פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק יב
(1) בפשטות כוונתו לדברים שכתב למעלה פ"ט [לאחר ציון 85], וראה הערה הבאה.
(2) "עליו" - על ישראל. ואודות שהשעבוד הוא התגברות המשעבד על המשועבד, כן כתב למעלה פ"ט [לאחר ציון 85], ויובא בהמשך הערה זו. וראה למעלה פ"ג הערה 17, פ"ד הערה 46, ופ"ט הערה 284. ואודות שיעקב מונע את התגברות המצריים, הנה למעלה פ"ט [לאחר ציון 85] כתב כן גבי מדריגת יעקב ומדריגת השבטים, וכלשונו: "כי לא חל עליהם שום שיעבוד עד שהיו ע' נפש, מפני שלא יתכן שיעבוד וההתגברות האומות על ישראל אלא כאשר יש דמיון ביניהם. ולמעלות האבות והשבטים אין יחוס להם עם המצריים, עד שהיו שבעים נפש, שזה המספר הוא דבר מתייחס אל האומות כאשר אמרנו, ואז באו מצרימה. ולפיכך כל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים, אשר היה להם המעלה הגדולה, לא היה יד מצרים עליהם, דכתיב [שמות א, פסוקים ו, ח] 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא וגו' ויקם מלך חדש וגו''". ובכת"י שם [שלא.] כתב: "מצד יעקב ומצד השבטים לא היה כאן שום שעבוד למעלתן, לכך כל זמן שאחד מן השבטים חי, לא היו משתעבדים המצרים בהם, מפני מעלתם אשר היה להם, עד שאין ראוי שיעבוד להם" [הובא למעלה פ"ט הערה 87]. ובהמשך הכת"י שם [שלב.] כתב: "משנולד יצחק היה הגירות, ולא היה שעבוד עליהם, מפני שלמעלת יצחק אבינו ויעקב והשבטים אין ראוי שתהיה אומה אחרת משעבדת בהם עד שהיו ע' נפש, ואז ירדו מצרים, ואז נקרא שעבוד בודאי, כיון שהיו תחת רשותם. אבל... לא היה השעבוד בפועל על השבטים וע' נפש... ושלש מדריגות נחלק; כי קודם שהיו ע' נפש לא היה שייך ירידה לגמרי, ולא היה שתוף ודמיון אל המצרים. וכאשר היו ע' נפש היה ירידה אל מצרים, ולהיות עומדים תחת רשות מצרים, עד אחר שמתו כל הדור. ואז התחיל השעבוד הגמור, והבן הדברים האלו" [הובא למעלה פ"ט הערה 59]. הרי שביאר למעלה שזהו דין ביעקב והשבטים, ואילו כאן מייחד את הדיבור על יעקב בלבד [ורק בהמשך ידבר גם על השבטים]. לכך לא ברורה לגמרי כוונתו במה שכתב "כבר הודעתיך שלא היה השיעבוד הגמור לישראל כאשר יעקב עדיין קיים". אך בכת"י [שמו.] כתב משפט זה קצת באופן אחר, וז"ל: "כבר הודעתיך שלא היה השעבוד הגמור על ישראל כאשר באו מצרים, בשביל שהיה יעקב עדיין קיים". ולפי זה אפשר לומר שלצדדין קאמר; "כבר הודעתיך שלא היה השעבוד הגמור על ישראל כאשר באו מצרים" אכן נתבאר למעלה בפ"ט, וכמו שהובא כאן. ומה שהוסיף "בשביל שהיה יעקב עדיין קיים" זה לא נתבאר למעלה, אלא מתבאר כאן לראשונה.
(3) יש להבין, הרי דוקא אצל יעקב מצינו שהיה בצרה כל ימיו, וכמו שכתב למעלה פ"י [לאחר ציון 66] "יעקב היה כל ימיו בצרה". ורש"י [בראשית מג, יד] כתב "ומדרשו, [יעקב אמר] מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי; צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין". ואמרו חכמים [ב"מ פז.] "עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי, והוה חולשא ["שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו" (רש"י שם)]". ובח"א שם [ג, נא:] כתב: "כי קודם שהיה יעקב לא היה שייך חולשא, כי קודם היה כל אחד ואחד עומד במדריגה, מבלתי שהיה נכנס אחד בגבול חבירו, ולא היה כאן חולשא זאת לגוף. וכשבא יעקב, הלא תראה כי היה נרדף תמיד, מעשו ומלבן, ויותר מזה, שהיה לו צרות הרבה מאוד, עד שתמצא כי לא היה יעקב עומד בעצמו מבלי שיכנסו אחרים בגבולו, אבל נכנסו אחרים בגבולו. ודבר זה הוא למעלת יעקב העליונה, שהיו מקנאין בו, ורודפים הפגעים והמקריים אחריו, ועליו נאמר [קהלת ג, טו] 'והאלקים יבקש את הנרדף'. ומדה זאת היה ליעקב. והיה נולד עשו בבטן עם יעקב, שלא היה יעקב עולמו בלבד, ועשו הוא הרודף אחריו, ויעקב הוא הנרדף, והרודף לוקח גבול הנרדף כמו שאמרנו. ודבר זה הוא מדת יעקב בוודאי למי שמבין בסוד החכמה" [הובא למעלה פ"י הערה 67]. הרי שביאר שיעקב היה בצרה כל ימיו לא למרות מדריגתו, אלא מחמת מדריגתו. ואם מדריגת יעקב מביאה עליו רעות רבות וצרות, ושהיה נרדף כל חייו, מדוע מדריגתו לא תביא עליו גם צרת שעבוד מצרים, אלא אדרבה, תבלום אותה. זאת ועוד, כי בביאור הגר"א על תקוני זהר, תיקון יא, כתב: "הענין כי יעקב בלבן דוגמת ישראל במצרים, כמו שאמרו [תנחומא לך לך אות ט] האבות הן סימן לבנים", ושם משוה בכמה אנפי בין גלות יעקב בבית לבן לגלות ישראל במצרים. וכן יעקב היה שכיר של לבן [רמב"ם הלכות שכירות פי"ג ה"ז], והשם משמואל [פרשת וישב שנת תרע"ח] כתב: "בבית לבן נתקיימה בו [ביעקב] גזירת 'ועבדום' [בראשית טו, יג], כי היה שכיר יום ללבן, ושכיר יום לכולי עלמא נקרא עבד, כאמרם ז"ל [ב"מ י.] פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, משום דכתיב [ויקרא כה, נה] 'כי לי בני ישראל עבדים וגו''". ומעתה יקשה ביתר שאת, מדוע מדריגת יעקב מחייבת שעבודו ללבן, אך מונעת שעבודו למצרים, כאשר שעבודו ללבן הוא הסימן לבנים שישתעבדו למצרים. ואפשר ליישב זאת על פי דבריו למעלה פ"ט [לאחר ציון 59], וז"ל: "לכך לא ירד יעקב עם השבטים בלבד. כי כאשר היו י"ב שבטים לא היו משועבדים לשום אומה, למעלת השבטים, ולא היה להם שום שתוף עם מצרים, עד שהיו שבעים נפש, אז היו יכולים המצרים לשעבד. כי במספר הזה נמצא לישראל שתוף עם האומות, כמו שדרשו ז"ל [ספרי דברים לב, ח] 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' [דברים לב, ח], 'גבולות עמים' הם שבעים אומות, 'למספר בני ישראל' שהם שבעים נפש, יעקב ובניו. וכאשר היו ישראל שבעים נפש, אז אומת מצרים, שהיא אחת משבעים אומות, מתנגד להם מצד השווי שביניהם. אבל כאשר היו י"ב שבטים, כיון שאין האומות מדריגתם במספר זה, לא היה אפשר למצרים לשעבד לישראל, כי אותה המעלה היחידית הפרטית, שהם האבות וי"ב שבטים, לא היה למצרים שתוף עמה כלל. ואין דבר פועל בדבר אלא אם יש ביניהם שווי, ומצד זה יגיע השיעבוד כמו שאמרנו. ולפיכך כאשר היו שבעים נפש ירדו מצרים, להיותם תחת מצרים, והבן זה מאוד". ולמעלה פי"א [לאחר ציון 77] כתב: "כאשר היו שבעים נפש, שהיה נמצא המספר הזה שבו נשתתפו ישראל והאומות, שהוא מספר שבעים, אז היה התגברות מצרים על ישראל". והעולה מכך הוא שלבן יכול לשעבד את יעקב, כי לבן הוא יחיד ויעקב הוא יחיד, וקיים שווי ביניהם. אך המצריים משעבדים את ישראל מצד היותם אומה אחת מכלל שבעים אומות, לכך כל עוד שיש לישראל אחיזה מסויימת במעלה היחידית הפרטית של יעקב [כמבואר בהערה הבאה], אין המצריים יכולים לשעבדם, מפאת העדר שויון ביניהם.
(4) שמות א, ה "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש וגו'". לכך יעקב מצרף אליו את שבעים הנפש כי הם יצאו מיעקב, ויעקב הוא אב ושורש להם. וכן בני יעקב אמרו ליוסף [בראשית מב, יא] "כולנו בני איש אחד נחנו וגו'", ופירש רש"י שם "כולנו בני איש אחד נחנו - נצנצה בהם רוח הקדש, וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם". ובנתיב אהבת ריע פ"ג [ב, סב.] כתב: "אמר הכתוב [ויקרא יט, יז] 'לא תשנא את אחיך בלבבך'... כי ראוי שיהיו ישראל אחד לגמרי... כי ישראל יצאו מאב אחד. והלב הוא שורש ואב אל כל האיברים, ומחבר כל האיברים ביחד. ומפני כך אין ראוי שיהיה נמצא שנאה בלב, שהוא מוכן מצד עצמו לאחד ולקשר האחים, שהם האיברים, שלא יהיה חלוק בין אותם שראוים שיהיו לאחים. ולכך כתיב 'בלבבך' אצל 'לא תשנא', ולא קאמר כך [שם פסוק יח] 'ואהבת לרעך בלבבך', מפני כי מצד הזה אין מחויב שיהיה האהבה, שדבר זה מחייב שלא יהיה שנאה, שהוא החלוק, מאחר שיש להם אב אחד שהוא מחבר אותם, ואיך יהיה הפך זה שישנא זה את זה... אשר הלב הוא שורש כל האדם, [ו]השורש נחשב בית אל כל האיברים".
(5) רש"י ר"פ ויחי [בראשית מז, כח] "למה פרשה זו סתומה". ובגו"א שם אות כג [שפ.] כתב: "למה פרשה זו סתומה... אף על גב שכמה פרשיות סתומות, אינו מקשה רק בפרשה הזאת, לפי שהיא סתומה מכל וכל, שאין לה הפסק כמו שאר פרשיות סתומות. שהחלוק בין סתומות ובין פתוחות, שהסתומה היא מתחלת באותה שורה עצמה שמסיים בה הפרשה שלפניה, רק שמניח שיעור ט' אותיות, ופרשה פתוחה אינה מתחלת באותה שורה [שו"ע יו"ד סימן ערה ס"ב], אבל פרשה זו סתומה מכל וכל, ואין הפסק לה רק כמו סוף פסוק". ומקור דברי רש"י הוא בב"ר צו, א, שאמרו שם "למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה".
(6) רש"י בראשית מז, כח "ויחי יעקב - למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם"
(7) סדר עולם פ"ג, ושמו"ר א, ח.
(8) רש"י שמות ו, טז "ושני חיי לוי וגו' - למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר [שמות א, ו] 'וימת יוסף וכל אחיו', ואחר כך [שם פסוק ח] 'ויקם מלך חדש', ולוי האריך ימים על כולם" [ראה למעלה פ"ט הערות 43, 59, 87].
(9) לשונו בגו"א בראשית פמ"ז אות כד [שפ:]: "נסתמו עיניהם וכו'. ואף על גב שכל זמן שאחד מן השבטים חי לא היו המצרים משעבדים בהם, כמו שכתב רש"י בפרשת וארא [שמות ו, טז]... שעבוד הזה לא היה בקביעות אלא לאחר שמת יוסף וכל אחיו, ואז היה השעבוד בקביעות, דכתיב [שמות א, פסוקים ח, ט] 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ויאמר מלך מצרים לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו'. אבל אחר מיתת יעקב היו משעבדים בהם, ואין קביעות שעבוד עליהם. והיינו שכתב כאן 'כיון שמת יעקב היו משעבדים בהם', ואילו לקמן כתב שימי השעבוד התחילו משמת לוי, וזה משמע ימי השעבוד בקביעות".
