פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
הקדמה ג
(1) "כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש" [המשך הפסוק שידרש במאמר זה]. ובהקדמה זו יבאר את כיצד שם הספר ["גבורות ה'"] תואם לתוכן הספר [ענייני יציאת מצרים].
(2) לשון רש"י [שמות שם]: "את היד הגדולה - את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה". והמהרש"א שם כתב: "במדת הגבורה פעל יציאת מצרים על ידי המכות שהביא על המצרים, שנאמר 'את היד הגדולה וגו''. גם כי מדת גדולה מורה על מדת חסד כדלעיל, מדכתיב הכא גבי 'יד', מורה ממש על הגבורה, שעושה ביד ובמדת היד". וכן הצל"ח שם כתב כן, והוסיף: "אחר כך ראיתי שאונקלוס תרגם הך קרא 'וירא ישראל את היד הגדולה' 'וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא', עיין שם. וצריך לומר דכל היכי דכתיב 'גדולה' אצל יד פירושו גבורה". ונראה ביאורו, כי סתם יד הוא שמאל [מנחות לז., וכמבואר בגו"א בראשית פכ"ח אות כג (סח:)], ולכך כאשר תיבת "גדולה" היא שם תואר ל"יד", פירושו הגדלת השמאל, שהיא גבורה. וראה להלן הערה 45.
(3) בגמרא ובעין יעקב שם הביאו על כך הפסוק [יהושע י, יג] "וידום השמש וירח עמד וגו'", והושמט כאן.
(4) לפנינו בגמרא "זו מפלתה של רומי". וראה להלן מציון 54 ואילך.
(5) "הממלכה זו מלחמת עמלק - דכתיב בה כסא מלכות, 'כי יד על כס יה', כלומר על ידי מלחמה ליה' בעמלק יתעלה כסאו" [רש"י שם].
(6) "המתנשא - מדכתיב לשון נשיאות, משמע על 'נשיא ראש משך ותובל'" [רש"י שם].
(7) "לכל לראש - לכל הקם להיות לראש הוא מתנשא, כלומר שהוא גוזר ומעמידו" [רש"י שם].
(8) לפנינו בגמרא איתא "אמר רב חנן בר רבא אמר רבי יוחנן", ובעין יעקב איתא "אמר רב חנן בר אבא".
(9) "ריש גרגיתא - בור, הממונה על החופרין חפירות למלאותן מים כדי להשקות בהן שדותיהן" [רש"י שם].
(10) לפנינו בגמרא איתא "'וההוד' זו בית המקדש". אך בעין יעקב איתא מעין זה "'וההוד' זו בנין בית המקדש, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו". ודרך המהר"ל להביא כגירסת העין יעקב, וכמובא בספרי מפתח ערכים לדרך חיים נתיב התורה ואור חדש, תחת ערך "מהר"ל", שנתקבצו שם עשרות רבות של מקומות המורים כן. וראה להלן פ"א הערה 9.
(11) מכנה את הגמרא בשם "מדרש", וכן כתב כמה פעמים בספריו [להלן פמ"ז (ד"ה כי גאה), גו"א בראשית פ"ט אות ה, שם שמות פ"א סוף אות יג, שם ויקרא פכ"ד ריש אות ג, שם במדבר פל"א ריש אות ט, שם דברים פי"ד אות י, תפארת ישראל פ"ל הערה 5, נר מצוה ח"ב הערות 153, 321, אור חדש פ"א הערה 1153, שם פ"ה הערה 62, שם פ"ז הערות 42, 198, ח"א לסנהדרין צט: (ג, רכט.), ח"א לחולין צב. (ד, קיא:), ועוד]. וראה להלן פ"י הערה 71.
(12) כוונתו כאן לדרשה הראשונה של רבי שילא. ולקראת סוף ההקדמה יבאר גם את הדרשה השניה של רבי עקיבא. והמהרש"א העיר מצד סדר הדברים, וכלשונו: "זו מעשה בראשית כו'. לפי הדרשה אינן כסדרן, שהקדים מפלתן של (ארם) [רומי] למלחמת נחלי ארנון וסיסרא".
(13) פירוש - הפריסה של כל חלקי המציאות בעולם שייכים לה'. והמהרש"א בברכות שם כתב: "דהכתוב סדרן כמדתן, שהם ז' ספירות האחרונות כסדרן, כמו שכתבו בזה חכמי הקבלה, ורבי שילא בא לדרוש אצילתן של שבע הספירות, שבכל אחד מהן פעל לפי מדתו" [ראה להלן הערה 150].
(14) פירוש - הם החלקים העומדים זה מול זה, בבחינת [קהלת ז, יד] "זה לעומת זה עשה האלקים". וראה להלן הערה 20.
(15) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ג [שב.]: "כי כל רבוי שיש בדבר הוא מצד ההתחלקות". ובנצח ישראל פ"ה [פא:] כתב: "הרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד". ועולם הזה נקרא מחד גיסא "עולם הרבוי" [להלן פ"ס], ומאידך גיסא הוא נקרא "עולם הפירוד והחילוק" [גו"א בראשית פמ"ח אות יב]. וכן מצינו לגבי מספר שבע, שמחד גיסא כתב בנצח ישראל פי"ד [שנב:] כתב: "כי החילוק הגמור הוא כאשר נחלק לשבעה, כמו שאמר הכתוב [דברים כח, ז] 'בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו'". ומאידך גיסא ביאר כי שבעה מורה על הרבוי, וכגון בח"א לקידושין כט: [ב, קלג.] כתב: "כי השבעה תמצא תמיד על מספר הרבוי, כמו 'בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים ינוסו'". הרי למד מפסוק אחד ששבעה מורה על החילוק ועל הרבוי, ואלו הם שני צדדים של מטבע אחת. וראה להלן פי"א הערה 77.
(16) פירוש - ההתחלקות הראשונה שיש בעולם היא ההתחלקות לששה צדדים [ובסמוך יבאר שתחילת הבריאה גופא מתייחסת לצד מזרח]. ואודות שהעולם הזה מוגדר על פי ששת הרחקים האלו, כן כתב בתפארת ישראל פ"מ [תריג.], וז"ל: "וכבר ידוע כי הגשם יש לו חלופי צדדים ששה, ועל ידם הגשם שלם, והם; המעלה והמטה, וארבעה הצדדין, שהם ארבע רוחות הידועים. כי אין הגשם שלם רק כאשר יש לו ששה צדדין. והצדדים האלו שייכים לגשם, כי הגשם הוא בעל רוחק". ובסמוך כתב: "זה מפני כי הצדדים, מפני שהם צדדים, יש להם רוחק, וכל רוחק הוא גדר הגשם, אשר יש לו רחקים... אלו הם שש צדדי העולם". ולהלן ר"פ מו כתב: "הגשם יש לו חלופי ו' צדדין, והם המעלה והמטה ימין ושמאל פנים ואחור. וכל שש צדדין אלו מתיחסים אל הגשמית בעבור שכל צד יש לו רחוק, וזהו גדר הגשם". ולהלן פ"ע כתב: "גדר הגשם הוא שיש לו התפשטות האורך והרוחב והגובה, ואלו הם גדר הגשם, ואם כן הגשם יש לו הרכבה מאלו הרחקים, שהם האורך והרוחב והגובה". ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקפג:] כתב: "הרחקים שיש לגשם הוא הגובה ואורך ורוחב, אלו הם הרחקים שיש לגשם". ושם פ"ה מט"ו [שעג:] כתב: "וידוע הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם". ושם פ"ו מי"א [שצז:] כתב: "לפיכך אמר [חולין ס.] 'בקומתן נבראו', וזה כנגד הגוף שמקבל הקומה הגשמית, כי הרחקים שייכים לגשם". ובגו"א בראשית פכ"ו אות כא [לג.] כתב: "מספר ששה נגד ו' קצוות; ארבע צדדין, והמעלה והמטה". וכן כתב בח"א לב"מ פד: [ג, לו.], וח"א לסנהדרין י: [ג, קלה.]. וראה להלן פ"ג הערה 40, ופי"ב הערות 82, 86. ונראה עוד, שהנה במקרא הוזכרו מדותיו יתברך ["לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו'"], ובמאמר הוזכרו מאורעות שונים [מעשה בראשית, יציאת מצרים, וכו'], והמהר"ל מכניס לכאן מימד שלישי; ששה צדדי העולם. ויש להבין מה ראה המהר"ל להוסיף מימד זה לכאן, ולא ביאר את הגמרא בלי זה. וכגון שיבאר ש"גדולה" היא חסד [כמבואר למעלה הקדמה ראשונה הערה 88], ומעשה בראשית מורה על חסדו יתברך, וכפי שביאר המהרש"א שם, וז"ל: "ואמר 'הגדולה', היא מדת חסד, שבמדה זו נתהוה מעשה בראשית, כמו שנאמר [תהלים פט, ג] 'עולם חסד יבנה'" [ראה להלן הערות 21, 41], ודל מהכא צדדי העולם. אך ברי הוא שהמהר"ל בא להורות על הבטוי בעולמנו להתחלקות הספירות, שהחלוקה של חג"ת נהי"ם מתבטאת בהתחלקות העולם לששת צדדים והשביעי שבאמצע, שחלוקת הצדדים משתלשלת מהתחלקות הספירות, כי התחלקות הצדדים היא ההתחלקות הראשונה שהיתה בבריאה, לכך היא מורה על המקור שקדם לה, ומקור זו הוא הספירות. ובכדי לחדד התחלתיות זו, כתב כאן "והדברים המתנגדים זה לזה והמתחלקים זה מזה בראשונה הם ששה צדדי העולם". וראה להלן הערה 157.
(17) לשונו בדר"ח פ"ג מ"ו [קס:]: "כי מספר ד' הוא מספר מחולק, לפי שהוא כנגד ד' צדדין, אשר ד' צדדין הם מחולקים כל אחד הוא צד לעצמו. ולכך יאמר הכתוב על הפירוד והחלוק [זכריה ב, י] 'כי כארבע רוחות פרשתי אתכם', וזה מפני כי ד' רוחות הם מחולקים ומופרדים" [ראה להלן פ"י הערה 24, ופי"ב הערה 81]. ובבאר הגולה באר הששי [רסט:] כתב: "הצדדין מתחלפים גם כן בעצמם, במה שזה צד מזרח, וזה צד מערב". ושם בהמשך [שא:] כתב: "כי הצדדין הם מחולקין. וזה כי הצדדין הם משתנים בענינם, כי צד מזרח אינו כמו צד מערב בענינו, וצד מערב אינו כמו צד מזרח, וצד דרום אינו כמו צד צפון בענינו, וצד צפון אינו כמו צד דרום בענינו, כי כל אחד משתנה. וכן אמרו בפרק ב' דבתרא [ב"ב כה:] 'מן החדר תבא סופה' [איוב לז, ט], זה רוח דרומית וכו', כמו שמבואר שם כל רוח ורוח מיוחד". והפסוקים שם [איוב לז, ט-י] הם; "מן החדר תבוא סופה וממזרים קרה מנשמת אל יתן קרח ורוחב מים במוצק". ודרשו על כך בגמרא [ב"ב כה:]: "'מן החדר תבא סופה' זו רוח דרומית, 'וממזרים קרה' זו רוח צפונית, 'מנשמת אל יתן קרח' זו רוח מערבית, 'ורחב מים במוצק' זו רוח מזרחית". ולהלן פנ"ח כתב: "ארבע צדדים, אשר כל צד הוא בפני עצמו". ובנצח ישראל פכ"א [תמה.] כתב: "ד' רוחות העולם, אלו ד' רחקים הם מחולקים כל אחד לעצמו, ואין זה כמו זה. וכנגדם יש בעולם ד' מלכיות מחולקים, שאין זה כמו זה" [ראה להלן פ"ח הערה 141]. ובאור חדש פ"ח [תתשכו.] כתב: "כל צד הוא מיוחד שאין זה כמו זה". ובנר מצוה [יד:] כתב: "הרוחות הם מחולקים, שזה מתפשט למזרח, וזהו הפכו מתפשט למערב, וזה לדרום, וזה לצפון. הרי תמצא כי ד' רוחות הם מחולקים". ובח"א לתמיד לא: [ד, קמט:] כתב: "כל רוח מרוחות העולם יש לו ענין מיוחד". דוגמה לדבר; נאמר לגבי המרגלים [במדבר יג, כא] "ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת", ופירש רש"י שם "הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גם". וכתב שם הגו"א [אות יג]: "ואם תאמר, למה הלכו באורך וברוחב, אם רצו לעמוד על כל הארץ, עדיין לא הלכו בכל מקום. ויראה שהארץ משתנה באורך וברוחב, כי הארץ שקרובה יותר למזרח או למערב, משתנה. וכן מצפון לדרום, דרך הארצות להשתנות. וזה סיבת כל שינוי הארצות שהם בעולם, משתנים בשביל זה, לפי הקרוב והרחוק ממזרח וממערב ומצפון ומדרום. ולפיכך הלכו בארץ באורך וברוחב. והשתא הלכו ממזרח למערב, ומצפון לדרום, ועמדו על כל הארץ. לאפוקי אם היו הולכין באלכסון, שלא היו הולכין ב' הרוחות. וכשהלכו כמין גם יונית, כבר הלכו כל הרוחות, ואינם צריכים יותר, אף על גב שלא הלכו המקומות כלם בפרט". וכל זה איירי בארבעה צדדים, אמנם כאן הזכיר ששה צדדים, וראה הערה הבאה.
