פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק לד
(1) לשון הפסוק במילואו "ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חושך".
(2) הנה בהמשך דבריו לא יבאר המדרש הזה [אלא רק המדרש הבא שמביא בסמוך], ולכך לא מובן מדוע הביאו אם לא ביארו. אך בכת"י [תע.] ביאר את המדרש הזה, וז"ל: "נראה מה שהיה החושך בשני פנים; בראשון היה ג' ימים שלא ראה איש את אחיו, היינו כדי שלא יראו המצרים במפלתן של פושעי ישראל שמתו בשלשת ימי האפילה [שמו"ר יד, ג, ורש"י שמות י, כב], ודי בזה שלא ראו. אבל ג' ימים אחרונים, כבר היה כדי שיראו ישראל ממונם של מצרים וכליהם וכל אשר להם, וכשהיו שואלים מהם כליהם היה מכחיש את הכלי, היה הישראל אומר אני ראיתי אותו אצלך בג' ימי אפילה, ובמקום פלוני הוא. והמצרי היה אומר בודאי אין דעתו של ישראל לעכב את הכלי, כי מי היה מוחה בידו שהיה נוטלו, ובשביל כך השאילו אותם [שמו"ר יד, ג, ורש"י שמות י, כב]. ולזה צריך ג' ימים שלא קמו איש מתחתיו, שאם היו יכולים לקום היו הולכים אל חדריהם לשמור חפציהם ולסגור, ועכשיו שלא יכלו לקום לא היו יכולים לעשות דבר זה. ולא סגי בג' ימים, כי היה צריך המכה להיות ז' ימים. ועוד כי ג' ימים הראשונים לא היו [ישראל] נכנסים לחדרי המצרים, כי היו [ישראל] טרודים לקבור המתים שמתו סג' ימי אפילה".
(3) כמבואר למעלה פל"ג הערה 78, קחנו משם. ולהלן ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "ומצותו לאכול אותו [את קרבן פסח] בלילה, כי מצד עצמנו ההעדר והחושך, רק כי הקיום לנו בו יתברך. ולכך המצרים קבלו הפבד והעדר בלילה, ואנחנו מצד השם יתברך בא לנו הקיום". ובח"א לשבת קנב. [א, פג.] כתב שימי הנעורים נקראים "שחרות" משום שיש בהם הבל והעדר. ובח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא:] כתב: "הגלות והלילה הכל ענין אחד, כי הגלות נקרא לילה וחושך, והלילה הוא העדר האור, והוא דומה למיתה, שהיא העדר החיים". ובח"א לתמיד לב. [ד, קמט.] ביאר שזהו הטעם שסוף העולם נקרא "הרי חושך", משום שהחושך הוא העדר מציאות. וראה שתי הערות הבאות.
(4) לשונו בבאר הגולה באר הרביעי [תקנב:]: "הדבר שהוא אור הוא המציאות, כאשר תראה בבריאה כי האור נברא קודם הכל [בראשית א, ג]. ובחושך אין דבר נמצא כלל, לכך המציאות נקרא 'אור'". ושם בבאר הששי [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך" [הובא למעלה פל"ג הערה 78].
(5) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:]: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר... וכבר ביארנו כי ה'חושך' נקרא כך, מפני שהחושך הפך האור, כי האור נותן המציאות לאחר, והחושך הפך זה. שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה. והחושך שהוא הפך האור, נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות, מלשון [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי', כמו שביארנו זה פעמים הרבה". ובנתיב התורה פ"ג [קלה.] כתב: "כל אור מורה על המציאות, כמו שהשחור, שהוא הפך האור, מורה על ההעדר... כי הכל נמצא באור, ובלתי נמצא בחושך, לכך החושך מורה העדר". ושם ר"פ ד [קסג.] כתב: "עיקר הנהגת המציאות היא היום, שבו האור. אבל הלילה שהוא חושך, הכל בטל". ובח"א לתמיד לא: [ד, קנ:] כתב: "החושך הוא העדר האור, אשר האור הוא המציאות, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות, וכמו שהוא לשון 'חושך' מלשון העדר, כמו [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', פירושו שלא היית מעדיר בנך ממני... לשון 'חושך' בא על העדר, כי כאשר אין אור, בזה יש העדר הכל. כי באור הכל נמצא, ובחושך הכל נעדר, ולכך הסומא נחשב נעדר כמו מת" [ראה למעלה פי"ד הערה 52, פל"ג הערה 78, ולהלן פל"ו הערה 82]. ומוכיח את העדר החושך ממציאות האור, כי כבר השריש הרבה פעמים ש"ידיעת ההפכים אחת" [ראה למעלה פכ"ה הערה 45 שנלקטו שם המקומות שיסוד זה מוזכר בספר זה].
(6) "וזה ההעדר דבק בעולם מצד התחלתו" [לשונו בסמוך לאחר ציון 9]. ובעוד שכאן מבאר שהעולם נמצא לאחר שקדם לו ההעדר והחושך, הרי בשאר מקומות ביאר שאף לאחר שהעולם נברא עדיין ניכר בו שבא מן ההעדר. וכגון, להלן פנ"ב כתב: "וכאשר תבין עוד תדע עוד, כי השבח שקודם לו גנות יותר שבח, כמו שתראה כי היום קודם לו הלילה. וזה מפני כי השלימות אינו נמצא בהתחלתו בעולם הזה, וכאשר יגיע לנמצא שלימות מה, אי אפשר שיהיה לו אותה המעלה בתחילתו, כאשר היא מדריגה עליונה אלקית, שאין המקבל ראוי אל מעלה הגדולה האלקית שיהיה כך מהתחלתו. לפיכך המעלה אלקית יוקדם לה גנות, ולבסוף יעלה אל מעלה האלקית, כי כך ראוי אל מעלה האלקית, שלחסרון המקבל אינה נמצאת בו תחלה. וזה נמשך אל הויית העולם הזה, שאין בתחלתו נמצא מעלתו, אבל התחלתו הוא בשפלות, ומתעלה באחרונה. ולא היה כדאי העולם הזה לקבל המעלה הזאת, שיהיה האור בתחלתו, כי האור הוא מעלת המציאות, לכך יוקדם לו לילה. ולפיכך תמצא גם כן כי העולם הזה היה נוהג בשפלתו מתחלת בריאתו, דומה ללילה, עד שבא אברהם אבינו, שהוא היום, שאברהם היה כמו אור היום. וזהו שאמרו רז"ל [ע"ז ט.] ב' אלפים תוהו. כלומר שהמציאות חייב להיות תוהו בראשונה, להיות נמשך אחר ענין העולם הזה, אשר התחלתו תוהו, ואין בהתחלתו המעלה העליונה. ולכך דבר זה מורה על המעלה האלקית אשר היה להם תחלה גנות, ואחר כך היה הקב"ה מעלה אותם אל מדריגה האלקית, וזהו כפי סדר העולם כמו שאמרנו". ובדר"ח פ"ד מי"ז [שסא:] כתב: "ואל יקשה לך, למה צריך אל עולם הזה, יברא העולם הבא בלבד. כי דבר זה אינו קשיא, כי חסרון העלול הוא נראה בעולם הזה, שהוא התחלה, ואחר כך יושלם. כי אף שראוי מצד הפועל שתהיה הפעולה מתיחסת בשלימותה אל הפועל, דבר זה מצד הפועל, שכל פעולה ראויה שתהיה מתיחסת אל הפועל. אבל מצד הפעולה עצמה, שהוא עלול, הרי מצד עצמה ראוי לה ההעדר, שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה. ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון, והוא עולם הזה. עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר, שהוא ראוי אל הפעולה מצד עצמה. ולפיכך נולד האדם מטפה סרוחה, עד שקרוב האדם אל ההעדר, ומקבל העדר, הוא המיתה, וזהו עולם הזה. ואחר כך בא העולם הבא, ואז יש לפעולה התיחסות בשלימתה אל הפועל. ודומה בזה אל האדם הנולד, שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל. ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר, די בזה הוא קטן ופחות. ואחר שהתחיל לגדל, עד אחר כך יתרומם. וכן הוא העולם, אין ראוי שיהיה העולם הבא בתחילה. וכי אפשר שיהיה בריאת האדם בתחלתו בשלימות, או שיהיה האילן גדל בתחילתו בשלימות גדולו. אבל בתחלה הוא קטן, ואין לו המעלה שמגיע אליו בסוף" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 54, פ"ה הערות 25, 130, פי"ז הערה 13, פי"ח הערות 22, 23, ובסמוך הערה 10].
(7) והמשך הפסוק הוא "סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים", ופירש הרד"ק שם "כי האל המוריד להם הגזירות ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו, שלא יראוהו, נעלם מהם". וזהו שכתב כאן "חושך עליון המפסיק בין השם יתברך ובין העולם".
(8) כמו שנאמר [דהי"א כט, יא] "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו'", וכמבואר למעלה הקדמה שלישית [קלו.]. וכן נאמר [ישעיה מג, י] "לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה". ואומרים על הקב"ה שהוא "חי לעד וקיים לנצח" [מ"ברוך שאמר"]. "ומעולם ועד עולם אתה קל" [מ"ישתבח"]. וכאן עיקר כוונתו שהקב"ה היה תמיד קיים, ולא שהוא ח"ו נברא, אלא שמעולם היה קיים. וכן אומרים [פיוט יגדל] "קדמון לכל דבר אשר נברא ראשון ואין ראשית לראשיתו". ובדר"ח פ"ד מכ"ג [תפה.] כתב: "אמר [אבות שם] 'שהוא אל', כלומר שהוא קדמון, ולכך נקרא 'אל', על שהוא קדמון. ולכך כתיב [ישעיה מג, י] 'לפני לא נוצר אל', ומורה שם הזה שהוא קדמון, כי האות הראשון הוא אל"ף, שהוא התחלת האל"ף בית"א. ואות השני הוא הלמ"ד, שהוא התחלה לחצי השני מן האל"ף בית"א. רצה לומר שהוא יתברך ההתחלה לעליונים ולתחתונים" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 88, פכ"ה הערה 57, ולהלן פל"ח הערה 88]. ובדרוש לשבת תשובה [עט.] כתב: "והוא יתעלה מתואר בארבעה תארים... התאר השלישי שהוא יתעלה נצחי, באין התחלה ובאין סוף... וכנגד זה באו ארבע אותיות בשם המיוחד, אשר שם המיוחד מורה על הכרתו ואמתתו... האות השלישי הוא הוי"ו, שאין אות בכל האותיות שהוא הולך בשווי כמו הוי"ו, שהוא כמו מקל, ואם יש לו ראש מעט, הנה משיכתו בשווי. וזה, כי השווי והיושר הוא הנצחי, שהשווי אין לו קצה כלל, שכל אשר לו קצה יש לו סוף, הוא הקצה. והוא יתעלה יש בו היושר בעצמו, ולכך הוא נצחי". ובספר פרדס רימונים שער ג פ"א כתב: "וזה אחד מהדברים הנמנעים באין סוף, שלא היה מציאות שלא ימצא, אלא הוא מחויב המציאות, והוא המציא הזמן, ולא שהוא בעל זמן ח"ו. ובענין זה יובן אמרו 'ראשון ואין ראשית לראשיתו', כי עם שנאמר 'ראשון', וכל לשון ראשון מורה על שיש לו ראשית, כי אמת שהוא ראשון לכל הבאים אחריו, אבל לשון 'ראשון' מורה על התחלת זמן. ועל כן אמר שהוא 'ראשון', ועם כל זה 'אין ראשית לראשיתו'. ולשון 'ראשון' אינו אלא לשלול שלא קדם אליו זולתו".