(10) פסיקתא דרב כהנא פסקא ה אות ט "עיקר שעבודן של ישראל במצרים לא היה אלא שמונים ושש שנה, משעה שנולדה מרים. ולמה הוא קורא 'מרים', אמר רבי יצחק, לשון מרור, כמה דאת אמר 'וימררו את חייהם'". וכן הוא בשיהש"ר ב, יא, והובא בגו"א שמות פ"ג אות י [נח:]. ולהלן פכ"ו כתב: "משנולדה מרים התחיל 'וימררו את חייהם', ולפיכך נקראת 'מרים', על שם 'וימררו'". וראה להלן הערה 33.
(11) לשונו בכת"י [שמו.]: "כי מתחלה כאשר היה חי יעקב היו בני חורין לגמרי, ולא היה שם שעבוד עליהם בשביל מדריגת יעקב, שהיתה כל כך רמה ונשאה. אבל משמת יעקב התחיל השעבוד בענין שלפעמים היו משעבדים בהם, אבל לא היה עליהם בקביעות כדין עבד גמור שהוא משועבד מכל וכל, אלא דרך ארעי. וזה היה מפני מעלת השבטים, שלא היו תחת רשות המצרים עד שמתו השבטים. ואז התחיל השעבוד עליהם מכל וכל... ולוי היה מאריך ימים יותר מכלם, לפיכך כל זמן שהיה לוי חי לא התחיל השעבוד. אבל 'וימררו את חייהם' לא היה רק משנולדה מרים... נמצא כשמת יעקב התחיל השעבוד לפעמים, אבל לא בקביעות. וכאשר מתו השבטים וכל הדור, היה שעבוד בקביעות. ומכל מקום לא היה 'וימררו את חייהם' עד שנולדה מרים, ואז התחיל 'וימררו את חייהם'".
(12) כך נראה מסמיכות הפסוקים, שנאמר [שמות א, ו-ז] "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד וגו'", הרי לאחר שמתו יוסף ואחיו ושבעים הנפש ["וכל הדור ההוא - שבעים נפש" (רשב"ם שם)] אז "ובני ישראל פרו וישרצו וגו'". וכן משמעות המדרש [שמו"ר א, ח], שאמרו שם "'ובני ישראל פרו וישרצו', אף על פי שמת יוסף ואחיו, אלקיהם לא מת, אלא 'ובני ישראל פרו וישרצו'". ובמדרש הגדול [הובא בתורה שלמה שמות פ"א אות נח] אמרו "יתברך שמו של הקב"ה, שאין מדותיו כמדת בשר ודם; בשר ודם שיש לו אוהב נאמן, כשהוא מוצא את בן אוהבו בחיי אביו, מגפפו ומנשקו ומאכילו ומשקהו. ואם מצאו אחר מיתת אביו, אינו מסביר לו פנים. אבל הקב"ה אינו כן, אלא כיון שהצדיקים נפטרין לבית עולמן, הוא נפנה לבניהן ומברכן יתר מבחיי אביהן... 'וימת יוסף וכל אחיו', מה כתיב בתריה, 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו'". ובמגיד משרים לרבי יוסף קארו פרשת שמות [הוצאת "אורה", עמוד מז] איתא "דלא פרו בני ישראל עד דמית יוסף וכו'".
(13) ב"מ מב. "אין הברכה ["שמתברך ורבה מאליו" (רש"י שם)] מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין". ובח"א שם [ג, כא:] כתב: "הטעם ידוע, מפני כי העין הוא שנותן גבול לכל דבר, והברכה אין גבול לה, שזהו ענין הברכה". ולהלן ר"פ טו כתב: "כי הבנין הוא הפך הברכה, כי בברכה אין גדר וגבול. ולכך נאמר בברכה [בראשית כח, יד] 'ופרצת ימה וקדמה', ואין ברכה אלא בדבר הפרוץ ואין לו גדר וגבול, זהו ענין הברכה. והבנין הוא הפך זה, שבונה גבולים וגדרים". וראה בסמוך הערות 19, 20.
(14) פירוש - הבנים האחרים שנולדו במצרים בזמן ששבעים הנפש היו קיימים, הם בטלים לגבי שבעים הנפש, ואינם חולקים שם לעצמם, ולכך דין ה"שבעים" חל עליהם [כמו שיתבאר בהערה הבאה]. ובדר"ח פ"ג מ"י [קנז.] כתב: "תמצא שהשם [יתברך] הוא נמצא עם העדה, ועדה היא עשרה [גיטין מו.], כי שם 'עדה' בא על הכלל, ואין הוספה על הכלל, כי אף אם אתה מוסיף על הכלל, אינו יוצא מן הכלל הראשון". ואמרו חכמים [ברכות מז:] "לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו... נותנין לו שכר כנגד כולם". והמהרש"א שם כתב: "דכל בי עשרה שכינתא שריא [סנהדרין לט.], והם י' ראשונים שהביאו השכינה לבית הכנסת, והבאים אחר כך אינן עושין כלום בזה, רק מה שמתפללין עם הי' שהביאו השכינה לשם". ולהלן פמ"ד כתב: "כל דבר שיש עיקר ועמו טפל, הטפל בטל אצל העיקר".
(15) לשונו בכת"י [שמו.]: "וכאשר כתיב 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא' נמצא אלו הבנים שלא היו נמנים ולא עלו במספר, לא היה להם גבול וחוק ושעור, לכך היו פרים ורבים מאוד, שלא היה שעור להם מצד עצמם. כי מספר שבעים, מצד שהוא מספר מוגבל, היו מוסיפים בסדר ובשעור. אבל כאשר מתו, היו הבנים פרים ורבים מבלי שיעור, שלא היו דבר מוגבל לזה".
(16) בא לבאר שנהי שכאשר מתו שבעים הנפש הוסרה ההגבלה שעליה מורה מספר שבעים, אך עדיין צריך לבאר מה הביא לפריה ורביה בלי שיעור, כי בנוסף להסרת המונע יש לבאר מה מחייב רבוי זה.
(17) אודות שדבר שאינו שלם הוא דבר שאינו בפעל, כן כתב להלן פנ"ב, וז"ל: "המלאכים... אינם בפעל הגמור, רצה לומר שאין מדריגתם בתכלית השלימות. כי הנמצא שהוא חסר ואינו שלם בתכלית, אינו בפעל, כי המציאות בפעל כאשר הוא שלם כבר, ואינו חסר... כי דבר שאינו נשלם אינו נחשב מן המציאות, שהוא בפעל". ובנצח ישראל ר"פ מג [תשמ.] כתב: "כל דבר שהוא בשלימות הוא בפעל, ואינו בכח עוד. כי כאשר הדבר הוא עדיין בכח, הוא חסר השלימות. ולפיכך כאשר יהיה העולם בשלימות, כמו שהוא לימות המשיח שיהיה העולם בשלימות, נקרא שהעולם הוא בפעל השלימות" [הובא למעלה פ"ד הערה 36]. ושם פנ"ב [תתלג.] כתב: "כי כאשר דבר אחד בשלימות הגמור, והדבר שהוא בשלימות הוא בפעל. וזהו השירה, מחמת שהוא בשלימות ואין עמו חסרון, והוא נמצא בפעל, ואז פותח פיו ומשורר, כי על ידי השירה הוא בפעל לגמרי. והפך זה האבל, שהוא בחסרון, והוא יושב ודומם". ובח"א לגיטין סח: [ב, קכט.] כתב: "מקום שיש חסרון [ו]פחיתות, שם אין נמצא נגלה בפעל, שהדבר שהוא שלם הוא נמצא בפעל הנגלה". ולמעלה פ"ד [לאחר ציון 35] כתב: "החומר נחשב בכח, וכל כח, בשביל שאינו בפעל, הוא חסר. והצורה היא הפך זה, שהיא שלימה, ואין חסרון בה כלל". הרי כשם שדבר חסר ואינו שלם הוא בכח ואינו בפועל [דבריו כאן], כך דבר שהוא בכח הוא דבר חסר ואינו שלם [דבריו למעלה פ"ד].
(18) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בגו"א דברים פ"ה אות ז [קיג.] כתב: "האחד חומד דבר מפני שהוא חסר דבר מה, וחומד אותו להשלים חסרונו. כמו מי שאין לו בית ואשה, וחומד אותם... כי בבית ואשה שלימות האדם, ובכל דבר שיש בו שלימות שייך חמדה, שהאדם חומד לדברים המשלימים האדם, שדרך לחמוד כל דבר שעל ידו שלימות דבר". ובתפארת ישראל פ"ג [סד:] כתב: "כל דבר שהוא חסר, משתוקק אל השלמה. והתורה והמצוה הם השלמה אל הנפש, ובשביל כך משתוקקת הנפש אל התורה ואל המצות לצאת אל הפעל, ולהיות מושלם". ובאור חדש פ"א [תסו:] כתב: "כי האיש מחזיר על אשתו, ואין האשה מחזיר על בעלה, וכך אמרו חכמים [קידושין ב:]. וזה מפני כי האשה נלקחה מצלעותיו [בראשית ב, כא], ובזה נעשה האיש חסר כאשר הוא בלא אשה. וכל מי שחסר דבר, הוא מחזיר אחר דבר שהוא השלמתו. אבל אין האשה היא חסירה". ובדר"ח פ"א מ"ד [רמה.] כתב: "ואמר [שם] 'הוי שותה בצמא את כל דבריהם'. פירוש, כמו שהשכל הוא משלים את האדם, וכאשר אין השכל באדם אז האדם חסר, ובשכל יושלם האדם. ולפיכך ישתה האדם בצמאה דבריהם, כי האדם שלא ישתה הוא חסר, ובשתיה יושלם. ולפיכך הוא שותה בצמאה, והוא להוט מאד אחר השלמת חסרון שלו, שכל זמן שהוא חסר אינו בטוב. ולכך ישתה בצמאה דבריהם גם כן". ובנתיב התורה פי"ז [תרפט.] כתב: "'לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה' [ברכות ו:]. וזה מפני כי המצוה היא השלמת האדם, ובה יושלם האדם, וכאשר הוא בלא מצוה הוא חסר. וכל דבר הוא רץ אל דבר שהוא משלים אותו, וקודם זה הוא חסר מן השלמתו, ולכך הוא רץ להשלים חסרונו". ובנתיב העבודה פ"א [א, עט:] כתב: "ומפני כך כתיב [ישעיה סה, כד] 'טרם יקראו ואני אשמע', ואיך אפשר לומר שהוא שומע טרם יקראו. אבל פירושו אני חפץ לשמוע, וזהו 'ואני אשמע', כלומר מבקש אני לשמוע תפלתם... כי הוא יתברך רוצה בעבודה, אשר העבודה מורה כי הוא יתברך אחד והכל שלו, וזה מורה על השלמתו. ולפיכך מתאוה לתפלתן של צדיקים [יבמות סד.], כמו מי שמתאוה אל השלמתו". ובנתיב השלום ר"פ ב [א, ריט.] כתב: "כי כל דבר הוא רודף אחר השלמתו והוא מתנועע אחר השלמתו, והרי הזרע כאשר נזרע באדמה הוא מתנועע וצומח עד שיגיע אל השלמתו, וכאשר יושלם אז הוא נח. וכן הולד במעי אמו, תנועת הוייתו אל שיושלם". ובדרשת שבת הגדול [רכז.] כתב: "יש לאדם להיות נמשך אחר השלמתו, שכל דבר בעולם נמשך אחר השלמתו, כי כאשר הוא בלא השלמתו הוא חצי דבר, ומתנועע אל השלמתו. כמו הולד שהוא בבטן אמו, מתנועע הויתו אל השלמתו. וכן כל הדברים בעולם כאשר אינם בהשלמה, מתנועע הויתו אל ההשלמה. כי הגרעין שהוא הזרע באדמה תנועת הויתו אל ההשלמה, וכן כל הנבראים מתנועעים אל השלמתם". ובח"א לב"ק צב: [ג, יד:] כתב: "כל אדם מבקש להיות שלם בפעל". וכן הוא בח"א לזבחים קטז: [ד, עב.], ועוד.