(18) לשונו בנצח ישראל פכ"ד [תקיח.]: "הצדדין הם ששה כאשר יצטרף אל זה המעלה והמטה... ולמדרש שאמר שהם ארבע, כי הצדדין שהם בשטח הם ד'". הרי התפרסות השטח הוא לארבעה צדדים, אך התפרסות השטח המעוקב הוא לששה צדדים. ולהלן פ"ג [לאחר ציון 35] כתב: "כי שש הוא מספר שלם, וזה כי לא תמצא דבר שלם כי אם על ידי מספר ששה. וזה כי הנקודה היא אחת והיא חסירה, בעבור שאין לה התפשטות כלל, והקו אשר יש לו התפשטות באורך ויש לו שלימות יותר, בעבור שיש לו התפשטות באורך, אך אין זה שלימות גמור בעבור שאין לקו התפשטות רק אורך, ואין לו התפשטות אורך ורוחב. והשטח אשר יש לו התפשטות אורך ורוחב, הוא שלם יותר בעבור שיש לו התפשטות אל הצדדין הארבע, אבל אין לו עומק. אמנם הגשם הוא השלם, בעבור שיש לו התפשטות הצדדין הששה, דהיינו מעלה ומטה וארבע רוחות, ואין התפשטות יותר משש קצוות אלו". וכן הוא באור חדש פ"ה [תתעז:]. ובח"א לסנהדרין י: [ג, קלה.] כתב: "התפשטות הקו הוא לאורך ורוחב... דהיינו ד' קוים לד' רוחות... [ו]יש גמר התפשטות, וזהו כנגד הגשם שיש לו התפשטות באורך ורוחב ועומק כל הצדדין, והם ששה כנגד ששה צדדין".
(19) לשונו להלן: "אמנם השביעי שהוא האמצעי, ונקרא 'היכל הקודש', הוא מכוון באמצע [ספר היצירה פ"ד מ"ג]", וראה הערה הבאה והערה 33.
(20) יש להבין, כי כמה פעמים כתב שהאמצעי מאחד את הכל, ואין לו מתנגדים. וכגון, להלן פ"ט [לאחר ציון 249] כתב: "השלישי אין מתנגד, ואדרבה הוא מאחד הכל, ולפיכך השלישי נגד האמצעי, שהאמצעי מאחד שני קצוות". ולהלן פ"י [לאחר ציון 23] כתב: "כי החמשה הם דומים אל האחד, בעבור החמישי שהוא נוסף על הצדדין הארבע... שהחמשה הם מענין האחדות, בעבור החמישי שהוא באמצע המאחד הארבעה". ולהלן שלהי פכ"ג כתב: "חמשה הוא מספר מתיחס אל הגאולה, וזה כי החמשה, ארבע לארבע רוחות ואחד באמצע, והאחד שהוא באמצע הוא מאחד כל הארבע, שכל דבר מתאחד על ידי אמצעי המאחד". ובתפארת ישראל פכ"ד [שסג:] כתב: "האמצעי יש בו כח הכל... שהכל מתחבר אל האמצעי, ואין לאמצעי שום התנגדות כלל. ודבר זה ידוע כי לכל דבר יש התנגדות, חוץ מן האמצעי, והכל מתחברים עם הנקודה האמצעית". ובנצח ישראל פ"א [טז.] כתב: "האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קסב.] כתב: "כי כל אמצעי, בשביל שהוא אמצעי, מקשר ומחבר הכל". ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ז.] כתב: "האמצע... משותף לכל" [ראה להלן הערה 46]. וכיצד כתב כאן ש"האמצעי מתנגד אל כלם". אמנם לא קשה מידי, כי כאן כוונתו היא שלכל צד יש מהות משלו השונה ממהות חברו, ולכך צד מזרח מתנגד לצד מערב, שפירושו הוא עומד לעומת צד מערב [כמבואר בהערה 14]. ומבחינה זו גם לאמצעי יש מהות משלו, העומדת לעומת שאר צדדים. ורק בצדדים מהות המזרח עומדת לעומת מהות המערב, ומהות הדרום עומדת לעומת מהות הצפון, ואילו מהות האמצעי עומדת כנגד כלם, כי כלם שייכים לגשמי, והאמצעי שייך לרוחני [כמבואר בהערה הקודמת]. אך אין כוונתו להתנגדות של חילוק ופירוד, אלא להתנגדות של "זה לעומת זה". וראה להלן פ"ט הערה 251.
(21) אינו מזכיר תיבת "ברחמים" [כפי מנהגנו "ולדרים עליה ברחמים"]. וכן בסדור רב סעדיה גאון [עמוד לו] לא הזכיר תיבת "ברחמים". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 169] כתב: "כי מזרח מעלתו יותר עליון מן שאר הרוחות, כי הוא התחלה שמשם האורה בא לעולם, ולכך זה הרוח יש לו עילוי יותר... שהוא התחלה". וכן כתב להלן פ"ע. ובגו"א בראשית פ"ד אות יז [קג:]: "כי המזרח נקרא 'קדמה' [במדבר ב, ג], מלשון התחלה, כי הוא התחלת העולם". ובגו"א במדבר פ"ב אות ב [טז.] כתב: "צד שהוא חשוב יותר וקודם לשאר צדדין... מזרח שהוא... קדם" [ראה להלן ציון 38]. ובח"א לסנהדרין קט. [ג, רסא:] כתב: "כי ההתחלה הוא מזרח". והמהרש"א [ברכות נח.] כתב: "ואמר 'הגדולה', היא מדת חסד, שבמדה זו נתהוה מעשה בראשית, כמו שנאמר [תהלים פט, ג] 'עולם חסד יבנה'" [הובא בהערה 16, ולהלן הערה 41]. ומדת החסד קודמת לשאר מדות, וכפי שכתב הפחד יצחק ר"ה מאמר א [אות ד], וז"ל: "כי בעוד שבדרך כלל מדותיו יתברך מתגלות לנו רק באופני הנהגת הבריאה אחר התהוותה, הנה מדת חסדו יתברך מתגלה לנו בעצם העובדה של התהוות הבריאה, 'עולם חסד יבנה'... ורק לאחר מכאן, לאחר שמדת החסד שמשה רקע לבנינו של עולם, רק אז מתחילות הן שאר המדות להתגלות בהנהגת העולם הבנוי מכבר. ונמצא כי בעוד שכל המדות שולטות בהנהגת העולמות, הנה מדת החסד שולטת בהתהוות העולמות". לכך ברי הוא שצד מזרח [המורה על חסד] הוא התחלה וקודם לשאר צדדים. וראה להלן פ"ח הערה 170.
(22) "כמו שהויית העולם מן המזרח, שמשם השמש עולה, כך הפסד העולם מתיחס אל המערב, ששם השמש שוקע" [לשונו להלן לאחר ציון 41]. אמנם כאן לא כתב "ששם השמש שוקע", אלא "ששם שוקע האור". ונראה ביאורו לפי דבריו להלן פל"ו, וז"ל: "מה שנשחט [קרבן פסח] בין הערבים [שמות יב, ו], כי היום מתיחס אל המציאות, והלילה אל ההעדר... ומתחלת הערב השמש, שהחמה מתחלת בשקיעה, הוא התחלת הפסד והעדר האור, ואז ישחט הפסח... וכל הנמצאים בעולם עם התחלת השקיעה הם נוטים עם הערב היום אל השינה, והוא כמו מיתה והעדר, והחושך כמו העדר הנמצאים". הרי הפסד הנמצאים שיש בשקיעה הוא מחמת העדר האור, ולכך כאן ציין את העדר האור. וראה להלן פ"ה הערה 67, ופ"ח הערה 243. ואודות שהשקיעה מורה על הפסד, כן כתב בח"א לב"ב כה. [ג, עט:], וז"ל: "לכך תנועות צבא השמים למערב, מפני שזהו השתחויה לסבה ראשונה, כי בטול מציאות אל הסבה הראשונה, וזהו ההשתחויה שאמר דוד [נחמיה ט, ו] 'וצבא השמים לך משתחוים'. כי מצד השקיעה דבר זה השתחויה שלהם, כי ההשתחויה הוא הכנעה למי שהוא משתחוה אליו, והרי השקיעה אין לך הכנעה יותר מזה, ומפני כי ההכנעה שהוא לצבא השמים הוא מצד העלה יתברך, והשכינה במערב [ב"ב כה.], לכך השקיעה, שהוא ההכנעה שלהם לגמרי, הוא במערב... ומפני זה ראוי שתהיה שקיעת השמש במערב, כי ראוי לנמצאים המקבלים ממנו שיהיו נכנעים מלפני השם יתברך מצד שהם מקבלים ממנו, וזולת זה לא היו נמצאים... לפיכך שקיעת החמה אינו במזרח, כי המזרח מורה כי יש לחמה סבה והתחלה, ומצד הזה שיש לחמה התחלה וסבה היא נמצאת, ומצד זה אין ראוי לה השקיעה. רק השקיעה לה מצד עצמה, כאשר קבלה הבריאה כבר מן השם יתברך, ומזה הצד נתלה השמש בו, והוא שקיעתה" [הובא בחלקו למעלה הקדמה שניה הערה 400]. ואמרו חכמים [סנהדרין צא:] "מפני מה [השמש] שוקעת במערב, אמר ליה כדי ליתן שלום לקונה", ופירש רש"י שם "כדי ליתן שלום לקונה - להקב"ה, שהשכינה במערב, וכיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה שבראה, ולכך שוקעת ונכנסת כפופה לפני הקב"ה". ובח"א שם [ג, קעט:] כתב: "עיקר השאלה היה למה השמש שוקעת במערב, כי ראוי שתהיה סובבת על הארץ ולא תשקע... גם לפי הדעת הפשוט יותר נראה מעלה אם היתה השמש מאירה תמיד... והשיב לו כי כן ראוי אל הנמצאים שיהיה להם בטול אצל הסבה הראשונה, כי הם תלוים בסבה. ואם היתה השמש בלתי שוקעת, היה נראה כאילו היה אלוה, שהרי היא נמצאת תמיד, ולכך היא שוקעת במערב, כי שם כבוד השכינה, וזה הוראה כי היא בטילה אצל הסבה הראשונה, ואין מציאות תלמיד במקום הרב כלום. וזה שאמר 'כדי לתת שלום לקונה', כי השלום אשר נותן התלמיד לרב לקבל עליו שהוא רב והוא תלמיד שלו, ולכך השמש שוקעת לבטל מציאותה אצל הסבה" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 290]. והפסד הנמצאים מורה על מדת גבורה, וכמו שיתבאר בסמוך. ובנצח ישראל פ"ח [רד.] כתב: "כמו שהזמן בו הויית הנמצאים, כן תמצא זמן מיוחד שבו הוא הפסד הנמצאים".