(9) פירוש - הואיל וה' נצחי וקיים מעולם, ואילו העולם נברא לאחר שנעדר [ועל כך מורה החושך העליון], לכך החושך העליון הזה הוא הפער וההבדל שבין ה' לבין העולם, כי חסרונו של הנברא הוא חוצץ ומבדיל בין ה' לבין העולם. וזהו שכתב שהחושך עליון הוא "המפסיק בין השם יתברך ובין העולם" [לשונו למעלה]. ובתחילת ההקדמה לדר"ח [ב.] כתב: "האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה, סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך, ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך, אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה, שיהיה דרכו נוכח ה'". ובנצח ישראל פמ"ט [תתה.] כתב: "כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא". ובתפארת ישראל פי"ט [רפח.] כתב: "כי הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות". ובבאר הגולה באר הרביעי [תצח:] כתב: "כי החומר בעולם הזה מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הצדיקים, שהוא המונע שאין השם יתברך נמצא אליהם לגמרי". ובנתיב התורה פ"ד [קסח:] כתב: "כי החומר הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם הגשמי, וכאשר גובר על הגשמי ודבק בשכלי, וזה כאשר לומד תורה מתוך הדוחק, אז אין כאן מסך מבדיל כלל. כי כבר התבאר כי הגשמי הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם, כאשר התבאר זה בכמה מקומות" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 419, פ"ד הערה 87, פ"ז הערה 138, פ"ט הערה 131, פי"ב הערה 29, פ"כ הערה 90, ולהלן פל"ה הערה 30].
(10) אודות שההתחלה באה לאחר ההעדר [ולכך ההעדר דבק בהתחלה], כן כתב למעלה פ"ה [רנג:]: "כי כל התחלה, לפניה וסמוך לה העדר, שבשביל כך הוא התחלה... ומפני שאברהם הוא התחלה, היה נולד במקום שראוי להיות התחלה [אור כשדים], שקודם התחלה הוא ההעדר". ובנצח ישראל פכ"ו [תקמה.] כתב: "כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים שמים וארץ וגו''. כי כבר אמרנו כי לפי ההעדר, יתחדש. ולכן ההוויה, קודם הוית האור, שהוא המציאות הגמור, כתיב לפני זה [שם פסוק ב] 'והארץ היתה תוהו וגו'', ואחר כך [שם פסוק ג] 'יהי אור'. וכן לפני הויות בית המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הויית האור שהיה החושך הגמור. וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור, שהוא המציאות היותר שלם, כתיב 'והארץ היתה תוהו', שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר, שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. משל לזה הביצה, קודם שיתהוה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר [תמורה לא.]... כי הדבר שיש בו הויה לא יתהוה, כמו הביצה והיא שלמה... כמו שאמר 'תוהו ובוהו וחושך', ואז 'ויהי אור', הוא האור העליון שהוא נבדל לגמרי". ואמרו חכמים [סוטה ד:] "כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם", ובנתיב העבודה פט"ז [א, קכז.] כתב לבאר: "דבר זה מופלג בחכמה, וזה כי קדושת הידים היא קדושת התחלתו, כי היד היא התחלתו של האדם כאשר יגביה ידיו למעלה מראשו. ובהתחלה דבק ההעדר, כאשר כל התחלה היא אחר ההעדר. ולפיכך המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, כי נעקר מן התחלתו". וכיוצא מהכלל מהתחלה הדבוקה בהעדר היא התורה, שאמרו חכמים [סוטה יד.] "תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב [בראשית ג, כא] 'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'. וסופה גמילות חסדים, דכתיב [דברים לד, ו] 'ויקבור אותו בגיא'". ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמט:] כתב: "פירוש זה, שיש לתורה התחלה, ודבר שיש לו התחלה הרי הוא נמצא אחר ההעדר, אם כן ח"ו יש לחשוב כי התורה אינה נצחית, מאחר שנמצאת אחר ההעדר, אם כן שייך לה ההעדר. ולכך תחלת התורה גמילות חסדים, וזה מורה שאין בהתחלה זאת דבק ההעדר. שהרי גמילות חסדים הוא טוב, ואין דבק בטוב ההעדר, שהוא רע" [הובא למעלה פ"ה הערה 25].
(11) בא לבאר דעת רבי נחמיה [שהובאה למעלה] שהחושך [של מכת חושך] בא מגיהנם. ומבאר שמלבד ההעדר שקדם לעולם [חושך העליון], יש העדר שנמצא בתוך העולם, וזהו גיהנם, וכמו שמבאר.
(12) אודות שאין נברא שהוא בעל מציאות בעולם שלימה, כן כתב למעלה פ"ל [לאחר ציון 77], וז"ל: "אין העולם, שהוא העלול ממנו, כדי לעלה, כי לעולם העלול חסר מן העלה". ובנצח ישראל פנ"ה [תתנג.] כתב: "כל עלול הוא חסר מן העילה, שאין העלול במדריגת העילה, ואם כן יש בו חסרון והעדר מצד עצמו... שלא ישוו יחד העילה, שהיא מחויבת מצד עצמה, והעלול אשר יש לו העדר מצד עצמו". וקודם לכן בנצח ישראל פכ"ז [תקס:] כתב: "כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים. אם היה העלול נמצא תמיד, היה משתוה אליו [אל העלה] העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה". ובדר"ח פ"ג מ"א [מ.] כתב: "וכן במה שיש לאדם עלה והאדם הוא עלול, יש לאדם סוף של הפסד, שאם אין לאדם סוף ותכלית, אין האדם עלול לגמרי, שהרי מצד הסוף דומה אל העלה". וכן הוא בח"א לשבת קיח: [א, נח.]. בח"א לסנהדרין צז: [ג, רט.] כתב: "ואם יאמר האדם כי הוא [האדם] נמצא תמיד מכח העלה... הנה דבר זה א"א, במה שהעלול נבדל מן העלה יתברך. ואם היה נמצא עמו תמיד, לא היה נבדל מן העלה שנותן המציאות אל העלול. ומאחר כי על זה שם עלה ועל זה שם עלול, הרי נבדל העלה מן העלול" [הובא למעלה פ"ל הערה 79].
(13) זוה"ק ח"א מ. "מאן הוא 'ציה', דא הוא אתר דגיהנם, כמו דאת אמר [ירמיה ב, ו] 'ציה וצלמות'". ו"ציה מציין מקום חרב ויבש... אינו ראוי לזריעה כלל" [לשון המלבי"ם ישעיה לה, א]. וזהו יסוד נפוץ מאד בספרי המהר"ל. ולדוגמא, למעלה פ"ח [תלג:] כתב: "כי האומות וגיהנם אינם מציאות... ומכל שכן הגיהנם, שהוא ציה וחושך, ואין מציאות שם". ולהלן פס"א כתב: "הגיהנום ענין תוהו ציה וצלמות, ואין שם מציאות עליו". ובתפארת ישראל פי"ח [רעט:] כתב: "ענין הגיהנם שהוא הפסד ואבוד לנמצאים". ובנצח ישראל פ"ל [תקצב.] כתב: "אין ענין בגיהנם רק ההעדר והרע". ובדר"ח פ"א מ"ה [רנח.] כתב: "כי הגיהנם שם אבדון האדם והעדר מציאותו של אדם, שהרי נקרא 'אבדון'... כל השמות שיש לגיהנם מורים על מי שבא לשם הוא בעל העדר בודאי, ובדבר זה אין צריך להאריך... שאין ענין הגיהנם רק ההעדר הגמור, שכך מורים השמות של גיהנם [עירובין יט.]; 'שאול', ו'אבדון'". ובנתיב התורה פט"ו [תקפא:] כתב: "המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם [ב"ב עט.]. לפי שהתבאר לך פעמים הרבה כי התורה נותן המציאות לכל, שבשביל התורה הכל נברא. וכאשר מרפה עצמו מדברי תורה, אם כן הוא פירש עצמו מן עיקר המציאות, ולכך אין ראוי לו רק הגיהנם, שהוא הפך זה, שהגיהנם ציה וצלמות, ואינו בכלל מציאות, רק אבדון הוא". וכן כתב בנתיב העבודה ר"פ ט [א, קג.], ויובא בהערה הבאה. ובנתיב השלום ס"פ א [א, ריט.] כתב: "אין דבר שהוא ההעדר רק הגיהנם, שהוא ההעדר בעצמו, ולכך שמות גיהנם מורים על העדר, שנקרא 'אבדון', וכל שאר שמות אשר יש לו". ובנתיב התוכחה פ"א [ב, קצ:] כתב: "אין גיהנם רק ההעדר, שהוא נעדר מן המציאות, שהרי נקרא 'ציה וצלמות', וכבר ביארנו זה במקומות הרבה מאד". וכן הוא בבאר הגולה באר הששי [קצד:], ח"א לסוטה מא: [ב, עט.], ח"א לב"מ [ג, כה.], ח"א לב"ב עט. [ג, קטז.], ועוד. ובמכתב מאליהו כרך א [עמוד 301] ביאר ההעדר שבגיהנם [הובא למעלה פ"ח הערות 319, 320, 321].
(14) לשונו בנצח ישראל פל"ו [תרפ.]: "אין הגיהנום רק חסרון המציאות, וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא [ירמיה ב, ו] 'ציה וצלמות', שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון" [הובא למעלה פ"ח הערה 320, ופל"ב הערה 15]. ובנתיב העבודה ר"פ ט [א, קג.] כתב: "כי אין הגיהנם רק ציה וצלמות [ברכות טו:], ששם החסרון בכל, ואין על הגיהנם שם מציאות כלל. ולכך נקרא... 'צלמות' ששם המיתה. ורוצה לומר ההעדר, שכל מיתה הוא העדר, והוא לחוטאים שהם בעלי חסרון, ולכך משפטם בגיהנם". ובאור חדש פ"ג [תרלג.] הביא את דברי המדרש [אסת"ר ז, ט] שאמרו שם "מראית עיניהם של רשעים מורידות אותם לגיהנם", וכתב שם לבאר [תרלד:] בזה"ל: "ועל זה רמז דבר עמוק, כי על ידי ראית האדם, הוא יוצא אל הפעל, כי העין מוציא אל הפעל הראייה. וכאשר... הוא [הרשע] ירצה לצאת לפעל הגמור, אז דבק בו ההעדר והגיהנם. כי הרשע כל זמן שאינו יוצא אל הפעל הגמור, ונחשב מציאותו בכח, אינו דבק בו ההעדר, והוא קיים, כאשר אינו בפעל. אבל כאשר מציאותו בפעל, וזה כאשר העין יוצא אל הפעל על דבר אחד, אז דבק בו ההעדר. כי אין ראוי שיהיה נמצא הרשע בפעל, כי כל רשע הוא 'רשע למות' [במדבר לה, לא], כלומר כי ראוי שיהיה בטל מציאותו, ויקבל העדר. לכך ראייתו מוריד אותו לגיהנם, שהוא ההעדר". ובח"א לתמיד לא: [ד, קנ:] כתב: "כי הגיהנם הוא ענין חסר ואינו שלם. ומפני שנחשב מציאות חסר, כאילו הוא מקום אל הרשעים, שהם חסרים, והגיהנם הוא מקומם... ושם באים הרשעים". ולהלן פמ"ז ביאר שהרשעים מוכנים לאש של גיהנם מחמת שהם יוצאים מהשיווי בחוזק.
(15) שהוא חושך של גיהנם. ואודות החושך של גיהנם, כן כתב בבאר הגולה באר השני [רה:], וז"ל: "גיהנם, שהוא כמו לילה, שהגיהנם חושך ואבדון". וכן נאמר [תהלים קז, י] "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל", ודרשו על כך בגמרא [עירובין יט.] שפסוק זה נאמר על גיהנום. וביבמות קט: אמרו "גיהנום דומה ללילה". ובויק"ר כז, א, אמרו שהגיהנום נקרא חושך [הובא למעלה פ"ח הערה 319].
(16) נראה לבאר דעה זו, שהואיל ומכות מצרים נועדו להראות את גדולתו יתברך [ראה למעלה פ"ט הערה 94], לכך יותר מסתבר לתלות את החושך בדבר שיורה גדולתו יתברך. וראה הערה הבאה.
(17) נראה לבאר דעה זו, שיש למכות שתי סבות, וכמו שכתב להלן פנ"ו, וז"ל: "המכות שבאו במצרים היו לשתי סבות; האחד, להכות אותם על חטאם, כדכתיב [בראשית טו, יד] 'וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי'. והשני, להראות נפלאותיו, כדכתיב [שמות י, א-ב] 'כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וגו''". ולפי דעה זו [של רבי נחמיה] הסבה השניה יותר מכריעה, ולכך החושך בא מגיהנם, שהוא קרוב יותר למצריים. וכאמור בהערה הקודמת, דעת רבי יהודה היא שהסבה הראשונה יותר מכריעה, ולכך החושך בא מהחושך העליון שקדם לבריאה, שבזה ניכרת נצחיותו של הקב"ה.
(18) כמבואר בהערה 14.
