, ולפי חוזק הפעולה שהיה מוציא אותם הקב"ה, היה הכל בחפזון. ולפיכך צוה על המצה, שהיא נעשה במהירות, ואין בה עכוב זמן, מורה על פועל שהוא פועל בחוזק, ויכול לגאול בחוזק. ולפיכך המצה מורה על הגאולה, שהיא בחוזק, ואיסור חמץ בעכוב זמן, וכל שנעשה בעכוב זמן אין בו חוזק, וזהו הפך כח הגאולה שהיא בחוזק". וכן כתב בשאר ספריו. וכגון, בנתיב התורה פי"ז [תרפה:] כתב: "כי המצוה שהיא אלקית, אינה תחת הזמן, כי הדבר הגשמי הוא תחת הזמן. ולפיכך אמר בזה הלשון [מכילתא שמות יב, יז] 'אל תחמיצנה', כי החמץ נעשה בזמן... כי המצוה האלקית אינה תחת הזמן, ולכך אל תחמיצנה לעכב אותה להיות נעשית בזמן. וכן המצה, מפני כי ישראל יצאו ממצרים במעלה עליונה שאינה תחת הזמן, כמו שהתבאר במקומו, ולכך צוה על אכילת מצה". ובגו"א שמות פי"ב אות מב [ריד:] ביאר דברים אלו יותר, ששם הובאו דברי המכילתא הללו בפירוש רש"י [שמות יב, יז], וז"ל: "ואם תאמר, מאי ענין זה לזה שתולה המצוה במצה, דטעמא דשייך במצה לא שייך במצוה... יראה דודאי טעם אחד לשניהם, כי אסרה התורה החמץ [שמות יב, טו], ואסרה גם כן העיכוב עד שתבא לידי חימוץ, שהרי לא הספיק להחמיץ. וענין זה היה מפני שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא הספיק עסתם להחמיץ [הגדה של פסח]. ומאחר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אין כאן עיכוב, כי מעשיו במהירות ובכח גדול עד שאין כאן עיכוב [ראה להלן הערה 91]... ולכך ציוה שאין מחמיצין את המצה, להודיע כי פעולת השם יתברך בלי זמן כלל. ואף מצות אלקים, שהיא דבר ה', 'הבא לידך אל תחמיצנה', כי דבר ה' הוא מוטל עליו לעשות בלי זמן... ומזה תבין כי מה שאין מחמיצין את המצה ואת המצוה ענין אחד הוא, שאין שם ענין זמן באלו דברים". ובדר"ח פ"א מי"ב [שלט.] כתב: "מה שאסור להחמיץ את המצה... כי ישראל יצאו ממצרים מכח המדריגה העליונה האלקית, שאין בה שהיית זמן כלל". וראה בנצח ישראל ס"פ מז [תשצב:], למעלה פל"ה הערה 7, ולהלן פל"ז הערה 24.

(42) מוסיף במשפט זה להורות שלא רק שלדורות נצטוו ישראל על המצה, ונאסר להם החמץ, אלא בשעת היציאה לחירות גופא היתה אכילת ישראל המצה, ולא החמץ. ומדגיש בזה שאין המצה תולדה מהיציאה, אלא שהמצה והיציאה תרווייהו הן תולדות מגורם קדום יותר, והוא המדריגה שאין בה זמן, ומכך משתלשלות היציאה והמצה כאחת.

(43) לשונו למעלה פל"ה [לאחר ציון 8]: "ולפי שישראל יצאו במדריגת קדושה אלקית שאין שייך בה זמן, שהרי יצאו על ידי אותות ומופתים, ולכך ראוי לגאולה דבר שהוא ראשון, מצד אשר אין בו עדיין המשך זמן". ובח"א לב"ב טו. [ג, סט.] כתב: "כי ישראל יצאו ממצרים במדריגה עליונה מאוד, ובשביל כך השטן היה מקטרג על מדריגתם שקנו ישראל באותה שעה". ועוד אודות שישראל יצאו במדריגה אלקית שאין בה זמן, נאמר [שמות יג, יא] "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך", ופירש רש"י [שם] "ונתנה לך תהא בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות". ובגו"א שם אות ח [רנד.] כתב: "ואם תאמר, למה יהיה לו כאילו היום נתנה, והוא אינו כך, שהרי לא נתנה לו באותו היום. וכן אמרו חז"ל בשאר דברים, גבי תורה, יהיה לך חדשה כאילו היום נתנה לך [רש"י שמות יט, ב], וכן לענין יציאת מצרים 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' [פסחים קטז:]. אבל עיקר הטעם כבר אמרנו למעלה כי הדברים שהם חשובים במדריגה, עד כי לעלוי מציאותם אינם נופלים תחת הזמן לגמרי. וזכרנו לך למעלה כי ישראל יצאו ממצרים בדביקות המדריגה העליונה שהיא למעלה מן סדר הזמן. ובזה עצמו נתינת הארץ, כי עם יציאת מצרים זכו בארץ, כדכתיב [שמות ו, ו-ח] 'והוצאתי אתכם והבאתי אתכם אל הארץ וגומר'. וכן התורה היא על הזמן למדריגת התורה, כי הזמן הוא תולה בשמש בתנועת הגלגל, והתורה היא למעלה [מהשמש], כמו שאמרו חז"ל [שבת ל:] 'מה יתרון לאדם תחת השמש' [קהלת א, ג], תחת השמש הוא דאין לו יתרון, אבל למעלה מן השמש יש לו יתרון, והוא התורה. וכל הדברים אשר הם על הזמן, כל ענין הזמן שוה, ואינו בזמן זולת זמן, ולפיכך אמרו [פסחים קטז:] כי כל אדם חייב להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, דהסבה לאותן שיצאו הוא הסבה לכל דור ודור, ואין כאן חלוק. ושאר דברים שהם תחת הזמן, בעבור שהם נופלים תחת הזמן, יש לו התלות בזמן, לא יאמר עליהם שיראה כאילו היה תמיד כך. אבל בקצת דברים אלקיים יאמר כך, למדרגה על הזמן, ואין התלות בו, יאמר כך". וראה למעלה פל"ה הערה 9.