(19) מהמשך דבריו מוכח שכוונתו לשני דברים; (א) מספר שבעים הוא מספר מוגדר. (ב) מספר שבעים הוא מספר שלם. ופירושו, שמספר שבעים הוא בעל גדר וגבול, והוא משוער באופן מדוייק. ותיבת "מוגדר" היא מלשון גדר וגבול, וכמו שכתב בדר"ח פ"א מ"א [קמז.], וז"ל: "מעשה האדם אינם מוגדרים בעצמם, וצריכים גדר וסייג. שאם עשה דבר המותר שיש לו דמיון אל דבר האסור, יבא לעבור דבר האסור גם כן". והגדר והגבול הוא ההפך לברכה שאין לה גדר וגבול, וכמבואר למעלה הערה 13. ומקרא מלא הוא [דברים לב, ח] "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", שהוא שבעים אומות כנגד שבעים ישראל שירדו מצרימה [רש"י שם]. הרי מספר שבעים הוא בעל גבול וגדר. ואודות שמספר שבעים נפש מורה על שלימות ישראל, כן ביאר למעלה פי"א [לאחר ציון 71], וז"ל: "כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש, כי ישראל משתתפים לאומות במספר הזה שהוא שבעים, רק כי האומות הם שבעים אומות, ובבני יעקב היו שבעים פרטים בלבד. והטעם ידוע למבינים, כי האומות יש בהם הרבוי, ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי. וישראל אומה יחידית פרטית, ולפיכך היה מספר שלהם רק שבעים פרטים, וזהו מעלת ישראל שהיא אומה יחידית", וראה שם הערה 77 בביאור כיצד מספר שבעים מורה על מעלת ישראל.
(20) זהו דבר שלישי [בנוסף למוגדר ושלם], שמספר שבעים נפש מורה על מנין ישראל, ו"אין הברכה מצויה... לא בדבר המנוי" [ב"מ מב.], והובא למעלה הערה 13.
(21) יש להבין, דהא תינח שמספר שבעים מורה על מדריגת ישראל שיש בה גבול שלימות ומנין, אך כיצד מדריגה זו נשארה בתוקפה גם לאחר שמתו רובם של השבעים, ומדוע היה צורך שכל השבעים ימותו כדי לסלק מדריגת השבעים. ויש לומר, שלאחר שישראל הגיעו למדרגת השבעים, שוב לא יתנתקו ממנה כל עוד שנשאר אפילו אחד מהשבעים, כי חזקת שבעים דמעיקרא נשארת. דוגמה לדבר; הגו"א שמות פי"ג אות טז [רסז.] כתב שקבלה שקבלו על עצמם אחד עשר שבטים אינם מחייבת את כלל ישראל, אלא רק קבלה של שנים עשר שבטים [ראה להלן סוף הערה 27]. ובפחד יצחק פורים ענין יד [אות ד] כתב על כך: "והנה לכאורה היה מקום לומר דאחרי גלותם של עשרת השבטים נפקע תורת כלל ישראל משני השבטים הנותרים... אבל כל זה אינו אלא לכאורה, דלקושטא דמילתא זו היא טעות מעיקרה. וכאן היא הרבותא הגדולה בענין זה, דלאחר גלותם של עשרת השבטים, חזר תאר 'כלל ישראל' על כל אלו שלא היו בכלל גלות אשור". הרי שאע"פ שמדרגת "כלל ישראל" באה לעולם על ידי שנים עשר השבטים, מ"מ היא לא נפקעת מישראל גם כאשר נשארו רק שני שבטים. והוא הדין למדריגת שבעים נפש, שהיא לא נפקעת מישראל גם כאשר נשארו מעטים בלבד.
(22) למעלה פרק ג [לאחר ציון 31], פרק ד [לאחר ציונים 39, 77], ופרק ט [לאחר ציון 129].
(23) כמבואר בארוכה למעלה פ"ג מציונים 31-68, שביאר שם בכמה טעמים מדוע שלימות ישראל מתבטאת במספר שש מאות אלף. ולמעלה פ"ד [לאחר ציון 39] כתב: "לכך כאשר לא היו ישראל בשלימותם כאשר היו במצרים, שעדיין לא היו בשלימותם עד שהיו שש מאות אלף, שזהו שלימות ישראל". ושם לאחר ציון 77 כתב: "וידוע כי כאשר היו ישראל במצרים לא היו ישראל בשלימותם אשר ראוי להם, כי עדיין לא הגיעו אל שש מאות אלף". ולמעלה פ"ט [לאחר ציון 129] כתב: "שלימות ישראל כאשר הם ששים רבוא, ואז הם לחלקו יתברך". ודע שמספר ששים רבוא שהיה ביציאת מצרים [שמות יב, לז] כלל גם את שבט לוי, כי שבט לוי רק הובחר לאחר מכן [אחר מעשה העגל], וכמבואר בגו"א שמות פ"ל אות יד [תה:]. אך במנין של יציאת מצרים שבט לוי לא חלק מקום לעצמו, לכך התנועה לשלימות של ששים רבוא כוללת גם את שבט לוי, שאף הוא היה פרה ורבה מאוד, והיה מוליד ששה בכרס אחד [רש"י שמות א, ז]. וראה להלן הערה 26 שמ"מ שבט לוי היה השבט הקטן ביותר מכל השבטים מחמת שלא היו בשעבוד מלאכת מצרים.
(24) הפחד יצחק פסח סוף מאמר יז הביא את דברי המהר"ל האלו, וכתב: "רואים אנו בזה כי אף על גב כי מספר שבעים נפש ומספר ששים רבוא הם שתי מדרגות בבנין קומתה של ישראל, זו על גבי זו. מכל מקום כל זמן שהיתה המדרגה הקודמת בשלמותה היתה שלמות זו מעכבת את העליה אל המדרגה שלמעלה הימנה. ורק אחרי שנתבטלה מדרגת שבעים נפש התחיל תוקף העליה אל המדרגה העליונה... שמכיון שקניית שלימות היא דוקא בדרך תנועה מן החסרון אל השלמות, הרי יתכן כי שלמותה של המדרגה התחתונה תשמש מניעה של אפשרות התנועה אל המדרגה הגבוהה ממנה". וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, בנצח ישראל פכ"ב [תסב.] כתב: "המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה. שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד, אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת". ושם פכ"ג [תצד.] כתב: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה [ב"ב ס:]. כבר אמרנו לך שהחסר הוא שמתהוה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם אין עומד לקבל הויה... והמתאבל על ירושלים, והרי הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה, כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההויה, כי ההעדר הוא סבת ההויה, ודבר זה ידוע. אבל מי שאינו מתאבל על ירושלים, והנה הוא כאילו הוא שלם, וכבר אמרנו כי השלם לא יתהווה, ולכך אין רואה בנחמות ציון". ושם פכ"ו [תקמה.] כתב: "כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים שמים וארץ וגו'', כי כבר אמרנו כי לפי ההעדר יתחדש, ולכן ההוויה, קודם הוית האור, שהוא המציאות הגמור, כתיב לפני זה [שם פסוק ב] 'והארץ היתה תוהו וגו'', ואחר כך [שם פסוק ג] 'יהי אור'... שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. משל לזה הביצה, קודם שיתהוה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר [תמורה לא.]... כי הדבר שיש בו הויה לא יתהוה, כמו הביצה והיא שלמה". וראה בספר המפתח לנצח ישראל [עמוד עט] שיסוד זה הוזכר בספר הנצח כעשרים פעמים. וכן הוא בתפארת ישראל פ"ב [נב:], באר הגולה באר השני [קנו.], דר"ח פ"א מי"ח [תיח.], שם פ"ה מכ"ב [תקנ.], שם פ"ו מ"ז [קפז.], נר מצוה ח"א [נח:], וח"א לסנהדרין צז. [ג, רג:, רז:]. וראה הערה הבאה.
(25) הנה כאן מבאר ששלימות המדרגה התחתונה מונעת את התנועה לשלימות המדרגה העליונה, וכמבואר בהערה הקודמת. אך בהרבה מקומות כתב להיפך, שכל עוד שלא נשלמה המדריגה התחתונה, אי אפשר להתנועע אל המדריגה העליונה. וכגון, בדר"ח פ"א מי"ז [ת:] כתב: "ואמר [שם] 'לא המדרש עיקר אלא המעשה'... כי המעשה הוא לגוף, והמדרש לשכל. ועל זה אמר שאף שהמעלה בודאי גדולה מאד למדרש, ומכל מקום העיקר הוא המעשה, רק שהמדרש, שהוא השכל, הוא המעלה העליונה, ומכל מקום המעשה הוא היסוד, ואין קונה מעלת השכל רק שצריך שיהיה לו קודם יסוד מוכן, ואחר כך בונה מעלה מעלה". ושם פ"ה מכ"א [תקט.] כתב: "ואמר [שם] 'בן שמונה עשרה לחופה'. פירוש דבר זה, כי האדם אין גידול שלו בקומתו עד שהוא בן שמונה עשרה, ונשלם אז גידול שלו כאשר הוא בן י"ח. ומאז חייב להשלים עוד עצמו באשה... וכל זמן שאינו בן שמונה עשר לא נשלם קומתו בגופו הוא עצמו, לכך אין צריך להשלים עצמו באשה, שהיא תוספת יותר על עצמו. אבל כאשר הוא בן שמונה עשרה, שכבר נשלם עצמו בגופו, יש לו להשלים עצמו באשה, שהיא תוספת על עצמו". והנשמה ניתנת לעובר רק ביום הארבעים ליצירתו, לאחר שנשלמה יצירת הגוף בשלשים ותשעה ימים הראשונים [גו"א דברים פכ"ה אות ג (שפב:)]. ובנר מצוה ח"ב [צה.] כתב: "לא הוקם בארץ [המשכן] עד אחד בניסן [שמות מ, ב], כי אין התחתונים ראוים לקבל האור הזה, הוא אור בית המקדש, רק כאשר העולם בשלימות, והוא בחודש ניסן, שאז העולם בשלימות, ואז הוקם המשכן בארץ, להיות השלמה אחרונה אל העולם". ובהמשך שם [קב:] כתב: "כאשר הושלם העולם, קבל העולם צורה אלקית, כמו שהגוף מן האדם כאשר הושלם, מקבל הנשמה האלקית". וכן כתב בתפארת ישראל פס"ט [תתרפד.], וח"א לב"ב עג: [ג, צז.]. וכן ביאר שהקלקול בסדר הלימוד הוא מחמת שמדלגים לשלב הבא [גמרא] בטרם השלימו את השלב הקודם [מקרא ומשנה] כדבעי [גו"א דברים פ"ו אות ז (קכד.), ותפארת ישראל פנ"ו (תתסח.)]. וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שביאר ששלימות המדריגה התחתונה מונעת את התנועה למדריגה העליונה. ויש לומר, כי כאן איירי שהמדריגה השניה באה במקום המדריגה הראשונה, שלאחר שישראל יהיו ששים רבוא הם לא יהיו יותר שבעים נפש, ולכך שלימות המדריגה הראשונה מונעת את התנועה למדריגה העליונה הבאה במקומה. מה שאין במקורות שהובאו כאן, המדרגה השניה אינה באה במקומה המדריגה הראשונה, אלא אדרבה, היא מבוססת עליה, וכבנין הבנוי על יסודות שקדמו לו. שהרי אין השכל מפקיע ממדריגת המעשה, ואין אשה מפקיעה ממדריגת האיש. ובזה בודאי אמרינן שרק לאחר שהמדריגה הראשונה הושלמה כדבעי, ניתן לבנות עליה את המדריגה השניה.