(19) לשון הפסוקים [שמות יא, ד-ה] במילואם "ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה".
(20) לשון הגמרא שם: "עד חצות לילה היה [דוד] עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות... ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת, השתא משה רבינו לא הוה ידע, דכתיב 'כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים', מאי 'כחצות', אילימא דאמר ליה קודשא בריך הוא 'כחצות', מי איכא ספיקא קמי שמיא. אלא דאמר ליה 'בחצות', ואתא איהו ואמר 'כחצות' ["לפי שלא היה יודע לכוין השעה ולהעמיד דבריו בשעת המאורע" (רש"י שם)], אלמא מספקא ליה, ודוד הוה ידע... רבי זירא אמר, משה לעולם הוה ידע, ודוד נמי הוה ידע... וכיון דמשה הוה ידע, למה ליה למימר 'כחצות'. משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא ["אם אני יודע לכוין השעה, הם אינם יודעים לכוין השעה, וקודם שיגיע חצות יהו סבורים שהגיע, ועדיין לא באה המכה, ויאמרו משה בדאי הוא, הלכך טוב לאחוז לשון איני יודע" (רש"י שם)], דאמר מר, למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז ["תהא נאחז ונכשל בדבריך" (רש"י שם)]".
(21) צריך להבין את שאלתו, דסוף סוף מעתה [שמשה יאמר "כחצות"] אין יותר לומר כנגדו "משה בדאי הוא", ומאי אכפת לן שיאמרו "משה אין יודע השעה". ויש לומר, שעומק טענת "משה בדאי הוא" הוא לא רק שמשה אומר דברים שאינם אמת, אלא שמשה אינו מדבר דברי ה', כי ה' בודאי יודע את השעה המדוייקת של חצות, וכיצד משה טועה בזה. וכשם שאם משה היה אומר "בחצות" היו אצטגניני פרעה אומרים כנגדו שהוא בדאי, כך גם כשמשה אומר "כחצות" עדיין יאמרו כנגדו שאינו אומר דברי ה', שהרי ה' בודאי יודע את השעה המדוייקת, ואילו משה מסתפק בזה. לכך מקשה, מה הועילה תקנת "כחצות", סוף סוף עדיין יטענו כנגד משה שאין הוא מדבר דברי ה'.
(22) בכדי להבין דבריו הבאים, יש להקדים לכאן את דברי רש"י [שמות יא, ד], שכתב: "כחצות הלילה - כהחלק הלילה, 'כחצות' כמו [יהושע ו, טו] 'כעלות', [תהלים קכד, ג] 'בחרות אפם בנו', זהו פשוטו לישבו על אופניו, שאין 'חצות' שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו כמו כחצי הלילה, ואמרו שאמר משה 'כחצות', דמשמע סמוך לו, או לפניו או לאחריו. ולא אמר 'בחצות', שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא". הרי רש"י מבאר שלפי פשוטו "חצות" הוא שם פועל, והכ"ף מתפרשת כמו "כאשר", ולכך "כחצות" פירושו כאשר נחצה הלילה. אך חז"ל מפרשים "חצות" שם דבר, ולא שם פועל, ואז הכ"ף מתפרשת כמו "סמוך", ולכך "כחצות" פירושו סמוך לחצות הלילה. וכן כתב הגו"א שם אות ג [קעח.], וז"ל: "כמו כעלות. פירוש 'כחצות' הוא שם הפעל כמו 'כעלות', שפירשו כאשר עלה השחר, והוא רגע עלות השחר בעצמו. וכן כל כ"ף שתבא על שם הפעל, 'כשמוע' [בראשית כז, לד], רוצה לומר כאשר שמע. ואין 'חצות' שם דבר, רוצה לומר כמו [תהלים קיט, סב] 'חצות לילה אקום להודות לך', שפירושו כמו חצי לילה. ואם היה 'חצות' שם דבר של חצי, כאילו כתוב 'כחצי הלילה', ועל כרחך צריך לפרש שאינו לגמרי חצי הלילה, אלא או לפניו או לאחריו. דעל שם הפעל יש לפרש הכ"ף כהחלק הלילה, דהיינו עת חצות ממש, אבל על שם דבר אין לפרש". וראה הערה הבאה.
(23) פירוש - היה נראה לומר שנקודת המחלוקת בין חז"ל לפשוטו של מקרא היא, שלפי חז"ל "חצות" הוא שם דבר [עת חצות הלילה], ו"כחצות" הוא סמוך לעת חצות הלילה. ולפי פשוטו של מקרא "חצות" הוא שם פועל [כהחלק הלילה], ו"כחצות" הוא כאשר נחלק הלילה, דהיינו עת חצות ממש. וכך פירש רש"י [שמות יא, ד], והובא בהערה הקודמת. ועל כך כתב כאן "שזה אינו", וגם חז"ל מפרשים כפשוטו של מקרא ש"כחצות" הוא שם פועל [כהחלק הלילה], וכמו שמבאר והולך, ודלא כרש"י.
(24) בין "כחצות" לבין "בחצות", או "בחצי".
(25) פירוש - ההבדל בין "בחצות" ל"כחצות" הוא, כי "בחצות" הוא שם דבר, ולכך הוא בחצי הלילה לגמרי, ואין נכללת בו סטיה כלשהיא מרגע החצות. אך "כחצות" הוא שם הפעל, שאיירי בפעולה של החלקות הלילה, וכל פעולה מעצם עניינה היא דבר הנעשית בזמן, לכך שוב לא מדובר כאן על רגע אחד ברור ומסומן, אלא על פרק זמן שנעשית בו פעולה זו, וכמו שמבאר והולך. ואודות שכל פעולה טבעית [כמו החלקות הלילה] היא רק בזמן, כן כתב למעלה בהקדמה שניה [נ.], וז"ל: "כי הטבע פועל בזמן, ולפיכך צריך לכל פעל טבעי המשך זמן... כי הטבעי כח גשמי, וכל כח גשמי פעולתו בזמן". ובנתיב התורה פי"ז [תרפה:] כתב: "כי הדבר הגשמי הוא תחת הזמן". ובהקדמה לדר"ח [יב.] כתב: "כל גוף הוא תחת הזמן כאשר ידוע, כי כל דבר אשר הוא גוף הוא תחת הזמן". ושם פ"א מי"ב [שמ.] כתב: "כי הזמן שייך אל הדברים שהם בעולם הזה, שהוא עולם הגשמי, שהוא תחת הזמן". ובנצח ישראל פכ"ז [תקנח:] כתב: "כי הדברים הם תחת הזמן, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם תחת הזמן". ובתפארת ישראל פי"ד [ריז:] כתב: "וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן, וכל דבר שאינו בגוף אינו תחת הזמן". וכן כתב שם פכ"ה [שעו.], שם פל"ט [תקצז:], להלן פל"ו [לאחר ציון 36], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], דרוש על התורה [כד.], ועוד [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 48, ולהלן פל"ו הערה 46].
(26) "שלשון 'כחצות' הוא על זמן מה שהלילה מתחלק בו" [לשונו בהמשך].
(27) "בכדי טעות האצטגנינים" - כולל את טעות האצטגנינים.
(28) פירוש - כאשר משה אומר שיעור מעורפל וספקי, אז נראה שהוא מסתפק בשעה היעודה, שהרי נקט בלשון ספק ושמא. אך כאשר השיעור שנקט בו הוא שיעור ברור ומוגדר, אע"פ שהוא משתרע על פני זמן, אין זה מורה על חוסר בהירות.
(29) בכת"י [תעב.] כתב משפט זה כך: "בודאי לא היה נראה שמשה לא ידע בשביל שלא קבע באיזה שעה בלילה, שמזה לא נראה שלא ידע, כיון שהזמן וכו'".
(30) נמצא לפי הסבר זה שגם לדעת חז"ל "כחצות" הוא שם פעל, ולא שם דבר, אך מתוך שמשה לא אמר "בחצי" או "בחצות", מוכח שמשה בדוקא נקט בלשון גמישה יותר, שתוכל להכיל בתוכה גם את טעותם של האצטגנינים, וכמו שביאר. ובסמוך יבאר הסבר שני החולק על כך. ומעין הסברו הראשון כאן [שגם לפי דעת חז"ל "כחצות" הוא שם פעל] כתב גם בהסברו הראשון בגו"א שמות פי"א אות ד [קעח.], וכלשונו: "ורבותינו דרשו כמו כחצי וכו'. ותימה מאוד, למה לא פירשו שהוא כמו 'כעלות', כי מי הוא שיתפאר עצמו בדקדוק הלשון על חכמים ז"ל. לכך נראה שרז"ל הוקשה להם כי למה נקט משה רבינו ע"ה בלשון 'כחצות', ולא אמר 'בחצות' כדכתיב [שמות יב, כט] 'ויהי בחצי הלילה'. אלא שאם יטעו איצטגניני פרעה בלפניו או לאחריו, אז הם יאמרו 'כחצות' הוא שם דבר, והוא לפניו או לאחריו, ולשון 'כחצות' משמע שם הפעל לפי האמת, ושם דבר לאיצטגניני פרעה". אמנם ההבדל בין הסברו הראשון כאן להסברו הראשון בגו"א הוא כיצד תיבלם טענת "בדאי הוא"; לפי דבריו כאן אע"פ שתיבת "כחצות" היא שם הפעל, מ"מ אין היא מכוונת לרגע אחד מסויים, אלא לפרק זמן שיכול לכלול את טעות האצטגנינים. ואילו לפי דבריו בגו"א האצטגנינים יחשבו בטעות ש"כחצות" הוא שם דבר, ולכך לא יאמרו "בדאי הוא".
(31) בא לבאר הסבר שני, ולפיו אכן חז"ל חולקים על המשמעות הפשוטה של מקרא, והם מפרשים "כחצות" כשם דבר, ולא שם פעל, וכפי שרש"י [שמות יא, ד] הבין את כוונתם.
(32) פירוש - שם פועל "כחצות" נקרא "מקור", כי שורש התיבה הוא "חצה", ובמקור באות אותיות ו"ת במקום אות ה"א. ולכך הוא הוא מנחי למ"ד הפועל, שאות ה"א בשורש "חצה" היא נחי למ"ד הפועל, ו"כחצות" יהיה מבנין קל, וכמו שמבאר. וראה הערה הבאה.
(33) ששורש תיבת "וּבַחֲנוֹת" הוא "חנה", והוא מקור מבנין קל מנחי למ"ד הפועל, וכמו "כַּחֲצוֹת". ובספר לשון חיים [שמות יא, ד] כתב: "רש"י מפרש 'כחצות' כהחלק, ושרשו חצה, ובמקור בא ו"ת במקום הה"א, כמו 'בְּנוֹת', מן שורש בנה, 'קְנוֹת' מן שורש קנה. ואם פ' הפעל היא אות גרונית, שאי אפשר לה להנקד בשוא, מנוקדת היא בחטף פתח במקום השוא. כמו 'כַּעֲלוֹת', 'בַּחֲרוֹת'. וכן כאן 'כַּחֲצוֹת' כהחלק, כשיחצה הלילה כמו 'כַּעֲלוֹת', פירוש כשיעלה".
(34) כמו שדרשו שם חז"ל [ב"ר מג, ג] "'ויחלק עליהם לילה', הלילה נחלק מאיליו".
(35) לשונו בבאר הגולה באר השלישי [רצה:]: "דעת המדקדקים כיון שמלה "כחצות" על משקל "כעלות", פשוט להם שזהו ענינו גם כן כך. וזהו אינו, כי חלוק יש, כי 'כעלות' הוא פעל כאשר היום עולה, ושייך בזה 'כעלות'. אבל חלוק הלילה אין בו פעל, לכך לא שייך בו לשון פעל, אבל שייך בו לשון נפעל, כמו [בראשית יד, טו] 'ויחלק עליהם לילה', שהוא לשון נפעל. ורש"י בעצמו פירש [שמות יא, ד] על 'כחצות' - 'כהחלק הלילה'. הנה הורה ששייך לשון נפעל בהחלק הלילה, ולא לשון פעל. ואם נפרש 'כחצות' שהוא כמו 'כעלות', אז הוא לשון פעל, ולא יתכן זה בחלוק הלילה. ולפיכך צדקו דבריהם שלא פרשו אותו כמו 'כעלות', ודרשו לפי חכמתם מה שדרשו". וראה הערה הבאה.