(44) החלק הזה לא נאמר בכתוב, אלא בהגדה של פסח. ובכתוב נאמר [דברים טז, ג] "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים וגו'". ובהגדה של פסח אמרו "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". ובהגדת פראג הנוסחה היא "שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ". וראה למעלה הערה 21, ולהלן פל"ז ציון 25.

(45) ואף בקטע הקודם ל"מצה זו", אנו אומרים "פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קים על שום מה, על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים". הרי נזכרו המלים "הקדוש ברוך הוא", אך ללא הקדמת המלים "מלך מלכי המלכים". ובאמת השם "הקדוש ברוך הוא" מופיע בהגדה אחת עשרה פעמים, אך הפעם היחידה שהוקדמו לשם זה המלים "מלך מלכי המלכים" הוא רק לגבי "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה". לכך שפיר הוא מעורר "זכר מלך מלכי המלכים אצל זה". ובגו"א שמות פי"ב אות לד [רלד:] כתב: "יקשה לך, מה שאמרו [הגדה של פסח] 'מצה שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם', ולא הוי לומר רק שאנו אוכלים מצה על שום שגרשו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ, ולמה ליה למתליה במה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים".

(46) לשונו למעלה פ"ז [שלה.]: "הקב"ה הוציאו [את אברהם] חוץ לשמים, כלומר שיהיה דבק במעלה הנבדלת, לא במעלה הגשמית, כי השמים הם גשמים, ובזה היה משנה המזל. ולפיכך אמר הקב"ה אליו [ב"ר מד, יב] 'נביא אתה, ולא אצטרגולית', כלומר שאין אתה דבק רק במעלה הנבדלת הבלתי גשמית, ומפני כך אין אתה דבק במזלות, מי שיש לו מעלה הבלתי גשמית". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנא:] כתב: "כאשר יצאו ישראל ממצרים, קבלו מדריגתם ומעלתם האלקית, והיה עוג היפך להם, שכחו כח גשמי. ותמצא תמיד שהגשמי מתנגד לבלתי גשמי. ולפיכך התחדש התנגדות מהם, לפי שהיה עוג דבק במזל מן מזלות הרקיע, שהוא כח גופני גשמי, ומשם מקבל כחו. ולפיכך היה כל ענינו נמשך אחר הגשמי, שהוא סגולת הגשם. וישראל מפני שאין כחם כח גשמי, לפי שהם מקבלין מן השם יתברך כח קדוש, אמרו ז"ל [שבת קנו.] 'אין מזל לישראל'. כי מי שכחו כח גשמי יש לו מזל, שהוא כח ושפע גשמי. אבל ישראל הדבקים בה', אין כחם גשמי, ואין מזל להם" [ראה למעלה פ"ז הערות 84, 86, פי"ז הערה 121, ופי"ח הערה 82]. והדבר הגשמי הוא תחת הזמן, וכמבואר למעלה הערות 37, 38, 39. ולמעלה הקדמה שניה [נ.] כתב: "כי הטבע פועל בזמן, ולפיכך צריך לכל פעל טבעי המשך זמן, אבל פעל אשר אינו טבעי אין צריך לפעולתו זמן. כי הטבעי כח גשמי, וכל כח גשמי פעולתו בזמן. אבל הדברים הנבדלים פעולתם בלי זמן, שאינם כח בגשם, ולפיכך פועלים בלא זמן". ובנתיב התורה פי"ז [תרפה:] כתב: "כי הדבר הגשמי הוא תחת הזמן". ובהקדמה לדר"ח [יב.] כתב: "כל גוף הוא תחת הזמן כאשר ידוע, כי כל דבר אשר הוא גוף הוא תחת הזמן". ושם פ"א מי"ב [שמ.] כתב: "כי הזמן שייך אל הדברים שהם בעולם הזה, שהוא עולם הגשמי, שהוא תחת הזמן". ובנצח ישראל פכ"ז [תקנח:] כתב: "כי הדברים הם תחת הזמן, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם תחת הזמן". ובתפארת ישראל פי"ד [ריז:] כתב: "וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן, וכל דבר שאינו בגוף אינו תחת הזמן". וכן כתב שם פכ"ה [שעו.], שם פל"ט [תקצז:], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], דרוש על התורה [כד.], ועוד [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 48, ופל"ד הערה 25].