(23) כמו שנאמר [בראשית יג, ט] "אם השמאל ואימנה", ותרגם שם אונקלוס "אם את לציפונא אנא לדרומא". ורש"י [במדבר לה, טו] כתב: "רוח מזרחית קרויה 'פנים' ומערבית קרויה 'אחור', לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל". ולהלן פ"ע כתב: "כי דרום נקרא ימין בכל מקום, וצפון נקרא שמאל, כדכתיב [תהלים פט, יג] 'צפון וימין אתה בראתם', וכן הרבה בכתוב". וכן כתב להלן פמ"ז. ובנצח ישראל פ"ה [פה:] כתב: "כי הדרום נקרא ימין בכתוב, וממילא צפון הוא השמאל". וכן הוא שם ר"פ ו [קמז:]. ושם פי"ז [שצז.] כתב: "הדרום נקרא ימין בכל מקום, כדכתיב [תהלים פט, יג] 'צפון וימין אתה בראתה'". וכן הוא שם פל"ד [תרמז:]. וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [רפז.], דרשת שבת הגדול [קצו.], ח"א לב"ב כה. [ג, פ:], ח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד:], ועוד. וראה להלן ציון 57.
(24) לשונו בנצח ישראל פי"ז [שצז:]: "בדרום השמש בתכלית גובהה", וכן יבאר כאן בסמוך. וראה להלן הערה 58.
(25) כי ימין מורה על הכח והחוזק, וכמו שכתב בנצח ישראל פ"ה [פה.], וז"ל: "היה בארץ ישראל ביתר, שהוא כרך חזק ותקיף, ויש לו חוזק ימין". וכן הוא שם פל"ד [תרמז:]. ושם פנ"ה [תתנה:] כתב: "בית המקדש נקרא 'אריאל' [ישעיה כט, א], בשביל הכח הגדול אשר היה לו... כי בית המקדש ראשון כחו הימין". ובח"א לשבת סג. [א, לח:] כתב: "כי הימין הוא מתרומם למעלה, וכדכתיב [תהלים קיח, טז] 'ימין ה' רוממה', כי היד מתרומם למעלה, והימין יותר, מפני כחה היא מתעלה ביותר". ובח"א לב"ב עג: [ג, צב.] כתב: "מדריגת הימין, שבו החוזק". ובח"א לסנהדרין צח: [ג, רכ:] כתב: "החוזק הוא בימין שהוא מתעלה ומתרומם עד המדריגה העליונה". וראה להלן הערה 58, ופ"י הערה 29.
(26) שנקרא שמאל, וכמבואר בהערה 23.
(27) לשונו בנצח ישראל פי"ז [שצז.]: "נקרא דרום 'דר רום', שהוא לשון התרוממות וגובה. וזה מפני שהדרום נקרא ימין בכל מקום... ויד ימין מסוגל בהתרוממות בכל דבר, דכתיב [תהלים קיח, טז] 'ימין ה' רוממה'. ובדרום השמש בתכלית גובהה". והרמב"ן [שמות כו, יח] כתב: "יקרא התימן 'דרום', כענין שנאמר [קהלת א, ו] 'הולך אל דרום סובב אל צפון', והיא מלה כפולה, תחסר רי"ש אחת להתחבר שתי אותיות שוות 'דר רום', כי השמש ילך ברום הרוח ההוא ויקרא לדרום ימין, ולצפון שמאל". ורבינו בחיי [במדבר ב, ב] כתב: "הדרום השמש הולך שם בגובה, לכך נקרא 'דרום' שהוא דר רום, כלומר שדר ברומו של רוח". והמלבי"ם [יחזקאל כא, ב] כתב: "קראו 'דרום', שצד דרום נקרא כן על שהוא ברום הכדור, נגד צפון שהוא בעמק, לדעת הקדמונים שהשמש שולט יותר בדרום".
(28) לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש צפן: "'צפונה ונגבה' [בראשית יג, יד]... ונקראת כן לפי שמהלך השמש אינו על פאתו, כי אם על הפאה הדרומית, וכאילו אותו הרוח צפון מהשמש". והרמב"ן [שמות כו, יח] כתב: "הצפון יזכירנו בשמו, ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם". ורבינו בחיי [במדבר ב, ב] כתב: "אבל רוח צפון אין השמש זורחת שם לעולם, כי לכך נקרא 'צפון', שהשמש צפון משם, וכולו חושך". ושם [דברים ג, כז] כתב: "כי כשם שרוח דרום חם ויבש לתוקף חמימות השמש המהלך שם תמיד, כן רוח צפון יתחייב להיות קר ולח, כי השמש צפון משם". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] כתב: "כי נקרא 'צפון' משום שאין השמש נמצא שם... כי צפון כח נסתר שאין אור השמש נגלה לשם". ובנצח ישראל פ"ז [קצז.] כתב: "כי לשון 'צפון' הוא דבר הנסתר".
(29) לשונו בנתיב העבודה פ"ג [א, פה:]: "יש לך לדעת כי מכח צפון כח הזכרים, כי נקרא 'צפון' משום שאין השמש נמצא שם, ולפיכך הברכה היא מכח צפון, וכמו שאמרו ז"ל [ב"ב כה:] 'הרוצה להעשיר יצפין'... והעושר והברכה הוא מכח נסתר, שאין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין [תענית ח:]. ולכך אמר [תהלים יז, יד] 'וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים', כלומר כי מצד צפון כח הברכה הנסתרת, ומשם הברכה. ומשם 'תמלא בטנם ישבעו בנים', והם זכרים, כי 'זכר' בגימטריא ברכה... וכאשר הוא פונה לצפון, אשר משם הברכה הצפונה, לכך הוא מוליד זכר". ובדרשת שבת הגדול [קצו.] כתב: "נקרא 'צפון' בשביל כך שהדברים שבאים משם צפונים". וראה להלן ציון 64, ופ"י הערה 58.
(30) ואינם כנגד אחד מארבעה הצדדים בלבד.
(31) "שאין הנמצאים רק במטה ובמעלה, והם תולדות השמים והארץ" [לשונו להלן לאחר ציון 69, וראה להלן הערה 76]. ולהלן פל"ד כתב: "כאשר תראה כי העולם שהוא כולל הכל נחלק לשלשה חלקים; הארץ, והשמים, ואשר בהם, אלו הם שלשה דברים. ואין ספק כי אשר בהם הוא עיקר המציאות, כי ארץ ושמים אינם נבראים כי אם לאשר בהם, ועיקר העולם הם הנבראים אשר נמצא בהם". ולהלן ס"פ מז כתב: "השמים והארץ הם חלקי המציאות, שכל המציאות ביחד הם שמים וארץ". ובגו"א שמות פט"ו אות כג [שו.] כתב: "דע כי השמים הוא מציאות חלק העולם, ואינו מציאות הכל, אבל הארץ היא משלים מציאות העולם. ואין ארץ בלא שמים, ואין שמים בלא ארץ. לכך כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ'. ופעמים מקדים ארץ לשמים, דכתיב [בראשית ב, ד] 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים', לומר לך כי שניהם שקולים, כדאיתא בפרשת בראשית [ב"ר א, טו], לומר כי על ידי שניהם הוא מציאות העולם... כמו שיד השמאל ויד הימין שניהם הם האדם, ואין יד ימין בלא שמאל, ואין יד שמאל בלא יד ימין, כך השמים והארץ שניהם הם מציאות העולם ושלמותו... כי השמים והארץ ביחד שהם כוללים כל העולם ביחד. והוא יתברך 'אלקי עולם' נקרא [ישעיה מ, כח], לכך אמר [ישעיה סו, א] 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי', נתן לכל אחד ואחד מדריגתו איך נקרא עליו השם, כי הוא 'אלקי עולם', אשר העולם הוא שמים וארץ". ובדר"ח פ"ה מ"א [ה:] כתב: "כי השמים והארץ הם הכל, כי [בראשית א, א] 'את השמים ואת הארץ' לרבות צבאיהם [רש"י שם פסוק ד]". ושם פ"ו מ"י [שמה.] כתב: "שמים וארץ הם העולם". ובנצח ישראל פנ"ו [תתעב:] כתב: "כי השמים והארץ הם המציאות". וכן כתב שם בפס"ג [תתקמו.]. ובדרשת שבת הגדול [ריט:] כתב: "הנה מאמר 'בראשית ברא אלקים'... הוא התחלת העולם, והתחלה זאת נחשב בכחו הכל, שהרי במאמר הזה נבראו שמים וארץ, ודבר זה הוא הכל". וראה להלן הערה 70.
(32) לשונו בגו"א שמות פי"ח אות א [ו.]: "השמים והארץ הם כל המציאות, דכתיב 'אתה לבדך עשית השמים והארץ וגו''". וכוונתו למה שנאמר [נחמיה ט, ו] "אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים". ופסוק זה מורה ש"כל המציאות אשר כוללם השמים והארץ, הכל הוא אל השם יתברך" [לשונו כאן].
(33) תנחומא קדושים אות י: "ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר [יחזקאל לח, יב] 'יושבי על טבור הארץ'... וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים". ובבאר הגולה באר הששי [שב:] כתב: "כי ארץ ישראל הוא באמצע העולם כמו הטבור שהוא באמצע האדם... וכאשר תמדוד בקו, אין הטבור באמצע מצד המדידה הגשמית... רק כי הטבור באמצע בין חלק אשר הוא חלק עליון, ובין חלק אשר הוא חלק תחתון. ויש לכל חלק ענין מיוחד... לא מצד המדידה הגשמית. לכך ארץ ישראל נחשב באמצע העולם, ובין הצדדין המחולקין ביניהם". ואודות שהקדושה שייכת לאמצע, כן כתב להלן פ"ס, וז"ל: "וזה כי האמצע הוא נבחר והוא קדוש אלקי ביותר... שהאמצע הוא נבחר לקדושה. וסימן לזה ארבעה דגלים שהיו לארבע רוחות [במדבר ב, א-כה], ואוהל מועד מחנה שכינה באמצע [שם פסוק יז], דבר זה מורה לך כי הקדושה באמצע". וכן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [תלד:]. ובתפארת ישראל פ"ע [תתרצו.] כתב: "כאשר בחר הקב"ה, בחר בארץ ישראל, שהוא באמצע העולם. ובחר אחר כך במקדש, שהוא באמצע ארץ ישראל. ודבר זה מפני שכל דבר שהוא נוטה מן האמצע אינו ראוי לקדושה. כי כבר אמרנו פעמים הרבה מאד שכל דבר שיש לו רוחק מתיחס אל הגשמי, שהגשם יש לו רוחק. אבל האמצעי בשביל שאין לו רוחק, שהרי הוא באמצע, מתיחס אל הדבר הנבדל. ומפני זה בית המקדש הוא הקדוש, מפני שבית המקדש הוא באמצע". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקב:] כתב: "האמצעי אין לו רוחק, שהרי הוא עומד באמצע, ולפיכך האמצעי מיוחד שהוא נבדל ביותר... שלכך בית המקדש, שהוא אוהל קדושה, הוא באמצע העולם". וראה להלן פ"ח הערות 55, 310, ופ"י הערה 21.