(36) גם בהסברו השני בגו"א שמות פי"א אות ד [קעח.] פירש כהסברו השני כאן [שחז"ל סוברים ש"כחצות" הוא שם דבר], והצביע על ההבדל הבולט בין דרך חז"ל לדרך המדקדקים, וכלשונו: "ועוד, דרז"ל לא ירצו לפרש שם הפעל כמו 'כעלות השחר', דלא תליא מילתא בחלוק הלילה, דהיינו במה שהלילה נחלק, אלא עיקר הענין תולה במה שהוא חצות, כדכתיב 'ויהי בחצי הלילה', ואם כן למה יאמר 'כחצות' בהחלק. ויפה פירשו הם ז"ל שהוא שם דבר, לא שם הפעל שהוא מקור, כי הכתוב תולה הדבר במה שהוא סבתו, דכיון דכתיב 'ויהי בחצי הלילה' שהדבר תולה בחצי הלילה, אין לתלות בהחלק הלילה, וזה נכון. ועוד ראיה ברורה לדברי רז"ל שאין לפרש המלה מקור מן הקל, דלא דמי אל 'כעלות', שהוא שם הפעל, מפני שהעליה של שחר הוא פעל. אבל הלילה נחלק כמו [בראשית יד, טו] 'ויחלק עליהם לילה', ואין כאן פעל אבל נפעל, ולפיכך אין המלה פעל מן הקל. הנה החכמים ז"ל לא הלכו בדרך המדקדקים, שכאשר נתנו גזרה ודמות לתיבה שיש לה דומה, אין צריך יותר. אבל הם ז"ל בחכמתם לא נתנו לתיבה שום גזרה לומר שהיא מזאת הגזרה, אף כי צורת המלה כך בנקוד שלה, אלא אם סובלת הפירוש. ולכך לא פירשו הם ש'כחצות' הוא שם הפעל, כי ידעו שאין פעל בחלוק הלילה, אבל נפעל, ודבר זה ברור. והם אמת ודבריהם אמת, ואין להאריך". וכן כתב בבאר הגולה באר השלישי [רצה.].
(37) מעיר מדוע בהתראה [שמות יא, ה] לא נזכר "בכור השבי", אלא נאמר "עד בכור השפחה", ואילו בהכאה עצמה [שמות יב, כט] נאמר "עד בכור השבי", ולא נזכר "בכור השפחה". וכן העירו החזקוני והספורנו [שם].
(38) לשונו בגו"א שמות פי"א אות ה [קפ.]: "לא שייך לומר בהתראה 'עד בכור השבי', דאין התראה בהם, שהרי לא איכפת למצריים במה שלקו השבויים. ואדרבא, מה שלקו 'כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם', ואם כן המצריים בודאי אינם מקפידים על השבויים". ופירושו, המצריים ישמחו כשבכור השבי ילקה, כי אז יוברר לכל שאין יראתם של השבויים תובעת את עלבון השבויים מהמצריים, ואין המצריים נתבעים על מה שעוללו לשבויים. ובכת"י [תעב.] כתב: "ובודאי לא הוי מכה במה שהכה בכור השבי בבית הבור, דבלאו הכי היה עומד להריגה, ולא שייך בו מכה למצרים".
(39) רש"י שמות יב, כט "עד בכור השבי - שהיו שמחין לאידם של ישראל. ועוד, שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו". והנה רש"י הזכיר שני טעמים, ואילו כאן הביא רק הטעם של "שמחים לאיד". אך יבואר על פי דבריו בגו"א שם אות ס [רל.], שעשה צריכותא לבאר מדוע רש"י כתב שני טעמים, ולא טעם אחד, וז"ל: "הוצרך ליתן ב' טעמים, דאי בשביל שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, דבשביל זה אין להרוג אותם, דמה עשו שיהיו נלקים. ואף בטעם שהיו שמחים לאידם לא היה סגי, מפני שכתוב [משלי יז, ה] 'שמח לאיד לא ינקה', אבל לא היה ראוי שיהיה נלקה במכת בכורות, שהרי מכת בכורות לא היתה רק לגאולת ישראל, ולא להגבות עונש ששמחו לאידם. ולפיכך צריך לטעם כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, והוי שפיר שייך בגאולת ישראל, ולפיכך נלקו". נמצא שעיקר הטעם שלקו הוא משום ששחו לאידם של ישראל, ורק ההצטרפות לגאולת ישראל היא על ידי הטעם שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם. לכך כאן נקט רק בטעם המחייב את העונש, והוא היותם שמחים לאידם של ישראל.
(40) בכת"י [תעב.] כתב משפט זה כך: "כי לא התרה רק מידי דהוא מכה למצרים, וזה לא הוי מכה, כדלעיל". ולפי זה תיבת "כדלעיל" מוסבת על מה שביאר כאן שהכאת בכור השבי אינה נחשבת מכה למצרים "דלא היו מקפידים על בכור של שבוי" [לשונו למעלה]. ושם בכת"י [תעב.] הוסיף עוד טעם לבאר מדוע בהתראה הוזכר בכור השפחה, ובמכה בכור השבי, ושיבח טעם זה, וז"ל: "ועוד נראה והוא נכון בעצמו, כי גבי התראה מה שכתב [שמות יא, ה] 'מבכור פרעה', פירושו שהקב"ה הכה בנו של פרעה, ובפרעה משתעי קרא, לפי שבא להתרות לפרעה ולאבות של הבכורים שיכה הקב"ה כל בכוריהם. ולפיכך כתב כאן 'מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה', שגם השפחה בכלל האבות. ולא אמר 'עד בכור העבד', לפי שאין העבד מתיחס אחר אביו [יבמות סב.], והוא מתיחס אחר האם [קידושין סו:], כמו בהמה שאין לה יחוס האב, דאין חוששין לזרע האב [חולין עט.], ואין כאן בכור יותר גרוע שיש לו אב [כי בכור השבי הוא בן של השבוי, והשבוי קנוי לאדונו כמו עבד (גיטין לז:)]. אבל במעשה כתיב [שמות יב, כט] 'מבכור פרעה עד בכור השבי', ששם מדבר מן הבכורים עצמם שלקו, ושם פירוש 'מבכור פרעה' רוצה לומר בכור שאביו פרעה עד בכור שהוא שבוי, וכיון דבבכורים איירי, הוצרך למנקט בכור היותר גרוע, וזהו בכור השבי. כך יראה, והוא נכון כאשר תדקדקו".
(41) מתחיל כאן ענין חדש [סדר המכות], ואינו קשור לדבריו עד כה.
(42) שביאר שם בכמה אופנים את החלוקה של דצ"ך עד"ש באח"ב, ומדוע המכות היו משולשות, ושעשר המכות הן כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, וכנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו. ולהלן בסוף הפרק [לאחר ציון 185] כתב: "ובסדר הגדה אצל 'אלו הן עשר מכות', שם יתבאר גם כן פירושים אחרים בענין אלו המכות". ויש לציין, שלהלן בתחילת פנ"ז ובסופו כתב שמה שביאר כאן [פרקים לב-לד] הוא יותר ממה שנתבאר שם, שבתחילת הפרק שם כתב: "אלו הן עשר מכות כו'. אם היינו באים לבאר כל ענין המכות מה שאפשר לדבר מזה, היה ארוך הספור מאוד מאוד, עד שהיה מביא הביאור לאריכות גדול. לכך תמצא בפרקים הקודמים בביאור בפרשת וארא ובפרשת בא יותר ממה שנתבאר כאן, ועיין למעלה בביאור הפרשה, ואין להאריך הנה, כי שם הארכנו גם כן מאוד". ובסוף הפרק שם כתב: "ולעיל בפרקים הארכנו יותר בענין המכות, עיין שם כל הפירושים שנאמרו בזה, הם נכונים ואמתיים בלי ספק". הרי בביאור הגדה הוא שולח את המעיין ללמוד מדבריו שכתב כאן, ואילו כאן שולח את המעיין ללמוד מדבריו בביאור ההגדה, וכך משמע שיותר ממה שנתבאר כאן נתבאר שם. וראה להלן הערה 186.
(43) כי אין דברים אלו במקרה, כי מחמת עשר המכות ישראל נגאלו, ואם המכות באו בסדר מסויים, הן אינן יכולות לבוא בסדר אחר. ולמעלה ר"פ יא [תקלב.] כתב: "אחר שגזר הגזירה על זרעו של אברהם, ראינו ההשגחה הגדולה להוריד את זרעו של אברהם למצרים. שלא תאמר כי היה הגלות של ישראל במצרים במקרה, רק הכל בהשגחה נפלאה". ולמעלה ר"פ יט כתב: "אי אפשר לומר שהיה דבר זה במקרה, שהרי מדבר זה בא הגאולה... ואיך תהיה הגאולה במקרה, שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל, ואיך תהיה על ידי דבר במקרה, זה לא יתכן". ולמעלה פל"א [לאחר ציון 20] כתב: "ואין דבר במקרה, כמו שאמרנו בכמה מקומות, שאין לומר כי היה דבר אחד במקרה מן הגאולה... רק הכל על פי ה'". ובנצח ישראל ר"פ נג [תתלו.] כתב: "כבר בארנו בחבור גבורות ה' כי לא היה דבר אחד בגאולה ראשונה במקרה, רק הכל בעצם ובכוונה". וראה למעלה פי"ד הערה 112, פי"ט הערות 9, 100, פ"כ הערה 16, פכ"ב הערה 31, ופל"א הערה 21.
(44) לשונו למעלה פל"א [לאחר ציון 27]: "מפני שאמר פרעה 'מי ה' אשר אשמע בקולו', הרשע הזה ועמו היו גורמים שלא יהיה נודע שמו ה', כי הכל ידעו הכפירה, וגרם חלול שמו יתברך. לכך ראוי שיהיה נודע שמו ה' על ידם, כיון שהיו כופרים בשמו יתברך. ולכך אמר [ראה שמות ז, פסוקים ג, ה] 'ואני אקשה את לב פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים וידעו כי שמי ה'', תחת אמרו 'מי ה' אשר אשמע בקולו'. ולפיכך חייב פרעה לתקן מה שקלקל כבר, עד שעל ידו יהיה נודע שמו יתברך". ולהלן פמ"ז כתב שכנגד אמירת "מי ה' אשר אשמע בקולו" עומדת קריעת ים סוף, וכלשונו: "פרעה אשר אמר מתחלה 'מי ה' אשר אשמע בקולו', נודע לו על ידי קריעת ים סוף באחרונה שמו יתברך... כי בזה נראה אשר ברשותו הכל, ואין דבר חוץ ממנו".
(45) כי המכה הראשונה [דם] היתה שמי היאור יהפכו לדם [שמות ז, יא].
(46) לשונו בגו"א שמות פי"ח אות א [ה.]: "'ועל הארץ מתחת' [דברים ד, לט], זה על ידי קריעת ים סוף, שהוא ביסוד המים, שהוא מתחת לארץ, כדכתיב 'לא תעשה כל פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ', הנה המים הם עוד יותר מתחת לארץ".
(47) הרי שיסוד העולם הוא מים, ועל יסוד זה נברא העולם. והראב"ע [בראשית א, ו] כתב: "יסוד ארץ והוא גבוה על המים, וכן כתוב 'כי הוא על ימים יסדה'". ובנצח ישראל פנ"ד [תתמז.] כתב: "כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה... הבאר מורה על השתוקקות התחתונים למעלה" [הובא למעלה פי"ב הערה 35, ופי"ט הערה 90]. ומעין זה כתב בדרשת שבת הגדול [רו:], וז"ל: "הנה המכה הראשונה, שמפני שהיו [המצרים] אומרים שאין הסברא והדעת הראשון נותן שיהיה השם יתברך יודע ומשגיח בתחתונים, ש'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' [תהלים קטו, טז], ודברים שהם מחולקים נבדלים זה מזה, ולכך אומרים כי אין השם יתברך משגיח בתחתונים... ולפיכך הכה השם יתברך היאור, שהוא מיסוד המים. וזה כי המים הם תחתונים לגמרי, כי הבדיל השם יתברך בין מים עליונים לתחתונים, ואמרו כיון שהבדיל השם יתברך בין עליונים לתחתונים, מסולקים התחתונים מן העליונים. ולא כן אש ואויר, נחשבים עליונים על המים התחתונים, ולפיכך לקו ביאור".