(47) נוגע כאן בשאלה שלא שאל עד כה. כי למעלה שאל [לאחר ציון 20] איך אפשר לומר שהמצה של קרבן פסח מורה על החירות, הרי אכלו את הפסח לפני שגורשו ממצרים, ובאותה שעה עדיין המצה אינה מורה על החירות. אך כאן נוגע בשאלה אחרת; איך אפשר לצוות על אכילת מצה של קרבן פסח בטרם יצאו ממצרים, שנאמר [שמות יב, ח] "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", הרי סבת המצה לכאורה באה לעולם רק מחמת חפזון דיציאת מצרים. וכן שאל בגו"א שמות פי"ב אות סג [רלד.] לגבי הציווי של אכילת מצה למשך שבעת ימים, וכלשונו: "אף על גב דהזהיר על פסח דורות שבעה ימים [שמות יב, טו], קודם יציאתם ממצרים". וכן שאל בגו"א דברים פט"ז אות ג [רנה.], וז"ל: "ואם תאמר, והלא אף קודם שיצאו ממצרים צוה להם הקב"ה לאכול מצה, כדכתיב [שמות יב, טו] 'שבעת ימים תאכל מצות וכו'', כמו שכתוב בפרשת בא". וראה למעלה הערה 23.

(48) לכך דוקא כאן נאמר בהגדה של פסח "מלך מלכי המלכים" [ראה למעלה הערה 45], כי המצה נובעת מכך שהקב"ה הוא למעלה מן הזמן, ומדריגה נבדלת זו מתבטאת במלים "מלך מלכי המלכים". והביאור בזה, שהנה יש לשאול, לְמָה הכוונה כשאנו אומרים "מלך מלכי המלכים", ומה היה חסר אם היינו אומרים "מלך המלכים", דעל מה מוסבת תיבת "מלכי". המפתחות לכך נמצאים בביאור דברי הגמרא [ע"ז ד:], שאמרו שם "אימת רתח [מתי הקב"ה זועם על העולם]... תנא משמיה דרבי מאיר, בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה, מיד כועס הקב"ה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תעד.] הביא מאמר זה, וכתב: "העבודה זרה וכיוצא בו נמצא לשון 'חרון אף'... עיקר 'חרון אף' נאמר על דבר שהוא מתנגד לו. וכאשר אתה מתבונן בעולם הזה, הוא עולם הטבע, נמצא הדברים מסודרים זה על זה במדריגתם ובסדרם עד השמש, שהוא מנהיג העולם השפל, וכדכתיב בתורה [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו''. ודבר זה ידוע, כי השמש נקרא 'מלך' בצבא השמים... וכאשר בני אדם אינם עוברים את העולם הטבע לעבוד את ה', כמו שראוי לעשות, רק הם נשארים בעולם הטבע, ולא יביטו את אשר פעל ועשה כל אלה, רק די להם בעולם הזה, ואין מקשרין עולם הזה בו יתברך, הנה יש כאן עבודה זרה... וכאשר משתחוים לחמה, הרי דבר זה שנוי סדר העולם, שהם מנתקין הקשור הזה, שצריך לקשור השמש במלך מלכי המלכים, שהוא מושל על כל". הרי שנקט בתואר "מלך מלכי המלכים" להורות שהקב"ה הוא מלך על החמה והלבנה, שהם המלכים ומושלים בעולם השפל. וכן מדויק מלשונו בנתיב אהבת השם פ"ג [ב, כז:], וז"ל: "אמרו במדרש [פרקי דרבי אליעזר פ"ו] כי על השמש כתובים ג' אותיות משמו של הקב"ה. וכל זה מפני כי השמש מקלסת שמו תמיד, ולכך שם ה' עליה... כי השמש הוא מלך בצבא עליונים, לכך שם ה' עליה, שלא יהיה נראה כאילו ח"ו אין כאן מלך מלכי מלכים, לכך שם ה' עליה". והמלכות שיש לחמה היא שלטון הזמן, וכמו שכתב להלן פמ"ו, וז"ל: "החמה הוא מלך מפני שעל ידה סדר משך המציאות, שהוא הזמן". וזהו שאומרים בתפילת "עלינו"; "שהם משתחוים להבל ולריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". לאמור, לאחר שנאמר שהאומות משתחוות לצבא השמים [השורש לכל ע"ז (ראה למעלה הקדמה שניה הערה 376)], מדגישים אנו שלא כצורינו צורם, אלא הוא "מלך מלכי המלכים" [מפי בני הרה"ג רבי משה יונה שליט"א]. נמצאת אומר שכאשר הנך רוצה להורות שהקב"ה הוא למעלה מן הזמן, הנך אומר שהוא "מלך מלכי המלכים". וכן אומרים [יוצרות לשבת הגדול] "אתה הוא מלך מלכי המלכים, מלכותו נצח". לכך בכל ההגדה, המקום היחידי שמצויין בו שהקב"ה הוא "מלך מלכי המלכים" הוא אך ורק בביאור ענין המצה; "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". כי המצה היא תולדה מובהקת מהא שהקב"ה הוא למעלה מן הזמן, וכמו שנתבאר כאן. והרציתי דברים אלו למו"ר שליט"א [ה' ישלח לו רפו"ש במהרה], וקלסם. וראה למעלה פ"ה הערה 5.

(49) להלן פנ"א. ובא לתת טעם נוסף כיצד מצה מורה על חירות אף בטרם שיצאו ממצרים. וראה להלן הערה 55 בסיכום הטעמים שכתב בענין זה.