(34) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן פ"ע כתב: "גדר הגשם הוא שיש לו התפשטות האורך והרוחב והגובה, ואלו הם גדר הגשם, ואם כן הגשם יש לו הרכבה מאלו הרחקים, שהם האורך והרוחב והגובה". וכן הוא להלן ר"פ מו. ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקפב:] כתב: "כי הדברים הגשמיים שייך בהם הרוחק". ושם פ"ו מי"א [שצז:] כתב: "כי הרחקים שייכים לגשם". ובנתיב התורה פ"ב [קה:] כתב: "הגשם יש לו רחקים מוגבלים". ובנצח ישראל פ"כ [תלה:] כתב: "כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות... מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'". וכן הוא בגו"א במדבר פכ"א אות לג [שמט.], תפארת ישראל פ"ז [קיח.], נצח ישראל פכ"ז [תקסב.], נצח ישראל פנ"ט [תתקב:], נתיב הענוה פ"ז [ב, יז.], ח"א לנדרים לט. [ב, יד.], ח"א לנדה ל: [ד, קנח:], דרשת שבת תשובה [עט.], ועוד. וראה להלן פ"י הערה 28.
(35) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן פס"ט כתב: "דע כי הדבר שהוא שלם מבלי חסרון הוא דבר שיש לו ששה קצוות וביניהם האמצעי שהוא נקרא 'היכל הקודש' מכוון באמצע. ומפני שהיה לאבות שהם שלשה ביחד דבוק לגמרי בו יתברך שהוא דבוק שלם ומספר שבעה הוא השלם שהוא נגד שש קצוות והאמצעי ביניהם, ולפיכך כל האבות ביחד ראוי להם לבנות שבעה מזבחות [רש"י במדבר כג, ד], במה שהיה להם דבוק בשלימות". וכן הוא להלן ר"פ מו ופ"ע. ובדר"ח פ"ה מט"ו [שעג.] כתב: "מספר שבעה מורה על המדריגה שמתחבר ביחד הגשמי ובלתי גשמי. וידוע מספר שבעה כנגד שש קצוות והאמצעית, שהוא נקרא 'היכל הקודש' אשר ביניהם. ודבר זה ידוע אל הנבונים, כי מספר שבעה הוא כנגד שש קצוות, והיכל הקודש שביניהם. וידוע הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם, ואילו האמצעי אין לו רוחק כלל, שהרי לא שייך רוחק באמצעי, ולפיכך הוא מתיחס אל הבלתי גשמי. ולכך קראו האמצעי 'היכל הקודש', אשר הוא בתוך שש קצוות, לפי שהוא נבדל מן הגשם, וזהו קדושתו". ובח"א לכתובות סח. [א, קנה.] כתב: "האמצעי אין לו רוחק... ודבר זה רמזו חכמים [ספרי במדבר ח, ב]... 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' [שם]... מכאן אמר רבי נתן האמצעי הוא משובח. וזה מפני כי הימין והשמאל יש להם רוחק, ולכך הם מתייחסים אל הגשמי. אבל האמצעי אין לו רוחק, מתייחס אל הנבדל מן הגשמי". וכן הוא בגו"א במדבר פכ"א אות לג [שמט:], תפארת ישראל פכ"ב [שלא.], שם פ"מ [תריג.], שם פ"ע [תתרצז.], ח"א לר"ה כא: [א, קכב.], ועוד.
(36) מעתה יביא להקביל את שבעת הדברים שהוזכרו בפסוק [הגדולה, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד, שמים וארץ, והממלכה] עם ששת הצדדים והיכל הקודש שביניהם.
(37) "מפעל" - פעולה.
(38) כמבואר למעלה הערה 21.
(39) סנהדרין לז., שם לח., תוספתא סנהדרין פ"ח מ"ג, תנא דבי אליהו רבה פ"ב, ילקו"ש ח"ב המשך רמז תתמג, ושם רמז תתקכד.
(40) "טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחבירו" [המשך לשון המאמר]. ורש"י [סנהדרין לז.] כתב "ולהגיד גדולתו - ועוד, לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב"ה, שבחותם הראשון כל הדורות טבועות, שלא היה תחלה אלא חותם אחד. חותם - היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כל המטבעות שאדם טובע על ידי ברזל אחת כולן דומין". נמצא שכל מעשה בראשית מורה על גדולתו של הקב"ה. וכך באמת אמרו בתנא דבי אליהו רבה פ"ב: "'מה גדלו מעשיך ה'' [תהלים צב, ו]. בא וראה כמה מיני בהמות ומיני חיות ומיני עופות יש בעולם, וכמה מיני דגים יש בים, קולו של זה דומה לזה [בתמיה], או מראה של זה דומה לזה, או שמא דעתו של זה דומה לזה, או שמא טעמו של זה דומה לזה. הא לא קול ולא מראה ולא דעה ולא טעם של זה דומה לזה. וכך שנו חכמים במשנה [סנהדרין לז.] 'להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומות זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע את כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחבירו. לכך נאמר 'מה גדלו מעשיך ה''". הרי שהבריאה מורה על גדולתו של הקב"ה. ולהלן פס"ט כתב: "ספר הראשון [חומש בראשית] כנגד 'האל הגדול' [דברים י, יז], שהוא יתברך ברא הכל, וזה נזכר בספר בראשית גדולתו של הקב"ה, איך ברא הוא יתברך העולם. וכן בו בריאת האבות שמהם הושתת העולם, וכן תמיד היה העולם יוצא לפועל להיות נבראים האומות... ועדיין לא היו ישראל בעולם עד שפרו ורבו במצרים, ואז נשלם העולם. שכל האומות נחשבים בריאה, ואחר ישראל לא נבראת שום אומה כלל, ולפיכך עד סוף פרשת ויחי מדבר מן בריאת עולם". וראה להלן הערה 126. ויש בזה הטעמה מיוחדת; רק פעמיים בכל ספריו הוא מזכיר את ספר הגדולה [שלא זכינו לאורו], ואחת מן הפעמים האלו הוא בח"א לסנהדרין צז. [ג, רט:], שכתב: "ויתבארו בספר הגדולה אם יזכני יוצר בראשית" [ראה להלן הערה 157]. ומדוע דוקא כאשר מזכיר ספר הגדולה כינה את הקב"ה "יוצר בראשית". אלא ברי הוא שעשה כן משום שספר הגדולה עוסק ב"לתת גדולה ליוצר בראשית", וכמו שנתבאר כאן.
(41) נמצא שמבאר "גדולה" מלשון התרוממות וכבוד. וכן בדר"ח פ"ו מ"ו [קכג.] כתב: "הגדולה שאדם הוא בעל שררה על אחר, זה נקרא 'גדולה'". והרי קיימא לן ש"אין מלך בלא עם" [תפארת ישראל פכ"א (שטו.)], נמצא שתכלית מעשה בראשית היא כדי שיהיו נמצאים בעולם שעליהם תחול מלכותו ושררתו של הקב"ה. לכך שפיר נקרא מעשה בראשית בשם "גדולה". והנה המהרש"א ביאר [ברכות נח.] ש"גדולה" מורה על חסד, וכלשונו: "ואמר 'הגדולה', היא מדת חסד, שבמדה זו נתהוה מעשה בראשית, כמו שנאמר [תהלים פט, ג] 'עולם חסד יבנה'" [הובא למעלה הערות 16, 21]. ואילו כאן מבאר ש"גדולה" היא התרוממות וכבוד, ולכאורה אלו שני מהלכים שונים. ועוד צריך ביאור, שהמהר"ל גופא שִׁיֵּך "גדולה" לחסד, וכפי שכתב בגו"א בראשית פי"ח אות נח, וז"ל: "מצד גדולתו [של הקב"ה] עושה חסד". והנה במקום אחד באור חדש [פ"ה (תתקכח.)] כתב: "אברהם היה לו הגדולה, שהרי נקרא [בראשית יז, ה] 'אב המון גוים נתתיך', וכמו שאמרו [שם כג, ו] 'נשיא אלקים אתה בתוכינו'" [הובא למעלה בהקדמה הראשונה הערה 88, ולהלן פ"ט הערה 245]. ובמקום אחר באור חדש [פ"ד (תתלא:)] כתב: "גמילות חסדים מדת אברהם, שנקרא 'אב המון גוים נתתיך', והיה אב ורם בשביל מדה זאת". הרי הפסוק "אב המון גוים נתתיך" מורה על הגדולה של אברהם ועל מדת החסד של אברהם. ובעל כרחך שאין הגדולה והחסד אלא שני צדדים של מטבע אחת. וראה להלן פ"ו הערה 76. ובביאור מרגניתא זו, ראה דבריו בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמז:], שכתב: "על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם ומתעלה. ועל דבר זה יש ראיות ברורות דכתיב [משלי יד, לד] 'צדקה תרומם גוי וגו''. ועוד כתיב [ישעיה לג, טו-טז] 'הולך צדקות דובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו'. וכל הדברים האלו כי גמילות חסד מדת אברהם שנקרא 'אב רם', שהיה מתעלה ומתרומם בשביל מדה זאת. ועוד, כי בעל גמילות חסדים משפיע לאחר, וכל משפיע לאחר הוא מתרומם". ובנתיב הצדקה ר"פ ב [א, קע:] כתב: "בעל הצדקה מתעלה... כי מצד שבעל הצדקה משפיע אל המקבל, וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל המקבל, יש לו מעלה עליונה, שהוא משפיע לאחר, ולכך זוכה אל התרוממות... וכן אמרו בזה הלשון על השם יתברך [פסחים קיח.], שהוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. הרי כי אל המשפיע ראוי התרוממות" [ראה להלן פ"ו הערה 99]. ומצינו שכתב להלן פ"ו [לאחר ציון 64] הסבר שלישי לכך שאברהם אבינו נקרא "אב המון גוים", וכלשונו: "אברהם ראשון והתחלה, ולא לאומה הישראלית בלבד, רק נקרא 'אב המון גוים', שהוא התחלה לכל". ולפי דבריו כאן הדברים מאירים, שהמיוחד בצד מזרח הוא שמן המזרח מתחדשת כל יום הבריאה. ואמרו חכמים [ב"ב טו.] "'איתן האזרחי' [תהלים פט, א] זה הוא אברהם... וכתיב [ישעיה מא, ב] התם 'מי העיר ממזרח צדק [וגו']". הרי אברהם אבינו מתייחס למזרח, וכמבואר כאן. ולשון הפסוק במילואו הוא "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו". הרי פסוק זה מזכיר "מזרח" "צדק" ו"יתן לפניו גוים ומלכים", וכולהו איתנהו באברהם. ורש"י [סנהדרין קח:] כתב: "'ממזרח' זה אברהם שבא מארם נהרים, שהוא במזרח".
(42) כמבואר למעלה הערה 22.
(43) לשונו להלן פס"ט: "ספר שמות מדבר נגד 'הגבור'. כמו שהשם יתברך ברא העולם, כך הוא מפסיד ברצונו הנבראים, ועושה גבורות כמו שעשה במצרים". וראה להלן ציון 132.