(26) כמו שנאמר [שמות א, ט,-יא] "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלותם וגו'", הרי העינוי נעשה כדי להפסיד ולמעט את ישראל. והרמב"ן [במדבר ג, יד] כתב: "והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם" [יובא במילואו בהערה הבאה]. ורבינו בחיי [שמות א, י] כתב: "הנה פרעה הרשע כיוון בכל מיני עינוין אלה להתיש כוחם של ישראל, ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו, שהרי היגיעה מתשת כוחו של אדם וממעטת הזרע". וכן הראב"ע שם [פסוק י] כתב "נתחכמה - נבקש דרך חכמה שלא ירבה".
(27) פירוש - בריש פרשת שמות נאמר פעמיים שישראל פרו ורבו במצרים; (א) בפעם הראשונה נאמר [שמות א, ז] "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד וגו'" [זהו לאחר מות שבעים הנפש]. (ב) שוב נאמר [שם פסוק יב] "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו'" [זהו לאחר העינוי]. והמהר"ל כאן מבאר שברבוי השני היתה התגברות של רבוי מעבר למה שכבר היה ברבוי הראשון ["היו פרים ורבים עוד יותר"]. ודע, שזהו חידוש גדול, כי המפרשים האחרים לא ביארו כך, אלא ש"כן ירבה" פירושו שישראל המשיכו לפרות ולרבות כפי שפרו ורבו לפני העינוי, אך לא מעבר לכך. וכגון, הראב"ע [שם פסוק י] כתב: "וכאשר יענו אותו - אע"פ שהיה בענוי, כן ירבה, כימים אשר לא עונה". והרשב"ם [שם] כתב: "כן ירבה - כמו כן הִרבה, כמלפנים". והרא"ם [שם] כתב: "ויהיה פירוש 'כן ירבה וכן יפרוץ' כמו בטרם הענוי". וכך משמע מלשון רש"י בגמרא [סוטה יא.], שאמרו שם "'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', 'כן רבו וכן פרצו' מיבעי ליה. אמר ריש לקיש, רוח הקודש מבשרתן, 'כן ירבה וכן יפרוץ'". ופירש רש"י שם "רוח הקודש מבשרתן - לישראל ואומר למצרים אין מועיל לכם, כן ירבה וכן יפרוץ". ומשמע שהמצריים לא ירוויחו דבר מהעינוי של ישראל, אך לא שיפסידו מכך [לאמר שהרבוי אף יגבר]. זאת ועוד, המהרש"א [סוטה שם] הביא דברי הרא"ם הנ"ל, והוסיף אופן אחר לבאר, וכלשונו: "פירש הרא"ם ויהיה פירוש 'כן ירבה וכן יפרוץ' כמו בטרם העינוי, עכ"ל. ועוד יש לומר, 'כן ירבה' כמו שהמצריים היו יראים ואמרו 'פן ירבה', וכן נראה לפרש מפירוש רש"י בחומש, עיין שם, וקל להבין". ולשון רש"י בחומש [שמות א, יב] הוא "ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן; אתם אומרים [שמות א, י] 'פן ירבה', ואני אומר 'כן ירבה'". הרי "כן ירבה" נאמר כנגד חששם של המצריים שישראל יתרבו. ובודאי חששם היה שישראל ימשיכו להתרבות כפי שהתרבו עד אז, דמהיכי תיתי שהמצריים יחששו שקצב הרבוי לפתע יגבר [במיוחד שזהו רבוי ששייך רק לישראל, ואינו נמצא אצל האומות, וכפי שיבאר בסמוך]. ועל חשש זה רוח הקודש מבשרת ואומרת "כן ירבה", שהרבוי ימשך כפי שהיה עד כה, אך לא מעבר לכך. נמצא לכאורה שדעת המהר"ל היא דעת יחיד נגד כל המפרשים. אמנם המהר"ל נאיד מפירושם, כי לפי דבריהם מתבאר ש"כן ירבה" הוא למרות העינוי, ולא מחמת העינוי. אך פשוטו של מקרא הוא "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", שהעינוי הוא סבה להגברת הרבוי. וכן העיר התפארת שלמה [מרדומסק] בפירושו להגדה של פסח, וז"ל: "'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. יש לדייק בלשון הכתוב שאמר 'כאשר יענו אותו כן ירבה', וכי על ידי העינוי אותם באה להם הרבוי, הלא כוונת הכתוב הוא להיפך, כי אף אם עינו אותם בכל זאת לא נתמעטו עבור כך, ועדיין נתרבו, ומהו 'כן ירבה'". וכנראה מחמת קושי זה דעת המהר"ל היא שאכן העינוי גופא מגביר את הרבוי, וכמו שמבאר והולך. אך נראה שמצאנו חבר לדעת המהר"ל, והוא הרמב"ן [במדבר ג, יד], שעמד על כך ששבט לוי היה השבט הקטן מכל שבטי ישראל, וכלשונו: "והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים, כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף [במדבר ג, לט], ומבן שלשים שנה כלם שמונת אלפים [שם ד, מח], והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם [הוא שבט מנשה שפקודיו היו "שנים ושלשים אלף ומאתים" (שם א, לה)]... וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם. ואני חושב, שזה חזוק למה שאמרו רבותינו [תנחומא וארא אות ו] כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים, כמו שאמר 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'... כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום, ממני או מהם. אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ, ולא עלו למעלה כשאר השבטים". וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ט אות כג [פז.] מדעת עצמו. ואם תבאר שהרמב"ן סובר כדעת המפרשים האחרים ש"כן ירבה" מורה שישראל המשיכו להתרבות לאחר העינוי כפי שהתרבו לפניו [אך לא מעבר לכך], הדרא קושיא לדוכתא, מדוע שבט לוי היה הקטן מכל השבטים. דנהי שלא השתעבדו במלאכת מצרים, אך השעבוד אינו מגדיל את הרבוי, אלא עלול להקטינו, ושאר ישראל שנשתעבדו במצרים לא הוקטנו מחמת הבטחת "כן ירבה". אם כן שבט לוי שלא היה בעינוי, המשיך ברבויו באופן דממילא [כי לא היה בעינוי], ושאר ישראל המשיכו ברבוים מחמת הבטחת "כן ירבה" [כי היו בעינוי], אך איידי ואיידי המשיכו ברבוים הקודם, ועדיין יקשה מדוע שבט לוי היה הקטן מכל השבטים. ואין לומר שלדעת הרמב"ן גם הרבוי הראשון פסח על הלוים, שהרי הרבוי הראשון קדם לעינוי, ולא עוד אלא הוא היה סבת העינוי, וכמפורש בקרא ["ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וגו' וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם" (שמות א, ט-יא)], ולא יתכן לומר שהרבוי הזה יהיה תלוי בעינוי שמסובב ממנו. זאת ועוד, לפי המהר"ל הרבוי הראשון נבע מהתנועה אל השלימות של ששים רבוא, ומספר זה כולל גם את הלוים [כמבואר למעלה הערה 23], ומהיכי תיתי ששבט לוי לא יכלל ברבוי זה. ובעל כרחך לומר שהרבוי הראשון כלל גם את הלוים, ומאין נוצר הפער לרעת הלוים. אלא ודאי מוכח מהרמב"ן שהעינוי גרם להגברת הרבוי אצל שאר השבטים, ושבט לוי שלא היה בעינוי, נותר רק עם הרבוי הראשון ללא התגברות הרבוי שהיתה לשאר השבטים, ולכך נוצר פער מספרי לרעת שבט לוי. וממוצא דבר ילפינן ששבט לוי זכה לרבוי של "ששה בכרס אחד" [רש"י שמות א, ז], כי זה נאמר על הרבוי הראשון, וכאמור גם שבט לוי משתייך לזה. אך שבט לוי לא זכה לרבוי השני של "כן ירבה", כי לא נשתעבד במלאכת מצרים. אמנם הכלי יקר [במדבר ג, לט] כתב שלפי הרמב"ן הלוים לא נתברכו ברבוי של "ששה בכרס אחד", ויל"ע בזה. ובמחברי זמננו נמצא שהוכיחו בטוב טעם שהלוים זכו לרבוי של "ששה בכרס אחד" [אוצרות מגדים שמות (עמודים צו-קג), ושירת דוד עה"ת (כרך א, עמוד קצג). ובספר אילת השחר (במדבר ג, מג) נתחבט בשאלה זו]. וכאמור מהמהר"ל עולה שבודאי שבט לוי היה ברבוי הראשון, אך לא ברבוי השני, וכמו שנתבאר. ויש בזה הטעמה מיוחדת; ברבוי הראשון נאמר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו". ואילו ברבוי השני לא נאמר "בני ישראל", אלא סתם "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". ולפי המתבאר הדבר מחוור היטב; הרבוי הראשון כולל גם את שבט לוי, שאף הם נתרבו, לפיכך נאמר "ובני ישראל", שזהו כל י"ב שבטים. אך הרבוי השני אינו כולל את שבט לוי, אלא י"א שבטים בלבד, ולכך לא נזכר "בני ישראל", כי אין י"א שבטים כלל ישראל, וכמבואר למעלה הערה 21 [ראיתי בספר אוצרות מגדים שם הערה 8]. וראה להלן הערה 51.
(28) אודות שהעינוי מחליש את הגוף, אמרו חכמים [גיטין ע.] "ג' דברים מכחישין כחו של אדם; פחד, דרך, ועון... דרך, דכתיב [תהלים קב, כד] 'עינה בדרך כחי'". ובח"א שם [ב, קכט:] כתב: "ידוע כי יש באדם שלשה כחות, אשר בהם שייך חולשה; האחד כח הגוף, השני כח נפשי, השלישי כח נבדל שהוא השכלי [ראה למעלה פ"ח הערה 257]... כי החטא מחליש כח נבדל אשר הוא באדם... והפחד דבר זה מחליש כח הנפש, כי הנפש כוחו כאשר הנפש הוא בשמחה... והדרך מחליש כח גוף, כי התנועה הוא כנגד הגוף, ומי שהוא בעל גוף קשה עליו התנועה, ולפיכך הדרך מחליש כח הגופני ביותר" [ראה להלן ר"פ מ]. ועל חולשת הדרך נאמר "עינה בדרך כחי", הרי שהעינוי מחליש את הגוף. וכאן נאמר [שמות א, יג] "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", ופירש רש"י שם "בפרך - בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו". אך יש להעיר, כי למעלה פ"ג [לאחר ציון 80] ביאר שעבדות מצרים היא לחומר, ועינוי מצרים הוא לצורה, וז"ל: "וכאשר היו ישראל במצרים, היו תחת רשותם והיו עבדים למצרים, זהו דבר אחד. והיו מוסיפין עליהם ענוי, זה ענין שני. הנה העבדות מה שהם תחת רשותם בא להם מצד החמרי שבהם, אשר החומר הוא עבד תמיד, והוא תחת רשות אחר. ומצד הצורה, רצה לומר מה שהיו עם מיוחד עם ישראל, עם אלקי אברהם בפרט, ומזה הצד יבא להם העינוי, אשר היו גוברים עליהם מצרים בעינוי, כי הצורות גוברות זו על זו, מתנגדות זו אל זו. ולכך נאמר לאברהם בברית בין הבתרים [בראשית טו, יג] 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם'. הזכיר שני דברים; עבודה וענוי. מצד ענין החומר שבהן, ראוים להיות עבדים, ויהיו תחת רשות אחר, והם עבדים להם. ומצד ענין הצורה, היו מצרים גוברים עליהם ומשעבדים אותם בענוי. נמצא כי ישראל היו במצרים משועבדים בחלק החמרי ובחלק הצורה". ואילו כאן מבאר שהעינוי המצריים חל על גופם של ישראל. ויל"ע בזה.