(50) לשונו להלן [לאחר ציון 99]: "כי המצה משוללת מן שאור, כי כל עיסה יש בה שאור, ומצה עיסה שאין בה שאור". ולהלן פמ"א כתב: "המצה היא נבדלת מן השאור, ולא ימצא שאור בה". ולהלן פנ"א כתב: "פשט הכתוב שתקרא מצה 'לחם עוני' [דברים טז, ג], שהיא משוללת מכל שאור, ואין לה דבר, רק עומדת בעצמה". ובח"א לר"ה יא: [א, ק.] כתב: "כי זאת הלילה [ליל טו ניסן] אין המזיקים שולטין בה, מפני כי זאת הלילה היא מיוחדת לאכילת המצה, אשר המצה היא משומרת מן השאור והחמוץ. והמזיקים הם כלם נמשכים מן החמץ והשאור בעבור שהם נמשכים מן צד שמאל". ושאור "היא המחמצת שמחמיצין בה העיסה" [לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש שאר (השני)], ופשיטא שלא יהיה שאור במצה. ובדר"ח פ"ג מי"ז [תמה.] כתב: "הקמח אין בו שאור". וראה להלן הערה 100.

(51) לשונו למעלה פכ"ו [לאחר ציון 53]: "הפשיטות יש בו גאולה, כמו שיתבאר לקמן אצל מצות המצה, ובכמה מקומות. כי הפשוט עומד בעצמו, אין לו צירוף אל דבר מה, רק עומד בעצמו. וכן ענין הנגאל עומד בעצמו, מבלי שיש לו חבור וצירוף אל אדון שלו. ולא כן המשועבד, שאינו פשוט, כי יש לו צירוף אל אשר הוא משעבד בו. ולפיכך הפשוט העומד בעצמו, ואין לו שום צירוף אל זולתו, הוא ענין חירות".

(52) לשונו להלן פנ"א: "ולפיכך צוה לאכול מצה לחם עוני, שהוא לחם הפשוט, שהרי אין בו דבר רק עצם פשוט. כי לשון 'מצה' בא על דבר שהוא פשוט, כמו שנקרא העור שהוא פשוט דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ [שבת עט.], והוא עור פשוט, בשם 'מצה'. ומפני שבלילה הזה היו נגאלים במדריגה העליונה למעלה מן עולם המורכב, צוה שיהיה אכילתן מצה, שהיא פשוטה".

(53) פכ"ו, והובא למעלה הערה 51.

(54) לשונו להלן פנ"א: "ואולי יקשה לך, מה ענין העניות אל החירות, והלא שני הפכים הם, החירות והעניות. הלא דבר זה אין קשיא, כי העניות בעצמו הוראה על הגאולה, שאין ענין הגאולה רק שיוצא, ואין לו שום צירוף אל זולתו. לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו, ויש לו צירוף אל זולתו, הוא האדון. לכך הדבר שיש בו עשירות אינו עומד בעצמו, רק יש לו צירוף אל קנינו, ואין בזה גאולה. אבל הדבר שיש בו עניות, ואין לו קנין רק עומד בעצמו, שייך בו גאולה. כי אילו היה המצה שהיא לחם עוני מורה על בני אדם שהם בני חורין, היה לך לשאול והלא אין העניות סימן חירות כלל. אבל לחם עוני הזה הוא בא על עצם היציאה לחירות, ועצם היציאה לחירות אינו כי אם בהסתלק ענין הצירוף, שלא יהיה נמצא הצטרפות כלל, וכאשר אין כאן הצטרפות אז נמצאת גאולה. ולפיכך צוה לאכול לחם עוני, שהוא המצה בליל היציאה, בעבור שאין במצה רק עצם הלחם, ולא יצטרף בו דבר מן שאור, והוא כמו עני, כדי שלא יהיה נמצא כלל שום צירוף בלילה שבו הגאולה, ואז יקנו הגאולה, שהוא סלוק הצירוף. אבל מצה עשירה אינו יוצא בה [פסחים לה.], בעבור כי יש לזאת המצה צירוף, והוא המשקה שנתן בה, ואין כאן גאולה... וראיה ברורה לזה שלחם העוני מצד עצמו הוא החירות והגאולה כמו שנתבאר למעלה, שהרי קודם הגאולה בעודם במצרים אכלו בלילה הזה מצות, כדכתיב [שמות יב, ח] 'על מצות ומרורים יאכלהו', שמזה תלמוד ותדע כי לחם מצד עצמו הוא ראוי לחירות כמו שאמרנו. ורצה הקב"ה באותו הלילה שיהיו עושין דברים להיות נמשכין אחר החירות, שעל ידו יזכו לגאולה".

(55) להלן פנ"א, והובא בהערות למעלה. ולהלן פ"ס כתב: "אמנם ענין המצה כבר בארנו לך למעלה ענין המצה, והארכנו בזה בפרק שלשים וששה ובפרק חמשים ואחד, באיזה ענין המצה מורה על החירות. ואתה תעיין באותן דברים, כי כולם הם דברי אלקים חיים". ונמצא שביאר בפרק זה ארבעה טעמים כיצד יש ענין מצה אף לפני חפזון דמצרים; (א) היה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידים לצאת בחפזון [למעלה לאחר ציון 23]. (ב) המצה עצמה מורה על חירות כי אין למצה טעם, והאוכלה לא יקבל שום התפעלות [למעלה לאחר ציון 25]. (ג) המצה עצמה מורה על חירות כי אין לה המשך זמן, וגאולת ישראל נעשתה במדריגה שאין בה המשך זמן [לאחר ציון 35]. (ד) המצה עצמה מורה על החירות מפאת שהיא פשוטה, מבלי שום הצטרפות מזולתה [לאחר ציון 49]. (ה) בגו"א שמות פי"ב אות סג [רלד.] הוסיף טעם נוסף; הקב"ה הודיע מראש שישראל יצאו ממצרים בעל כרחם, וז"ל: "כי הקב"ה סבב את זה שלא יחמיצו עיסתם וימהרו לשלחם, כדי שיראו ישראל את ידו החזקה, כדי שישראל לא יהיו חפצים עדיין לצאת עד שיחמיצו עיסתם, ומצרים יהיו מגרשים אותם קודם שיחמץ, ובזה נראה יד ה' החזקה על מצרים. ואילו היה עיסתם חמוצה קודם, ברצון היה יוצאים, ולא היו צריכים מצריים לגרש אותם, ולא היה נראה ידו החזקה, ולפיכך הוציאם בענין זה. ולפיכך קודם היציאה הזהיר אותם להגיד להם שבזה הענין הוא רוצה לגאול אותם, כדי שידעו ידו החזקה, שבכך הוא רוצה להוציאם, והכל הוא בסבת השם יתברך המסבב את זה. והודיע אותם קודם שלא יאמרו שהיה זה דרך עראי ודרך מקרה, ולא משום שהוא יתברך חפץ בזה דווקא, לכך הודיע להם תחלה עיקר המצוה". וכן כתב בגו"א דברים פט"ז אות ג [רנה.]. וראה להלן פל"ז הערות 21, 31.