(44) להלן פנ"ז, שהקביל את עשר המכות לעשרה מאמרות, וז"ל: "ועוד יש לך לדעת גם כן, כי כאשר הביא הקב"ה על המצרים המכות, הכה אותם בכל חלקי העולם... וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלקים שברא הקב"ה בששת ימי בראשית, ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו, והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו... תמצא מבואר שכל אלו המכות היו נגד העשרה מאמרות", ושם מבאר והולך כיצד כל מכה ומכה מקבילה לאחד מהמאמרים. ומדגיש זאת כאן, כי בא להורות כיצד צד מערב עומד כנגד צד מזרח; דכשם שצד מזרח מורה על הבריאה, כך לעומתו צד מערב מורה על היפך הבריאה, והוא יציאת מצרים. ומכלל הפכיות זו נמצא ה"זה לעומת זה" שבין עשרה מאמרות לעשר המכות. ונמצא שכאשר רבי שילא אומר ש"'והגבורה' זו יציאת מצרים" כוונתו היא לכל עשר המכות. וראה להלן הערה 131. ואודות שלהפכים יש מספר זהה, כן ביאר בנצח ישראל פ"ח [רה:], וז"ל: "כי הזמן הזה [שבין יז תמוז לתשעה באב] מיוחד שהוא מתנגד אל הקדושה, ולפיכך... אירע בו עשרה דברים [תענית כו.], כי מספר עשרה מיוחד לדבר שהוא קדושה, כי כן אמרו [ברכות כא:] אין קדושה בפחות מעשרה". הרי הואיל והקדושה היא על ידי מספר עשרה, לכך ההתנגדות לקדושה היא גם כן על ידי מספר עשרה. ושם פ"ט [רכט.] כתב: "ונראה כי ל"ו כריתות [כריתות ב.] כנגד מה שאמר בסוכה [מה:] שיש ל"ו צדיקים... ואלו ל"ו הם הפך זה, כי הצדיקים עם השם יתברך לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השם יתברך לגמרי, ודבר והפכו הם שוים". ושם פל"ה [תרסד.] כתב: "מפני שהעולם נברא בה' משמו יתברך [מנחות כט:], שמספרו חמשה, כנגד זה אמר כי בחמשה דברים יהיה יוצא מן הסדר העולם. כי הסדר הוא על ידי הה"א משמו יתברך, ולכך על ידי חמשה יוצא העולם מן הסדר לגמרי, אחר כי בה' נברא העולם וסדר שלו, ועל ידי חמשה יוצא מן הסדר". ובדר"ח פ"ב מי"ג [תשסט:] כתב: "ויש לך להבין מאד למה הזכיר הרשע, שהוא הפך הצדיק, בתשיעי דוקא, כי הצדיק ראוי בתשיעי".
(45) על פי הפסוק [דברים ט, כט] "והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרעך הנטויה". ויש להבין, שלשון הגמרא [ברכות נח.] הוא "'והגבורה' זו יציאת מצרים, שנאמר [שמות יד, לא] 'וירא ישראל את היד הגדולה וגו''". הרי נקט במטבע לשון של "יציאת מצרים", ומדוע יאמר "יציאת מצרים" אם כוונתו היא על הפסד המצריים בלבד, ולא על גאולתם של ישראל. ונהי שהביא את הפסוק "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וגו'", ופסוק זה עוסק בהכאת המצריים, אך מדוע שהכאה זו תכונה בשם "יציאת מצרים", הרי רק ישראל הם אלו שיצאו ממצרים, ואילו המצריים מעולם לא יצאו ממצרים. ובעל כרחך לומר שאע"פ שהמלים "יציאת מצרים" מוסבת על יציאת ישראל ממצרים, מ"מ יציאת זו התאפשרה רק מחמת הפסד המצריים, באופן שיציאת ישראל ממצרים היא משתלשלת ממפלת המצריים. וכן מדויק מלשונו הזהב, שכתב כאן [לאחר ציון 43] "הפסיד אותם כשיצאו ממצרים בעשר מכות", לאמור הפסד המצרים בעשר מכות נעשה כאשר ישראל יצאו ממצרים. וכן המהרש"א [ברכות נח.] כתב: "במדת הגבורה פעל יציאת מצרים, על ידי המכות שהביא על המצרים" [הובא למעלה הערה 2]. ואין הכוונה שהמכות באו בכדי לכוף את המצריים שישלחו את ישראל ממצרים, דזה אינו, וכמבואר להלן פנ"ו, וז"ל: "המכות שבאו במצרים היו לשתי סבות; האחד, להכות אותם על חטאם, כדכתיב [בראשית טו, יד] 'וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי'. והשני, להראות נפלאותיו, כדכתיב [שמות י, א-ב] 'כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וגו'". הרי שלא הזכיר שם שהמכות באו לכוף את המצריים לשחרר את ישראל, אלא באו כעונש על המצריים ולהראות נפלאות ה' [ראה חידושי הגרי"ז על התורה (שמות ז, א) שגם כן ביאר שהמכות לא באו לכוף את המצריים לשלח את ישראל, אלא כעונש על המצריים]. ומ"מ למדנו שתחילה הוכו המצריים [לשתי סבות הנ"ל], ורק באופן דממילא השתלשל מכך יציאת ישראל ממצרים. לכך ניתן לומר "'והגבורה' זו יציאת מצרים", אע"פ ש"הגבורה" מוסבת על הפסד המצריים, ו"יציאת מצרים" מוסבת על יציאת ישראל ממצרים, וכמו שנתבאר. וראה להלן הערות 132, 149.
(46) אודות שהאמצעי הוא ממוצע בין הצדדים, כן מבואר למעלה הערה 20 שהאמצעי משותף לכלם, ומאחד את כלם. ואם האמצעי לא היה ממוצע בין כלם, אלא היה נוטה לצד אחד יותר מצד אחר, לא היה בידו לאחד את כלם. ובגו"א בראשית פ"ב אות כא [סג.] כתב: "החטא הוא בעבור שהוא נוטה אל אחד הקצוות, ואחר שהאדם נברא מן המצוע, נקל הוא לשוב אל האמצע, למקום שנברא, והוסר ממנו החטא, שהיא הנטייה אל אחד מן הקצוות". הרי שהזכיר "מצוע" ו"אמצע" כאחד. וכן הוא בח"א לשבת כח: [א, י:]. ובח"א לשבועות ט: [ד, יב:] כתב: "כי הצדק הוא שיש בו היושר, ואינו נוטה מן המצוע כלל. והמצוע הוא כמו הנקודה, כאשר ידוע מן כל דבר שהוא באמצע, שהוא כמו נקודה קטנה... כי הצדיק, במה שהוא צדיק וישר, אינו יוצא מן האמצעי". וראה תפארת ישראל פ"א הערה 82, שנתבאר שם שהיושר האמצע והמצוע כולן בני חדא בקתא אינון.
(47) לשונו להלן פ"ט [לאחר ציון 245]: "כל אחד מן ג' אבות זכה לדבר מיוחד, למעלה מיוחדת; כי הראש מעלה בפני עצמו, והשני מעלה בפני עצמו, והג' מעלה בעצמו... השלישי נגד האמצעי, שהאמצעי מאחד שני קצוות. ובשביל כך מדת אברהם חסד, ומדת יצחק מדת הדין, זה הפך לזה... ויעקב נגד אמצעי... שאין לו ימין ושמאל". וכידוע מדת יעקב היא תפארת [זוה"ק ח"א קנז: "יעקב דא תפארת קדישא"]. ולהלן פכ"ז כתב: "נמשך ממדת יצחק, שמדתו אש... מדת אברהם, שמדתו המים... והדם הוא טבע ממוצע, שיש בו חמימות אש וקצת לחות המים, כי כן מזג הדם, וזהו נגד מדת יעקב, אשר מדתו ממוצע בין אש ומים, כולל שניהם". ונאמר על יעקב [בראשית כה, כז] "יושב אהלים", ופירשו חכמים [זוה"ק ח"א קמו.] "דאחיד לתרין סטרין לאברהם וליצחק". ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה מתבאר שמדת התפארת היא הממוצע בין שני הצדדים. והרי דבר זה מחייב שיהיו בתחילה שני הצדדים, ולאחר מכן יבוא השלישי ויכריע ביניהם, וכפי שאברהם ויצחק קדמו ליעקב. לכך לשון חכמים הוא [ברכות נח.] "'והתפארת' זו חמה ולבנה שעמדו לו ליהושע", נקטו בתרוייהו "חמה ולבנה" [לעומת לשון חכמים (סוכה כח.) "ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון", שנקטו בחמה בלבד], כי "חמה ולבנה" הם כנגד אברהם ויצחק, וכמו שאמרו [במדב"ר ב, יג] "אברהם נמשל בחמה, ויצחק בלבנה". ובח"א לב"ב טז. [ג, עו.] כתב: "מדריגת התחלה זאת של אברהם... תלאה בגלגל חמה, כי גלגל החמה הוא התחלת עולם הזה, ובגלגל הוא הזכות ובהירות כמו שהיה לאברהם" [הובא בחלקו למעלה בהקדמה השניה הערה 338]. והקהלת יעקב [ערך לבנה ב] כתב: "יצחק נמשל ללבנה, מבואר דלבנה בחינת גבורה". והואיל ומדת התפארת כוללת בתוכו את החסד והגבורה שקדמו לה, לכך לשון חכמים מרפא הוא "'והתפארת' זו חמה ולבנה שעמדו לו ליהושע".
(48) לאחר ציון 32.
(49) בראשית א, טז "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגו'". וכן אומרים על המאורות [תפילת שחרית דשבת] "כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל". ובבאר הגולה באר הרביעי [שמו.] כתב: "שני מושלים בעולם; החמה ביום, וירח בלילה". ובהמשך שם [תעו:] כתב: "כאשר אתה מתבונן בעולם הזה, הוא עולם הטבע, נמצא הדברים מסודרים זה על זה במדריגתם ובסדרם עד השמש, שהוא מנהיג העולם השפל, וכדכתיב בתורה 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו''. ודבר זה ידוע, כי השמש נקרא 'מלך' בצבא השמים" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 419]. ובגו"א בראשית פל"ח אות כו [רנז.] כתב: "כי שני הבנים, פרץ וזרח, דומים ללבנה וחמה, ששניהם הם מושלים ומלכים בעולם" [ראה להלן פי"ב הערה 58]. ובדר"ח פ"א מי"ח [תכג:] כתב: "וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב 'את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגומר'. והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם 'משפטי המזלות', והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים" [ראה להלן הערה 74, ופ"ז הערה 80]. ובנתיב השלום פ"ב [א, רכב.] כתב: "לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית בכח גדול כמו התנועה של השמים, אשר הם מתנועעים תנועה תמידית מהירה. והשמש והירח הם המושלים והפועלים בתחתונים על ידי תנועתם. וכדכתיב [תהלים קלו, ח-ט] 'את השמש לממשלת היום ואת הירח לממשלת הלילה'". ובח"א לסנהדרין קי. [ג, רסו:] כתב: "השמש והירח הם המושלים בצבא השמים, ואם אין השמש והירח פועלים, כל הנמצאים בטלים. ולכך תולה הכל בשמש וירח שהם מושלים, וכדכתיב 'השמש לממשלת היום ואת הירח והכוכבים לממשלת בלילה'".
(50) בהקדמה שניה [לאחר ציון 320], וז"ל: "מפני כך היה יהושע מעמיד השמש, מפני שהשמש היא גשמית, ויהושע, שהיה לו התורה השכלית, היה אפשר לו למשול עליה... וידוע כי החמרי הוא משועבד לשכלי ומושל עליו, ולכך היה מושל יהושע על השמש והירח... שהחומר משועבד לשכל ולנבדל", ושם הערות 321, 322. וראה להלן הערה 136. ומה שהכניס לכאן את ממשלתם של החמה והלבנה, כי בא להדגיש שבעולם הגשמי אין מי שיוכל לצוות על החמה והלבנה מה לעשות, כי הם המושלים על העולם הגשמי, ומי יאמר להם מה יעשו. לכך בעל כרחך האפשרות היחידה לגזור עליהם עמידה היא רק כשהגוזר הוא בעל מדריגה אלקית נבדלת, ונעלה מהטבע הנשלט על ידי חמה ולבנה.
(51) לשונו להלן בהקדמה זו [לאחר ציון 136]: "כי היה יהושע גובר על השמש שאינה רק גשמית, והיה גובר עליה יהושע על ידי התורה השכלית". ולכאורה לא נתבאר כאן כיצד האירוע של עמידת חמה ולבנה משתייך ל"התפארת", לעומת דבריו למעלה שהאירוע של מעשה בראשית משתייך ל"הגדולה" ["כל הנבראים הם גדולתו של הקב"ה שבראם"], והאירוע של הפסד המצריים משתייך ל"הגבורה" ["לפי שהיה בא נגד מצרים להתגבר עליהם בכחו הגדול ובזרועו הנטויה"]. ויש לומר, שהואיל והאופן היחידי להעמיד את החמה והלבנה הוא רק על ידי "מעלה נבדלת אלקית, שאין מושל על חמה ולבנה כי אם הנבדל" [לשונו כאן], לכך עמידת החמה והלבנה מורה באצבע על "מעלה נבדלת אלקית", ומעלה כה מרוממת היא "התפארת" מחמת ש"כל נבדל הוא מפואר", וכמו שמבאר והולך.