(29) דוגמה לדבר; אמרו חכמים [נדרים מ.] "הקב"ה זן את החולה... השכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה", ובח"א שם [ב, יט.] כתב: "רצה לומר אחר שהטבע נפסד אצלו, הרי הקב"ה קיומו, וזה שהוא זן את החולה. וכן מה שאמר שהקב"ה למעלה מראשותיו של חולי, דבר זה הוא מצד כי החולה הוא מסולק מן הטבע החומרית, ומאחר שהוא מסולק מטבע החמרית, שהרי הוא חולה, ויש הפסד לטבע החמרית, אז השם יתברך, שהוא נבדל מטבע החמרי, למעלה מראשותיו, ששם השכל הבלתי טבעי". ובח"א לב"מ פז. [ג, נא:] כתב: "החולשא הזאת הוא עוד יותר הוא מיעוט הגוף לגמרי... והוא עלוי לאדם. ודבר זה רמזו חכמים במסכת נדרים כי השכינה למעלה מראשו של חולה. ודבר זה בוודאי כי כאשר יחלש הגוף, מתקרב השכינה אל האדם". ועוד אמרו חכמים [שבת קנב.] "תלמידי חכמים כל זמן שמזקנין חכמה נתוספת בהם", ובח"א שם [א, פב:] כתב: "כאשר החומר נחלש לעת הזקנה, שאז כחות החמרים נחלשים, ומפני חולשם כח השכלי מתגבר, שכן כאשר זה נופל זה קם, שכח החמרי בחזקו ובתקפו אין השכלי בכחו ולעת זקנתו שבטל ונחלש החמרי מתגבר השכלי מעלה מעלה" [הובא למעלה פ"ד הערה 86]. ובכלליות קבע כי החומר הוא מסך מבדיל בין הקב"ה לאדם, וכמו שכתב בנצח ישראל פמ"ב [תשכח:], וז"ל: "בעולם הזה אשר האדם הוא גשמי חמרי, ויש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם". ושם פמ"ט [תתה.] כתב: "כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא". ובתפארת ישראל פי"ט [רפח.] כתב: "כי הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות". ובנתיב התורה פ"ד [קסח:] כתב: "כי החומר הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם הגשמי... כי הגשמי הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם, כאשר התבאר זה בכמה מקומות" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 419, פ"ד הערה 87, ופ"ז הערה 138]. לכך כל ירידה ונפילה לחומר, היא הקטנת המסך בין הקב"ה לאדם, לכך "כיון שהגוף חלוש הוא מוסיף ברכה האלקית". וראה בסמוך הערה 32.
(30) לשונו למעלה פ"י [לאחר ציון 62]: "ובמדרש רבות [ב"ר צד, ב] 'כל טוב מצרים' [בראשית מה, כג], ששלח לו גריסים של פול. נראה שהפול טוחנין אותו ברחיים של גרוסות, שכאשר גורסין אותו ברחיים עושה הרבה מאוד, לכך נקרא 'גריסין', שגורסין ומשברין אותו לחלקים הרבה, וכל עוד שמשברין אותו נעשה לחלקים הרבה. כך היו ישראל בזמן שהיו משעבדים בהם בעבודה המשברת את גופם, על ידי זה היו פרים ורבים, כדכתיב 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'". ובגו"א בראשית פמ"ה אות טז [שמב.] כתב: "שלח יוסף אליו כי הגלות הוא טוב, כי יהיו ישראל פרים ורבים מכח השעבוד וגלות, כדכתיב 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', והיו משעבדים את ישראל בפרך [שם פסוק יג] המשברת את הגוף [רש"י שם] ומענה אותם. והיו דומים לגריסים ברחיים, שכל זמן שאדם כותש אותם ברחיים הם נשברים לחלקים רבים, ומאחד נעשה ששה, לפיכך שלח לו גריסין של פול... וכן היה שעבוד מצרים בפרך המשבר את הגוף, וזהו 'טוב מצרים'" [הובא למעלה פ"י הערה 65]. ובכת"י [שמו:] כתב כדבריו כאן בהסברו השני, ואילו בהסברו הראשון שם כתב בזה"ל: "שכך המדה נותנת, כאשר בא דבר על דבר להתגבר ולהפסיד אותו, מתגבר עליו השני בחזקה יותר ויותר, כדי שלא יהיה נפסד. ומפני שבאו מצרים על ישראל להפסיד אותם ולמעטם, היה כח ישראל כח קדוש מתגבר יותר ויותר, וכאשר יענו היו פרים ורבים". וכדברים אלו כתב גם בנצח ישראל פכ"ה [תקכה.], והובא למעלה הקדמה שלישית הערה 75, ופ"ד הערה 8. ובתפארת ישראל פכ"ו [ת:] הוסיף הסבר שלישי לרבוים של ישראל, וז"ל: "כל הוצאת תולדות הוא בכח גבורת מדת הדין. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' אצל 'כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ', שכאשר היה מדת הדין כנגדם היו פרים ורבים ביותר". ואע"פ שכתב שם שדבר זה התבאר בגבורות ה', הנה בפרק זה לא נתבארה סברה זו. אמנם להלן פמ"ג כתב יסוד זה בביאור מאמרם [סוטה יא:] שנשי ישראל במצרים היו מולידות תחת התפוח, אך לא ביאר כן לגבי הפסוק "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
(31) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן בסוף הספר [הלכות יין נסך ואיסורו], כתב: "כי ישראל והאומות אף כי הם משתתפים בדברים החצונים המורגשים, הם נבדלים בכח פנימי, אשר אותו כח פנימי הוא התחלתן. כי התחלת ישראל כח קדוש, והאומות התחלתן כח שלהם" [ראה למעלה פי"א הערה 79, ולהלן פי"ג הערה 48]. ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנ.] כתב: "ובמדרש [תנחומא בשלח, אות ט], למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת אין כחו אלא בפיו, כך כח יעקב אינו אלא בפיהם, שנאמר [בראשית כז, כב] 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו'. וביאור ענין זה, כי התולעת לקטנותו אינו פועל בגופו, שהוא גשמי, כי אין כחו בו. ומפני שאין גופו גדול, כחו בפיו, ושם יוצא הקול והרוח הבלתי גשמי. כך ישראל אין כוחם כח גופני, שהרי לא נתן להם השם יתברך כח זה, רק כוחם בלתי גשמי, הוא הקול והרוח שהוא בלתי גשמי, וזה כח ישראל. ולפיכך אמר הכתוב 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו', ביאור זה כי יעקב סגולתו הקול, והוא הרוח והוא הבלתי גשמי, וזהו כחו, כי זה כח יעקב, שהם דבקים בו יתברך שאינו גוף. אבל 'הידים ידי עשו', כי הידים, אין בכל אברי האדם שיש בהם התפשטות כמו הידים, שהם עשוים לפשוט בהם. וזהו סגולת הגשם, שיש לו התפשטות כמו הידים, וזה הכח הוא כח עשו". ובנר מצוה ח"א [סג.] כתב: "כי ערך ארבע מלכיות אל מלכות ישראל, כערך החיה אל האדם. וכמו שהחיה כוחה הוא מצד גופה, ואם אין בהאדם מצד השכלי כח על החיה לצוד אותה בחכמה, שהוא כח האדם, אין האדם יכול לעמוד נגד החיה, מצד כח גופני הגדול אשר יש לחיה. וכך האומות, אם אין לישראל מעלתם האלקית הנבדלת, אין ישראל יכולים לעמוד נגדם מכח גודל כוחם. אמנם, כמו שכל גוף גשמי והוא בעל קץ ותכלית, וכך אל כח האומות קץ ותכלית. אבל השכל הנבדל אינו בעל תכלית, כי השכל אין לו גבול ותכלית. ולכך אין למעלת ישראל, שהיא מעלה אלקית הקדושה, קץ ותכלית... מכל מקום הגשמי מצד עצמו יש לו קץ וגבול כמו שאמרנו... וכך בודאי הכוחות של ד' מלכיות, שיש להם כח שאינו נבדל, גוברים על ישראל מתחלת העולם. אבל בסוף ימי העולם, אז יסתלקו כוחות אשר הם כח גופני, ויתגבר כח ישראל הקדוש הנבדל, ולא יהיה להם שום מונע". ובח"א לע"ז ב: [ד, יט.] כתב: "כמו שתמצא באדם, שכחות הגוף כלם הם משמשים אל כח השכלי, וכך הוא בכלל העולם, שהאומות יש להם כח גופני, והם נבראים לשמש ישראל, שיש להם התורה השכלית... ולפיכך אומרים האומות כי גם הם משמשים לישראל שיש להם תורה". ובבאר הגולה באר השני [רכ.] כתב: "כי אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד, שהם נקראים 'אדם', ואילו האומות, כאשר נתנה התורה לישראל, אין להם דבר זה, כי הם חמריים. וכמו שאמרו ז"ל [יבמות סא.] אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". ובנצח ישראל פי"ד [שדמ.] כתב: "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד" [הובא למעלה פ"ד הערה 27].
(32) פירוש - רק אצל ישראל ניתן לומר שכאשר הגוף נחלש מתגבר לעומתו הכח האלקי, כי הכח האלקי הוא עיקר כחם, ורק שהגוף הוא מסך החוצץ לכך [כמבואר למעלה הערה 29], וכאשר הגוף נחלש, הוסר המסך, וישראל דבקים בכח האלקי. אך אצל אומות העולם, שהכח הגופני הוא עיקר כחן, אין לומר שכאשר הגוף נחלש יתגבר הכח האלקי, אלא כאשר עיקרם נחלש, הכל נחלש עמו. דוגמה מובהקת לכך; אמרו חכמים [קינים פ"ג מ"ו] "זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן... אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן". ובח"א שם [ד, קנא.] כתב: "פירוש, זקני עם הארץ שאין להם השכל הנבדל, רק השכל שאינו נבדל מן הגוף, והגוף כל זמן שחלש, השכל גם כן חלש, וכחו נפסד. אבל זקני תלמידי חכמים, שיש להם שכל הנבדל מן הגוף, כל זמן שהגוף חלש, השכל הנבדל מן הגוף מתגבר יותר, כי השכל הנבדל מתגבר בהחלש הגוף וכחות הגוף". וכל מה שכתב אודות עם הארץ כוחו יפה אודות אומות העולם; כשם שאצל ע"ה כשנחלש גופו, נחלש כל עניינו, כך אצל אומות העולם כשנחלש גופן, נחלש כל עניינן. וכיוצא בזה הוא היחס של תלמידי חכמים וישראל; כשם שאצל ת"ח כשנחלש גופו, השכל הנבדל מתגבר, כך אצל ישראל כשנחלש גופם מתגבר הכח האלקי.
(33) כמו שכתב למעלה [לאחר ציון 9]: "מכל מקום לא היה [שמות א, יד] 'וימררו את חייהם' עד שנולדה מרים, ואז התחיל 'וימררו את חייהם'". ולהלן פנ"ד כתב: "נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו; גירות, עבודה, ענוי, ובשלשה הוחזק גלותם. ומן לידת יצחק עד שמתו השבטים היה גירות, ומן מיתת השבטים היה שעבוד, עד שנולדה מרים, והתחיל הענוי, וזה היה פ"ו שנים קודם צאתם, לכך נקראת 'מרים' על שם המרירות. והנה היה מתחזק גלותם בשלשה דברים". ולפי זה העינוי התחיל כשנולדה מרים. אך כאן כתב שהעינוי התחיל לפני לידת מרים "כאשר התחילו עוד המצרים לענותם, והיו רוצים להפסידם" [לשונו למעלה לאחר ציון 25], "ואחר כך היו מוסיפים 'וימררו את חייהם' מזמן שנולדה מרים" [לשונו כאן]. נמצא שיש שלש דרגות של עינוי; "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם וגו' וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ" [שמות א, יא-יב]. ולאחר מכן נאמר [שם פסוק יג] "ויעבידו מצרים את ישראל בפרך". ולאחר מכן נאמר [שם פסוק יד] "וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'" [שם פסוק יד]. ולא ביאר כאן מהו הבדלי הדרגות של עינוי שנאמרו כאן. אמנם להלן פט"ו ביאר זאת, וז"ל: "'וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו''. כאשר תקשר הקשר הפסוקים השלשה הנזכרים זה אחר זה; הראשון, 'וישימו עליו שרי מסים למען ענותו'. השני, 'ויעבידו וגו' בני ישראל בפרך'. השלישי, 'וימררו את חייהם'. הראשון נאמר אצלו 'למען ענותו בסבלותם', וזהו מצד העבודה בעצמה, שהיא קשה. והשני, מצד המעביד, שהוא מעבידו בחזקה. כי אף אם אין המלאכה מצד עצמה כל כך קשה, אם מעבידו בחזקה על ידי שאינו נותן לו מנוחה, היא קשה עליו. ולפיכך אמר אחריו 'ויעבידו בני ישראל בפרך'. והשלישי, הוא דבר בפני עצמו, שהמלאכה היתה נגד חיי האדם, כמו מלאכת הטיט. כי מלאכה הזו במה שהיא עבודה שפלה ופחותה, היא נגד חיי האדם, עד שזה נקרא מרירות חיים, שאינה לפי החיים שלו... כך כאשר היו משעבדים אותם בדברים אשר אינם ראוים לחיי האדם, ואין חיי האדם נוחים בהם, כמו בחומר ובלבנים, כאילו חייו אינם חיים".