(56) ולא לפני הלילה. ואמרו חכמים [ברכות ט.] "'ואכלו את הבשר בלילה הזה' [שמות יב, ח]... יכול יהא נאכל כקדשים ביום ["כשאר קדשים ביום שחיטתו, כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום אחד, ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר" (רש"י שם)], תלמוד לומר 'בלילה', בלילה הוא נאכל, ולא ביום" [ראה להלן הערה 67]. והמהר"ל ממשיך לבאר הלכות קרבן פסח אחת לאחת, וכיצד הן מורות על אחדות ה'. ועד כה הביא את איסור אכילת ק"פ בשתי חבורות [למעלה לאחר ציון 2], והציווי לאכלו על מצות ומרורים [למעלה לאחר ציון 9]. ומעתה יבאר את זמן אכילתו, ושאר הלכותיו. וראה להלן הערה 63.

(57) "כי היום מתיחס אל המציאות, והלילה אל ההעדר, וזה ידוע" [לשונו בהמשך (לאחר ציון 75)]. ולמעלה פ"ח [תטז:] כתב: "כי המציאות נקרא 'אור', והעדר נקרא 'חושך'". ובתפארת ישראל פט"ז [רמח:] כתב: "היום הוא המציאות, ולילה הוא העדר, כמו שהתבאר פעמים הרבה". ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "שם 'יום' נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר... כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [שם כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו''". ובבאר הגולה באר הששי [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך". ובנתיב התורה ר"פ ד [קסג.] כתב: "עיקר הנהגת המציאות הוא היום, שבו האור. אבל הלילה שהוא חושך, הכל בטל". ושם פ"ט [שעג:] כתב: "עיקר העולם הזה והווייתו הוא ביום, ובלילה אין הוויית העולם הזה, ונחשב בלתי נמצא. כי הלילה הוא חושך, לכך לא נקרא מציאות כלל... כלומר שאין נחשב הוויית העולם רק ביום... כאשר אין הוויית העולם הזה הגשמי בלילה". ובנתיב העבודה פ"ז [א, צז:] כתב: "הלילה נחשב בטול העולם, כאשר הוא חושך ולא אור... העולם שהוא כאילו אינו בלילה... לכן יש לומר 'אמת ואמונה' בלילה [ברכות יב.]. אבל ביום העולם נמצא, יש לומר 'אמת ויציב' [שם], כי כאשר יצא העולם אל הפעל אין לומר 'אמת ואמונה', רק 'אמת ויציב', כי המציאות הוא טוב... וזהו ביום". ובח"א למנחות קי. [ד, פט:] כתב: "כי הלילה האדם נחשב כאילו אינו מציאות, כי מציאות האדם ביום דוקא, ובלילה נחשב כאילו אינו נמצא". ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמג:] ביאר ש"לילה" הוא מלשון "יללה", וזאת משום ההעדר של הלילה. וראה למעלה פ"ח הערה 243, פי"ד הערה 52, פל"ג הערה 78, פל"ד הערה 5, בסמוך הערות 64, 76, 82, ולהלן פל"ז הערות 37, 38.