(48) פרעה.
(49) כי "דרך היאור להשריץ צפרדעים" [לשונו למעלה פל"ב ציון 100]. ולמעלה פל"ג [לאחר ציון 10] כתב: "היאור אל הצפרדעים כמו האדמה לזרע שמוציאה הפרי". והראב"ע [שמות ז, כז] כתב: "צפרדעים... הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול". ובדרשות המהרי"ט פרשת שמות, דרוש שני, כתב: "ואמר [שמות ח, ה] 'רק ביאור תשארנה'... כי לעולם כן היה, כי מקום חיותם ביאורים ובאגמים". והרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ב הי"ב כתב: "האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה... אי זהו שרץ המים... כגון כלב המים, והדלפון, והצפרדע, וכיוצא בהן". וראה למעלה פל"ב הערות 86, 100, פל"ג הערה 11, ולהלן הערה 128.
(50) "כבר התבאר למעלה שכל דבר שהוא מקום לדבר, הוא פחות ושפל יותר מן דבר אשר הוא דר שם. וזה דבר פשוט בכל דבר, שהמקום יותר פחות במעלה לאשר הוא מקום לו" [לשונו בסמוך].
(51) לשונו להלן פנ"ז: "המכה השלישית כנים, שהיה עפרם כנים... ועכשיו לקה היבשה, שהוא עפר הארץ, להיות כנים".
(52) רש"י שמות ח, יז "את הערוב - כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא, והיו משחיתים בהם". אמנם החיות הדורסות לא הוכו בעצמן, אלא על ידן הוכו המצריים. וכמו כן הצפרדעים לא הוכו בעצמם, אלא על ידם הוכו המצריים. אך לשונו מורה שהמכה חלה על הצפרדעים והחיות הדורסות. וראה להלן הערות 126, 146, שגם שם נתעוררה נקודה זו. ויל"ע בזה.
(53) לשונו להלן פנ"ז: "דֶבר... מוסכם הוא אצל המעיינים כי התחדשות הדֶבר בא מן ניצוצות הכוכבים... ומהם יחודש שנוי האויר ועפושו מן ניצוץ הכוכבים".
(54) לשון הרמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד הלכות א-ב: "ארבעה גופים הללו, שהם אש ורוח [אויר] ומים וארץ, הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע... טבע האש חם ויבש, והוא קל מכולם. והרוח חם ולח, והמים קרים ולחים, והארץ יבשה וקרה, והיא כבידה מכולם, והמים קלים ממנה, לפיכך נמצאים למעלה על הארץ. והרוח קל מן המים, לפיכך הוא מרחף על פני המים. והאש קל מן הרוח". הרי הקל יותר הוא למעלה יותר, והואיל והאש קלה מן הרוח [האויר], לכך היא למעלה הימנו.
(55) רש"י שמות ט, ט "שחין - לשון חמימות. והרבה יש בלשון משנה 'שנה שחונה'". רש"י ויקרא יג, יח "שחין - לשון חמום". ובגו"א שם אות כ [רפז:] הביא את דברי רש"י [חולין ח. ד"ה שחין] שכתב: "שחין לשון חמימות, כמו 'שנה שחונה', וכדמתרגם יונתן [ישעיה מד, טז] 'חמותי ראיתי אור' - שחינית". והכהן הגדול התפלל ביוה"כ "יהי רצון מלפניך... שתהא שנה זו אם שחונה תהיה גשומה" [יומא נג:], ופירש רש"י שם "שחונה - חמה" [ראה להלן הערה 152]. אמנם בגמרא שם [חולין ח.] אמרו "איזהו שחין, ואיזהו מכוה. לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא ובכל דבר שלא בא מחמת האור... זהו שחין. ואיזהו מכוה, נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסית רותח ובכל דבר הבא מחמת האור". הרי "שחין" הוא דבר ש"לא בא מחמת האור", ואילו כאן כתב "כי השחין הוא מלשון חמימות הנעשה על ידי האש". ואולי היה מקום לחלק שבגמרא דובר על סוגי נגעים [ובזה חילקו בין שחין למכוה], אך מכת שחין אינה בגדר זה. אך הרד"ק בספר השרשים, שורש שחן, חיבר בין השחין של מכת מצרים לשחין של נגעים, שכתב: "'שחין אבעבועות' [שמות ט, י], 'לשחין פורח' [שמות ט, ט], הוא נגע הבא מצד חמימות זולתי האש. כמו שאמרו רבותינו ז"ל, איזהו שחין, לקה בעץ או באבן או בזפת או במי טבריא". ויל"ע בזה.
(56) "יסוד האש" הוא אחד מארבעה היסודות; עפר, מים, רוח, ואש [רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"ב, כוזרי ב, מד]. וכן הזכירו בגו"א דברים פ"ד אות כ [פט.]. ובנתיב השלום פ"ג [א, רכה:] מנה את ארבעת היסודות לפי דקותם, וז"ל: "האש היסודי הוא דק מאוד, והוא קרוב אל המקיף, ואחר כך האש, ואחר כך האויר שהוא דק, ואינו דק כמו האש, ואחר כך המים, ואחר כך הארץ שהיא כבידה לגמרי". הרי שיש "אש יסודי" שהיא קרובה למקיף, ויש אש רגילה, וזהו שכתב כאן "אש מן יסוד האש". ובנר מצוה [צג:] כתב: "האש של מעלה, שהוא יסוד האש, הוא עוד יותר מסולק מן הגשמי, ולפיכך הוא יותר זך ויותר דק, עד שהכוכבים נראים מתוכה, כאילו אין כאן דבר חוצץ כלל". ובבאר הגולה באר השני [רלו:] ביאר כמה חילוקים בין אש היסודי ואש רגילה.
(57) לשונו להלן פנ"ז: "הברד מן השמים, כדכתיב בקרא [שמות ט, כב-כג]". ולהלן פנ"ו כתב: "ברד הוא מן מים העליונים, כדאמרינן בפרק קמא דתענית [ח:]... שהמטר מן מים העליונים, וכן הברד בודאי מן מים העליונים הם, שאין חלוק בין מטר ובין ברד, שאין ברד רק מטר שנקפא". ומה שכתב "השמים האוירי", כוונתו לומר שיש אויר שהוא למטה מאש, ויש אויר שהוא למעלה מאש. לכך השחין [שהוא אש] הוא מעל לדֶבר, אך הוא מתחת לברד, כי הדֶבר הוא באויר שעל הארץ, ואילו הברד הוא מן האויר שבשמים [השמים האוירי]. וראה בסמוך הערה 60.
(58) לשונו להלן פנ"ו: "הארבה הוא שרץ העוף, דכתיב [ויקרא יא, כ-כב] 'כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף וגו' את הארבה למינו וכו''. הרי כי אף הטהורים נקראים 'שרץ העוף'".
(59) לשונו להלן פנ"ז: "הארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים". וכוונתו היא שהשמים הם משכן העופות [כמו שיבאר בסמוך]. וראה הערה הבאה, והערות 63, 122, 129, 139.
(60) פירוש - הארבה הוא יותר עליון מהברד, כי הברד בא מן הרקיע האוירי, ואילו הארבה משתמש ברקיע האוירי למקומו ומשכנו [יבאר בסמוך], לכך הארבה עליון יותר מן הברד. ואודות "הרקיע האוירי", זה לשון הרד"ק [מ"ב ב, יא]: "ויעל אליהו בסערה השמים - פירוש 'השמים' לענין הגוף האוירי, כמו [דברים ד, יז] 'אשר תעוף בשמים', ולענין הרוח השמים העליונים עם המלאכים... כמו [תהלים קמח, א] 'הללו את ה' מן השמים', ואליהו נעשה רוחני". והחזו"א [שו"ע או"ח סימן יג סק"ד] כתב: "עובי הרקיע הנזכר שהוא ת"ק שנה [פסחים צד:], היינו גוף אוירי זך שנקרא 'רקיע', ואשר למעלה ממנו עוד רקיעים, ובין רקיע לרקיע ת"ק שנה [שם]". וכן הרא"ם [בראשית א, ו] הזכיר את הרקיע האוירי, והמהרש"א [חגיגה טו.] הביאו. וראה להלן הערות 122, 129.
(61) לאחר ציון 49.
(63) לשונו להלן פנ"ו: "ארבה שרץ העוף למעלה, מעופף בשמים, שאין הארבה משכנו בארץ, אלא מעופף בשמים, שנאמר [בראשית א, כ] 'ועוף יעופף על פני רקיע השמים'".
(64) לשונו בבאר הגולה באר החמישי [לו.]: "כל עוף אין בו כבידות חמרי גשמי, רק הוא מיוחס אל הרוחני, דהרי הוא פורח באויר, ונקרא 'עוף השמים'" [הובא למעלה פי"ט הערה 218]. ובדרוש על התורה [כ:] ביאר שישראל זכו במדבר למתנות רוחניות, ואחת מהן היא השליו, שאף השליו הוא רוחני "כי נקרא 'עוף השמים', לא מן הארץ". ובנצח ישראל פמ"ב [תשלד:] גם הביא ראיה מהביטוי "עוף השמים" להורות על רוחניותו של העוף. ובנצח ישראל פנ"ד [תתמז:] כתב כן לגבי עננים, וכלשונו: "כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא [דניאל ז, יג] 'ענן השמים'". וראה להלן הערה 139.
(65) לשונו להלן פנ"ז: "שלש אחרונות הם בשמים; כי הברד מן השמים, כדכתיב בקרא [שמות ט, כב-כג]. והארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים. והחושך, שלא ישמש למצרים מאורות השמים, הרי הם שלשה מכות אחרונות בשמים... החושך היא מכה למאורות השמים, שלא ישמשו המאורות להם... ואם יקשה, הרי לא היה החושך רק לבני אדם, לא למאורות בעצמם. אין זה קשיא, דסוף סוף החושך הוא לקות המאורות, שלא היו מושלים ומשמשים להם". וראה להלן הערה 173.
(66) כוונתו לעולם האמצעי, וכמו שכתב בתפארת ישראל פ"נ [תשפט.], וז"ל: "המאורות הם בעולם האמצעי, ומצד עצמו של אדם אין המאורות ראויים לו, רק שהם תוספת מתנה מן החוץ, שלא מענין האדם". ובדרוש על המצות [נ:] כתב: "המאורות הם בעולם האמצעי ברקיע השמים, איך יהיו לאדם שבתחתונים, אלא שהם גם כן תוספת מתנה לו". ובח"א לב"ב עג. [ג, פו:] כתב: "אין החמה והלבנה ברקיע העליון, כאשר ידוע". וכן כתב בנצח ישראל פ"ג [נא.], דר"ח פ"א מי"ח [תיט.], ונתיב האמת פ"ג [א, רב.]. וראה למעלה הקדמה שניה הערה 56, פט"ז הערה 17, פי"ז הערה 16, ולהלן הערות 88, 140.
(67) לשונו להלן פנ"ו: "המכה החמישית מן האחרונות היה מכת בכורות, נטילת נשמת האדם, שהיא מן עליונים".
(68) לשונו למעלה בהקדמה שניה [קב:]: "היה יהושע מעמיד השמש, מפני שהשמש היא גשמית... שהשמש היא בעלת חומר... ולכך היה מושל יהושע על השמש והירח... שהשמש היא בעלת חומר". ולמעלה בהקדמה שלישית [קנד.] כתב: "כי היה יהושע גובר על השמש, שאינה רק גשמית". ובתפארת ישראל פ"ד [עח:] כתב: "כי השמש היא גשמית". ובנתיב האמת פ"ג [א, רב.] כתב: "עולם הגלגלים הם גשמים". ועוד אודות שהשמים הם גשמיים, ראה למעלה פי"ז הערה 23.