(34) פירוש - גם מרים [ולא רק משה ואהרן] נצרכת לישראל כשנגאלו ממצרים, וכמו שמבאר והולך.
(35) בנצח ישראל פנ"ד [תתמז.] ביאר מדוע הבאר היה על ידי מרים, וז"ל: "אמנם על ידי מרים היה הבאר. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב [במדבר כא, ז] 'עלי באר ענו לה'. כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה. וכמו שהיה הענן יורד מלמעלה, כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא 'ענן שמים', וזה היה מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים, כמו שהתבאר. כן הבאר הוא מורה על השתוקקות התחתונים למעלה, ולכך הבאר היה עולה מן התחתונים. ומפני זה נקראת האשה בכתוב 'באר', כדכתיב [משלי ה, טו] 'שתה מים מבורך'. וכל זה כי האשה והבאר הם מתדמים ומתיחסים, וכבר בארנו זה גם כן בחבור גבורות ה' [להלן פי"ט] אצל 'וישב משה על הבאר' [שמות ב, טו]. ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה". וראה הערה הבאה.
(36) יש להבין, מדוע מרים מורה על הפכם של המצרים יותר ממשה ואהרן. אמנם הענין מבואר על פי מה שכתב בנצח ישראל פנ"ד [תתמז., והובא בהערה הקודמת], שמרים מורה על השתוקקות התחתונים לעליונים, והתחתונים הם ישראל. לעומת זאת, אהרן [שהביא לישראל ענני הכבוד (תענית ט.)], מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים. ומשה הוא מלך וצורה לישראל [מבואר שם פנ"ג (תתלז:)]. לכך מרים מורה על עצם ישראל יותר מאשר משה ואהרן. לכך כאשר נולדה מרים, היו אז ישראל מוכנים לגאולה מצד המקבל, ובזה הם עומדים הפך לגמרי למצרים. ובכת"י [שמו:] כתב: "וזה כי כאשר נולדה מרים, היה התחלת קורבת ישראל אל הגאולה. וראוי היו לשעבוד יותר בשביל הדור שיצא ממצרים. שאין ספק שהיה אותו הדור יותר הפך למצרים, שהרי הם שהיו נבדלים מהם להוציאם מתוכם, ולפיכך היו הפכים להם".
(37) כמו שכתב למעלה פ"ה [לאחר ציון 95]: "ההפכים הם מתנגדים מצד עצמם". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנג.] כתב: "הדברים שהם הפכים מתנגדים זה לזה לגמרי". ובח"א לסוטה מג. [ב, פא:] כתב: "לא היה מכירת יוסף רק על ידי מדיינים [בראשית לז, לו], כי ההפכים, כמו שהיה יוסף ומדיינים, מתנגדים זה לזה, מושלים זה על זה" [הובא למעלה פ"ה הערה 96]. ובהקדמה לאור חדש [קכד:] כתב: "המן היה מבקש להרוג אותם, כמו שדרך הרשע לעמוד על הצדיק". וכן נאמר [תהלים לז, לב] "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". וקודם לכן נאמר שם [שם פסוק יב] "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שניו". ובנתיב התורה פט"ו [תרב:] כתב: "כי החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אין מציאות אל השכל, שהחומר והשכל שני הפכים. וזה שאמר [רבי עקיבא כשהיה ע"ה] 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור' [פסחים מט:]... שהוא מאבד אותו". ובדר"ח פ"ד מ"ט [קפו.] כתב: "אין דבר אחד הוא בטול לאחר רק אם הוא כנגדו והפך שלו". ושם פ"ה מט"ז [שצב:] כתב: "במציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא הפך לו, הם המים. וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא הפך לו, הוא האש" [הובא למעלה פ"ה הערה 98]. ובנצח ישראל פנ"ה [תתנב:] כתב: "כי סבת ההפסד הוא ההפך אשר יש לדבר, אשר הוא נפסד אליו, וכאשר אין הפך, אין כאן הפסד". ובעוד שכאן מבאר שההפך גובר על הפכו כדי לבטלו, הרי בכמה מקומות ביאר לאידך גיסא; כאשר ההפך בטל, בזה גופא גובר הפכו. וכגון, בנצח ישראל פ"ז [קסח:] כתב: "כי כל שני דברים שהם הפכים, בביטול אחד גובר השני... וכאשר בטל הצורה, אז היה גובר החמרי". ובח"א לב"ב צא: [ג, קכ.] כתב: "כי זהו ענין ההפכים, כי ישראל וגוי הפכים הם, ומפני שהם הפכים, אם ההפך מוסר עצמו להפך שכנגדו, הוא נאבד ונמסר בידו לגמרי". ואמרו חכמים [סוטה מא:] "כל המחניף לרשע סוף נופל בידו", ובח"א שם [ב, עט.] כתב: "הטעם הוא כי הרשע מתנגד לכל צדיק, כי הם הפכים. וכאשר ההפכים כל אחד עומד בחזקו ובתוקפו, אז אין האחד נמסר ביד האחר. אבל המחניף לרשע, אשר הוא מתנגד אליו, בודאי בסוף נמסר בידו. שכאשר לא יעמוד ההפך נגד הפכו בחוזק ובתוקף, הרי הפך השני גובר עליו".
(38) פירוש - מעת שנולדה מרים היו ישראל והמצרים עומדים זה לעומת זה לגמרי, לפיכך באותה העת גבר השעבוד על ישראל ביותר "כי היו הפכים ומתנגדים זה לזה בודאי בכל מה שאפשר" [לשונו כאן]. ויש להעיר על כך, דכיצד ניתן לומר שהמצרים התנגדו לישראל "בכל מה שאפשר", הרי גזרו רק על הזכרים ולא על הנקבות, שנאמר [שמות א, כב] "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". ואמרינן [הגדה של פסח] "פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקור את הכל". הרי שהתנגדות פרעה לישראל היא פחותה מהתנגדות לבן ליעקב. ובפתיחה לאור חדש [קפג:] ביאר במה היתה התנגדות המן לישראל גדולה יותר מהתנגדות המצרים לישראל, וכלשונו: "היתה הצרה שהגיע להם בימי המן יותר מכל הצרות. כי כל הצרות שהיה להם לא היה אחד מבקש לכלותם, רק שהיו רוצים להיות מיצר להם... לא יאמר על זה שהם הפך לגמרי. ולכך המצרים היו רוצים לאבד אותם במים... אבל לא רצו לאבד את הכל, רק 'כל הבן הילוד [היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון']'... כי אין ההפך מתנגד לגמרי אל דבר שהוא ממוצע, אף על גב שהם נבדלים זה מזה, ומכל מקום אין זה הפך לזה לגמרי. ולפיכך לא היה התנגדות הזה מה שהיה מתנגד להם פרעה לכלותם ולאבדם לגמרי. אבל המן נקרא [אסתר ג, י] 'צורר היהודים'... ולכך כח עמלק רוצה לדחות את ישראל ולבטל אותם לגמרי". ושם בהמשך [רטו.] כתב: "כאשר היו תחת מצרים, לא נמסרו לגמרי לכלותם תחת רשותם. אבל כאשר נמסרו ליד המן [היה זה] לכלותם". הרי שביאר שם שאין המצרים וישראל הפכים לגמרי [אלא התנגדות ההפך לממוצע], ולכך לא רצו לכלות ישראל לגמרי ["כי אין ההפך מתנגד לגמרי אל דבר שהוא ממוצע"], וגזרו על הזכרים, ולא על הנקבות. ואילו כאן כתב שהמצרים וישראל הם "היו הפכים ומתנגדים זה לזה בודאי בכל מה שאפשר". ויל"ע בזה.
(39) הולך להוכיח שהתנגדות המצרים לישראל היתה מחמת התקרבות הגאולה, ולכך כאשר המצרים סברו שהגאולה לא תתרחש, שוב לא התנגדו לישראל. ודרכו של המהר"ל להוכיח את נקודתו מן ההפך, כי כבר השריש כמה פעמים שידיעת ההפכים היא אחת, וכפי שכתב בהקדמה לאור חדש [ס.], וז"ל: "וידוע כי ידיעת ההפכים אחד". ואמרו "אם אין דעה הבדלה מנין" [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב]. וכן כתב להלן פנ"ג. ובנצח ישראל ר"פ א כתב: "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך. כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים [פסחים קטז.] בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך" [ראה למעלה פ"ו הערה 33].
(40) לשון הגמרא שם [על הפסוק "מילדי העברים זה"]: "'זה', אמר רבי יוחנן, מלמד שנתנבאה שלא מדעתה; זה נופל, ואין אחר נופל ["ליאור, שאותו היום בטלו גזירתם" (רש"י שם)]". ובשמו"ר א, כד אמרו: "'זה', מהו 'זה'. זה נופל ליאור, ואין אחר נופל ליאור, שכיון שהפילו משה ליאור בטלה הגזירה".
(41) המשך לשון הגמרא [שם]: "והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב [ישעיה ח, יט] 'וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים'. צופין ואינם יודעין מה צופין, מהגים ואינן יודעים מה מהגים. ראו ["אצטגניני פרעה" (רש"י שם)] שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'. כיון דשדיוה למשה, אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא ["כל זמן שהיה ביאור אין לקות גדולה מזו, ובטלה סימן של לקייה" (רש"י שם)], בטלו לגזירתייהו. והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה".
(42) בדפוס לונדון נכתב "בשמות רבה", כי המדרש נמצא שם [א, ח], ולא בב"ר. אך השארנו כאן את הנוסח של הדפוס ראשון "בבראשית רבה", וכמצויין במדור "שינויי נוסחאות", כי גם בגו"א שמות פ"א אות ה [ו:] הביא מדרש זה בשם הב"ר. ושם בהערה 51 הובאו כמה דוגמאות המורות שמצוי שהמהר"ל מכנה את השמות רבה בשם בראשית רבה. וכן הוא באור חדש פ"א הערה 419, ושם פ"ג הערה 356.
(43) בשמו"ר שלפנינו איתא "יולדת שבעים". אך בהגהות הרש"ש שם אות יב כתב שזו טעות סופר, וצריך להיות "ששים". וכן הוא בד"ר ובכת"י, וכמצויין כאן במדור "שינויי נוסחאות".
(44) "כמו יער של קנים" [מתנו"כ שם]. והמהרז"ו שם כתב "כיער שגדלים זה אצל זה הרבה מאד". וראה להלן הערה 111.
(45) לשונו בגו"א שמות פ"א אות ה [ו:]: "ואם תאמר, למה ילדו ששה בכרס אחד ולא פחות ולא יותר. שאם במקרה, אין ראוי שיהיה ששה תמיד בכל זמן". ואודות שהמקרה אינו תמידי, כן כתב להלן ר"פ עב, וז"ל: "כאשר ראינו בעם ישראל הכנתם לקבל מעלה עליונה, כי לא היה דבר זה מקרי בישראל מה שקבלו המעלה העליונה אשר זכרנו, כי דבר זה אי אפשר... כי דבר שהוא במקרה אינו תמידי ואינו מאודי, ובישראל היו נסים הרבה מאוד שלא תמצא לשאר אומות. וכן היו נמשכים בהמשך הזמן, עד שאי אפשר לך לומר רק כי יש לישראל הכנה בעצמם לקבל המעלה העליונה, מה שאין בשאר אומות". ובתפארת ישראל ר"פ טז [רלו:] כתב: "דבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד, ואינו הרבה". ובנצח ישראל פ"ב [כז.] כתב: "ולא יספיקנו התשובה לומר שהיה זה במקרה, כי בעונותינו היה מתמיד דבר זה בישראל, וכבר התבאר פעמים הרבה שהמקרה אינו מתמיד". ושם פי"א [שג.] כתב: "ואי אפשר לומר שיהיה המקרה מתמיד לעולם, ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי אם היה המקרה מתמיד, נעשה מה שבמקרה דבר שבעצם, אחר שהוא עומד כך בתמידות". ובנתיב העבודה ר"פ ד כתב: "כי כל מקרה הוא לזמן ולשעה, ואינו תמידי, אבל דבר שאינו מקרי הוא תמידי". ובח"א לב"ב עד. [ג, צט:] כתב: "דבר זה שאינו בעצם אינו תמידי" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 101, פ"ג הערה 35, פ"ח הערה 150, ולהלן הערה 68].