(52) אודות שהגשמי הוא חשוך, כן כתב בנר מצוה [צג.], וז"ל: "כאשר תבחין בנמצאים הגשמיים, שכל שהוא גשמי יותר, הוא עכור וחושך. וזה, כי הארץ היא גשמית, ולכך הארץ היא חשוכה לגמרי. והמים אינם כל כך גשמיים כמו הארץ, שיש לארץ גסות ועבות החמרי יותר, לכך המים הם זכים יותר. והרוח עוד יותר מסולק מן הגשמי, ולכך הרוח הוא יותר זך ויותר דק". ובנצח ישראל פ"ז [קצ:] כתב: "ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי, הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם יותר בהירות. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר, וכן תמיד, כאשר ידוע". ובדרשת שבת הגדול [רז:] כתב: "כי הדבר אשר הוא עומד בחומר העכור, נקרא שהוא בחושך". ובתחילת ההקדמה לדר"ח [ב.] כתב: "האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה, סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך, ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך, אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה, שיהיה דרכו נוכח ה'" [הובא למעלה בהקדמה שניה הערות 14, 419]. וכן הוא בגו"א דברים פ"ד אות כ [פט.], נתיב הצדק פ"א [ב, קלו:], ח"א לקידושין מט: [ב, קמו.], ח"א לב"ק ט. [ג, א.], ח"א לב"מ פד. [ג, לה.], ועוד. וראה הערה הבאה.
(53) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [שלג.]: "השם יתברך נקרא 'אור', כי האור בכל מקום בא על דבר נבדל בלתי גשמי, שהרי האור אינו גשמי כלל... שהאור מורה על דבר נבדל בלתי גשמי. וזהו ענין הצלם, שהכתוב רצה לומר כי האדם הזה הגשמי דבק בו ענין נבדל לגמרי בלתי גשמי, וזה זיו צלמו... ומצד האור הנבדל הדבק באדם כאשר הוא מסולק ומופשט מן הגשמי, הוא צלם אלקים לגמרי". ובתפארת ישראל פי"ד [ריז:] כתב: "לכך תקרא התורה 'אור' [משלי ו, כג], כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם... אין האור גשמי, שאין בו דבר ממש". ובנר מצוה [צג:] כתב: "מפני כי מקום בית המקדש הוא נבדל מן הגשמי, כאשר ידוע מענין בית המקדש שהוא נבדל ומסולק מן הגשמי. ובשביל זה אמרו בפרק קמא דבתרא [בבא בתרא ד.] על הורדוס כבה אורו של עולם, שהרג את החכמים, שהם אורו של עולם, לכך יעסוק בבית המקדש, שהוא אורו של עולם. ולכך אמרו שהאור שאינו גשמי, רק מסולק מן הגשמי, נברא ממקום בית המקדש [ב"ר ג, ד]. והדברים ידועים למשכילים ולנבונים". ובנתיב האמת פ"א [א, סוף קצו:] כתב: "כי האור יש לו מדריגה נבדלת מן החומר... כי האור מורה על מעלה נבדלת מן הגשמי. ותראה כי הדברים שאינם מאירים הם גשמיים, וכמו שבארנו פעמים הרבה, ולפיכך הזכות והבהירות מורה על שהוא מסולק מן הגשמי". ובח"א לב"ק ט. [ג, א.] כתב: "כי התורה היא שכלית לגמרי, ואינה גשמית, ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי". וראה להלן הערה 134.
(54) לכך הוא ראוי לפאר, "כי התפארת הוא ענין נבדל ואינו גשמי... שדבר שאינו גשמי נקרא 'תפארת', כמו שהתבאר למעלה" [לשונו להלן בסוף ההקדמה]. ולהלן ר"פ סה כתב: "כבודו יתברך שהוא נבדל מהטבע החמרי, וזהו הכבוד. כי אין כבוד יותר מזה כאשר הוא נבדל מן כל צירוף ויחוס גשמי. שהגשמי, או אשר מצורף אל הגשם, אין בו תפארת, כי יש בו עכירות וגסות גשמי, ודבר זה נתבאר בהקדמה". וראה להלן הערה 133. ובנצח ישראל פכ"ו [תקמו:] כתב: "כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם" [ראה להלן פ"ח הערה 314]. ובח"א לב"ק ט. [ג, א.] כתב: "הידור מצוה... מצד שהיא מצות השם יתברך היא מצוה אלקית, ומפני שהיא אלקית ראוי שתהיה מהודרת. כי הדבר שהוא חמרי גשמי, כל שהוא גשמי יותר אינו הדור ומפואר... כי תראה הארץ אשר יש בה עבות החמרי לגמרי... ואין צריך לזה ראיה כי החמרי אין בו הדור ונוי. ומפני כי המצוה היא אלקית, ראוי שתהיה המצוה מהודרת ומפוארת. וכן אמרו [שבת קלג:] 'זה אלי ואנוהו' [שמות טו, ב], התנאה לפניו במצוות. כי כאשר מתנאה לפניו במצוות, וזה מפני כי המצוה האלקית אינה גשמית, שהרי היא מצוה אלקית, וכאשר מתנאה לפניו אף במצוות, מורה כי הוא יתברך בלתי גשמי לגמרי, ועל זה אמר 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצוות". ובעוד שכאן מבאר את פחיתות החומרי מחמת עכירותו החשוכה [ומחמת כן החומרי משולל מפאר והדר], הרי בשאר מקומות ביאר את פחיתות החומרי בעצם מהותו [ומחמת כן החומרי משולל מכבוד]. וכגון, בנתיב התורה פי"א [תמד:] כתב: "כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות, ואילו השכל הנבדל מן החומר הוא הכבוד [ראה להלן פי"א הערה 27]. ולפיכך ראוי לנהוג כבוד בחכמים עד שאמרה תורה [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וחיבר בעל שיבה גם כן עם זקן. מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החמרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי. ולפיכך ראוי אל הכבוד גם כן, שכל אשר מסולק מן החמרי הוא ראוי אל הכבוד... שבעל החכמה מסולק מן הגשמי, וכן הזקן בימים, ושניהם ראוים אל הכבוד". וכן כתב בדר"ח פ"ד מכ"ב [תמב:], באר הגולה באר הששי [קנז:], ח"א לב"מ פז. [ג, נא.], וח"א לב"ב י: [ג, סד:]. ואמרו חכמים [שבת קיג.] "'וכבדתו מעשות דרכיך וגו'' [ישעיה נח, יג], שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול", ובח"א שם [א, נ:] כתב: "פירוש זה, כי השבת הוא קודש, כדכתיב [שמות לא, יד] 'קודש היא לכם'. וכל דבר שהוא קודש, נבדל מן עניני החמרי, כמו שהוא השבת... ומפני זה ראוי יום השבת הקודש לכבוד, כי הדבר הנבדל מן החומר יש בו כבוד, וחמרי אינו בעל כבוד. ולפיכך אמר הכתוב [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', שיש לכבד הזקן שקנה החכמה, שאינו גשמי. כי ראוי הכבוד למי שמסולק מן החמרי. ולפיכך ראוי השבת, שהוא יום קודש, נבדל מן הגשמי החמרי, שהרי קודש הוא, ולפיכך ראוי שלא יהא מלבוש של שבת כמו מלבוש של חול, כדי שיהיה האדם מכובד במלבוש שלו". וכל דבריו אודות כבוד השכלי כחם יפה אודות תפארת השכלי. ויש להעיר, כי במקומות הנ"ל ביאר שכבוד השכלי נובע מחמת שאין בו פחיתות החומרי, ולא הוצרך לבאר שבנוסף לכך יש לשכלי מעלה חיובית, אלא הסתפק בהיות השכלי "סור מרע" מפחיתות החומרי. וזקן יוכיח, שמעלתו היא אך ורק מחמת היותו מסולק מפחיתות החומרי, מבלי שנמצאת בו מעלה חיובית מסויימת. ואילו כאן ביאר לשני הצדדים; החומרי הוא עכור וחשוך, ואילו "הנבדל נקרא אור". ומדוע כאן לא הסתפק בביאור צד אחד, והוא שמעלת הנבדל היא "לפי שמסולק ממנו עכירות הגשמי", אלא הוסיף לכך "שהנבדל נקרא אור". אמנם כד מדייק בלשונו תראה שאכן לכך כוונתו, שכתב כאן "שהנבדל נקרא 'אור', שֶׁאין בו עכירות". הרי אורו של הנבדל הוא לא בנוסף ל"אין בו עכירות", אלא העדר העכירות הוא הוא האור של הנבדל. וכן הוא להדיא בנצח ישראל פ"ז [קצא.], וז"ל: "כי הם מסולקים מן עכירות הגשמית, ולכך היה להם היופי והפאר". ובהמשך שם [קצז.] כתב: "כי כל אשר הוא נוטה אל החומרי יש בו עכירות, והמסולק מן החומרי יש בו הזיו והאור". הרי הזיו והאור אינם מעלה חיובית, אלא הם מחמת סילוק מהחומרי והעכירות.
(55) כאמור למעלה [הערה 4] בגמרא שלפנינו [ברכות נח.] איתא "זו מפלתה של רומי".
(56) "ואל הדרום... שם השמש ברומה ובתוקפה, לכך מתיחס לשם הכח הגדול... שיקרא צד 'דרום' ששם השמש דר ברומו של עולם" [לשונו למעלה לאחר ציון 23].
(57) כמבואר למעלה הערה 23.
(58) כי ימין מורה על הכח והחוזק, וכמבואר למעלה הערה 25. ונאמר [תהלים טז, יא] "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". וכן נאמר [תהלים קיח, טז] "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל". ובנצח ישראל פי"ז [שצז:] כתב: "יד הימין מסוגל בהתרוממות בכל דבר, דכתיב 'ימין ה' רוממה'. ובדרום, השמש בתכלית גובהה... והוא חוזק דרום". ובח"א לנדרים לב: [ב, יא.] כתב: "כי בכח ימין היה מעורר עליהם למלחמה". וראה להלן פ"י הערה 29.
(59) היא מלכות רומי, שהם זרע עשו. ורש"י שמות יז, טז כתב "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עשו כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר [תהלים ט, ז] 'האויב תמו חרבות לנצח', זהו עשו שכתוב בו [עמוס א, יא] 'ועברתו שמרה נצח'. [תהלים ט, ז] 'וערים נתשת אבד זכרם המה', מהו אומר אחריו [שם פסוק ח] 'וה' לעולם ישב', הרי השם שלם, 'כונן למשפט כסאו' [שם], הרי כסאו שלם". ולהלן [לאחר ציון 88] יבאר במה ההתנגדות של עשו למלכות ה' היא יותר משאר האומות. לכך כאשר מוזכרת מדת "והנצח", בהכרח שנצחון זה מכוון כנגד המתנגד העיקרי למלכות ה', ואין זה אלא מלכות רומי הרשעה. ובבאר הגולה באר הששי [שמב:] כתב: "כי טיטוס [קיסר רומי (רד"ק תהלים קלז, ו)] הוא אשר החריב ושרף והשחית את בית אלקינו [בית המקדש השני (גיטין נו:)], ואין אדם כמוהו בעולם שהיה מתנגד אל השם יתברך כמו זה הרשע. וזהו אף כי נבוכדנאצר הרשע החריב את בית אלקינו [בית המקדש הראשון (מ"ב כה, ט)], אינו דומה לזה, כי מפני שהיו מורדים בו, היה מחריב [מ"ב כד, א], ולא היה עיקר דעתו להחריב את בית אלקינו. ולא היה אדם כמו טיטוס, שלא היה דעתו כי אם לשם יתברך ויתעלה. ודבר זה העידו עליו חכמים באמרם [גיטין נו:] שאמר 'אי אלהימו צור חסיו בו' [דברים לב, לז], זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה, כמו שמסופר עליו. והנה בדבר זה היה יוצא מכלל כל המלכים אשר היו מורדים בו יתברך, היה מיוחד זה הרשע להתנגד אל השם יתברך בעצמו... כי לא היה כוונתו רק להתנגד אל השם יתברך". וראה להלן הערה 154.