(69) לשונו להלן פנ"ז: "ואחר כך מכת בכורות, היא על הכל, שהרי היא לנשמת האדם העליונה, שהנשמה יש לה מעלה יותר מן השמים". והרוחני הוא עליון יותר עליון מהחומרי, וכמו שכתב בח"א לקידושין סט. [ב, קמז:]: "דבר שהוא קדוש, עליון הוא, והחומרי הוא שפל... ומפני זה יאמר כאשר הולך אל ארץ ישראל שהוא 'עולה'... שכל הדברים אשר אין להם קדושה נקרא שפלים, והקדושים נקרא גבוהים". ובנתיב התורה פי"א [תנד:] כתב: "איש קדוש ראוי שיהיה למעלה, ואשר אינו קדוש הוא למטה". ואמרו חכמים [שבת יא.] "כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת, לסוף חרבה", ובח"א שם [א, ב:] כתב: "פירוש, כי הדבר הבלתי גשמי מתרומם ומתעלה על הדבר הגשמי, כי הגשמי פחות ושפל נגד הבלתי גשמי. וכאשר הוא מרומם הבית שהוא חול על הבלתי גשמי, דבר זה הפך הסדר, אשר ראוי שיהיה הבלתי גשמי מתרומם ומתעלה על הגשמי. כי השפלות ראוי לגשמי, וההתעלות ראוי לבלתי גשמי. וכאשר דבר יוצא מן הסדר, דבר זה חורבנו ובטולו, כאשר יש כאן הפך הסדר" [הובא למעלה פ"ג הערה 78, וש"נ. וראה להלן פל"ח הערה 101]. ואודות מעלת האדם על פני החמה, כן כתב בתפארת ישראל פ"ד [פ:], וז"ל: "הנה השמש והאדם, היותר עליון בעולם הזה; כי העולם הזה יש בו חומר וצורה נבדלת, והחומר היותר עליון הוא לשמש, כי יש לו חומר זך. ומעלת הצורה הנבדלת לאדם. ולכך אלו שנים הם נחשבים מלכים, מצד שהם עליונים בנמצאים בעולם הזה". ובח"א לב"ב טז: [ג, עו:] כתב: "זכות אברהם הוא זכות נבדל בלתי גשמי, וזכות גלגל חמה הוא גשמי. וכל זמן שהיה אברהם חי, היה מדרגתו יותר" [הובא למעלה הקדמה שניה הערות 327, 338]. ובנתיב העבודה פי"ג [א, קיח.] כתב: "כי האדם יש בו נשמה קדושה... כי הנשמה של אדם היא שכלית".
(70) על פי הפסוק [דברים ד, לט] "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
(71) זו מכת דם, שמי היאור נהפכו לדם, ו"המים הם יותר תחתונים מן הארץ" [לשונו למעלה לאחר ציון 45].
(72) לשונו בנתיב התורה פט"ז [תרמח:]: "הנשמה העליונה אשר יש לאדם, שלא היה ראוי לפי הטבע ולפי המדריגה שיהיה לאדם, אשר הוא מן התחתונים, נשמה עליונה מן השמים". ולהלן פל"ו [לאחר ציון 5] כתב: "כל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים".
(73) בא לבאר את הצורך בקריעת ים סוף, אע"פ שהמצריים בלא"ה כבר נכחו שה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
(74) יש להבין, כי הפסוק "אצבע אלקים היא" נאמר לאחר מכת כנים, ומאין להקיש מכך "שכל המכות היו מכות פרטיות". וכן כתב בגו"א שמות פי"ח אות א [ב:], ויובא בהערה הבאה. אמנם לפי דברי הרמב"ן שם [שמות ח, טו] מיושבת שאלה זו, שכתב: "כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים, הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלקים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה... ואמרו במדרש רבה [שמו"ר י, ז] עוד כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיה מעשה אלקים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמם למשה להוציא את המכות". וכן כתב היפה תואר במדרש שם, וז"ל: "אף על פי שלא אמרו 'אצבע אלקים' רק על הכנים, שהיא המוכחת, וממילא קאי שכן יהיו כל המעשים". אך עדיין יש להעיר, דמנין שהמצריים אמרו "אצבע אלקים היא" גם על המכות שבאו לאחר מכת כנים, שמא ההקבלה וההגבלה לאצבע נאמרה רק על שלש המכות הראשונות [דצ"ך], אך על שבע המכות שבאו לאחר מכת כנים היו אומרים שהן יותר מאצבע. ואולי יש לומר, שאם היה כך [שהמצריים לא סברו יותר ש"אצבע אלקים היא"], היה נאמר בתורה באיזה שהוא שלב למשך שבע המכות האחרונות שהמצריים אמרו "יד אלקים היא", וכיו"ב. ומתוך שלא מצינו שהמצריים חזרו בהם ממה שאמרו "אצבע אלקים היא", לכך האמירה "אצבע אלקים היא" נותרה בתוקף. וראה להלן פ"מ הערה 282. וראה הערה הבאה בישוב נוסף לשאלה זו.
(75) נאמר [שמות יח, א] "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה וגו'", ופירש רש"י שם "וישמע יתרו - מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". ובגו"א שם אות א [ב:] כתב: "ואם תאמר... למה דווקא בשביל אלו שנים. ויש לומר, כי כל שאר הנסים היו פרטים, כמו שאמרו החרטומים 'אצבע אלקים היא' בכל מכות שהיו במצרים, לפי שהם מכות פרטים, לא נלקה רק מצרים בלבד, והאצבע הוא חלק מן היד, ואין זה הודאה כי הוא יתעלה גדול מכל האלהים. כי ידוע כי העובדים עבודה זרה גם מייחסים אל העבודה זרה כוחות פרטיות, שזה ממונה על האש, וזה על המים, וזה על דבר זה, וזה על דבר אחר, ואין אחת שאומרים עליה שהיא כללית. לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלהים" [הובא למעלה פי"ט הערה 243, ופכ"ז הערה 61]. ולפי זה מיושבת השאלה שנשאלה בסוף ההערה הקודמת [מנין שהמצריים אמרו גם על שבע המכות שאחר כנים "אצבע אלקים היא"], כי "זיל בתר טעמא", והואיל והטעם שאמרו כן במכת כנים הוא שהמכה היתה רק במצרים, ולא בשאר מקומות בעולם, לכך הוא הדין והטעם למכות המאוחרות יותר, שאף הן היו רק במצרים, ולא בשאר מקומות.
(76) אודות כלליות ים סוף לעומת פרטיות שאר המכות, הנה להלן ר"פ נח ביאר בזה שני טעמים, וז"ל: "טעם זה שהמכה במצרים באצבע, ועל הים ביד ["וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות יד, לא)], וזה כי המכות במצרים לא היו באים לאבד את מצרים בכלל, לכך לא היו המכות במצרים רק פרטים, ולא באו דרך כללות. עד שעל הים, אז רצה להביא הקב"ה על מצרים מכה כוללת, שרצה להעניש מצרים במה שעשו לישראל. לפיכך במצרים כתיב 'אצבע אלקים הוא', פירוש כמו האצבע שהוא חלק היד, ואינו כל היד, שלא היה במצרים רק מכה פרטית. אבל בים כתיב 'וירא ישראל את היד הגדולה', שאז היה רוצה לגמור את עונשם, להביא עליהם איבוד בכל. שאחר שראוים הם להביא עליהם מכות להעניש אותם, לא הביא עליהם מכה פרטית, כי הפרטי הוא חלק בלבד, ואינו הכאה שלימה. אבל הוא יתברך היה רוצה להביא עליהם על עונשם מכה כללית, עד שתהיה הכאה שלימה. ועוד, כי במצרים שהוא מקום פרטי, לכך כאשר לקה היאור, או לקה עפרה, ראוי שתהיה מכה זאת על ידי אצבע בלבד. כי המקום הוא פרטי, לכך המכה על ידי דבר פרטי. אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי, לכך המכה על הים היה בכל היד". והנה שני טעמים אלו מבארים שהמכה שספגו המצריים בים היתה מכה כללית, אך לא שקריעת הים מורה על כח הכללי. אך כאן כתב שקריעת הים ["לכך קרע להם הים... ולפיכך הים נבקע"] מורה שכח ה' הוא כח כללי. וכן להלן פ"מ כתב כדבריו כאן, וז"ל: "יש ענין גדול בקריעת ים סוף, שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף, שהוא בטול אל הים. שאין נחשב כמו היאור, שהוא נהר אחד פרטי. אבל הים, אף על פי שהם ימים הרבה, מכל מקום הכל בשם 'ים' נקראו... והים בריאה מיוחדת בעולם, וכדכתיב [תהלים צה, ה] 'אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו'. הרי נחשב כמו היבשה, והוא יסוד אחד מן היסודות, שהוא יסוד המים". וכן כתב להלן פנ"ט, וגו"א שמות פי"ח אות א [ג:], ויובא להלן הערה 87. אמנם בסמוך [לפני ציון 82] כתב: "ולפיכך שקע אותם בים שהוא כללי, וידעו כי כח אלקיהם כח כללי", וזה כדבריו להלן ר"פ נח. וראה להלן פל"ו הערה 6.
(77) מחדד בזה את נקודתו שכל תכלית קרי"ס היתה לעבור ממכות פרטיות למכה כללית, ועל כך באה כל קרי"ס. ובבאר הגולה באר הרביעי [תכב.] כתב: "כי לפעמים יבא ממנו יתברך דבר, ואפשר להיות יותר גדול, כמו שכתוב 'ויאמרו החרטמים אצבע אלקים היא', ונקראת המכה 'אצבע', שאפשר להיות יותר מכה גדולה, לכך הוא מייחס המכה למקצת, לומר 'אצבע אלקים היא'. וכאשר המכה היא בתכלית, ואי אפשר להיות יותר גדול, יאמר [שמות יד, לא] 'וירא ישראל את היד הגדולה', כי היד הוא הכל, ואין דבר יותר". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קח.] כתב: "כי הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, דהיינו מפרעה זה שהיה באותה שעה, אבל עדיין לא הוציא אותם ממצרים, דהיינו מן האומה בכלל. כי מאחר שהיו תחתיהם, אף כי יצאו מרשות של אותם מצרים, לא יצאו מכלל מצרים, שכולל אותם שהם בזמן הזה, ואשר יהיו לעתיד. וזה היה על ידי קריעת ים סוף, שיצאו ישראל מן הארץ בכללה על ידי נסים בים, ושקע כל מצרים בתוכו בפעם אחד, ובדבר זה יצאו ממצרים בכלל. ולפיכך אצל קריעת ים סוף לא נזכר רק לשון יחיד [שמות יד, י] 'והנה מצרים נוסע אחריהם', וכן כל הפרשה, מפני שהיה זה לכל מצרים, מה שהם עם מצרים. ועל פי זה הסוד דרשו רבותינו ז"ל [שמו"ר כא, ה] 'והנה מצרים נוסע אחריהם', שראו ישראל שר של מצרים בא לעזור למצרים, ולפיכך 'ויראו מאוד' [שמות יד, י]. וכל זה מפני כי הנצוח הזה לא לאלו מצרים, רק לכל האומה אשר הם תחת השר שלה, ולפיכך בא המלאך לעזור אותם. וכאשר נצחו השר שלהם, בשביל כך נצחו את האומה בכלל, ועל דבר זה בא כל קריעת ים סוף... היה זה יציאה מן מצרים לגמרי אף לעתיד" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 164, פ"ה הערה 141, פי"ד הערה 110, פכ"ז הערה 20, ולהלן פל"ז הערה 17].
(79) כי ע"י המכות הוברר להם שהקב"ה מושל על כל העולם, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, וכמו שביאר.
(80) פירוש - גם לפני שהמצריים ידעו שהקב"ה הוא כח כללי ולא פרטי, ועדיין לא ידעו ש"לא כצורנו צורם", אלא טעו וחשבו שאלקיהם של ישראל הוא ח"ו כמו שאר אלהים, עדיין אין מקום לשעבדם, וכמו שכתב להלן פ"ס, וז"ל: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד, ואיך יתכן שיהיה זה תחת זה, שהרי כל אחד ואחד מן האומות יש לו שר ומלאך מיוחד... שאז שייך בזה אין כח נוגע במוכן לחבירו... [כי] נתן לזה חלק, ולזה חלק שני, [ו]אין אחד נוגע בחלק אחר... [כי] האומות הם שבעים, וכל אחד יש לו חלק מחולק מחבירו, ובמה שהם מחולקים, לא יתכן שיכנס זה ברשות זה, שיהיה משועבד זה לזה. ואם תמצא לומר שהאומות מושלים זה על זה, אינו אלא לפי שעה, בסבה מקרית".