(46) מעין זה בשמו"ר א, כח. וראה בסמוך הערה 48.
(47) "כאשר נתן הקב"ה השבת על הר סיני" [לשונו בגו"א שמות פ"א אות ה (ז.)], והכוונה לעשרת הדברות [שמות כ, ז].
(48) במדרש שמו"ר א, כח, לא הוזכר שזהו הביאור ב"ישמח משה במתנת חלקו". אמנם כן הובא בטור או"ח סימן רפא, וז"ל: "פירוש 'ישמח משה', כשהיו אבותינו במצרים, וראה משה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו, ונתנו לו, ובחר ביום השביעי. וכאשר נצטוו על יום השבת, שמח משה שבחר בו, וזהו 'ישמח משה במתנת חלקו'". וכן כתב האבודרהם [שחרית של שבת, עמוד קע] בשם המדרש, ובשבלי הלקט סימן עו. וראה בתוספות השלם שמות ה, ד, אות ו, שכתבו "ועל זה אנו אומרים 'ישמח משה במתנת חלקו'". וראה בתורה שלמה שמות ב, אות צג שאינו נמצא במדרשים שלפנינו.
(49) פירוש - חותר לבאר שהטעם לדרשת חז"ל שהיו מולידות ששה בכרס אחת הוא כנגד שעבדו ששה ימים בשבוע [כי משה שחררם מלעבוד בשבת]. וחז"ל דרשו כן מהפסוק "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד וגו'", שו' התיבות האלו מורות שילדו ששה בכרס אחת. אך פסוק זה נאמר לפני שנולד משה [כי לידתו מוזכרת רק להלן שמות ב, ב], כשישראל עבדו שבעה ימים בשבוע, וכיצד ילדו גם אז רק ששה בכרס אחת, ולא שבעה.
(50) בגו"א שמות פ"א אות ה [ז:] כתב כדבריו כאן, ואף הוסיף ישוב אחר, וז"ל: "אף על גב שהיו מולידים ששה בכרס אחד קודם שנולד משה, אין זה קשיא, דכיון שאין עתידים לעמוד בזה השעבוד של שבת, ולא נגזר עליהם שעבוד של שבת [פירוש, אין יום השבת חלק מהגזירה "ועבדום ועינו אותם" (בראשית טו, יג), כי פרעה ביטל שעבודם ביום זה, ועל כרחך שאין יום זה נכלל בגזירת השעבוד הקדומה של ברית בין הבתרים], לכך לא נקרא שהיו עובדים רק ששה ימים. ואפילו אם היו עושים תמיד ביום השבת, כיון דלא נקרא 'ימי המעשה' רק ו' ימים, לא נתן להם שכר שבת, לפיכך לא היה יום השבת בכלל 'כאשר יענו' [שם פסוק יב]". וראה הערה 52.
(51) "בלי הפסק" - בתמידיות, וכפי שכתב למעלה [לאחר ציון 44] "שלא נוכל לומר שדבר זה במקרה שהיו יולדות כך בלי סבה, כי סבה המקרית אינה תמידית, ודבר זה תמיד היה"
(52) יש להעיר, שלמעלה [הערה 27] נתבאר שבריש פרשת שמות נאמר פעמיים שישראל פרו ורבו במצרים; (א) בפעם הראשונה נאמר [שמות א, ז] "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד וגו'" [זהו לאחר מות שבעים הנפש]. (ב) שוב נאמר [שם פסוק יב] "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו'" [זהו לאחר העינוי]. ושם נתבאר שהרבוי הראשון [שהוא הוא הרבוי שהולדת ששה בכרס אחת] אינו קשור לעינוי מצרים, אלא הוא מחמת שישראל היו מתנועעין לקראת השלמתן, שהיא המספר ששים רבוא. וראיה לכך, שאף שבט לוי, שלא היו בשעבוד מלאכת מצרים, גם כן ילדו ששה בכרס אחת [כמבואר בארוכה למעלה הערה 27]. ואילו כאן מבאר שהרבוי של "ששה בכרס אחת" הוא קיום ל"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", ולכך אינו כולל את שבת, כי בשבת לא התענו. וכן כתב בגו"א שמות פ"א אות ה [ז:], והובא למעלה הערה 50. נמצא שכאן מחבר ומשווה בין שתי הפעמים שנאמר בהן רבוי, וזה דלא כדבריו למעלה שהפריד ביניהם. ויש ליישב, כי הסבר זה אינו לפי מה שכתב למעלה, ורק בהמשך יביא הסבר נוסף [מדוע ילדו ששה בכרס אחת] שיהיה תואם לדבריו למעלה. וכן בגו"א שם [ח:] הביא את ההסבר הנוסף שיביא כאן, ופתח הסבר נוסף זה בזה"ל: "אמנם עיקר הפירוש שדור הזה היו מולידים ו' בכרס אחד, להשלים מספר שש מאות אלף של ישראל". וזה מכוון עם דבריו למעלה שהרבוי של "ששה בכרס אחת" קשור למספר של ששים רבוא, ולא ל"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכן מבואר להדיא בכת"י [שמז:], ויובא להלן הערה 66.
(53) רש"י שמות ב, יא "איש מצרי - נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם". והוא קריאת התרנגול, שהוא עדיין זמן לילה [יומא כ:].
(54) דברים טו, יח "לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חופשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וגו'", ופירש רש"י שם "כי משנה שכר שכיר - מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והוולדות לאדון".
(55) לשונו בגו"א שמות פ"א אות ה [ז:]: "ולמאן דאמר י"ב, סובר שגם בלילה עושה מלאכה מקרות הגבר... ואין דרך לעבוד אלא ביום, והיה עבודתם משנה שכר שכיר, שעבדו ביום ובלילה, לכן היו י"ב". ושם הוסיף: "ולמאן דאמר ו', לא חשב רק היום לאחד".
(56) לשון השל"ה מסכת פסחים, ביאור ההגדה, אות ד: "כנודע מדת לילה נקיבה, ומדת יום זכר". ובעבודת הקודש ח"ד פי"ב כתב: "כל צדיק וצדיק היה כלול מי"ב אלכסונות, של נקבה לילה, ושל זכר יום". ובקומץ המנחה ח"א אות כט כתב: "המקובלים כתבו דמדת יום זכר, ומדת לילה נקיבה. ולכן בשחרית 'אמת' בערבית 'אמונה'". וראה להלן הערה 75.
(57) בראשית א, טז "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה וגו'". ומבאר כאן שהלילה והיום נגדרים על פי המאור השולט בהם; בלילה שולט המאור הקטן, הדומה לנקבה, ולכך הלילה דומה לנקבה. וביום שולט המאור הגדול, הדומה לזכר, ולכך היום דומה לזכר, וכמו שמבאר והולך. ואודות שיום ולילה נגדרים על פי המאור השולט בהם, הנה נאמר [בראשית ג, ח] "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום וגו'", ופירש רש"י שם "לרוח היום - לאותו רוח שהשמש באה משם". ובגו"א שם אות יד [פ.] כתב: "כי השמש נקראת 'יום' בעבור שהוא עושה היום". ובגו"א שמות פי"ב אות יד [קצה.] כתב: "בלשון בני אדם נקרא היום על שמוש השמש". ולמעלה הקדמה שניה [לאחר ציון 288] כתב: "לפי שכאשר שקעה השמש נגמר היום". וכן מצינו שהיום הוא כינוי לשמש, שנאמר [שיה"ש ד, ו] "עד שיפוח היום", ופירש רש"י שם "עד שיפוח היום - עד שתתפשט החמה". ורש"י שבת קלד. פירש "ולוקמיה להדי יומא - נגד השמש". ורש"י פסחים יב: פירש "יומא - חמה". ורש"י יומא סב: פירש "כנגד היום - כנגד זריחת השמש". ורש"י ב"ב טז. לפירש "שדומה ליום - ברה כחמה". וכן יש מן הפוסקים שכתבו הטעם בכמה מצוות הנוהגות ביום, שאין עושים אותן לכתחילה עד שתנץ החמה, לפי שהוא סתם יום האמור בתורה, שכן מצינו שיום הוא כינוי לשמש [פמ"ג או"ח משבצות זהב סימן תרנב סק"א], והובא למעלה הקדמה שניה הערה 289. והואיל והיום נגדר על פי השמש, מן הסתם הלילה נגדר על פי הלבנה. לכך המאורות השולטים ביום ובלילה מגדירים את טיבם של היום והלילה.