(60) דניאל ב, מ "ומלכו רביעאה תהוא תקיפה כפרזלא וגו'". וכן נאמר [דניאל ז, ז] "באתר דנה חזה הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעאה דחילה ואימתני ותקיפא יתירה וגו'". והרמב"ן [בראשית לו, מג] כתב: "רומי... היא מלכות גדולה ואימתני ותקיפא יתירה, לא היה כמוה בממלכות" [ראה להלן פ"ח הערה 293]. ובסוף ההקדמה לנצח ישראל [ו.] כתב: "יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה" [ראה להלן הערה 153]. ובנר מצוה [נה.] האריך טובא בביאור תקיפותה של מלכות רביעית. ומדגיש בזה שהנצחון של הקב"ה על מתנגדיו נראה ביותר כאשר המתנגד הוא תקיף וחזק, וכפי שכתב בבאר הגולה באר השביעי [תכז.], וז"ל: "כי כל גבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו, הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר ככל אשר יוכל, ואז אם ינצח אותו הגבור שבא להתגבר כנגדו, נראה שהמנצח גבור ביותר" [הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 376, וראה להלן הערה 121]. לכך מידת "והנצח" תכוון כנגד המתנגד החזק ביותר העומד נגד המנצח.
(61) פירוש - מבאר "והנצח" בשני אופנים; (א) מלשון נצחון ["הוא יתברך מנצח אותה"]. (ב) מלשון נצחיות ["תפול נפילה שאין אחריה תקומה"], שתהיה למתנגד מפלה נצחית. ובסוף הקדמה לנצח ישראל [ה:] כתב: "וחבור הזה יקרא בשמו 'נצח ישראל'... כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב [עובדיה א, כא] 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד'". הרי גם שם ביאר ש"והנצח" מורה על נצחון [על מלכות רומי] ועל הנצחיות, אך שם יחס את הנצחיות לישראל ["אינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד"], ואילו כאן מייחס זאת למפלה הנצחית שתהיה למלכות הרביעית. וראה להלן הערה 153.
(62) יש להבין, כיצד שני הפירושים לתיבת "נצח" [נצחון ונצחיות] שייכים להדדי. והרד"ק בספר השרשים, שורש נצח, ביאר זאת, וז"ל: "נצח... ענין חוזק... ופירוש 'נצח ישראל' [ש"א טו, כט] חזקם וכחם... 'ויז נצחם על בגדי' [ישעיה סג, ג], כלומר דמם שהוא הכח והחיים... 'נצחת' [ירמיה ח, ה] חזקה מותמדת... כי הדבר החזק הוא מותמד. 'ויחי עוד לנצח' [תהלים מט, י], לעולם. 'לנצח נצחים' [ישעיה לד, י], לעולמי עד". הרי "נצח" מורה על החוזק, והחוזק הזה מתבטא בהתגברות על המתנגד, ובתמידיות [ראה להלן הערה 139]. ויש להבין, מהי ההדגשה שמפלתה של מלכות הרביעית תהיה מפלה נצחית, ומהיכי תיתי לחשוב אחרת. זאת ועוד, הרי בשאר המלחמות שנזכרו במאמר זה [מלחמות נחלי ארנון, סיסרא, ועמלק] לא הודגש שמפלתם תהיה נצחית, ומה הצורך להדגיש זאת כלפי מלכות הרביעית. והנראה, שדוקא כלפי מלכות הרביעית הקב"ה מפגין את מדת הנצח שלו, וכמו שנתבאר. לכך הדגשת הפסוק ["והנצח"] היא לא לבאר כיצד תהיה מפלת מלכות הרביעית, אלא כיצד תחול מדת הנצח של הקב"ה על מלכות הרביעית. והואיל ו"הנצח" מורה על נצחון ועל נצחיות, לכך בהכרח ששני הפנים האלו יתבטאו במלכות הרביעית; מפלתה של מלכות הרביעית, ונצחיות מפלתה, והיא שאין אחריה תקומה.
(63) למעלה לאחר ציון 25.
(64) לשונו למעלה [לאחר ציון 25]: "וצד צפון הפך זה... יקרא צד צפון ששם השמש צפונה ואינה נראית כלל, ולשם מתיחסים הדברים הצפונים בלתי נגלים שהשם יתברך פועל בעולם, והם מעשה ה' הנסתרים והצפונים".
(65) רש"י במדבר כא, טו "ואשד הנחלים - שנשפך שם דם אמוריים, שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים, והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה. אדם עומד על ההר מזה, ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר בתוך הנחל. אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל לארץ לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ. כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב. ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים, והרגום". ומקור הדברים הוא בתנחומא חוקת, אות כ.
(66) רש"י במדבר כא, טז "ומשם בארה - משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב"ה, מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק, הודיע לאמו. לאחר שעברו, חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים, ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה", ומקור הדברים הוא בתנחומא חוקת, אות כ.
(67) אמרו חכמים [נדה לא.] "אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב [תהלים עב, יח-יט] 'עושה נפלאות גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם', אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו", ופירש רש"י שם "לבדו - הוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכירו". וכן ידוע מה שמבארים על הפסוק [תהלים קיז, א-ב] "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה", דמדוע הגוים ישבחו את ה' על שגבר חסדו על ישראל. אלא שהגוים יודעים כיצד ה' הפר עצתם והציל את ישראל, אך ישראל אינם יודעים מכך דבר [ראה בספר רנת יצחק על תהלים, עמוד קפח, שהביא כן בשם רבי איצל וואלאזינער].
(68) וקשה, הרי ישראל לבסוף ידעו מהנס שנעשה להם, כי הקב"ה הודיע להם על כך [ראה הערה 66], ורק ישראל לא ידעו על כך בשעת הנס עצמו, ומדוע ידיעה מאוחרת נחשבת ל"המקבל לא ידע". ויש לומר, שהואיל ובשעת הנס ישראל לא ידעו כלום, ורק נודע להם למפרע לאחר שהנס כבר נעשה, נס כזה חולק מקום לעצמו והודאה לעצמו. אך זה גופא טעון ביאור, דמהו ההוד והשבח המיוחדים שיש בנס אשר המקבל לא יודע מכך, לעומת נס שהמקבל יודע מכך. והרי ישראל אמרו שירה על נס קריעת ים סוף [שמות טו, א] כפי שאמרו שירה על נס נחלי ארנון [במדבר כא, יז]. ומהו המיוחד בנס נחלי ארנון המחייב שם חדש ["וההוד"]. ושמעתי לבאר, שהעדיפות שיש כאשר המקבל לא ידע מהנס היא שנחסכו מהמקבל רגעי האימה והפחד שהיו אמורים להיות מנת חלקו באם היה יודע בשעת מעשה על הצרה המאיימת עליו. וכמו שנאמר לפני קריעת ים סוף [שמות יד, י] "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". אך כאשר ישראל עברו את נחלי ארנון, הם לא ידעו כלל שהאמוריים ארבו להם בנקעי ההרים, ורק למפרע נודעה להם הסכנה הרבה שהיו שרויים בה, ושניצלו הימנה. לכך יש בזה תוספת הודאה ושבח להקב"ה, כי לא רק שגאלנו מהצרה, אלא שבנוסף לכך חסך מאיתנו את החיל ורעדה שהיו עלולים ליפול בחלקנו משעת הצרה עד שעת הנס. אמנם נראה יותר נכון, שכאשר הקב"ה עושה נס בתוך הטבע, יש בכך להורות שאף הטבע מתכופף לפני הקב"ה. ונקודה זו מבוארת היטב באפיקי מים ספירת העומר ושבועות, ענין י"ד [עמוד קפד]. וראה להלן הערה 147 בביאור דבר זה.
(69) חזינן שמבאר "הוד" מלשון הודאה ושבח. וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ח אות ח [נה:], וז"ל: "כי ההוד הוא לשון שבח, כמו [תהלים קלו, א] 'הודו לה''". ולכאורה רש"י אינו מפרש כן, שכתב [סוכה מה: ד"ה ולך] "'מודים' לאו לשון הוד, אלא לשון תודה, שאנו מודים בו ולא כופרים". ולפי דברי רש"י נמצא ש"הוד" לחוד ו"הודאה" לחוד. אמנם לא כולם מודים בזה לרש"י, וכגון בשער הכוונות דרוש ו דעמידה, כתב: "מודים... הנה ברכה זו היא בהוד דאימא, וזהו לשון הודאה הרמוז בתיבת 'מודים', מלשון 'הוד'". וכן כתב הגר"א באמרי נועם [ברכות נח:]. וכן מבואר להלן הערה 140.
(70) לשונו למעלה [לאחר ציון 29]: "אמנם המעלה והמטה, השמים והארץ, אלה הם עיקרי מציאות העולם, שהמציאות כולל השמים והארץ וכל אשר בהם, וכל המציאות אשר כוללם השמים והארץ". ובדר"ח פ"ה מ"א [ה:] כתב: "כי השמים והארץ הם הכל, כי [בראשית א, א] 'את השמים ואת הארץ' לרבות צבאיהם [רש"י שם פסוק ד (הובא למעלה הערה 31)]". וראה להלן הערה 76 בביאור דבריו כאן.
(71) מוכיח ממה שסיסרא היה כובש את כל העולם, שהוא היה יוצא ממנהג העולם וסדרו. ויש להקשות, הרי אמרו חכמים [מגילה יא.] "שלשה מלכו בכיפה ["תחת כל כיפת הרקיע" (רש"י שם)], ואלו הן; אחאב, ואחשורוש, ונבוכדנצר". והתוספות שם כתבו "והא דלא חשיב אלכסנדר מוקדון, משום דלא איירי הכא אלא באותם הכתובים להדיא". וחזינן שהיו כמה ממלכות אחרות ששלטו בכל העולם, ולא מצינו שביאר עליהם שיצאו מסדר העולם. ואדרבה, בנר מצוה [לד.] ביאר שמלכות יון שלטה בכל העולם משום ש"האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט בכל העולם, כי כך ענין השכל. ולכך כפי מדת השכל, היה ממשלתם בכל העולם, והכל כפי המדה". ומדוע כאשר סיסרא שלט בכל העולם זה מורה על יציאה מן הסדר. ונראה לישב, כי באור חדש פ"א [רפט.] כתב: "כי אחשורוש היה מולך בכל העולם, ולפי הדעת ראוי המלכות שהוא בעולם לישראל". ומבואר מדבריו שמה ש"אחשורוש היה מולך בכל העולם" הוא משום שמלכותו באה במקום מלכות ישראל, ולכך לא היתה מלכותו מוגבלת למקומה בלבד. וכן בנר מצוה [סא:] כתב "אם לא שבטל מלכות ישראל, לא הגיע להם [לארבע מלכיות] המלכות". ושם בהערה 358 נכתב: "ואם תאמר, הרי נבוכדנצר היה מלך בבל אף קודם שכבש את ארץ ישראל [מ"ב כד, י], וכיצד ניתן לומר שאם לא נתבטלה מלכות ישראל, לא היתה מגיעה המלכות לבבל ולשאר ג' מלכיות. ושמעתי ממו"ר שליט"א לבאר, שכונת המהר"ל היא שארבע המלכיות היו שולטות בעולם כולו, ולא רק שלטו בארצם ובמקומם. שהרי אמרו חכמים [מגילה יא.] 'שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב, ואחשורוש ונבוכדנצר' [ואחשורוש ונבוכדנצר הם פרס ובבל]. ועל מלכות יון נאמר [דניאל ב, לט] 'די תשלט בכל ארעא'. ובשבועות [ו:] אמרו על מלכות רומי 'שטיבעה יצא בכל העולם'. וכן אמרו ביומא [י.] שתפשוט מלכות רומי בכל העולם. ועל מלכות כזו, החובקת עולם ומלואו, ביאר המהר"ל שזכו לכך רק מכח שנטלו המלכות מישראל, ואילו לא נטלו המלכות מישראל היו נשארות רק בגבוליהן ובמקומותיהן" [עד כאן ההעתקה מההערות בנר מצוה]. ודברי מו"ר שליט"א מתבארים להדיא מתוך דברי המהר"ל באור חדש שם. ונראה ביאור הדבר על פי מה שכתב בנצח ישראל פכ"ד [תקיא:], שישראל בגלותם פזורים בכל העולם "כי מקומם בכל העולם... מפני כי אם לא היו ישראל לא נברא העולם, לכך כל העולם הוא מקומם, וראוי להם, לכך אשר הוגלו מן הארץ, הוגלו בכל העולם" [לשונו שם]. ולכך כאשר מלכותן של ישראל מועברת לשאר מלכיות, בעל כרחך שהנך עוסק בגלותן של ישראל. ולכך מלכיות אלו שולטות בכל העולם, כי כח ישראל שהונחל להן שייך הוא לכל העולם, וכפי שהדבר מתבטא בפיזורם של ישראל בגלותן. אך אם לא היתה מועברת מעלת ישראל למלכיות, לא היתה מלכותן חובקת את כל העולם, כי אין כל העולם מקומם. לכך כאשר סיסרא כבש את כל העולם, והוא לא קיבל מלכותו מישראל, יש במלכות סיסרא יציאה מסדר העולם.