(81) אך אין הפרטי גובר על הכללי, וכמו שכתב בבאר הגולה באר החמישי [צד.]: "המזל שיש לאותו פלוני מצד עצמו [שהוא ראוי למלכות], כאשר תכיר המזל מצד הכלל תמצא כי מצד הכלל אין מלכות לישראל, שהכלל מנצח הפרט, ולפיכך לא יהיה לו מלכות". אך אם לא מדובר בפרטי מול כללי, אלא בפרטי מול פרטי, ניתן לפרטי לנצח ולהתגבר עליו הפרטי שלעומתו. ובגו"א בראשית פי"ד אות טו [רלו.] כתב: "ארבעת המלכים במקרה נצחו את החמשה מלכים, משום דמזלא גרם". ונראה להטעים זאת, כי כבר השריש שהמקרה הוא בפרטי, אך לא בכללי, וכמו שכתב להלן פע"ב: "כי הדבר שהוא בפרט המין נוכל לומר שהוא במקרה, אבל דבר שהוא מגיע לכלל האומה אין דבר זה במקרה" [ראה למעלה פי"ד הערה 111]. ולכך כח פרטי יכול להתגבר על כח פרטי אחר במקרה, אך א"א שכח פרטי יתגבר על כח כללי במקרה, כי אין מקרה בכללי.
(82) הנה עד כה ביאר שקריעת הים מורה שהקב"ה מושל על הכללי, וכמו שכתב למעלה [לאחר ציון 75]: "לכך קרע להם הים, לפי שהים אינו פרטי... אבל הים הוא כללי... ולפיכך הים נבקע". אך כאן מבאר שהטבעת המצריים בים היא המורה שכח הקב"ה הוא כח כללי. וזה תואם לדבריו להלן ר"פ נח, והובא למעלה הערה 76.
(83) בא לבאר נקודה שאינה קשורה למכות מצרים, והיא שבגמרא [זבחים קטז.] אמרו "'וישמע יתרו כהן מדין' [שמות יח, א], מה שמועה שמע ובא ונתגייר. רבי יהושע אומר, מלחמת עמלק שמע... רבי אליעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא... רבי אליעזר אומר, קריעת ים סוף שמע ובא". ויבאר הצורך בשלש הדעות הללו.
(84) פירוש - קריעת ים סוף מורה על כחו הכללי של ה' בתחתונים, אך לא בעליונים.
(85) רש"י שמות יז, יב "עד בא השמש - שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה, וערבב את השעות".
(86) רומז לפסוק [בראשית א, טז] "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום וגו'". הרי שלמאור הגדול יש ממשלה. ובתפילת שחרית של שבת אומרים "כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל". ונאמר [דברים ד, יט] "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וגו'", וכתב רבינו בחיי [שם] "מתוך ידיעת כוחם העצום ומשטרם בארץ יבוא האדם לטעות אחריהם. ועל כן אמר 'פן תשא עיניך השמימה וראית'" [ראה פחד יצחק ר"ה מאמר כז, אותיות ג-ז בביאור כח ההדחה שיש לשמש]. ולהלן פמ"ו כתב: "השנה משוער מן השמש, שהוא המלך בצבא השמים, וראוי למנות למלך... מפני שהמלך מסדר ומקיים המשך המציאות. וכן החמה שהוא מלך, מפני שעל ידה סדר המשך המציאות, שהוא הזמן, ולכך מונין השנה לחמה". ובתפארת ישראל פ"ד [עא:] כתב: "כי השמש מלך עולם הטבע... השמש הוא המושל על עולם הזה, וכדכתיב [תהלים קלו, ח] 'את השמש לממשלת ביום'". ובגו"א שמות פי"ח אות א [ג:] כתב: "מלחמת עמלק היה בשמים, להעמיד החמה לבטל מערכת השמים שהיו העמלקים מחשבים, ולפיכך כתיב [שמות יז, יב] 'עד בא השמש', כמו שפירש רש"י למעלה [שם]. ודבר זה אינו נחשב פרטי, כי השמש משמש לכל העולם, והיה נס זה בכלל העולם". ואודות שהשמש משמשת לכל העולם, כן אמרו בגמרא [סנהדרין עב.] "'אם זרחה השמש עליו' [שמות כב, ב], וכי השמש עליו בלבד זרחה". ובח"א לשבת לא. [א, יח.] כתב: "אין לומר על השמש שתתן האור לאחד, כי עצם האור משותף אל הכל". ובאור חדש פ"א [שסא.] כתב: "כי השמש מאיר לכל הבריות שיש אל השם יתברך בעולמו" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 376].
(87) לשונו בגו"א שמות פי"ח אות א [ד:]: "ואם תאמר, אחר ששמע קריעת ים סוף שהיה בכלל העולם, למה הוצרך לו מלחמת עמלק... ויש לומר, דאף על גב שהיה קריעת ים סוף מכה כללית, לא פרטית, לא היתה רק בתחתונים, ולא בעליונים. והיה צריך לו לדעת 'כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' [דברים ד, לט]. ובזה נודע לו; 'כי ה' הוא האלקים בשמים' זה על ידי מלחמת עמלק, שהיה מעמיד מערכת השמים בשמים. 'ועל הארץ מתחת' זה על ידי קריעת ים סוף, שהוא ביסוד המים, שהוא מתחת לארץ... הנה המים הם עוד יותר מתחת לארץ. ועל ידי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק נודע לו הכל, כי ה' הוא האלקים בעליונים ותחתונים". וקודם לכן כתב שם [ג:]: "לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלהים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. שמלחמת עמלק היה בשמים... וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים, ובשביל זה כל המים נבקעו [רש"י שמות יד, כא], והיינו כשהיסוד נלקה, דהיינו הים, נלקו עמו כל המים, דומה כשהלב נלקה נלקו עמו כל האיברים, לפי שהלב הוא יסוד לכל האיברים, שכלם מקבלים כח ממנו, כן הים הוא יסוד, ש'כל הנחלים הולכים אל הים וממנו שבים ללכת' [קהלת א, ז], וכשנלקה הים נלקו עמו כל המים... וראיה לזה שאלו שני נסים לא היו פרטים, שהרי לא תמצא יותר משמש אחת בעולם, ולא תמצא יותר מִיָּם אחד בעולם, שאף על גב שהרבה ימים הם, הכל הוא ים אחד. ולפיכך לא היו הם פרטים. אבל תמצא שתי ארצות כמו מצרים בעולם, לכך הנסים שהיו שם היו פרטים ולא כללים. ולפיכך נאמר אצל המכות במצרים 'אצבע אלקים', שהמכה פרטית, חוץ על הים נאמר [שמות יד, לא] 'היד הגדולה', להורות שהמכה כללית. ולעולם כאשר היה דבר המוכה דבר פרטי, כמו מצרים שהוא פרטי, היה מכה בהם בדבר פרטי, שהוא האצבע, וכאשר המוכה דבר כללי, כמו הים, היה המכה בהם דבר כללי, הוא היד".
(88) כוונתו לעולם השלישי, כי התורה באה מהעולם השלישי העליון, לעומת העמדת החמה שהיתה במלחמת עמלק, שהיא שייכת לעולם האמצעי [כמבואר למעלה הערה 66]. ובדר"ח פ"ג מ"ג [צו.] כתב: "התורה היא למעלה מן השמים". ובתפארת ישראל פ"ו [צט:] כתב: "כי הדברים הטבעיים הם בארץ, והתורה לא תמצא אף בשמים, כי אם מעולם העליון". ובדר"ח פ"ה מ"כ [תצ:] כתב: "התורה מתעלה עד למעלה... שמגיע עד העולם העליון, יש לעולם סולם עומד בארץ ומגיע למעלה מן השמים". וכן כתב בגו"א שמות פי"ח אות א [ה:], ויובא בהערה הבאה. ואודות שלשת העולמות, ראה למעלה הקדמה שניה הערה 56, פט"ז הערה 17, פי"ז הערה 16, ופרק זה הערה 66.
(89) לשונו בגו"א שמות פי"ח אות א [ה:]: "אמנם לרבי אליעזר המודעי שאמר כי מתן תורה שמע [זבחים קטז.], מפני שהוא סובר כי לא די בכך במה ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שבזה לא נודע לו רק כי הוא מושל בתחתונים ובעליונים, וצריך שנודע לו כי אין בלעדו למעלה מן השמים, והתורה מדריגתה על השמים, וכדכתיב [קהלת א, ג] 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ודרשו ז"ל [שבת ל:] 'בכל עמלו שיעמול תחת השמש' אין לו יתרון, אבל בדבר שהוא על השמש יש לו יתרון, והיא התורה שהיא על השמש, שהוא עולם הג'.... [נמצא כי] לרבי אליעזר די היה כשראה קריעת ים סוף, שאין הים דבר פרטי כמו שאר הדברים שהם בעולם. אמנם לרבי יהושע לא די בזה, דסוף סוף אין הים כל המציאות, לפי שהים בתחתונים, ואין התחתונים כל המציאות, ולפיכך הוצרך לשמוע מלחמת עמלק, שהוא בעליונים מן השמים, והשמים והארץ הם כל המציאות, דכתיב [נחמיה ט, ו] 'אתה לבדך עשית השמים והארץ וגו''. אמנם לרבי אליעזר המודעי גם אין זה הכל, כי עם מתן תורה שנתן השם יתברך מעולם הבא, כי התורה היא מהעולם הג' מעולם הבא, שאף שם אין זולתו. ואלו ג' דברים נגד ג' קדושות; 'קדיש על ארעא, קדיש בשמי שמיא, קדיש לעלם עלמי עלמיא' [תרגום יונתן לישעיה ו, ג]. וכאשר שמע מתן תורה, שהיא עוד למעלה מן השמים, הודה באלקותו, ובא להתגייר".
(90) דב"ר ב, לב "זה שאמר הכתוב [תהלים עג, כה] 'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ'. רב אמר, ב' רקיעים הן, שמים ושמי שמים. ר"א אמר, ז' רקיעים הן... וכולהו פתח הקב"ה לישראל להודיען שאין אלוה אחר אלא הוא". אמנם לא נתפרש שם שדבר זה נעשה בשעת מתן תורה. ומדבריו כאן משמע שזה קשור לפסוק "אנכי ה' אלקיך וגו'". ובתורה שלמה [שמות כ, ב, עמוד יט, אות עה] הביא כמה מדרשים שבשעת מתן תורה הקב"ה פתח לישראל שבעה רקיעים ואמר להם שהוא יחיד באלקותו. ובעל הטורים [שמות כ, ב] כתב "אנכי - בגימטריא 'כסא', לומר שקרע כל הרקיעים עד כסא הכבוד". והגר"א לש"א ב, ב כתב: "כי אין בלתך - בשעת מתן תורה, שקרע הקב"ה את השמים ושמי השמים ואמר ראו שאין בלעדי". ובעמודי גולה לסמ"ק סימן א אות א כתב: "לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות, כדכתיב 'אנכי ה' אלקיך וגו'', וכתיב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'". ובביאורים מכת"י [שם עמוד א] כתב: "לכך מייתי הני תרי קראי 'אנכי' 'וידעת', דבשעת מתן תורה קרע שמי השמים וראו כבודו 'אנכי ה'', כשם שנקרע ז' רקיעים למעלה, כך קרע תחתונים, שנאמר 'אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', ואמר להם ראו שאין אלהים אחר עמדי, אלא 'אנכי ה' אלקיך'".
(91) רש"י שם "הראת - כתרגומו 'אתחזיתא'. כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי, לכך נאמר 'אתה הראת לדעת'".
(92) שמות פי"ח אות א [ב:-ו:], ודבריו הובאו בהערות הקודמות [75, 86, 87, 89].
(93) להלן פמ"ב, וביאר שם כי ג' דברים אלו [מלחמת עמלק, קרי"ס, ומתן תורה] מורים על מדריגתם הנבדלת של ישראל, ואשר מחמת כן הגירות היא אפשרית, למרות שמואבי הרוצה להיות אדומי אינו יכול לעשות כן, עיי"ש. ובח"א לזבחים קטז. [ד, עא:] כתב: "ויש לך לדעת עוד, כי אלו שלשה דברים שחולקים בהם הם שלשה דברים. כי למ"ד קרי"ס שמע, היינו שהוציא את ישראל ממצרים וקרע להם הים, ונתעלה ישראל למעלה מעולם הזה, הוא עולם הטבעי, מצד הימין. ולמ"ד מלחמת עמלק שמע, סבר כי שמע כח השם יתברך הבא מן השמאל, כי משם מלחמת עמלק, והיו דבקים במעלה עליונה מצד השמאל. ומ"ד מתן תורה שמע, כי מתן תורה מן השם יתברך בעצמו, ואינו מתיחס לא מצד שמאל ולא מצד ימין, רק מן האמצע, ומצד הזה אין מדריגה למעלה מזה. והדברים האלו דברי חכמה מאוד מאוד" [ראה להלן פ"מ הערה 33]. וקצת תימה יש כאן, כי כתב כאן "ודבר זה התבאר בספר גור אריה בפרשת יתרו", ומכך משמע שמה שנתבאר בגו"א הוא עיקר. אך בגו"א שם [ו:], לאחר שהאריך טובא בביאור הענין, כתב: "אמנם עיקר פירוש זה נתבאר בספר גבורות ה'", כאשר כוונתו לדביו להלן פמ"ב.