(58) ובהמשך יבאר מדוע זמן אכילת קרבן פסח נקבע לזמן של מכת בכורות [ראה להלן הערה 67]. ולהלן פל"ז [לאחר ציון 34] כתב: "כי מכות בכורות היה הפסד גמור למצרים, וכל שכן קריעת ים סוף, והלילה מתיחס אל ההפסד, ולכך היתה מכת בכורות וכן קריעת ים סוף בלילה דוקא". ובני הרה"ג רבי חנוך דב שליט"א הקשה מההקדמה הקצרה למסכת שמחות רבתי, שאמרו שם חכמים "'ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים וגו'' [שמות יב, כט], וכתיב [במדבר ג, יג] 'כי לי כל בכור [וגו'] ביום הכותי כל בכור וגו'' [פירוש - קשה שפסוק אחד אומר שהבכורות הוכו בלילה, ופסוק שני אומר שהוכו ביום]. אמר רבי יוחנן, אע"פ שהכה אותם מכת מות בחצי הלילה, היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבוקר. משל הדיוט אומר נתת פת לנער, הודע את אמו. כך הקב"ה אמר, מי מודיע לבני במיתה המשנקת הזאת ששונאיהם היאך מתים בה, אלא תשמור נפשותם עד הבוקר, כדי שיראו בני בשונאיהם". הרי שבכורי מצרים הוכו בלילה, אך מתו רק ביום, ולא בלילה [ועפי"ז הוסיף בני שליט"א לבאר שבתפילת ערבית אומרים "המכה בעברתו כל בכורי מצרים", ואילו בתפילת שחרית אומרים "כל בכוריהם הרגת", כי בלילה הבכורות הוכו אך לא נהרגו, ורק ביום הם נהרגו. וזו הערה נפלאה]. ולכאורה לפי זה ההעדר של הבכורות היה ביום, ולא בלילה, ודלא כדברי המהר"ל כאן. ויש לומר, שהואיל ומכת המות ניתנה בלילה, אע"פ שמתו רק ביום, מ"מ אזלינן בתר ההכאה, שהיתה בלילה. דוגמה לסברה זו; בנתיב התורה פי"ב [תצט.] הביא שתלמידי רבי עקיבא מתו בשלשים ושתים הימים שלאחר פסח, וביום ל"ג פסקו מלמות [רמ"א שו"ע או"ח סימן תצג סעיף ב]. ועל כך כתב שם: "אף על גב דאמר [יבמות סב:] 'שמתו מפסח ועד עצרת', מכל מקום הגזירה פסקה בל"ב בעומר, שלא חלה עוד אחד, רק אותם שחלו מקודם ל"ג בעומר, מתו לאחר ל"ג בעומר" [הובא למעלה פל"ג הערה 19]. הרי מיתתם של אלו שמתו בפועל לאחר ל"ג בעומר אינה סותרת ש"ביום ל"ג פסקו מלמות", כי מיתתם נזקפת לגזירה שהיתה לפני ל"ג בעומר, שחלו אז. והוא הדין לבכורי מצרים, שאף שמתו בפועל ביום, אך המכה הממיתה היתה בלילה, לכך מיתתם נזקפת ללילה.

(59) פירוש - שאר המכות לא היו בלילה [שלא נאמר בהן שהיו בלילה, ובכמה מהן אף נתפרש להדיא שהיו בבוקר], ורק במכת בכורות נאמר שהיתה בלילה.

(60) פירוש - מכת בכורות היתה המכה הקשה ביותר. וכן כתב למעלה פל"ד [לאחר ציון 155], וז"ל: "מכת בכורות... היתה מכה זאת באחרונה שהיא הקשה יותר מהכל, והיא שקולה נגד הכל, לכך היתה באחרונה, שעל ידה יצאו ישראל". וראה למעלה פל"ג הערות 52, 54, פל"ד הערות 158, 159, ולהלן פל"ז הערות 35, 98.

(61) אמרו חכמים [מדרש תהלים מזמור קיג] "בשעה שבאת מכת בכורות, עמד לו פרעה והלך לו אצל משה ואהרן בלילה, שנאמר [שמות יב, לא] 'ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה'. והיה דופק פרעה על פתחו של משה ואהרן בלילה... אמרו לו [משה ואהרן לפרעה], ומבקש אתה לכלות את המכה הזאת ממך, אֱמוֹר 'הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדים של הקב"ה'. התחיל פרעה צוח; לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, והרי אתם עבדיו של הקב"ה". הרי מבואר להדיא שבמכת בכורות נסתלק כח המצרים מעל ישראל, ופרעה הושפל לקיים את כל דברי משה ואהרן. ולהלן פל"ז [לאחר ציון 97] כתב: "זאת המכה [מכת בכורות] היא הקשה מהכל... שקולה כנגד הכל. כי הבכור נקרא 'ראשית', והראשית במה שהוא ראשית הדבר הוא שקול נגד הכל, כי הראשית הוא התחלה אל הכל... ולפיכך מכה זאת שהיא בראשית שלהם, שקולה נגד כל המכות, שלא היו בראשית. וכאשר הגיע המכה אל ראשית שלהם אז יצאו, כאשר התחלה נלקה, שוב לא היה למצרים כח כלל, אחר שהתחלה נלקה. וכל זמן שהראשית קיים, שאז היה להם עדיין כח למצרים במה, לא יצאו", ושם האריך בזה עוד.

(62) אמרו חכמים [ברכות ט.] "הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב ["נתנו להם רשות לצאת" (רש"י שם)], שנאמר [דברים טז, א] 'הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה'. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר [במדבר לג, ג] 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה'". ורש"י [ברכות ד:] כתב: "עיקר גאולת מצרים בשחרית הוה, כדכתיב 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל'". וראה להלן פל"ז הערה 26.

(63) רש"י דברים טז, א "ממצרים לילה - והלא ביום יצאו, שנאמר [במדבר לג, ג] 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו''. אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר [שמות יב, לא] 'ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו''". הרי בלילה סולק כחו של פרעה מעל ישראל. ויש להבין, שבפרק זה בא לבאר כיצד הלכות פסח מורות על אחדותו יתברך [כמבואר למעלה הערות 2, 56]. אך בנוגע להלכה זו שדן בה כאן [זמן אכילת פסח בלילה], לכאורה לא הוסבר כיצד הלכה זו מורה על אחדות ה'. וזהו מן הנמנע שהלכה זו אינה קשורה למהות קרבן פסח. ויש לומר, שזו כוונתו בדבריו כאן שאכילת קרבן פסח נקבעה לשעה שבה מסולק כח מצרים מעל ישראל [כפי שיתבאר להלן הערה 67]. כי סילוק זה מורה על אחדותו יתברך, שזולתו אפס, ואין עוד מלבדו, וכל הרשעה כולה כעשן כלה. ולמעלה פ"ה [רעג:] כתב: "זהו ענין האחדות, שאין לענין האחדות רק שהוא הכל, ואין חוץ ממנו". ושם הערה 113 הובאו דבריו בגו"א דברים פ"כ אות ו [שיד:] שביטול כח האומות מורה על אחדות ה', עיי"ש. אך עדיין אין זה מספיק, כי לפי זה נהי דמכת בכורות מורה על אחדות ה', אך עדיין לא נתבאר כיצד אכילת פסח בלילה מורה על כך, וכיצד מצוה זאת משתייכת לשאר הלכות פסח המורות על אחדות ה'. וראה להלן הערה 67 בישוב קושיא זו.