(58) לשונו בגו"א בראשית פי"ז סוף אות ג [ערה:]: "שרה שהיא נקבה, דומה ג"כ לירח, שהוא כח נקבה". ובגו"א דברים פכ"ה אות כה [שצה.] כתב: "החמה זכר... לבנה שהיא נקבה". וכן הוא באור חדש פ"ב [תקכג:], ויובא בהמשך ההערה. ובח"א לקידושין ע. [ב, קמח.] כתב: "וידוע כי הירח מתיחס לנקבה". וכאן מבאר זאת מפאת חולשת כח המאור, שחולשה זו דומה לנקבה. וכן כתב בנצח ישראל פמ"ח [תשצה:]: "נקיבה, אשר לחולשתם יש השתנות". ואמרו חכמים [ברכות לב.] "תשש כחו כנקבה". וכן אמרו [יומא עא.] "תלמידי חכמים, שדומין לנשים, ועושין גבורה כאנשים", ופירש רש"י שם "שדומין לנשים - ענותנין ותשושי כח". ורש"י [במדבר יא, טו] כתב "ואם ככה את עשה לי - תשש כחו של משה כנקבה". ובאופן אחר ביאר באור חדש פ"ב [תקכג:] את דמיון האשה לירח, וכלשונו: "האשה דומה לירח, לא לשמש, כי האשה היא מקבלת מן הזכר, כמו שמקבל הירח האור מן השמש". וכן כתב רבינו בחיי [שמות יב, ב], וז"ל: "הלבנה דוגמת האשה ביצירה התחתונה, שהיא מתפעלת מן הזכר, כן הלבנה מקבלת ומתפעלת מן השמש". ואודות שהאשה מקבלת מן הזכר, כן כתב בנתיב האמונה פ"א [א, רז.], וז"ל: "השמים והארץ הם כמו זכר ונקבה, שהזכר משפיע והנקבה מקבלת. וכך השמים משפיעים, והארץ מקבלת". ובח"א לקידושין ע. [ב, קמח.] כתב: "נשא אשה שלו לשם ממון אין כאן ברכה שראויה להיות... כי נשא אשה לקבל הזכר ברכה ממנה, הפך הסדר אשר ראוי, כי האשה מקבלת מן האיש". ובח"א לב"ב נח. [ג, פג.] כתב: "דע כי האשה נקראת 'בית'... אמרו ז"ל בכל מקום [שבת קיח:] לא קראתי לאשתי רק ביתי. וזה כי האיש נמשל ונדמה צורה, והאשה חומר. וידוע כי החומר מקבל אל הצורה, וכל מקבל הוא בית לאשר הוא מקבל, כי הבית מקבל הדבר בתוכו". ואודות שהלבנה מקבלת האור מהחמה, כן כתב בדר"ח פ"א מ"א [קכז:], וז"ל: "רק יהושע נחשב מקבל מיוחד אל משה... ואמרו ז"ל [ב"ב עה.]... פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה". ומקור הדברים הוא בזוה"ק ח"ב רטו., שאמרו שם "משה אנפוי כאנפי שמשא, ויהושע כאנפי סיהרא, דלית נהורא לסיהרא, אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא". ובזוה"ק ח"א רמט: אמרו "ודאי לית לה נהורא לסיהרא מגרמה, אלא מה דיהיב לה שמשא". ובניצוצי זהר שם אות ה הביא את הגמרא [שבת קנו.] "האי מאן דבלבנה יהי גבר... אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה". וכן הוא בזוה"ק ח"ב קמה:, שם ח"ג קיג:. והרד"ק [בראשית א, טז] כתב: "הלבנה אין לה אור כי אם מהשמש, כי גופה שחור, לפיכך אורה נוסף וחסר כפי התקרבה אל השמש וכפי התרחקה ממנו, והוא המאור הקטן". ויש להבין כי לכאורה כתב שני טעמים שונים לדמיון ירח לאשה; כאן ביאר זאת מצד שיש לירח "חולשת כח המאור", ואילו באור חדש ביאר זאת מצד שהירח "מקבל האור מן השמש". ובאור חדש פ"ב הערה 208 נשארה שאלה זו בצריך עיון. אמנם נראה ליישב, כי הואיל ואין לירח דבר מעצמו אלא מזולתו, זה גופא חולשתו. ודבר זה מתבאר ממאמר חכמים [סוטה מז:] "משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב [משלי טו, כז] 'ושונא מתנות יחיה'". ובח"א שם [ב, פו:] כתב: "פירוש, כאשר הוא שונא לקבל דבר מזולתו, מפני כי המקבל דבר מזולתו אינו עומד בעצמו, שהרי הוא מקבל מזולתו, ודבר זה מורה על חולשת מציאותו כאשר אינו עומד בעצמו. אבל מי שאינו מקבל מתנות, והוא מקוים בעצמו, וזה מורה על המציאות החזק אשר יש לו, ולכך ראוי לו החיים, אשר החיים הוא הקיום. וזה שאמר 'ושונא מתנות יחיה', כלומר כאשר שונא לקבל מתנות מאחר, בזה נראה כי קיומו בעצמו, וזה מפני כי יש לו קיום בעצמו, ולכך הוא יחיה כאשר הוא מרחיק הקבלה, רק מציאתו בעצמו, וזהו עצם החיים. והוא הפך העני, שמקבל פרנסה מאחרים, ונחשב כמת [נדרים סד:], בעבור כי חיותו אינו בו, והוא תלוי בזולתו, ואין זה חיים, שהחיים הוא שעומד בעצמו, וזה ידוע, ולכך 'שונא מתנות יחיה'". ואל תאמר שחולשת הירח היא במאור שלה, ולא במציאות שלה, כי האור של דבר מורה על מציאות הדבר, וכאשר אור הירח הוא חלש, זה מורה שמציאות הירח היא חלשה. ובבאר הגולה באר הששי [קנה.] כתב: "כי האור מתיחס לעולם, שכפי מדריגת העולם ומעלתו, האור זורח עליו". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שמו.] כתב: "וזהו אמרם בפרק קמא דברכות [ו:], רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרי, כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנים... הרי לך כי הנצרך לבריות, והוא תלוי באחר, ואין לו מציאות בעצמו, פניו משתנים. דהיינו שאין לו זיו צלמו, וחשך זיו פניו אליו כאשר אין לו מציאות גמור" [הובא למעלה פ"ז הערה 132].
(59) "ולפיכך נקרא זכר" [הוספה בכת"י (שמז.)] ופירושו, שהשמש אינה מקבלת, אלא משפיעה ופועלת, לעומת הירח, שהוא מקבל ונפעל בלבד. לכך השמש היא מדת זכר, והירח הוא מדת נקבה. ובגו"א דברים פכ"ה אות כה [שצה.] כתב: "החמה זכר... לבנה שהיא נקבה". ובגו"א בראשית פל"ח אות כו [רנז.] כתב: "לבנה וחמה, שניהם הם מושלים ומלכים בעולם... [והלבנה] אינו פושט יד ולוקח דבר שאינו שלו בממשלת יתירה... [אבל] החמה, שגם הוא מלך, ופושט יד ביותר לתקפו יותר מן הראוי למלך" [הובא בחלקו למעלה הקדמה שלישית הערה 49]. ועוד אודות כחה הגדול של השמש, ראה נצח ישראל פי"ז שהאריך בזה, ובתוך דבריו כתב שם [שפד:]: "ודע, כי על פי דעת רז"ל בעלי האמת, כח החיה הרביעית מקבל מן כח חמה המאור הגדול" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 319]. ובגבורות ה' הוצאת מכון מהר"ל, פנ"ב, מובא בהערה 20 שבכת"י שם כתב שאור החמה משובח מאור הלבנה, כי לאור החמה קדם חושך, ואילו לאור הלבנה לא קדם חושך. וזה גופא מורה שהחמה אינה מקבלת אורה ממקור אחר, כי לא היה אלא חושך לפני עלות החמה. אך הלבנה קבלה אורה מהאור שקדם לה.
(60) יש להבין, לשם מה כתב ש"היו מולידים זכר ונקבה, זוג אחד", ומה היה חסר בלי התיבות "זוג אחד". אמנם דבריו מתבארים היטב על מה שכתב בגו"א שמות פ"א אות ה [ט.], וז"ל: "ולמאן דאמר י"ב, הוא כנגד הנקיבות גם כן... ולפיכך דרש [שמו"ר א, ח] 'פרו' שנים, אחד זכר ואחד נקיבה [הובא למעלה לאחר ציון 42]. וכלל הכתוב הכל בלשון אחד, דלא נקרא 'פרו' אלא כשיש זוג שהם ראויים לפרות ולרבות. והכי קיימא לן [יבמות סא:] דלא קיים פריה ורביה רק כשיש לו זכר ונקיבה" [ראה להלן הערה 75]. הרי שבא לבאר מדוע תיבה אחת ["פרו" "וישרצו" וכו'] כוללת שנים [זכר ונקבה], ולא נכתבה תיבה אחת לזכר ותיבה אחת לנקבה. ועל כך מבאר שזכר ונקבה יוצרים יחידה אחת של זוג, ולכך נכתב תיבה אחת על זוג אחד. וכן גם בכת"י [שמז.] עמד על ההכרח שזכר ונקבה הם זוג, אך לא משום שרק זוג ראויים לפרות, אלא מטעם אחר, וכלשונו: "הנה היו ששה זכרים וששה נקיבות, כאשר היה הענוי ביום ובלילה, והיה רבוים בכפל גם כן, בזכרים ובנקיבות... ודרש 'פרו' בתיבה אחת נרמזו שנים, לפי שלילה ויום הם יום אחד שלם, וכנגד זה היו מולידים זכר ונקיבה, בזוג אחד".
(61) בראשית א, כב "ויברך אותם אלקים לאמר פרו ורבו וגו'", ופירש רש"י שם "פרו - לשון פרי, כלומר עשו פירות. ורבו - אם לא אמר אלא 'פרו', היה אחד מוליד אחד, ולא יותר. ובא 'ורבו', שאחד מוליד הרבה". ובגו"א שם אות נה [לח:] כתב: "מפני שכתב כאן 'פרו ורבו', והוקשה לו כפל הלשון, לכך פירש כי 'פרו' 'עשו פירות' בלבד, ואין כאן רבוי. ואחר כך אמר שיהיו הרבה וזהו 'ורבו'". וראה להלן הערה 114.
(62) לשונו בגו"א שמות פ"א אות ה [ז:]: "ויש מי שסובר שם שילדו ס' בכרס אחד. סבירא ליה כיון דכתיב 'כאשר יענו כן ירבה', היה נגד כל יום ויום מן ימי המעשה י' בנים, שזה רבוי בנים, כי מספר עשרה הוא מספר של רבוי, והכתוב אמר 'כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ'. כי אילו היו מענים יום אחד למעט תולדות, היה הקב"ה מרבה התולדות, דהיינו י' בנים. עכשיו היה ו' ימים, היה ס' בנים, כל יום היה בו רבוי של י' בנים". וראה הערה הבאה.
(63) דבריו צריכים ביאור, כי בהרבה מקומות לכאורה כתב את ההפך, שתשעת הפרטים הם רבים, ואילו העשירי הוא אחד. וכגון, למעלה פ"ח [לאחר ציון 86] כתב: "כל מספר לא יעלה יותר רק עד ט', שכל זמן שאין במספר יותר מט', נקראים 'חלקים', שכל אחד ואחד מחולק לעצמו... אבל כאשר יש עוד אחד, ששוב לא תוכל לחלקם שיהיה כל אחד ואחד בפני עצמו, אז הם כלל אחד, ואינם חלקים לעצמם. ולכך ט' מספר החלקים, אבל כאשר הם עשרה יחזרו להיות כלל אחד... כי העשירי על ידו נשלם המספר ונעשה כלל... אינו דומה לחלקים". ובדר"ח פ"ג מי"ג [שב.] כתב: "הבחינה של רבוי והחלוק מגיע עד תשעה... אמנם העשירי הוא כנגד בחינה אחרת בפני עצמה, הוא האחדות, שבו הוא אחד". ושם פ"ה מ"א [כ.] כתב: "כי מה שנברא העולם בעשרה מאמרות [שם], דבר זה יורה על מעלת העולם ושלימותו, ומורה זה מספר עשרה... כי העולם הזה ראוי שיהיה נברא בעשרה מאמרות, כי העולם הזה אשר נברא מן השם יתברך, אשר הוא אחד, ולכך אי אפשר שלא יהיה פעולתו גם כן אחת, כי כל פעולה מתדמה אל הפועל... הבחינה השנית, הרבוי, שראוי שימצא בעולם מצד עצמו של עולם, שהוא הפעולה עצמה, כי אי אפשר שלא יהיה לעולם בחינה מצד עצמו גם כן, והבחינה הזאת הוא הרבוי, כי אין אחד רק השם יתברך. והרבוי הם החלקים אשר בעולם, והם נקראים 'חלקים פרטיים'. וראוי שיהיו תשעה, כי זהו כל החלקים... דמיון זה האילן; שיש לו ענפים הרבה מחולקים, והם חלקי האילן. ויש אל האילן עיקר אחד, הוא מקשר ומאחד כל החלקים... ולפיכך נברא העולם בעשרה מאמרות, כמו שראוי אל הפעולה שיהיה בה בחינה מצד הפעולה עצמה, ובחינה מצד הפועל. והבחינה מצד עצמה הוא הריבוי, והם ט', והבחינה מצד הפועל הוא העשירי, שהוא כנגד הפועל". וכן כתב בנתיב התורה פ"א [כט:], והובא למעלה פ"ח הערות 88, 89. ולהלן הערה 102. ואילו כאן כתב "עשרה נקראים רבוי, אבל הפרטים לא נקראים רבוי". ואם תבאר שכוונתו כאן היא שעשרה זה רבוי מתאחד, לעומת הפרטים שאין הם רבוי מתאחד [וכמבואר מהמקבילות שהובאו כאן], תיקשי לך מלשונו, שלא הזכיר כאן כלל "רבוי מתאחד", אלא הזכיר "רבוי" גרידא. ויל"ע בזה. וכן אפשר להקשות לאידך גיסא [שגם עשרה אינו מספיק רבוי], שנאמר [דברים יז, יז] "ולא ירבה לו נשים", ופירש רש"י שם "ולא ירבה לו נשים - אלא שמונה עשרה", ומקורו מהמשנה [סנהדרין כא.]. ובח"א שם [ג, קלט:] כתב: "דע כי מה שהוזהר המלך במצות 'לא ירבה', כי נקרא המלך 'אחד', וכל אשר הוא רבוי נאסר לו... לא יצא מענין המלכות שהוא אחד. ומה שהותר למלך דוקא י"ח נשים, כי עד י"ח המלך ראוי שיהיה אחד כמו שאמרנו, וכאשר נושא נשים יותר ממה שהראוי לו ליקח, והוא מתחבר אליהם, והרי אינו אחד, כי הוא מתחבר לרבוי נשים". הרי שאצל המלך "רבוי" הוא רק מעבר לשמונה עשרה, ואילו כאן "רבוי" הוא עשרה. ויל"ע בזה.