(94) של המכות. ויביא בארוכה את דברי המדרש בשנויי לשון. ורש"י [שמות ח, יז] הביאם בקיצור.
(95) לפנינו במדרש אמרו "חזרו, מוטב, ואם לאו, מביא עליהם קלאנים. חזרו, מוטב, ואם לאו יורה בהם חצים".
(96) לפנינו במדרש אמרו "ואם לאו, מביא עליהם דורמוסיות. חזרו, מוטב, ואם לאו, זורק בהם נפט וכו'".
(97) לפנינו במדרש לא אמרו כן [כי לכאורה כבר בתחילה אמרו "משליח לגיונות"], אלא אמרו "ואם לאו מגרה בהן אוכלוסין הרבה".
(98) נמצא שבמדרש נקטו בעשרה שלבים; (א) סוכר אמת המים. (ב) מביא עליהם קלאנים. (ג) יורה חצים. (ד) מביא עליהם ברבריים. (ה) מביא עליהם דור מוסיות. (ו) זורק בהם נפט. (ז) משליך עליהן אבני בליסטראות. (ח) מגרה בהן אוכלוסין הרבה. (ט) אוסר אותן בבית האסורין. (י) הורג גדולים שבהם. וברי שככנגד עשרה שלבים אלו נמצאות עשר המכות, וכמו שהמדרש הולך ומבאר.
(99) "שנאמר [תהלים עט, מד] 'ויהפך לדם יאוריהם'" [המשך לשון המדרש].
(100) לשון המדרש שלפנינו "לא חזרו הביא עליהם קלאנים, אלו צפרדעים. רבי יוסי בר חנינא אמר, קרקורן היה קשה להם מהשחתם" [ראה למעלה פל"ג הערה 37].
(101) "מגיע למצרים" נוגעת במצרים. ובכת"י [תעד.] כתב: "שהמכה היותר ראשונה היא יותר רחוקה מן מצרים".
(102) לשונו להלן פנ"ז: "כאשר תתבונן עוד תמצא כי אלו עשר מכות התחיל הקב"ה בהם מן הקטן, ובגדול כלה. וזה כי תמיד המכות הראשונות לא היתה המכה כל כך מגיע לנפשם, כי תחלה היה מכה אותם הכאה אין מגיע לגמרי לנפשם, ותמיד היה מוסיף במכה, עד שבאחרונה היה מכה אותם במכת המיתה לגמרי... כי המכות האלו היו תמיד מתקרבין אל מצרים, ותמיד המכה הראשונה יותר רחוקה מהם, עד המכה האחרונה שהיתה מגיעה לעצמן לגמרי... שהמכות היו מתחילין ברחוק יותר, ותמיד היו מתקרבין, עד שהגיעו המכות לעצם מצרים". והמשך לשונו שם יובא בהערה 109.
(103) זהו לפני שהתחילו הפורעניות של איוב, ואמרו על כך במדרש שם "'הבקר היו חורשות', מלמד שהראה לו הקב"ה מעין עולם הבא". והמהרז"ו [שם] כתב: "עיקר מה שהביא פסוק זה לחשוב סדר פורעניות של איוב; תחלה בממון בקר וצאן וגמלים, ואחר כך בבנים, ואחר כך בגופו. ואגב שהזכיר פסוק זה, דורש בו".
(104) לשון הפסוק במילואו "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום ואת הנערים הכו לפי חרב ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך".
(105) לשון הפסוק במילואו הוא "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלקים נפלה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך". ותמוה, שפסוק זה נאמר לפני הפסוק "ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים", והרי כל עניינו של המדרש הזה הוא להורות סדר הפורעניות שבאו על איוב. והמהרז"ו שם עמד על כך, וז"ל: "ויתכן שעל שדורש שמשפט איוב היה מן הקל אל החמור, מהפך סדר הפרשיות [הפסוקים]... ו'אש אלקים נפלה מן השמים' שלא כדרך הטבע היה אחר מה שכתוב 'כשדים שמו שלשה'".
(106) לשון הפסוקים במילואם הוא [איוב ב, ז-ח] "ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו ויקח לו חרש להתגרד בו והוא ישב בתוך האפר".
(107) לשון המדרש שלפנינו "אף במצרים כן, [תהלים עח, מח] 'ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים', ואחר כך [תהלים קה, לג] 'ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם'. ואחר כך [תהלים קה, לו] 'ויך כל בכור בארצם ראשית לכל אונם'".
(108) לעומת הפסוק [בראשית מד, יב] "ויחפש בגדול החל ובקטון כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין". וכן כתב משפט זה כמה פעמים להלן פנ"ז [ראה למעלה הערה 102. ובתחילת הפרק שם כתב: "ובקטנה התחיל ובגדולה כלה"]. ובפתיחה לאור חדש [ר:] כתב: "כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם. והמדינה שמורדת במלך, מבקש המלך לייסרם, ולא לכלותם לגמרי". ובפשטות המדרש הזה הוא כמו המדרש הקודם, שהמכות היו הולכות ומתקרבות אל המצריים. וכן בכת"י [תעד:] כתב: "הרי גם זה המדרש סובר שמתחלה לא בא לאבד את מצרים מכל וכל, והתחיל בקטון ובגדול כלה".
(109) לשונו להלן פנ"ז: "כי מכת דם לא היה במכה זאת שום התקרבות כלל, שהיה הדם עומד על מקומו... ואחר כך צפרדעים, שהרי היו הצפרדעים באים לביתם, כמו שכתוב בפירוש [שמות ז, כח]. ומכת כנים, שהיו הכנים עומדים בגופם לגמרי, דבר זה יותר קירוב אל מצרים. וכן מכות אמצעיות, שהם ערוב דבר שחין, שהיו יראים מן המות, לא היה היראה מגעת להם בערוב, שאפשר להסגיר עצמם ולהציל עצמם מן הערוב. לכך לא היה היראה הזאת מגעת להם כמו שהיה מגיע להם הדבר, כי היה המות בבהמות, והיו יראים כי הדבר יגיע להם, ואין מציל מזה כלל. ויותר מזה השחין, כי כבר התחילה המכה בגופם, ובא השחין עליהם, והיו יראים שיאכל השחין לגמרי את גופם. ודבר זה שכבר הגיע להתחיל הוא יותר יראה. ובמכת ברד ארבה חושך בכורות, שנחשב זה מיתה. והברד, אף על גב שהאדם נבהל מן קולות אלקים, ונשמתו לא נותרה בו, אין נחשב זה מיתה כמו הארבה, שהכתוב קראו בפירוש מות, כדכתיב [שמות י, יז] 'ויסר מעלי המות הזה'. ומכל מקום אין זה מות כמו מי שהוא יושב חושך, שהכתוב אומר [איכה ג, ו] 'במחשכים הושיבני כמתי עולם', כי זה המיתה אשר לא יראה אור. ויותר מזה המכה האחרונה, שהיא מכת בכורות, שהיא מיתה גמורה. הרי התבאר לך סדר המכות האלו, שהיו תמיד מתקרבין, עד שהגיעו באחרונה אל עצמן לגמרי".
(110) לשון המדרש שם: "המכות האלו, ג' על ידי אהרן, וג' על ידי משה, ושלשה על ידי הקב"ה, ואחת על ידי כלן".
(111) <>לשון הפסוקים במילואום "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה לעיני פרעה והיה לאבק על כל ארץ מצרים וגו'".
(113) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, למעלה פי"ח [לאחר ציון 10] כתב: "אמרו רבותינו ז"ל כי היה קומת משה רבינו עליו השלום י' אמות, כדאיתא בפרק המצניע [שבת צב.], ובפרק מומין אלו [בכורות מד.]. כי מפני שלא היה משה רבינו עליו השלום אדם פרטי, שכל פרטי נכלל תחת הכלל, והוא לא היה נכלל עם הכלל. לכך לא היה קומתו פרטית כשאר בני אדם שהם פרטים, לכך קומתם פרטית. ומספר עשרה הוא מספר כללי". ולמעלה פי"ט [לאחר ציון 66] כתב: "אמרו [שמו"ר א, לא] שהביאו חרב שאין כמותו, וכרכוהו על צוארו [של משה] י' פעמים, זה רמז על כח פרעה שהיה חפץ להרוג את משה. זהו שאמרו שהביא חרב שאין כמותו בעולם וכרכוהו על צוארו של משה, והוא כחו ומזלו הגדול של מלך. וזהו כריכת י' פעמים, כי דברים העליונים כללים, והדברים הכללים הם י'". ובדר"ח פ"ג מי"ג [רחצ.] כתב: "עשרה נחשבים עדה וכלל, שהרי אין מספר נוסף רק עד עשרה, ומן עשרה ואילך חוזר לספור 'אחד עשר' 'שנים עשר', הרי כי לא יתוסף רק עד עשרה. וזה כי אין תוספת על הכלל, ועשרה ואלף נחשבים כאחד". ושם פ"ה מ"ב [נ.] כתב: "מטעם זה בעצמו הקב"ה היה מנסה את אברהם בעשרה נסיונות [שם משנה ג], שיהיה אברהם מנוסה בכל מיני נסיונות, שהם מחולקים. שלפעמים אחד עומד בנסיון זה, ואינו עומד בנסיון אחר. אבל הקב"ה היה מנסה את אברהם בכל חלקי נסיון. שהחלקים אשר הם מחולקים מגיעים עד עשרה, ולא יותר, כי אחר עשרה הוא חוזר אל אחד, ובזה נתנסה בכל נסיונות. וכן עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים [אבות פ"ה מ"ד], מפני שהקב"ה רצה לעשות להם נסים בכל החלקים. כי אין הנסים שוים, והשם יתברך רצה לעשות נסים בכל החלקים, שהם מגיעים עד עשרה. והנסים שנעשו לישראל הם המכות שהכה הקב"ה את מצרים, שרצה להכות את מצרים בכל מיני מכה. וכמו שאמרו הפלשתים כאשר באה עליהם המכה [ש"א ד, ח] 'הלא הוא האלקים שהכה מצרים בכל מכה', ורצה לומר כי כל מיני מכות באו עליהם". ושם מ"ד [קיב.] כתב: "וכבר בארנו לך הטעם של מספר עשרה, כי השם יתברך רצה לעשות נסים לישראל בכל חלקי הצדדין אשר אפשר, כי אין הנסים שוים, כי מפני שהנס הוא שנוי הטבע, אין כל הדברים שוים; כי יש דבר קרוב אל שנוי הטבע מצד מה, וקשה מצד מה. ודבר אחר גם כן יש שהוא קרוב מצד אחד אל שנוי הטבע, וקשה מצד אחר. ובעשרה יש כל החלקים, עד שכאשר עשה הקב"ה עשרה נסים במצרים, ידעו ישראל לגמרי שהשם יתברך עושה להם נסים, ונוהג עמהם שלא בטבע בכל הדברים" [הובא למעלה פ"ח הערה 89]. וכן כתב שם במשנה ה [קנז:]. ובאור חדש פ"ג [תשד:] כתב: "כי עשרה מספר כללי והוא שלם, כמו שידוע. וראיה לזה, כי אחר עשרה חוזר למנות אחד עשר, כמו בראשונה שמונה אחד שנים, ומזה תראה כי כאשר הם עשרה נשלם המספר". וכן כתב בנצח ישראל פ"ח [רו.], גו"א בראשית פי"ז אות ג [ערה.], שם במדבר פכ"א אות לג [שנז:], נתיב הצניעות פ"ג [ב, קח.], ועוד [ראה למעלה פ"ח הערה 82, פי"ח הערה 13, פי"ט הערה 71, ופכ"ה הערה 65].