(64) כי היום מורה על המציאות וההויה, וכמבואר למעלה הערה 57. ובהקדמה לאור חדש [פו:] סלל לו דרך אחרת לבאר חילוק זה [בין היום והלילה], וז"ל: "כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע, והניסים הם בלילה, וכך תמצא שהיתה מכת בכורות בלילה, אבל היציאה ממצרים ביום, כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע, והיציאה עצמה הוא כסדר העולם". וראה להלן פל"ז הערה 34.

(65) להלן פל"ז [לאחר ציון 34], ופנ"ג, ויובא בהערה 67.

(66) כפי שכתב למעלה ר"פ ב [קעד.]: "מצות עשה מן התורה לספר ביציאת מצרים ליל הראשון של חג המצות". ובהמשך הפרק שם [קפ.] הביא את המכילתא [שמות יג, יד] שלמדו כן מהפסוק [דברים ו, כ] "והיה כי ישאלך בנך מחר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם". וקשה, מדוע עובר לדבר על מצות סיפור יצ"מ, דמאן דכר שמיה של מצוה זו כאן. ונראה שכוונתו לומר שסיפור יצ"מ נעשה בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך [רש"י שמות יג, ח]. וכן הוא בשבלי לקט [סימן ריח (הלכות פסח)] שבזמן שבית המקדש היה קיים היו אומרים "בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך". ובמכילתא דרשב"י [עמוד 33] אמרו: "'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' [שמות יג, ח], כל זמן שגופו של פסח קיים". והבית הלוי פרשת בא כתב: "חיוב סיפור יצ"מ בליל פסח תלוי בזמן אכילת פסח, וכמו שדרשו 'בעבור זה', לא אמרתי אלא בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך". ובהגדה של פסח מבית לוי [עמוד קכה] כתבו בשם הגרי"ז בזה"ל: "לפי מה שבארנו דדין הוא בספור יצ"מ שצריך שיהא על מצות ומרורים, יל"ע אם דין זה איכא גם על בשר הפסח. ויש להביא ראיה לכך ממה שכתב הרמב"ן [במ"ע הנוספות בספר המצוות, מצוה טו] דברכת התורה היא מצוה בפ"ע, ואינה נכללת במ"ע דתלמוד תורה, כמו שמקרא ביכורים אינו נמנה מצוה אחת עם הבאתם, וסיפור יצ"מ עם אכילת פסח, עיין שם. ויש להבין, איזה שיכות יש למ"ע דסיפור יצ"מ עם המצוה דאכילת פסח. אלא דמבואר כאן דכמו שיש דין בעצם הסיפור שיהא על מצות ומרורים, כמו כן יש דין שהסיפור יהיה על בשר הפסח, ולכן שיך למנותם למ"ע אחת". העולה מכל זה שזמן אכילת פסח הוא בלילה, ולא ביום שלפניו משום ש"יש לנו לספר ביציאת מצרים בלילה, ולא ביום", וזמן סיפור יצ"מ הוא בזמן מכת בכורות. וראה הערה הבאה.