(72) אודות שסדר העולם הוא מן השם יתברך, כן נאמר [משלי ג, יט] "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". ולמעלה בהקדמה שניה [לאחר ציון 249] כתב: "טבע ומנהגו של עולם הוא מסודר מן השם יתברך שיהיה נוהג עליו, ובאותו הסדר שנתן להם השם יתברך הם קיימים". ולהלן פמ"ד כתב: "לכך אמר [ברכות ו.] שהשם יתברך מניח תפילין, והוא תוספת המעלה במה שהוא משפיע הנמצאים... ושלימותו יתברך מצד הנמצאים שני דברים; האחד, שהוא סידר את הנבראים בחכמה. השני, שהוא יתברך פועל אותם כרצונו. ולפיכך אומר שמניח תפילין בראשו, כי בראש החכמה, והוא הפאר שיש לו יתברך במה שכל הנמצאים מסודרים בחכמתו. והתפילין ביד, במה שהוא מפואר בנמצאים מצד הפעל אשר פעל בהם, וזהו מיוחס לזרוע, שהוא יתברך פועל". ובתפארת ישראל ר"פ טז [רלו:] כתב: "הנה אלו האנשים בעצמם כאשר היו חוקרים על מציאות הסבה הראשונה, היו מביאים מופת חותך על מציאות הסבה הראשונה מסודר ממנו הכל, במה שנראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם. וכל הדברים אשר נראו לעין, הכל בחכמה נפלאה. ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד, ואינו הרבה. אבל כאשר נראה בכל הנמצאים כלם הסדר והחכמה, גזרו במופת חותך שאי אפשר שלא יהיה זה רק ממסדר ממציא הכל, הוא האל אשר סדר הכל בחכמתו, וברא הכל בתבונתו". ושם ר"פ כה כתב: "הדבר שהוא מוסכם שלא היה בריאת עולם במקרה קרה. שכאשר האדם מתבונן בבריאה הזאת, ימצא אותה שהיא מסודרת בחכמה בתכלית הסדר. ודבר כזה אי אפשר שיהיה קרה במקרה דבר שהוא מסודר בתכלית הסדר" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 101]. וראה למעלה הקדמה שניה הערות 68, 73, 179, 196, 201, 203, 220, 250.
(73) אודות שהיוצא מן הסדר [כסיסרא] הוא "מחריב סדר המציאות", כן כתב בתפארת ישראל ר"פ מט [תשסח.], וז"ל: "מן הדברים אשר הם גלוים וידועים, ומעיד עליו השכל, אחר שנמצאו הדברים הטבעיים אשר ברא השם יתברך, 'חוק נתן ולא יעבור' [תהלים קמח, ו]... אינם משתנים... שסידר השם יתברך כל המציאות בכללו, ו'מעשה אלקים אין להוסיף ואין לגרוע', וכאשר יש תוספת או גרעון בסדר מציאות העולם, הוא חורבן כל העולם". וכן חזר וכתב שם פס"ז [תתרנה.], והובא למעלה בהקדמה שניה הערה 203. ובנצח ישראל פי"א [רצא:] כתב: "אם אין כאן תורה, בטל חוק וסדר העולם מה שראוי לה להיות נוהג, וסדר שבטל מקצתו בטל כולו, כי לא שייך חצי סדר". ובנתיב התורה פ"א [לב.] כתב: "כאשר הדבר הוא מקושר ומסודר יחד, אם אחד יוצא מן הסדר, דבר זה הוא ביטול הסדר להכל".
(74) "ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו" [תפילת ערבית]. ויש לכוכבים סדר שצ"ם חנכ"ל [פרקי דר"א פרק ה, וראה אור חדש פ"א (תמז:)]. ובדרשת שבת הגדול [רז.] כתב: "העליונים תראה כי כלם מסודרים כל אחד עומד במשמרתו כמו שבראו, לא יכנס האחד בגבול חבירו, כמו שתקנו 'ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם'". וזהו דיוק לשון הפסוק [שופטים ה, כ] "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא", שהמסילה מורה על סדר ודרך. ואודות שהכוכבים ממונים על סדר העולם [כי הם עצמם מסודרים במשמרותיהם], כן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [תכג:], וז"ל: "וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב 'את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגומר'. והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם 'משפטי המזלות', והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים... המושלים, הם השמים וצבאיהם, שהם מושלים פועלים בתחתונים, הם שגוזרים ומחייבים מה שיתן זה לזה לפי הסדר והמשפט אשר סדר המנהיג, הוא השם יתברך" [ראה למעלה הערה 49, ולהלן פ"ז הערה 80]. ובתפארת ישראל פ"ד [עא:] כתב: "המציאות התחתון, והוא בכללו מסודר תחת השמש, והשמש כולל אותו. כי השמש מלך עולם הטבע, ועולם הטבע מסודר תחתיו. וכמו שתמצא מבואר מן הכתוב שכאשר ירצה להזכיר כל העולם יאמר 'תחת השמש', וכדכתיב [קהלת א, ג] 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש'. 'וראיתי כל אשר נעשה תחת השמש' [קהלת א, יד], וכן תמיד. והשמש היא שמירת סדר עולם הטבע במהלכה ובתנועתה, במה שהוא מושלת בעולם הטבע. וכמו המלך שהוא השומר את הסדר לבלתי יצא אחד מן הסדר הראוי, כך השמש שהוא המושל על עולם הזה, וכדכתיב [תהלים קלו, ח] 'את השמש לממשלת ביום', והוא השומר סדר העולם לבלתי יחליף וימיר את סדר הראוי, ויעמוד על עמדו".
(75) מבאר שהואיל וסיסרא עמד להחריב את סדר העולם, לכך סדר העולם עמד כנגדו להלחם בו. כי כאשר דבר פוגש בהתנגדות, אזי הדבר מתחזק יותר בענינו דוקא מחמת ההתנגדות שנתקל בה. וכן כתב בדר"ח פ"ד מי"ט [שצה:] בביאור המשנה [שם] "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו", וז"ל: "כי כאשר אתה בא לרצות אותו בשעת כעסו, הוא מוסיף עוד חימה על חימה, כי כאשר הוא בתגבורת הכעס, ואחד בא לפייסו, הוא מוסיף חימה על חימה. וכן 'אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו', כי גם בזה כאשר הוא בצער ובאבל גדול, אם בא לנחמו, הוא מוסיף ומתחזק יותר באבלו, כאשר בא לבטל צערו. כי כל מי שמתגבר בדבר אחד, אם בא אדם כנגדו לבטלו מזה, הוא מוסיף עוד יותר כנגד המבטל". ובנצח ישראל פכ"ה [תקכה.] כתב: "דבר זה תמצא תמיד, שכל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד". והר"ן [נדרים מא.] כתב "אחר שחלה ונתרפא, מתחזק בטבעו להיות יותר בריא ממה שהיה קודם חליו". וכן נאמר [קהלת ב, ט] "אף חכמתי עמדה לי", ואמרו חכמים [ילקו"ש ח"ב תתקסח] "חכמתי שלמדתי באף היא עמדה לי". דוגמה לדבר; כאשר המרגלים חזרו מא"י והוציאו את דבת הארץ עמדו כנגדם יהושע וכלב, ועל כך נאמר [במדבר יד, ז] "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד". ותגובת העם היתה [שם פסוק י] "ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים וגו'". ולכאורה יפלא, אם יהושע וכלב אומרים שהארץ היא טובה מאד מאד, מדוע העדה רוצה לרגום אותם באבנים. אלא שהעדה היתה בהתגברות כנגד א"י, וכאשר יהושע וכלב עומדים כנגד זה, אזי התנגדותם לא"י גברה, עד כדי כך שרצו לרגום אותם באבנים. וראה להלן פ"ד הערה 8, ופי"ב הערה 30.
(76) לכאורה מבאר שהקיום ל"כי כל בשמים ובארץ" [דהי"א כט, יא] התקיים במה שהכוכבים מן השמים נלחמו נגד סיסרא. וזהו שאמרו בגמרא [ברכות נח.] "'כי כל בשמים ובארץ', זו מלחמת סיסרא, שנאמר [שופטים ה, כ] 'מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם וגו''". ו"מן השמים נלחמו הכוכבים" הוא ביאור ל"כי כל בשמים ובארץ". אך לפי זה יוקשה, שלא הובא דבר אודות "ובארץ", כי הכוכבים הם בשמים ולא בארץ. ונהי שמספיקה תיבה אחת לגלות ש"כי כל בשמים ובארץ" שייך לנאמר "מן השמים נלחמו הכוכבים", אך כיצד מתקיים במלחמת הכוכבים "כי כל בשמים ובארץ". אמנם דיוק לשונו מורה שאין כוונתו לומר שדוקא הכוכבים הם קיום ל"כי כל בשמים ובארץ", אלא קיום זה נעשה על ידי כל הנמצאים, וכמו שכתב למעלה [לאחר ציון 69]: "ואחר שזכר הצדדים, זכר המעלה והמטה, שכולל הנמצאים עצמם, שאין הנמצאים רק במטה ובמעלה, והם תולדות השמים והארץ". והכוכבים הם חלק מכלל הנמצאים השייכים למטה ומעלה, ונהי שהכוכבים עצמם הם למעלה, אך כאשר הנך דן "בנמצאים עצמם", אין בזה נפק"מ אם הנמצא המסויים הזה הוא במעלה או במטה, כי הכל שייך להדדי. והמהרש"א [ברכות נח.] כתב: "'כי כל בשמים ובארץ, שהיא מדת יסוד, כדעת המקובלים, היתה מלחמת סיסרא, שנאמר 'מן השמים וגו''". ובפירוש התפילה מרבי אברהם בן הגר"א איתא "'כי כל בשמים ובארץ' זו מלחמת סיסרא, וכן הוא אומר 'מן השמים נלחמו', והוא מדת יסוד דאחיד בשמיא וארעא". וכן הוא בזוה"ק ח"ב קטז., ושם נכתב שכן הוא בתרגום יונתן לדברי הימים א כט, יא [ולפנינו אינו נמצא בתרגום יונתן שם]. וראה להלן הערה 156.
(77) פירוש - לשון הפסוק הוא [דהי"א כט, יא] "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש". הרי שנאמר פעמיים "לך ה'"; ה"לך ה'" הראשון עוסק בששת הצדדים, וה"לך ה'" השני עוסק בממלכה, וכמו שיבאר.