(67) פירוש - סיפור יצ"מ צריך להיות בזמן הנס, וזמן הנס הוא זמן מכת בכורות, וכמו שכתב להלן פנ"ג, וז"ל: "ואם תאמר, למה לא דרשו חכמים גם כן [דברים טז, ג] 'כל ימי חייך' להביא הלילות, כמו רבי אלעזר [ברכות יב:]. ולמה מסתברא ליה לרבי אלעזר יותר לרבות הלילות, ולחכמים לרבות ימי המשיח. ויראה דבסברא פליגי, כי כאשר ראינו ביציאת מצרים שהיה בלילה וביום; הלילה שבו הכה הקב"ה בכורי מצרים, ואמר להם פרעה לצאת, והנה כאן התחלת היציאה. וביום היתה לגמרי, שהרי ביום היו יוצאים, ולא בלילה. ולפיכך סבר רבי אלעזר כי יש להזכיר יציאת מצרים בלילה, מצד עצם המכה שבאה בלילה דוקא. והיציאה שהיתה ביום, ולכך ראוי להזכיר ביום ובלילה. אמנם חכמים סבירי להו אף על גב שהמכה היתה בלילה, יש להזכיר ביום דוקא, כי זה עיקר הגאולה שהיה ביום, ומחמת זאת הגאולה שיצאו ביום היתה המכה בלילה, אם כן נמשך הכל אל היציאה ביום. וכל זה בשאר ימות השנה, שאין הזכירה בעת אשר היה הנס, ולכך ראוי להזכיר יציאת מצרים דוקא ביום, ולא בלילות, שהכל היה בשביל יציאת היום. אבל בליל היציאה, שהוא זמן הנס, ועל זמן הנס קבעה התורה הספור, יש להזכיר דוקא בלילה, שהוא זמן הנס, ולא ביום". נמצא שזמן הסיפור הוא בלילה [שאז הוכו הבכורות], ואכילת קרבן פסח הוא בזמן הסיפור [כמבואר בהערה הקודמת], לכך אכילת קרבן פסח הוא בלילה [ראה להלן פל"ז הערה 27]. אך עדיין קשה, כי סוף סוף עדיין לא נתבאר כיצד אכילת פסח מורה על אחדות ה' [כפי שהוקשה למעלה הערה 63]. ונהי שמתבאר שאכילת פסח צריכה להיות בשעת סיפור יצ"מ, וסיפור יצ"מ צריך להיות בשעת מכת בכורות, ומכת בכורות מורה על אחדות ה', אך אין זה מבאר כיצד אכילת פסח מורה על אחדות ה', והרי אותה אנו מבקשים. אמנם עתה שבעזה"י זכינו לכת"י של גבורות ה', נראה שנקודה זו התבארה שם, וז"ל [תפד:]: "ולפיכך יש לנו לספר ביציאת מצרים בלילה ולא ביום, כי המכה היתה בלילה ולא ביום... ולפיכך יאכלו הפסח ישראל בלילה, בזמן שבא המכה למצרים, וישראל דביקים בכח קדושה, לכך אוכלין הפסח קרבן קדוש, [המורה] על דביקותם בכח קדוש, ובשביל כך היו נצולים ישראל". הרי שאכילת קרבן פסח הצילה את ישראל ממכת בכורות משום שעל ידי אכילה זו ישראל היו דביקים לגמרי אל ה', ונתבטלו לגמרי אל אחדותו יתברך [ראה להלן ר"פ ס]. ומעתה ברי הוא שאכילת פסח מורה על אחדות ה', כי היא מורה שאין ישראל חולקים מקום לעצמם משום ש"אין עוד מלבדו". ואם תאמר, מדוע דוקא אכילת פסח בלילה הצילה את ישראל ממ"ב, ולא זביחת פסח שנעשתה קודם לכן בבין הערבים [שמות יב, ו]. אמנם דבר זה מתבאר להפליא על פי דברי הכלי חמדה [שמות יב, מג (עמוד 172)] שביאר שהעבודה בקרבן פסח מצרים היתה רק האכילה, ולא ההקרבה, וכלשונו: "הנה בפסח מצרים לא כתיב על הקרבה ושחיטה שיהיה לשם ה', רק על אכילת הפסח נאמר [שמות יב, יא] 'ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה''. אמנם מקודם לא כתיב בתורה הקדושה כלל שהוא קרב להשם יתברך. אמנם בפסח דורות כתיב [שמות יב, כו-כז] 'והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל וגו'', מבואר על הזביחה דהוא לה'. וצריך ביאור למה בפסח מצרים לא כתיב 'לה'' כי אם על האכילה. אמנם נראה ביאור הענין על פי מה שכתב הגאון בעל חתם סופר חיו"ד סימן רלז... דבפסח מצרים לא היה מזבח, ולא היתה זריקה כלל, וגם הקטרה לא היתה, לכן לא שייך בזה קרבן גבוה... ומעתה נראה דלכן בפסח מצרים לא כתיב 'לה'' כי אם על אכילה, כיון דקודם אכילה באמת לא היה ענין לגבוה כלל, ועיקר העבודה היה האכילה... דכל העבודה היא האכילה, ולית ביה עבודה אחרת כלל, ולכן כתיב 'לה'' רק באכילה. אך זה דוקא בפסח מצרים, אבל בפסח דורות דהיה קרבן גמור, וצריך שחיטה זריקה והקטרה, שפיר כתיב 'ואמרתם זבח פסח הוא לה''", עיי"ש בהמשך דבריו. לכך ברי הוא שרק אכילת פסח מצרים הדביקה את ישראל לה', ולא שאר עבודות, כי רק האכילה היתה נחשבת לעבודה, ולא שאר עבודות [ראה להלן הערה 89]. אך עדיין קשה, מדוע לא נצטוו ישראל לאכול קרבן פסח ביום [כמו בשאר קרבנות (כמבואר למעלה הערה 56)], ואז כשתבוא מכת בכורות בלילה יהיו ישראל כבר דבוקים בה' מחמת אכילתם המוקדמת. ויש לעיין בזה. [ולפי זה מה שהזכיר כאן מצות סיפור יצ"מ הוא משום שזו דוגמה נוספת למצוה הצריכה להעשות בשעת מכת בכורות דייקא, ולא משום זיקת אכילת פסח לסיפור יצ"מ].

(68) כמבואר למעלה פל"ה ציונים 46, 58, ופרק זה ציונים 2, 6, 17. וראה להלן הערה 92 במה שיש לדון ביסוד זה.

(69) לשונו להלן פ"ס: "לכך היה כל העבודה הזאת בענין אחדות, כי היה מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק, רק על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו. כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד, שהרי יש בו חלקים. אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות, וכל ענין עבודה זאת בקרבן הזה להורות על האחדות". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "ומצותו לאכול אותו על קרבו ועל כרעיו, הכל כאחד, שלא יתחלק, כי עבודתו למי שהוא אחד".

(70) אודות שבשר צלי הוא קשה, כן כתב בתרומות הדשן ח"א סימן נו, וז"ל: "שאלה; מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו, ויש לפניו בשר שאינו רך, כגון צלי שהוא קשה ללעוס, שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אחר כך, או לאו".

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה